פשעי הסוכנות בשואה

- - - לא מוגה! - - - 

אם אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה

ורק מחציתם

על ידי העברתם לארץ-ישראל,

אני אבחר בדבר השני.

ערב המלחמה יצא בן-גוריון בהתקפה קשה על יהודי אירופה.

תכנו אותי אנטישמי, אבל אני חייב לומר זאת.

אנו נחנקים מבושה מהמתרחש בגרמניה,

בפולין ובאמריקה,

כשיהודים אינם מעזים להיאבק.

הוא הוסיף כמה מילים על הפסיכולוגיה של החיים בגולה והכריז

אין אנו שייכים לעם היהודי הזה,

אנו מתמרדים נגד עם יהודי כזה,

אין אנו רוצים להיות יהודים כאלה.

מקרה נוסף שיעזור לנו להבין בצורה יסודית את יחסה של הציונות כלפי הצלת יהודים,

נוכל למצוא בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ב-25 באפריל 1944,

בשיאה של המלחמה,

קרא אייכמן ליואל ברנד,

ציוני,

איש ועד ההצלה בבודפשט,

הונגריה,

למשרדו, ואמר לו

אתה יודע מי אני.

אני הוא אשר ביצעתי את האקציות השמדת היהודים ברייך בפולין וצ'כוסלובקיה.

אתה הגיע התורה של יהדות הונגריה,

אך אני מוכן למכור לך מיליון יהודים סחורה בדם,

דם וסחורה.

תוכל לקחת את המיליון מכל מקום שאתה רוצה.

מה ברצונך להציל? גברים?

נשים?

ישישים? ילדים?

שב, דבר.

הסחורה היא 10,000 משאיות,

כמה טונות תה,

קפה וכדומה.

רן הוכה בתדהמה כששמע זאת מפי ראש הצלם.

עכשיו אוכיח לכם שאני רוחש לכם יותר אמון מאשר אתם רוחשים לנו,

אמר אייכמן.

אתה תצא לאיסטנבול לנהל משא-ומתן עם הסוכנות,

ולכשתשוב ותודיע לי כי נתקבלה ההצעה,

אפוצץ את כבשני אושוויץ ואעביר אל הגבול 10% מן היהודים שהבטחתי.

אתה תקבל 100,000 יהודים במחיר 1,000 מכוניות מסע.

ליואל ברנד היה ברור כי במקרה ומפוצצים את המשרפות,

לא ניתן יהיה לבנותם שוב,

היות והגרמנים היו כבר בנסיגה בכל החזותות.

ברנד התקשר טלגרפית עם נציגי הסוכנות באיסטנבול,

משם נתקבלה התשובה,

בוא,

חיים מחכה לך.

בתמימותו חשב ברנד כי המדובר בחיים ויצמן,

שהרי מדובר בהצלת מיליון יהודים.

לא חיים ויצמן חיכה לו באיסטנבול, אלא חיים ברלס,

פקיד ממדרגה נמוכה בסוכנות.

ברלס שכנע את ברנד לצאת לירושלים,

היות שלדבריו האנגלים מעוניינים לשמוע זאת מפיו של ברנד.

בעוברנת אנקרה, ברכבת,

ניגשו אל ברנד נציג אגודת ישראל יעקב גריפל ונציג הרוויזיוניסטים יוסף קלרמן,

והזהירו את ברנד לבל יעזוב את טורקיה,

היות

ושליחי הסוכנות טומנים לו פח.

הם רוצים למסור אותך בידי הבולשת הבריטית.

אך ברנד,

נאמן תנועת העבודה,

כלל לא חשד בחדריו ממפאי.

ברנד,

שלא שמע לעצתם של נציגי אגודת ישראל והרוויזיוניסטים,

המשיך בנסיעה ברכבת לארץ-ישראל.

בחלב שבסוריה

נאסר ברנד על ידי הבולשת הבריטית והובל לקהיר שבמצרים.

שם הוחזק ברנד במאסר שבועות רבים,

בעוד שבהונגריה משמידים יהודים.

לבסוף, כאשר האנגלים כבר החליטו לשחרר אותו,

היו אלה נציגי הסוכנות אשר עיכבו את יציאתו.

לקהיר הגיע טדי קולק,

מעוזריו של בן-גוריון, למטרה זו.

יואל ברנד,

הם, אנשי הסוכנות,

ביקשו להרגיעני ולעכביני.

הדבר עלה בידם.

מעולם לא דחו את נסיעתי לשבועות,

אלא לעוד כמה ימים, ושוב לעוד כמה ימים.

כאשר סוף-סוף הגעתי לירושלים,

נוכחתי לדעת כי בירושלים לא היה מוסד שמתפקידו לפקח על ההצלה.

יום-יום התרוצצתי במשרדים שונים,

ולאט-לאט התברר לי כי אני רודף חזון מדוחים.

כתבתי אל הסוכנות,

אל ועד הפועל,

אל מרכז מפאי,

אל אישים העומדים בראש הציבור. האשמתי, טבעתי.

איש לא הגיב.

הוחזקתי למטורף.

אולם, מה שלא ידע יואל ברנד בזמנו היה שבתאריך ה-25 במאי 1944,

בזמן שנאסר והוחזק בקהיר,

דנה כבר הסוכנות בשליחותו והחליטה שלא לעשות כלום בנושא הצלת מיליון היהודים בהונגריה.

לאחר קום המדינה שוטט ברנד מספר שנים ללא עבודה כחרס הנשבר.

גורמי מפאי גם דאגו שאיש לא ידע ולא יתעניין חלילה בקיומו של ברנד.

השיטה עבדה יפה,

עד לאותו משפט שהסיר את המדינה במשפט גרינוולד קסטנר,

שבו העיט ברנד בסופו של דבר.

למרות המאמצים הרבים למונעו מעדות זו,

כנבט נסמכים והעלמתם,

העלולים להרשיע מספר אישים,

נפרץ מעגל השתיקה בעדות זו בסערה,

ואחד הסודות המזעזעים של תקופת השואה יצא לאוויר העולם,

והחשודים בבגידה בעם ניסו לטהר את עצמם בפורומים שונים.

לאחר תום ימי המשפט

עסק ברנד בכתיבת ספרי זיכרונותיו על הפרשה ומה שהתלווה אליה.

שם גם ציין כיצד לחצו עליו פקידי ממשל ישראלים לסלף את עדותו,

ואף איימו עליו במאסר ובחבישה בבית משוגעים,

אם ימשיך לכתוב את זיכרונותיו.

על פרשת הלחצים, האיומים והפיתויים כתב ברנד בספרו כי יום אחד הזמינו אותו טדי קולק ואהוד אבריאל,

מעוזרי בן-גוריון, למלון מפואר,

ותוך כדי שהם סועדים את לבם בסעודה טעימה ולוגמים קוניאק משובח,

ניסו לפתות אותו בכל מיני הבטחות לעזור לו להסתדר בארץ.

הציעו לו משרת דובר של מכון ויצמן ברחובות,

משרה בה יוכל להיפגש עם דיפלומטים מארצות חוץ ועם מיליונרים למיניהם,

בתנאי שיוותר על עקשנותו לפרסם את ספרו בשליחות נידונים למוות.

כאשר סירב ברנד,

הביע טדי קולק דעתו בקול רם

כי יש לאשפזו בבית-חולים לחולי רוח.

בין חברי הסוכנות הופץ אז תזכיר סודי בין חמישה דפים

שחובר בידי אולפינרי הרגלס,

לימים מנכ״ל משרד הפנים הראשון של מדינת ישראל.

התזכיר סווג כסודי ונועד לעיניים וידיים ציוניות בלבד,

ואין למוסרו לגופים הבלתי-ציוניים המשתתפים בוועד ההצלה.

בין השאר נאמר בו

בשטחי אירופה שעליהם עברה המלחמה,

בגרמניה, בארצות הכיבוש ובארצות הציר

צפויים להשמדה למעלה מ-7 מיליון יהודים.

משום כך,

מצטמצמת העבודה של ועדת ההצלה באין ברירה לפעולות בקנה מידה קטן,

כלומר להצלת יחידים וקבוצות קטנות בלבד.

אם אפוא מאמצי הוועד עלולים להביא רק תוצאות קטנות ביותר,

יש לכל הפחות להפיק מהן תועלת פוליטית. ההוראות היה להביא רק בחורים שמזוהים לבנועת העבודה,

מפאי של אז.

יכולים להינצל בדרך זו רק כמה מאות אנשים,

ולא דווקא אלה שאנו מעוניינים בהם.

היכולות להיות פעולות צנועות אלה פילנטרופיות במאה אחוז.

זאת אומרת,

מבלי להבדיל בין טיב האנשים שלהם מוגשת העזרה, כלומר לטיטה לכל אחד שזקוק להם,

האין לתת לפעולה זו אופי ציוני-לאומי ולהשתדל להציל בראש ובראשונה את אלה שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות?

ראינו שליחות להציל יהודים,

והם בחרו רק איזה יהודים כן ואיזה יהודים לא.

סלקציה.

קראנו לזה סלקציה,

כמו שהגרמנים עשו סלקציה, מי הולך למחנות המוות,

מי הולך לעבודה, מי הולך לזה.

ככה המפקדים שלנו עשו סלקציה לפי מפלגות.

אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות,

אולם לדאבוני עלינו להגיד,

שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפים איש,

וצריכים אנו להציל חמישים אלף שיהיו לתועלת לבניין הארץ ולתחיית העם,

ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה,

ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש,

עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם מבין חמישים האלף,

על אף התלונות והתחנונים של המיליון.

גם העלייה של המבוגרים מטהרן משמשת דוגמה.

מחוץ לחלוצים ולעסקנים ציוניים באים המוני אנשים שאין להם כל קשר עם הציונות.

אנשים ששוררת ביניהם דמורליזציה גמורה במובן הלאומי,

ולכן עלינו באין ברירה לוותר על הצלת האלמנט המזיק. ההנהגה שלנו

שיקרה אותנו,

אמרה לנו, אתם רוצים להציל יהודים,

אבל רק דאגו לכך שיהיו רק מהמקרה שלנו.

להימנע במידת האפשרות להביא אלמנטים בלתי ציוניים לארץ ישראל.

אם כל הפעולה צריכה ומוכרחה להתנהל מנקודת מבט ציונית,

הרי השותפות עם אגודת ישראל ואף עם הרוויזיוניסטים לא זו בלבד שאין בה כל תועלת,

אלא להפך,

היא מזיקה מאוד.

וכשבאה קבוצה של דתיים מהמפד״ל,

שהם לא היו חרדים,

אז אמרו מכסות.

אתה חמישה אחוז, עשרה אחוז, אני לא זוכר את האחוזים,

אבל

אם זה היו שומר הצעיר,

בלי חשבון לעלות.

והחרדים בכלל בכלל לא נתנו לעלות.

איסור,

אני אומר לך, שלחו שליח מארץ ישראל עם הוראה רק מתנועת נוחם,

שזה מפאי, דרור,

שומר הצעיר,

רק זה.

ביתר,

מפד״ל,

לא.

חרדים בכלל לא.

ומה היה הטיעון?

הם ראו שאנחנו רוצים להציל כל יהודי.

אז הם שלחו את השליח הזה,

והוא ישבתי לילה שלם, כל ה... לא עצמנו עין,

לשכנע אותי שהם פשפשים,

שאם נכניס אותם לצמר גפן הם יתרבו.

בכל מהלך ההיסטוריה שמר העם היהודי על ייחודו,

לפעמים בחירוף נפש אל מול צורריו הגדולים ביותר.

בתוך תהפוכות עולם שהעפילו ממלכות עתיקות וילדו חדשות תחתן,

היו אבותינו נתונים למרותן של אימפריות אדירות,

שחלשו ושלטו מקצה עולם ועד קצהו.

אימפריות אלה ניסו בעקביות להשגיח את אמונתו של היהודי ולהעבירו על דתו.

שליטים עלו ונפלו,

מעצמות קמו וקרסו,

וכל ניסיונם היה לשווא.

למרות השעבוד, עלילות הדם, גזרות השמד,

הפוגרומים, הפרעות,

שרפת כל היקר להם,

הוצאה להורג והגליה,

לא נכנעו היהודים למלכויות השונות.

אמונתו של היהודי באלוקי ישראל לא נתערערה כי בשורש נשמתו של היהודי הייתה רק מלכות אחת,

זו של האלוקים.