המבדיל בין קודש לחו''ל הרב ע

- - - לא מוגה! - - - 

שלום רב.

במסגרת השיעורים שלנו

בנושא המבדיל בין קודש לחו״ל,

שבוע שעבר התחלנו לעסוק

בעניינים של שבת

ומועד

שבשאלות האקטואליות ליהודים שדרים בחו״ל.

היום נעסוק בענייני יום טוב

בנושאים האלה.

התורה אומרת, והכינו את אשר הביאו.

חז״ל למדו מכאן שחול מכין ליום טוב ושבת ואין שבת מכין לחול.

אין שבת ויום טוב מכינים לחול.

כלומר

כל דבר שצריך הכנה,

אנחנו יודעים שביום טוב מותר לנו מותרה מלאכת אוכל נפש,

כן? מותרה מלאכת אוכל נפש, כלומר מותר לבשל ביום טוב, מותר להכין כל דבר שהוא בכלל אוכל נפש.

חז״ל לימדו אותנו דווקא בדברים שלא יכול היה להכין אותם מערב יום טוב.

ודברים שהיה יכול להכין מערב יום טוב,

ביום טוב אסור לגעת בהם,

הם מוקצים.

כגון למשל, אחד הדברים שאותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש הוא שחיטה.

מותר לשחוט ביום טוב.

אלא מה?

את הבעל חיים שרוצים לשחוט, את העוף או את הכבש,

את העגל,

צריך להכין אותם מערב יום טוב.

כלומר, לגשת ללול, לחצר, ולהגיד את התרנגול הזה, המסוים הזה,

אותו אני רוצה לשחוט ביום טוב, ובזה שהזמנת אותו,

אז הוא כביכול לא מוקצה. אבל אם לא הזמנת,

לא תכננת, אמרת בפירוש שאתה רוצה את התרנגול הזה והזה,

אז ממילא התרנגול הזה הוקצה, הוא מוקצה,

וכידוע, הלכות מוקצה,

דיני מוקצה חמורים יותר ביום טוב מאשר בשבת,

שכיוון שחז״ל התירו ביום טוב כל מיני מלאכות לצורך אוכל נפש, חששו שיהיה קל בעיני העם כל עניין,

בגלל שעושים מותרות המלאכות, אז יהיה קל בעיניהם.

לכן החמירו מאוד בהלכות מוקצה.

ולכן כל עניין מוקצה שהוא מחמת הכנה,

צריך להכין מערב יום טוב,

ואם לא הכינו אז הוא בכלל מוקצה.

זה דווקא

העניינים שהם בגדר מוקצה שייכים לישראל.

אבל אם כל הדברים האלו שהוא היה צריך להכין, הם שייכים לנוכרי, כגון שיש לו שכן גוי,

והעופות הם שלו, והגוי נותן לו רשות,

הוא אומר לו ככה, אתה יכול לשחוט מהעופות שלי,

אז לכאורה הוא יגיד, רגע, אבל לא הכנתי אותם מערב יום טוב, לא תכננתי, לא הכנתי אותם.

באמת בעניין הזה אין להם דין מוקצה לעופות האלה,

כיוון שהם שייכים לנוכרי,

וכל מה ששייך לנוכרי אין בו משום מוקצה,

מוקצה ולא צריך הכנה.

למה? משום שהנוכרי לא מקצה שום דבר מדעתו.

עצם זה, מה הרעיון של מוקצה?

כיוון שיש דבר שאנחנו לא יכולים להשתמש בו בשבת או ביום טוב מחמת האיסור שבו,

אז אנחנו מקצים דעתנו ממנו.

ולכן כשאנחנו באים להשתמש בו ביום טוב, באופן של היתר,

הרי הוא בכלל מוקצה.

אבל כיוון שהנוכרי אין לו את ההקצאה הזאת בראשו, אלא במוחו הוא כל הזמן חושב על הדברים להשתמש בהם מתי שהוא רוצה,

אז ודאי שזה לא הוקצה ומותר להשתמש במקרה כזה.

מכל מקום באיסורי נולד הוא מוקצה חמור, מוקצה שהוא חמור, אין היתר. למשל, ביצה שנולדה ביום טוב עצמו,

אז שם באמת יש את העניין הזה, איסור נולד, ובזה יותר החמירו, אפילו שהיא נולדה אצל העור, אצל התרנגולת של הנוכרי.

עוד דבר, אסור ליהודי להוציא מרשות לרשות,

או לטלטל ביום טוב ובשבת כל דבר, אפילו אם הוא מותר בטלטול או בהוצאה ליהודי לצורך הנוכרי. כלומר,

אם עכשיו הוא צריך,

יש לו חבר,

גוי, שהוא צריך להעביר לו איזה משהו,

הוא אומר שהוא גר ליד הבית כנסת,

למרות שהותרה הוצאה ביום טוב,

מותר להוציא,

לצורך כמובן, לצורך היום טוב עצמו,

שונה משבת, שבשבת אסור לטלטל,

ביום טוב הותר לצורך היום טוב.

זה מתי? כשזה בא לצורך היום טוב,

לצורכו של היהודי, לצורכי יום טוב שלו,

אבל אם תכלית ההוצאה היא לצורך החבר הגוי הזה שגר ליד הבית כנסת, הוא אומר, אני הולך בדרך, אני אשים לו שם את החפץ הזה.

ודאי שבמקרה כזה, לצורך הנוכרי, לא הותרה הוצאה ביום טוב,

ואסור לעשות את זה.

עוד עניין ששכיח מאוד ביום טוב,

פעמים קורה שיהודים שגרים בתפוצות,

יש להם יחסי חברות עם שכנים, גויים,

ולכאורה,

כדי לא ליצור מצב של איבה ושנאה, אז

רוצים אולי להזמין אותם ביחד לבוא, לסעוד איתם, סעודת יום טוב.

השאלה היא אם הדבר מותר, האם מותר בעצם להזמין גויים, נוכרים,

לסעוד בסעודת יום טוב.

כתוב בפסוק, אך אשר יאחל לכל נפש

הוא לבדו יעשה לכם.

דרשו חז״ל לכם ולא לנוכרים.

כלומר, כל מה שהותרה מלכת אוכל נפש,

שהותר לבשל ביום טוב, זה דווקא לצורך הישראל.

אבל לצורך נוכרים, אסור.

אז אם אסור לבשל,

אסור גם להזמין אותם לסעודת יום טוב. למה?

גזירה, אמרו חז״ל,

שמא יוסיף וירבה בשבילו מאכלים בגדרה נוספת.

הוא אומר, תשמע, אני אכין את התבשילים שלי, ואם פתאום אני אזמין את הנוכרי,

אז אולי אני אחשוש, רגע, יגיע מצב שאני אגיד, אולי האוכל לא מספיק,

מיד אני אכין עוד ציר,

נוסיף כמויות, נכין עוד ציר,

ואז יוצא שאני בעצם טורח טרחה נוספת במלאכות שהן מלאכות אסורות לצורך הנוכרי. אם זה היה לצורך הישראל, המלאכה מותרת, כי אוכל נפש הותר רק לכם.

אבל לצורך הנוכרי אסור,

ולכן אסור להזמין, שמא אני יטעה ויבוא להרבות בשבילו.

כך כותב השולחן, ארור בסימן תקייב,

ואפילו באותה גדרה שמבשל בה. כלומר, לא שאני אומר, אפילו, אתה יודע מה, אני לא אעשה גדרה נוספת, אני לא אעשה סיר נוסף.

באותו סיר שאני עושה שם את המרק שלי,

אני אוסיף עוד קצת ירקות, עוד קצת מים,

וככה אני ארבה.

אפילו באותה גדרה,

גם שם גזרו חז״ל, אסור להוסיף, גזירה,

ואני אקבל לו בגדרה אחרת.

אם אני אתיר פה, אז גם אני אבוא,

אני אגיד, או אולי הסיר קטן מדי, לא נכנס,

אני אבוא ואפתח סיר אחר, ואני אעשה גם בו,

וכל אחת הגזירה, שלא נאמר שזו גזירה לגזירה, אלא כל זה זו אותה גזירה שאסור להרבות בשביל הנוכרי.

אמנם יש פוסקים שמקלים במקום של איבה או הפסד ממון,

שיש אפשרות להוסיף לגוי באותה גדרה שהוא מבשל לעצמו. ככה המשנה ברורה כותב שם,

ות״קי״ב,

שכיוון שיש פה חשש של איבה,

שאם אני עכשיו,

אני לא יזמין אותו, או שהוא מצפה ממני להזמנה,

או שזה מישהו שיש לי איתו איזשהו עסקים ביחד, ואם אני לא יזמין אותו אז יהיה לי מזה הפסד ממון,

במקרה כזה המשנה ברורה כותב שיש פוסקים שמתירים להוסיף

באותה גדרה שאני, באותו סיר שאני מבשל לעצמי, רק שם להוסיף.

טוב,

זה במקרה המסוים הזה.

אמנם לעניין שבת,

זה דווקא ביום טוב.

שביום טוב, כיוון שהותר לבשל בשביל הישראל,

אז אני חושש שהם או יבוא להרבות בשביל הגוי. אבל בשבת,

אבל בשבת,

מותר להזמין גויים לסעודת שבת אצלו,

ולא חוששים שמא אני אבוא לעבור איזשהו איסור כדי לבוא לבשל להם. לא יספיק לי האוכל, ואני אבוא לבשל להם אוכל נוסף,

ששבת היא חמורה אצל הישראל,

וכיוון שהיא חמורה הוא נזהר בה מאוד למרות כבודו של האורח.

חוץ מזה, גם לא חוששים לשיעורי משקה שבכוסות, שאסורים בהנאה, לכאורה זה גוי, ואם אני מוזג לו יין,

אז יש פה,

לכאורה נשאר לו בכוס יין נסח, כי הוא שתה, הוא הרים את הכוס,

יש בו יין נסח, דיברנו על זה בשיעורים אחרים,

ויש בו יין נסח לכאורה, ואז חשש שמישהו יבוא, יטעה וישתה את העין הזה.

לא חוששים לשיעורי כוסות.

כך כתוב, כך השולחן ערוך בסימן שכה אומר.

לא חוששים לשיעורי כוסות.

אבל צריך לדעת שיש עוד הרבה בעיות אחרות

בעניין הזה של להזמין גויים לסעוד איתך,

גם עניינים של חינוך הבנים וכולי וכולי, יש עוד הרבה דברים,

ולכן זה לא דבר מומלץ לעשות.

בתי מלון או בתי הערכה למיניהם,

פעמים שמתארחים שם גם גויים,

גם אורחים גויים, למשל,

יש הרבה מפרסמים פסח בבית מלון כזה, כל מיני חגים,

לבוא לעשות אותם בבתי מלון כאלה ואחרים.

טוב, זה עניין לכשלעצמו, לבדוק אם מותר, אם אסור, אם זה בכלל אפשרי מבחינה כשרותית, משאר בחינות.

בכל אופן, יוצא שגם בבתי מלון האלה הם הרי לא סוגרים אותם אך ורק לאורחים יהודים,

אלא גם אם באים שם גם אורחים שהם אינם יהודים.

ולכאורה יש לנו את אותה בעיה מצד ההכנה.

אם הטבחים שעובדים בבית מלון הם טבחים יהודים,

אז ודאי שביום טוב מה שמותר להם לבשל לצורך האורחים היהודים,

אסור להם להרבות בתבשיל אפילו באותה גדרה לצורך האורחים שאינם יהודים.

בדיוק כדין בית פרטי, גם שם, אם הטבחים הם יהודים.

אומנם אם הטבחים הם לא יהודים,

כמובן באופן שאין שם חשש לבישולי גויים,

אז מותר לטבחים הנוכרים להרבות בכמות גם...

בשביל האורחים שהם אינם יהודים,

משום שבישול לנוכרי ביום טוב בגדירתו,

אפילו בגדירה שלו, אבי איסור דה רבנן,

שזו גדירה אחרת,

ואין לנו חשש כזה.

ואם הבישול נעשה על ידי טבחים נוכריים, הרי הוא שבות דה שבות,

הוא מותר במקום דרכי שלום, הוא הפסד ממון, שזה המקרה שמה,

שאני לא יכול לגרש את, אומר בעל המלון,

אני לא יכול לגרש את האורחים הגויים,

הלא יהודים שלי, הם לא,

אני אפסיד פה ממון, הם יצא לי שם רע.

במקרה כזה יהיה מותר להרבות בשבילהם על ידי טבחים שהם אינם יהודים.

מה קורה אם השכן הגוי שלי החליט שהוא מפתיע אותי ביום טוב,

והוא מגיע אליי הביתה, הוא דופק בדלת, אחרי שחזרתי מהתפילה, מבית כנסת,

הוא אומר לי, שלום, או, באתי לאכול איתך, שאני יודע שיש לך חג,

הבאתי גם מתנה,

אני רוצה לבוא לסרוד איתך.

במקרה כזה,

אם הנוכרי הגיע בלא הזמנה,

מותר לתת לו לאכול מהמאכלים שכבר הוכנו,

ואפילו אם הוא אדם חשוב,

אני לא חושש,

לא חוששים,

שמא עכשיו, כיוון שהוא הגיע, הפתיע אותי, אני אלך ואני אפתח סיר ואני אעשה בשבילו מאכלים נוספים.

כי כיוון שלא הזמנתי אותו לבוא,

אז חז״ל אמרו, בזה לא גוזרים, לא חוששים,

ולכן מותר לי לתת לו ממאכלים שכבר הוכנו.

כל זה מדובר שהוא הגיע אליי הביתה לסעודה קודם,

אחרי שהכנתי כבר את כל צורכי הסעודה.

אבל אם זה קודם שהכנתי את צורכי הסעודה,

ועדיין אני עכשיו בתהליך של הכנה,

אז ודאי שבמקרה כזה עדיין שייך הגזירה הזאת, כי הנה עכשיו אני רואה שהוא הגיע, אז יש חשש שאני אבוא וארבה בשבילו,

ולכן במקרה כזה זה יהיה אסור.

ואם יצא מקרה כזה שהגיע אליו באמת איזשהו אדם חשוב,

איזה שר או מישהו חשוב שהוא באמת חפץ בעיקרו ולא רוצה להעליב אותו,

אז במקרה כזה,

יכולה ישראל לומר לו בצורה עדינה שלא תפגע בו,

צריך להגיד לו, תשמע,

אם אנחנו כבר הכנו, בישלנו,

אם ניחא לך, אם נוח לך במה שהכנו לעצמנו,

אתה רוצה לאכול איתנו,

אז בשמחה, אבל דע לך שאנחנו לא נכין לך יותר ממה שהכנו לעצמנו.

וברגע שהיהודי אומר את זה,

אז בעצם הוא פה עשה מעשה,

עשה מעשה כדי להסיר את הספק מעצמו,

או שמא הוא יבוא וירבה בשביל הגוי. כי הנה אמרתי, אמרתי לו, תשמע, אני לא הולך להרבות בשבילך,

ולכן כאן, כיוון שעשיתי את המעשה הזה,

במקרה כזה זה יהיה מותר, כמובן באופן כזה שזה ככה יזדמן לו.

כל זה מדובר כשהנוכרי מגיע לבית של ישראל ושם רוצה לאכול, אבל

אם הישראל חפץ בעיקרו של אחד הגויים,

שיש לו איתו עניינים מסוימים,

ורוצה לשלוח לו,

הוא הכין מאכל ביום טוב ונשאר לו, והוא רוצה לשלוח לו גם כן, מהמטעמים, לשלוח לו הביתה.

במקרה כזה מותר,

כי כיוון שהגוי לא אוכל על שולחנו,

אז כל החשש הוא היה שמא ירבה, ופה אין שמא ירבה, כי הגוי נמצא בביתו,

ולכן מותר לשלוח לו מהמאכלים ואין עם זה כל בעיה.

כמו שהזכרנו בשיעור הקודם,

יש מציאות נפוצה שאצל הרבה יהודים שגרים בחו״ל יש להם משרתים,

יש להם עוזרי בית שחיים איתם בבית,

יש להם יחידת דיור בתוך הבית, הם גרים שם,

וכמובן שגם חובה על בעל הבית להאכיל גם את העובדים שלו.

כמו שצריך לדאוג קודם לבהמות, קודם לזה, גם לעובדים צריך לדאוג קודם, קודם שהוא אוכל.

אז במקרה כזה,

הרי גם העובדים האלה הם עובדים לא יהודים,

במקרה הזה מותר להרבות בכמות המאכל בגדרה שמבשל בה ישראל לעצמו,

לצורך העבדים והעוזרי בית,

כן?

למה? כיוון שהוא לא עושה את זה לכבודם,

הוא עושה את זה מחמת החיוב שלו.

שהוא מבשל,

אז מראש הוא לוקח בחשבון את אותם בני ביתו, או אלה סמוכים על שולחנו שהם עובדים,

הוא לוקח את זה בחשבון בעשייה.

ולכן זה לא נקרא שהוא טורח לכבודם,

אלא הוא טורח בשביל עצמו, כי חובה עליו להאכיל אותם, ולכן במקרה כזה יהיה מותר.

רק צריך להיזהר שהוא לא יאמר בפירוש

שהוא עושה, הוא מרבה בשבילהם.

כלומר,

כך כותב שולחן ערוך הרב,

כותב שאם עכשיו הוא בא, נכנס למטבח ורואה את מי שעושה שם ומבשל,

אז ראשון שאלה, תגיד לי, הוספת עוד כמות של אורז בשביל העוזרים שלנו ושל העובדים? תוסיף ותוסיף.

זה לא להגיד.

לא להגיד שלאוסיף בפירוש מפורט, אלא פשוט לעשות את הדברים האלה, לקחת את זה בחשבון מראש.

במה דברים אמורים שמותר להרבות בשביל אותם עובדים? דווקא בבישול או בהכנה שהיא בחד-טרחה. כלומר, אגב, כשהוא עושה את התפשיל שלו,

הוא מוסיף גם עוד כמות בשבילהם.

אבל אפיית הפת, למשל,

אפיית הפת היא כל כיכר וכיכר היא טרחה בפני עצמה.

צריך ללוש את זה, צריך לערוך את זה, לרדד את זה,

ולכן בכל כיכר וכיכר לחם נוסף שהוא מוסיף הוא טורח טרחה יתרה, ולכן בדברים מעין אלו יהיה אסור לטרחה נוספת אפילו בשביל אותם עוזרים או משרתים שגרים אצלו.

עוד תופעה מצויה מאוד,

יש הרבה יהודים שלצערנו לא שומרי תורה ומצוות, מסתובבים בעולם, נוסעים לטייל,

או כאלה שגם נוסעים לכל מיני מטרות,

מטרות עסקים,

מסחר וכאלה.

וכמובן, בהתקרב ימי החגים והמועדים,

הלב הרחב של היהודים נפתח,

והם מתארגנים כדי לארח הרבה יהודים ישראלים שמגיעים לתפוצות, והם רוצים לארח אותם בחג, שתהיה להם פינה חמה, שתהיה להם סעודה חמה, כגון מקומות כמו בית חב״ד למיניהם,

כל מיני קהילות כאלה שאפילו מזמינים הביתה.

וכמו שאמרנו,

רבים מהאורחים האלה הם אינם שומרי תורה ומצוות,

וידוע שעל פי ההלכה יהודי שהוא מומר או מחלל שבת בפרהסיה,

אז דינם כנוכרים לכל דבר, ינם יין נסך,

וכולי וכולי, ויש עוד הרבה

הרבה הגבלות שחז״ל הטילו על יהודי שהוא יהודי מומר או מחלל שבת בפרהסיה,

ולכן דינו כנוכרי.

ואנחנו אמרנו הרגע שאסור להזמין נוכרי,

גזירה שמא ירבה בשבילו, וכמו שאסור להרבות לנוכרי,

כך אסור להרבות לאותם יהודים שהם מחלל שבת וכדומה, כמו שציינו.

אז באמת בעניין הזה יש מחלוקת גדולה בפוסקים

לגבי בכלל מיהו אותו יהודי מומר שדינו כדין נוכרי,

האם זה מחלל שבת בפרהסיה,

או שהוא עושה דברים שהם מפורסמים בשנאתם ליהדות,

שאלה, רובם, ודאי כולם מסכימים שבכאלה הם ודאי דינם כגויים גמורים,

אבל יש כאלה יהודים שהם מומרים לתאווה, כלומר,

הוא בסך הכל מכבד את התורה ואת המצוות, ודאי, שהוא עושה ברית מילה, והוא נישא כדת משה וישראל, וכולי וכולי,

והוא צם ביום כיפור, ויש לו זיקה,

גדולה ליהדות, רק שהוא

עצרו מתגבר עליו, תאוותיו מתגברת עליו,

וקשה לו עם שאר עם שאר זה.

טוב,

בכל אופן,

באמת צריך לדעת לדון כל עניין לגופו, כל אחד באמת לראות האם הוא בגדר אותו ישראל מחלל שבת שדינו כנוכרי גמור, ואז ודאי שאסור להרבות בשבילו, וממילא אסור להזמין אותם.

אם הם הגיעו, אמרנו, דינם בדיוק כמו שהזכרנו בדין נוכרי.

אם הם הגיעו,

אז מותר לתת להם לאכול ממה שכבר הוכן.

אבל להזמין אותם אליך לחג זה בעיה, ולכן צריך,

לפי סוג האורח ומהותו,

כדאי להתייעץ עם מורה הוראה לדעת אם מותר להזמין אותם.

לגבי משלוח שהגיע על ידי נוכרי ביום טוב,

כידוע במדינות העולם,

כמו שהזכרנו,

היום החופשי שלהם הוא ביום ראשון ובשבת וביום טוב, הם עובדים כרגיל.

וקורה שמגיע הדבר או איזה חברה של שליחויות ומביאה

חבילה או מכתב בשביל הישראל, וזה יום טוב.

אז האם מותר בעצם לקבל את החבילה? ודאי שאם מצריכים לכתוב,

השליח מבקש לחתום על תעודת משלוח, ודאי שזה אסור.

מותר לקבל את החבילה הזאת מבלי לחתום,

כיוון שאותה חברת שליחים או אותה חברת דואר היא את כל הפעולה הזאת של ה...עושה את זה על דעת עצמה,

ושכרם גם קצוב,

והם לא עושים את זה לפי הצרכים של אותו יהודי, הם עושים את זה על דעת עצמם.

זו העבודה הקבועה שלו, הוא מחלק את זה בין אם היהודי רוצה או לא רוצה. לכן יהיה מותר לקבל את החבילה הזאת, ואין פה משום ליהנות ממלאכה שהאנוכרי עשה עבורו. כי הוא לא עשה את זה עבורו,

הוא עשה על דעת עצמו.

אמנם,

אם אדם מנוי על עיתון יומי, מגיע אליו כל יום עיתון יומי,

וביום טוב גם כן העיתון מגיע, אולי מחוץ לתחום הוא מגיע, יש עוד כל מיני, כמה בעיות אחרות.

אז בעצם כיוון שהעיתון מגיע על בסיס יומי,

אז יש פה לכאורה בעיה כביכול, כאילו הוא קבע בפירוש עם השליח להביא לו את העיתון כל יום, דבר יום ביומו.

וממילא הבוקר, ביום טוב, שהשליח יצא מהמחסן, מהמפעל, והביא לאותו יהודי את העיתון, הרי הוא עשה בשבילו בדיוק את הפעולה שהיהודי...

כביכול, כמו סיכם איתו מראש.

במקרה כזה, העצה יעוצה היא בעצם, כשאדם עושה מנוי כזה,

כמובן צריך, שוב, אני לא מדבר על היתר לעיתונים או לא היתר לעיתונים,

אם מותר עיתונים או לא, אבל על צד שיש פה עניין, שאדם צריך, מגיע, מקבל דבר יום ביומו,

העצה יעוצה היא בעצם

לסגור או להתנות עם המשווקים של המוצר הזה,

לומר להם, תשמעו, אני מראש אומר לכם,

אני בימים טובים שלנו, של היהודים, ובשבתות, לא מעוניין לקבל,

וגם אני לא מעוניין שתדפיסו בשבילי בכלל את העיתונים האלה,

אל תתערכו בשבילי.

אני רק עושה את המנוי רק לימי חול שזה יגיע. כל שאר הימים, ימים טובים שלנו ושבתות,

אני לא רוצה לקבל אותו.

אז ברגע שהוא התנה את זה, הוא בעצם הסיר את עצמו מהבעיה,

ואם בכל זאת החברה אומרת, תשמע, אנחנו לא מעניין אותנו אתה זה, אנחנו מביא לך, תרצה, תקרע, לא תרצה, תזרוק.

אנחנו עושים, זו שליחות קבועה, זה כבר, הקו הוא קו קבוע של המחלק והוא עושה את זה.

אז ממילא, אם מגיע אליו מקרה כזה,

ודאי שיהיה מותר ללא כל בעיה.

לגבי עירוב תבשילים,

כידוע,

בחו״ל ישנם שני ימים טובים.

אם נזכר ביום טוב ראשון

שהוא לא יירב,

הוא נמצא, יש לו שני ימים טובים לכל יום טוב שני של גלויות, מייד נדבר על זה,

אבל הוא נזכר ביום טוב הראשון, אומר, אופס,

שכחתי לערב, לעשות עירוב,

עירוב תבשילים, כדי שאני אוכל לבשל לצורך שבת. אמרנו, והכינו את אשר הביאו,

שאין יום טוב מכין לשבת,

אלא אם עושים עירוב תבשילים, אז באופן כזה זה יהיה מותר.

או שבעצם, או שהוא שכח לערב, או שנתקלקל או נאבד העירוב,

ואז בעצם הוא לא יכול לבשל לצורך שבת.

אז בעצם,

במקרה כזה,

אותו אדם יכול לעשות עירוב על תנאי.

מה התנאי?

יאמר ככה,

אם היום, שהוא יום טוב ראשון, היום הוא קודש,

ממילא

אני לא צריך לערב, כי מחר

הוא יום חול,

כי בעצם כל יום טוב שני הוא בעצם נעשה מספק,

ואם מחר הוא חול, אז מותר לי לבשל לשבת.

ואם היום הוא חול,

אם היום זה חול, באמת היום זה לא היום, ומחר זה היום, טוב, מחר הוא קודש,

אז בעירוב הזה שאני עושה היום, יהיה שר אילן לאפויה ולבשולה את כל הנוסח.

ולמחרת הוא לא צריך לומר כלום.

באמת, לגבי עירוב כזה, עירוב על תנאי,

באדם ששכח, נחלקו הפוסקים, האם לברך על עירוב כזה או לא לברך על עירוב כזה.

דעת המגן אברהם,

בתקכז שם,

שמברך בתחילה, ודעת רבי עקיבא ירו, המשנה בורם מביא את זה שם,

שלא לברך. כל זה דווקא ביום טוב שיש לו יום טוב שני של גלויות, אבל בראש השנה,

אם הוא שכח לערב,

ראש השנה שבא לפני שבת שכח לערב, אז במקרה כזה ודאי שלא יכול לעשות עירוב על תנאי,

משום ששני ימים טובים של ראש השנה זה קדושה אחת,

זה יום האריכתא, וזה לא משום ספק יום טוב.

יום טוב שני של גלויות.

הגמרא בביצה דף ד' אומרת,

שלחו חכמי ישראל לחכמי הגולה אשר בחו״ל.

היזהרו במנהג אבותיכם בידיכם,

שמא תגזור המלכות גזירה ותבואו לקלקל המועדות.

חכמי ישראל שולחים לחכמי חו״ל,

אומרים להם, תשמעו, תיזהרו, תדקדקו טוב-טוב בתאריכים שלכם, תשימו לב,

שימו, תנו לבכם, שלא תטעו, שמא המלכות תגזור איזה גזירות ומחמת הבלבול שייצור אצלכם אתם תטעו.

רש״ים פירש שמה,

שמא תגזור המלכות הרשעה שלא יתעסקו בתורה,

וישתכח סוד העיבור מכם,

וכשתעשו יום אחד, יום טוב אחד,

תבואו לידי אכילת חמץ בפסח.

למה?

כשתעשו החודש המלא חסר, אתם תטעו, מרוב שתשתכח התורה אתם תטעו,

ואת החודש שצריך לעשות מלא אתם תעשו אותו חסר, ואת החודש שחסר תעשו אותו מלא,

במקום ל' יום תעשו אותו כ' ט' יום וכולי,

ואז יצא שאתם תבלבלו את הזמנים,

ובזמן שהוא פסח אמיתי אתם תבואו לאכול חמץ, כי תטעו בחשבון.

ואף על פי שכל ימי החג והמועד הנזכרים בתורה הם יום אחד בלבד,

כך כתוב בתורה על כל יום ויום ביום י״ד, ביום זה לא כתוב בשום מקום בתורה שצריך לעשות שני ימים טובים,

כמו שבאמת ככה מקיימים בארץ ישראל רק יום אחד.

מכל מקום בחו״ל עושים אותם שני ימים,

חוץ מראש השנה, כמו שאמרנו, שגם בארץ ישראל עושים שני ימים,

ויום הכיפורים,

שגם בחו״ל עושים אותו יום אחד, ונסביר עוד מעט למה.

אז בעצם מה הטעם שתיקנו חז״ל לעשות יום טוב שני של גלויות בחו״ל?

כותב כך בספר התודעה,

בעבר היה בית הדין הגדול שבירושלים מקדשים את החודש על פי עדים שהעידו שראו את הלבנה בחידושה.

היו מגיעים עדים לבית דין, ראינו את הלוואה,

וככה היו עושים קידוש החודש.

כמובן, היו חוקרים אותם, דורשים אותם,

וברגע שהגיעו להחלטה, למסקנה, החליטו שמקדשים את החודש.

כלומר, היום זה ראש חודש, כך ראו.

ואז מיד היו שולחים שליחים לכל התפוצות,

לכל מדינה ומדינה בכל העולם כולו,

היו יוצאים שליחים להודיע באיזה יום החודש נתקדש,

וכדי שכל היהודים בכל התפוצות ידעו מתי,

באיזה תאריך מדויק, לחוג את החגים.

אך פעמים שהשליחים לא יכלו להגיע לכל המקומות בזמן,

והגיע כבר הזמן של המועד לעשות אותו.

כלומר, הם ראש חודש ניסן,

והשליחים יצאו, אבל לא הספיקו להגיע עד י״ד,

ולכן אותם יהודים באותן תפוצות לא ידעו, אוקיי, מתי זה? מתי קידשו את החודש?

האם זה היה חודש מלא או חודש חסר?

אם קידשו אותו, אם זה היה חודש חסר, היה בו רק כ״ט ימים,

אז לכאורה אנחנו עושים את זה בי״ג, כאילו יום לפני לגבי ארץ ישראל, ואם זה חודש מלא, אז אחרי.

ולכן הגלויות היו עושים שני ימים טובים מספק,

שמא היה חודש זה חסר או חודש מלא,

והיו נוהגים בשניהם קדושה שווה.

חוץ מיום הכיפורים, שאותו כולם היו עושים יום אחד מחמת הקושי שבתענית עצמה,

ואף על פי שאחר כך בטל קידוש החודש,

ועל פי ראיית עדים,

וכל החודשים נקבעו על פי חשבון, כמו שתיקן לנו הלל הזקן.

בכל אופן,

לא שינו הגלויות ממנהג אבותיהם, ונהגו עד היום הזה שני ימים כבעבר.

גם בזוהר הקדוש כותב כך,

כי עת רצון של למעלה וייחודים עליוניים שבקריאת שמע ותפילה וקדושת שבת ויום טוב,

הם למעלה מגדר המקום והזמן,

רק מאירים למטה לכל מקום ומקום לפי זמנו הראוי לו.

כלומר, אומר הזוהר,

שזה שעכשיו בארץ ישראל זה י״ד, ופה חוגגים את היום טוב,

ויש בשמיים אותו יום קדושה,

זה שבארץ אחרת מקיימים את זה גם בט״ו,

אותה קדושה קיימת גם שם.

הקדושה היא לא רק קיימת לפי המיקום של ארץ ישראל,

אלא כיוון ששם עכשיו, לפי החשבון שלהם,

גם כן זה יום טוב,

וגם כן נוהגים את כל מנהגי היום טוב באותה קדושה.

אז גם אותה הערה שמגיעה מהשמיים,

היא קיימת בדיוק גם בימים האלה בחו״ל.

וזה גם הטעם ששורה הקדושה העליונה בחו״ל ביום טוב שני של גלויות,

ולכן זו הסיבה שגם בני חו״ל שמגיעים לארץ ישראל,

או סליחה, גם בני ארץ ישראל שבאים לחו״ל,

חייבים את כל העניינים, לפחות שבפרסן, מיד נדבר על זה,

חייבים לנהוג גם כן ביום טוב שני של גלויות,

אף על פי שדעתם לחזור אחר כך.

ובאמת במקרה הזה,

כל מי שחי בחו״ל צריך לנהוג יום טוב שני של גלויות,

והמזלזל ביום טוב שני עובר באיסור,

אפילו באיסורי דה רבנן,

או שהוא יוצא חוץ לתחום.

כתוב,

הפוסקים כותבים, היה חייב נידוי או מכת מרדות,

וכל העובר על דברי סופרים, כעובר על דברי תורה.

כל דיני יום טוב ראשון נוהגים בחו״ל גם ביום טוב שני,

חוץ

מקבורת המת,

שביום טוב ראשון

אסור להתעסק בקבורת המת אלא על ידי גויים, אם נפטר מת וצריך לקבור אותו, אז רק על ידי גויים,

וביום טוב שני אפילו על ידי ישראל מותר לקבור את המת,

מפני כבוד המת.

וגם דין חולה שאין בו סכנה,

שביום טוב ראשון עושים לו רפואה רק על ידי גוי,

וביום טוב שני מותר לעשות לו כל איסורי דה רבנן אפילו על ידי ישראל.

לפיכך ביום טוב שני של גלויות בחו״ל מותר לקחת כל מיני תרופות, כדורים,

אקמול, כל מיני דברים כאלה אפילו למחוש בעלווה.

כמו שיש דין יום טוב שני של גלויות,

אנחנו צריכים לדעת לגבי מיעוט הכיף.

יש לנו מושג בהלכה שנקרא בן ארץ ישראל,

כלומר אדם שההלכות לגביו

נקבעים כיוון שהוא נקרא בן ארץ ישראל, הכוונה דר בארץ ישראל,

ויש לנו מושג שנקרא בן חו״ל,

שההלכות לגביו נדונים כאילו הוא גר בחו״ל.

אז מי הוא נקרא בן חו״ל?

כותב השולחן ערוך בסימן תצד״ו, סעיף ג',

כל יהודי השוהה דרך קבע בחו״ל, כגון המתגורר שם בדרך קבע,

או שהוא שוהה שם לצורך עבודה,

כמו שליחי מוסדות למיניהם,

או כאחד שיוצא לצורך לימודים, או לצד...

חסקים,

והוא נמצא שם למשך שנה או יותר.

שנה זה בעצם זמן שהוא כמו קביעות.

או אחד שיוצא לטיול ויש לו מה שנקרא כרטיס לכיוון אחד, הוא לא מתכנן מתי הוא חוזר. אני לא יודע מתי אני חוזר, אני יוצא לטיול.

והוא לא יודע זמן חזרתו לארץ ישראל.

או אדם שמחליט לעזוב את הארץ, אני נוסע להשתקע בחו״ל.

כל אלה הריהם כבני חו״ל וחלים עליהם כל דיני יום טוב שני של גלויות.

כך כותב גם בחיי אדם, בכלל קג.

אלא שנחלקו הפוסקים לגבי אדם שנוסע, אבל אשתו וילדיו נשארו עדיין בארץ ישראל.

מה הדין באמת במקרה כזה?

או אם השאיר את ביתו וחפציו, הוא נסע לשליחות, נמצא שם, אבל יש לו פה בארץ ישראל, יש לו דירה,

בית, החפצים, הכל קיים.

אז באמת במקרה כזה, אם יש פה כמה וכמה נתונים,

המשפחה נשארה בארץ, הבית נשאר בארץ, במקרה כזה צריך באמת לבחון כל עניין לגופו, ואדם שנתקל במקרה כזה צריך באמת לשאול מורה הוראה כל עניין לגופו,

ושיורה לו באמת כמו מי עליו אינוק, האם כבן ארץ ישראל או כבן חו״ל.

בן חו״ל שעלה לארץ ישראל לתקופת ניסיון,

עולה לארץ, אומר, אני רוצה לנסות איך החיים בארץ,

רוצה לבדוק, להתעכם, לראות אם אני יכול להתיישב פה,

אבל הוא בעצם אומר,

אם אני לא אצליח,

אני אחזור, אחזור לביתי בחו״ל.

במקרה כזה,

כל זמן שאדם לא עקר מדעתו מלשוב לחו״ל,

כלומר הוא אומר, אני בא לתקופה ניסיונית,

אני לא מגביל אותה בזמן, אבל אם אני לא מצליח אני חוזר הביתה, אני חוזר לחו״ל,

במקרה כזה הוא עדיין לא עקר את מקום יישובו בחו״ל, ולכן דינו כבן חו״ל, וגם כל זמן שירותו בארץ,

הוא צריך לנהוג יום טוב שני של גלויות כדין בן חו״ל שמבקר בארץ.

אבל ברגע שהוא הפקיע מדעתו, עקר מדעתו, אמר אני עולה לארץ,

לא מעניין אותי, עולה להצליח.

אם אחרי זה הוא יחשוב, אם הלך בדעתו וירצה לחזור, זה עניין אחר,

אבל כשהוא עולה,

הוא בא בדעת,

לא בדעת, על מנת לחזור.

אז במקרה כזה דינו כבן ארץ ישראל.

לדוגמה, בחור שעולה לארץ ישראל לצורך לימודים,

בא לפה, יש הרבה יהודים שולחים את הבנים שלהם ללמוד פה בישיבות בארץ ישראל,

אבל הבחור הזה הוא עדיין סמוך על שולחן אביו ואמו.

הם מפרנסים אותו ודואגים לכל צרכיו,

וכמובן שהוא מסיים את הלימודים, הוא מתוכנן לחזור לגור בחו״ל ליד הוריו.

אז באמת במקרה הזה דינו כבן חו״ל,

ופה בארץ הוא נוהג כבן חו״ל

ששוהה בארץ ישראל לגבי יום תשעי גלויות וכו׳.

אמנם, אם הבחור הזה הוא אדם בוגר,

עצמאי, שהוא לא סמוך על שולחן הוריו,

או שאם הוא ימצא פה כלה בארץ,

אז הוא יחליט,

הוא מוכן להשתקע, מוכן להישאר לגור פה.

במקרה כזה כותב הרב ביביע עומר בחלק ו' שדינו כבן ארץ ישראל,

אפילו שבסתם דעתו לחזור לחו״ל, אבל כיוון שהוא אומר יש לי אפשרות שאם אני אמצא פה כלה או שאם אני אסתדר פה אני אשאר,

במקרה כזה כבר עכשיו הוא נידון כבן ארץ ישראל,

וכל זמן השהות שלו כרגע הוא נידון כבן ארץ ישראל,

ולא צריך לנהוג את כל ההנהגות האלה כמו שנוהגים בחו״ל.

יש עוד מציאות,

יש יהודים שחיים בחו״ל, אבל באופן קבוע את כל שלושת הרגלים הם תמיד עושים בארץ, מגיעים תמיד לארץ, למשפחה שיש להם פה,

ואת החג הם חוגגים פה.

הרב, הרב אוירבך במלחת שלמה דן בזה ואומר כך,

אם

אדם כזה שעושה באופן קבוע את כל החגים שלו בארץ ישראל,

דינו כבן ארץ ישראל, למרות שבשאר השנה הוא חי בחו״ל.

למה?

שכיוון שכל עניין יום טוב שני תלוי במקום שאתה נמצא,

והוא תמיד באמת, בימים טובים בחגים, נמצא בארץ ישראל,

לכן לעניין ימים טובים דינו כבן ארץ ישראל.

ולגבי שאר השנה, שבתות, דינו כבן חו״ל. אין כל כך נפקא מינא,

אבל לגבי יום טוב שני,

שזה מה שאנחנו דנים עכשיו, הוא תמיד נמצא בארץ ישראל, ולכן דינו כבן ארץ ישראל, ולא צריך לעשות שני ימים טובים.

אמנם הרב

שטרנבורג בספר תשובות והנהגות,

בחלק ב', מבין שיש חולקים על כך,

שבאמת תקנת יום טוב שני של גלויות היא חלה על הגברא, חלה על האדם,

ולכן תושב חו״ל, אם אתה כל החיים, כל השנה חי בחו״ל, ואתה תושב חו״ל, וכל החיים שלך מתנהלים בחו״ל,

אז לעולם אתה נקרא בן חו״ל, ואפילו אם אתה מבקר בארץ באופן קבוע בשלושת הרגלים,

דינך כאורח ואתה צריך לנהוג כבן חו״ל.

באמת,

כמובן גם מכיוון שזה מחלוקת אחרונים, כדאי לשאול כל אחד ינהג לפי רבותיו.

יהודי שמקום המגורים שלו משתנה מעת לעת,

פעם אחת הוא צריך כמה חודשים להיות עם משפחתו בארץ ישראל, כמה חודשים הוא נוסע לחו״ל.

במקרה כזה, ועוד דבר שיש לו,

יש לו גם דירה, פה,

למשל, בחו״ל יש לו דירה שהוא שוכר אותה,

ובארץ יש לו דירה קנויה, או שבשניהם זה דירות שכורות.

לגבי דירות, כבר האגרות משה בחלק ג'

כותב שכיוון שבימינו אדם יכול לגור אפילו שנים רבות בדירה שכורה,

אז בעצם העניין של קניית דירה היא לא הוכחה על קביעות מקום,

כי אדם יכול לחיות כבר 20 שנה, ואחרי לחיות בדירה שכורה, וזה גם קבוע.

אז לא הקניית דירה עושה את זה.

אבל כיוון שיש לו גם דירה פה וגם פה,

באמת, שוב, במקרה הזה,

אדם שחי כמה חודשים פה, כמה חודשים פה,

במקרה הזה, אדם כזה,

כל חג שאליו הוא נקלע,

הוא ינהג כפי מנהג אותו מקום ששם הוא נמצא.

אם יצא לו החג שהוא נמצא בחו״ל, ינהג כבן חו״ל, ואם יצא לו החג שהוא בארץ ישראל, ינהג כבן ארץ ישראל.

לגבי בני ארץ ישראל שנוסעים לחו״ל,

והם בעצם שם חוגגים את הגיע היום טוב,

איך, מה עליהם לעשות ביום תשני של גלויות שאצלהם הוא יום חול גמור או חול המועד?

אז תושב ארץ ישראל שיוצא לחו״ל לתקופה קצובה של כמה שבועות או חודשים או לצורך עבודה או שליחות,

ודעתו ודאי לחזור לארץ ישראל, ודאי שאדם כזה נקרא בן ארץ ישראל למרות שהוא נמצא שם תקופה מסוימת,

כי ודאי, אני נסעתי כדי לקיים את השליחות ומייד כשאני מסיים אני חוזר,

אני עדיין דעתי כבן ארץ ישראל, לא שיניתי את מקום מגוריי,

ולכן הוא לא צריך לנהוג יום טוב שני של גלויות.

במה דברים אמורים?

דווקא בדברים שבצנעה,

אבל כל דברים שהם בפרהסיה,

ונסביר, דברים שבצנעה כגון הנחת תפילין,

תפילה עצמה,

אז ודאי ביום טוב,

צריך ביום טוב שני של גלויות,

אצלו זה יום חול, צריך להניח תפילין,

לגבי התפילה אנחנו מייד נדבר מה עליו לעשות,

וגם לגבי המלאכות,

מותר לו בביתו, ביום טוב שני של גלויות, לבשל,

לאפות, כל המלאכות שמותרות, אבל דווקא בביתו,

בדברים שהם בצנעה, כגון אבל.

אם לשמוע מוזיקה,

ירצה לשמוע מוזיקה, זה אסור. למה? לשמוע מוזיקה, כל השכנים שומעים,

אצלהם זה יום טוב, יום טוב אצלהם אסור.

ולכן, כל דבר שהוא בפרהסיה, זה יהיה אסור לעשות.

גם למשל, להדליק אור יהיה מותר, כי באמת זה מסוג הדברים שהרואים,

למראית עין זה נראה, טוב, יש פה שעון שבת, השעון שבת, כל דבר שאפשר לתלות,

שהוא נעשה בהיתר, יהיה מותר לו לעשות את זה, אפילו שזה נראה כביכול בפרהסיה.

אבל דבר שהוא אסור, שהוא בפרהסיה, וכל מי שרואה אומר, תשמע, לא ייתכן שהדבר הזה קורה, אלמלא עשו את זה, עשו את המלאכה הזאת היום,

אז זה ודאי שאסור משום מרעיתיים, כך כותב בשוות אגרות משה.

וגם כמובן שיהיה מותר לו לטלטל מוקצה, כי זה עוד פעם דברים שבצנעה.

ואם זה ערב שבת, יום שני יוצא ערב שבת, אז ודאי שהוא לא צריך להכין עירוב תבשילין,

יכול לבשל כהרגלו.

כל זה אמרנו באדם שנוסע לתקופה קצובה וחוזר,

מי שהוא מוגדר כבן ארץ ישראל.

מכל מקום, אסור לו לעשות מלאכת איסור אפילו מדה רבנן,

ביום טוב שני של גלויות,

כשהוא נמצא ביישוב של יהודים,

כל מה שאמרנו, כל דבר שהוא בפרהסיה.

למה? כי אז זה בעצם ייצור מחלוקת,

אנשים יחשבו שהוא מזלזל ביום טוב שני שלהם, כיוון שזה, תראו את זה, זה בן ארץ ישראל,

מבחינתו אצלנו זה יום קדוש, והוא ביום הזה עושה, הוא נוהג מנהגי חול,

ולכן אמרנו דברים שבפרהסיה לא יעשה ויחמיר.

אבל אם הוא נמצא באמת ביישוב, נמצא במקום

שכולם שם גויים, הוא נמצא באיזה עיר, באיזה מדינה, כולם גויים.

אז הוא מבחינתו מצא לעצמו את המניין, מתפלל ביום טוב הראשון, יום טוב שני, אף אחד לא מכיר אותו, לא, אין שם, כולם שם, אין שם יישוב יהודי,

אין חשש שיהיה את הבעיה של מריטיין, במקרה כזה יהיה מותר לו לעשות אפילו מלאכות גמורות בפרהסיה,

ביום טוב שני של גלויות, כך כותב מרן בשוק אבקת אוכל בסימן כו'.

בין ארץ ישראל ששוהה בחו״ל,

שדעתו לחזור לארץ ישראל.

אם עכשיו ביקשו ממנו ביום טוב שני של גלויות, שאצלו זה יום חול, אמרו לו, תשמע, בוא תקדש לנו,

צריך לעשות קידוש, אצלנו זה יום טוב.

אז ודאי שכיוון שאצלו זה יום חול, אסור לו לעשות להם קידוש,

כי הוא לא שייך בקידוש הזה,

ויש פה אפילו חשש ברכה לבטלה.

אדם שיש לו,

בין ארץ ישראל שיש לו מפעלים, בתי מסחר,

ששם מועסקים פועלים שכולם גויים,

אז ביום טוב שני, כמובן, כל בני חול סוגרים את העסקים שלהם, אסור לעבוד.

אבל הוא, כיוון שהוא בן ארץ ישראל, וכל הפועלים שלו הם פועלים גויים,

מותר לו להניח להם לעבוד ביום טוב שני של גלויות,

שכיוון שהוא בן ארץ ישראל, לא...

חלה עליו השביתה ממלאכה ביום טוב שני של גלויות, שאצלו הרי זה יום חול כאמור,

כך כותב בשמירת שבת כהלכתם בחלק א'.

יוצא גם שהוא הדין לבן חול שיש לו עסקים בארץ ישראל,

למרות שאצלו ביום טוב שני הוא שובת ממלאכה, אבל כיוון שפה בארץ כל העובדים, כל המנהלים, כל מי שעוסק בבתי המסחר שלו הם ישראלים שאצלהם זה יום חול,

אז ודאי שיהיה מותר להם לעבוד בשבילו,

כיוון שהוא לא עושה שום מלאכה, שום איסור.

ככה היה בי עומר בחלק ט' כותב.

לגבי תפילות וקריאת התורה ודברים כאלה, כיצד ינהג

בין ארץ ישראל שנסע לחול ועכשיו אצלהם זה יום טוב שני של גלויות?

אז ניגע בעניין עניין ונבהר.

לגבי תפילת ערבית של ליל יום טוב שני, הוא עכשיו חגג איתם יום טוב ראשון,

מוצאי יום טוב ראשון,

אצלהם מיד מתחילים תפילת ערבית חגיגית של ערב חג,

יום טוב שני,

ואצלו זה כבר תפילה למוצאי חג,

או של חול המועד או של יום חול.

אז בתפילת ערבית

יתפלל שמונה עשרה כמו שהוא מתפלל בחול. למה? כיוון שתפילת לחש זו תפילה שהיא בצנעה,

אף אחד לא רואה ולא שומע מה הוא אומר בלחש,

אז באמת זה הוא יכול לעשות, זה דברים שבצנעה ויכול להתפלל כתפילה שבחול, וכמובן יעשה הבדלה בחונן הדעת, אתה חוננתנו,

ובביתו אפילו יעשה הבדלה בצנעה.

לגבי שחרית,

יניח תפילין בבוקר בבית בסיני, יקרא בהם קריאת שמע,

אחרי זה ילבש מקדי יום טוב וילך לבית כנסת, יתפלל עם כל הציבור

כמו שהם מתפללים. בתפילת עמידה יתפלל תפילה שהוא רגיל כבן ארץ ישראל, תפילה של חול או תפילה של חול המועד,

ואפילו שבלחש הוא מתפלל תפילה שהיא שונה מהנוסח של הציבור,

שאר הציבור, זה עדיין נחשב לו תפילה בציבור,

כיוון שהוא עדיין, שהוא מתפלל עם עשרה אנשים,

ובחזרת השעץ הוא יענה, אמן, ברוך הוא ברוך הוא, לפי הברכות של הציבור עצמו,

ככה גם בתפילת מנחה.

לגבי הלל,

כשיאמרו הקראה להלל,

אז כמובן יאמר איתם, ודאי שלא יברך, כי אצלו אין חיוב על הלל,

והוא יאמר איתם את כל הפרקים כקורא פרקי תהילים בעלמא,

ועדיף, אם הוא יכול להגיד גם את ההלל בדילוג,

שזה יותר טוב.

אם מזמינים אותו להיות שליח ציבור, לעבור לפני התיבה,

ישתדל להתחמק,

אצלו הוא הרי לא יכול להתפלל את אותה תפילה שהם מתפללים.

גם ייגש לגבאי, יגיד לו, תשמע, אני בן ארץ ישראל, אני לא מתפלל כמוכם,

אל תעלה אותי.

כמובן שגם בן חוי שנמצא בארץ ישראל,

ואצלו הוא נוהג יום טוב שני של גלויות, אז ודאי שלא יעלה להיות שליח ציבור שאצלו יום טוב שני ואצלו בארץ ישראל זה יום חול,

שהוא לא יכול להתפלל כמותם.

לגבי תפילת מוסף,

אז הרי אצל אם זה יום חול,

אז אצלו הוא לא יכול, אין לנו תפילת מוסף ביום חול.

אז במקרה כזה מה יעשה? יעמוד איתם, יחזיק את הסידור ויאמר כמה מזמורים,

ויעשה כאילו הוא מתפלל איתם, שזה לא ייראה כאילו הוא מסובבה שלא תתגודדו.

אם הוא כהן אז מותר לו לשא את כפיו, זה אין בעיה בתפילת מוסף,

אבל את התפילה עצמה לא יאמר איתם.

כך, אם הוא ביום טוב שני של חג ראשון, או של חג ראשון של פסח או של סוכות,

שאצלו זה חול המועד ואצלם זה יום טוב שני,

אז לגבי תפילת מוסף, יכול להתפלדם, כי גם בחול המועד יש תפילת מוסף.

אלא מה?

בתפילה עצמה יאמר כמו בחול המועד. בלחש הוא אומר, ביום מקרא קודש הזה.

כשהם אומרים ביום טוב מקרא קודש הזה, כי אצלו זה לא יום טוב, אצלו זה חול המועד.

אז באמת, במקרה הזה. אבל אם הוא מתכבד בשליח ציבור, שמותר לו לעלות להיות שליח ציבור,

משום שגם אצלו שייך תפילת מוסף, אז הוא יכול להתפלל מוסף.

במקרה כזה אפילו בחזרה יוכל להגיד ביום טוב,

כדי לא ליצור מצב לא נעים אצל הציבור.

לגבי קריאת ספר תורה,

אז אם אצלו חול המועד ואצלם זה יום טוב,

אז גם בחול המועד אצלו יש חיוב לקרוא בתורה.

אבל בחול המועד עולים רק ארבעה עולים,

לכן מותר לו לעלות לתורה בארבעת העולים הראשונים.

העולה החמישי ומפטיר ודאי שלא יעלה, כי אצלו זה לא שייך.

או אם אצלו זה יום חול וזה שני וחמישי,

שיש בהם ספר תורה,

אז כמובן גם פה יהיה מותר לו לעלות לשלושת העולים הראשונים,

כי ביום שני וחמישי גם אצלו יש את החיוב הזה.

הכלל הוא בעצם שאם אצלו גם כן יש חיוב לספר תורה,

אז מותר לו לעלות רק בעליות שהן כדין אצלו,

שלושת העולים הראשונים, כמו ביום שני וחמישי. אבל אם זה ימים שהם לא ימים של ספר תורה,

יהיה אסור לו לא יעלה לספר תורה ולא ישמש גם כבעל קורא עבורם,

כיוון שאין לו שייכות עם הקריאה הזאת,

כך כותב בחזון עובדיה.

ודע שאפילו יש מניין של בני ארץ ישראל ששוהים בחו״ל, והם מחליטים,

אנחנו בואו נעשה מניין שלנו,

מניין שבני ארץ ישראל רוצים לעשות פה, ננהג לפי הזה שלנו, נעשה יום אחד.

אסור להם לעשות דבר כזה. יש פה,

נחשב שהם עושים מעשה בפרהסיה,

ואסור להם לעשות מעשה כזה.

אמרנו רק דברים שהם בצנעה.

בן ארץ ישראל ששוהה בחו״ל,

דבר נוסף, לא יכול,

אם למשל ביום טוב שני, שאצלו זה יום חול,

והם אין להם עניין. הם תשעה,

רוצים להתפלל תפילה של יום טוב, והוא בן ארץ ישראל, לא מתפלל תפילה של יום טוב, תפילה של חול.

לא יכול להשלים איתם עניין אפילו.

לא יכול להצטרף למניין להשלים איתם עניין,

כיוון שאצלו זה יום חול והוא לא ראוי להצטרף איתם, כך כותב בחזון עובדיה.

והוא הדין גם לבן חול ששוהה בארץ ישראל,

שהם מחפשים, הם אצלו יום טוב שני של גלויות, אצלם זה כבר יום חול, הם תשעה אנשים, בוא תצטרף, אסור לו להצטרף.

אישה ששוהה ביום טוב שני של גלויות בחו״ל,

שהיא בת ארץ ישראל,

בליל יום טוב שני היא צריכה להדליק נרות, מחכים לראות בבית את הנרות,

ואצלה זה יום חול, אז ודאי תוכל להדליק נרות

בלא ברכה, משום שזה גם כן דבר שבפרהסיה.

לגבי ברית מילה,

בתינוקות שנולדים בחו״ל.

תינוק בן חו״ל שנולד בין השמשות,

שהוא

ספק יום ספק לילה,

ויוצא שברית המילה שלו, היום השמיני,

היא בספק יום שמיני, ספק יום תשיעי ללידתו.

הספק יום שמיני, ספק יום תשיעי, יוצא ביום טוב שני של גלויות.

הרי אנחנו יודעים שאם זה יוצא ביום טוב הראשון,

אז כיוון שזה ספק,

אז אנחנו לא מחללים את היום טוב או את השבת בשביל ספק.

אסור, והמילה נדחית ליום חול שמיד בא אחריו.

לא מחללים את השבת או יום טוב על ברית שהיא ספק.

אבל עם הברית, הספק הזאת, היא בעצם נופלת ביום טוב השני.

מה הדין?

אז ביום טוב השני, אם זה נופל ביום טוב השני, מותר למול אותו, ואין לדחות את המילה לאחר היום טוב השני.

וגם הוא הדין שמותר ודאי להטיף דם ברית לתינוק אם צריך לעשות את זה ביום השני.

או,

אבל אם המילה הייתה מילה שלא בזמנה,

כן, כלומר,

תינוק שהוא חולה, כגון חולה בצאבת,

ואי אפשר למול אותו מחמת זה,

אז בעצם מחכים לו עד שהוא יבריא.

ומייד שהוא מבריא,

אז מלאים אותו.

ויצא שהוא הבריא ממש ביום טוב הראשון, והנה אפשר כבר למול אותו ביום טוב שני.

אבל זה נקרא ברית שלא בזמנה.

במקרה כזה נוהגים להחמיר ולדחות את המילה לאחר יום טוב שני,

כך כותב השערי תשובה בסימן תצ״ו,

וגם אחידה בשיעורי ברכה, כך כותב,

שהמנהג הוא לדחות את הברית,

וברית שלא בזמנה, לעשות אותה לאחר יום טוב שני.

לגבי ברית מילה ליוצא דופן,

תינוק שנולד בניתוח קיסרי,

שגם מילתו לא דוחה שבת ולא דוחה יום טוב ראשון.

נחלקו הפוסקים לגבי יום טוב שני,

האם מילת יוצא דופן תדחה יום טוב שני או לא.

יש אומרים באמת שדינו כדין תינוק שנולד בין השמשות,

ומותר למול אותו ביום טוב שני, ויש אוסרים בזה.

בכל אופן,

לגבי זה צריך כל אחד ודאי לעשות שאלת רב,

לפי מנהגיו.

לגבי יום טוב שני של ראש השנה, ודאי אמרנו שזה קדושה אחת, זה כמו יום טוב ראשון, ובוודאי לא מלאים בו מילת יוצא דופן.

ודאי שבכל מקום שאסרו מילה ביום טוב שני,

אסור לעשות אותה אפילו. הוא אומר, טוב, אתה יודע מה, אצלי יום טוב שני אסור לי למול,

אבל אולי אני אקח מוהל שהוא בן ארץ ישראל. אצלו זה יום חול, והוא יכול למול.

ודאי שאסור לעשות את זה,

כי חובת המילה מצווה על האב למול את בנו,

וכמה היא מצווה עליו, אז בעצם זה הולך לפי הדינים שהאב חייב בהם,

ולא יעשה את זה.

השם יזכה את כל בני חול לעלות לארץ ישראל,

ונזכה ביחד לראות בניין בית המקדש במרב ימינו אמן.