ניסי חנוכה מבארים את הגלות | הרב אמנון יצחק שליט"א
"ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת רת ריבם, נקמת את נקמת, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". בזה אנו מתארים את גודל הנס שעשה לנו ה' יתברך, שעל אף כוחנו הדל נצחנו אימפריה גדולה וחזקה, ומיד אנו ממשיכים "ורשעים ביד צדיקים", ולכאורה דבר זה אינו נס, כי מדוע לא ינצחו הצדיקים? איך אנו כוללים צדיקים יחד עם חלשים ומעטים?
עוד יש להבין, מדוע חכמים ז"ל לךא תקנו להזכיר בימי החנוכה את הנצחון הגדול על הממלכה היוונית ואת העצמאות שזכה לה עם ישראל, השרי הדלקת הנרות היא לזכר נס השמן, ואילו ההלל וההודאה הם על התשואה הגדולה ועל השבת עבודת המקדש. אפילו השם שנתנו חכמים ז"ל לימים הללו "חנוכה" - חנו כ"ה - הוא ע"ש המנוחה מן המלחמה ולא על שם הנצחון, מדוע?
תנו רבנן, מצוות חנוכה, בית שמאי אומרים נר ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים, יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך, טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. יש להבין, איך מתקשרים הטעמים הללו של בית שמאי ובית הלל למהות הניסים של חנוכה?
עוד מצינו בגמרא ביומא כ"ט, אמר רבי אסי, למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים. הקשה המהרש"א, לכאורה הצרות נמשלו בכל מקום ללילה, והגאולה ליום, ואם כן בהיפך היה לגמרא לומר, דאסתר נמשלה לערב, מה ערב סוף כל היום אף אסתר סוף כל הניסים שנמשלו ליום. ומכך שחכמים ז"ל המשילו את אסתר לשחר, שאחריו בא היום המאיר יותר, משמע מדבריהם שאחר פורים מתחילה תקופת ניסים מאירה יותר.
הנביאים כמעט ולא ניבאו על תקופת בית שני, אלא על תקופת בית ראשון או על הגלות הארוכה, והגאולה העתידה השלמה ובית המקדש השלישי. כי בית שני לא נבנה ואף לא היה אמור להיות התכלית של הגאולה השלמה, וכבר בעת שנבנה היה ידוע לחכמים ז"ל שהוא עתיד להחרב, כמבואר בגמרא בנזיר ל"ב, כל מהות בית שני והמאורעות שארעו בו וחנוכה בתוכם היו התחלה של הגלות הארוכה ושלבי ההכנה לקראתה. לכן הנביאים מיעטו לדבר על בית שני כתקופה בפני עצמה, היות ובעצם בית שני הוא חלק מהגלות הארוכה והאחרונה שעליה נבאו רבות. עם חורבן בית ראשון הסתיימה תקופה מעולה יותר מהתקופה שלאחריה, כמו שאמרו חכמים ז"ל, חמישה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש ושכינה, רוח הקודש ואורים ותומים. אחד מהדברים הבולטים שחסרו בתקופת בית שני היא הנבואה, כמו שאמרו חכמים ז"ל, משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל. אז התחילה תקופה חדשה, וזוהי תקופת הגלות, ראשיתה בחורבן בית ראשון וגלות בבל, והיא נמשכת עד לביאת המשיח ובנין הבית השלישי. תקופת הבית השני היא חלק מהגלות, כמו שכתב הרמב"ן, וכן כתב המלבי"ם בדניאל ט', וכבר התבאר ששיבת בית שני לא נחשב לגאולה המיועדת כי הגלות הוחל מזמן הגלות הראשון בימי נבוכדנצר וימשך עד הגאולה העתידה, ושיבת ישראל בימי בית שני וישיבתם שם נחשב מן הגלות, שלא היה להם נביאים.
שנות הבית השני שהיו בתחילת הגלות הארוכה, היו זמן של הכנה וביסוס רוחני לעמיד בנסיונות הגלות. ידע הקב"ה שימי הגלות התארכו זמן ממושך עד בוא הגאולה לכן נתן לעם ישראל את הבית השני, זמן שבו הכינו את עצמם מבחינה רוחנית לימי החושך והסתר הפנים העומדים לבוא. מעתה התחילה תקופת פריחת התורה שבע"פ כמו שהאריכו חכמים ז"ל לתאר, שלא רצו לבנות את הבית השני עד שהובטחו מן השמים שיזכו לתורה שבע"פ בבהירות ובשלמות ולריבוי תלמידים ולגילוי רזי תורה יותר מאשר בעבר. ואכן במשך שנות הבית השני, אנשי כנסת הגדולה והתנאים עסקו בריבוי פעלים לחיזוק וביצור תורה שבע"פ, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה, מפני שראו בדברים הללו עיקר. אף כל סדרי התפילות והברכות שבידינו תקנו אנשי כנסת הגדולה.
במעשים הכבירים הללו של חיזוק האמונה השרשית בה' יתברך והנהגתו, הרבצת תורה שבע"פ בקנה מידה נרחב, העמדת הדת על תילה בעשיית סייגים וגדרים לתורה, ומצוות דרבנן שהן הם גופי תורה שבעל פה, עיצבו את צביונו הרוחני ואת סגולותיו ומעלותיו של עם ישראל, חיזקו והעמיקו את השורשים הרוחניים שלו, בכך הכינו אותו לדרכו הארוכה בגלות הקשה, לעמוד בנסיונות המרים מתוך התחזקות באמונה בה' יתברך, מסירות ללימוד התורה שבכתב ושבעל פה ולקיום המצוות בכל פרטיהן ודקדוקיהן. נמצא, שתקופת בית שני היא הבסיס והיסוד שממנו יונק עם ישראל את קיומו הרוחני בכל שלבי הגלות.
אחד המאורעות המרכזיים שארעו בימי בית שני היו גזרות היוונים, ומסירות הנפש של החשמונאים ששיאן היה הניסים והנפלאות שעשה להם ה' יתברך במלחמות בכלל, ובנס השמן שבמקדש בימי חנוכה בפרט, בגללן תקנו לנו חז"ל ימי הלל והודאה, באחת משבע מצוות דרבנן, מצות הדלקת נרות חנוכה, כל המצוות והדינים הללו הינם חלק מהתורה שבעל פה שכאמור חיזוקה וביסוסה הוא המייחד את תקופת בית שני.
ניסי חנוכה ומה שקדם להם מגזרות השמד מחד, ומסירות הנפש לתורה ולמצוות מאידך, מלמדים אותנו שכאשר אנו מתרשלים בעבודת ה' נותן ה' ביד הגויים את הכח לגזור עלינו גזרות של העברה על הדת. כאשר אנו מוסרים את נפשנו על חיזוק הדת, ה' יתברך מושיענו מיד הקמים עלינו ומסייע בידינו לקיים כל פרטי המצוות ודקדוקי סופרים, ולשם כך הוא עושה עמנו ניסים שלא כדרך הטבע.
ההתנהגות שלנו, ולעומת זה הנהגת ה' איתנו, שבאו לידי ביטוי בחנוכה בתחילת הגלות, הינן אבן יסוד ומורי דרך לכל אורך הגלות. כאשר נתבונן נבחין שהנהגה זו באופן כללי חוזרת ונשנית בםע ישראל, כאשר מתרפים בעבודת ה' באות עליהם גזרות רוחניות וצרות גשמיות, כאשר מתחזקים ומתאמצים להיטיב דרכם ולהתקרב אל ה' זוכים לישועת ה' בניסים נסתרים וגלויים, ולהשגחה פרטית הנכרת לכל קיום האומה.
נמצא, שהנהגת ה' וניסיו שהיו בחנוכה אינם ניסים שהיו בעבר בלבד, אלא בחנוכה הם התחילו ומאז שהאירה הנהגה זו, היא וניסיה הווים ונמצאים עמנו במשך הגלות בעבר בהווה ובעתיד.
כאשר נעמיק עוד בענין נראה שבאמת נס חנוכה הוא נס תמידי נמשך מאז, ולא רק חוזר ומתעורר מידי פעם בפעם, כי מהי המהות וההגדרה של חנוכה? ישועות וניסים לקיום הרוחני של האומה. ונס זה עומד לנו ומתקיים בנו כל ימי הגלות, תקופת הגלות שבה אנו נמצאים שתחילתה לאחר חורבן בית המקדש ובבית שני וסופה בגאולה העתידה, יש בה שרשרת ניסים אשר בשלביה הראשונים היו ניסי חנוכה, ונמשכת היא מדור לדור עד לשיא ולתכלית בניסי הגאולה השלמה ובהתגלות משיח צדקנו, שעל ניסים אלו אמרו חכמים ז"ל, שאף ניסי מצרים יהיו טפלים לעומת. הנס הגדול והעצום התמידי שבתקופת הסתר פנים והחושך שבגלות הוא קיום עם ישראל, בתקופה שבה גדלות בתורה וידיעתה מתמעטת והולכת, כמו שאמרו חכמים ז"ל, מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דערעא ועמא דערעא אזלא ודלדלא, וכבוד התורה גדוליה וחכמיה ירד פלאים, וגברה יד רשעה שהרשעים עושים ומצליחים, ולהם הגדולה והכבוד, כמו שאמר שם, משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם ונתדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון. ובכל זאת עם ישראל קיים ועומד בצביונו והתורה הקדושה שבכתב ושבעל פה בידינו בלי שינוי, ושום אויב ושונא לא הצליח לכלותינו כליון גמור בגשמיות, ושום מסית ומדיח מבחוץ ומבפנים לא עלתה בידו להעביר את כל ישראל על דתו, כמו שהפליא לצייר את גודל הנס יעבץ בהקדמתו לסידורו וז"ל:
מי שיעיין בענינינו ומעמדנו בעולם, אחר כל מה שעבר עלינו מהצרות אלפיים השנים, אין אומה בעולם נרדפת כמונו. מה עצמו הקמים עלינו להשמידנו לעקרנו ולשרשנו, ולא יכלו לאבדנו ולכלותינו, כל האומות הקדומות העצומות אבד זכרם, ואנו הדבקים בה' כולנו חיים היום, לא נפקד ממנו בכל תוקף אריכות גלותינו אפילו אות וניקוד אחד מתורה שבכתב, וכל דברי חכמים קיימים, לא שלט בהם יד הזמן ולא כילם, חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות האלה גדלו אצלי יותר מכל הניסים ונפלאות שעשה ה' יתברך לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכל מה שארך הגלות יותר נתאמת הנס, יותר ונודע מעשה תקפו וגבורתו.
נמצא שתקופת הגלות שבה ה' יתברך מסתיר פניו מאיתנו כוללת בתוכה דבר והיפוכו, מחד גיסא ירידת הדורות בתורה ובמעשים, בחושך רוחני גדול, מאידך גיסא ניסים גדולים לקיומו, התפתחותו ופריחתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל.
על פי האמור מיושב היטב, מדוע המשילו חכמים ז"ל את ימי הפורים סוף הניסים לשחר שלאחריו בא היום שמאיר יותר, ולא לסוף היום שלאחריו בא החושך? אמנם פורים הוא סוף הניסים השייכים לתקופת בית ראשון, שאחריו מתחילה בעם ישראל תקופת הסתר פנים של הגלות, אך מאידך גיסא בתקופה זו מתחילה שרשרת ניסים, החל מחנוכה שבמרכזה בולט הנס של קיום האומה ותורותיה בתוך כל הצרות, שנפלאות אלה גדלו יותר מכל הניסים והנפלאות שעשה ה' לאבותינו במצרים במדבר ובארץ ישראל, לכן פורים דומה לשחר, כי אחריו מתחיל היום המאיר, נס קיום האומה בכל דורות הגלות.
כאמור נס חנוכה היה פתיחה ומורה דרך לתקופת הגלות הכוללת בתוכה ירידה וחושך מחד גיסא, ונס קיום האומה מאידך גיסא. שיטת בית שמאי היא שביום הראשון של חנוכה מדליקים שמונה נרות, ובכל יום פוחתים נר אחד, וטעמם, שהדלקת הנרות היא כמו פרי החג בסוכות, שהיו מקריבים בבית המקדש ביום הראשון שלשה עשר פרים, ובכל יום פוחתים במנינם, וביאר רש"י טעם הקרבת הפרים ומדוע הם פוחתים והולכים וזה לשונו:
פרי החג שבעים הם כנגד שבעים אומות עובדי עבודה זרה שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינים עליהם מן היסורים. מחד גיסא, זכות הקרבת הפרים משפיעה שפע ומגינה על האומות שלא יכלו, מאידך גיסא ציוה ה' יתברך שיהיו פוחתים והולכים, להורות שהזכויות שלהם מתמעטות והולכות עד שיכלו מן העולם. בדומה לזה ומצבנו בגלות, ניסי חנוכה ומצוותיהם הם הבסיס לכך, כי הרי ה' יתברך משפיע עלינו בגלות שפע של קיום רוחני וגשמי שהוא לנס ולפלא בין העמים, כמו שבחנוכה ה' יתברך הושיעם ועשה להם ניסים, אך עם זאת מצבנו הרוחני בגלות מתדרדר והולך מדור לדור, כמו שהאריכו חכמים ז"ל במסכת סוטה מ"ט, לתאר המצב הרוחני העגום של עם ישראל בעקבתא דמשיחא, ונראה הדבר כמו שהשפע הרוחני מתמעט והולך. משום כך שיטת בית שמאי שתקנת חכמים ז"ל בהדלקת נרות חנוכה לזכר הנס היא, להדליק בכל יום משמונת הימים נרות, המסמלים והממשיכים בידינו שפע רוחני לסייע בידנו עבודת ה', אך לפחות כל יום ממספר הנרות שהרי לאחר כל יום מימי החנוכה שחלף היה טמון בכח השמן נס לזמן קצר יותר, ונראה כאילו הנס פוחת והולך, וכן האור הרוחני בדורות של הגלות פוחת והולך. לעומת זאת, שיטת בית הלל היא, שאכן יש ירידה הנמשכת בגלות, אך מאידך גיסא בנס הנפלא של קיום האומה ובמיוחד הקיום הרוחני של עם ישראל והתורה, ניסי חנוכה הם הבסיס והשורש לנס תמידי המתגבר והולך, כי כמו שבנרות חנוכה התמשכות הנס שמונה ימים חיזקה והגדילה אותו, כך ככל שמאריך זמן הגלות גדל ומתעצם הנס, שכל הנסיונות לכלותינו ברוחניות ובגשמיות עולים בתוהו, וכמו שכתב היעב"ץ, וכל מה שארך הגלות יותר נתאמת הנס יותר, עד לרום המעלה העל טבעית של התגלות משיחנו ושלטון ה' לעין כל. לכן תיקנו חכמים ז"ל להיות מוסיף והולך במספר הנרות מיום ליום, שעל ידי כך יוסיף בהתבוננות בנס ובחיזוק של האמונה, וכמו הגדר של מעלין בקודש שמתעלים בהתחזקות בקדושה, כך גם הניסים בקיומנו בגלות הגדלים והולכים, מביאים להתחזקות נוספת באמונה. ובחנוכה אנו מוסיפים עד לשמונה נרות, שזהו מספר המלמד על ההנהגה שמעל לטבע.
ניסי חנוכה הם התחלה ושורש להנהגת ה' את עמו בגלות, הניסים והמצוות שתיקנו חכמים ז"ל בחנוכה הינם סימנים ומורי דרך למצבנו ותפקדינו בתקופה ארוכה זו.
נמצא שהניסים והמצוות של ימי החנוכה הם חלק בלתי נפרד מהגלות, לכן לא קבעו חכמים ז"ל במצוות הימים הללו זכר לנצחון ולעצמאות, כי העצמאות אינה תוכן שמחובתנו ללמוד ולהתעלות מימי החנוכה לדורות, אדרבא, עיקר הלימוד הוא להתנהגותנו ולהנהגת ה' עמנו בהיותנו משועבדים בגלות, ככל שנתחזק ה' יעמוד לימיננו, ככל שנתרפה חלילה בעבודת ה' הוא יתרחק מאיתנו.
התבאר שבגלותנו הארוכה באים לידי ביטוי דבר והיפוכו, הצלחת הרשעים והרע וירידת והשפלת כבוד הצדיקים מחד גיסא, וקיום עם ישראל ההולך בדרך התורה בנס ופלא שלא כדרך הטבע מאידך גיסא. כן גם ארע בחנוכה בתחילת הגלות, שאפילו בתקופה שה' יתברך מסתיר פניו והרשעים מרימים ראש ומתגברים, עשה ה' יתברך נס ומסר את הרשעים המצליחים ביד הצדיקים המושפלים.
לכן כרכו חכמים ז"ל יחד את הנס של גיבורים ביד חלשים עם רשעים ביד צדיקים, כי בתקופה שכזו שתי התופעות הללו כאחת הינן על טבעיות ועל שתיהן אנו מודים ומהללים לה' יתברך.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....