הרצאה מחזקת משוויץ 08-08-2012 כ באב התשע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ארזון, בעזרת השם, נעשה ונצביע את השם עלינו מלחמה ונתניע.

דבר מעניין שהתחבר ביחד סיום הש״ס בטו באב,

ערב שבת, מתן תורה, פרשת ועד חנן ועשרת הדברות.

כל זה ביחד.

אז נדבר קצת מכל עניין ונחבר את הדברים ביחד.

בשעת קבלת התורה כתוב שנעקר הר המוריה ובא למדבר כדי שתינתן התורה עליו.

וככה אומר הירקוט ראובני,

בשעת קבלת התורה נעקר הר המוריה ובא למדבר

כדי שתינתן התורה על מקום מעולה זה.

וזה פלא עצום.

עד עתה ידענו שהר-סיני ניתנה עליו התורה,

אבל המדרש מלמד שהר המוריה נעקר מארץ ישראל,

בא למדבר,

חנה על הר-סיני כדי שהתורה תינתן על שניהם,

על הר-סיני ועל הר-המוריה.

ולמה שיעשה הקדוש-ברוך-הוא נש כזה בעת מתן תורה לחבר שני הרים יחדיו?

נקדים.

הפסוק אומר, והתייצבו בתחתית ההר,

בהר-סיני עשן כולו.

פירש בעל הטורים בתחתית ההר והר-סיני עשן כולו.

אז בעל הטורים לוקח שתי הסמיכויות בתחתית ההר והר-סיני.

ההר והר.

זה אומר שבפסוק כתוב,

את הרמז שהיו שני הרים.

אבל איך הוא מפרש?

הוא אומר, שנתלש ההר ממקומו, זה לשונו, בעל הטורים, שנתלש ההר ממקומו,

ונעשה כהר על גבי הר.

כוונת בעל הטורים היא על-פי מה שכתוב בהתייצבות בתחתית ההר.

אמר רב עז-דיני בר-חמא בר-חסה מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית על עם ישראל ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה מוטה,

ואם לאו, שם תהיה קבורתכם.

לכאורה דברי בעל הטורים תמוהים.

אם נתלש ההר ממקומו, כלשונו,

והקדוש-ברוך-הוא כפה עליהם הר כגיגית,

אז יש לנו הר על גבי מישור, כי אם הוא תלש את ההר,

מה נשאר למטה? מישור או עמק.

אז איך הוא אומר הר על גבי הר?

אבל אם מחברים את דברי בעל הטורים לילקוט ראובני,

אז הכול מסתדר נשלח.

בשעת מתן תורה עקר הקדוש-ברוך-הוא את הר המוריה מארץ-ישראל בארץ-ישראל בעליון המדבר והניחו על גבי הר-שיניים כדי שתינתן התורה על הר-שיניים והר-המוריה יחדיו.

עכשיו מובן מה שאומר בעל הטורים.

בתחתית ההר והר-סיני.

מלמד אומר בעל הטורים שנתלש ההר ממקומו ונעשה כהר על גבי הר.

מה הכוונה לנתלש?

לא הר-סיני נתלש.

נתלש ההר, הר-המוריה ממקומו מארץ-ישראל,

ועמד על הר-סיני כהר על גבי הר.

עכשיו מובן בעל הטורים.

נשאלת השאלה, למה צריך הקדוש-ברוך-הוא להביא את הר-המוריה להר-סיני?

לא מספיק הר-סיני.

מה העניין?

וגם נקדים להסביר מה שגשו התוספות,

למה היה צורך לכפות ההר כגיגית בכלל?

הרי ישראל קיבלו את התורה מרצון בעצמם והקדימו ואמרו נעשה ונשמע.

אז יש מדרש תנחומא ויש בני יהושע.

המדרש תנחומא אומר,

אם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר,

הלא משעה שאמר להם מקבלים אתן את התורה, כולם אמרו נעשה ונשמע,

אלא אמר להם על תורה שבעל-פה,

שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות,

והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה,

לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקדוש-ברוך-הוא בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו.

לאנשים קל ללמוד תורה שבכתב, שניים, מקרא אחד, תרגום, אבל לשבת ללמוד את השס ולהתעמק בקור זה לא קל.

זה רק מי שאוהב את השם באמת בכל נפשו ומאודו.

אז על זה עם ישראל לא הסכימו.

מה שאנחנו אמרנו שנקבל זה תורה שבכתב, עכשיו אנחנו שומעים שיש פה גם תורש בעל-פה.

לא הסכימו.

השקפה עליהם תאר כגיגית,

ואמר להם אם אתם מקבלים מוטב ואם לאו, שם תקבור אתכם. אין תורה שבכתב ותודה שבעל-פה.

וכך אומר גם הפנה-יהושע,

והנה מגלה לנו החתן סופר יסוד גדול,

וחשוב,

משהו מדהים, מדהים.

היה כדאי להגיע בזמן.

אלה שלא הגיעו בזמן הפסידו.

מה היסוד, אומר החתן סופר,

בעניין עקידת יוסף, עקידת יצחק.

הוא אומר שמסירות הנפש של אברהם אבינו וניסיון העקידה היה על תורה שבכתב.

מה היה הניסיון של אברהם אבינו?

תורה שבכתב.

מה פירוש? השם אמר לו

שייקח את יצחק ויעקוד אותו.

אז הוא שמע את זה מפי הגבורה.

אז זה נקרא תורה שבכתב.

אז אברהם אבינו מקיים את מצוות הבורא כתורה שבכתב, במסירות נפש.

אבל יצחק אבינו לא שמע מפי הקדוש דרכו את המצווה של העקידה.

הוא שמע את המצווה מאברהם אבינו שהיה נביא.

זה כבר תורה שבעל פה,

זה לא תורה שבכתב.

ויצחק אבינו מסר את נפשו על תורה שבעל פה.

היה יכול להגיד, סליחה, אני לא שמעתי.

יתירה מזאת,

היה יכול להגיד, יצחק אבינו, אבא,

מה קרה לך?

הרי שנינו יודעים שהקדוש-ברוך-הוא לא מבקש קורבנות בשר ודם.

הרי אתה בעצמך מחית בכל עובדי גילולים,

ואתה אמרת להם שהקדוש-ברוך-הוא לא חפץ בזה,

ועכשיו אתה בא, אולי לא שמעת טוב.

זו תורה שבכתב, כשאתה אומר, זו תורה שבכתב בשביל לסטור מעל-פי, אני לא ראיתי דבר כזה,

אני לא שמעתי דבר כזה.

היה יכול כביכול לסרב.

אבל כל מה שהסכים יצחק לעקוד את עצמו זה על תורה שבעל פה ששמע מפי יהדים וסמך עליו שהוא שמע מפי הגמורה והבין טוב מאוד מה הוא אומר לו.

זה וורד חבל על הגמר, זה דבר מדהים, אתה מסוכן.

מעתה יתבאר למה צריך להביא את הר-המוריה להר-סיני?

ישראל לא הסכימו לקבל את התורה.

איזה תורה?

שבעל-פה.

תורה שבכתב, כן.

הביא הקדוש-ברוך-הוא את הר-המוריה, שם אותו על הר-סיני ואמר להם,

תשמעו, תשמעו, על ההר הזה אביכם יצחק עקד את עצמו על תורה שבעל-פה.

אם תקבלו את התורה שבעל-פה במסירות נפש כמו שקיבל אותה יצחק אבינו, מותר,

ואם לאו, שם תקבור אתכם.

אין מה לעשות.

לכן צריך את הר-המוריה שיהיה שם.

פה אביכם עקד את עצמו, על מה?

תורה שבעל-פה.

גם אתם, בנאל,

צריכים לקבל את התורה שבכתב של אברהם בתורה שבעל-פה של יצחק.

אז עכשיו מובן למה יצא את הר-המוריה שם.

אבל יש עוד דבר נוסף.

הגאון הקדוש בעל-אדיבנה חיים ניצן, שזכותו יגן עלינו,

ומבאר קשר נוסף בין הר-המוריה להר-חיני.

כידוע, היה מפורסם מאוד בתורה ובעבודה,

והוא נסע להשתופף בצלו של הרב הקדוש הרבי מרוז'י,

זכותו יגן עלינו.

וכשראה את גובל קדושתו של הרבי מרוז'י בעבודת השם במסירות נפש,

אמר,

ידוע שהקדוש ברוך הוא נתן לנו שני הרים קדושים,

הר-סיני והר-המוריה.

בהר-סיני קיבלו את התורה,

בהר-המוריה נעקד יצחק אבינו.

ואנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא בחר לבנות את בית-המקדש על הר-המוריה ולא על הר-סיני.

למה התורה ניתנה בהר-סיני?

והר-המוריה נעקד יצחק. למה בחר הקדוש ברוך הוא דווקא,

היבא למושב לו דווקא את הר-המוריה?

אז הוא אומר,

כי בא ללמד אותנו, להורות לנו, שעבודת השם צריכה להיות מתוך מסירות נפש,

וזה יותר גדול מעסק התורה.

לעבוד את השם במסירות נפש זה גדול יותר מעסק התורה.

וכך ביקש הרבי מצאנז'

שהיה ידוע כוחו הגדול בתורה לבטא כמה הוא מעריך את הרבי מרוז'ין,

שעבוד את השם במסירות נפש עיני.

אז רואים שהר-המוריה בא להר-סיני לעוד סיבה,

ללמד אותנו שצריכים גם לעבוד את השם ולקיים את התורה במסירות נפש,

כמו שמסר יצחק אבינו,

את נפשו לפני השם ידברך,

אז ככה צריך שגם אנחנו נקיים את התורה במסירות נפש.

וזו מעלה יותר גדולה, עבודת השם במסירות נפש,

מעסק התורה סתם.

מזה אנחנו מבינים את הגמרא מברכות.

מיניים שאין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית את עצמו עליה,

שנאמר, זאת התורה, אדם כי ימות באוהל.

זאת אומרת, כדי שיתקיימו דברי תורה בידי האדם, צריכים שני תנאים.

עסק התורה במחינת הר-סיני,

במסירות נפש, בחינת עקדת יצחק בהר-המוריה.

אדם כי ימות באוהל, באוהלה של תורה.

אז תורה צריכה להיות עם מוכנות למות.

על זה אומר דוד,

שיר מזמור לבני קורח, יסודתו בהררי קודש.

אוהב השם שערי ציון יותר ממשכנות.

אז אומר, יסודתו בהררי קודש,

שני הרים,

הר-סיני והר-המוריה.

וגם הוא אומר, שיר המעלות אשא עיני אל ההרי,

מאין יבוא עזרי,

אומר דוד המלך, עליו השלום,

שקבלת התורה צריכה להיות מהר-סיני במסירות נפש,

מאין יבוא עזרי.

אדם צריך להשיב את עצמו כאין,

ואז יבוא עזרו.

אשא עיני להרים, משם אני לומד את זה.

משני ההרים,

הר-סיני והר-המוריה.

וכתוב, ותקרבון ותעמלו תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים,

חושך, ענן וערפל.

גם בזמן שיש אש בוערת על לב השמים,

וכמו בתקופה שאנחנו נמצאים כרגע,

אמנם אנחנו בשוויץ, אבל בארץ-ישראל ושליבותי יש חושך,

ענן וערפל,

גם בתקופה כזאת צריכים למסור את הנפש

בעבודת השם, ונבין בהמשך עד כמה ולמה,

משום שאנחנו נמצאים במצב של סכנה ממש, סכנה קיומית, יש איום קיומי לגבי עם ישראל.

ודיברו על זה כבר רבים וטובים. הרב שטיינמן כבר אמר שיש גזירה מן השמים,

שכמו שהיה בזמן המן,

שהיתה גזירה מן השמים,

רק מרדכי ידע להבין את הגזירה ולכן הוא התכונן.

ועם ישראל חזרו בתשובה,

אז הם הצליחו לבטל את הגזירה.

אבל היתה גזירה.

אבל אם הוא היה אומר, לא, זה משיגנר,

מה זה, סטויות,

מה זה, להשמיד עם שלם? איפה נשמע כדבר הזה? זה לא יכול להיות דבר כזה.

אז לא היה עם ישראל אז שלא.

הוא אומר, בזמן השואה, רחמנא ליצלן,

היתה גם גזירה של השמדה.

אבל לא לקחו את זה ברצינות.

וזה מה שגרם, שלא התכוננו מספיק.

הוא אומר, ועכשיו פעם שלישית יש גזירה,

וצריכים לקחת את זה ברצינות.

כי מה שהמשיגנר הזה, האמתינג'אד, צועק ומתכוון,

ומשמיעים את זה דרך הפה שלו.

ואם אנחנו נתכונן, יש לנו סיכוי.

לא נתכונן, ורחמם על כל מעשיו. כידוע, אם גלתי אצלכם אחרית כראשית,

מה בראשית 80% לא יצאו ממצרים, אז בגאולה האחרונה 80% יכולים לא להיגייס.

יש פסוק יותר קשה,

ועוד בעשירייה, והיתה לבער שרק עשירית נשארו.

ויש עוד יותר זרוע מזה, אבל לא בנו עבודות. אבל צריכים לדעת שהמצב לא טוב.

אז גם במצב שההר בוער באש עד לב השמים, בחושך, מענן, מערפל,

צריכים לקיים את התורה במחירות נפש.

מכל מקום אנחנו רואים שגם דוד המלך רומז את זה,

ולכן כפה הקדוש-ברוך-הוא את ההר כגיגית וכו'.

עוד פירוש נוסף לגבי הר-המוריה והר-סיני מביא הרב הגאון הקדוש רבי נתן אדלר,

זכר צדיק לברכה, על הכתוב בילקוט ראובני.

למה צריך שיעקר הר-המוריה ולמה צריך נס כזה?

על כך עונה הרב הקדוש פנחס פרידמן,

ייתכן לומר רעיון נכבד על-פי מה שהקשו בירושלמי,

איך בנו את בית-המקדש במקום שהוא הר,

שהרי ידוע בעבודה זרה ב-A ג,

איך בנו את בית-המקדש? הרי כל מקום שאתה מוצא,

הר גבוה וגבעה-נישא ועץ רענן,

אז דע לך שיש שם עבודה זרה, כי כל ארץ-ישראל היתה מלאה עבודת גילולים.

אז איך בונים את זה? על הר-המוריה.

בירושלמי מתרץ שזה היה על-פי הנביא, על-פי הנביא גד,

כמו שכתוב בדברי הימים, ויעל דוד בדבר גד אשר דיבר בשם ה'.

אז זה התירוץ.

אבל אנחנו עדיין בשאלה, זה היה הר או לא הר?

הר. ואם זה הר, עבדו.

אז הנביא אמר.

אבל מה עם הבעיה?

איך נפתרה הבעיה שלנו?

ושאלה ותשובה, וחתם סופר, באור החיים סימנו שחט,

מביא תירוץ נפלא על קושיית הירושלמי בשם מורו הגאון הקדוש רבי נתן אדלר, זכר צדיק וברכה. וכך הוא אומר,

ומורי הגאון החסיד,

שבכהונה מורנו הרב נתן אדלר כץ,

זכר צדיק וברכה, פירש על-פי מדרש רבה, פרשת וירא.

בירא את המקום מרחוק.

על הפסוק הזה הוא אומר שרעהו מקום ולא הר.

זה לא היה הר.

בשעה שאברהם ראה את המקום,

בירא את המקום, לא הר.

לא בירא את ההר.

מקום זה מישור או עמק, אבל לא הר.

והתפלל אברהם, המדרש הבא אומר,

לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לו, אין כבודו של מלך לשכון בעמק.

זו היתה הבקשה והדרישה של אברהם אבינו.

שמע השם לתפילתו

ועשה אותו הר.

נמצא שהר המוריה היה קודם עמק,

ממילא לא היתה בו עבודה זרה.

ועל זה מצטער דוד המלך, עליו השלום,

כשאמר,

עד אמצא מקום לשם משכנות לאוויר יעקב.

עד אמצא מקום, הוא מחפש את המקום. איפה המקום הזה ששלח את אברהם מיצחק? זה מקום, זה לא עד.

אבל מצד שני, משכנות לאוויר יעקב, איך נשים?

נבנה מקדש במישור, הרי צריך להיות יותר גבוה מכל העיר.

אז זאת אומרת, גם דוד המלך היה לו צער על זה.

בכלל בידינו שהשם לא עושה ניסים סתם.

אז מה היה צריך הקדוש ברוך הוא קודם לעשות אותו עמק,

ואחר כך לעשות אותו הר?

הוא לא יכול לעשות אותו הר מההתחלה, ושדווקא ההר הזה לא יעשו בו עבודה זרה.

מה הבעיה לקדוש ברוך הוא?

למה צריך את כל הפטנט הזה?

אלא יש לומר שהקדוש ברוך הוא רוצה ללמד אותנו לקח נפגעת.

כשהקדוש ברוך הוא נתן את התורה על הר-סיני,

הוא רצה ללמד אותנו את מידת הענווה,

שהרי הניח הקדוש ברוך הוא את כל ההרים והגבעות,

ואישרה את השכינה על הר-סיני, ההר הנמוך מכל ההרים.

אמר רבי יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו להיות ענו,

שהרי הקדוש ברוך הוא הניח את כל ההרים והגבעות ואישרה את שכינתו על הר-סיני.

אז למה הביא הקדוש ברוך הוא עם כך את הר-המוריה והגביה את הר? כי שם הר על הר.

אז אם רצית ללמד אותנו שהר סיני זה הנמוך שבערים,

עכשיו כשהבאת לנו את ההר, מה יהיה?

עכשיו זה גבוה.

אלא

יש ליישב את הדבר כך.

כל דבר שהוא נוגע לאדם,

צריך שהאדם יעשה את זה בנמיכות קומה,

בשפלות, בענווה, כל דבר שהוא נוגע לאדם.

כל דבר שנוגע לאדם צריך לעשות את זה ביגבה לבוא בדרכי אדם. צריך לעשות את זה בגבהות.

אבל העצר הנוער רוצה להפיל את האדם ולומר לו, מי אתה בכלל שתעשה מעשיך עבודת קודש לפני אדם? לכן צריך להגיד ביגבה לבוא בדרכי אדם.

הצבי צדיק אומר בפרשת יתרו,

והגבלת את העם סביב לאמור, יישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו,

כל הנוגע בהר מות יומת,

ומשוך היובל המה יעלו בהר.

אז הוא אומר שהר זה רומס לגבהות וגאווה.

התורה מזהירה, ישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, תיזהרו במידת הגאווה,

ואפילו בקצה שלה אל תגאו.

כי תועבת השם כל גבוה לב,

מכל הנוגע בערמות יומת, שהרי הקנאה והתאווה והכבוד נוציאים את האדם לעולם.

אבל הוא אומר כך, במשוך היובל המה יעלו בהר.

מתי תקן יכול?

במשוך היובל. מה זה יובל?

נוטריקון.

ביגבה לבו בדרכי השם.

מתי שיהיה ביובל עניין של גבוהות כלפי השם, זה מותר, מותר לעלות באר.

עכשיו יהיה לנו ברור.

בתחילה ברא השם את הרב מוריה כעמק לרמוז שהקדוש-ברוך-הוא אינו משרה את שנאתו אלא רק על מישהו ענה ושפל כמו עמק,

וככה זה גם הר סיני.

אז שניהם היו שפנים לנמוכים.

דהיינו, לא להשתמש כלפי האדם בגבות,

אבל כלפי השם,

ביגבה לבו בדרכי השם,

ועל זה התפלל אברהם אבינו שהקדוש-ברוך-הוא יגביה את המקום לכבודו,

והשם נעלה לו והגביה ועשה מזה את הר המוריה.

אז לכן, מה זה בא ללמד אותנו?

זה בא ללמד אותנו שמצד אחד צריך ענווה ושקלוט

בעניינים שלנו,

ובעניינים האלוקיים צריך שיהיה לנו גבות הלב בעבודת השם.

עד פה זה לגבי הר המוריה והר סיני שניתנה התורה עליהם.

עכשיו אנחנו נראה דבר נוסף לגבי נתינת התורה.

נתינת התורה,

יש רמז נפלא בעניין הזה.

לא היו ימים טובים לישראל כתוב באב.

אז הפרשה היתה בית חנן מתן תורה,

סיום השס היה בטו באב.

בואו נראה איך זה נקשר.

על הכתוב בגמרא, לא היו תיאומים טובים לישראל כתוב באב, אומר הרב הקדוש מאפתא,

שהמעמד הזה של חכמים רומז למחול מעגל שעתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות לעם ישראל,

לעתיד לבוא,

והקדוש-ברוך-הוא יושב בגן-עדן עם הצדיקים.

עתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות מחול לצדיקים בגן-עדן, והוא יושב איתם, יושב ביניהם.

איך זה רמוז בטו באב?

עונה היום ישראל כאן, טו באב,

אב זה אלף בית, יש אותיות אלף בית.

טו, האות החמש עשרה

זה סמך,

יו, כף, למ, נון, סמך, זה חמש עשרה. טו באב,

הטו באלף בית זה סמך.

בסמך זה רומז למחול שעתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות עם הצדיקים בגן-עדן והוא יושב ביניהם.

איך זה רומז הסמך?

לא היו ימים טובים לישראל כטו באב,

כאותו סמך, אותו מחול שיהיה לעתיד לבוא והקדוש-ברוך-הוא יושב ביניהם.

כדי להבין את זה נקדים לפתוח סתום,

בדברי הגמרא,

בברכות ד',

אמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמרה נון במזמור של עשרה שווה ביתך?

שואל רבי יוחנן,

מפני מה לא נאמרה נון בעשרה שווה ביתך? הוא משיב, מפני שיש במפלתן של ישראל, חלילה.

כמו שכתוב בעמוס, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. נפלה, זה מתחיל בנון.

נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל.

אז כביכול, חס ושלום, לא תהיה תקומה לישראל.

אמר רב נחמא,

חזר דוד ושמחן מרוח הקודש,

שנאמר, סומך השם לכל הנופלים.

אז מייד נועד סמך,

סומך לכל הנופלים.

כל הנונים האלה של הנפילה,

כולם יעבדו והכל יהיה בסדר,

אין שום דבר.

אז למה נאמר בהתחלה שלא לומר תנון ואחר כך אומרים את זה ברוח הקודש, סומך השם לכל הנופלים?

ויש לדקדק מה פחד דוד המלך שלא תהיה תקומה לישראל? הרי הוא צריך להיות בעצמו משיח,

והוא יודע שתבוא גבולה על ידו,

אז מה הפסק שלו שהוא צריך להוריד תנון?

כדי להבין זאת נקדים עוד פעם,

מה אומר הזוהר הקדוש?

שאלו החברים את רבי שמעון בר יוחאי מה הכוונה בפסוק נפלה לא תוסיף קום תולדת ישראל.

אמר להם רבי שמעון בר יוחאי.

בכל הגלויות של עם ישראל הקדוש-ברוך-הוא קצב זמן.

כמה זמן הם יהיו בגלות?

עד שיגיע זמן גאולתם.

וכשיגיע הזמן עם ישראל יצא מן הגלות מעצמם,

על-ידי הצדיקים וגדולי הדור שהיו באותו דור.

אבל עליה וקוץ בה,

היתה גאולה מן הגלות,

אבל לא גאולה סופית-נצחית.

שוב פעם, גאולה זמנית.

הגאולה הסופית הנצחית

לא יכולה לבוא על-ידי אדם,

רק על-ידי הקדוש-ברוך-הוא, שהוא נצחי.

גאולה נצחית, רק על-ידי נצחי.

גאולה זמנית, על-ידי אדם זמני.

ככה פירץ להם את בי ישמעון ברוך-הוא.

אז מה שכתוב, נפלה לו תוסיף קום בתולת ישראל,

מעצמה היא לא תוכל לקום.

רק על-ידי הקדוש-ברוך-הוא.

עד שיבוא הקדוש-ברוך-הוא ויגאל אותם.

כמו שכתוב, ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת.

אני ולא אחר.

זאת אומרת, אני בעצמי נצחי ואני אביא את הגאולה הנצחית.

על זה כתוב במדרש בירקות זכריה, אמר הקדוש-ברוך-הוא ישראל, בעולם הזה הייתם נושעים על-ידי בני-אדם,

במצרים על-ידי משה ואהרון, בימי סיסרא על-ידי דבורה וברק,

אבל לעתיד לבוא, אני בעצמי גואב אתכם.

ויותר אין אתם משתעבדים.

כשנאמר ישראל נושע באדוני תשועת עולמי,

זאת תהיה התשועה בגאולה האחרונה.

ונשאל את השאלה.

הלא כל הגואלים שהיו לישראל, משה רבנו וברק, בן אבינועם ודבורה,

הם היו בעצם שליחים של הקדוש-ברוך-הוא,

אז למה הגאולה שלהם לא נצחית?

אז אתה יכול למנות שליח, ריבונו של עולם,

שיעשו את הגאולה הנצחית. מה הבעיה?

אוי, יש משנה נפלאה, נפלאה, נפלאה.

משנה מיומא.

אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל,

לפני מי אתם מתארים?

מי מתאר אתכם?

אביכם שבשמים,

שנאמר וזרקתי עליכם, מים טהורים וטהרתם.

אומר הרב הקדוש,

האדמו״ר רבי שלום מבלו״ז, זכותו הגן עלינו הבן,

צריכים לדעת,

כל זמן שאדם חוטא ולא שוקע חלילה בחמישים שערי טומעה,

עדיין יש לו אפשרות לתקן את עצמו,

כל זמן שהוא לא ירחש בשער החמישים.

אבל אם חלילה הרבה לפשוע ושקע כבר בשער החמישים של הטומעה,

ואורח חיים הקדוש אומר שהדור שלנו ישקע בדור החמישים,

אז רק הקדוש-ברוך-הוא יכול להוציא אותו משם.

יש אומרים ששער החמישים זה שער הכפירה.

זה כל מלחמת גוג ומגוג

לגרום לכפירה בכל העולם כולו.

אז זאת אומרת,

על כך רמז רבי עקיבא כשאמר, אשריכם ישראל.

לפני מי אתם מתארים?

מי זה חמישים?

לפני מי, לפני שאתם מגיעים לשער החמישים?

מתארים? אתם יכולים, אתם מתארים.

אתם יכולים לתאר לעצמכם לבד.

אבל כשאתם מגיעים כבר לחמישים,

חמישים. מי מתאר אם קיים אביכם שבשמים?

זה רק אביכם שבשמים יכול להיות.

אז כל זה רמוז במשנה של רביעתנו.

זה מסביר לנו למה גורשו ישראל ממצרים במהירות ולא יכלו להתמהמה מאצבע אדם והחיפזון,

אלא הם שקעו במ״ט שערים והיו יכולים כל רגע להיכנס בשער החמישים, ואז היתה בעיה.

אין מי שיגע אל אותם.

אין מי שיגע אליהם.

כי שער החמישים זה רק הקדוש-ברוך-הוא יכול להגיע אליהם.

ומשה רבנו,

למה הוא לא יכול לגרור אותם גאולה משער החמישים?

כי משער החמישים זה גאולה מצעית.

אז אי-אפשר שהוא יעשה זאת.

למה אי-אפשר שהוא יעשה זאת?

מסביר החידה,

על-פי הכתוב בכהלת, גם את זה לעומת זה עשה אלוקים.

כנגד חמישים שערי קדושה יש חמישים שערי טומאה.

כדי להוציא אדם ששקע משער החמישים של הטומאה,

צריכים אדם שהשיג שער חמישים של הקדושה.

מחמישים שערי טומאה צריך חמישים שערי קדושה, כי גם זה, לעומת זה, עשה אלוקים.

אבל משה רבנו,

חסרי ומעט מאלוקים,

הוא זכה רק לארבעים ותשע.

מאלה ששקעו בשער החמישים, הוא לא יכול להוציא אותם.

80% מישראל שקעו בשער החמישים במצרים, לכן לא יצאו.

גם משה לא יכול להוציא אותם.

לא רק שהם לא רצו לצאת,

גם אם משה רוצה להוציא, לא יכול להוציא.

למה הם היו כבר בשער החמישים?

ואלה שנותרו היו במ״ט.

את אלה הוא יכול להוציא,

אבל את החמישים הוא לא יכול להוציא.

עכשיו יומתח ויובן עומק דברי רבי יוחנן,

מתנא מה לא נאמר נון באשרי,

כי הנון זה רמז למפלתן של ישראל,

בחמישים שערי טומאה.

והיות הן ביד אדם כוח להוציא משערי טומאה אלה,

וזה רק ביד השם יתברך,

לכן נאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל אם הגיעה לשער החמישים.

מנהיגי הדור לא יוכלו להוציא אותה,

כי המקסימלי שהגיע זה היה משה רבנו במ״ט.

ולכן צריך שיתגלה הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו,

וביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת.

ובכל הפסוקים של דוד המלך במזמור אשרי שווה ביתך אלפי א' ב',

שהכוונה היתה שירות ותשבחות לקדוש-ברוך-הוא,

אז לא יצא להזכיר את מפלתם של ישראל ב-50 שערי טומאה.

למה?

שכן אין דבר תלוי באדם.

שם הוא אמר שירות ושבחות שיועילו, אבל שער החמישים לא מועיל, אז מה נכניס את זה פה?

על כך בא הרב נחמן בר יצחק ואמר,

חזר דמילוס מחד ברוח הקודש.

שנאמר, סומך השם לכל הנופלים. מי סומך?

השם.

רק השם יכול לסמוך לכל הנופלים בשער החמישים.

זאת אומרת,

אל תטעה לחשוב שחלילה לא תהיה תקומה.

ביד אדם, לא.

ביד השם, כן.

לכן סומך השם לכל הנופלים,

והוא יקים את סוכת דוד הנופלת.

נחזור לשאלה בהתחלה.

לא היו ימים טובים לישראל כטו באב, טו באב, באלף, בית, זה הסמך שרומז לאותו זמן שיושב השם במחול עם הצדיקים בגן-עדן,

שכן סומך השם לכל הנופלים, מתי זה יהיה?

לעתיד לבוא.

ואז השיגו הצדיקים חמישים שערי קדושה,

חמישים שערי בינה.

ואז יוציא השם יתברך את אלה ששקעו בשער החמישים של הטומאה,

שרק הוא יכול להוציא, וזרקתי עליכם מים טהורים וטרתם.

לפני מי אתם מטהרים?

ומי מתאר אתכם?

זה בשער החמישים.

אז יש יום יותר טוב מזה מהטו באב,

מהסמך שמרמז לנו על המחול שיהיה לעתיד לבוא באותו זמן?

על-פי הדברים האלה מפרש אבני יששכר את עומק המלה נס.

עת צרה ליעקב

וממנה ייוושע.

עת צרה זה נון. נון זה נפילה, זה זמן של נפילה.

מה צריך?

את הסומך, את הסומך נופלים.

ממה מורכבת המלה נס?

נון זה סרה.

סומך נופלים,

הקדוש-ברוך-הוא עושה נס במקום שאי-אפשר להציב על-ידי אדם,

נכנס הקדוש-ברוך-הוא לתמונה עם הסמך להציל מהנון ונהיה נס.

זה הטו באב של סיום השער.

עכשיו יש לנו עוד דבר אחד,

זה שבס,

שבת.

דבר מודיעין,

אלמלא, אומרת הגמרא בשבת,

אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה,

לא שלטה בהן אומה ולשון,

שנאמר, ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט,

מה כתוב מיד,

ויבוא עמלק.

מי גרם שויבוא עמלק? יצאו ללקוט, חיללו שבת, שבת ראשונה חיללו,

ויבוא עמלק.

אלמלא זאת לא היתה לעולם שליטה לשום אומה ולשון אם היו שומרים שבת אחת.

אם שומרים שתיים, מייד נגענים.

אמרתי פעם לחילונים, למה אתם רבים אתנו? לא צריך לריב.

אתם רוצים להראות שאנחנו לא צודקים?

תשמרו שבת אתנו פעמיים.

ואם לא תבוא הגאולה, נלך כולם לדיסקוטקסט.

אבל אם,

אז תבוא הגאולה, שפתאום שאתם חיים בטעות והחיים יותר טובים, הם הגאולה, מה הבעיה?

כן, אבל דבר אל הקרשים ואל האבנים.

בקיצור,

אבני ישכר משביר על-פי הקדמה נפלאה של המגלה עמוקות,

שידוע ששבעים אומות,

שבעים אומות העולם, והן נחלקות

35 ו-35.

35 ישמעאל ו-35 אדום, עיסר.

אלה נגד אלה.

אלה נגד אלה. אתם רואים היום? נלחמים ישמעאל ועשר כל היום.

אנחנו בינתיים בפינה.

הסביבנו מלחמות כל היום, כל פעם מבצעת חזית חדשה,

וסכסכת ממצרים במצרים.

אנחנו בינתיים, בינתיים,

רק בינתיים, תכף נדבר על זה, בינתיים אנחנו,

אם נהיה חכמים ונשכיל מהדרשה הזאת, מה צריך לעשות,

אז הם לא יוכלו לפעול כנגדנו כלום.

כלום, ממש כלום, כלום.

35 ו-35 אלה כנגד אלה. אלה זה ל'ה' ו-א', ל'ה' ו-א'.

זה השר שלו וזה השר שלו.

אלה ואלה זה ה-70 אומות העולם.

ואנחנו בתווך.

עם ישראל בתווך.

מי יש פסוק על זה?

בבראשית.

וייקח לו את כל אלה. מי זה כל אלה?

זה האלה והאלה.

ויוותר אותם בתווך.

ביטר אותם 35-35, ואנחנו בתווך.

אנחנו בציפור, לא בתר.

נמצא שעם ישראל הם בתווך,

ושתי האומות האלה שמכירות עשיו וישמעאל את כל ה-35 ו-35 אלה אומות העולם.

הם נמצאים משני צדינו.

אבל צריך לדעת שישמעאל הם מצד ימין של הקדושה

ועשיו הם מצד שמאל של הקדושה.

ישמעאל הוא מצד אברהם, ויצחק עשיו מצד יצחק.

ושני הצדדים של הקדושה, מצדה הקדושה, נמצאים 35 ו-35.

ימין ושמאל.

המגלה עמוקות אומר שיום המנוחה של ישראל הוא בשבת קודש.

לגויים זה יום לפני ויום אחרי.

מימין זה ישמעאל,

יום שישי.

משמאל זה עשיו הנוצרים, יום ראשון.

ואנחנו בתווך.

השבת בתווך, יום שישי וראשון,

זה אומות העולם.

עכשיו, לפי אבני יששכר, מאחר שהשבת היא באמצע,

על-ידי קדושת השבת אפשר לבטל את קליפת ישמעאל וקליפת עשיו

בזכות שבת.

מה כתוב? שאלמלא שמרו ישראל שבת אחת ראשונה לא היתה שליטה לשום אומה ולשון.

אז השבת בכוחה לבטל את כוח הקליפות האלה.

על כן אמרו חכמים במתק לשונם,

אם שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון.

והשבת הראשונה היתה שורש

של כל השבתות שקיבלו על עצמם ישראל במתן תורה.

ולכן היה לה כוח לבטל מכאן מלהבא את הקליפות האלה,

שהן דבוקים באחוזים באלוהים משני הצדדים,

כי הם יונקים מן הקדושה.

בתשמעו מה אומר אבני יששכר, דבר מדהים.

אומר רמזו חכמים בגמרא, בבא קמא,

בילך עשה ולשמעם.

וביליעזר אומר, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב,

אלא מפני שהוא מינו.

אז להווי ידוע, המגלה עמוקות מגלה לנו שקליפת עשיו נקראת עורב.

דרך אגב, משה רבנו ביקש,

כשהוא ניצח ציחון ועוב, העברה נא,

אעברה זה עורב,

נא זה אדום.

העברה נא זה קליפת אדום, זה עורב. העברה זה עורב ונא זה אדום.

ואראיה, אראיה זה רהב, זה השר של מצרים.

מכל מקום הוא אומר כאן שיש שני עופות טמאים,

בהם נקראים הקליפות, שהן הקליפות של עשיו וישמעאל,

זעורה וזרזיר.

תחברו, זרזיר ועורב יחד יוצא 702. בשבת כמה?

702. אז השבת מסוגלת נגד שתי קליפות עורב, זרזיר,

שזה עשיו וישמעאל.

אם אנחנו שומרים את השבת, בכוחה לקלב את הקליפות האלה מעלינו בזכות השבת.

עכשיו, אפשר להבין את הארי הקדוש,

שאמר, הוא מתאר איך אחר האכילה, בשאר הכוונות, בדרוש קידוש ליל שבת,

הוא אומר, נוהג היה מורי, זיכרונו לומר, זיכרונו לברכה, לומר,

תזמון בקול נעים עם כוונות,

ימינה ושמאלה ובעיני הוא קלה בקישוטים.

ימינה ושמאלה זה השלושים וחמש פעמיים,

וקלה זה שבת בקישוטים בקידושיה ובאמצע.

אז כוח השבת להתמודד מול אלה.

אבל ידוע שלישראל יש תוספת שבת, מצווה של תוספת שבת.

ולמה צריך את התוספת הזאת?

צריכים להשפיע ולהמשיך מקדושות לשבת על יום שישי וגם על יום ראשון.

וזה כדי לבטל את שתי הקליפות האלה,

ישמעאל ועשה.

אמר רבי יוחנן,

נשום רבי יוסף,

כל המענק את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים,

שנאמר, אז תתענג על ה' ואכלתיך נחלת יעקב אביך,

כי פי ה' דיבר לו, הפתיח הקדוש ברוך הוא.

צריכים להבין למה אמרו חכמים נחלה בלא מצרים.

הרי הפסוק מבטיח, נחלת יעקב אביך.

למה אומר נחלה בלי מצרים? למה אמרו חכמים נחלה בלי מצרים?

הבא חומר,

באור החיים סימנו יש עיינה ללב,

שתוספת שבת על יום שישי, לומדים מהפסוק, זכור את יום השבת,

בתוספת של שבת ויום ראשון, לומדים משמור את יום השבת וכן שום דבר.

והמגן אברהם בזית רענן מסביר,

זכור זה זכירה לפני שתגיע השבת,

ושמור זה שהיא לא תסתלק מהר.

אז זכור זה כנגד ישמעאל ושמור זה כנגד עשיו.

בתיבת גומה אומר,

זה הפרי מגדים, בפרשת בעת חנן,

שאת המצווה של תוספת שבת לומדים מהמלה עש.

זכור עש,

שמור עש. עש זה לרבות, לרבות התוספת.

עכשיו בואו נבין, אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי.

כל המחנה את השבת,

נותנים לו נחלה ולא מצרים.

לפי דברי המגלה העמוקות,

כלל ישראל נמצאים בתוך 70 אומות העולם.

יוצא שאנחנו תמיד בין המצרים,

כי אומות העולם מצרים ומציקים לישראל מימין ומשמאל.

אבל כל המענג את השבת,

התוספת,

כל מי שמענג את השבת,

לא רק את השבת, גם את התוספת מלפנים ומאחור,

אז הוא מבטל את קליפת שמואל מצד ימין וקליפת אסון מצד שמאל,

שהם מצרים לעם ישראל, אז למילא יש לנו נחלה ולא מצרים.

ולמה אנחנו אומרים בברכת המזון, יוצא ואחליצנו בלתי צריו יגון ביום מנוחתנו,

ובשאר אימות החול אנחנו לא חוששים מצרות רק ביום שבת?

למה אנחנו חוששים רק בשבת?

נקדים ונאמר מה אומר הבני יששכר.

אור החיים הקדוש כותב,

כל המתפלל בערב שבת ואומר,

ויחולו השמים והארץ,

נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

אין, איזה יופי.

אפשר להיות שותף של הקדוש ברוך הוא, מתפללים בליל שבת ואומרים ביחולו, ונהיים שותפים.

מה זה, זה לא מוגזר קצת?

זה שאני אומר ויחולו ואני מתפלל,

אני כבר שותף.

במה?

בכל מעשה בראשית.

אנשים היו רוצים לקנות פה דירה, לא להשכיר דירה בשווייץ.

ואתה יכול להיות שותף עם הקדוש ברוך הוא בכל העולם כולו,

גם בגלשתים.

שותף בכל מעשה בראשית.

מה עושים? מתפללים ואומרים ביחולים.

איך זה לא גוזמה?

אור החיים הקדוש אומר בכלל לא גוזמה, זה ממש ככה.

אתה שותף מעשה בראשית.

הוא אומר חידוש גדול במצוות שבת.

צריכים לדעת שבשעת בריאת העולם לא ברא השם יתברא כוח וחיות לעולם אלא רק לשישה ימים בלבד.

זה מה שהוא ברא.

וזה ברוב חוכמתו עשה הקדוש ברוך הוא.

יום אחד שהוא שבת,

שביום הזה הוא חוזר ומשפיע חיות לעולם לעוד שישה ימים. הערכה.

העולם מקבל הערכה לעוד שישה ימים.

אם ישמרו את השבת הבאה, עוד הערכה לשישה ימים.

אז למעשה כל שבוע מתחדש העולם בזכות השבת.

אז יש כוח וחיות לעוד שישה ימים.

אם לא היה שבת אחת,

רק נשמרת,

העולם היה נחרב, יום השישי, בייחודו השמים בארץ.

לשון אור החיים הקדוש כך,

אכן מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה את הדבר בעשרת הדיברות,

כי ששת ימים עשה השם את השמים.

ששת ימים רק הוא עשה, זה הכול, לא יותר,

רק שישה ימים.

בשעת הבריאה לא ברא השם כוח בעולם,

זולת לעמוד שישה ימים,

לטעם הנודע לו.

בין התחכם השם הוא ברא, יום אחד זה יום השבת,

שבו ביום חוזר השם ומשפיע נפש לעולם,

אבל בשיעור שיתקיים עוד שישה ימים.

זולת זה העולם היה חרב וחוזר לתוהו ובוהו.

מוסיף אור החיים הקדוש, הוא אומר,

אבל צריכים לדעת שהחיות הנמשכת היא רק על-ידי ישראל ששומרים את השבת.

ומה היה עד שישראל שמרו את השבת?

אומר אור החיים הקדוש, לא היתה שבת אחת שלא נשמרה.

אדם הראשון שמר שבת, שת שמר שבת,

נוח, שם, עבר, אברהם, יצחק, יעקב, שבטים,

ישראל ומצרים.

תמיד היתה שמירת שבת.

אחרת העולם היה חוזר לתוהו ובוהו.

עכשיו ברור, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו,

מהווה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לכדור ומעשה בראשית,

כי על-ידי שמירת שבת כדין יש לאדם בחיות המושפעת

לששת ימי בראשית. מי נתן עכשיו כוח לששת הימים הבאים שיתקיימו?

מי ששומר שבת,

אז הוא נעשה שותף בששת הימים הבאים.

אז מעלה עליו שהוא שותף.

נמצא לפי זה ששת ימי השבוע מקבלים את החיות מן השבת,

ואי-שורש

כל הבריאה כולה.

על כן אנחנו מתפללים שאל תהיה צרה ויגון ביום מנוחתנו,

שאם לא תהיה ביום שבת, שיהיה שורש ממילא בימות החול, לא תהיה צרה.

אז לא צריך להתפלל, רק על השורש.

אם השורש טוב, הכול טוב.

על-פי אורח חיים הקדוש מבאר על בני ישכר גם את הטעם למה יש מצוות עונג שבת.

כתוב וקראת לשבת עונג.

מה העונג במאכל ומשתל שבת קודש? מה זה העניין הזה?

אלא ידוע שעקב ועשיו שילקו ביניהם את נחלת העולם הזה והעולם הבא.

נטל עשיו חלקו בעולם הזה, ויעקב נטל בעולם הבא.

וכשהיו בבטן, יעקב אבינו שכנע אותו את עשיו, והוא קנה את העולם הזה. קנה את העולם הזה.

אז איך אנחנו נהנים על חשבון עשיו?

לכאורה לא היינו צריכים להיענות, אמרו לנו להיענות. כבר סיכמנו.

העולם הזה שלי,

שווייץ שלי,

ואתה העולם הבא.

יושב באוהל, תלמד תורה, תחכה עד שתקבל את העולם הבא.

אז איך אנחנו יושבים פה בשוויג?

מה קורה פה?

אלא מה?

כתוב בגמרא שכל העולם כולו היה עומד עד שישה בשיוון יום מתן תורה,

ואמר הקדוש-ברוך-הוא אם יקבלו את התורה מוטב אם לא מחזיר את העולם לטוב, ובואו, נכון?

אומות העולם לא הסכימו לקבל.

ישראל הסכימו לקבל, נכון?

אז אם ישראל הסכימו לקבל,

פירושו של דבר, מי מקיים עכשיו את העולם?

ישראל.

זאת אומרת, בלי ישראל אין עולם.

והדין הוא המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר, הרי אלו שלא.

אז מי הציל עכשיו את העולם?

עם ישראל.

אז של מי העולם עכשיו הזה?

של ישראל.

ומי הגזלנים?

השווייסרית.

מה פתאום אתם לוקחים כסף סתירות?

ושלנו, כל העולם.

אם אנחנו לא היינו מצילים את העולם,

אם אנחנו לא שומרים שבת ומחיים אותו בזכות השבת עוד שישה ימים,

מאיפה אתם חיים בכלל?

גרוייס.

על כן יפה אמר ישעיה הנביא וקראת לשבת עונג.

צריך לענק את השבת במאכל ומשתה להראות

שעל-ידי שמירת שבת העולם הזה הוא חלקנו.

לכן אנחנו מראים שאנחנו נהנים משבת.

כי מי גרם שהעולם שלנו?

השבת.

אם העולם הזה שלנו אז אנחנו מצווים להתענק,

להראות לעשו בפנים שלו שזה העולם שלנו, גם העולם הזה שלנו, לא רק העולם הבא.

על-פי זה אפשר להבין, עד יעבור

המנחה ה' עד יעבור עמזו קניתא.

למה דווקא שמה נאמר קניתא?

כי המציל מזוטו של ים,

יש לו קניין,

שעם ישראל אין בים, אז הוא קנה אותנו, הקדוש-ברוך-הוא לא לעם.

מכל מקום רואים מפה ששמירת שבת ולימוד התורה בתנאים של הר-סיני והר-המוריה זה מה שבעצם

מעניק לנו את השמירה מהקליפות הגדולות בעולם, שבעים אומות העולם,

שרוצים לטרוף אותנו.

וכידוע שגוג ומגוג, אומר הארי הקדוש, זה שבעים אומות העולם,

שיבואו על ישראל באחרית, עכשיו, עכשיו ממש.

אז לכן גוג ומגוג זה גימטרייה 70, אומר הארי הקדוש,

והם יבואו על ישראל.

ומלח פרה, שיעורי מלחמות, וכל מה שכתוב במדרשים כולם יודעים.

אז זאת אומרת, אנחנו נמצאים כרגע במצב הזה, אנחנו ממש על הפתח, אנחנו כבר בפיגור של שנתיים.

זה היה כבר צריך להיות לפני שנתיים.

אבל הנה רואים שטבעת החנק וההדק מתהדקת מאוד מאוד מסביב לישראל,

והאביב הערבי הפך להיות חורף אסלאמי,

וזה בלאגן.

יש חשש גדול, וכל המזרח התיכון יכול להתלקח.

אבל לא רק הוא,

מה שיקרה שם, זה ישליך על כל העולם כולו.

תארו לכם עכשיו שישראל תוקפת באירן,

ממילא סוריה ולבנון ועזה מצטרפים,

אלפי טילים ביום,

ואנחנו מצליחים.

והורגים, נגיד, מאות אלפים או רבבות מהם.

מה יקרה בכל העולם ליהודים?

יש מוסלמים, פנאטים, קנאים, שיכולים לשרוף בצרפת שכונות ובלונדון ובכל מקום כמו שהיינו בשנים האחרונות. יש כאלה.

בלי סוף.

בלי סוף.

אתם יודעים כמה המונים הם מוסלמים?

למעלה ממיליארד וחצי מאוכלוסיית העולם.

כמה אנחנו?

13 מיליון ידועים.

ועוד שתיים וחצי בני-מנשה בהודו,

ועוד כמה בברזיל, ועוד כמה שצריכים גיור לחומרה,

ועוד כמה וכמה.

אז מה כוחנו?

מה כוחנו?

עכשיו הם יתחילו להתנפל, כמו שעשו בצרפת לא מזמן, אבל לא, לא שניים, שלושה, אחד, ככה, נכנס שורת.

כשהם יקבלו את השיגעון, כמו שאומרים, או את האות או את השימה.

אז זה לא יהיה פשוט.

וביחזקאל כ' כתוב שמי שיישאר בגולה, כשתבוא הגאולה,

הקדוש-ברוך-הוא אומר, אם לא אמלוך עליכם בחימה שפוכה.

זאת אומרת, שמה כתוב ש-90% ימותו מאלה שנמצאים בגולה במדבר ההרים.

במדבר העמים, סליחה. במדבר העמים.

90%. לא יגיעו להרציג ישראל.

נחמור על אצלאם זה לא דבר פשוט, זה נביא.

אז מה יהיה?

מה יהיה? הרי זה ברגע יכול להתלקח, וברגע, אתם רואים פתאום את התעוזה שלהם.

עשרות מחבלים תוקפים את המצרים ותוקפים, לוקחים להם את הנשק ואת המשוריינים וחודרים למצרים וכו' וכו'.

אנחנו חיים על נס, בקיצור.

אנחנו חיים על נס מתמיד, סומץ נופלים כל הזמן.

סומץ נופלים כל הזמן.

אבל צריכים לדעת במה אנחנו כן יכולים לעים.

אם זה ככה, מה אנחנו יכולים לעים?

אז הנה למדנו פה היום יסוד אדיר.

מתי תורה? סיימנו את השער.

התחלנו בשער נסועות פעם.

מחזור חדש.

טו באב, לא היו ימים טובים מישראל כטו באב,

זה סבא של המכון.

שהקדוש-ברוך-הוא יסמוך אותנו מהנפילה.

שבש,

בתוספת שבש,

אז אנחנו יכולים לטפל בקליפות האלה של העמים שיריבו ביניהם במקום אתנו.

הרי אנחנו, הם קוראים לנו ציונים,

אבל לנוצרים הם קוראים הכויפרים.

הישמעירים שונאים את הכויפרים יותר מהציונים.

ציונים זה בגלל שהם באו לארץ-ישראל,

אבל אם הם לא בארץ-ישראל זה פחות מפריע להם.

הנוצרים מפריעים להם.

אז תהיה מלחמה גדולה ביניהם,

וזה מה שקורה בעצם כרגע, אנחנו רואים.

אבל אנחנו באמצע התמונה, והם יגיעו אלינו. זה כתוב שהם יגיעו אלינו. ועשבתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה וכו' וכו'. זה כתוב. ישראל ג', י', ד', כתוב ל', ח', ל', ט', כתוב פה טיפות פצצת אטום בישראל.

כתוב, הכול כתוב.

עכשיו נשאל את השאלה, מה אנחנו עושים?

אומנם יש בישראל כיפה סרוגה, אה, כיפת ברזל,

וזה כאילו מגן, כאילו, כאילו,

וגם יש חץ, אומרים, שתיים, שלוש, ארבע,

ויש גם, ראינו, זה לא עוזר.

הטילים עוברים מאז, והם נכנסים,

ושום צבא בעולם לא יכול לעצור את כל הטילים, אין דבר כזה.

אז מה נעשה?

ומה יהיה עם אלה שפה אפילו לא תהיה להם שום אפשרות להתארגן ולעשות משהו נגד כל האומות של החוץ?

מה אפשר לעשות?

לזהות יהודי זה לא בעיה, רואים מזוזה.

יודעים פה גם יהודי.

אז מה עושים?

את הזקן אי-אפשר להחביא.

הסדמר לא ויתר על הזקן בשואה.

סגר את כל הפנים עם תחבושות, לא ויתר.

הוא סירוס נפש.

אבל מה, כולם נחום תחבושות?

שלא יזהו אותם.

אז תהיה בעיה.

מה עושים?

העצה הכי טובה זה להיות בארץ-ישראל ביחד עם כל האחים,

שכשכולם נמצאים ביחד זו שמירה מיוחדת.

יש שמירה על ארץ-ישראל, עמי ה' בתמיד,

מראשית שנה ועד הארץ-ישראל.

להיות תלוי בגויים, לסמוך עליהם.

ידוע שיש פסוקים שאומרים שהם יעשו דברים איומים ונוראים. בסוף, באחרית הימים,

לא בשואה, באחרית.

יש שלוש מלחמות גוג ומגוג, אומר החפץ-חיים. מלחמת העולם הראשונה, השנייה והשלישית, זאת שאנחנו עומדים בפניה.

וכך אומר המלבין, שלוש מלחמת גוג ומגוג.

אז עכשיו אנחנו עומדים על הפתח,

הכספים להתחזק בלימוד תורה, במסירות נפש, שמירת שבת,

לענק את השבת, תוספת שבת,

לעשות הכול בפקדום ולהרבות חיילים לתורה.

אין ישראל מגענים אלא בזכות התשובה.

והרוצה להינצל מגוג ומגוג,

יעסוק בתורה ובגמילות חשדים.

אם לא יהיה תורה וגמילות חשדים, לא יספיק לבן-אדם.

לא יספיק.

תורה לא מספיק.

למה?

תורה זה חיוב.

גמילות חשדים זה לא חיוב.

זה מזדמן.

אבל אתה יכול אתה ליזום.

כשיהיה גוג ומגוג, כתוב שזה יהיה יום הדין הקשה. לא יהיה רפה, קשה.

בספר אלימה של הרמק קורדוברו יש תיאור בדיוק מה יהיה.

זה איום ונורא.

אנחנו נבקש שהערים יפלו עלינו כאן, שלא ניפגע ממה שיהיה.

הרי שני-שלישים מהעולם צריכים למות, זה 4.5 מיליארד.

זה לא קונבנציונלי.

אז איך יהיה?

אז צריכים גם חסדים. למה? כי אם תעבוד השם על-פי דין

ותהיה מתדלתי עם שוללת, מי יכול לעמוד בדין?

מי יכול להגיד אני 100% על 100%. אין דבר כזה.

אין מי שלא יתרפס.

ועומק הדין אנחנו לא יודעים.

אבל אם אתה עושה גמילות חסדים,

אז השם יעשה איתך לפנים משורת הדין. כי אתה עושה לפנים משורת הדין, גם הוא יעשה איתך לפנים משורת הדין.

כתוב בגמרא בברכות,

כתוב דבר נפלא,

שרבה היו לפניו אביי ורבה,

שהם היו קטנים.

ושם דנים, עם קטנים מצטרפים זימון.

וכתוב שהוא שאל אותם, הם היו קטנים מאוד,

לא קטנים, שהם מבינים ככה, כל כך קשור. שאל אותם,

למי הם מתפללים? למי הם מברכים?

אמרו לו, לרחמנא.

אמר להם, מאיפה הוא?

כתוב שרבה אמר ככה,

הצביע למעלה לתקרה, לשמים.

ואביי יצא החוצה והצביע לשמים.

אז הוא אמר, ניכר עליכם שאתם תהיו גדולי דור.

ואחרי זה אומרת הגמרא, בוצים בוצים מכתפי ידיעה.

דלעת דלעת,

כבר מקטנותה רואים מה יצא בסוף.

אז רואים שמה דבר מדהים.

מה, בשבילה מספרת לנו הגמרא,

זה הצביע מפה, זה יצא החוצה?

זה בנאום.

ולמה צריך להגיד משל, בוצים בוצים מכתפי ידיעה?

אמרנו חידוש בזה.

אביי ורבה, ידוע שהם מבני-עילים,

ומבני-עילים לא מאריכים ימים.

אבל כתוב שרבה חי ארבעים שנה,

הוא למד רק תורה,

ואביי עשה גם גמילות חסדים, אז הוא חי שישים שנה.

אז קודם כול, לענייננו, מה ראינו?

שמי שיש לו רק עסק התורה,

הוא חי פחות ממי שיש לו גם גמילות חסדים.

וזה עם הגזירה של בני-עילים.

אז בלי הגזירה של בני-עילים,

מי שגומל חסדים זה אחד מהעמודים שהעולם עומד עליו,

אז ודאי שזה אריכות ימים.

אז צריכים לעשות בתורה ובגמילות חסדים,

לפעול גם אצל אחרים.

אבל אמרנו שכתוב בברכות בהתחלה, בוצים בוצים מכתפי ידיעה,

רבא הצביע על התקרה, אביה יצא החוצה.

אז כבר מהקצוות רואים מה יהיה בגידול אחר כך.

כשרבא ישב במקור,

הוא לא זוז במקום,

הוא לומד תורה במקומו, לא זז.

אביה יצא החוצה, הוא גומל חסדים, זה יוצא החוצה.

אם הוא יוצא החוצה זה יהיה פעולתם, יזיז הנימים.

אז בוצים בוצים מכתפי ידיעה.

אחר כך יש בגמרא בברכות שברהדיה היה פותר חלומות.

הוא היה פותר חלומות.

אז מי שהיה משלם לו, היה פותר לו על הצד הטוב. מי שלא משלם,

אז הוא היה פותר לו חלום רע.

כתוב שרבא לא שילם, ואביה שילם.

ואביה לא משלם.

אביה משחרר, אין לו במה לשחרר.

גומל חסדים, הוא יהיה גומל חסדים.

בוצים בוצים מכתפי ידיעה.

רבא היה לו בת כל ערב ראש השונה.

ואביה כל ערב שבת.

למה?

רבא הולך לפי הדין.

לפי הדין ניפגש ביום הדין.

אביה עושה פעילות כל השבוע, אז כל ערב שבת,

עשר העונק יש.

איך שאדם פועל, ככה פועלים איתו מן השמים.

אז הרוצה להינצל מגוג ומגוג יעסוק בתורה ובגמילות חסדים,

וכיוון שאנחנו בפתח צריך להרבות חיילים לתורה,

לעשות כל מה שיש להם ידינו, ויש מה לעשות בדור הזה.

ורבים המתקרבים מסתובבים באוהלי התורה.

אתם רואים איך אפילו לימוד הש״ס,

קו המתרבה בעולם, כל העולם זה משהו מדהים.

ואנחנו עשינו עכשיו מבצע חדש.

מה המבצע?

לסיים ש״ס תוך שנה.

לומדים שבעה דפים בגרסה ומסיימים תוך שנה.

מאיפה הרעיון לקוח?

מאצל החפץ-חיים.

החפץ-חיים אומר שכשאדם יגיע לעולם האמת,

אם הוא סיים מסכת אחת או שתיים,

זה רק מה שילמדו אותו לנצח, אין יותר.

אם יבוא מלך המשיח עכשיו,

מה שתפוס בידו זה מה שילמדו אותו, אין יותר.

זהו, נגמר, עוצרים את הכול.

לכן הוא אומר, אשרי מי שבא לכאן בתלמודו, בידו, כל התלמוד בידו.

אז הוא אומר, מה עייצא?

עייצא, לגמור קודם כול את הש״ס,

תקרע אותו, תגרוס.

וככה אומרת הגמרא בעבודה זרה.

מה היא אומרת?

ליגרס אינש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי כאמה תגרוס,

אפילו שאתה שוכח ואפילו שאתה לא יודע מה אתה אומר.

אז התחלנו להפיץ את זה, ברוך השם, זה צובר תאוצה, הלכתי אל הרב קניאנסקי,

אמר שזה טוב מאוד מאוד,

הקראנו את זה, יש לי איזה סרט באתר,

שאלנו את הרב שטיינמן, והרב שטיינמן אמר זה יר גוט,

שאלנו אם גם לאברכים אחרי הכולל, אמר זה יר גוט,

אבל עם הנוער ככה, עם שיוך רחב ככה.

ולאחר פטירתו של הרב אלישיב,

זכר צדיק ברכה, מצאנו דבר מדהים,

שהוא נשאל על-ידי הרב משה מרדכי שולזינגר,

זכר צדיק ברכה,

שהלך אליו משעינה לפני ראש השנה.

הוא חיפש עצה איך להרבות זכויות לפני ראש השנה.

אז הוא אומר ככה, בקטע הזה הוא אומר, שהרמב״ם אומר בערכו תשובה שכל אחד ואחד מבני אדם יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתרות על-עוונותיו צדיק וכו'.

אז עם רובו זכויות נידון לחיים.

בבריס קירוב אומר,

כשמגיע ראש השנה כל יהודי צריך להגיש את עצמו כפושט רגל,

נתנו לו רכוש עצום שישקיע,

נתנו לו שנה של חיים,

ועם השנה היה יכול לפעול הרבה, אבל הוא בזבז,

הוא נשאר פושט רגל.

מה צריך לעשות? אומר הבריס קירוב, צריך לחדש את ההון,

לקחת הון חדש.

אבל בן-אדם רוצה שגם המאזן שלו יהיה טוב ורובו זכויות. איך עושים את זה?

אומר החפץ חיים, כתוב, מוות בחיים ביד לשון, הכול תלוי בלשון.

לאכול מצע זה רק מצוות עשי החג,

ולימוד תורה זה כל מלה ומלה,

זה תריית מצוות.

עכשיו היתה שאלה לרב שולזינגר,

האם מי שקורא גמרות,

קורא,

זה עולה בחשבון או לא?

אז הוא אומר ככה,

נסעתי במיוחד, למרות שאני לא נוסע לשום מקום, ברוך השם, שהשם יעזור לי שלוש דקות אף פעם,

אבל כאן הייתי מוכרח לנסוע, נסעתי עם אחי הגדול שתיתא ביום רביעי ד' באלות השלב לבית וגם לרוע פסגה חמישים ושלוש. ישב שם נזר השקידה ממש, פאר הדור,

הרב, ויאשים, נוחתו עדן,

ואמרתי, אינני רוצה להצליח את הרב, רק לשאול שלוש שאלות. שאלה אחת, בלכות צדקה, והוא פסק מה לעשות.

שאלה שנייה, שאלתי,

אם בן-אדם לומד בצורה שהוא קורא דף ועוד דף,

האם זה נחשב לימוד תורה וממש מחשבים לו את זה?

אמר הרב, שאין ספק שככה זה לדינא.

ושאלתי שלוש פעמים,

והוא אמר שאין סופק בזה, זה בורור כשמש.

פסק של הרב אל-יושי.

ואם כן, בן-אדם יכול לצבור ולצבור,

יכול להציל את המצב שלו יותר מכל עורכי-הדין והפרקליטים,

ואם יש לו רבע עכשיו, חמש דקות, שלוש דקות, שלא יזמין את הזמן, כמובן שלוש פעמים על רדיו ולא עיתון,

תיקח ותגיד עמוד גמרא, תגיד דף גמרא, וכך יצטבר לך.

אז גם הריבוי של המצוות שאתה עושה, וגם כשאתה מקיף את התורה,

אתה מכסה את כל התורה, יבוא ותשאל אותך מקרא כריתא, משנה שניתא. אתם יודעים שכשמגיעים לעולם האמת, הגויין אומר שצריכים לתת דרשה 180 יום רצוף.

אין הפסקות, אין תה, אין קולה,

ואין מי שיזכיר לך.

אין.

אין מי שיזכיר.

זהו.

180, בבקשה, בכבוד.

אתם תצחקו עכשיו, זו ההזדמנות האחרונה לצחוק.

כשמגיעים לשם זה עצוב מאוד.

היה פעם הרב משה לנדינסקי,

זכר לברכה, שהוא פעם אחת היה יודע, בקיא בכל השאס, הכול בעל-פה. פעם אחת הוא נוסע בכרכרה,

והוא שכח איזה מלה בעירובין.

והוא הגיע לאיזה אכסניה,

וכשהוא הגיע לאכסניה הזאת,

אז הוא ביקש מהיהודי, תגידו לו, יש לך גמורה עירובין.

אז הוא אומר, בדיוק רק זה יש.

והוא שמח מאוד, זה היה לו מוישס,

פתח,

המלה שחסרה לו יכול להמשיך בכרכרה. הגיע לרשיג, מספר בחופש חיים איזה מוישס.

חופש חיים הרקים את הראש ואמר לו, רב מוישס,

פה בעולם הזה יש אכסניה עוד להוציא ספר לזכור את המלה ששכחת.

שם, אם אתה נתקע, אין מי שיביא לך ספר,

אין מי שיזכיר לך. אם לא תדע את זה על בוריו, תלמודו, בידו,

אין.

כשהגויין ידע ישר והפוך,

זה לא סתם,

כי אם אתה לא יודע, זה לא שווה.

הרב פיינשטיין,

פעם אחת היה מישהו שדרש איזו דרשה ודיבר ואמר, איזה מקור.

הרב פיינשטיין, זה לא המקור.

אז הוא אמר, זה כן המקור.

זהו.

הרב אליהושם אחרי הדרשה, עליו, פתח את הספר לאר, סגר לו, אמר, שאלו אותו, מה, נו, מי צודק?

אז הוא אמר, אני.

אז הוא אומר, למה אתה לא אומר לו?

אז הוא אמר, שמאל צודק, ואני הסתכלתי לעצומה.

אמרו, אבל אם ידעת למה הסתכלת?

הוא אומר, הסתכלתי לראות שאם חלילה טעיתי,

אני לא יכול לפסוק יותר.

אתם שומעים? אם לא זוכרים מקור,

לא יכול לפסוק יותר.

היה אחד בשם יצחק פינסקיין,

שפעם אחת קראו לו בישיבה.

כתיבה, העילוי, העילוי, שהוא יודע את הכול, והוא בקיא בכול.

פעם אחת אמרו, זה טויסטס אחד,

והוא לא זכר אותו.

באמצע הארוחה

מועזב את השולחן,

לא ברך ברכת המזל, ברך בדרך, ונעלם.

אחרי ששניים מועזל, גואל,

מופלא,

בקיא בכול. עכשיו תבחן אותו מבחן סיכה. שים לו פה את הסיכה,

תגיד איזה עמוד ויגיד לך איזה מלה יש שם.

למה?

הוא אמר, אני, כולם תולים בשני עילוי, ואני לא יודע טויסטס אחד,

שכחתי טויסטס אחד.

שש שנים הוא הלך.

שש שנים.

אז חיים וולוז'ינר אמר עליו שזה לא בסדר שהוא עשה את מה שהוא עשה כשהוא הלך

עד לשם והפסיק באמצעי עסק לברך ברכת המזל ולנכס.

אבל מה?

אם הוא היה עושה את זה,

הוא לא היה לומד שש שנים, כי הוא היה מצטנן כבר.

לכן הוא לא הפסיק ובאותו רגע הלך.

בואי צייף איפה אנחנו.

אומר החופש חיים, תעמוד מול ארגז הספרים ותצביע.

זה הספר, אני יודע אותו כולו, בקיא בו ויודע בעל-פה.

זה אני יודע אותו, בקיא בו כולו ויודע בעל-פה.

תעבור את כל הספרייה, תראה לי איזה ספר אתה יודע בעל-פה.

אבל זה המבחן שיש בעולם האמת.

אנחנו מרסות עם דף עיון בפשעה.

אה, יגא.

גמרנו את השם. אה, יגא.

איפה, איפה, איפה.

חייבים לגרוס, לגרוס, חוץ ממה שלומדים בעיון. צריך לגרוס, לגרוס, לגרוס, הכל, הכל, הכל, כל הספרים. לגרוס, ולחזור, ולחזור, ולחזור.

אולי יש סיכוי.

כשנגיע לשם תהיה לנו דרשה.

יהי רצון בעזרת השם.

כשנתחזק בעבודת הבורא,

נלמד תורה בירת שמים ומשילות נפש,

נשמור את השבש ונתענג בה,

ונעשה משסרים בשביל להציל את עם ישראל, יש מה לעשות,

הם מחכים לנו.

תהיו בריא.

תדברו על יום הישראל.

רצה הקדוש ברוך הוא לדבר בו ישראל,

כי זה השם לא נכון,

ולא נכון,