"וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומת והתנשמת, אלה הטמאים לכם וכל השרץ, כל הנוגע להם במותם יטמא עד הערב" הזכיר הכתוב שמונה שרצים, ואמר בכל אלה במדרש בקהלת רבה פרק ג' י"א, רופא אחד היה בציפורי, היה בידו שם המפורש, ז"א היה יודע את סוד השם המפורש ולהגות אותו, לפני מותו רצה למסור אותו לאחר, אמרו לו ישנו כאן אחד ורבי פנחס בר חמא שמו הראוי לכך, ז"א מכל המקום היה בן אדם מפורסם לטובה וקוראים לו רבי פנחס בר חמא. שלח אחריו, שאל אותו, כלום לקחת דבר מימיך מאדם אחר? פירושו נזדקקת לקחת מאדם אחר? אמר לו לקחתי מעשר, לא הסכים הרופא למסור בידו את השם המפורש. אם הוא נהנה משל אחרים ולקח משל אחרים ונזקק לשל אחרים, לא הסכים למסור לו את השם המפורש. אמר, שמא יבקש דבר מה אצל אחד הבריות והלה לא יתן לו, ויכעס עליו ויהרגנו בשם המפורש. שמעתם דבר כזה? תן לי בבקשה מברג, אני עכשיו עסוק אל תבלבל לי את המח, אל תבלבל לי את המח - להתראות, אומר טררררררם וההוא הלך בגלל מברג, אז הוא לא נתן לו, ובמי מדובר? באדם גדול שכולם מעידים עליו, רבי פנחס בר חמא. 

היה מעשה עם רבי שלום שבזי זצוק"ל, מקובל אלקי, בעל המחבר 15 אלף שירים על פי הסוד, נותרו רק 1500 בדיוואן, קדוש עליון שהיה יודע סוד השם המפורש, והיה קופץ מתימן כל ערב שישי לארץ ישראל, פעם לצפת פעם לחברון פעם לירושלים, לא שובת בתימן, רק בארץ ישראל, וחוזר במוצאי שבת. והוא הי המקובל אלקי, והיה לו בן קראו לו רבי שמעון, והוא גם היה יודע, יודע שמות. ויום אחד הוא שמע שרבי שמעון הגיע למקום שיושבים בתחזיני, אתם יודעים יושבים אוכלים געת, בתימן היו מעשנים מרגליה, הוא הגיע לשם ואף אחד לא הזמין אותו, בד"כ כשמעשנים נרגילה אחרי שעושה דרר דרר מעבירים לעוד מישהו שיעשה דר דר, ולא הזמינו אותו, והוא כעס עליהם וכתב איזה שם על הצפורן וכל הגסבה הפך להיות נחשים, והם כולם נבהלו וואו וואו וואו וואו, היה בלגן. כשהגיע רבי שלום אביו סיפרו לו את הסיפור, כתב שם והרג אותו, את הבן שלו, כיון שהוא השתמש בשמות הקדש למטרות אישיות, זה מה שחששו פה, הוא הרג גם את הבת שלו עם שם, למה? היא היתה יפת תואר, ואחד מהסולטנים הגדולים בתימן חמד אותם, והוא הפציר בו שלא וזה לא דרכם וזה נוגד את הדת וזה וזה וזה, לא עזר, בדרך שלקחו אותה בכח ולקחו אותה לעיר צנעא כתב שם, נפלה מהגמל ומתה. 

ומה מבהיל הדבר שעל אף היותו אדם קדוש הראוי שימסרו בידו את השם המפורש, כיון שלקח מימיו דבר מה מזולתו יתכן שכל כך הורגל לכך שאם יסרב אדם לתת לו מבוקשו הוא עלול לרצחו נפש על ידי השם המפורש שנמסר לו, ואע"פ שהוא לא נטל אלא רק ממון השבט, מכל מקום כבר טעם הנאה יש לו מן הזולת. ז"א אם הוא כבר טעם ממון, אפילו שזה בהיתר וזה מצוה, אבל זהו, מי שטעם זהו. לכן הפוליטיקאים מוכנים לעשות הכל אחרי שהם טעמו. 

ועיין במאירי בברכות י', על מה שאמרו שם, הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, יש כאלה שהם כמו שמואל הנביא שהוא לא נהנה מאף אחד, אבל אמרו, הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, שאלישע כן היה נהנה מאנשים, דהיינו הולך לאיזשהו מקום אז הוא היה לן במקום פלוני, לן במקום פלוני, מכבדים אותו, נותנים לו, כמו שידוע מהכתובים. שמואל הנביא היה הולך הוא וביתו, הוא לא נזקק לאף אחד. לא נזקק לאף אחד. אז המאירי בברכות אומר, מה הכוונה הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, עכשיו שמענו שמי שרגיל ליהנות אפילו מהיתר זה בעיה למסור לו שם המפורש, אז מה זה הרוצה ליהנות יהנה כאלישע? אז אומר המאירי פירוש, שהיינו על מנת לגמול לנותן, למה הוא נהנה? כדי לגמול לנותן, אחר שיודע שיש בידו לגמול לו, כיון שהוא רוצה את ההזדמנות להחזיר לו, הוא מוכן לקחת אבל לא בשביל ליהנות ולא לתת, ליהנות על מנת לתת. כי לפעמים אתה רוצה לתת למישהו, והוא לא מוכן לקחת, שונא מתנות יחיה, אז מה הוא עושה? הוא נוטל ואז ממילא אי אפשר להגיד לו לא לתת, אני קיבלתי ממך אז תקבל גם ממני.

באברהם אבינו נאמר, בשעה שביקש מלך סדום לתת לו את הרכוש שהגיע לידו בנצחו את המלכים, אמר אברהם, הרימותי ידי אל ה' אל עליון אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך. קשה להבין למה היה צריך להשבע על כך? וכי נסיון כה גדול היה זה לאברהם? ה' ברך אותו בכל וכי חסר לו חוט או שרוך נעל משל מלך סדום? והיה נראה בטעם הדבר כי ודאי בין כך וכך לא היה נותן, אלא אילו לא היה נשבע, למה הוא היה צריך להשבע? אילו לא היה נשבע הטעם שלא היה נוטל זה היה מצד הכרעת השכל, השכל אומר אני לא רוצה ליהנות שלום, לא צריך, לא עשיתי מלחמות בשביל לקחת שלל, ומשנשבע הרי הוא מושבע ועומד שלא ליטול, פה יש מצב אחר, אין שכל אין כלום, נשבעתי שאני לא נוטל, עכשיו אני עומד ומושבע אני לא יכול לקחת, ז"א עכשיו זה נובע מחמת האיסור שהחלתי על עצמי ולא מצד הכרעת שכלי, שהשכל אומר לא רוצה ליהנות, ולא תאמר אני העשרתי את אברהם. 

וזה על פי מה שאמרו ז"ל במכות כ"ג, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, פירש רש"י שם, שלא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, למה צריך לצוות על זה? שאין לך אדם שאינו קץ מהם, אלה שאוכלים אותם זה לא בני אדם, כי אין לך אדם שאינו קץ מהם, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם. אז למה ה' אמר עליהם הרבה מצוות? כמו שמנינו בהתחלה, למה? בשביל ליתן שכר, כל כך אוהב אותנו הקב"ה, הרבה תורה ומצוות לזכות את ישראל, שיהיה להם שכר. 

צריך ביאור, עדיין למה מקבלים שכר על כך? אז למה אנחנו מקבלים שכר? והרי נפש האדם קצה מהם ובין כך וכך הוא היה נמנע מלאכלם, אז למה מגיע לו שכר? אתה בלאו הכי לא תאכל את זה אף פעם אז למה מגיע לך שכר? 

וכבר אמרנו במקום אחר לבאר הדבר, דהנה אם יהיה מונח לפני אדם מאכל מאוס, איכס, ועם זאת יהיה מעורב בתוכו גם סם המוות, וכל מי שאוכל אותו מיד הוא מת, הרי האדם שהוגש לפניו המאכל נרתע לאחוריו ופורש הימנו, האם הוא פורש בגלל המיאוס של המאכל? הוא פורש בגלל סם המוות שבו, אע"פ שגם לולא סם המוות גם היה פורש מן המאכל כי הוא מאוס, אבל עתה למה הוא פורש ממנו - בגלל הטעם העיקרי שהוא סכנת מוות. הרי שהטעם טפל של המיאוס בדבר וכבר התבטל מחושו ומהרגשתו. אז אותו דבר, הוא הדין באכילת שקצים ורמשים שאסרה התורה, אע"פ שגם לולא האזהרה שבתורה גם כן היה אדם פורש מהם בגלל המאיסות שלהם, אולם מאחר שהתורה אסרה אותם האיסור אצל אדם מישראל כסם המוות, וכל מה שהוא פורש מהם הרי זה בגלל החשבון הגדול שהוא בוחר בחיים, בוחר בחיים והתורה אסרה, זה לבחור בחיים ולא במוות, וחשבון המיאוס אינו נחשב אצלו כלל, על כן מן הדין שיטול שכר על כך, כי הוא בחר לפרוש מהמאכל האסור, לא המאוס, אז על זה שהוא בחר בזה מגיע לו שכר. על כן מן הדין שיטול שכר על כך, כמו שאמר רש"י לפיכך הרבה להם תורה ומצוות כדי שיקבלו שכר עליהם. נו, ומה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ו', שמה שאמרו חכמים ז"ל, אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אלא יאמר אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. אל יאמר אדם אי אפשרי לאכול בשר וחלב, אפשי, מצידי אני אין לי בעיה לאכול בשר בחלב, מה הבעיה, אבל למה אני לא אוכל באמת בשר בחלב? משום שהקב"ה גזר עלי. כל זה במצוות הטמאים לכם, כל זה במצוות של הטמאים לכם, והנחש, הנחש אינו בכללם, שמתם לב, לא מנינו אותו, מנינו את החולד, "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על האדמה, החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומת והתנשמת" איפה הנחש? אבי אבות הטומאה, למה הוא לא פה? אז הוא אומר, הנחש אינו בכללם, ויש לתמוה בזה, כי ראוי היה בודאי שיהיה הנחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמה כידוע מן הנחש הקדמוני, ואם כן למה לא הכניס אותו הכתוב בכלל השרצים הטמאים? 

אבל הענין הוא, מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגוע, שאם כן, אם התורה היתה מטילה עליו טומאה במגעו - כשנוגעים בו, היה אדם נמנע מלהורגו כדי שלא יטמא. אתה שומע עד איפה התורה הולכת, אומרת אדם יפחד מהטומאה ולא מהנחש. אז לכן היא לא אמרה עליו טמא כדי שתוכל להרוג אותו. התורה ירדה לעומק כוחות הנפש של האדם, ולאור הכרתו החלשה יש לאדם הכרה חלשה בחומר העוון, אדם כל כך לא מבין את חומרת העוון ואת הזוהמה של הרע, והיה האדם מניח את הנחש שהוא סמל הרע ושורש הטומאה, והוא לא מפחד מהפסד והיזק של הנחש וטומאתו בעצמו, מזה שהוא עצמו טמא והכל והכל לא מפחד, ממה כן הוא יפחד? מהנגיעה בטומאה, עצמו של הנחש הוא טמא אבל לגעת בו נגיעה של טמא זה יותר מפחיד אותו. והלא הרע וההשחתה זה טומאה בלועה, והלא הרע וההשחתה זה טומאה בלועה בנפשו שמשחיתה את הנפש והגוף, פוגם בנשמתו ומחריב את העולם, אדם בעצמו שהוא עובר עבירות וכו' וכו', אבל כך היא המציאות בכוחות הנפש המושרשים באדם שחסרה לו ההכרה בטומאת החטא ובהשחת המידות, לא מבין האדם, לא מבין, לא מבין בן אדם בכלל. לא מבין מה זה טומאת חטא, מה זה השחתה במידות, עכשיו תשמעו משהו מזעזע שקשה להבין, קשה להאמין, אי אפשר להאמין, אי אפשר להאמין, אבל חכמים קראו את זה במשנה. 

חולין פ"ט. אלו שעורותיהן כבשרן, עור האדם, זה אחד מאלה שעורותיהן כבשרם, מה הדין שבהם? כולן שעבדן, אם עבד את העור, או שילך בהם, ילך בעור כדי עבודה טהורין, אז עורות כאלה של בהמות הם טהורים חוץ מעור האדם, אה הוא דומה אבל לכמה בעלי חיים, למה הם טהורים ועור האדם לא? אמר עולא, דבר תורה מן התורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא, למה חכמים גזרו טומאה על עור האדם? גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין, אדם יכול לקחת את אבא ואמא שלו שנפטרו, לקלף מהם את העור ולעשות מזה שטיח, כמו נמר באמצע הסלון. רש"י אומר שטיחין למיטה ולקתדרה לישב עליהן, ששוטחין עור על גבי מיטה במקום חבלים. זהו, למה לקנות עור? יש את העור של ההורים, לא חבל? במקום שיאכלו אותו תולעים, הוא אדם חסכוני, הוא יקח את העורות של ההורים שלו ויעשה לו שטויח, יעשה לו קתדרה. הדבר מדהים ממש, אלמלא הגזירה של טומאה שגזרו חכמים על עור של אביו ואמו של אדם היה אדם מסוגל להפשיט את עור אביו ואמו ולהשתמש בהם, לכן תיקנו חכמים גזרה שהעור שלהם מטמא, ורק מפני גזירת הטומאה הוא מפחד. מבהיל. אדם עלול להגיע להשחתה ואכזריות כזו, והלא אפילו המגונה ביותר והנבל שבנבלים, יש לו רגש הכרת טובה ויחס של כבוד לאלה שהביאו אותו לעולם בצער, וגידלו אותו ביסורים ובסבל, וגם הלא בחייהם יקרים וקדושים ההורים אצל בני משפחתם, כל שכן לאחר מותם. איך יתכן לבזות בצורה כזאת את הוריו לאחר מותם? היאך יכול הוא להתענג ולשבת על מיטה שהיא עשויה מקלסתר עור פניהם של אביו ואמו? הלא זה שיא בהשחתה, גסות וקלות ראש, והשחתה בנפש הרי היא טומאה בנפש של מי שיעשה כזה דבר, אבל מפני טומאה של העור של ההורים הוא חושש ונעצר לא לעבור על זה, אבל מפני ההשחתה המגונה שהוא בהמה שאין כדוגמתה, כפיות טובה להורים זה הוא לא מכיר שזה טומאה. זה הוא לא מכיר שזה טומאה. עוד יגיד לך תראה, לא היה לי מתקן לשים את המטריה אז בעורות של אבא ואמא יש לי את החורים של העיניים אז שמתי שמה ארבע מטריות. ככה יכול להיות בן אדם. 

איך היתה בתו של הקיסר, היא ביקשה להפשיט את עורו של רבי ישמעאל חי מהפנים שלו בשביל לפחלץ אותו שהוא יתראה לפניה יפה תואר. אתם שומעים דבר כזה? זה בני אדם, לא מדברים על גויים, מדברים על יהודים, ואומרים רק בגלל חכמתם של חכמים שגזרו טומאה על העור של אדם, אם לא היה אדם יכול לעשות מאביו ואמו קתדרה, מיטה. 

עוד דבר מהסודות שגילו לנו חכמים, הפיגול והנותר מטמאין את הידיים, גזרו חכמים טומאת ידים על הפיגול והנותר, רב הונא ורב חסדא, חד אמר מה הטעם, מפני חשדי כהונה, וחד אמר מפני עצלי כהונה. ורש"י אומר, מה זה חשדי כהונה? אלה שחשודים לפגל קרבן, לפסול אותו את הקרבן משום איבה, שמעתם? כהן מקבל עכשיו קרבן מהשכן שלו, הוא בסכסוך עם השכן, והוא יכול לפגל את הקרבן משום איבה, בגלל שהם בקאסח. אז גזרו על הפיגול שיטמא את הידים, אתם שומעים מה עשו? גזרו שזה יטמא את הידיים, למה? כדי שיצטרך להטביל את ידיו קודם שיגע בקודש, בגלל שאתה פיגלת אז יש טומאה, ככה גזרו שיהיה טומאה, ממילא בשביל לגעת בקודש אתה צריך עכשיו ללכת ולטבול, ואז זה טרחה, אז הוא ימנע. ימנע משום איבה לפגל את הקרבן של חברו, איך עצרו אותו? גדולה נקמה, אדם רוצה לנקום בשכן, עכשיו אני מפסיד לו חמשת אלפים שקל, הלך לו העגל יאלה, יפסיד אותו, יגיד לו זה יצא לא טוב, אומרים לו כן אין שום בעיה, אתה רוצה לעשות לו בבקשה- אבל אחרי זה אתה צריך ללכת למקוה. אה ללכת למקוה עזוב לא עכשיו, פעם הבאה אסגור איתו חשבון לא עכשיו. שמעת? או מפני המתעצלים באכילת קדשים. אז אלה שמתעצלים לגמור את הקדשים גזרו טומאה על הנותר, מה שנותר אחר חצות, גזרו על זה טומאה חכמים גם כן כדי להטריחו עליהם, אותו דבר שיהיה טומאה. 

גם כאן מבהיל, איך וכיצד הטיבו חכמים ז"ל להבהיר ולהגדיר את צורת הפנימיות של האדם עד תחתית נפשו, איך וכיצד הטיבו חכמים ז"ל להבהיר ולהגדיר את צורת הפנימיות של האדם עד תחתית נפשו, הם העריכו וידעו את תכונתו ומהלך מחשבתו כי מוסכם ומקבל אצלו שיותר קל לטבול ולהתענג בדם חברו וצערו, יותר קל לו, ומתוקה הנקמה לחיכו כדבש מאשר לטמא את ידיו, או לטמא או לטרוח עכשיו ללכת למקוה, אם זה נוגע אליו שהוא צריך לטרוח או זה וזה וזה אז הוא מבטל, אבל לפגל אין לו בעיה. ראינו עורך דין שרצח את ההורים שלו בלי שום בעיה בשביל לקחת ירושה, כי הוא מהמר כפוי. מתכנן איך הוא רוצח, לומד באינטרנט איך רוצחים, מה עושים, איך מחביאים את העובדות, איך מאשימים מישהו, הכל, עורך דין, עורך דין, ואח"כ מאשים את אחיו, הוא רצח הוא רצח לא אני, זה פה, עוד אחד הוא רוצה לרצוח, עוד אחד, לא רק אותו, גם את המשפחה שלו, למה? שיסבלו שלא יהיה להם בעל הוא יהיה בכלא וזה פה ושם, את הילדים כולם מה אכפת לו, העיקר בשביל טובת הנאה, שהוא יוכל להמר. יש כאלה שקיצצו את האמא שלהם וחתכו אותה ושמו אותה בפריזר, יש כאלה שלקחו את הילדים שלהם והטביעו אותם בירקון, הפריעו להם קצת בחיים, מפריעים, הם יותר מידי צועקים בוכים וזה פה שם, יש כל מיני דברים כאלה, כן, אתם מכירים. יש בלי סוף, כן, יש בלי סוף, זה כלום, שום דבר, יש דברים שאי אפשר אפילו לכתוב. אבל חכמים ידעו את כוחות הנפש של הבן אדם, בן אדם יכול להיות הכי מושחת בעולם, אבל טומה, לא טומאה, אני לא נוגע, טומאה אויויו. הטומאה היא חמורה לו ומפחד ממנה, אבל הדם של חברו, קלונו וצערו קלים בעיניו, ואפילו שהטומאה היא דרבנן, דרבנן, שהרי יודע שגזרו כך רבנן, זה רבנן לא התורה, כדי שלא יפגל קרבן חברו ולא יזיקו, ולא יפסידו בממון ע"י שיעכב את קרבנו שעליו עמל ויגע להביאו ברצון טוב, בכל זאת חושש הוא מטומאה גם אם היא מדרבנן, ולעומת זאת שפיכות דם חברו אין דופק דופק כלום וזילא שפיכות דמים מטומאה. זולא שפיכות דמים מטומאה. 

והנה ראיתם ש"ס שפכו את דמי במשך חדשים ולאף אחד זה לא מפריע, אבל אם חס ושלום הוא לא נטל ידיים עד פה, אוי אוי, צריך לעשות נטילה מחש, צריך לעשות נטילה מחדש, אף אחד לא אמר למי שדיבר נגדי - צריך לעשות דרשה מחדש, צריך לעשות דרשה מחדש, מה שאתה אמרת עכשיו זה פסול, אתה צריך לעשות דרשה מחדשה, אף אחד.

ש. לא עשו שלום לא עושים כלום?

הרב: בטח, עןשים שלום עוד מעט עם הפלשתינים

ש. מהרב לא ביקשו משהו?

הרב: איזה מבקשים, מבקשים מלחמה. בכל אופן אתם מבינים, זה זה המצב, ז"א שפיכות דמים זילא, זילא, לעומת טומאה, טומאה דרבנן, טומאה דרבנן, לא יאומן כי יסופר, אפשר לשחוט בן אדם לגמור עליו מפעל חייו מיליון בעלי תשובה הכל, אפשר לשחוט לגמרי בלי שום בעיה, חס ושלום לגעת בטומאה, חס ושלום, טומאה מה נטילת ידיים, מה צריך וינשאם וינטלם, מה זה, המזלזל, המזלזל בנטילה נעקר מן העולם, אוי ואבוי, זה שולחן ערוך מפורש. ומה עם שולחן ערוך המפורש "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" ומה עם זה שהמבזה תלמיד חכם הוא אפיקורס ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא, זה עזוב, זה אנחנו נסתדר, הכל בסדר, זה אין בעיה, אוי, אבל טומאה, נטילת ידיים, אוי ואבוי נטילת ידיים. 

ובתוספות שם מקשה, ואם תאמר כמו כן לא יחושו לעסוק בטומאה, התוספות מקשה, רגע, אם בן אדם לא אכפת לו לקחת את האבא והאמא שלו ולעשות מהם עורות והכל, למה שיחוש מטומאה? אולי הם לא יחושו מטומאה גם, אז מה התועלת שגזרו חכמים טומאה? ויש לומר התירוץ הוא כי אף לרשעים חמירא להוא טומאה, אפילו לרשעים הטומאה חמורה. גמרא ביומא כ"ג, ללמדך שחמורה עליהם טהרת כלים משפיכות דמים, הכלי טבול? לא אני לא שותה, זה לא טבול, זה טבול? זה לא טבול, אני לא שותה, סליחה אני לא שותה לא, לשתות את הדם של בן אדם שותה חופשי, כן, זה אין בעיה, אבל לשתות מכוס לא טבול אוי ואבוי, מה פתאום, מה קרה לך. ללמדך שחמורה עליהם טהרת כלים משפיכות דמים, והם אינם יודעים שהעירה וההשחתה בנפש גורמת טומאה בעולם, זה לא רק שהוא טמא במעשים הרעים שלו, אלא הוא גם מטמא את העולם, כמו שכתוב "אל הארץ לא יכפור לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" עד שלא ישפך דמו של השופך האדמה לא תרגע, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם אשר שופכו ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אתם פעם שמעתם דרשה כזו? אתם בהלם הא? אבל זה מדובר עלינו, וחכמים ידעו את סוד נפשו של האדם וירדו עד התחתית שמה להגיד לו מי אתה, אתה כן אתה מסוגל לקחת את ההורים שלך לעשות מהם מיטה וקתדרה, ולשבת עליהם. כן, אתה אומר ככה אבל תקרא כל יום בעיתונים תשמע ברדיו, תראה מה קורה בעולם. זה בן אדם, לך תראה מה הסורים עושים לאחים שלהם, לך תראה

ש. שוחטים

הרב: שוחטים רק, אי אפשר לתאר מה הם עושים לאחים שלהם. 

כן, אז ז"א, היו כאלה גם שטחנו את החברים שלהם במטחנת בשר, לפני כמה שנים בשביל להעלים ראיות, חתכו אותם בקצביה פרקו אותם אתה מבין כמו בקר הכניסו למטחנת בקר וטחנו אותם. כן. אתה מבין? בחו"ל עושים לבן אדם יציקת בטחון טררררר בנהר. 

בכל אופן רבותי, אז למדנו פה דברים חשובים שמהם אנחנו לומדים שטומאה זה דבר לא טוב, באמת כולם מפחדים מטומאה, אבל טומאת נפשו של האדם היא פי אלף אלפים חמורה מטומאת החולד והעכבר וכל אלה, יותר גרוע, איך אתה נגעל מעכבר, רואה עכבר.... אתה מפחד, עכבר אוי, ג'וקים .... אני לא מפחד אני נגעל איכס איכס איכס, אז איך אתה אומר אהלן לאחד כזה שהוא טמא יותר מהעכבר? איך אתה אומר לו אהלן, אהלן מחבק אותו וזה, אהלן. מה נשמע אחי, הא, איך אתה אומר לו, הוא יותר גרוע מהעכבר. תחשבו על זה. זה הדרשה. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם...