הרב אבנר עוזרי : שיעור בגמרא והלכה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלוש.

ברכות מט עמוד ב',

בתחילת העמוד

אמר רבי יצחק מראב דימי משום רבנו

על הבאה ועל מיני כופרה,

בתחילה מברך שהכול,

ולבסוף בורא נפשות רבות.

אבל ירכא לא.

רבי יצחק אמר אפילו ירכא,

אבל מאיה לא.

רב פאפה אמר אפילו מאיה.

ישנה כאן מחלוקת בין האמוראים

על מה צריך לברך ברכה אחרונה.

לדעת רבי יצחק מר אבי דימי משמו של רב,

אדם שאוכל ביצה או בשר,

כל מיני סוגי בשר,

מברך בתחילה שהכול,

ואחר האכילה

יברך ברכת בורא נפשות רבות.

אבל אם אוכל הוא ירק,

לא צריך לברך אחריו, רק

לפני שאוכל.

רבי יצחק אמר אפילו ירכא.

רבי יצחק סובר שגם ירק צריך לברך אחריו בורא נפשות רבות,

אבל מאיה לא, אבל אחרי המים לא צריך לברך.

רב פאפה אמר אפילו מאיה,

אבל לדעת רב פאפה,

שאפילו אם אדם שותה מים, צריך לברך הוא בורא נפשות רבות.

מה בדיוק באור המחלוקת הזו,

על מה יש לברך ברכה אחרונה?

שישנן דעות הסוברות

שעל ירק ומים לא צריך לברך?

ויש שמגדילים לו ויש שסוברים?

שירק צריך לברך, אבל מים לא?

ומבאר אחד מהאחרונים את המחלוקת הזו,

רבי יצחק ברבי דימי, שדעתו הייתה

שרק על ביצה ומיני בשר מברכים בורא נפשות רבות אחר האכילה,

ולא באכילת ירק.

רבי יצחק ברבי דימי באמת צובר שאף על פי שברכה ראשונה שייכת בכל דבר,

שהרי אסור לאדם להיענות מן העולם הזה בלא ברכה,

אבל לעניין ברכה אחרונה,

שהיא למעשה מטעם אחר,

בגלל שהחכמים הסמיכו זאת למה שמצאנו בתורה,

ואכלת ושבעת וברכת.

אדם שאוכל פת או פירוק בשבעת המינים לדעת מדאמר אחד צריך לברך ברכה אחרונה,

וזה כתוב כאן, ואכלת ושבעת וברכת.

מאחר והפסוק, ואכלת ושבעת וברכת,

שמזה לומדים,

למדו חכמים לחייב ברכה אחרונה,

הפסוק הזה מדבר בשבעת המינים.

אם כן, צריך שיהיה דבר

שהוא דומה לשבעת המינים, אומר רבי יצחק ברב דימי,

שיש לו חשיבות.

בשר זה דבר חשוב,

לכן צריך לברך אחריו,

והוא עדין בצהל, לדעתו זה דבר חשוב,

אבל ירק אינו חשוב.

מאחר וכן,

החכמים לא חייבו לברך ברכה אחריו, כך סובר רבי יצחק ברב דימי.

אבל רבי יצחק, כשחולק עליו וסובר שלא חייב גם

על אכילת ירק בברכה האחרונה,

בגלל שסוף סוף הוא אכל.

מאחר ויש לזה שם אכילה,

אז חייבו חכמים לברך אחריו.

אבל במים,

שזה שתייה,

זה לא חשוב, וגם אינו אוכל.

לא חייבו חכמים ברכה אחרונה.

אבל הרב פפס אומר,

שגם מים צריך לברך אחריו,

משום ששתייה בכלל אכילה.

כך ביאור הדברים,

לפי איך מבאר את זה בעל הפני יהושע,

שהוא אחד מן האחרונים.

מוסיפה הגמרא,

מר זוטרא עביד כרבי יצחק ברב דימי,

ורב שימי ברשי עביד כרבי יצחק.

ושימא נח

חד כתרה,

ותרה כחד.

מזרוטה היה נוהג כמו רבי יצחק ברבי דימי,

כלומר הוא היה מברך

ברכת בורא נפשות רבות אחר האכילה,

רק אם אכל ביצים ובשר.

אבל באכילת ירק לא ברך אחריו.

אבל רב שימי בראשי נוהג כמו רבי יצחק

לברך גם אחרי אכילת ירקות,

ורק אחרי שתיית מים לא היה מברך בורא נפשות רבות.

ושימא לך, הגמרא מביאה כאן סימן לזיכרון,

חד כתרה.

אחד נהג כמו שניים, כלומר מר זוטרא,

שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו,

אז הוא נהג כמו רבי יצחק ברבי דימי,

שהוזכר בשני שמות, גם בשמו וגם בשם אביו.

אבל אותרה, רבי שימי בראשי, שיש לו שתי, הוזכרו שם שתי שמות,

גם את שמו וגם שם אביו,

נהג כמו רבי יצחק כחד,

כלומר כמו רבי יצחק שהוזכר לבדו בלא שם אביו.

כל הסימן הזה רק בא לתת לנו אפשרות לזכור את הדברים,

מי נהג כך ומי נהג כך.

אמר רב אשי, הנאזים נא

וכי מתחר נא עביד נא ככוליהו.

רב אשי מביאה את ההנהגה של רב אשי, הגמרא מביאה את ההנהגה של רב אשי,

שהוא מספר שבאותן פעמים שהוא כן היה נזכר,

היה נוהג כמו כולם,

כלומר גם כמו רב פאפה,

שם מברכיו היה מברך גם אחר שתיית מים, ברכת בורא נפשות רבות.

הגמרא מביאה

את ההנהגה הזו

של האמוראים,

בפרט רב אשי,

כדי להורות לנו שמרכת בורא נפשות רבות

אינה חובה אלא רשות.

למעשה ישנם ראשונים שכבר מדקדקים מכאן את העניין הזה,

שחובה במרכת בורא נפשות רבות אין.

זה גדר של רשות.

ולכן רב אשי

מספר על עצמו שכשהוא היה נזכר,

הוא היה מברך גם אחר שתיית מים.

משמע מתוך הדברים שהוא לא היה מקפיד כל כך,

כי זו לא הייתה חובה בעיניו

לברך בורכת בורא נפשות רבות ברכה אחרונה על הדברים הללו.

הגמרא תביא משנה שממנה ישנה קשיח עליו פאפה.

תנאן.

ישנה משנה במסכת נדן נא עמוד ב'

ומובא שם במשנה כל שטעון ברכה לאחריו

טעון ברכה לפניו.

ויש שטעון ברכה לפניו

ואין טעון ברכה לאחריו.

כלומר,

כל דבר שיש לו ברכה אחריו,

ודאי שהוא צריך ברכה לפניו.

אבל ישנם דברים שהם חויבים בברכה שלפני האכילה,

ואינם טעונים ברכה לאחריו, לא חייבים לברך אחריהם.

השאלה היא,

למה התכוונה המשנה שישנו דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו?

בי ישנמה לרבי יצחק בר אבי דימי,

להפוגי ארכא.

לרבי יצחק, לאפוגי אמאיה,

אלא לרב פאפא לאפוגי אמאי.

בי ישנמה. כלומר, זה טוב הדבר,

לדעת רבי יצחק בר אבי דימי, נוכל ליישב את המשנה.

שהמשנה שאמרה שישנם דברים

שהם לא מחויבים בברכה האחרונה, רק בברכה ראשונה,

כוונת המשנה לרמז על ירקות.

שהרי לדעת רבי יצחק בר אבי דימי

לא מברכים על ירקות, ולא כל שכן על מים, ברכת בורא נפשות רבות.

וכן, לפי רבי יצחק,

המשנה התכוונה למעט מים,

לרמז על המים.

לומר לי שהמים לא מברכים אחריו בורא נפשות רבות.

אלא לרב פאפא לאפוגי אמאי.

אבל לדעת רב פאפא שסובר שמברכים ברכה אחרונה,

גם על שתיית מים.

אם כן, מה באה המשנה למעט ולהוציא, לומר שעל אותו דבר לא יברכו ברכה אחרונה, רק ברכה ראשונה?

הרי לדעת רב פאפא,

כל מה שאדם אוכל או שותה, מחויב לברך גם ברכה אחרונה?

עונה הגמרא לאפוכי מצוות.

המשנה מתכוונת

שמהו הדבר הזה שעליו לא מברכים ברכה האחרונה?

זה מצוות. כאשר אדם בא לקיים מצווה,

מברכ הוא קודם קיום המצווה.

אבל לאחר שקיימה,

אינו מחויב לברך אחרי המצווה.

כמו למשל, אם אדם מסיר מעצמו את עצמו.

או לאחר תקיעת שופר, צילת לולב

כל המצוות

לא מברכים אחריהם, רק קודם שמקיימים אותם

וזה כוונת המשנה שיש את ההון ברכה לפניו ואין את ההון ברכה לאחריו אבל אין כוונת המשנה לרמוז לי על דבר שהוא בר אכילה ושתייה

בדבר אכילה ושתייה ודאי וודאי שהיה צריך לברך בין ברכה ראשונה

ובין ברכה אחרונה

ולבני מערבה ובתר ומישגי תפיליו מברכה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו

לה פוגה מאי

שואלת הגמרא לבני ארץ ישראל

שאחר שמשרקים היו את התפילין מעצמם היו מברכים ברכה אחר כך

והיו אומרים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו

אם כן לשיטתם כן מברכים אחר קיום המצוות

אז מה אם כן באה המשנה ללמד שישנו דבר שאינו טעון ברכה לאחריו

על מה הכוונה?

עונה הגמרא לאפוק עריכני

זה בא להוציא בשמים שעליהם מברכים רק ברכה ראשונה אבל לא ברכה אחרונה

אותם בני מערבה שהיו מברכים אחר

שסילקו את התפילין מעליהם

מדוע היו מברכים?

אז תוספות

כאן ודיבור המתחיל בבני מערבה

מביאים בגלל שנאמר על מצוות תפילין

ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה

הפסוק הזה הוא בשמות

פרק יג פסוק י'

וזה מדבר לגבי תפילין

למדו ממנו שזמן מצוות תפילין זה רק ביום

מימים ימימה

כלומר ביום מחויבים להניח תפילין ולא בלילה

בלילה אסור להניח תפילין

לכן כשהיו מסילקים את התפילין מעליהם

סמוך לשקיעת החמה שאז כבר הלילה

היו מברכים את הברכה הזאת לשמור חוקיו

שבזה מרמזים על הפסוק הזה שנזכר שם לשון חוקה על מצוות התפילין

לדעת התוספות רק במצוות התפילין היו מברכים אחרי התפילין

אבל בשאר המצוות

לא היו מברכים ברכה האחרונה

כי מאחר שאין איסור למשל לגבי ציצית

גם אם אמנם נאמר שבלילה פטור מציצית

כמו שדרשו חז״ל, הוא ריתם אותו, מלמד דווקא בזמן שיכולים לראותו

ולא בלילה שאין יכולים לראותו

אבל אין בזה איסור, הוא לא מחויב בציצית אבל אין בזה איסור אם מישהו לובש ציצית בלילה

לכן לא היו מברכים כשהיו מורידים את הציצית מעליהם קודם שהיו הולכים לישון

רק שלכאורה קשה לדעת התוספות כאן

מדוע היו צריכים למצוא אופן שמה שאין טעון ברכה לאחריו זה דווקא בסמים

הלוא כל שאר המצוות חוץ מטבילין גם אין מברכים ברכה האחרונה

אז יכלה הגמרא לומר

לאפוק הם מצוות חוץ מטבילין

תוספות במסכת נידה מטרצים את הקושייה הזו ואומרים שלמעשה הגמרא יכלה לטרץ זאת

רק מכיוון שאז היה מקום לחלק במצוות בין מצוות עצמי לשאר מצוות ועדיפה הגמרא לומר דבר כזה שלעולם הם מברכים אחריו

וזה הבשמים

למה על הבשמים לא מברכים ברכה האחרונה?

אז רשי כאן במקום כותב בגלל

רשי במסכת נידה כותב לא כאן אלא במסכת נידה בדף נ״ב עמוד א' כותב

כי הנאה מועטת

על הנאה מועטת לא חייבו ברכה האחרונה

יש מי שמפרש את הטעם בגלל שבדבר אכילה

אדם מרגיש הנאה של שובע גם לאחר מכן

אבל בבשמים אין לאחרי זה שום הנאה

ההנאה היא רק בזמן שהוא מריח אבל לא אחר כך

זה אבל צריך לדעת

שבשביל לחייב ברכה אחרונה צריך שיאכל או ישתה כשיעור

באכילה שיאכל לאכול הפחות כזית

ובשתייה שישתה רביעית

אבל אם שותה הוא פחות מרבעית או אוכל פחות מכזית

אינו מחויב ברכה אחרונה

את העניין הזה של רב אשי שהעיד על עצמו שכשהוא היה נזכר הוא היה נוהג

לברך ברכה אחרונה גם על ירק ומים.

אז ראשית דבר תוספות מביאים כאן,

תוספות בדיבור על מתחילה אבידנה ככולו מביאים

שאנו נוהגים כמו רב אשי,

שמברכים

לאחר שתיית מים ואכילת ירק,

מברכים בורא נפשות רבות,

כי להלכה נראה כאן שפוסקים קרב פאפה.

נשאלת השאלה,

אז איך רב אשי מעיד על עצמו שרק כשהוא נזכר הוא בירך?

אם צריכים לברך על ירק ומים,

אז ודאי וודאי

שמחויב היה לברך בכל פעם שאוכל ירק או שותה מים.

ועוד קשה,

איך ייתכן ששכח הרבה פעמים לברך?

כשהוא מעיד על עצמו ואומר, כשאני נזכרתי הייתי, כשאני הייתי נזכר הייתי מברך.

משמע שהרבה פעמים אחרות שהוא לא היה נזכר לא בירך.

וזה קשה להבין איך ייתכן אם ההלכה כרב פאפה שמחויב לברך

ברכה אחרונה גם אחר אכילת ירק ושתיית מים.

אז למעשה אחד האחרונים שואל את השאלות הללו

והוא מתרץ על פי מה שהרשב״א סובר.

הרשב״א סובר

שאם אדם בירך ברכה ראשונה

על דבר פחות חשוב

והוא לא התכוון לפתור בזה גם את הדבר החשוב,

אז באמת לא נפתר אותו דבר חשוב אם רוצה הוא לא אוכלו, אלא מחויב הוא לברך,

כשהוא אוכל לוקח אותו על מנת לא אוכלו.

ולפי זה נראה,

אומר אותו אחרון, שגם בברכה אחרונה יהיה עדין כן.

שאם הוא בירך והיה סבור שאכל רק דבר פחות חשוב,

ונזכר אחר כך שאכל גם דבר חשוב,

אז הוא לא ייפטר בברכה האחרונה.

משום שכשמש ברכה ראשונה,

כשבירכה על דבר שאינו חשוב,

לא יפתור בזה את הדבר החשוב אם לא נתכוון עליו,

הוא עדין בברכה האחרונה, לא ייפטר הדבר החשוב אם בשעה שבירך על הדבר הלא חשוב,

לא יתכוון לפתור בזה את הדבר החשוב.

ולפי זה אפשר היה להבין את רב אשי, שרב אשי התכוון כך,

לפעמים הוא היה מברך על המים,

ואחר כך נזכר היה שאכל גם ירקות.

מאחר ומוכיח בתוך הגמרא שמים פחות חשוב מן הירק,

לכן היה ירק חשוב פחות מביצים ובשר

לכן על הדבר החשוב היה נזכר לברך פעם נוספת

וזה הכוונה

מאחר והוא פסק כדעת כולם

לומר שיש פה דרגות של חשיבות בראשונה ביצים ובשר

ואחריהם ירקות

ורק לאכר הכל מים

ממילא כשהיה לוקח ומברך על הדבר הפחות חשוב ולא נתכוון בברכתו לפתור גם את החשוב

אז היה צריך לברך שוב על הדבר החשוב

וזה התכוון רב אשי לומר שכשהייתי נזכר שאכלתי גם דבר חשוב הייתי מברך גם עליו

אולם יש כאלה מן האחרונים וכן יש ראשונים כאלה הסוברים

שמדברי רב אשי לימדים אנו שחיוב בורא נפשות רבות

על שתיית מים הוא רק רשות

אין חיוב לברך ברכת בורא נפשות על שתיית מים, זה רק רשות

כך מוכיח גם מהגאון מווילנה

וכן

מביאים בשם החזון איש

שהוא למד ככה את הדברים

נמשיך הלאה את הגמרא אמר רבי ינאי אמר רב כל שוק הבצה בצה טובה ממנו

רבי ינאי אומר בשמו של רב

שכל מין מאכל

שהוא בשיעור כביצה

ביצה טובה ממנו לגוף

בא ללמד שאם הוא ייקח יותר מכביצה

ממאכל אחר

אז באמת התועלת ממנו תהיה תועלת מאשר אכילת ביצה

כי עתה רבי ינאי אמר טבע בעתה מגולגלתא

נישיתא קייסא סולתא

טובה בעצה אחת מגולגלת אומר רבי ינאי

שהיא צלויה מעט אבל עדיין רכה לא נתבשלה לגמרי

טובה יותר באכילה מאשר שישה לוגים של סולת

לוג זה שישה ביצים

הכמות הזו של לוג למעשה כמות של שש ביצים

שישה לוגים של סולת זה פי שש

היינו שטוב יותר לאכול בעצה אחת מגולגלת

כמו שאמרנו שנתבשלה חלקית

שנצלטה חלקית

מאשר אכילה של שלושים ושש ביצים של סולת.

הגמרה מביאה במסכת אוריות

בדף יג עמוד ב'

שישנם חמישה דברים שמשיבים את הלימוד

ואחד מהם זה אכילת ביצה מגולגלת בלא מלח.

אם אדם לוקח ביצה

שנתבשלה חלקית

מוכר אותה ללא מלח

זה משיב לו את הלימוד

תוספות מסכת ערובין מוסיף שזה גם טוב לרפואה

כי אתה רב דימי אמר תבה בעתה מגולגלת משיתא מתוויתא

משיתא

מתוויתא מארבע מבושלתא

כל שיהוק הביצה

ביצה טובה ממנו.

לבר מביסרה.

פירוש הדברים כך

רב דימי כשבא

לבבל אמר

טוב יותר לאכול ביצה אחת מגולגלת

משישה לוגים של סולת כמו שאמר רבין

אבל הוסיף ואמר

שאם זו ביצה שהיא צלויה היטב, כלומר היא ביצה קשה,

היא טובה יותר מאשר לאכול ארבע עלוגים של סולת.

כלומר מעלת הביצה הצלויה מעט

טובה יותר מאשר אכילת ביצה שהיא צלויה לגמרי, מבושלת לגמרי.

ואם זו ביצה

שאינה צלויה אלא מבושלת במים

מבושלתה, על זה אמר רב ינאי

שכל מאכל אחר שהוא אוכל אותו בשיעור כביצה

ביצה טובה לאכילה יותר מאותו מאכל,

לבר מביסרה.

חוץ מאכילת בשר,

שבשר בשיעור כביצה מועיל לא פחות מאכילת ביצה.

חוץ מאכילת ביצה

נמשיך הלאה בגמרא רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק

זה למעשה ציטטה מן המשנה

דעת רבי עקיבא שאם אדם אכל ירק מבושל

והוא מזונו היינו מזה הוא מתכוון לסעוד את סעודתו

זה כל סעודתו יברך עליו שלוש ברכות היינו ברכת המזון

שואלת הגמרא ומי איכא מידא דאווה שתק מזונא

וכי קיים דבר כזה שירק מבושל יהיה מזונו של אדם

יוכל לסעוד את סעודתו

ולהסתפק בזה

אמר רב אשי בקלח של כרוב שנו

פה מדובר

שאוכל הוא קלח של כרוב

וקלח של כרוב כאשר הוא מבושל

יש כאלה

שמסתפקים

שיחשב להם כסעודה ואינם צריכים יותר מזה

טענו רבנן

שנו חכמים בברייתא

לומר סגולות ומעלות שיש בכל מיני סוגי מאכלים

טחול יפה לשיניים וקשה לבני מעיים

אכילת טחול

טחול שיש בבהמה

טוב הוא לשיניים

אבל קשה לבני מעיים

כנראה שהוא לא טוב לעיכול

כרישין, קשים לשיניים ויאפים לבני מעיים

לעומת זאת הכרתי, כרישין זה הכרתי

זה קשה לשיניים

אבל לבני מעיים הם טובים

כל ירק חי מוריק

וכל קטן מקטין

ירק כשהוא חי, כשהאדם אוכלו מוריק, כלומר

זה מסיר ממנו את טוהר הפנים שלו

כלומר משחיר אותו, מחשיך אותו

אבל וכן וכל קטן, כל דבר קטן שלא גדל, כל צורכו מקטין,

זה גורם לכך

להתיש את כוחו ולהחלישו

רק

טוב לאכול ירק

שכבר גדל כל צורכו

אם רצו כבר לאכול ירק

אז ימתין שלא לאכלו עד שגדל כל צורכו

וכל נפש משיב את הנפש

כל דבר שיש בו חיות מסוימת

אם אוכלו את כולו, כמו למשל דגים קטנים

שגדלו כל צורכם והוא אוכל את הכל יחד

משיב את הנפש

כלומר מחזקת אותו האכילה הזו

וכל קרוב לנפש משיב את הנפש

וכן אם אדם אוכל מבהימה

במקום חיותה

אז זה משיב את נפשו של האדם, מחזק אותו

כרוב למזון

וטרדין לרפואה

כרוב ראוי

למזון היינו לסעוד את סעודתו מן הכרוב

והטרדין שאוכל האדם טוב לו לרפואה

אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו

כלומר

אוי לה לכרס של אדם שאוכל לפת

כלומר זה מזיק לו

אמר מה?

הגמרא חוזרת לדון בדברי הברייתא הזו שלמדנו עכשיו

ובתחילה מדברת על החלק הראשון שבברייתא,

טחול יפה לשיניים אמרה הברייתא וקשה לבני מעין

מה היא תקנתה?

מה היא התקנה לאדם שרוצה לאכול טחול בשביל לרפות את שיניו?

איך הוא יעשה את זאת? הלוא בצורה רגילה יכול הוא להזיק,

אומנם לא הועיל לשיניים אבל להזיק למיעב

אז מה הוא יעשה?

עונה הגמרא נלעשה ונשדיה

ייקח את הטחול,

ילעס אותו ולאחר מכן יפלטנו מפיו

ואז הוא ירויח שהשיניים

קיבלו את מה שצריך מן הטחול הזה

אבל הוא לא נכנס לבני מעין, לכן זה לא יזיק אותו

בברייתא שנינו עוד קשין לשיניים ויפין לבני מעין

מה היא תקנתה?

כלומר מה יעשה אדם שרוצה לקחת את הקרטה שיועיל למיעב

ולא יזיק לשיניו?

עונה הגמרא לשליקינו ונמלעינו

יבשל אותם בקדרה הרבה הרבה זמן

עד שיתרגחו מאוד

ואז הוא לא יצטרך בכלל ללעוס אותם,

יבלע אותם

ואז הוא ירוויח

שמאחר שלא לעס אותם אז זה לא יזיק לשיניו

אבל מצד שני יועיל לבני מעין, שהרי הגיעו סוף סוף לבני מעין

עוד שנינו בברייתא, הכל ירק חי מוריש

אדם שאוכל ירק חי, כלומר מרבה באכילת ירקות

זה נוטל ממנו את טוהר פניו

אמר רבי יצחק בסעודה הראשונה שלאחר הכזה

רבי יצחק גם אומר שהדברים הללו שאמרו כאן

שירק חי מוריק זה לא נאמר בכל זמן שאדם אוכל

אלא רק

אם אוכלו את הירק הזה בסעודה הראשונה אחר שהקיזו ממנו דם

אדם למשל שהולך ונותן מנת דם

תורם מנת דם מעצמו

הסעודה הראשונה ראוי שלא יאכל ירק, ירק חי

ירק חי מזיקה אותו

ואמר רבי יצחק

כל האוכל ירק קודם ארבע שעות

אסור לספר ממנו

מאי תמה משום רחב

אדם שאוכל ירקות

בתחילת היום

לפני שעברו ארבע שעות מתחילת היום

הזמן הזה זה עדיין לא זמן סעודה

אסור לדבר איתו

אסור לספר ממנו היינו אסור לספר איתו מה היא טעמה?

מדוע באמת אסור לספר איתו?

משום רחב

בגלל שהריח של הירק שיוצא מפיו

קשה לאותם בני אדם המדברים עליו

פני שעדיין הם לא אכלו

אמרו זאת

כדי שידע האדם

להתרחק מזה

שלא יאכל ירק

בשעה קובעה מוקדמת

ואמר רבי יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות

יש מאמר נוסף כאן של רבי יצחק

שאסור לו לאדם שיאכל

את הירקות חיים הללו לפני תום ארבע שעות מתחילת היום

שישבו המימר ומר זוטרא ורב אשי יחקו יחק ויביאו לפניהם ירק חי קודם ארבע שעות

הגמרא מביאה מעשה שישבו המימר ומר זוטרא ורב אשי ביחק

ביחד והביאו לפניהם ירקות חיים לאכול

וזה היה קודם שעברו ארבע שעות מתחילת היום

המימר ורב אשי יאכל

ומר זוטרא לא אכל

המימר ורב אשי יאכלו

כי הם לא חששו לדברו רבי יצחק שאסור לאכול קודם ארבע שעות

אבל מר זוטרא לא אכל

אמרו להם מה דעתיך

דאמר רבי יצחק כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר עמנו משמריך

ואהנן דכך לעינן וכן משתעית באדן

אומרים לו המימר ורב אשי יאכלו מר זוטרא

מדוע אתה לא אוכל

האם בגלל שרבי יצחק אמר

שאדם שאוכל ירק לפני ארבע שעות

אסור לספר עמנו כי זה מזיק

לאנשים אחרים שמרחים את הריח היוצא מפיהם

בשעה שמדבר איתם

והרי אנחנו אכלנו ירק ואתה לא נמנע מי לדבר איתנו

נו אז אתה רואה שאתה לא חושש לדברי רבי יצחק

אמר הוא ענק כי ידאק רבי יצחק סבירה לי

ואמר רבי יצחק אסור לאדם

שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות

אומר מר זוטרא

אני סובר כמו הממרא האחר אצל רבי יצחק

שאין איסור לאדם לספר

עם זה שאכל ירק חי קודם ארבע שעות אלא איסור על האוכל

שהוא לא יאכל ירק קודם ארבע שעות

לכן אני לא אכלתי

אבל אני לא אוכל שאסור לספר עם אלה שכן אכלו ירקות

קודם ארבע שעות

מן הראשונים כבר שכתבו

שההלכה קאמן מר ורב אשי

שאין איסור לאכול ירקות חיים קודם ארבע שעות

הגמרא חוזרת לבאר את המשך הברייתא,

קול קטן מקטין

אמר רב חיזה, אפילו גדיה בר זוזה

כלומר, כל אדם שאוכל דבר שלא הספיק לגדול כל צורכו

אז מקטין, פירושו של דבר, מתיש כוחו

זה מחליש אותו

בא רב חיזה ומבאר שהדברים הללו אמורים

אפילו בגדיה בר זוזה, גדי שמן וטוב

ששווה זוז

אמנם הוא שמן וטוב, אבל מאחר ולא גדל כל צורכו

אז זה גורם להחליש את האדם מאוכלו

ולא המרן אלא דלית בריבה

מוסיף רב חיזה ואומר

כל מה שאמרו חכמים שקטן מקטין

זה דווקא אם הוא קטן כזה שלא גדל

אפילו את הרביעית ממה שאמור היה לגדול

אבל אין ברבעיו, אבל אם הגיע להיות רביעית מגודלו

לעת לנבא, אין לנו בו שום חשש

כלומר עיקר הקפידה

שאם הוא לא הספיק לגדול אפילו רביעית מה הגודל שהיה ראוי שיהיה לו

אז זה גורם להחליש את האדם

לא רק שזה לא מחזק אותו אלא אפילו מחלישו

וזה מדובר גם באדם שאוכל בשר

מבהימה

כמו למשל אם אדם לוקח

ואוכל טלה

אם הטלה הזה לא הספיק לגדול אפילו רביעית ממה שהיה ראוי להיות עיל

אז זה יכול להחזיק

אבל אם מספיק להגיע לכלאה רביעית

ממה שהוא היה ראוי להיות אם הוא הייל,

אז אין בזה איסור,

אין בזה שום חשש.

כל נפש משיב נפש.

אמר רב פאפה אפילו גילדני דווה גילי.

פרייתא מוסיפה שכל דבר חי על נאכל שלם משיב נפש,

משיב את נפשו של האדם.

רב פאפה אומר, הדברים הללו אמורים אפילו בדגים קטנים מאוד המצויים בין הקנים באגם,

שאין דרכן לגדול יותר.

גם הם, אם אדם לוקח ואוכל מהם,

כשהם שלמים,

כשעדיין חיים

לא בשלם,

אז זה משיב ומחזק את האדם.

כל הקרוב לנפש משיב את הנפש.

ראינו בברייתא שאדם שאוכל בבהמה במקום החיות שלה,

זה משיב את נפשו של האדם.

אמר רב אחא בר יעקב, אונקא.

רב אחא בר יעקב מפרש

מהו מקום חיות הבהמה,

שזה כל כך טוב לנפשו של האדם,

אם הוא אוכל מן הצוואר, שזה מקום השחיטה.

רש״י, כאן במקום, מבאר שצריך שייקח מהצוואר

במקום שהוא סמוך

ללב המעין, שהרי המקום שראוי לשחיטה

הוא

מתחיל מהחלק העליון

עד קרוב לחיבור של הקנה לריאה.

אז ראוי יותר, לפי רש״י,

לקחת בשר

מהמקום הסמוך אומנם לבית השחיטה,

אבל שיהיה גם סמוך

ללב ולמעין.

אמה לרבא לשמי

כי מייטת לי ומצא לי בישרה

טרח ואייטה לי מאיך דמקרב לבי ברוך.

רבא אומר לשמי שלו

כשאתה הולך לטבח

היינו לשוחט

לקנות לי ממנו חתיכת בשר חי

תתאמץ להעביר לי חתיכה

מהמקום שבירכו בשם על השחיטה,

כלומר מהצוואר.

קרוב למזון וטרדין לרפואה.

הברייתא הוסיפה

שגם קרוב הוא ראוי שאדם ישעד את מזונו ממנו,

וטרדין שאדם יאכל זה תום לרפואה.

שאלה הגמרא, כרוב למזון אין לרפואה, לא.

ועתניה שישה דברים מרפין את החולה מחוליו ורפואתן רפואה.

ואלו הם

כרוב וטרדין ומסיסין

דבש וקיבה

והרת

והרת

ויותר את הכבד.

הרי שנינו בברייתא שישנם שישה דברים שמרפאים את החולה מחוליו

ורפואתן רפואה,

כלומר הרפואה הזו מועילה לא לתמיד.

ובתוך הדברים שהברייתא שם מונה זה כרוב, אם כן רואים שהכרוב גם מועיל לרפואה, לא רק למזון.

מה עם השישה דברים?

כרוב זה אחד מהם, השני זה אכילת רדין,

השלישי זה מי סיסין,

זה תבשיל שעשוי ממין נענע,

הרביעי זה הדבש

והחמישי זה הקיבה,

לאכול את הקיבה של הבהמה,

וכן

בהרת ויותרת הכבד

גם רחם של הבהמה טוב לאכילה

ויותרת הכבד

זה הבשר החוצץ

בין הרעה לכבד, זה יותרת הכבד.

אם כן, מה אנו רואים?

שכרוב שמוזכר בתוך שישה אלו

טוב לא רק למזון, אלא גם לרפואה

אלא המה כרוב אף למזון. מתרצת הגמרא

אל תגרוס כרוב למזון, אלא תגרוס ותאמר כרוב אף למזון

כלומר שיש לו שתי מעלות, גם טוב לרפואה וגם למזון

אבל הוא תרדין לרפואה, אבל התרדין תורמים רק לרפואה

אבל אין אדם יכול לסמוך על זה שזה ייחשב כמזונו

אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו

זה דבר נוסף שראינו בברייתא הראשונה

שאוי לה לכרס של אדם שאוכל לפת

שואלת הגמרא, איני ואמר לרבה לשמיעי

כי חזית ליבתא בשוקה

נותן עלי במקרחי את ריבתא

וכי כך הוא הדבר שאוי לו לאדם שאוכל לפת

הלא רבה היה אומר לשמיעי שלו

כשתראה לפת בשוק

אל תשאל אותי מה תאכל לחם

תדע לך

שזה ודאי שאני ארצה לאכול

את הלחם עם הלפת הזאת

אם כן רואים שלפת זה דבר טוב

איך ייתכן שהברייתא אומרת

שהלפת אינה טובה?

אם לפת אינה טובה רבה לא היה אומר לקנות לו לפת?

אמר אביי מבלי בשר

אביי אומר שהברייתא הזו שאמרה

שלפת אינה טוב לאכילה

ואוי לו לאדם

שהוא מכניס, אוכל את הלפת הזו

כל זה מדובר באופן שהוא אוכל אותה מבלי בשר

לפת שנתבשלה מבלי בשר

אז זה קשה לגוף

אבל אם הוא מבשל אותה עם בשר

השומן של הבשר מתיש את כוחה של הלפת

ואז זה טוב לגוף

ורב אמר מבלי יין

רבה פירש את הדברים

שכל מה שהלפת אינה טובה

והיא מזיקה לאדם זה דווקא אם הוא לא שותה אחרי זה יין

אבל אם הוא שותה אחר האכילה של היין

זה לא מזיק לגופו

איתמר רב אמר מבלי בשר,

שמואל אמר מבלי עצים,

רבי יוחנן אמר מבלי יין

הגמרא מביאה עם אוראים נוספים

בביאור של הברייתא הזו שהזכרנו לגבי הלפת

שישנן דעות כמו שהבאנו מקודם בשם אבייב רבא

נאמר בבית המדרש דעת רב שאכילת הלפת מזיקה דווקא אם הוא אוכל אותה מבלי בשר

כלומר לא התבשלה מבשר

שלדעת שמואל אם הוא לא בישל אותה

עם הרבה עצים,

אם הוא לא בישל אותה על האש שלו עצים הרבה אז זה מזיק אותו

כלומר בשביל להתיש את כוח הלפת רק לבשל אותה הרבה זמן

ורק אז מותר לאכול

רבי יוחנן אמר מבלי יין כמו שהזכרנו מקודם

שאם הוא שותה אחר כך איזה יין אז זה לא יזיק אותו

אמר לרבא לרב פאפא

סודני

ענן תברינה לה בביזרה וחמרה

רבא אומר לרב פאפא

וכינה אותו סודני

הוא עסק

והיה עושה שיכר מהתמרים

אדם שעוסק בעשיית שיכר תמרים נקרא סודני

גמרא בפסחים מביאה

שרב פאפא אמר אם לא הייתי עוסק בעשיית שיכר

לא הייתי מתעשר

מקום עשיית השיכר נאמר שם בגמרא נקרא בית סודנה

מלשון סוד נאה

כלומר עצה טובה היא לעסוק באמנות הזו של עשיית שיכר כי מתעשרים ממנה

יש ריאור נוסף המובא במסכת מנחות ע״א עמוד א'

וכן בנידה יב עמוד ב',

שפירוש הדבר סודני היינו זה תלמיד חכם

על שם סוד השם לרעיו.

אדם שהוא תלמיד חכם

הוא ירא שמיים זוכה שמתגללים לו סודות תורה קדושה.

בכל אופן אומר הרב פה לרב פאפא

אנחנו היינו שוברים את הכוח של הלפת שלא יזיק לגופנו על ידי שהיינו מבשלים אותו עם בשר

וגם היינו שותים יין אחרי זה.

עתוד דלא נפש לכו חמרה ומאי תבריתו לה.

שואל אותו אבל אתם

שאין לכם כל כך הרבה יין

משום שאתם רגילים לשתות שיכר ולא יין

אז במה אתם שוברים את כוח הלפת?

אמר להם את סיבא

אז אומר לו רב פאבא לרמה היינו שוברים את כוח הלפת על ידי עצים

כלומר היינו מבשלים אותה הרבה זמן

על גבי עצים

וזה היה מתיש את כוח הלפת

הגמרא מספרת שכך באמת נהגו בביתו של רב פאפא

כי הד הביתו לרב פאפא

דבטר דמבשללה מבשללה טבלה לה בתמלן ובפרסייתא

אשתו של רב פאפא הייתה נוהגת

לאחר שהייתה מבשלת הלפת

הייתה שוברת את כוח הלפת על ידי

שהייתה מבשלת בישול נוסף

בשמונים גזעים של עצים גדולים

הייתה שורפת אותם תחת הגדרה שיש שם את הלפת

וכך היו אוכלים את הלפת

טענו רבנן דג קטן מליח פעמים שהוא ממית

בשבעה

בשבעה עשר ובעשרים ושבעה

ואברלה בעשרים ושלושה

ולא אמרן אלא במתווה ולא מתווה

אבל מתווה שפיר

לית לנבא

ודלא מתווה שפיר לא אמרן

אלא דלו שתה בת רשיחרא

אבל שתה בת רשיחרא לית לנבא

כלומר חכמים שינועו בברייתא

שדג קטן שהוא מלוח

לפעמים הוא יכול להמית את האדם

מביאים חכמים אברייתא

מתי יכול הוא להמית את האדם?

בשבעה, כלומר אם אדם אוכל אותו ביום השביעי למניחתו

או ביום שבעה עשר למניחתו ב-27

ואברלה יש אומרים שגם אם הוא יאכל הוא את הדג מליח ביום 23 למניחתו

ולא אמרן כל הדברים הללו שאמרנו שבימים האלה אם הוא אוכל זה מזיק

יכול הוא להמית

זה רק במתווה ולא מתווה זה דג כזה שצלו אותו מעט אבל לא צלו אותו ככל הצורך

אבל מתווה שפיר אבל דג שצלוי כל צורכו

לית לנבא אין בזה שום חשש

ודלא מתווה שפיר לא אמרן אלא דלו שתה בת רשיחרא

וגם בדג שלא נצלה היטב לא אמרנו

אלא באופן שהוא לא שותה אחריו שכר

אבל שתה בת רשיחרא לית לנבא אבל אם הוא שותה אחריו שכר

אין לנו בזה שום חשש

השותה מים לצמאו

הציטטה הזו מן המשנה אומרת שהאדם ששותה מים

בגלל שהוא צמא

יברך קודם השתייה שהכל נהיה בדברו

שואלת הגמרא לאפוק אימיי

המשנה באה להוציא איזשהו דבר

כשהוסיפה את המילה לצמאו פירושו שלא בכל מצב ששותה מים יברך שהכל

אז מה כוונת המשנה למעט ולומר שאז לא צריך לברך שהכל

עונה הגמרא מר אבידי מר אביד

לאפוק למאן דחנקת אומצא

המשנה באה ללמד

שמי ששותה יין

כתוצאה שנתקעה לו, נתקעה לו חתיכת בשר בגרונו

כל מה שהוא שותה מים זה רק בשביל שחתיכת הבשר שנתקעה בגרונו

תיכנס פנימה לתוך קיבתו

מאחר שהוא לא נהנה מן המים

אלא כל השימוש במים זה רק בשביל

שלהוציא את אותה חתיכת בשר שנתקעה בגרונו

לא חייב ברכה לפניו

תוספות כאן במקור בדיבור המתחיל דחנקת אומצא

מוסיפים

שכל מה שאמרנו שלא צריך לברך לפניו על המים

אם שותהו בגלל שחנקת אומצא היינו בגלל שנתקעה לו חתיכת בשר בגרונו

כל זה דווקא בשותהו מים במים

כל ההנאה זה רק שהוא שותה לצמאו

אבל לא, אין לו הנאה גדולה אם זה רק בשביל להוציא את אותה חתיכת

שייכנס פנימה אותה חתיכת בשר שנתקעה בגרונו

אבל אם הוא שותה משכין אחרים

אז ודאי שיש לו הנאה מהם גם במצב כזה שחנקת אומצא

הגמרא בעצמה מביאה

לאוהל בדף ל״ו עמוד ב׳ אומרים התוספות

שאף על גב של רפואת אפילו של מעשה זה בא לצורך רפואי

ומאחר ויש לו הנאה מן המשכין הללו

צריך הוא לברך רק בשתיית מים אם אין לו מטרה שהוא צמא

לא צריך לברך לפניו אבל לא בשתיית של משכין שאז מחויב לברך בכל מצב

תוספות מביאים עוד בשם רבעם רם גאון

שכל מה שפתרנו באופן שהוא שותה מחמאת שחנקת אומצא

זה דווקא הברכה שלפניו

אבל אחר השתייה חייבו לברך

לעומת זאת רבנו משה חולק עליו

וסובר אומרים התוספות

שלא יברך לא לפניה ולא לאחריו

בשביל לחייב בברכה אומר הגאון מווינה

זה רק באופן שהוא שותה בגלל שהוא צמא

אבל אם הוא שותה מים והוא לא צמא אלא מסיבות אחרות

כמו חנקתי אומצא אבל זה לאו דווקא אלא כל אומץ שהוא שותה בשלום החמאת שהוא צמא לזה

אינו מחויב לברך

ברכה ראשונה וגם לא ברכה אחרונה

אם עזה מסופק

אם בירכו ברכה אחרונה

על איזשהו דבר

שברכתו בורא נפשות

והוא רוצה לשתות מים רק בשביל שיתחייב

לברך מכוח המים בורא נפשות רבות

מאחר והמטרה שלו זה רק על מנת

ליצור פה חיוב של ברכת בורא נפשות

אבל הוא לא צמא לשתות את המים

אז זה לא יועיל לו, הוא לא יוכל לברך

ולא צריך לברך לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה

רבי טרפון אומר

בורא נפשות רבות וחסרונן

זה גם מובא במשנה שאדם ששותה מים לצומאו

צריך לברך בורא נפשות רבות

אמר לרבא בר רב חנן לאבייב

ואברלה לרב יוסף

הלכי תמי?

שואל אותו רבא בר רב חנן את אבייב יש אומרים שרבא בר חנן שאל את רבי יוסף

כמו מי ההלכה במחלוקת הזו?

אמר לפוק חזה מעמד אבר

תצא ותראה מה נוהג העם

והמנהג של העם הוא שקודם שתיית המים

מברכים ברכת שהכול

ולבסוף בורא נפשות רבות

מים זה לאו דווקא מים אלא הוא הדין כל משקה

חוץ מן היין

שעל זה צריך לברך בתחום

בורא בשעקול ולבסוף

בורא נפשות רבות.

נראה את רשי

קופרה כל מיני בשר אבל ירקה לא, לא צריך לברור אחריה.

חד קטרי מר זוטרה שהוזכר כאן יחיד בראשם אביו

עביד כרבי יצחק בר אבי דימי שהוזכר בשמו ובשם אביו

וטרק אחד אמר בר אבי אשי שהוזכר בשמו ובשם אביו

עביד כרבי יצחק שהוזכר אחיו

ככולו אף כרב פאפא

כל שטעון לברכה המשנה היא במסכת נידה

למהותי ירקה וכל שכן מאיה

למהותי בצוות אין מברכים כשמסלקים תפילין וציצית

ואחר תקיעת שופר ולולב

כלשהו כביצה אין לך מין מאכל

שיעור כביצה שלו תהא ביצה טובה לגוף ממנו

מגולגלת צלויה לכה ורכה

ששורפין אותה

קייסה מידות מחזיקות לוג

מגולגלת משיטה טובה משיטה קייסה

מטוויתה צלויה קשה טובה מארבע קייסה

מבושרת במים עלה אמר רבי ינאי כלשהו כביצה, ביצה טובה ממנו

בקלח של כרוב שנו שהוא מזון

נתן לקמן כרוב למזון

כרישין קרטר

כל ירק חיים עוריק נוטל תואר הפנים

כל קטן שלו גדל כל צורכו ולקמן מפרש

כמה כל צורכו

כל נפש דבר חיה נאכל שלם כגון דגים קטנים שדגדלו כל צורכה

הקרוב לנפש האוכל מן הבהמה במקומחיות שלה

ולקמן מפרש לה

אוי לבית וכרס האוכל לפת

נלעשה את כוססו ומשליכו

לשליקין ובגדרה הרבה יש לו לצריך לכוססו בשיניו

קודם ארבע שעות שאינו זמן סעודה

פער ריח קשה לבני אדם המספרים אמו קודם אכילה שהגוף ריקן

כי אידך רבי ידחק סבירה לי אבל אסור לספר לו סבירה לי

בר זוזה כלומר שמן וטוב ששווה זוז

דלית ברבעה שלא גדל עד רבעית שלו כגון תליה רבעית של עין

גדי כדי רבעית של שער גדול

וכן כל דבר

גילדנד וגילד דגים קטנים מאוד ומצויים בין הקנים באגם

והם דלקן לגדול יותר

אבל דג קטן ממין דג גדול

ולא גדל רבע זהו קטן מקטין

רונקה צוואר

מכובת השחיטה

בסמוך ללב ולמעיים

נווה ברוך

למקום שברכו שם על השחיטה

ומסיסין תבשיל

הבאנו קודם זה תבשיל עשוי ממנענע

וההרת

שהוולד נוצר בתוכו זה הרחם של המהמה הוולד נוצר בו

יותר את הכבד תרפשא דקבדא זה אמרנו זה החתיכת בשר

החוצץ בין הריאל לכבד

מבלי בשר היא קשה אבל כשמבשלה הן בשר שמן מתיש כוחה

מבלי יין כשאין שותה אחריה יין

מבלי עצים שאינו שורקה הרבה סודי בעל שיכר תמרים

רב פאפא מוכר שיכר היה

כדמר באיזשהו נשך

תרשא דרב פאפא דרב פאפא שיכרע אלו פסי

ואמר רב פאפא אילן דרמאי שיכרע לו יותר

והוא נקרא סודני

כי דברינן תמרי בחלוזה אחרי בסודנא רהוט

כלומר אם יש לו תמרים שירוץ למקום שעושים שם שיכר

כי בזה תועלת גדולה שהשיכר טוב וראוי

דלונפישטכו חמרה ששותה שיכרעתם

ומאי תברית אולי לקוחו של הלפת

אופי פרסייתא בקריאות של עצים גדולות הייתה

שורפת תחת גדירת הלפת

פעמים שהוא ממית ואלו הן ביום שבעה ימים למניחתו

או ביום שבע עשר או ביום שבעה עשרי

מה ימעמד דבר ריח נוהגים וכבר נהגו לברך

בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן

על כל מה שמרא

נוסח הברכה של מורא נפשות

קודם כל, אם מסתפק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס

אין צריך לברך בורא נפשות

אם אדם אכל

פירות האילן שלו משבעת המינים

וכן אם הוא אכל ירקות

או פירות האדמה

או דבר שבכלל אין גידולו מן הארץ, אפילו מים

צריך לברך אחריהם בורא נפשות רבות

וברכה אחת פותרת את הכל גם אם הוא אכל מכל הסוגים הללו יחד

וגם אכילה ושתייה נפטר

אם יברך בורא נפשות עם הדבר שהוא אכל זה ברכתו בורא נפשות רבות

נוסח הברכה ברוך אתה ה' מלך העולם

בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא לאחיות בהם נפש כוח חי

ויש אומרים שבראת

יש נוסח

שאומרים על כל מה שבראת לאחיות בהם נפש כוח חי

ונרא נרא ופשתן

כל אחד ינהג כמנהגו

וברכה זו חותם בה בלא שם שיחתום כך

ברוך חי העולמים

והחט נקוט בצרם

שהוא דבוק

כלומר זה כאל מילה אחת חי העולמים

כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו

אין לברך שום ברכה כשחולה צפילין

אפילו כשחולצה מערב שבת בין השמשות

לאחר הנאה מריחתו אין צריך לברך כלום

השותה מים בצמאו

מברך שהכל אחריו בורא נפשות רבות

אבל עם חנקו בשר

שאתה מים להעביר הבשר

אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו

ודווקא מים שאין אחך נהנה מהם כי אם כששותה לצמאו

אבל כששותה שער משקים

או אוכל חתיכת פת שהאחך נהנה מהם

אף שהם שותהו ואוכלו עד סוף כי אם לאוויר הבשר

חייב לברך עליו בתחילה וסוף

כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך

ואם גם לצמאו יברך

הדרמה הלך כיצד מברכים בני עדר

שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן

זה תחילת פרק שביעי ובעזרת השם מחר

נתחיל בפרק שביעי