---

25-9-13
בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו". מבאר רש"י, ומדרשו באגדה, לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות, וכשבאים ללכת אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, פר אחד, איל אחד, התעכבו לי מעט עוד ולשון חיבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו, עשו לי סעודה גדולה, ביום האחרון אמר לו אוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך.
נחזור, רש"י אומר, בכל ימות הרגל בחג הסוכות עם ישראל הקריבו שבעים קרבנות כנגד אומות העולם, וכשבאים ללכת מסתיים החג, אומר להם הקב"ה בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, תשארו איתי, עצרת, תעצרו, תשארו איתי עוד יום אחד, מה הסעודה קטנה - פר אחד, איל אחד, התעכבו לי מעט עוד. והלשון הזאת לשון חיבה היא, כמו בנים שנפטרים מאביהם, והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. מה אתם ממהרים? לאן אתם הולכים? תשארו עוד יום אחד.
משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו, עשו לי סעודה גדולה, מהעבדים ביקש סעודה גדולה, זה כנגד השבעים פרים, זה אומות העולם, ליום האחרון אמר לו אוהבו, רק לאוהב שלו היחיד, עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. אם האוהב מספיק, עצם ההשארות ביחד זה ענין.
שמיני עצרת ניתן ליום כיום נוסף של שמחה, סעודה קטנה. וזה מחמת קושי הפרידה של הקב"ה מעמו ישראל לאחר שבעת ימי חג הסוכות. ויש להבין, איך מקילים על ידי סעודה נוספת את קושי הפרידה, אם עושים סעודה נוספת אז קושי הפרידה הוא קל? הרי איפכא מסתבר שהסעודה תגדיל את ההתקרבות אל המלך ותתגבר האהבה, ועל ידי כך תהיה הפרידה קשה יותר, יותר מזה צריך להבין, אם אכן שעל ידי סעודה נוספת מקילים את קושי הפרידה, מדוע עושים סעודה קטנה? אדרבא, יעשו סעודה גדולה ותגדל יותר האהבה ויהיה קל ויותר קושי הפרידה.
לתרץ זאת נצטרך להבין מה החילוק בין שמחת סוכות לשמחת שמיני עצרת. החינוך מבאר, במצוה שכ"ד, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן לבית, חג האסיף, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא החג - חג האסיף, ציווה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. להוציא שמחה מבני אדם סתם ככה זה עבודה גדולה לאלקים, זה לא פשוט לשמוח, אבל כשאדם אוסף לביתו את התבואה והפירות מהאילנות יש לו שמחה, ברוך ה' יש שפע, הוא מכניס הביתה. אומר הקב"ה, אני קובע לכם חג דוקא מתי שאתם אוספים את התבואה כדי שתוכלו להפנות את השמחה אלי, אז לזכות אתכם שהשמחה כבר נמצאת, תוכל להיות מופנית אלי, אני עושה לכם חג דווקא אז. דהיינו לכוון את שמחת האסיף לאפיק הנכון, לשמוח בברכת ה' ולקשור את הכל למקור השפע, ומתוך כך להגיע להכרת חסדי ה', ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, בדרך כלל כשאדם שמח אז הוא מחפש איך לשכר את עצמו בחומר, וזה משכיח ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציוונו ה' לקחת בין ידינו דבר מוחשי, דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו. אז אנחנו לוקחים את ארבעת המינים ומחזיקים אותם, מקיפים את הבימה וכו', שיהיה לנו משהו מוחשי לשמוח איתו, הושענא.
השמחה היא כלי להתקרבות אל ה' יתברך, אבל הכלי הזה עדין מאד, עדין מאד, לולא הכוונת השמחה כראוי אל המקור הנכון, עלול יצר הרע לחטוף אותה לקלות הדעת, וכדברי החינוך להשכיח ממנו יראת אלהים בעת ההיא. ובמקום שהשמחה תביא תועלת להתקרב אל ה', היא עלולה לגרום להרבה קלקולים, לדוגמא בשמחת תורה, יש הרבה שרוקדים ושמחים וצועקים וזה וזה וזה וזה, אבל נותנים לו מכה ועושים לו ככה וזה צביטה ולוקחים את זה לכיוונים לא טובים, במקום יראת שמים ושמחת אלקים, אז יצר הרע חוטף את השמחה לכיוונים כאלה ואחרים, וההוא מלגלגל על ההוא, ותראה את ההוא ותראה את הזה ותעשה לו ככה ותקנה לו ככה ותעשה לו ככה. על כן ציוותה הורה לקחת בידינו דברים מוחשיים ארבעת המינים, שעל ידי כך נשעבד את השמחה לכלי עצום עבורנו להתקרב אל ה' יתברך.
מוסיף החינוך, ואם תשאל, שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה לו לאו ניטל בו? עכשיו למדנו שבשביל לכוון את השמחה לאפיק הנכון נתנו בידינו חומר ביד שנוכל עם החומר ככה להפנות את השמחה לכבוד ה' יתברך, אז למה בשמיני עצרת אנחנו לא נוטלים את הלולב?
התשובה כי יום שמיני עצרת כולו לה'. "ושמחתם לפני ה'". כמו שאמרו ז"ל, משל למלך שעשה סעודה, ולבסוף אמר להם עכבו עימי יום אחד שקשה עלי פרידתכם, ולפיכך נקרא עצרת. תעצרו עוד יום אחד. ואם כן אין צריך זכרון אחר.
אמנם הדברים צריכים ביאור, להבין את ההבדל בין שמחת חג האסיף שהיא זקוקה לשמירה מיוחדת לכוון את השמחה לשמו ולכבודו, לבין שמחת שמיני עצרת ששמחתה גדולה יותר ואינה זקוקה לשמירה מפני משיכת החומר.
ביאור הענין הוא, יש שמחה טבעית הנובעת מתוך הרגשת סיפוק מצרכי עולם הזה, כגון שמחה באכילה וכדומה, והנה אכלו פה זלבייה, אנשים נכנסו עם חיוך, למה זה שמחה טבעית שהיא נובעת מהרגשת סיפוק מצרכי עולם הזה, כגון שמחה באכילה וכדומה. העבודה המוטלת עלינו היא לשעבד את כל הצרכים הגשמיים ככלים לעבודת ה' בכל דרכך דעהו, ועל ידי כך לקשור את כל עניני עולם הזה למקור השפע. כמה ברכו עם כוונה על הזלבייה? כמה ברכו על הביצה עם כוונה? ראו רק את הזה אודרופ. וצריך לכוון ולקשור את כל עניני העולם הזה למקור השפע, ברוך אתה, ברוך אתה זה ברוך אתה מקור הברכות, ברוך אתה, לנוכח, כביכול ה' עומד לפניך, ה', אדון הכל היה הווה ויהיה, מי שברא את העולם מאין ליש, אלקינו - שמשגיח עלינו כל הזמן, מלך העולם - שימלוך לעולם ועד, בורא מיני מזונות. אה, אז אתה מושך עכשיו את כל השמחה הזאת של האכילה למקור השפע ואתה מתבונן לפני שאתה הולך ליהנות מזה, מי השפיע לך את כל זה, ולהכיר על ידי זה את חסדי ה' יתברך. היו כמה שאמרו, נו, מתי זה יגיע הזלבייה, מתי יגיע, אין זלביה, אתה מבין, זה הגיע - צריך להודות.
אז זה הענין של שמחת הסוכות, שמחת האסיף לשמוח בברכת ה', זה נקרא שמחה טבעית שהיא נובעת מהרגשת הסיפוק של צרכי העולם הזה. לשעבד את שמחת החג לאפיק הנכון, שעניני עולם הזה הם כלים להתקרבות אל ה' יתברך.
שמחה טבעית זו צריכה כלים לשמירה, כיון שהיא שמחה טבעית שנובעת מהדברים הגשמיים היא צריכה שמירה מפיתוי יצר הרע, שלא יקח את זה לתאוה, לגסות, לדברים כאלה, הוללות וכו', אז לכן ארבעת המינים הם כלים לשמירה מרוחות, להרחיק רוחות רעות, כל הנענועים ומה שאנחנו עושים זה להרחיק רוחות רעות. כדברי החינוך, לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לה' יתעלה מעלה מטה מארבע רוחות, שהוא שולט בשש קצוות. זה שמחה טבעית.
אבל יש שמחה הנובעת מתוך עבודת ה', זו שמחת שמיני עצרת, מקור השמחה זה הדבקות שלנו והקרבה שלנו לה' יתברך. מה המקור של השמחה? נגמר חג האסיף, עכשיו יש שמחה מיוחדת שה' מבקש, קשה עלי פרידתכם עצרו עימי יום אחד. רוצה הקב"ה להתייחד איתנו עם האהוב שלו, עם עם ישראל. מקור השמחה הזאת זה דבקות וקרבה לה' יתברך, והדבקות היא סיבת השמחה. השמחה הזו שהיא נובעת מתוך דבקות בה' היא לא צריכה שמירה מפיתוי יצר הרע. ע"י מעשה מצוה כשמחת חג הסוכות היא לא צריכה, כי הרי כל קיומה של השמחה היא אך ורק הדבקות בה' יתברך, אין פה משהו גשמי חומרי, דבקות בה' יתברך. נו, אבל צריך לברר ולבאר מה המהות של השמחה שנובעת מתוך דבקות בה', מה המהות של זה?
אז ככה, הזוהר הקדוש בפרשת פנחס דף רנ"ו אומר אחרי שהוא מביא את המשל למלך שאמר לעבדיו עשו לי סעודה קטנה, מביא הזוהר הקדוש כך בזה הלשון: ומהי עצרת, שמיני עצרת, מהי עצרת? כמו דאיתמר, זה יעצור בעמי, ולית עצר עצר אלא לשון מלכות, יעצור בעמי - ימלוך בעמי, ונוהגים למעבד ישראל עמא חדווה, בעצרת זה מלכות, מלך נמצא איתנו, ונוהגים ישראל לעשות שמחה, והיא נקראת בקריאת שמחת תורה, ומעטרן לספר תורה בכתר דיליה, ואז מעטרים את הספר תורה בכתרו.
בדברי הזוהר מתגלה לנו מבט נוסף על מהות יום שמיני עצרת כיום שמחת תורה, וצריך לבאר את הקשר בין יום שמיני עצרת לשמחת תורה. הקשר הפנימי בין הקב"ה לכנסת ישראל, מתוך אהבתו אליהם, איך נהיה קשר? על ידי התורה. אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, איך זה מתבטא? תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת. התורה היא תכלית חיינו, היא המקור של הדבקות שלנו בה' יתברך, היינו ברצון של הקב"ה שמתגלה לנו על ידי התורה, ה' סומך עלינו מכל אומות העולם והוא אומר לנו מה הוא רוצה בתורה, והוא מזכה אותנו שנעשה מה שהוא אומר ונהיה דבוקים בו, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", אז האהבה של הקב"ה, "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת" רק אותם אהבת. איך? תורה ומצוות, ח וקים ומשפטים אותנו לימדת, התורה היא התכלית של החיים שלנו, היא המקור של הדבקות שלנו בה' יתברך, וברצונו יתברך המתגלה ע"י התורה.
וכך מבאר הרמח"ל בדרך ה', בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו, שהרי הקב"ה כידוע משפיע את כל ההשפעות לצורך הבריות, יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שענינה הוא היותר יקר ומעלה מכל מה שאפשר שיימצא בנמצאים, והיינו התכלית מה שאפשר שיימצא בנמצאות, שזה מעין המציאות האמיתי שלו יתברך, ועיקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך. ואמנם קשר הבורא יתברך את השפעתו זאת בענין נברא ממנו לתכלית זה והיא התורה. וקשר בהם בישראל ההשפעה הזאת באופן שכשידברו הדיבורים ההם, דברי תורה, תמשך ההשפעה למדבר אותם. נחזור, הרמח"ל אומר, בכלל ההשפעות שנשפעות מאיתו יתברך לצורך בריותיו, יש השפעה אחת שהיא עליונה מכל ההשפעות, והענין שלה שהוא יותר יקר ומעלה מכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, כל מה שימצאו הנמצאים בעולמות אפס וכאין לעומת יקר ומעלתה. וזה התכלית, אין יותר מזה מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות, וזה מעין, מעין המציאות האמיתית של הקב"ה ויקר במעלה מעין האמיתיות של מעלתו יתברך, וקשר הבורא יתברך את ההשפעה הזאת הנפלאה בענין שנברא ממנו לתכלית הזה, זה התורה. וקשר בהם - בישראל את ההשפעה הזאת באופן כזה, כשמדברים את הדיבורים האלה נמשכת ההשפעה למדבר אותם, איזה השפעה? העליונה היותר יקרה והמעלה שאין בנמצא כמוה, והיא מעין אמיתת מעלתו יתברך ואין תכלית יותר מזה. ע"י הדיבורים שיוצאים, ובשעה שאנחנו מדברים דברי תורה הקב"ה בעצמו אומר את אותם דברים.
התורה היא השפעה תמידית ישירה מאת הקב"ה, והדבק בהשפעה הזו הוא דבק בקב"ה. באותה שעה שהוא לומד תתורה הוא דבוק בקב"ה, אין דבקות יותר מזה, לכן מי שלומד שעתיים בתענית דיבור, זה הדיבוק והחיבור הכי גדול שיכול להדבק, אין הפסק, אינפוזיה לקב"ה מחובר. זה ממש בחינת "ואתם הדבקים". במצב כזה אדם לא יכול למות, כי הוא דבוק במקור החיים. דוד המלך שלא רצה למות לא פסק פומיה מגירסא, אבל ברגע שהוא הפסיק - שלט בו המוות. זה הדבקות הכי גדולה. התורה היא השפעה תמידית תישירה מאת הקב"ה, הדבק בהשפעה זו דבק בקב"ה.
עכשיו יתבאר לנו הקשר בין שמיני עצרת לשמחת תורה, כי אין דבר נשגב יותר לבטא את מהות יום שמיני עצרת, יום שכולו דבקות בקב"ה, לשמוח לפני ה', אלא ע"י שמחה בתורה שנתן הקב"ה לעמו, שעל ידה אנו דבקים במציאותו יתברך. ולכן נוהגין ישראל, אומר הזוהר, למיעבד עמא חדוה ביום שמיני עצרת ואיתקריאת שמחת תורה.
לאור הדברים האלה מבואר היטב הבקשה של הקב"ה מכנסת ישראל, "עשו לי סעודה קטנה", המטרה של הסעודה בעת שמחה היא ליצור אהבה ואחוה בין המשתתפים לבעל השמחה, וככל שירבו האמצעים ע"י סעודה גדולה וכדומה, כך תגדל ותרבה אהבה ואחוה. לא כן הדבר בין ידידים ואוהבים, הם אינם זקוקים לסממנים חיצוניים כדי להרבות אהבה ואחוה, קשר הידידות העמוקה היא סיבה מספקת לאהבה ואחוה. כשבאים לבית אצל אמא, אז לא צריכים לפתוח שולחן לעשות רושם וזה, כוס תה עם ופל, משהו קטן ככה, איזה קישור קטן, למה? כי האהבה עולה על כולנה, במקום שרוצים להרבות אהבה מרבים שפע, נותנים דברים, משקאות כאלה ואחרים, מאכלים. אז רואים אם בן אדם פותח שולחן הרבה סימן שהוא אוהב את המשתתפים את האורחים, אם הוא נותן להם סרדינים אז מבינים שהבן אדם רוצה שילכו.
מתוך דבקותנו בקב"ה ע"י התורה, שזה הקשר הפנימי בין הקב"ה לכנסת ישראל, אין אנו זקוקים לאמצעים להרבות דבקות בקב"ה, לא צריך אמצעים חיצוניים בשביל להדבק בה', מספיק לבטאות דבקות זו עם סעודה קטנה. זה המהות של יום שמיני עצרת, כדברי הזהור, לכן בבית כנסת נותנים כל מיני כיבודים, כל מיני דברים קליות וכמה דברים ולילדים מכינים שקיות כאלו וכו' וכו'. זה יעצור בעמי ולית עצר אל המלכות דבקות בקב"ה מתוך קבלת מלכות גמורה ע"י דבקותנו בתורה. איך מקבלים מלכותו יתברך עלינו? שנדבקים בתורה שהיא השפעה הכי מעולה מאת ה' יתברך. זה יעצור בעמי - עצרת זה גם לשון מלכות, וזה יעצור במי - זה מלך מלכי המלכים מתייחד איתנו מכל אומות העולם, אומר יום אחד אני רוצה, לכן מעלת יום שמיני עצרת יותר מחג הסוכות. ולא צריך דברים גשמיים ולא ארבעת המינים ולא כלום בשביל להפנות את השמחה הטבעית שהיא תהיה לכיוון ה', פה זה שמחה רוחנית, דבקות בה' יתברך, צריך רק שימצא הקב"ה ואנחנו, וביני וביני עושים איזה משהו קל. אבל העיקר, המחבר בינינו לבין ה' זה שמחת עולם שנתנן לנו, אהבת עולם אהבתנו, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת.
דבקות כזו מספיק לה סעודה קטנה, והמקום שלה דוקא אחר עבודת ראש השנה. בראש השנה עסקנו בלגלות את מלכותו יתברך, להמליך את ה' עלינו. ביום כיפור זכינו לתשובה ולכפרה, בסוכות הסתופפנו בצל האמונה, ע"י כל אלה זוכים לקרבה הנשגבה ולביטול כל המחיצות, אין י ותר מחיצות בינינו לבין ה', החטאים לא מפרידים, עוונותיכם היו מבדילים - לא מבדילים, אין עוונות, חזרנו בתשובה, יש כפרה, שמחנו, היינו בצל האמונה שבוע ימים. ועל ידי כל זה מבטלים את כל המחיצות, כדברי השפת אמת "והיית אך שמח", לרבות ליל יום טוב האחרון, אך זה 21, 21 מראש השנה עד שמיני עצרת 21 יום, זה אך שמח. ביום ה-21 צריך להיות אך שמח. על ידי 21 ימי עבודת ה' מראש השנה עד שמיני עצרת זוכים לשלמות השמחה, דבקות בקב"ה ע"י תורה ומתעלים להכרה שלמה בקב"ה מתוך אהבה פנימית.
עכשיו מתברר לנו גם כן איך מקילים את קושי הפרידה על ידי סעודה קטנה. כי סעודה קטנה אינה סעודת פרידה כלל, אלא המטרה לבטא את גודל האהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל, ע"י שאנחנו דבקים בתורה ושוב לא נפרדים מהקב"ה, ועל ידי השמחה בתורה אנחנו מחזקים את הרכוש הגדול שצברנו בחודש האיתנים. למה הוא נקרא ירח האיתנים - שיש בו הרבה מצוות, עד שלא יהיה פירוד כלל ממנה בכל ימות השנה. אם היינו עושים סעודה גדולה זה מראה שאנחנו מרוחקים וצריכים להרבות בשביל לקרב לאהבה, אבל אם זה סעודה קטנה ברור שלא צריך אותה, זה רק היכי תימצי.
על כן מתחילים שוב את התורה מבראשית, למה מתחילים עוד פעם את התורה מבראשית? מתחילים עם הבנה חדשה מכל מה שצברנו בחודש תשרי. עכשיו אנחנו נקיים, עכשיו אנחנו ש ואפים להדבק בה', עכשיו אנחנו בלי עוונות, עכשיו אפשר להתחיל דף חדש, ללמוד את התורה מחדש, בפן חדש, בדבקות בה', ברצון, בכמיהה, בחשק, עכשיו זה משהו חדש, מתחילים מבראשית.
איתא בחכמים ז"ל במדרש שיר השירים, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אמר רבי אבין, אין אנו יודעים במה לשמוח, האם לשמוח בקב"ה או לשמוח ביום? כתוב "נגילה ונשמחה בו", "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", במי בו, ביום? נגילה ונשמחה בו ביום או נגילה ונשמחה בקב"ה? בא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך, בך - הקב"ה, בך בתורתך, בך בישועתך. אמר רבי יצחק, בך - בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, אנחנו הולכים לשמוח עכשיו בך - ב-22 אותיות התורה הקדושות שנתת לנו. ע"י השפעת היום דבקים בקב"ה, בו בתורתו, בו בישועתו, האפשרות הזו להדבק בו זאת הישועה הכי גדולה שיכול אדם לקבל בחייו.
וכן מובא בזוהר הקדוש על מעלה זו, לזכות לישועת ה' בשמיני עצרת מתוך דבקותנו בו, תשמעו מה אדם יכול לזכות בשמיני עצרת בשמחת תורה, לזכור לישועת ה' בשמיני עצרת, מתוך דבקותנו בו. הוא בהא, הוא חדוותא, לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו. אותה שמחה לא תמצא במלך מלכי המלכים רק בישראל בלבד. ומאן דיטיב עם מלכא ונטל ליה בלחודיה כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה, מי שזוכה להיות עם המלך לבד והמלך לוקח אותו לבד, אומר לו אני רוצה להיות איתך לבד, כל מה שיבקש ממנו ישאל ויתן לו. זה מה שאפשר לקבל בשמיני עצרת.
כאשר יושבים יחדיו עם המלך, לא מבקשים מהמלך דברים של מה בכך, כל השאיפות והבקשות הן להדבק במלך כמה שיותר, ועל כן הבקשה מתקבלת כי זה רצונו של המלך שידבקו בו, אז כמה שתבקש יותר רוחניות ככה תקבל. לא כאותו אחד שהגיע למלך שאמר אני נותן יום אחד מה שיבקשו ממני אני אתן, בא אליו אחד למלך ואמר לו, תעשה לי טובה אדוני המלך, אני כבר שבוע ימים יש לי דליפה מהדוד שמש, אם כבודו יכול לשלוח לי אינסטלטור רק שיסדר לי את זה אני אודה למלך מאד. נו, טמבל כזה, הולך למלך יכול לבקש מה שהוא רוצה, מה מבקש - שיעשו לו סתימה בדוד. זה מה שאנחנו מבקשים מהקב"ה, מה מבקשים? סתימה בחור שבכיס, אומרים לו שמע יש לנו בעיות פרנסה, וזה, סדר לי פרנסה, העלאה בדרגה, העלאה במשכורת, העלאה בדג'תי, שטויות מבקשים, שטויות, שטויות, מה אתה מבלבל את המח. אתה יכול להיות דבוק במלך וברגע שתהיה דבוק בו תמיד מה שתבקש תקבל. מי שנמצא סמוך למלך כל הזמן מה שהוא מבקש הוא נותן לו. למה הוא הסכים לקבל אותך לידו? אם הוא מסכים שאתה תהיה לידו ואתה רצית והוא אפשר לך, אז מה שתבקש תקבל, מה אתה מבלבל את המח עם שטויות, מה אתה מטריד אותו עם שטויות? אינסטלטור, מה הוא מנהל עבודה? זה הטפשות של אנשים, לא מבינים.
מורינו ורבינו, הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל היה אומר בשם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שגם בזמנינו שננעלו שערי תפילה, בדוק ומנוסה הוא שתפילה על רוחניות לעולם מתקבלת, בקשות רוחניות הן שאיפות להתדבקות והתקרבות אל הקב"ה. ואם כן הן בקשות להשגת האמת, קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ה' יתברך קרוב לאלה שמבקשים דברים אמיתיים רוחניים. ביקשתי מהקב"ה שאני אזכה להכנס לפה לראש השנה, וברגע האחרון הקב"ה שחרר את כל המלאכים ושלח אותם אליו וביחד זכינו להכנס לראש השנה. כן, היו מלאכים פה, מלאכים עם שתי רגליים. זה עבד בזה וזה בזה וזה בזה וזה בזה וזה בזה, ויום לפני מי שהיה אומר לא יתכן אולי בחנוכה תכנסו, אבל יש לו מלאכים לקב"ה, שלח אותם וברוך ה' אנחנו פה. למה, כי בקשה ברוחניות ולכבוד ה', אז הקב"ה מסכים למה לא? אבל הוא רוצה לראות עד כמה אתה תטריד אותם בטלפון ותשגע אותם שיבואו המלאכים האלה, כי זה מלאכים עקשנים, זה לא מלאכים שלמעלה, אלה טסים בשניה, אבל זה היה מלאכים אתם מבינים על שתיים, אז זה היה קצת קשה, אבל הייתי עקשן, וה' עזר, ה' עזר.
בכל אופן, יש מעשה שראיתי פעם, שלמלך אחד היה לו בן ככה לא כל כך מוצלח, והוא אמר אם הוא לא יחנך אותו עכשיו משעה שהוא קטן, אוי ואבוי כשהוא יגדל אז אח"כ יהיה לו פרא לימוד מדבר. אז הוא שלח אותו לאיזה אי מרוחק והפקיד אותו ביד שרים שלא אמרו לו כמובן שהוא בן המלך וכו', ואמר שיתנו לו עבודה, אבל שישעבדו אותו, שיקרעו אותו בעבודה, שלא ישלמו לו משכורת, שיהיה לו רק בלגן, שיעבוד יעבוד ובקושי יוציא את הפת לחם. אחרי שעינו אותו בכבל רגלו ואחרי כל מה שהוא עבר, אז המלך אמר כרוזים בכל הארץ שיש יום מיוחד שבו הוא יקבל את מי שיגיע ומה שיבקש ממנו אז הוא ישמע לו. כמובן פרסמו מודעות בשם המלך מסביב למקום שהוא עובד שמה ולא משלמים וכו' וכו', ואז הילד הזה מתלונן תמיד למה אתה עושה לי ככה, למה אתה לא משלם, אז אמר לו בעל הבית, אתה רואה, הנה עכשיו המלך עשה מודעה, מי שיבוא אליו יכול לבקש, תלך אליו, הזדמנות בשבילך, תעמוד בתור, תבקש מה שאתה רוצה, אולי הוא יסדר לך מקום עבודה יותר טוב. ההוא אמר מה יש לי להפסיד, הלך, עמד בתור, הכניסו אותו, ועמד לפני המלך, ככה משפיל את עיניו, שואל אותו המלך, נו, מה בקשתך? אז התחיל לספר לו את התלאות שלו, מה הוא עובר ואיך מענים אותו ולא משלמים לו וזה הוא לא מבין איך כל זה וזה וזה, והוא מבקש אם יכול המלך לסדר לו איזה משרה הגונה, לא אכפת לו אם זה קשה או זה, העיקר שישלמו בזמן. אז המלך מסתכל עליו ואומר לו, אתה לא מכיר אותי? אומר לו בטח אני מכיר אותך, אתה אדוני המלך. אומר לו לא לא, תסתכל עלי טוב, אתה לא זוכר אותי? אומר לו אני לא זוכר, אומר אתה יודע שאתה הבן שלי? אתה יודע שאני הגליתי אותך לאי ההוא ואני שלחתי אותך לשם בגלל שהיית פרחח קטן וזה וזה, התחיל להוריד דמעות המלך, הוא והבן שלו, שניהם בוכים, ואומר לו תראה לאיזה מצב הגעת, שאתה צריך להתחנן שיסדרו לך עבודה וזה, כשאתה בעצם הבן שלי ואתה יכול לקבל ממני את הכל. הכל בכל מכל כל גם זה שעבד אצלך אני אתן לך אותו במתנה. הכל אני יכול לתת לך, ואתה מבקש ממני פירורים שטויות, אתה רואה מה גרם שאתה לא היית בסדר? נו, עכשיו אתה מוכן להיות הבן שלי כמו שצריך להיות בן של מלך, ואני אתן לך הכל? מה אתם אומרים, הילד יסכים או לא? מה אתם אומרים, הוא יסכים או לא? הא? הוא לא יסכים, איך אני יודע שהוא לא יסכים, כי זה אנחנו. אחרי ראש השנה וכיפור והכל, וה' אומר בוא, הנה תדבק בי, תהיה איתי, מה שתרצה אתה הבן שלי אני אתן לך, לא, יש לי עיסוקים משלי, אני פתחתי חנות, אני מוכר ופלים, אני עושה ככה, אני זה, אני חשמלאי, אני נחושתן, איך אני יכול, יש לי התחייבויות, אני לא יכול, אולי אחרי הפנסיה, נראה אולי יהיה לי זמן ללכת לבית מדרש קצת וזה ופה ושם. אבל אתה הבן של המלך, אתה יכול לקבל הכל הרגע, ככה זה, אתם מבינים?
אז רבותי שימו לב מה נאמר פה, "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ה' יתברך קרוב לאלה שמבקשים דברים אמיתיים, רוחניים, זו מעלת יום שמיני עצרת שזוכים לשבת יחדיו עם המלך, ולהדבק בו, ולכן ישנה אפשרות לזכות, תקשיבו טוב, אפשר לזכות בשמיני עצרת בישועה של הקב"ה, איזה ישועה שאתם רוצים אפשר לזכות, בך - בתורתך, בך - בישועתך, יכול אדם לזכות בשמיני עצרת בשמחת תורה, בישועה מאת ה' יתברך.
נמצאנו למדים ששמיני עצרת הוא יום של עבודה חשובה, התדבקות בקב"ה מתוך שמחת תורה, וממנה צריכים אנחנו להמשיך את ההשפעה לכל השנה.
זאת ועוד, מובא בזוהר הקדוש, שגזר דין מתעכב עד יום שמיני עצרת, שביום הזה ניתנת לנו הזדמנות נוספת, להשלים תשובה מתוך דבקות בתורה שזאת תשובה מאהבה. שנדבקים בתורה, נדבקים בה', יכולים להשלים את התשובה לעלות לתשובה מאהבה. ה' אוהב אותנו, אז למה שלא נאהב אותו בחזרה? אהבת עולם אהבתנו, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת, אז אם הבורא אוהב אותנו ונתן לנו את התורה, נחזיר לו אהבה גם כן, והתשובה תהיה מאהבה.
וכך מבואר בזוהר פרשת נשא עמוד קכ"ג, יש שתי דרגות בבעלי תשובה, יש השב כדי לתקן את חטאיו בלבד, רוצה לנקות שולחן, רוצה שלא יהיה לו עוונות, אבל יש דרגה יותר נעלה, לבתר דשב משתדל באורייתא בכל כוחו, אחרי שהוא חוזר בתשובה זה לא מספיק שהוא ניקה את החטאים והעוונות, הוא מאותו יום משתדל משתדל בכל כוחו ללמוד תורה. מטרת התשובה הי אלא רק לכפר על הנפש, אלא היא כלי להתקרב אל ה' יתברך. ע"י שמקבל עליו עול תורה, "סור מרע ועשה טוב" זוהי הבחינה של יום שמיני עצרת, תשובה מתוך קבלת עול תורה, להגיע למעלה הגדולה שהיא תשובה מאהבה. מי שרואה ישן לידו להעיר אותו כי אסור לישון חוץ לסוכה, עוד יום אחד תחזיקו מעמד. כן. אז אמרנו שצריך לדעת עוד דבר אחד רבותי, עוד דבר, תשמעו. בשני ימי החג האחרונים מקיפים את הבימה שבע פעמים, ביום שביעי שהוא הושענא רבה נוהגים להרבות במזמורים ומקיפים שבע פעמים ומרבים תחנונים על ה מים. ועוד נוהגים במדינות אלה להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות, ונהגו להקיף את ספרי התורה עם ספרי התורה את הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב.
מה ההסבר של ענין ההקפות על פי הכלל. הכלל אומר כי דבר שמקיפים אותו הוא עומד במרכז והוא החשוב. כן, להיפוך מיש לנו גולם במעגל. אבל דבר שהוא חשוב מקיפים אותו. ולפיכך מקיפים אותו להראות את חשיבותו ויקרו. בהושענא רבה הקפנו סביב התורה עם ארבעת המינים בידינו, ללמד אותנו שאנחנו קשורים ואגודים במצוות בהיותנו עוסקים בתורה, שמתוכה למדים את דרך קיום המצוות באופן מעשי, אז ביום זה העמדנו את ספרי התורה במרכז וסובבנו סביב לתורה עם המצוות, להביע את שייכות המצוות שבידינו לתורה הזאת, שאנחנו יגעים בה מתוך שאיפה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל הכתוב בה. למחרת ביום שמחת תורה, שוב אנחנו סובבים במעגלי צדק סביב לבימה, אבל לא כמו יום הושענא רבה שהקפנו במצוות שבידינו את ספר התורה שהנחנו על הבימה, כי ביום זה של שמחת תורה מקיפים בספרי תורה שבידינו את הבימה ואת השולחן אשר לפני ה', שעליו אנחנו מניחים את התורה בשעת הקריאה. וצריך לבאר, בשלמא ביום הושענא רבה מקיפים אנחנו את הדבר החשוב את ספר התורה עצמו, אבל יום שמחת תורה שאנחנו מקיפים את הבימה, מה חשיבות יש בשולחן הזה שמשמש לנו בעת קריאת התורה?
אלא בא הדבר המנהגי הזה ללמדנו, כשם שבהושענא רבה אנחנו מביעים את הקשר שבמצוות שבידינו עם התורה המוקפת, כך ביום שמחת תורה אנחנו מביעים את הקשר שבספר התורה שלנו עם השולחן של הלימוד. כאן מובע הקשר של הלומד עם הסטנדר, שכן עיקר תכלית כתיבת ספר תורה מהו - "ללמדה את בני ישראל", אין ענין שיהיה ספר תורה בשביל לנשק אותו או לקרוא בו, אלא ללמוד ממנו ולקיים. על כן רק כאשר הוא מוצא מארון הקודש ומונח על גב השולחן הקדוש הזה לשם קריאה, אז עיקר התועלת מן הספר, כי מכח הקריאה והלימוד בו יש לנו אפשרות ללמוד את התורה ואת רצונה, על כן אנחנו מקיפים את השולחן הזה עם ספרי תורה בידינו להראות כי בלי הקריאה על השולחן, בלי הלימוד עם הסטנדר, לא מיצינו את תכלית המצאותו של ספר התורה השוכן כבוד בארון הקודש, וההמצאות של ספרי הקודש, הש"ס ומפרשיו בארון הספרים, ורק על ידי הקריאה והלימוד בהם מתקיימת עיקר תכליתם, ובהקפות האלה אנחנו מביעים את ההתקשרות בקשר של קיימא אמיץ וחזק של ספר התורה עם השולחן שמחזיק אותו.
ספר בלי שולחן ושולחן בלי ספר כלום עבורנו, וכשזוכים להרגיש הרגשה נפלאה זו מקבלים אנו על עצמנו בקבלה גמורה לא להסיח את דעתנו מלימוד התורה, כי זה כל חיותנו, כפי הנוסח שסידרו מסדרי התפילה "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". ויש עוד להוסיף ביאור, סוד הריקוד שביום שמחת תורה, כמו שמובא במהרי"ק בשם רב האי גאון בשורש ט', רגילים לרקוד בו בשעה שאומרים קילוסין לתורה, וכפי שכתבו בשם האר"י הקדוש, וכמו שהעירו על רבינו הגאון, וענינו של ריקוד זה שכל אחד אוחז ביד חברו ומסבב עימו סביב השולחן אשר לפני ה', הרי אפילו שאין הוא מחזיק ספר תורה בידו, מכל מקום עצם הריקוד בצוותא יש בו ענין נשגב מאד, כי אין זה סתם הילוך סחור סחור, אלא זה קיום בפועל של המצוה הגדולה "ואהבת לרעך כמוך". כי בזה שאנחנו אוחזים איש ביד אחיו יש בזה ביטוי לאהבת רעים, ונמצא שריקוד זה מובעת הדבקות באהבת הזולת, זה חשוב לפני המקום כריקוד עם ארבעת המינים בידינו, כי זה ממש ארבעת המינים, ארבעת הסוגים שיש בעם ישראל, שכשם שבהיקף הבימה עם אחיזת ארבעת המינים טמונה הבעה של קשר המצוות עם התורה, כך בהיקף הבימה עם אחיזת יד אחינו בידינו מונחת הבעה של קשר מצוה זו של אהבת הבריות עם התורה, שמכח עסק התורה ועמל לימודה באה אהבה גדולה זו. מהריקוד הזה של שמחת תורה יש לצאת במלוא הרגשות של תוקף שמחת היום שמשמעותו הבעת שמחה אמיתית בלימוד התורה, שמתוכה עולים ובאים זה לצד זה אהבת אחים של כולם ביחד איש באחיו וקיום המצוות ודרכי חיובם ושמירתם. על כן שומא עלינו ביום שמחת תורה לשמוח שמחה אמיתית, שמחת עולם עם התורה מתוך שיגוי אהבה רבה בעיסוקה, וכך לרקוד ולשמוח, לספק ולטפח, לפזז ולכרכר לפני ה' ברוך הוא. כענין שנאמר בדוד המלך ע"ה "ודוד מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'". זאת היא חובתנו לפני ה'.
וכמו שהאריך הרמב"ם בסוף הלכות לולב לבאר ענין זה וזה לשונו: מצוה להרבות בשמחה זו, וכל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר, "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'", אז תבוא גם ההכרה הראויה בריקוד בצוותא שיסודה הוא אהבת רעים שבאה מכח לימוד התורה ואשריו של מי שיחוש באמת הרגשים נפלאים אלו אמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....