סודות נפלאים על חטא אדם הראשון ותקונו

- - - לא מוגה! - - - 

על חטא אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת, אומרים חכמים זיכרונם לברכה, יש לתמוה על כך, שכן זהו פלא גדול

על יצור כפיו של הקדוש ברוך הוא,

אדם הראשון שהיה במדרגה כל כך גדולה עד שמלאכי השרת טעו בו

וביקשו לומר לפניו קדוש,

דהיינו קדושה,

כאן בואר במדרש רבה בחטא יוד,

בשעה שברא כזאת אדם טעו מלאכי אשר ביקשו לומר לפניו קדוש,

אם כך הדבר והאדם הראשון היה כאמור במדרגה כל כך גבוהה, איך ייתכן

שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא,

מהר גבוה לתחתית הבור?

איך נתפתה אחר דברי הנחש

שאמר כי יודע אלוהים

כי ביום אכולכם ממנו

והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע?

הדברים האלה הרי כפירה גמורה ממש,

אומר רבי יונתן אייבשיץ בספרו יער הדבש,

על פי מה שאמרו חכמים זכרונו לך בגמרא ראש השנה כא,

חמישים שערי וינה נבראו בעולם,

כולם ניתנו למשה חסר אחד,

שנאמר בתנאים ח' ו'

ואת חסריהו מעט מאלוהים.

בעיני משה רבנו לא זכה לשער החמישים

בגלל ששער זה הוא אור גדול ומופלא כל כך,

עד שאין ביכולתו של האדם להשיגו ולהישאר בחיים.

כי בהשיגו אור מתוק זה תדבק נפש האדם בשורשה למעלה ותיפרד מהגוף.

ועל זה נאמר כי לא יראני אדם בחייל.

והנה האדם הראשון היה במדרגה נשגבה מאוד,

וכמו משה רבנו השיג הוא רק ארבעים ותשע שערי בינה.

והיה נחשף מאוד להשיג את השער החמישים.

כדי שיוכל להתקרב אל הקדוש ברוך הוא לעובדו יותר בדבקות.

לכן אומר רבי יונתן אייבשיץ,

הצליח הנחש,

שהיה כידוע ערום,

ערמומי,

לפתות את האדם,

וכך אמר לו,

דע לך

שעץ הדעת

הוא הפתח לשער החמישים.

כאשר תאכל ממנו,

תשיג את שער החמישים.

על ידי זה תגיע לתכנית הידיעה,

להבחין בין טוב לרע,

ותהיה כאלוהים.

זה שכתוב,

ויאמר הנחש כי ביום אכולכם ממנו ויהייתם כאלוהים,

ידעי טוב ורע.

לכאורה,

לכל

האדם לדחות את הפיתוי של הנחש בפשטות

ולהשיב לנחש,

הרי הקדוש ברוך הוא ציווה אותי שלא לאכול מעץ הדעת,

והזהיר אותי כי ביום אכולכם ממנו מות תמות

אם כך מבואר מכאן שאקבל עונש

על האכילה מעץ הדעת,

ובוודאי שלא אקבל את שער החמישים.

על כך אמר הנחש לאדם,

כוונתו של הקדוש ברוך הוא לא הייתה להעניש אתכם בעונש מוות

על האכילה מעץ הדעת,

אלא הקדוש ברוך הוא רק נתן לכם עצה טובה,

שלא תאכלו מעץ הדעת,

כדי להשיג את שער החמישים,

כי מגודל האור והתענוג של השער הזה תיפרד הנפש מהגוף

ואז תמותו בעל כורחכם.

עצה טובה כמשמע לן, לא איום,

לא עונש.

זה ברור שאם נדבקים בשער החמישים שאתה שואף אליו,

אז תיפרד הנפש מהזה, זה מה שהוא רק אמר לך.

ולמרות זאת טען הנחש ואמר לאדם,

ראוי לכם להשיג את שער החמישים,

למרות שתיפרד הנפש מהגוף

ואתם תמותו,

שכן זוהי מסירות נפש של השם יתברך.

וכך נתפתו אדם מחווה

יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא לאכול מעץ הדעת,

מחושבם שהם עושים עבודת השם גדולה מאוד במסירות נפש,

שאדם מוכן

למסור את נפשו,

לוותר על החיים אפילו,

העיקר להידבק בקדוש ברוך הוא.

אז הוא אמר להם הנחש,

זאת המדרגה,

זה המבחן,

האם תהיו מוכנים להיפרד

מהגוף בשביל להידבק בקדוש ברוך הוא או לא?

כי הוא לא אמר שזה בגדר איסור או עוני, זה רק עצה טובה.

הוא אומר, תדעו, תרצו לדבק בי, אי אפשר לדבק אם אתם לא תיפרדו מהגוף.

אבל אם תיפרדו זה מסירוס נפש.

אז אדם היה מוכן ללכת במסירוס נפש,

לפי הפירוש הזה,

בוטעה על ידי,

כי זה בלה בלה בלה, זה בלבולים.

הקדוש ברוך הוא לא אמר דברים כאלה, לא כלום, זה דברי כפירה.

אבל הוא עטף את זה בעצה טובה כמה שמעלן.

ככה עצר לא עובד על כולם.

זה לא גרויסא וירא,

זה לא איסור ממש, תראה, זה לא כמו הזמרים הפסולים.

אה, נו, נו, זה לא,

זה לא, זה לא, זה לא.

לא, זה כן, זה כן, זה איום בנורא, כן.

אומר על זה הרב הקדוש רבי צבי יש מזיד איתו,

זכותו יגן עלינו, אמן.

בשם חותנו רבי צבי יהודה מרזאלה,

שני טעמים הנאמרים בשבת,

הוא האחד מן האין ליש

בבריאת העולם,

והטעם השני, יציאת מצרים, הוא מיש לאין,

לשדד את המערכות של הטבע.

כדי להבין את עומק דבריו

של הרב, שהם יסוד נפלא במצוות שמירת שבת,

נקדים להסביר שאחד מיסודות האמונה

זה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מאין?

דהיינו, מן האפס ועד תוהו ובכלום.

וברא אותו מעין יש למציאות וממשות.

כלומר, לפני בריאת העולם

היה הכל עין גמור.

וכשברא הקדוש ברוך הוא את העולם,

בראו מהאפס המוחלט ומהעין הגמור, יש חדש.

וכמו שאנו מאמינים באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מעין יש,

כך מוטלת עלינו החובה להאמין באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא יכול לשנות את סדרי הטבע

ולהפוך את העולם חזרה

מיש לעין.

דוגמה לכך מצינו ביציאת מצרים,

שם שידד הקדוש ברוך הוא

את מערכות הטבע בעשר המכות ובקריעת ים סוף.

ועיני הנחש

הוא היצר הרע,

רוצה לעוור את עיני האדם

ולבטל ממנו שתי אמונות אלה,

כדי להחטיאו.

וזאת, כפי שאנו למדים מהכתוב בחטא עץ הדעת.

ויאמר הנחש אל האישה

לא מוט תמותון

כי יודע אלוהים

כי ביום הכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וייתם כאלוהים.

פרש רשי בשם המדרש

שהנחש אמר לחווה מן העץ אכל כביכול

הקדוש ברוך הוא וברא את העולם.

אם כך,

הרי שהנחש ברוב ערמימיותו השחיל כאן כפירה נוראה

באמונה שהעולם נברא מאין יש.

שהרי אם הקדוש ברוך הוא אכל מעץ הדעת

וברא בו את העולם לפי טענתו,

הרי מוכרח שהעולם לא נברא מאין יש,

אלא היה קיים לפניכם,

שכן העץ היה קודם לבריאת העולם.

ואכן,

הארס הזה שרצה הנחש להטיל בחווה

כדי שתחפור באמונה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מאין יש,

שכן על ידי כפירה באמונה ידע הנחש שבקלות יוכל להכניס בה כפירה אחרת,

שאין הקדוש ברוך הוא יכול לשנות את העולם מיש לאין.

ואם הקדוש ברוך הוא חלילה לא יכול לברוא את העולם מאין יש,

הרי מסתבר שהוא גם לא יוכל להפוך את העולם

מיש לאין.

ובכך רצה הנחש להגיע למסקנה, לא מות תמותו.

למה? כי אין הקדוש ברוך הוא יכול להעמיד את האדם ולהפוך אותו מיש לאין.

אז ממילא לא תמותו.

זה שהתנצלה חווה לפני הקדוש ברוך הוא,

לאחר שאכלה מעץ הדג,

בתאמר האישה הנחש היא שיעני ואוכל.

הוא מבואר בספרים הקדושים.

שיעני

הן אותיות יש אין.

כוונתה של חווה הייתה שהנחש

בהרס שלו הכניס בהרהורי כפירה באמונה של יש מאין.

והדבר גרם לה לאכול מעץ הדעת

ולהתגבר על הפעד של מות תמותון,

שכן חשבה היא שאין הקדוש ברוך הוא יכול להעמיד אותיו את האדם ולהפכה מיש לאין.

כדי לחזק אדם

בשתי אמונות אלה,

שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מאין לי יש,

וכן שהוא יתברך יכול להפוך בכל רגע את העולם מיש לאין,

נתן לנו הקדוש ברוך הוא את מצוותיו.

בשבת שמירת השבת

מאף הביא שני טעמים לקיום המצווה.

טעם אחד כי ששת ימים עשה אדוני את השמיים ואת הארץ,

את הים ואת כל אשר בם,

ויאנח ביום השביעי.

שזה מחזק את האמונה בבריאת העולם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מאין לי יש.

הטעם השני,

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים,

ויוציאך אדוני אלוהיך משם

ביד חזקה ובזרוע נטויה.

דהיינו שיש לו את הכוח והיכולת להפוך,

יש לעין.

על כן צוותך אדוני אלוהיך לעשות את יום השבת

כדי לחזק את האמונה שהקדוש ברוך הוא יכול לשדד את מערכות הטבע,

כפי שעשה במצרים בעשר המכות ובקריעת ים סוף,

ולהפוך את הבריאה מיש לעין.

אנחנו מבינים את זה, היא לא הבינה את זה.

אבל פה הוא בא אליהם ואומר להם שאין אלוקים?

לא, הוא לא אמר שאין.

הוא אמר שהוא אכל מעץ וברא את העולם, לכן הוא לא רוצה שתוכל מעץ. אבל זה שטויות, איך הוא יכול להגיד כזה דבר? למה זה שטויות? מאיפה הם יודעים מה היה קודם?

זה מוכח. אם הוא מוכח, בוודאי, אז הוא לא אמר... למה הוא אומר לא לאכול מעץ?

אני אסתבר על אשמארים כן.

עכשיו אומרים לך, תשמע,

אתה אומר, שמעתי שעבודה טובה מאוד ביהלומים,

מרוויחים הרבה כסף.

אז אני אומר לך, תשמע, לא, לא, לא, אל תלך לזה, לא כדאי לך.

לא כדאי לך. מה לא מסביר?

מה אתה אומר? למה הוא אומר לי לא? למה כולם כן? למה זה? מה מה?

אם אדם היה לילומן, כנראה הוא לא. אם אדם היה לילומן, אז הייתי מאמין.

זה לא קשור. עכשיו, אם אני אומר... אה, זה משנה עכשיו.

כשאני בא ואומר לך משהו אתה ישר חושד, מה הוא אומר? למה הוא אמר?

למה אני דווקא לא? למה זה?

הוא אומר להם, תגידו, הכל הוא נותן לכם, נכון, רק זה לא. מה אתם חושבים? הוא לא רוצה שתהיו כמוהו.

למה? כי ככה הוא ברא את העולם, ואתם תוכלו לברוע עולמות אחר כך. קודם כל, הוא ידע שזה יצר רע או שהוא לא ידע?

מה?

מה הוא מסתובב בדנבל? בגדר של מה? בגדר של נחש.

אבל לא, הוא ידע שהוא יצר הרע. נחש הולך עד שתיים ככה. אין בעיה, אבל ידע שהוא יצר הרע. הוא נראה הכי דומה להם, אתה מבין? כן, אבל הוא ידע שהוא

יצר הרע, שידע שהוא חתול. היא לא ידעה, ידעה שהוא כבש.

הוא נתה אותו, איך קוראים לו ככה, הולך איזה, וזהו.

הולך ומדבר.

כי הוא החיה היחידה שדיברה. שמעת. מי דיבר? אדם דיבר? הוא הלך ודיבר.

מותר לשמוע עצות מכל מיני, אתה מבין?

עכשיו הוא ידע לדבר, אתה מבין? הוא ידע לדבר, הוא היה מפלפל.

אבל הוא היה אחד.

אחד.

אחד.

אחד. לא היה עוד. אחד. לא צריך יותר.

אחד.

מה צריך עוד?

כמה צריך שתיים? אבל הוא עומד מול הקדוש ברוך הוא.

הוא לא עומד מול הקדוש ברוך הוא, הוא עומד מול חווה והוא אומר לה מה שהוא אומר לה. כן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר לאדם הראשון, אל תאכל מי צדה. נכון. זאת אומרת, הוא עומד

ייצור. אז הוא מסביר למה לא לאכול. מה? אז הוא מסביר למה לא לאכול.

כמו ששאלת שאלות. למה שאלת שאלות? מה היצר הרע?

שאלת למה דוד, מה דוד, מה קרא דוד, מה פתאום שבאמרו דוד.

שאלות.

ככה, מתחילים עם שאלה. בשביל להבין. גם הוא.

הוא מסביר לה בשביל שהיא תבין.

מה, אתה חושב שסתם אמרו לכם לא לאכול? יש בזה סיבה, הרי אתם חכמים, אתם יודעים.

אתם יודעים מה הסיבה? אני אגיד לך.

אבל מי שאמר להם, זה אדם מרגיזם, הקדוש ברוך הוא, כביכול בכבודו הוא בעצמו, אמר להם לא לאכול מאמצעים. נכון, וגם לך הוא אמר לא לאכול בכלל. אם הוא לא אמר,

אמר, אמר. אם הוא לא אמר, שמעתי, אני יודע, אמר. תסתכלו לי שהיה מעמד הר סיני, היה מצרים, אבל לה לא סיפור, זה היא ראתה.

יש אומרים שרק אדם נצטבב והוא אמר לה, אז היא לא שמחה לשאיר אותה. אז יכול להיות שהוא התבלבל, יכול להיות שהוא לא הבין טוב. בסדר, זו הטענה. הוא בדיוק קם מהשינה, אתה מבין? זו הטענה. הקימו אותו מעפר, הוא רק התעורר.

אבל איך היא הצליחה לשכנע את אדם הראשון? בסדר, איזה ש... איך אישה?

נקבה צובב גבר, מאז ומתמיד, מה זה איך?

המקור דברי רשי

זה המדרש ויקרא רבי יחד.

תנא רבי שמעון בר יוחאי.

בשעה שעמדו ישראל על הר הסיני ואמרו כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע,

באותה שעה

לא היה בהן

זב ומצורע ולא חיגרין ולא סומים ולא אילמים ולא חירשים ולא שותים.

על אותה שעה הוא אומר,

כולך יפה רעייתי ומומן בך.

וכיוון שחטאו לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהם זווין ומצורעים.

והנה הלשון של המדרש הוא בשעה שעמדו ישראל על הר הסיני ואמרו כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע.

ומבואר דעניין זה שהביא רשי בעבודה זרה שבשעה שעמדו על הר הסיני ונתקנו מכל מום פסקה זו המתן.

היינו בשעה שאמרו נעשה ונשמע.

מבואר שהתיקון של פסקה זו המתן

לא היה בשעת מתן תורה גופה אלא קודם,

בשעה שהקדימו נעשה לנשמע.

לפי זה מבואר

ששורש התיקון שנתקנו ישראל מחטאו של אדם הראשון בשעה שעמדו על הר סיני היה במה שהקדימו נעשה לנשמע.

וצריך ביאור בתוכן העניין.

שהם נתקנו בהקדמת נעשה לנשבע שפסקה מהם זו המת חטא אדם הראשון.

ברוך אתה ה' אלוהינו מהלך העולם שהכל נהיו בדבורו.

נראה בביאור עניין זה יעוין בלשון רשי בקהלת זן כט בביאור הפסוק

אשר עשה האלוהים את האדם ישר

והמה בקישור חשבונות רבים.

אשר עשה הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון ישר

והמה משנזדווגה לו חווה אשתו

ונעשו שניים

ונקראו המה בקישור חשבונות רבים מזימות

ומחשבות של חטא.

כך נדרש במדרש.

נבואר בזה ששורש חטאו של אדם הראשון

הוא במה שלא הלך ישר

כמו שעשהו אלוקים,

אלא הוא הלך בדרך של חשבונות רבים,

חשבונות של מזימות ומחשבות

שמביאים לידי חטא.

מי אמר לך להתפלפל בציוויו של הקדוש ברוך הוא?

מי אמר לך להוסיף על דברו?

למה אתה מחשב חשבונות?

השם אמר משהו, ברא אותך ישר, לא?

למה אתה עכשיו מחשב חשבונות?

כל זה התחיל מהמה.

כשהוא היה לבד,

האדם לבד, הוא היה ישר.

והמה, כשנזדווגה לו אשתו,

נעשו שבעונות רבים.

בעניין הזה מבואר בדברי הנפש החיים,

שכתב בתוך דבריו, וזה שאמר בקהלת, אשר עשה את האדם ישר.

והמה בחטא העם, ביקשו חשבונות רבים. פיזם ווארי הטבע טעמא דמילתא.

שורש התיקון של ישראל

מזוהמת חטא הדם הראשון,

ומה שהקדימו נעשה לנשמע.

שזה עיקר המעלה של הקדמת נעשה לנשמע.

שהפקיעו ישראל עצמם

מדרך של חשבונות רבים.

איזה סוד גדול זה. מי גילה רע זה לבניי.

אין חשבונות, נעשה.

אם אתה אומר נעשה, הפקעת חשבונות. אין מקום לחשבונות, כי אני עושה.

מתי יש חשבונות? לפני שאני עושה.

כדאי, לא כדאי, נכון, לא נכון, מותר, אסור, זה קשקושים.

כל זה בנשמע.

בנעשה אין חשבונות.

אז מה עשו ישראל? כשאמרו נעשה,

הקדימו נעשה לנשמע, תיקנו את החטא של החשבונות של אדם הראשון.

ללכת בדרך השם בלי שום חשבון ומחשבה של תועלת עצמית,

שבמהלך של חשבונות רבים

אין דרך של עשייה בלי שמיעה.

בדרך של חשבונות צריך קודם

עשייה לשמוע ולראות את הדבר,

האם זה לפי כוחו,

לפי תועלתו.

אבל הקדמת הנעשה לנשמע,

לקבל את המעשה בלי לבחון מקודם מחשבון של תועלת והפסד.

והוא פריקת לפרוק מעליו את כל החשבונות הרבים אשר חישבו בני האדם,

בזה טמון שורש התיקון של ניתקנו ישראל מזוהמת חטאו של האדם הראשון

שנבעה מהחשבונות הרבים.

תשמעו, עד פה,

עד פה רק,

אנחנו למדנו אוצר בלום

של להפסיק את הזוהמה מאיתנו.

אם בן אדם יקדים לעשה לנשמע

ואין לו חשבונות,

הוא זורק מעליו את כל החשבונות,

הבן אדם הזה ניצל מייצר הרע.

יש סבא מנובהרדו במדרגת האדם, שהוא אומר

שאדם לא ילך אחרי החשבונות הרבים, כי האלוקים עשה את האדם ישר.

והמה ביקשו חשבונות רבים.

אז הוא אומר, מה זה אומר?

האדם רואה את העולם

ג'ונגל.

ג'ונגל.

בג'ונגל יש הרבה מפריעים, עצים, זיזים, ענפים, זה, פה, חיות, פה.

ג'ונגל.

איך הוא רואה את העולם?

הוא אומר, אין דבר כזה.

זה פרי דמיון.

כל העולם הזה שנראה סבוך,

כל העולם הזה זה רק כלים לעבודת הבורא.

העולם לא מפריע לאדם.

העולם נברא לשרת את האדם.

כשהשם שם את הדם הראשון בגן עדן,

הוא לא שם לו שום מפריע.

הפוך, מלאכים צולעים לו בשר,

משקים אותו יין,

הכל בסדר.

ציווי אחד היה לו.

הוא אומר, צבי,

כשהאריה רודף אחריו,

אז הצבי יש לו בעיה.

הוא בורח, בורח.

והוא רוצה להיכנס ליער,

איפה שקשה,

לאריה.

אריה טוב במרחבים פתוחים.

אבל בתוך היער ככה, לצבי יותר קל דרינג, דרינג, דרינג, דרינג.

אבל לצבי יש בעיה.

יש לו קרניים מסתעפות,

שהוא יילפט.

אם הוא הולך ליער, הוא תקוע.

מה עושה הצבי?

ניגש לעץ הראשון

ושובר את הקרניים.

שובר את הקרניים, ואז דינג, דינג, דינג, דינג, דינג, עובר.

אומר הפסוק, אינצל כצבי מיד.

צבי לא ממתין.

הוא רק בזווית העין קלה תאריה.

אינצל כצבי מיד.

צריך לשבור את הקרניים.

האדם נברא ישר.

הוא לא היה צריך לראות

יער אבות.

ממה הוא רואה יער אבות, ג'ונגל, עולם מסובך?

מזה שהוא מצמיח לעצמו קרניים.

איך הוא מצמיח לעצמו קרניים, הבן אדם?

בחשבונות הרבים.

היה לו ראש ישר.

פתאום הוא החליט לעשות חשבון.

אם אני אגיד ככה,

אז הוא יגיד ככה.

ואז השני יעלה.

אז לא כדאי לי להגיד ככה.

הוא מתחיל ככה חשבונות

ונהיה לו קרניים, והוא לא יודע כבר מה להחליט, מה לעשות ולא כלום.

מי עשה לו את הקרניים האלה?

הוא עם המחשבות.

זה מדבר אחד.

עכשיו יש לו עוד סוגיה ועוד עניין ועוד דבר.

כמו קונצרטין נהיה הראש שלו.

מי גרם לו

שהוא לא הולך ישר?

אם היה הולך ישר,

לא היה לו שום שאלות. נעשה ונשמע, זה עקום.

מה השאלה?

ונעשה ונשמע.

אתה ראה אותם בגלל הדמיונות.

אין שום מכשול.

מה כתוב עושים?

אבל לא מוכנים.

כי ישר הוא אומר, רגע, מה, צריך ללמוד כל היום?

אבל מה עם האישה?

אבל מה עם הילדים?

אבל מה עם זה?

ומה עם זה? ישר הוא מתחיל עם החשבונות. קרניים.

אתם יכולים למכור בית חרושת לקרניים.

שופרות.

כתוב משהו.

כתוב משהו. תעשה.

אבל אתה מתחיל לשלם חשבון. איך זה יכול להיות?

זאת הבעיה.

תכף תראה שהרמב״ם פוסק ככה להלכה.

הרמב״ם פוסק

הרמב״ם פוסק ככה להלכה.

מה?

מישהו חכם רואה את הנולד, שבסוף הוא יגיע לעולם האמת.

ושם הוא יצטרך דין וחשבון על כל הקרניים שהוא הצמיח.

אז לכן,

כדאי לו להוריד את הקרניים כבר עכשיו,

כדי שלא ישאלו אותו, מאיפה הבאת את זה?

אני הולדתי אותך בלי קרניים. למה אני את הקרנף?

הנה במעשה העגל,

כבר דיברו רבים,

מה ראו ישראל על ככה?

איך ישראל חטאו בעגל?

ואיך דור דארק ואותו הדור נכשלו בחטא גדול כזה?

באשר נראה

שידוע שבכל מצווה יש בה טעמים וכוונות ערמוזים לסודות נסתרים,

ועל ידי קיום המצווה נעשים תיקונים וסדרים בכל העולמות העליונים.

הנה נתפוס לדמיון מצווה של מלאכת המשכן,

שהיה בו השראת השכינה וגילוי כבודו יתברך.

הלוא ודאי שכל מה שנעשה בו בכל פרטיו,

יש בהם טעמים נעלמים,

שרק בהשתלם כל הפרטים, אז היה ראוי להשראת שכינת כבודו יתברך.

זאת אומרת, כשבונים את המשכן,

יש מאות ואלפים

של תנאים שצריכים לעשות כדי שיהיה משכן,

ורק בהשלמתם

תשרה שכינה.

אם הארון צריך להיות מרובע,

בפאזה אחת שלו תהיה לא מרובעת בדיוק,

כמו בתפילין,

שאם זה לא מרובע,

אז זה פוסל,

ככה כל המשכן מאבד את כל-כולו, ולא תשרה שכינה בגלל שיש איזו סטייה מכל הפרטים.

אז אנחנו לא יודעים מה הסוד של כל דבר, למה זה ככה וככה, וצריך ככה, ובדיוק ככה, וככה, וככה,

ולמה המידות ככה,

יש מידות בחצאים, יש מידות שלמות, למה צריך את זה?

אני לא יודע.

אבל ככה עושים, יש בזה סודות נעלמים, ואם זה לא נעשה ככה,

לא יפעל המצווה, לא תעשה את מה שצריכה לעשות,

ולדוגמה,

משכן לא תהיה שכינה.

והנה לכאורה יעלה בדעת האדם לפי שכל אנושי,

אשר אם היה נמצא בעולם אדם מיוחד,

אשר בא כבר בסוד השם, יודע סודות, סדרי בראשית ומרכבה,

ויוכל להבין מעצמו מהם איך לעשות את המשכן בכל הפרטים שבו.

ועניין זה הוא שביקשו ישראל אז,

אתם שומעים?

אחרי שראו שמשה היה עומד בין השם ובינם ולא בא,

רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל,

אשר בו יהיה השראת שכינתו.

וכמו דבאמת היה אחר כך במשכן,

זאת אומרת,

עם ישראל ראו,

משה רבנו איננו,

והם רצו שתשרה שכינה,

כמו שהייתה שורה שכינה על משה רבנו,

מה השם היה מדבר איתו.

אז הם אמרו, אין משה.

זה משה האיש, לא ידענו מי היה לו.

אז עכשיו חיפשו עץ איזה חלופה.

ולכן הם עשו את העגל.

ובאמת הם כיוונו לדבר שבסוף היה, כי בסוף היה אחרי העגל, מה היה תיקון? משכן.

בא משכן הנביא שכינה.

והם ניסו מעצמם

להגיע לזה.

ועל ידי ידיעתם בנסתרות

רצו להבין המעשה אשר יעשון.

ונמצא מחשבתם של ישראל שהיה בזה לטובה.

שהם יזכו על ידי מלאכתם זו להשראת שכינה.

הם ראו, כשנפתחו השמיים,

שור, אריה, נשר, אדם.

אז הם ברו למטה בתבנית שור.

אמרו, אם יש שור למעלה,

אנחנו נברא פה שור.

והשור הזה הוא לא בן תמותה.

משה בן תמותה, הנה, רואים את המיטה שלו מרחפת באוויר. מת.

ככה הם ראו.

השטן עשה אותם נביאי שקר,

כולם נביאי שקר.

אז הם אמרו הוא מת, אז נעשה אמצעי שדרכו תשרה השכינה שלא מת.

מה ראינו שם? שור!

מה זה גם?

יחריתו שור!

אמנם טעו בזה טעות

אחת

הן אמת

שמעשה האדם בעולם התחתון

גורם תיקונים וסדרים טובים בכל העולמות כולם.

כי כן גזר הבורא יתברך,

שהעולמות יהיו מתנהגים על פי מעשה האדם, זה העולם.

לכן המלאכים התנגדו שמשה יוריד את התורה.

כי הם ינעו ברגע שהוא לוקח את התורה למטה,

הם יהיו מושפעים מהאדם למטה.

ועכשיו הם יהיו תלויים בבחירה של האדם.

אז הם לא רצו.

אמנם כל זה הוא רק

אם אותו המעשה צוותה עליו התורה לעשותו.

וכן במעשה המשכן,

רק אז אשר ציווהם השם לעשותו בכל פרטיו.

ואז כשקיימו ציוויו לעשותו ככל אשר ציווהם,

נעשו כל התיקונים למעלה.

כי זה על פי מצוות השם, לכן תמיד כתוב שם במשכן, כאשר ציווה השם את משה, כאשר ציווה את משה.

להזכיר כל הזמן שזה הולך עם ציווי. בלי ציווי לא יכולים לפעול כלום בסדרי העולמות.

יכולים רק לקלקל.

אבל אם יעשה האדם איזה מעשה שלא נצטבע עליו בתורה רק מדעת עצמו,

אותו המעשה אינו מועיל כלום.

והמעשה מצד עצמו לא יפעול שישטרש חינתו עליהם.

בעיקר התיקונים בכל המעשים ומה שעושים את רצון הבורא,

ובלאו הכי אינם רק תחבולות והתחכמות אנושית.

וזה נחשב לחטא גדול.

על כן נכשלו במעשיהם ויצא ממנו עגל.

זה ביאור נפלא של בעל בית הלוי להסביר מה היה המעשה פה.

מבואר בדבוריו ששורש החטא של ישראל בחטא העגל,

במה שהם התחכמו לפעול מעצמם להשרות שכינה,

במה שהם ידעו סודות והטעמים של המצווה,

והם לא עשו על פי ציווי השם,

והעניין הזה הוא ההפך ממהלך תמימות.

זה ההפך מתמימות, כי תמימות זה ציווי בלבד.

וזה לא היה מהלך התמימות של הקדמת נעשה לנשמע,

שזה בלי לחקור אחר עתידות וטעמים,

אלא לעשות רק את ציווי ורצון השם,

מחמת שכך ציווה השם את ברך.

ובחטא העגל הם התחכמו ללכת בדרך הפוכה.

עשו תחבולות והתחכמות לפעול בעצמם

על פי הסודות והטעמים,

ולא מחמת ציווי השם, לכן מתוך חטא העגל הפסידו את התיקון

של זוהמת חטא האדם הראשון,

שהתיקון על חטא האדם הראשון היה שהם פרקו את החשבונות הרבים,

שהם קיבלו עליהם לעשות ציווי השם בלי שום טעמים וחשבונות,

ומתוך חטא העגל שהפקיעו עצמם מציווי השם,

והתחכמו לעשות מדעת עצמם,

הפסידו את התיקון הזה וחזרו לקדמותם.

אם קודם הם תיקנו על ידי מה שאמרו, נעשה ונשמע, דהיינו נעשה, רק ציווי השם ונשמע.

אחר כך,

עכשיו שהם החליטו לעשות בלי ציווי השם,

הם החזירו את המצב לקדמותו,

ואז זוהמה חסרה.

רואים מפה,

נעשה ונשמע, תמימות

זה להתפטר מיצר הרע.

ואז זוהמה לא שולטת.

וסיעתה דשמיא תשלוט בכל מעשיו של האדם.

עכשיו, זה הביאור,

מה שנדמו ישראל, האתרוג,

כשהקדימו נעשה ונשמע,

כמו שאתרוג פריו קודם לעליו.

הנה יעוין בספר מעלות התורה לחסיד רבי אברהם, אחיו של הגרם.

אבל יובן מה שדרשו זיכרונם לברכה,

ועלי הוא לא ייבול.

אפילו שיחת חולין של תלמידי החכמים צריכים לימוד.

לכאורה, מהי תלמודה?

נראה שידוע שאדם נמשל לעץ,

שנאמר כי אדם עץ השדה.

והדיבור שלו נקרא פרי,

ולכן נקרא ניב שפתיים.

מלשון תנובת השדה,

שהוא מניב, מניב פירות.

הדיבור מניב,

לכן נקרא נביא,

מלשון ניב שפתיים,

שזה מביא פירות.

כשהנביא מצליח להשפיע על העם זה נקרא תנובה,

נביא.

כי זהו עיקר חיות האדם,

שהוא מדבר ועושה פירות.

כי מתרגם אינן, ויהיה אדם נפש חיה לרוח ממללה.

כל זה כשהאדם מדבר בתורה.

אבל אם הדיבור הוא בענייני עולם הזה,

הוא כמו העלין,

שהם שומרים על הפרי.

כך הדיבור בענייני עולם הזה,

הם לחיזוק

בקיום הגוף בעבודת הבורא.

דיבור שאדם מדבר בענייני עולם הזה,

נגיד, אתה מדבר

על עבודה,

אתה מדבר על דירה, אתה מדבר על דברים כאלה,

הדיבורים האלה הם חיזוק וקיום הגוף בעבודת הבורא. זאת אומרת, אתה מדבר על דברים שהם יסייעו לך בשביל שבסוף תוכל ללמוד תורה.

אז זה נקרא רק עלים, זה לא פירות.

כי רק דיבור בתורה נותן פרי. כל מילה שאתם שומעים ולא נרדמים עכשיו,

כי אסור לישון חוץ לסוכה,

אז כל מילה שאתם שומעים זה תרי״ג מצוות.

כל מילה.

אז לכן

זה נקרא פירות.

כשמדברים תורה זה פירות.

כשמדברים על ענייני חולין שהם מסייעים רק לענייני התורה והרוחניות,

זה נקרא עלים, כמו שעלה שומר לפרי. זה עדיין לא הפרי.

עכשיו יובל מה שאמרו החכמים, ועלה הוא לא ייבול.

אפילו שיחת חולין של תלמידי החכמים צריכים לימוד.

אפילו העלה הוא

של החכמים,

השיחות חולין שלהם

צריכים לימוד.

הבנתם?

מדהים.

מבואר בדבריו

שעניינם של העלין כלפי הפרי זה שמירת הפרי,

ובזה יובן ההשוואה בהקדמת פריו לעליו,

להקדמה של נעשה לנשמע.

כל האילנות טבע גדילתן, כפי שחקק הבורא בטבען, שקודם כמוכן להם השומר, שישמור עליהם דהיינו עלים,

אחר כך גודל הפרי בעצמו,

וזה בחשבון נאמן.

שיהיה מוכן להם שומר לשמור עליהם את גדילתם.

אולם גדילת האתרוג היא בלי חשבון כלל.

במהלך של פריו, קודם לעליו,

היינו שגדילתו לעשות רצון קונו בלי חשבון. שמעתם?

האתרוג החליט שהוא רוצה להוציא פירות לעשות את רצון קונו בלי חשבון.

שעדיין לא אוכל אמור השומר לשמור על גדילתו דהיינו עלים.

בזה היו דומים ישראל לאתרוג.

קיבלו על עצמם לעשות ציווי השם בלי חשבון,

בלי מחשבות.

בלי לשמוע הם יכולים לקבל על עצמם את כל מצוות התורה.

על פי הדברים האלה נמצא עכשיו עניין משותף

בשני העניינים שנתייחדו באתרוג.

אמרנו דבר אחד, פריו קודם לעליו,

ואמרנו שטעם עצו בפריו שווין.

בעיני עוין ברש״י,

בראשית א', י״א.

עץ פרי, רש״י אומר, עץ פרי,

שיהיה טעם העץ

כטעם הפרי.

עץ פרי, העץ והפרי שווים.

באדמה היא לא עשתה כן.

אלא בתוצא הארץ עץ עושה פרי,

לא עץ פרי.

עץ רק עושה פרי.

לפיכך,

כשנתקלל אדם על עוונו,

נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה.

מבואר בזה

שבשורש הדברים יש שייכות בין חטא האדמה

שלא עשתה עץ שטעמו וטעם פריו שווים

וחטאו של אדם הראשון

שאכל מעץ הדעת.

שהרי נפקדה האדמה על חטא הזה כשנפקד אדם הראשון על חטאו.

ובקללה שנתקלל האדם על חטאו נתקללה גם האדמה על חטא.

נו, מי יכול להגיד לי עכשיו למה?

מי יכול להגיד לי למה?

למה נפקדה האדמה בעוונה בשעה שחטה אדם הראשון?

המלאך, המלאך, המלאך שלה,

הממונה,

כן,

היא עשתה חשבונות.

אם כדאי לעשות ככה או לעשות ככה, יכול להיות שזה ככה ויהיה ככה,

לכן החליטה ככה וככה.

והאדם

לא עשה חשבונות.

רק כשהוא עשה חשבונות,

הנה הוא נשאר על החשבונות.

נשאלת השאלה,

מה השווי בין

האדמה לבין האדם?

כתוב שהאדמה התכוונה

לשם שמיים.

התכוונה לשם שמיים.

לא אכנס לזה, כי אתם תסתבכו קצת על זה,

אבל התכוונה לשם שמיים.

שיהיה פתחון פה לאדם הראשון כשהוא יחדא.

מה יהיה הפתחון פה?

הוא יגיד,

ריבונו של עולם,

מה אתה רוצה ממני?

אתה בראת אותי מהאדמה,

אני אדם, מאיפה אני?

מהאדמה.

האדמה חטאה.

אני בגנים שלי, יש לי את החטא.

היא עשתה את החשבונות,

אז גם אני עשיתי את החשבונות.

אנחנו אומרים מסליחות.

זכר, כי עופר אנחנו.

מה זה הזכירה הזאת שעפר אנחנו? מה זה אומר?

אומר אנחנו, מאיפה אנחנו?

מה עפר?

מה עשתה האדמה?

חטאה.

ממה יצרת אותי וקיבלת אותי מהאדמה?

עשית אותי מהחומר הזה?

אז אם החומר הזה עשה ככה, מה אתה רוצה ממני?

התכוונה האדמה על שם שמיים.

נמשיך רגע.

תכף.

ובכן,

אומר שבשורש הדברים יש שייכות בין חטא האדמה שלא עשתה העץ

שטעמו וטעם פריון שווין,

והחטא של האדם הראשון שאכל מעץ הדעת.

שהרי נפקדה האדמה על חטא הזה כשנפקד האדם הראשון על חטאו.

ובקללה שנתקלל לאדם על חטאו, נתקללה גם האדמה על חטאה.

וכן מבואר בשלה הקדוש

על פרשת בראשית.

בתורה אור,

בעניין החטא הזה של חווה באדם,

נמשך

מצד מה ששינתה הארץ ולא הוציאה עץ,

שיהיה בו טעם פרי, כמו שאפרש.

אז הוא מציין

שהחטא של האדם בחווה נמשך

ממה ששינתה הארץ ולא הוציאה עץ.

שיהיה בו טעם פרי, כמו שאפרש.

ובאמת הארץ חשבה לטובה,

וסברה מצווה כעבדה,

כמו שנתבאר לעיל.

על כן היא לא נענשה.

על כן היא לא נענשה.

אבל אחר כך,

כשנמשך מזה חטא אדם בחווה,

ועל ידי הארץ הם חטאו,

על כן כשנפקדו על עוונם,

אזי ארורה האדמה בעבורך.

בגלל שאתה לקית בחטא, אז גם היא תלקה.

כי היא גם כן הגורמת לחטיא אותם.

וזהו ארורה האדמה בעבורך. ולמה בעבורך ולא קודם?

אמר כי ממנה לוקחת.

כלומר, לקיחת העבירה שלך היא ממנה ומסיבתה.

מי אומר את זה? השאלה הקדושת.

צריך ביאור עכשיו.

מה השייכות בין חטא האדמה?

בחטאו של האדם הראשון.

פרש החזקוני.

יש ללמוד של טובה נתכוונה.

לפי שכמה אילנות יחסרו, אם העץ עצמו יהיה כפרי.

ואף על פי כן,

כשנתקלל האדם על חטאו,

נפקדה גם היא ונתקללה.

דבהדי כף שד רחמנה, למה לך?

כי יד השם לא תקצר.

למה את צריכה לעשות כל מיני חשבונות?

יחסרו אילנות, לא יחסרו אילנות, מה זה עניינך?

מה את נכנסת לחשבונות?

לפי דבריו יש לנו הבנה

בשייכות שבין חטא האדמה וחטא הדם הראשון, שגם השורש של חטא האדמה

הוא מתוך מהלך של חשבונות רבים,

שהיא חשבה לשנות עם ציווי השם, מתוך חשבון לעתים.

לפי כמה אילנות יחסרו עם העץ עצמו,

נהיה כפרי.

וזו התביעה כלפי האדמה,

שהיה לה לעשות ציווי השם, כמו שנצטוותה בלי שום חשבונות משל עצמן.

לפיכך, בשורש החטא,

חטא האדמה וחטאו של האדם הראשון, עניין אחד,

מהלך של חשבונות רבים.

עכשיו מבואר היטב שנתייחד האתרוג בשני העניינים האלו, שפריו קודם לעליו וטעם עצו פריו שווים.

האתרוג, שימו לב עכשיו,

מיוחד באילנות.

הוא לא היה שותף לחטא האדמה.

שהוא קיבל את ציווי השם כפישוטו,

שטעם עצו ופריו שווים.

הרי הפקיע עצמו ממהלך של חשבונות רבים.

היי, כשמחזיקים עכשיו אתרוג ביד ומבינים דברים כאלה,

זה לא אתרוג, יבא ביי, זה לא אתרוג.

תיקון חטא הדם הראשון,

שקיבל ציווי בלי חשבון אחר כלל,

וזה בא לידי ביטוי בהשע פריו קודם לעליו.

כמו שנתברר לעיל שכל העילונות,

פריין קודם לעליהם הוא במהלך של חשבון שיהיה מוכן להם שומר לשמור עליהם, אבל היתרוג גודל בלי חשבון כלל.

במהלך של פרי קודם לעלים,

שגודל לעשות את רצון קונו,

אפילו שעדיין לא הוכן עבורו שומר שישמור את גדילתו.

ומתוך המהלך של פריו קודם לעליו,

בלי חשבונות כלל,

לא נכלל האתרוג גם בחטא האדמה,

והוא המיוחד באילנות

שטעם עצו פריו שווה.

לפי זה,

לפי זה,

אמרנו שתפוע זה אתרוג.

ולפי זה,

כמו שבחטאו של האדם הראשון,

שהוא מתוך מהלך של חשבונות רבים,

שורש התיקון הוא באמירת נעשה ונשמע בלי חשבונות,

שזה עשיית רצון ה' בלי חשבון.

בזה ניתקנו ישראל מחטא הדם הראשון,

גם בחטא האדמה שורש התיקון הוא בפריו קודם לעליו,

שזה מקביל להקדמת נעשה ונשבע,

כמפורש בסוגיה בגמרא בשבת.

והאתרוג שפריו קודם לעליו, שהוא מקביל להקדמה נעשה ונשמע,

יש לו שורש תיקון מחטא האדם והאדמה,

ולפיכך נתייחד האתרוג בזה שטעם עצו ופריו שווה ולא נכלל בחטא האדמה.

והנה יעוין בברשית רבה,

טו זן.

מה היה אותו אילון שאכל ממנו אדם וחווה?

רבי אבא דעכו אמר, אתרוג היה.

עדהו דכתיב, ותרא האישה

כי טוב העץ למאכל.

אמרת,

צאו ראה,

איזו אילן

שעצו נאכל כפריו,

ואין אתה מוצא אלא אתרוג.

ותרא האישה כי טוב העץ למאכל.

העץ למאכל.

אז העץ זה פרי.

איזה הוא?

שהעץ טעם פרי,

אינך מוצא אלא אתרוג.

אז לכן אומר רבי אבד עכו שזה אתרוג היה מהפסוק,

שזה היה עץ מאכל.

ומהד רמזה התורה על סוג האילן

שהוא אתרוג

במה שדיברה תורה על אילן שטעם עצו עופריו שווין.

מבואר לכאורה,

וזה מעיקר תוכן עניינו של האילן שאכל ממנו אדם הראשון,

שיש סוג אילן שטעם עצו עופריו שווין.

נראה בביאור עניין זה,

על פי הדברים המבוארים לעיל,

בהשטעם העץ והפרי שווין

נמצא הצד שכנגד היצר של חטא הדם הראשון

נמצא הצד שכנגד פיתוי היצר של חטא הדם הראשון,

שבהשטעם עצו עופריו שווין

יש הפקעה מחטא האדמה ללך ישר כמו שעשה אלוקים,

ולפרוק מעול צווארות החשבונות הרבים.

והתיקון לחטא האדם נמצא באילן הזה עצמו.

אז האילן הזה היה מכוון בדיוק למה שהוא עלול לחטוא.

כי האילן בעצמו הוא טעם פריו קודם לעולם

בעצו ופריו שווין.

פירושו שהוא עושה את ציווי האלוקים,

ודבר שני,

הוא לא מרד כמו שהאדמה המרידה את כל העצים,

והוא עשה את ציווי הבורא.

אז הוא בעצמו לימוד לאדם הראשון מעצם היותו העץ הזה.

ומה שטעם עצו ופריו שווין, לכן, הד העץ שאכל מן האדם הראשון,

טעם עצו ופריו שווין,

הוא מעיקר תוכן עניינה של המצווה שנצטווה האדם הראשון, שלא לאכול מן העץ.

ובזה גם טמון השורש לתיקון החטא.

לפיכך, כך היא הגדרת התורה לעץ הזה, כי טוב העץ למאכל,

שזה תוכן עניינו, שטעם עצו ופריו שווין.

על פי הדברים האלה.

הדברים המבוהרים התבררנו היטב דברי הגאון בעל לב אריה, שאמרנו קודם, שהביא הגאון בעל בית אפרים,

שהתיקון שיש במצוות ארבעת המינים

על חטא אדם הראשון,

הוא כיוון שעץ שאכל ממנו אדם הראשון,

אתרוג היה.

שהרי בעד החץ שאכל ממנו אדם הראשון, אתרוג היה נעוץ שורש התיקון

של החטא הראשון,

משום שטעם עצו ופריו שווין,

כמו שנתבאר.

לכן נטילת האתרוג,

יש בה מהלך של תיקון ערכיית הדם הראשון

בהן אין הדברים המבוארים בספר עין מקלט,

כי יסוד ארבעת המינים תקן עוון הראשון שפקע עם הדם הראשון,

וזהו פרי עץ הדר,

טעם העץ והפרי שבין,

פרי עץ,

פרי עץ הדר,

פרי עץ.

יתוקן החטא ההוא.

לפי המבואר בעיה שטעם פריו ועצו שבין נמצא שורש תיקון של החטא, ולכן האתרוג שזה טעמו פריו ועצו שבין, בא לכפר חטא הדם הראשון.

אז אנחנו שלוקחים עכשיו,

מתקנים חטא הדם הראשון, ואם אנחנו מבינים מה התיקון פירושו,

שאנחנו צריכים להגיד נעשה ונשמע,

ואנחנו צריכים לא לשנות.

לא כמו ששינתה האדמה,

אלא כמו שאת רוב היא לא שינה.

לא לשנות כהוא זה,

לפרוק עול החשבונות,

ולהקדים לעשה נשמע, תומת ישרים תנחם.