פתח תקוה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, בעזרת השם, נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

נבין היום קצת מה זה צידוק הדין לצדק את דינו של הקדוש-ברוך-הוא.

בפרשת שמיני כתוב,

ויאמר משה אל אהרן,

הוא אשר דיבר השם לאמור בקרובה יקדש

ויידום אהרן.

שני בניו של אהרן מתים.

ליום חנוכת המשכן

יורדת שכינה,

הם נכנסים

להקריב,

יוצאת אש מלפני השם,

נכנסת דרך חותמיהם,

והם מתים.

ויום שמחת לבו של אהרן,

שהוא זוכה להוריד שכינה במשכן,

שני בניו מתים.

פירוש רשי,

קיבל שכר על שתיקתו.

מה השכר שקיבל?

שנתייחד עמו הדיבור

שנאמרה לו לבדו פרשת שטויי יין.

ואפשר לומר כי זה לא היה רק שכר,

אלא כשקרה לו אסון,

מתו פתאום שני בניו.

לשתוק באסון כזה דרושה עבודה רבה,

להוסיף הרבה ירד שמים ולהתבונן היטב מהי תכלית האדם.

זה ניסיון שלא כל אחד יכול לעמוד בו, מעטים מסוגלים לעמוד בו,

לראות שני בנים

ברגע אחד לעיני כל ישראל נשרפים ולדום,

לשתוק

שתיקה גמורה,

מעלה גדולה של יראת שמים והבנת תכלית האדם ועולמו.

ולא רק זה, עד שהוא הגיע למדרגה

של השראת שכינה ונבואה באותו רגע.

כיוון שאין השכינה שורה מתוך עצבות,

ולכן ברור שהוא שמח,

כי בלי שמחה אין השכינה שורה.

אבל על-ידי התבוננות ביראת שמעיים

הוא הגיע למדרגה גבוהה כזאת,

כי מי שמאמין בהשארת הנפש

שהעולם הזה הוא רק עולם מעבר ומגיעים לעולם האמת,

אין לו להצטער הרבה על מת,

ובפרט

אם הוא יודע שהוא צדיק,

שהוא הולך למקום טוב הרבה יותר ולמקום שהוא ייחל כל ימי חייו.

וכמו שאמר הרמב״ן על הפסוק,

בנים אתם לשם אלוקיכם,

לא תתגודדו.

רבי אברהם אומר,

אחר שתדעו שאתם בנים לשם

והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו,

לא תתגודדו על כל מה שיעשה,

כי כל מה שיעשה לטוב הוא,

ואם לא תבינו,

אפילו אם לא מבינים מה עשה השם ולמה לקח נפש,

אנחנו צריכים לדעת יותר מאהבת אב לבנו, אהבת השם אותנו,

כי בנים אתם לשם.

ואם אנחנו לא מבינים,

זה כאשר לא יבינו הבנים הקטנים את מעשה אביהם,

רק יסמכו עליו,

כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגויים, ולא תעשה כמעשיהם.

לא תכרחו כורחה על מת,

לא תולשים שערות על מת.

גם הבכי צריך להיות במידה שלושה ימים לבכי.

לא תשרטו שרתת,

לא שורטים את הגוף.

לא כמעשה הגויים.

ולפי דעתי, אומר רבי אברהם אבן עזרא,

כי טעם עם קדוש

הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך.

עם קדוש פירושו של דבר שיש הבטחה לנפשות ישראל שיתקיימו לנצח,

כיוון שזה עם קדוש וסגולת השם,

ולא יישא אלוקים נפש.

וחושב מחשבות לבלתי יידח ממנו נידח.

הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה שנפש אחת מישראל חלילה תידחה ממחיצתו.

לכן הוא עושה כל פעולה שרק אפשר שכולם יכירו את האמת,

ואם לא בפעם אחת, פעם שנייה

או שלישית בגלגול.

העיקר שאדם ישלים את נשמתו ויתקנה.

ולכן, אין ראוי לכם להתגודד ולהיקרח על נפש

ואפילו ימות בנוער

בהיותו צעיר.

ולא יאסור הכתוב הבכי,

כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים

ונדודם אף בחיים.

הכתוב לא אוסר מאתנו לבכות,

כיוון שבטבעו של אדם אפילו נפרדים אוהבים.

אחד נוסע לחוץ-לארץ לפרק זמן,

בפרידה בוכים, בשדה-התעופה, תראו, הרבה אנשים בוכים.

אבל הוא נוסע לטיול

שהוא מאוד ציפה לו,

חסך הרבה כסף,

סוף-סוף הוא הולך לבזבז הכול,

הוא שמח, למה אתה בוכה?

ככה זה, אפילו פרידת האוהבים שחוזרים

מעורר בכי, כל שכן, מי שהולכים ולא חוזרים.

אבל, מכאן יש סמך לרבותינו האוסרים להתאבל יותר מדי.

לפי זה,

המאמין בשם יודע כי הוא לא מת,

אלא האדם עובר לעולם יותר טוב.

הבכי

הוא בגדר כמו שאחד נפרד מידידו שהוא בוכה,

אף-על-פי שהוא יודע שנוסע למקום מאושר ומוצלח.

לכן, על-ידי ויידום

הגיע אהרון למדרגה של נבואה,

כי אי-אפשר לשתוק

רק אם מגיעים למעלות גבוהות ביותר.

פעולה טבעית כשאדם מתרגש,

כשאדם בוכה, מזיל דמעה,

פעולה טבעית זאת בכל בני-האדם.

כשאהרון נדם

זו גבורה נפשית, זו הכרה אמיתית,

זו מדרגה של נבואה

שהשרתה עליו שכינה.

אמר אחד מן החכמים,

יש ארבע דרגות בבריאה,

דומם, צומח, חי, מדבר.

דומם זה אבנים,

צומח זה עצים,

חי זה בהמות,

מדבר זה אדם.

מדבר,

אם פוגעים בו,

אוטומטית הוא מגיב,

עונה.

חי,

אם פוגעים בו, בורח.

צומח,

אם פוגעים בו, נותנים לו מכה,

הוא נכפף ומשנה את צורתו.

רק האבן,

אם פוגעים בה, נותנים לה מכה,

לא חל בה שום שינה.

וידום אהרון כמו אבן,

לא נעשה בו שום שינוי ממיתת שני בניו בעת ובעונה אחת לפני כולם,

ביום שמחת לבו.

זו מדרגה אמיתית של מי שמבין מה עושים פה בעולם.

הכול בהשאלה.

נותנים לנו כלים בהשאלה.

ילדים,

חוכמה, תבונה,

אמצעים,

כל זה כלים מאת השם יתברך לעשות את רצון הבורא.

ואנחנו צריכים להיות חכמים להבין זאת ולדעת שיגיע רגע שיקחו מאתנו את הכלים.

גם אותנו ייקחו,

לא נשארים כאן.

אבל צריך לחיות עם ההכרה הזאת כל הזמן.

כשאדם חי כך,

הוא חי באמת,

כי הוא יודע לנצל כל רגע בחיים,

כי לא לעולם חוסן יכול לבוא רגע שהוא צריך להסתלק ולא מודיעים לו.

עוד דבר,

כתוב שהוא קיבל שכר על שתיקתו,

ואמרנו, מה השכר שהוא קיבל?

נתייחד עמו הדיבור שנאמר לו לבדו, פרשת שטויי יין.

בספר עשרה למאה

מביא דבר נפלא.

שואלים חכמים זיכרונם לברכה,

בידום אהרון,

מה היה לו לדבר?

ומתרצים

היה לו לומר,

ריבונו של עולם,

כתבת עלי בתורה,

ורעך ושמח בלבו,

לא היה לך לערבב שמחתי.

כשמשה רבנו הופצר על-ידי הקדוש-ברוך-הוא במשך שבעה ימים ליטול את המנהיגות ולצאת למצרים לגאול את עם ישראל,

סירב

משה רבנו בנימוס ובאמתלאות

ולא רצה לקבל את התפקיד,

כי אמר שיש לו אח גדול ממנו בשלוש שנים, הוא אהרון,

והוא לא רוצה,

חלילה, האח הקטן,

לקחת תפקיד רם ונשגב כזה,

ואחיו הגדול לא יקבל את התפקיד.

אחיו קודם לו.

והוא חושש, חלילה, מפגיעתו של אהרון.

בכל אופן, אח גדול ואח קטן,

הקטן נבחר והגדול לא,

משהו שזה מפריע קצת, לא?

מעיד הקדוש-ברוך-הוא על אהרון

למשה

ורעך ושמח בלבו.

אני, הקדוש-ברוך-הוא, מעיד

שאהרון אחיך הגדול,

כשהוא יראה אותך שאתה קיבלת את התפקיד,

הוא ישמח,

לא רק ישמח, לא כלפי חוץ, לא יחייב,

לא יצחק,

בלבו.

אני יודע שהלב שלו נקי וזך,

והשמחה אמיתית בשמחתך.

לכן זכה אהרון שהחושן יהיה על לבו.

אז היה לו לומר, אומרים המפרשים,

ריבונו של עולם,

אתה אמרת עלי

ברעך ושמח בלבו.

לא היה לך לערבב את שמחתי.

ונשאלת השאלה, אז באמת למה לא טען כן?

אם היה לו מקום לטענה, למה לא טען כן?

וגם למה דווקא ניתן לו השכר הזה,

שהתייחד עמו הדיבור?

ומפרשים,

אהרון,

אפשר ששתק, מפני שאין מי שיכול לדון עם מי שתקיף ממנו.

אתה אדם,

יילוד אישה,

קרוץ מחומר,

אתה יכול לדון עם מי שתקיף ממך, אלוקי השמים והארץ?

אתה יכול להגיד טענה בכלל?

אז אדם שהוא נחות ביחס לאלוקיו, מה יש לו לטעון?

אפשר להגיד כך.

אבל אפשר ששתק מחמת שקיבל את הייסורים ממיתת בניו באהבה.

לזה אמר המדרש.

כשהשתיקה היא מחמת שמחה,

איך יודע המדרש שהוא שמח?

כיוון שנתייחד עמו הדיבור,

ואין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה.

משמע שהוא שמח.

הוא מפרש המדרש. מה היה לו לדבר?

היה לו לומר, ריבונו של עולם, כתבת בתורתך,

ברעך ושמח בלבו,

לא היה לך לערבב את שמחתי.

ומדוע באמת לא טען טענה זו?

לפי שבאמת לא נתערבבה שמחתו,

כי היה שמח על כל פנים.

הוא היה במדרגה שבירך על הרעה כשם שברחים על הטובה,

וקיבל את זה בשמחה.

אנחנו רואים פלא גדול.

מה הפלא?

רואים את התגדלותו של אהרן.

אחרי צרה כזאת, שנשרפים שני בנים, הוא שותק.

ולא עוד, אלא ששני הבנים האלה שמתו לו,

היו יותר גדולים ממשה ואהרן.

הוא מביא רשי על הפסוק,

הוא אשר דיבר השם לאמור, בקרובי אקדש.

אחד דיבר, הקדוש-ברוך-הוא, בקרובי אקדש,

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי.

אל תקרא בכבודי, אלא במכובדי.

אמר לו משה לאהרן,

אהרן, אחי,

יודע הייתי שיתקדש הבית,

המשכן,

במיודעיו של המקום,

והייתי סבור או בי או בך.

עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

שני הבנים שנפטרו גדולים ממשה ואהרן.

אז אתם מבינים מה גודל האבדה שהייתה לאהרן באותו יום?

והוא מקבל את הכול בדממה,

בשמחה,

ושכינה יורדת עליו.

מה היו החטאים של שני הבנים שמתו כך?

רבי אליעזר אומר, לא מתו בני אהרן

אלא על שהורו הלכה בפני משה ריבן.

הם נכנסו לבפנים

בלי לקבל היתר.

רבי ישמעאל אומר,

שטויי יין נכנסו למקדש.

והנה, אנשים לא גדולים כאהרן

לא היו מפסיקים לטעון ולהתלונן טענות שונות מרוב צער ועוגמת נפש,

ובעיקר היו שואלים, הנה, צדיק ורע לו.

לא צדיק, צדיקים ורע להם.

לא סתם צדיקים,

גדולים ממשה ואהרן.

כך היו שואלים אנשים שהם לא כמו אהרן.

ומה נפלא שחכמים, זיכרונם לברכה, אומרים?

ההפך מזה,

מה היה לו לדבר?

וכי היה לאהרן מה לדבר?

איפה אנחנו ואיפה האמת?

בואו נראה דבר אחד,

שבו נסיים את המאמר ונבין.

ויאמר עליהם, קרבו, שאו את אחיכם מאת פני הקודש.

משה רבנו מבקש

שיקחו את הגופות

של בניו של אהרן ויוציאו אותן החוצה.

כי האדם האומר לחברו עבר המת מלפני הכלה,

שלא לערבב את השמחה.

על הפסוק,

ופרעה חולם והנה עומד על היאור,

אמר רבי יוחנן,

הרשעים מתקיימים על אלוהיהם.

היאור זה היה אלוהים של מצרים. הם היו מאמינים ביאור,

שהוא האלוהים הזן והמפרנס אותם,

משקה את כל ארץ מצרים,

וכתוב, ופרעה

עומד על היאור.

אמר רבי יוחנן, הרשעים מתקיימים על אלוהיהם.

אבל הצדיקים,

אלוהיהם מתקיים עליהם,

שנאמר, והנה השם ניצב עליו.

אצל הצדיקים כתוב שהשם מלמעלה והם למטה.

אצל הרשעים כתוב שהם מעל האלוהים שלהם.

המידה של הרשעים היא שהם חושבים את עצמם עיקר.

רשע חושב שהוא העיקר, וכל העולם סביבו לשרתו.

תכלית הבריאה וכל מה שיש בה,

חושבים עליהם.

הרשעים זה רק למענם.

היעור, אלוהי מצרים, גם הוא עמד ועודכן

אך ורק כדי שייתן להם חיים

ויספיק להם את כל צורכיהם.

זה העניין שנאמר, רשעים מתקיימים על אלוהיהם.

וגם האלוהים שלהם זה לצורכם.

אבל ההפך אצל הצדיקים.

אצלם גם הם

וגם כל צורכיהם

זה לשם שמים.

אין שם עצמו כל עיקר,

וכל קיומו הוא אך ורק לשם שמים.

היצורים כולם נבראו לכבוד השם יתברך, שבראנו לכבודו.

ומהי תכלית הבריאה?

ולכבודי ברטיב יצרתים אף עשיתים.

זה העניין של השם ניצב עליו. כבוד השם יתברך הוא עיקר העיקרים שהצדיקים יודעים ומבינים.

ויש כאן דוגמאות מן המדרשים,

אבל כלל הדברים הם.

מהות של כל הבריאה וכל הנמצא בה אחת היא.

כל כולה שמחתו של מקום

ולא זולת.

מובא בשם אריסטו,

שעמד על שאלה,

מפני מה גדולה אהבת הנותן למקבל

מאהבת המקבל לנותן?

והוא מיישב את השאלה הזאת,

שהנאת הנותן גדולה הרבה יותר מהנאתו של המקבל.

ההערה שלו נכונה מאוד וראויה למשכיל,

אבל המשכיל רואה שביישובו של אריסטו

הוא רק עמד על קצה המזלג מן הביאור האמיתי של העניין העמוק הזה.

אבל הרמחל, זכר צדיק וקדוש לברכה,

רבי משה חיים לוצטו,

בדעת תבונות מסביר.

כוונת השם יתברך בבריאה

היא

כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי.

אומנם מחוק הטוב הוא להיטיב,

וזה מה שרצה הוא יתברך שמו,

לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם.

לא כמו שאנו רגילים להבין ולפרש שרצונו יתברך שמו להיטיב עם בריאותיו,

זה לכבודנו ולהנאתנו,

שכל העולם כולו נברא בשבילנו,

וכאילו אומרים שיכולים לומר אי-אפשר בתקנת חכמים,

ולוותר על הטובה, כאילו זה מסור בידינו.

עזוב,

לא מדובשיך ולא מעוקציך.

אבל באמת שגגה גדולה היא

חלילה-חלילה לחשוב כן,

לומר שעיקר המכוון הוא המקבל

לתכלית הנאתו וטובו.

אלא הפירוש האמיתי בזה הוא

כי מחוק הטוב זה השם יתברך להיטיב,

הטבה בלי כל קבלה.

נתינה לעצמה בשביל הנותן היא התכלית.

והמקבל שנברא לא בשבילו ולטובתו נברא,

אלא הכול היא שמחתו של נותן.

נתינה לשם נתינה,

באין כל יחס לעניין של מקבל,

אלא כך רצה הקדוש-ברוך-הוא להיות חוק הבריאה,

שאם אין מקבל את הטוב, אין הטבה.

על כן נבראה מציאות של מקבל ונותן,

אבל העיקר בבריאה הוא שמחתו של הנותן לתכלית נתינה.

קצת מסובך, אבל אני אסביר במילים פשוטות.

הקדוש-ברוך-הוא בעצם ברא את עולמו

כי מחוק הטוב להיטיב,

ואנחנו, המקבלים, צריכים לקבל את ההטבה,

אבל העיקר הוא הנתינה של הנותן.

ואנחנו צריכים לשמוח בזה

שהנותן נותן

ואנחנו המקבלים.

אבל צריך לדעת דבר אחר,

כמו שיש חתונה

ויש בעל השמחה,

ובעל השמחה מזמין מוזמנים,

והמוזמנים באים.

מי אמור לשמח את מי?

המזמין את המוזמנים או המוזמנים את המזמין? בעל השמחה,

המוזמנים.

אנחנו הוזמנו לעולם.

יש בעל השמחה, זה הקדוש-ברוך-הוא.

חובה עלינו לשמח אותו,

לעשות נחת רוח ליוצרינו.

זו המטרה.

הוא נותן לנו

את כל הכלים

כדי שנוכל לעשות זאת.

רק במקרה הזה,

במקום שאנחנו נביא לו צ'קים,

הוא נותן לנו,

המזמין נותן,

הוא נותן לנו כלים ואפשרויות ועושר ובריאות וילדים וכל טוב הוא נותן,

כי מכוח הטוב להיטיב הנותן נותן,

שלא על מנת לקבל,

הוא נותן

ונותן ונותן.

והוא ציווה אותנו גם כן להיות כמוהו,

להיות דומים לו,

הביא דומה לו.

זה אלי ואנווהו,

זה אלי ואני הוא.

אני צריך להיות דומה לו.

מה הוא נותן,

אף אני נותן.

ככה אנחנו נהיה הכי דומים

והכי קרובים

במידותינו לקדוש-ברוך-הוא.

והקדוש-ברוך-הוא נותן הרבה כלים יהודיים יקרים,

הרבה מאוד כלים,

הרבה מאוד אפשרויות,

הרבה מאוד הזדמנויות.

אבל יש אנשים שמאבדים גם את הכלים שנותנים להם.

אתם מכירים ילדים, קונים להם צעצוע, מחזיק 24 שעות, נשבר.

נותנים להם איזה משהו, מאבדים אותו, שוכחים.

נותנים להם דבר כזה,

לא יודעים איך להשתמש, מפסידים בכלל את המכוון.

ככה גם אנחנו.

נותן לנו הקדוש-ברוך-הוא הרבה מאוד כלים, ובמקום להשתמש בכל הכלים הטובים שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא,

משתמשים אנו בהם להבל הבלים.

אמר שלמה המלך, עליו השלום,

הבל הבלים,

אמר קהלת,

הבל הבלים,

הכול הבל.

אומר המדרש, אם היה אומר איזה אדם שלא ראה לירה,

לא.

אבל שלמה המלך,

הכסף הזהב היה מתגלגל בזמנו ברחובות, כאבנים.

עשיר אדיר,

סעודת שלמה המלך, מי יכול להבין בכלל?

כל יום

ושלמה המלך

אומר תשמעו ממני.

העשיר שבעולם,

מלך ששלט בכיפת העולם,

מלך יחידי שנאמר שהוא יושב על כיסא ה',

חכם מכל האדם.

הוא אומר, תשמעו לי, עברתי את הכול,

ניסיתי הכול וראיתי במציאות וגם בחוכמה.

הבל הבלים אמר קהלת, מי שהקהיל קהילות בכל ישראל.

מכל העולם באו לשמוע את חוכמתו.

הבל הבלים.

הכול הבל.

בסדר, בבקשה.

תודה רבה.