אלול

פרשת כי תצא;

'אמר רבי אלעזר בן עזריה: 'מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה? תלמוד לומר: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד כא )

רבי אלעזר בן עזריה אומר: 'מנין לנו שמי שמאבד סלע מתוך ידו, מטבע, ומצאה עני, המאבד איבד בלא ידיעה מטבע מצא עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה? תלמוד לומר: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" - והרי דברים ק'ו: 'ומי שלא נתכוין לזכות מעלה עליו הכתוב: כאילו זכה, מי שמתכוין לזכות - על אחת כמה וכמה!'

כמה אדם יכול לזכות - אם הוא מתכוין, שהרי אפילו אם לא התכוין - גם זכה. איך יכול להיות שאדם שלא התכוין זכה? איך יכול להיות? אבל זה חידוש גדול! מה שחידשו לנו רבותינו כאן: שמעשה חסד שנתגלגל מבן ישראל, ואפילו בלי ידיעתו אלא ממש בגדר של 'שכחה' כמו שכתוב: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר" (דברים כד יט) יש מצווה שנקראת: 'מצוות שכחה', מי ששוכח עומר בשדה - מקיים מצווה! איך אפשר שאדם שנתגלגל חסד על ידו, אפילו בלי ידיעתו אלא ממש בגדר של שכחה, איך יכול להיות ש'מאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך להתפרנס בה' הרי זה קיום מצווה? מִצווה, זה יש מְצַוֵוה ויש מצוּוֶה והוא עושה את מאמר המצווה, אבל אם אדם בלי ידיעתו נפל ממנו והרימו את זה ונתפרנסו בזה, איך הוא קיים מצווה? 

ביאור החסיד יעב"ץ;

אלא הביאור יבוא עם דברי החסיד יעב'ץ ז'ל: 'סוד של כלל ישראל הוא ענין א-לקי שעצמיותו של עם ישראל כולו זה השורש הא-לקי, עם ישראל שורשם הוא שורש א-לקי אשר על כן בהכרח: שכל היוצא מישראל אפילו ללא ידיעה ואפילו שכחה פשוטה כמו שאמרנו: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" הנה זה כבר מצווה א-לקית! איך זה יכול להיות שזה מצווה א-לקית? היות ואתה, השורש שלך הוא שורש א-לקי וזה סוד עצמיותו של עם ישראל אז לכן היוצא מישראל- מצווה! כמו שיוצא מן הצומח – צומח, לא יכול לצאת מהצומח חי, יוצא מן הצומח צומח, כך אפילו ללא שום כוונה ענין ישראל שהיוצא מהם: זה שורש א-לקי. ממשיך ומסביר היעב'ץ: שהענין הא-לקי הדבק בנו הוא כמו שכתוב במשנה: "חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם" (אבות ג י'ד) חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם" יותר מאומות העולם, למה נקראו בָּנִים לַמָּקוֹם, מה זה אומר? הבן יש לו יחס עם האב. הבן יש לו יחס עם מה הוא מתייחס לאב; אז מה שהאב כך הבן, אז הבן הוא שורשו א-לקי מתייחס לאב, ונתייחדנו בזכות אברהם אבינו ע"ה בענין אחד גדול מאוד והוא הענין הא-לקי אשר חל עלינו! ודווקא עלינו, כמו שנאמר: "לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית יז ז) דווקא לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, ושַׂם בריתו בבשרינו הקב"ה, אנחנו עושים 'ברית מילה' להורות: את הענין הא-לקי אשר חל עלינו! בשונה מכל אומות העולם. 

וכשאנו מבינים את זה נצבת שאלה גדולה לפנינו: כיון שמצינו לרבותינו שבקושי התירו 'מצווה שלא לשמה' בקושי התירו מצווה שלא לשמה! אדם עושה מצווה והוא יודע שהוא עושה מצווה, אבל המצווה היא לא לשם מצווה לגמרי, לא לשם המצווה, יש לו איזה פניה, כוונה אחרת שהוא עושה את המצווה; לשם כבוד, שיקראו לו: 'רבי', יש לו צדדים בזה, שיחשבו: שהוא 'בעל חסד' אז בן אדם שעושה כזה דבר זה נקרא מצווה שלא לשמה, אבל מה, זה לפחות הוא עושה בידיעה, בקושי! בקושי התירו חכמים מצווה שלא לשמה, בקושי, אז זה קשה: כיון שמצינו לרבותינו שבקושי התירו מצווה שלא לשמה, כמו שכתוב: "אמר רבי יהודה אמר רב: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" העיקר זה לעשות המצוות לשם פועלן, המצווה צריכה להיות לשם המְצַוֶוה לקיים את רצונו בדיוק! נו, אבל חכמים אמרו: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שזה לא לשמה' שזה לא המצב האידיאלי כמובן, 'שמתוך שלא לשמה - בא לשמה' אבל צריך: שבתוך הלא לשמה בתוך בתוך-בתוך הלא לשמה יהיה לשמה! אם יש בתוך התוך הזה גם לשמה - זה יצמח ויפרח וישגשג ויגיע ללשמה, 'שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

אז קשה להבין, מה קשה להבין? למה יגרע לא לשמה עד שבקושי התירו, לעומת שכחה? הרי לא לשמה זה מתוך ידיעה, ושכחה בלא ידיעה, 'ומאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך להתפרנס בה' הרי זה ללא ידיעה! וזה גם לא לשמן! אם אמרנו: 'שבקושי התירו מצווה שלא לשמה' אז מה הכי טוב? לשמה! ופה בשכחה ומאבד סלע זה לא לשמה, זה לא לשמה! כי אין לו בכלל ידיעה מה שהוא עושה, למה זה יותר חזק מלא לשמה? 

והנה, התוספות מקשים בלאו הכי בסתירת שתי הגמרות כתוב: 'וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא' כל העושה שלא לשמה - נוח לו שלא נברא! כל העושה שלא לשמה - נוח לו שלא נברא!! נוח לו, כשהוא ידע את האמת אחרי 'מאה עשרים שנה' 

הוא בעצמו יגיד: 'שהיה נוח לו שהוא לא יברא!'

 כי הוא לא עשה את 'רצון אביו שבשמים' והוא בא לעולם והתכוין רק לצורך עצמו ולא לצורך קונו! מה זה נוח לו שלא נברא? 

כאילו אומרים לו: 'הלוואי שתמות!' אחד שעושה מצווה שלא לשמה - הלוואי שתמות, נח לו שלא נברא, אתם שומעים? אדם שלא עושה מצווה לשם מצווה נוח לו שלא נברא.

'ואם תאמר: 'הא אמר רב יהודה אמר רב: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

אז יש סתירה בין הגמרות; מצד אחד 'נוח לו שלא נברא' מצד שני 'לעולם יעסוק'? 

מתי נוח לו שלא נברא ומתי לעולם יעסוק שלא לשמה?

מה התירוץ? אומרים התוספות: 'יש לומר: דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנטר חבריו' פה אנחנו מדברים בנוח לו שלא נברא - במי שלומד על מנת לקנטר את חבריו! זאת אומרת הוא מתכוין לעקוץ אותם, לדקור אותם הלמוד שלו זה רק בשביל לקנטר, הוא לוקח את התורה כמו הנה ספר תורה נגיד עושה ככה (מנשק את הספר) זה תורה, זה חשוב! אה! טאח דוקר את החבר שלו, זה רק לתת להם בראש, מה זה, אתה לוקח את התורה ומשתמש איתה לעקוץ אחרים?! בשביל זה נתנה תורה לישראל?! בשביל שתוכל לקנטר אחרים?! מה זה קרדום להכות לאנשים בראש?! אחד כזה 'הלוואי שתמות!' 'נוח לו שלא נברא'. 

אבל הגמרא אחרת אומרת: 'שמתוך שלמה לשמה יבוא לשמה' שמה מדובר שאדם עושה שלא לשמה כי הוא לומד על מנת שיכבדוהו. התורה גם לא נתנה בשביל שהאדם ילמד אותה רק בשביל שיכבדוהו, מה זה, התורה בשביל שיכבדו אותך?! כל התורה מה זה תואר, אתה למדת 'דוקטור', פרופסור שיכבדו אותך, בשביל שיכבדו אותך בשביל שיקראו לך: 'דוקטור! דוקטור'... 

פעם אמרתי למישהו קראתי לו בשם... 

הוא אומר: "דוקטור!" הוא לא מוכן לשמוע את השם שלו בלי התואר 'דוקטור', כל גדולי ישראל חותמים את שמם הפרטי בלי "הרב"; 

- 'מי מדבר?' 

אומר: 'פלוני אלמוני' 

לא אומר 'הרב' פלוני אלמוני, אבל דוקטור מקפיד שיקראו לו 'דוקטור', הוא לפני השם שלו 'דוקטור' בשביל זה הוא למד, בשביל זה הוא עבד... אצלינו מי שלומד על מנת שיקראוהו: 'רבי', זה 'לא לשמה' בקושי התירו לו ללמוד ככה! אבל יש תקווה שהוא יגיע לשמה, יש תקווה שהוא יגיע לשמה.

"וכל העוסק בתורה שלא לשמה" (תענית ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה - נעשית לו סם המות" תורתו נעשית לו סם המוות, "וקשה: הלא אמרינן: 'לעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ)?.

'אלא יש לומר:' אומר התוספות: "דתרי שלא לשמה הוי; יש שני סוגים של לא לשמה, מה שאנחנו אומרים: 'לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה' זהו שאומר כדי שיקרא: 'רבי' או שיכבדוהו. אבל מה שאנחנו אומרים: 'שכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם המוות' היינו; מי שלומד לקנטר.

ביאור הגאון מוילנא על הפסוק בפרשת האזינו יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי;

אתם יודעים, הגאון מווילנא מסביר את הפסוק: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב ב) מה זה יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי? לִקְחִי זה התורה: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב) אז יַעֲרֹף כַּמָּטָר, כמו שהמטר יורד על הדשאים כך הלקחי יורד על הלבבות, כמו שהמטר כשהוא יורד על האדמה הוא מצמיח את הזרעים שיש בה; אם יש זרעים של חיטים - הוא מצמיח חיטים, זרעים של בשמים - מצמיח בשמים! זרעים של קוצים כמו שמוכרים בחנות לפרחים... מצמיח קוצים, כך תלוי מה יש בליבו של כל אדם; יש אדם שבליבו יש רצון עז ללמוד תורה, ולהיות 'ממרי דחיטיא' מבעלי חיטים, מה זה בעלי חיטים? זה משל שמדברים עליו חכמים, בעלי חיטים זה כמו שהחיטים הם המזון הבסיסי של האדם, והם חיותו הם העיקר ככה הוא רוצה להיות ממרי דחיטיא, מבעלי החיטים שהתורה היא עצם חיותו של האדם: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל כ) לכן הוא רוצה: ללמוד תורה ללא הפסקה וללא הפוגה! הוא רוצה ללמוד תורה, הרצון שלו בליבו, כשנכנסת בו התורה והוא לומד תורה, מה היא מצמיחה? רצון עוד יותר גדול ועז: ללמוד תורה! אז יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, מה שיש לך בפנים זרעים - זה מה שמצמיח, יש לו זרעים שהוא רוצה: 'להיות ת"ח' כל תורה שהוא לומד מגבירה את הרצון והחשק להיות ת"ח, יש אחד שיש לו בלב 'זרעים של קידוש ה'' והוא רוצה: 'לקדש את שמו יתברך!' הוא רוצה: 'לזכות את הרבים', הוא רוצה: 'להפיץ תורה בעולם' - זה כמו בשמים! בשמים לא במקום אחד, אלא מדיפים ריח למרחקים...! טיפה רוח באה – פיש...! מדיף ריח לכל העולם כולו, כמו שנאמר על אברהם אבינו: שהוא היה כמו צנצנת פלייטון, ככה אומר המדרש, כשהוא היה בחרן - אז ריחו לא נדף, 

אמר הקב"ה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב א) למה? כי ברגע שמטלטלים צנצנת של ריח, היא מדיפה ריח בכל העולם! רצה הקב"ה: לטלטל את אברהם שבכל מקום שהוא יעבור אז הוא ידיף ריח קידוש ה' בעולם ופרסום שמו יתברך: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" (בראשית כא לג) כל מקום שהוא הולך מדיף ריח!

אותו דבר מי שיש לו זרעים כאלה פה, כשהוא לומד תורה, ככל שהוא לומד תורה נותן לו יותר כח ותעצומות ללכת ולהפיץ תורה ברבים! לא יכול לשבת על מקומו; לומד, יודע את האמת רוצה: שכולם ידעו! הולך ומפיץ אותה לאחרים. 

ויש כאלה שאצלם בלב יש להם ניצנים של קוצים, זרעים של קוצים, כשבאה התורה, אַה! למד עוד משהו, מה למד? עוד איזה דבר שאפשר אתו לנגח, לקנטר, לשאול, להקשות, להביא את האנשים במבוכה, זה התורה ככל שנכנסת לו נהיה 'סם המוות!' הולך רק לקנטר - זה 'הלוואי שתמות!' 'נוח לו שלא נברא' משתמש בתורה רק לנגח את הבריות, התורה באה להביא שלום בעולם, להעניק לאדם עוה"ב, גן עדן! וזה בא להשתמש בדבר הכי חשוב - על מנת לקנטר את הבריות?!

"צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם";

'אמרו חכמים (הוריות י): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'מאי דכתיב: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד י)? מה זה שאומר הכתוב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, איך זה יכול להיות? אם יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' איך יכול להיות שצדיקים וּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם? באותם דברי תורה באותו בם?! איך יכול להיות דבר כזה? 

"משל לשני בני אדם; זה אשתו ואחותו עמו בבית, וזה אשתו ואחותו עמו בבית" כל אחד מהם נמצאות אצלו בבית גם אשתו וגם אחותו "ואחד נזדמנה לו אחותו, זו שנזדמנה לו אשתו - נאמר עליו: וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וזה שנזדמנה לו אחותו - וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" מדוע למקרה של 'נזדמנה לו אחותו' קוראים לו וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם? הרי זה מקרה של שגגה! ואולי גם אונס כי הוא לא ידע מכך כלום, אם כן מה פשעו? במה הוא פשע? 

אבל סוד גדול גילו לנו חז"ל הקדושים: כי כל המציאות של 'נזדמנה לו' אין זו הזדמנות בעלמא קרי, זה לא נזדמנה לו זה לא שגגה, זה לא תום לב הנקי מכל פשע! מדוע זה קרה לו ולא לחברו?... אלא בעומק עומקו של הלב - זה באמת רצונו! לא יאומן כי יסופר, דאם לא כן, היה גודר את עצמו בגדרים רבים, שלא יבוא לכלל טעות חלילה, אבל אם הוא לא היה זהיר כל כך, 'מה לי זה מה לי זה' מה שנקרא, אז 'נזדמנה לו', מה נזדמנה לו? בדיוק מה שהוא רצה! הוא לא כיון אבל הנזדמנה זה לא 'נזדמנה...'

איפה אנחנו לומדים את יסוד הדברים? חז"ל אמרו ב'ירושלמי' (ברכות ט): "אמר רבי לוי: 'ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה" הלב והעינים הם שני הסרסורים של החטא, מה זה סרסור? מתווך, הלב והעינים הם המתווכים לעברות, אומר רש"י: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו לט) זה כמו: "מִתּוּר הָאָרֶץ" (במדבר יג כה) משה רבנו שלח מרגלים: "לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג טז). יהושע בן נון שלח לָתוּר אֶת הָאָרֶץ ואדם שולח את העינים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, הלב והעינים אומר רש"י: 'הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות'. 

מי לא זכה להכיר ולראות את הסרסורים האלה בעבודתם ומבין היטב את דרך פעולתם, הרי אדם ההולך בשוק ורואה דבר איסור אין זה מקרה בעלמא גם ההליכה וגם הראיה - אינן מקרה בעלמא, כי זהו הסוד הגדול והנורא של הלב והעינים, הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות! הם המרגלים כפשוטו הם המרגלים הם מרגלים, הם נשלחו לרגל, הם מחפשים כמו בנרות מוצאים וממציאים לאדם נתח שמן מלא רע! מאכילים ומשביעים אותו כפי רצונו, ומזה אנו למדים: כשנזדמנה לו יותר מחברו היא גוף ההוכחה היותר גדולה כי רצונו ותשוקתו לכך והוא וודאי מהפושעים יִכָּשְׁלוּ בָם וכיון שבתוך תוכיותו הוא היה רוצה, אפילו שהוא לא כיון במקרה הזה, אבל כיון שהוא הניח עצמו לזה, ולא גדר עצמו בכל הגדרים הראויים שלא לבוא לידי מכשול, הוא בכלל וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, זאת אומרת המרגלים נשלחים ע"י העינים והעינים הם בעצם המרגלים נשלחים על מנת לאתר נתח בשר בדרך...

משל ללוט ושתי בנותיו;

ממשיכה הגמרא: "אלא משל ללוט ושתי בנותיו; הן שנתכוונו לשם מצוה - וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, הוא שנתכוין לשם עברה - וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" מה פרוש? לוט ושתי בנותיו, אחרי שריפת סדום ועמורה, נשארו לוט ושתי בנותיו, והן ראו: שאין אנשים בעולם! והן יראין, והם רצו להעמיד זרע כשר, אז הן באו לאביהם בשעה שהיה ישן ושיכור, אומרת הגמרא: 'הן נתכוונו לשם שמים! לשם מצווה עליהן נאמר: וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, הוא שנתכוין לשם עברה - וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. 

 "ודלמא" שואלת הגמרא: "ודלמא הוא נמי לשם מצוה הוא מכוין?" ושמא גם הוא היה מכוין לשם מצווה? איך שואלת הגמרא ושמא הוא גם היה מכוין לשם מצווה, הרי הוא היה ישן! והוא היה שיכור!! ובכלל לא הרגיש מה שקורה אתו אז איך אפשר להגיד שהוא היה מכוין לשם מצווה? הוא לא ידע שהן מתכוונות בכלל לעשות את זה, זה לא היה מתוכנן, הן החליטו לנצל את הזמן שהוא ישן אז איך שואלת הגמרא: 'אולי הוא מכוין?' איך אפשר לכוין בשינה?! שיכור מכוין במצוות? איך? 

אלא מכאן לומדים את יסוד הדברים: יסוד הדברים הוא כך, אין כאן תמיהה, ואין כאן קושיא כלל! אפשר לעשות מצווה בלי ידיעה כלל, ואפילו 'שיכור כמו לוט' והמעשה יהיה מעשה מצווה! וכשם שהיוצא מן הצומח – צומח, היוצא מבעל מצווה – מצווה! כי יש בו שורש א-לקי נטוע למעלה, וכמו מאבד סלע וכמו שכחה! אם אדם כל מהותו: 'לעשות את רצונו יתברך!' וכל מה שהוא רוצה וכל מגמתו בחייו: לעשות רצונו יתברך, אפילו אם נעשה הדבר בהיותו שיכור כמו לוט וישן ונעשתה מצווה - מצווה תחשב! 'ודלמא הוא מכוין גם כן לשם מצווה?' מתי, כשהוא ישן?! 

אבל הוכרחה הגמרא להביא את דברי רבי יוחנן, למה? כי הגמרא פסקה קודם: שהוא היה בבחינת וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, אז שאלה הגמרא: 'אולי הוא כיון למצווה?' מאיפה אתה קובע לנו שהוא התכוין לעברה? הוכרחה הגמרא להביא את דברי רבי יוחנן: "אמר ר' יוחנן: 'כל הפסוק הזה לשם עברה נאמר" איזה פסוק? "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג י) זה הפסוק, איפה כתוב שהוא התכוין לעברה? 

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, רש"י מסביר: 'כל הפסוק הזה על שם עברה נאמר, ולכך אי אתה יכול לדונו לכף זכות!' אי אפשר לדון את לוט לכף זכות, כך צריך; לדון לכף זכות, אבל אי אפשר, כי כל הפסוק נאמר לשם עברה! אז איך אפשר ללמד עליו זכות?! מה כתוב בפסוק? שימו לב! "וַיִּשָּׂא לוֹט" כמו שכתוב: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט ז) ה: וַיִּשָּׂא לוֹט זה כמו וַתִּשָּׂא. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, אֶת עֵינָיו, כמו שכתוב בפסוק: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי" (שופטים יד ג) בְעֵינָי, הלך שמשון אחרי עיניו. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא, וַיַּרְא שלו זה כמו: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר... וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד ב) זה היה וַיַּרְא שלו. אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן - כמו שאומר הפסוק: "כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם" (משלי ו כו) כשאדם מגיע לעניות – אם הוא מתעסק בדברים מטונפים אלה! כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה - כמו שכתוב בפסוק: "כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי" (הושע ב ז) מַשְׁקֶה.

אז כל הפסוק הזה - לשם עברה נאמר! אז איך אפשר לדונו לכף זכות?! זאת אומרת איך תוכל לומר: 'ודלמא הוא נמי לשם מצווה מכוין?' איך אתה שואל בגמרא: 'אולי הוא התכוין לשם מצווה?' כי בהתחלה הגמרא אמרה: שלא מצינו שהוא היה שטוף בזימה כמו שאומר התוספות, לא מצינו! אז חשבנו: 'ודלמא הוא מכוין?' הכוונה שהוא מבעלי מצווה, שכמו שהיוצא מן הצומח - צומח, היוצא מבעלי מצווה מצווה, ככה חשבה הגמרא לומר. אבל בא רבי יוחנן ומתרץ: 'כל הפסוק הזה על שם עברה נאמר! אם כן התירוץ הוא: אדרבה! שטוף היה בזימה, שנא': וַיִּשָּׂא לוֹט וכל הפסוק דורשים אותו לעברה.

לכן לוט אינו מאותם שכל מעשיהם מצוות, כמו מהותם בחיים עם השורש הא-לקי, אבל המדהים! שהפסוק הזה נאמר שנים רבות קודם למעשה בנותיו!! זה כשהוא נפרד מאברהם אבינו, היה להם מִקְנֶה רַב! והארץ לא יכולה להחזיק את שניהם 

אמר לו אברהם: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג ט) 

ואז כתוב את הפסוק: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, אז זה היה שנים קודם! ועכשיו היה המעשה אחרי שנים רבות!! חמשים ושתים (52) שנה התקיימה סדום ועמורה, ומה כתוב כאן? שדנים אותו על פי הפסוק שנאמר עליו אז! - איום ונורא! זאת אומרת אי אפשר שאדם כזה שהיה לו את זה בראש אז, שהוא 'מכוין לשם מצווה' ועליו נאמר: וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

אולי לוט היה אנוס?

מקשה עוד הגמרא: "והא מינס אניס?" אבל הרי הוא היה אנוס והן השקוהו יין ואז לא היתה כוונתו לעברה! ולמה קוראים לו רשע? "תנא משום רבי יוסי בר רבי חוני: 'למה נקוד בתורה על "וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט לג) של בכירה?" כשהבכירה קמה, כתוב: וּבְקוּמָהּ עם ו' נקוד, נקודה עליו "לומר לך: שבשכבה - לא ידע, אבל בקומה ידע!" בתחילת המעשה – הוא לא הרגיש, לא ידע, אבל בסוף המעשה כשהיא קמה הוא כן ידע. 

שואלת הגמרא: 'ומאי הוי ליה למעבד?' מה היה יכול לעשות 'מאי דהוה הוה' המעשה כבר נעשה מה הוא יכול לעשות? "נפקא מינה: דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי" אַה! אם ידעת שהיין גרם לך כל זאת, ופעם אחרת לא היית צריך לשתות! רואים מכאן: לולא היה שותה פעם אחרת לא היו קוראים לו: וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, לא היו קוראים לו: וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, למה? כי הוא היה אנוס! אלא מאחר ולא שמר את עצמו, ולא שם על ליבו על המכשול שקרה לו פעם אחת, זה כבר הוציא אותו מכלל אונס והוא פושע גמור! ומכת אחרת הוא, מכת של וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

אתם שומעים עד איפה הדברים? 

דוגמא שקרובה לנו;

ניתן דוגמא מה שקרוב אצלינו, לדוגמא; אדם שאנסתו שִינה, ישן נרדם ואיחר את 'זמן קריאת שמע' או תפילה, דבר שיכול לקרות תלוי בהנהגתו למחרת היום; אם מחר יניח לעצמו לישון ללא כל זהירות ולא עשה כלום על מנת שלא יקרהו שנית אונס, "אונס" במרכאות - הנה זה הוכחה וגילוי למפרע: שגם אתמול הוא לא היה אנוס, אלא פושע הוא! כי לולא כן, כיצד הנך מניח עצמך לשכב ללא פחד מהישנות הענין?! הלא כבר נוכחת לראות: שלא הקיצות בזמן פעם אחת, והינך עלול לכך שוב! ועל מה אתה סומך עכשיו לשכב ללא שמירה?! אין זה אלא שאינך חרד על הדבר, ולא אכפת לך באמת אם פושע אתה או לא, לכן אתה פושע גמור! 

ומה אנחנו רגילים לומר? 

- 'מה אני אעשה? לא קמתי...'

מה זה 'מה אני אעשה? לא קמתי...' הרי יש מקרים בחיים שאין דבר כזה 'לא קמתי' אצל ילדים תראה שיש להם טיול - הם בקושי ישנים, יש טיול הם לא רוצים לפספס... אצל מבוגרים אם הזדמנה לו עבודה עם רווח גדול בבוקר השכם, בוודאי שהוא יקום בזמן! אבל אם זה תפילה רגילה כמו כל יום 

- 'נו, אני אשתדל מאוד לבוא אני מקווה שאני אוכל לקום אני סחוט אני לא יודע אם אני אקום...' 

כבר מכין את עצמו עם תירוצים לבוקר, - פושע!! 

מובא בגמרא: "ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל" היה עיור, סומא שהיה מסדר את המשניות בגרסא וחוזר עליהם לפני מר שמואל והיו סדורות בפיו כעיקרן, היה יודע את כל המשנה בע"פ! עיור, סומא! תראו איזה כוח היה לו ללמוד עד שלמד הכול בע"פ והוא היה מסדר את זה לפני מר שמואל, הוא היה ספר, ספר! 'ספר מדבר'; נעבור למשנה הבאה, הוא מתחיל להגיד את המשניות. 

אותו סמיא יום אחד מגיע לבית המדרש ורואה אותו שמואל שהוא עצוב! 

"אמר ליה: 'אמאי עציבת?" למה אתה עצוב? עצוב, עצוב אמיתי למה אתה עצוב? 

"אמר ליה: 'דלא אותיבי ערובי תבשילין" שכחתי להשאיר ערוב תבשילין, שכחתי!

"אמר ליה: 'סמוך אדידי" שמואל אמר לו: תסמוך על העירוב שלי שאני ערבתי בשביל ובשביל כל העיר כולה, סמוך על העירוב שלי!

'לשנה אחרת' עברה שנה עוד פעם "חזייה דהוה עציב" ראה אותו עצוב עוד פעם עצוב.

"אמר ליה: 'אמאי עציבת?" למה אתה עצוב 

"אמר ליה: 'דלא אותיבי ערובי תבשילין" שכחתי להניח עוד פעם עירוב תבשילין...

"אמר ליה שמואל: 'פושע את! לכולי עלמא – שרי, לדידך אסור" לכל העולם העירוב שלי מתיר, ולך אסור, פושע אתה! 

מה, אחד שיודע את כל המשניות כולן! ומסדר אותן לפני שמואל!! ופעם אחת הוא שכח, ופעם שניה אחרי שנה, אחרי שנה הוא שכח עוד פעם, מה קרה? מה קרה? שכח, עוד פעם שכח... 

אומר לו: פושע אתה!! לכל העולם מותר ולך אסור, למה אסור? אז למה הוא אסור, למה אסור? 

אומר רש"י: 'ששמואל אמר לו: 'אין דעתי על המזידין והפושעים - שאינם חרדים לדברי חכמים!'

קורא לו: 'מזיד ופושע כי אינך חרד על דברי חכמים!' אם חכמים אמרו: 'שצריך להניח את העירוב' ואתה לא הנחת פעם שניה זה זלזול בדברי חכמים, וזה נקרא: 'מזיד ופושע', זה על דברי חכמים! 

תארו לכם אדם שעובר עברה של תורה, מה זה, מה זה? אבא של הפושעים! 

הערה מהקהל...

הרב: זה מה שלמדנו שאין דבר כזה 'שכח', אלא פשוט מאוד היה לו צד של זלזול, אין דבר כזה 'נזדמנה לו' בתוך תוכו זה היה לו, אין דבר כזה שאדם רואה דבר איסור 'סתם', אלא המרגלים שלו, העינים המציאו לו 'נתח שמן', אין דבר כזה אתה מבין שאדם שכח, אם אתה שתית יין וראית: שהוא גרם לך מכשול! אין דבר כזה שתכשל 'עוד פעם', אלא אם כן אתה מזלזל בתוצאה החמורה שהיתה, מה פתאם אתה שותה עוד פעם?!

אחד, אחד שבר חלון! הוא היה שיכור, שיכור היה שיכור שבר חלון, אפשר לדון שיכור שהוא שבר חלון, אפשר לדון? 

בא לשופט אומר: 'אני שיכור, אני לא יודע מה עשיתי, תאמין לי! אני לא יודע מה עשיתי' 

נו, מה אתה אומר השופט יפטור אותו או שלא? 

הערה מהקהל...

הרב: יפטור אותו או שלא, יפטור אותו השופט או לא? הוא יגיד לו בדיוק: 'למה אתה שותה, כשהיית סאחי'.... לא היית שותה אתה צריך לדעת את ההשלכות!' זה על פעם ראשונה הוא לא יוותר לו, ופעם שניה אם הוא כבר שבר חלון, ופעם שניה אם הוא שבר חלון, הוא יכול לבוא עם התירוץ: 'מה אני אעשה? שיכור!'...?! 

- 'כבר שברת חלון אתמול בגלל שהיית שיכור! אז לקחת עוד פעם ושתית ואתה אומר עוד פעם: 'אני שיכור' איך אתה יכול להשתמש באותו תירוץ פעמים?' 

זאת אומרת, אין פה שגגה! יש פה מזיד ופושע!! בכל מקרה כזה שחוזר פעמים, זאת אומרת אפילו שעברה שנה מהאונס הקודם שהוא שכח, והוא לא נשמר מכך לשנה הבאה ושכח שוב, כבר אינו מן השוגגים ואת פושעים נמנה, כמזיד שאינו חרד על דברי חכמים ופושע גמור יקרא לו. 

הבחינה האמיתית להסתכלות בשמים;

וזאת הבחינה האמיתית והמדידה למי שנפל פעם בחטא, אם אדם לא שקרן ולא רמאי, ורוצה לדעת באמת איך מסכלים עליו בשמים בלי לעמעם את מעשיו, ידע: שזאת הבחינה האמיתית והמדידה למי שנפל פעם בחטא, לראות: עד כמה הוא מחפש עצות ותושיות שלא ליפול בחטא הזה שוב! ולא יהיה כמו שכתב שלמה המלך ע"ה במשלי, והביא את זה רבנו יונה ב'שערי תשובה' את הפסוק: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו יא) כלב, מה עושה כלב? אוכל מאכלים רעים ומאוסים ומסריחים, מה שהוא מוצא ברחוב... לועס, לועס, לועס – איכס! אח"כ מקיא – איף...! ואחרי זה אוכל את זה עוד פעם, - אויי איזה גועל נפש!...

כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ, כְּסִיל שחוזר על האולת שלו פעם שניה, הוא בדיוק כמו הכלב שאוכל את הקיא שלו פעם שניה!! 

אדם שעושה עברה ושונה בה, חוזר עליה עוד פעם - הוא כמו כלב שָׁב עַל קֵאוֹ. 

מתי חשב לעשות עברה ולא עשאה נחשב כעשאה?

אתם יודעים, רבנו יונה אומר: 'שאדם חשב: 'לעשות מצווה' ונאנס ולא עשאה - נחשב כמי שעשאה!' עשרה אנשים רצו להאכיל עני שראו שהוא גוסס אחד הקדים ונתן לו את הפת והחיה אותו, והתשעה הגיעו אחריו - התשעה מקבלים שכר כמו זה שהגיע ראשון! חשב לעשות מצוה ונאנס, היה אונס כבר מישהו... כבר הקדים אותו כמי שעשאה, איך יכול להיות? אבל הוא לא עשה שוב מעשה בסוף? כיון שהשורש הא-לקי כמו שלמדנו קיים בו, ובעלי מצוות מייצרים מצוות, גם אם הוא חשב לעשות מצווה - כמי שעשאה. מי שחשב לעשות עברה והוא ישראל ונאנס ולא עשאה, כמי שלא עשאה! כי בשורש הא-לקי של ישראל הם לא רוצים לעשות עברות, הם לא רוצים לעשות עברות! מי שחשב לעשות עברה ונאנס ולא עשאה, אבל אם הוא עבר עברה ושנה בה פעם שניה, כמו הכלב הרי זה כמי שהותרה לו, פעם שלישית כבר הוא עובר בנקל. 

כי יצר הרע אומר לו: 'אל תשחק אותה חסיד וצדיק, כבר עברת פעמים, תעשה תשובה בסוף, לא כל פעם תתייסר מחדש ותהיה עצוב... על מה יעצב? למה אתה עצוב? אל תהיה עצוב, אתה פושע כבר, פושע אתה!'

אומר רבנו יונה: שאם אדם חשב לעשות עברה ונאנס ולא עשאה, אם הוא כבר עשה פעמים אותה עברה ונאנס ולא עשאה, כמי שעשאה!

דוגמא; אחד היה עני אין לו מה לאכול הוא יודע שיש פסוק: "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב" (משלי ו ל) אדם שרוצה להשביע את נפשו, הוא רעב! נו, מה לעשות? הוא מסכן אין לו מה לאכול אז הוא ככה פילח' מהחנות שמה איזה משהו להשביע את רעבונו, 

אבל אח"כ הוא התייסר: 'איך אני קיפחתי פרנסתו של האיש?'... 

והוא בוכה! טוב פעם ראשונה: 'פעם אחרת אני לא אעשה כזה דבר, כשאני רעב אני לא עובר ליד המכולת יותר!' 

אבל מה לעשות? עוד פעם תקף אותו הרעב והוא לא יכול לאט, לאט הוא התגנב לכיון המכולת נכנס, ועוד פעם גנב, עוד פעם גנב, עוד פעם גנב 

ואח"כ בכה בכפליים: 'יואו! אני עכשיו מתחיל להתרגל, רבנו יונה קורא לי: 'כלב!' כלב ששב עַל קֵאוֹ, יואו, יואו, יואו...!' 

פעם שלישית היה רעב, רעב 

אמר: 'מה אני אעשה? אני רעב! מה, אני אמות?...' 

בא למכולת רוצה לגנוב עוד פעם, אבל היה שוטר, שוטר אז לא יכול היה לגנוב הלך בפחי נפש רעב! מה דינו? גנב, גנב!! גם בפעם הוא גנב, אפילו שהוא לא גנב, גנב; חשב לעשות עברה ונאנס ולא עשאה, כמי שעשאה! אחרי פעמים, אתם שומעים? אדם שעובר על ראיה אסורה, ורצה לראות ראיה אחרי פעמים שהוא כבר רגיל ולא יצא לו, לא נזדמן, ראה! עבר על וְלֹא תָתֻרוּ, אבל לא ראה כלום? רצה לראות, חיפש לראות, שלח את המרגלים לחפש, לא מצאו - נחשב כמי שראה, אתם מבינים איפה הדברים? 

רבים המכשולים שיכולים לקרות לאדם, רבים! רבים, יצר הרע לא נח, ככתוב: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, יש שאומרים: וְלֹא יֶחֱטָא - בחטא ממש, ויש אומרים: שלא יחטא בתוך מצווה יכול להיות לו צד של חטא משהו, שזה לא עשוי 'לשמה' כמו שצריך, לא ממש חטא. 

מכל מקום אבל אם לאחר מכשלה האם תמיד לנגד עיניו והוא זהיר לא ליפול במכמורי היצר, האיש הזה וודאי אנוס יחשב! אם הוא הכין עצות בנפשו: איך לא ליפול! ולמרות זאת הוא נאנס ונפל, לא יחשב לו עוון! כי הוא עשה הכל בשביל לא ליפול. אבל מי שלא שַׂם על לב לשית עצות בנפשו להישמר מכשלונו, הרי הוא בכלל הפושעים גם אם באונס יעשה.

נחזור עכשיו ללוט ונבין: אם לוט שכתוב עליו וּבְקוּמָהּ ידע, ולא גדר עצמו לשתות עוד פעם, הנה הוא מכת הפושעים! הנה הוא מכת הפושעים, ולא נשכח שאנחנו מדברים על מי? על 'תלמידו של אברהם אבינו!' ושחז"ל אמרו עליו, על הפסוק: "וּמַצּוֹת אָפָה" (בראשית יט ג) 'שקיים את התורה עד שלא נתנה!' לוט קיים את התורה עד שלא נתנה, מכל מקום אם היה לו פסוק: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא" אז נשאר על מצבו ומעשיו כבר אינם לשם מצווה ומכוין, אלא וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. 

בואו נראה עוד הבנה! מה זה אומר:

אמרו חז"ל במשנה: 'הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח' בבית המקדש 'הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב' הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, תזכרו ש: הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב לצד העזרות וההיכל, וְאָמְרוּ: 'אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ' הכוונה לחמה, 'אֲבוֹתֵינוּ היו כופרים! והם היו מפנים את אֲחוֹרֵיהֶם להיכל ולא היו פניהם לבית "וְאָנוּ – לְיָ-הּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: 'אָנוּ לְיָ-הּ, וּלְיָ-הּ עֵינֵינוּ'" (סוכה ה ד) 

אנחנו לא בדומה לאבותינו שהיו כופרים, אלא 'אָנוּ לְיָ-הּ - להקב"ה משתחווים ומודים על מה שעבר, וּלְיָ-הּ עֵינֵינוּ - מייחלות להבא.

מה ההגשה פה, החילוק בין האבות לבנים? שהאבות - היו כופרים וּפְנֵיהֶם למזרח, אֲחוֹרֵיהֶם למערב להיכל, ואילו הבנים - היו פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב אל ההיכל. אז ההדגשה במשנה היא על מקום הפניה, והחילוק בין האבות לבנים, לאיזה רוח פונות פניהם; האם למזרח או למערב. מזה אנחנו למדים: לא המעשה עיקר, לא אדם נידון ע"פ המעשה אלא לאיזה רוח הוא פונה; לאיזה כיון? האם פניו לַמַּעֲרָב - להיכל! או פניו למזרח ואחוריו לַמַּעֲרָב, להיכל. לאיפה הפנים שלך פונות בעבודתך את השי"ת? האם אתה רוצה לעבוד אותו 'לשמה!' או שאתה לא רוצה לעבוד אותו לשמה? 

ההבדל בין תמר הצדקת לזמרי;

"אמר עולא: 'תמר זנתה וזימרי זינה; תמר זנתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים! זימרי זינה - נפלו ממנו כמה רבבות מישראל!!"

המעשה היה שווה; שניהם זינו, אבל החילוק היה: בעיקר פנייתם; תמר - פניה היו למערב, וזימרי - פניו היו למזרח...

תמר, כלתו של יהודה, היא רצתה: 'להקים זרע כשר מיהודה!' מהשבטים. וכיון שהוא היה חייב בייבום, והוא מנע ממנה את שֵׁלַה בנו, שהיה צריך לייבם אותה, הדין היה אז: שהאב מייבם, והוא נמנע כיון שהוא חשב: 'שהיא אישה קטלנית!' כי שני בניו ער ואונן מתו אצלה, אומנם בעוונותם, מכל מקום הוא דן אותה כאישה קטלנית, ולא רצה לתת את הבן השלישי. והוא היה צריך לייבם, לכן היא המתינה לו: "בְּפֶתַח עֵינַיִם" (בראשית לח יד) ונתחזתה כ'יצאנית' והמתינה לו שם ומלאך ה' היטהו מן הדרך! והעמיד ממנה זרע כשר; את זרח ואת פרץ - ומלך המשיח עתיד לצאת ממנה, מתמר! 

אז תמר כיוונה לשם שמים - ויצאו ממנה מלכים ונביאים! אבל המעשה היה מעשה שנקרא 'מעשה זנות', אבל מעשה זנות לשם שמים!!

זימרי עשה לא לשם שמים, להכעיס!! הוא לקח את המדיינית וגרם לחורבן ולמיתתם של עשרים וארבע אלף (24,000) איש!

זאת אומרת שניהם עשו לכאורה את אותו מעשה, אבל תלוי לאן הפנים פונות; היא פניה היו למערב, להעמיד נביאים ומלכים! והוא התכוין: לחלל את שמו יתברך! זאת אומרת רואים מפה שאדם נידון לפי הפניה שלו, והתוצאות ישתנו בהתאם; מזאת יצאו מלכים ונביאים! ומזה נפלו כמה רבבות בישראל!!

"אמר רבי נחמן בר יצחק: 'גדולה עברה לשמה - ממצווה שלא לשמה!' גדולה עברה לשמה, אדם שעובר עברה כמו זאת שעשתה תמר, זה נקרא 'עברה לשמה' אבל היא 'גדולה ממצוה שלא לשמה' ונשאלת השאלה: איך עברה יכולה להיות גדולה ממצווה שלא שלמה? הרי עברה זה עברה! אז איך יכול להיות שזה כך? 

אלא, שאם עשאה לשמה, דהיינו; פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב אז גם עברה יכול להיות כמצווה שלא לשמה ואף יותר!

המסקנא: 

יסוד כל הדברים ועיקר העיקרים הוא, לאן פנינו מועדות? אנחנו צריכים לראות לאן פנינו, לעבוד את ה' בשלימות! ובתמימות או לעבוד את יצרנו בחיי גשמיות מדושנים מפותבגים וזה עניננו, והתורה זה הכי תימצי לעשות קצת מצוות ולהיות ככה בתוך 'קהל קדושים'... אבל פנינו לא לשם, ואין מגמתנו כל ימי חיינו רק לשם. תלוי; אם אנחנו פנינו למערב, או אחורינו למערב. 

במצב של כלל ישראל בדרגה האמיתית שלהם, בסוד המעלה של ישראל: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם" (דברים יד א) שזה הכוח הא-לקי שהבן מתייחס אל האב שפניהם למערב - אז אפילו בלי ידיעה, אפילו בשכחה, אפילו מאבד סלע, אפילו חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה - הרי זה קיום מצווה ממש!! 

אבל במצב של: 'כל הפסוק הזה לשם עברה נאמר!' שהכוונות של האדם זה 'פניהם למזרח' שמה הכל להיפך ואפילו מצוות ממש, עברות ממש!! 

ולסיום נאמר (כלב ים): 

יש משנה שאומרת: "כָּל שֶׁבַּיָּם - טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם" (כלים י זיג) קודם למדנו שאדם שעובר פעמים הוא כלב, כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, עכשיו נלמד שהוא גם כלב ים;

'כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה' - דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא'. כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר - הוא טהור והעור שלו טהור 'כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר העור שלו, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה' דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא' לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד שבהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם אלא כלב הים בלבד! הלכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי - עורו מקבל טומאה, העור שלו, של כלב הים היחידי מהים שמקבל טומאה, למה? כי הוא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה. אז מה אם הוא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה? מה זה עושה אותה שכאילו עכשיו עורו טמא ולא טהור? 

אלא גם מכאן ילמד האדם המשכיל: שאין הכלב הים נידון ע"פ מהותו ומקומו הטבעי, אלא ע"פ פנייתו; יציאה קטנה החוצה, לפרק זמן קצר ממקום חיותו ומיד חזרה לתוך המים כי שם חיותו, בלי זה הוא לא יכול לחיות! כבר מקבל טומאה.

יציאה החוצה לפרק זמן קצר, הכלב הזה כלב הים שכל חייו מתקיימים, פורש רק לזמן קצר ליבשה וחייב לאחר מכן לשוב למקומו, למים - מתקפח כל ערכו ונחשב: כדין בריה ביבשה! 

אם כן מה נורא דינו של ישראל! של בעל תשובה, של בן ישיבה, בן תורה, אברך כולל, שנמצא בארבע אמות של הלכה תדיר - אשריו ואשרי חלקו! אבל עיניו פוזלות לשוק החולין, הוא פונה ל"מודה" מסתכל איך מתלבשים, מתענין במכוניות שנוסעים, מענין אותו קשקושים שיש ברחוב, ורוח קנאה עוברת עליו, על 'המצליחים' בשוק החיים אע"פ שהוא עדיין יושב מחובר לאוהלי התורה והטהרה, אך בנפשו יחוג וינוע ויהסס מאושר תורתו ויראתו וסובר: שה"אושר" הממשי במרכאות נמצא מעבר לחלון, הרי הוא נידון על קנאתו בגעגועיו לעולם הזה, ונעשה בזוי לפני ה' במחשבותיו אלה! 

זאת אומרת, אדם נמצא בהיכל ה', פתאם הוא שומע משהו בחוץ, והוא רץ לחלון לראות איזה חריקה של איזה מכונית, עוזב את התורה הקדושה, עוזב את ה'! רוצה להציץ החוצה לראות מה הוא עושה? אחוריו להיכל ופניו למזרח, מה לך להתענין בעניני חוץ?! מה מקפיץ אותך כל כך? אפילו לרגע! זה כבר 'כלב מים' אם יוצא ליבשה אפילו על מנת לחזור, טלפון הוא אומר, דוגמא, באמצע הלימוד יושב בן אדם, אתה לומד מה שה' מדבר אליך! רשב"י לומד אתך, הרמב"ם יושב חברותא אצלך! 

פתאם אתה מקבל פלאפון ואתה עוזב הכל, עוזב את החברותא ובהיכל ה' אתה מתעסק בעניני חולין! 

הרי לא רוצים לשאול אותך קושיא בתוספות בפלאפון... ואתה מפסיק, מעכב, מבטל תורה לאחרים ועושה הכל, מה התזזית הזאת שאחזתך?!

אלא, אדם יכול להיות מבין: 'שצריך לחיות כאן' זה המקום! אין משהו אחר, אבל הראש שלו מונח בחוץ, יש לו קפיץ, הבחוץ מקפיץ אותו יותר ממה שמקפיץ אותו פה, זה נקרא 'כלב מים' כבר שורה עליו טומאה.

זאת אומרת למדנו פה יסודות גדולים: איך אנחנו נראים בשמים! 

המבחן של ר"ת לצדיק או רשע;

ואומר רבנו תם: 'שאם אדם רוצה לדעת; אם הוא רשע או צדיק בדינו בראש השנה? לא צריך להגיע עד ראש השנה ועד סוף אלול בשביל לדעת, תסתכל: אם אתה בתפילה - מחפף, אם אתה בלימוד מחפף;

- 'עושה מה שאפשר, מה שאני יכול, בלי נדר, בלי נדר, לא רוצה להתחייב, בלי נדר...'

 אבל בעבודה אתה מרגיש: שאתה מחוייב! ושמה אתה מחייב, ואתה לא מתאחר, ואתה דואג לעשות הכל, 'כי זה פרנסה! אתה לא יכול להפסיד את הפרנסה, פרנסה זה חשוב!' 

ומה עם הפרנסה לעוה"ב? 

- 'על הדרך... אם אני אוכל' 

אדם שלא מדקדק כל כך בהבנת מילות התפילה – שנים! ולא מדקדק לומר אותם כראוי, ושמחשבתו תהיה שם. 

הבעש"ט זצוק"ל אומר: 'שאדם יכול לשבת בבית הכנסת ולעמוד בתפילה ולאחוז אצבעותיו בגארטל ולהתנדנד ולהתנדנד-ולהתנדנד 

ומי שרואה אותו אומר: 'וואי, וואי, וואי...!' 

ועושה ככה - ויכול להיות שהוא ב'שוק מחנה יהודה', למה? מקומו של האדם נקבע - היכן שמחשבתו נמצאת! ולא איפה שגופו נמצא, אדם זה הנשמה והמחשבה, איפה שהיא נמצאת - שם אתה נמצא, לאן שפניו פונות; האם הוא כיוונו למזרח או למערב, אז הנדנודים לא משפיעים כלום! הנקודה זה איפה אתה נמצא. 

אדם שמדקדק במאכלו ומתרגז אם לא הגישו לו בזמן! וחם, ופטרוזיליה על החומוס עם שמן כראוי... וכל הדברים מסביב שהוא מדקדק, אבל בתפילה הוא לא מדקדק, בלימוד תורה הוא לא מדקדק, זה רשע!! כי פניו לגשמיות והוא 'נכתב בספרן של רשעים גמורים!' 

לא צריך להגיע עד סוף אלול, כך אומר רבנו תם: אדם נבחן; מה הוא מחשיב יותר: את חיי הרוח - שלא לאבד, או את הגשמיות - לא לאבד, להפסיד? שמה אדם נמדד מה עיקר מגמתו בחייו, האם עבודת ה' זה מחשבתו או לא.

יש אדם שיושב בישיבה - אבל הראש שלו בחוץ, יש אחד שעומד בשוק, וחולם: 'מתי הוא יגיע כבר לשיעור בלילה? בשביל ללמוד!' כי מה לעשות הוא קשה יום וצריך לפרנסתו ואין לו עדין בטחון, אבל הוא כל הזמן אומר פסוקים, וכל רגע מנצל ללימוד, ומחכה: 'מתי הוא ילך?' - זה בן תורה!! אומר החפץ חיים! אדם שנמצא בעסק וחושב על תורה - הוא 'בן תורה!' אדם שנמצא בישיבה והוא חושב על בחוץ, הוא 'איש שוק!' איפה שמחשבתו נמצאת - לו מקומו.

ה"חיי אדם" היה עובד, היתה לו חנות, הוא נפטר בן שלושים וחמש (35) והוא הספיק לכתוב את ה"חיי אדם" ועוד ספרים, וזה היה בין לקוח ללקוח - והיה גאון בישראל! 

ה"חופץ חיים" היה עושה סחורה בספריו, ותנאים וקדושים היו 'סנדלר' והיו נפח והיו פחמי והיו והיו, והיו... והיו גדולי ישראל! וחוטבי עצים, איפה הראש מונח? לאן הפנים מועדות?! זה מה שקובע מי אנחנו!!

אז תזכרו: אם המהות שלנו היא כמו שה' ברא אותנו ישר, עם שורש א-לקי "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם" כל מעשינו ואפילו כשכחה, ואפילו באיבוד ואפילו ב'חשב', מצווה! 

ואם 'כל הפסוק לשם עברה נאמר', ח"ו גם מצוות, עברות הם!

ה' יזכנו לעשות מצוותיו ביראה ובאהבה תמיד, אמן!!