פעולת צדיק

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב בעזרת השם, נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמה וירוויח.

ברשות הרב הגאון, הרב יצחק רצה בשליטה, ברשות

מורי ההוראה, תלמידי חכמים, תלמידים, קהל קדוש,

מועדים לשמחה.

התורם צבא ושמחת בחגיך אתה ובנך ובטיחה ועבדך ואמתיך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.

המצווה הזאת היא מצווה להרבות בה,

אבל אומר הרמב״ם,

ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה,

אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה,

הם שהיו מרקדים ומספקים ומנגנים ומשמחים במקדש

בימי חג הסוכות.

אבל כל העם,

האנשים והנשים כולם, באים לראות ולשמוע.

רואים מפורש מדברי הרמב״ם של עמי הארץ

ולאנשים סתם, לא הניחו להשתתף בשמחת בית השואבה,

אלא לעמוד מן הצד ולהסתכל בלבד.

וכן הוא אומר, ולא יועשין אותה כל מי שירצה.

ולכאורה, הרי כל מצווה מהתורה, כל אחד מחויב לעשותה.

ולמה לא הניחו להם?

אלא כתוב אחר,

כתוב אחד אומר,

ושיבחתי אני את השמחה.

וכתוב אחר אומר, ושמחה מה זו עושה?

לא קשיא, אה בשמחה של מצווה,

ואה בשמחה שאינה של מצווה.

והנה גם בשמחה של מצווה מובא בגמרא שמר ברדר אבינה עבד הילולה לברה.

חזה לרבנן

דאבו כבד חטובה.

הייתי קאסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזה וטבר כמיו ויעציבו.

זאת אומרת, הייתה שמחה יתרה קצת אצל החכמים,

והוא הביא כוס ושבר אותה בפניהם כדי להוריד להם קצת מן השמחה שגלשו.

ורב אשי עבד הילולה לברה גם כן, וחזינאו לרבנן דאבו כבד חטובה.

הייתי קאסא דזוגיתא חברתה וטבר כמיו ויעציבו.

עוד פעם חוזר המקרה, וגם כן שוברים כוס

זכוכית יקרה מאוד בשביל להוריד קצת מן השמחה, ומדובר בשמחה של מצווה בלי זמרים פסולים בכלל.

ובוודאי מה שכתוב פה, שמבד חטובה,

שמדובר באמוראים ושמחו בחתונה, זה לא היה מוגזם יותר,

אלא בהרגשה דקה כחוט השערה יותר מן המידה,

ובכל זאת הקפידו שלא יעברו את המידה,

עד כדי כך

שהרסו לכאורה את השמחה. פתאום בעל השמחה בא ושובר באמצע כוס ששבר 400 זוז, זה לא דבר פשוט.

אבל הקפידו שלא לגלוש עם השמחה.

סתם שמחה, כתוב לשמחה מה זו עושה.

ובמצווה כתוב, שיבחתי אני את השמחה,

אבל גם שהיא לא תגלוש טיפה יותר.

וכדאי לשבור כלים של 400 זוז,

למנוע גם שמחה שעולה כחוט השערה על המידה.

וכן,

הגמרא ממשיכה, רבי ירמיה, ויתיב כמד רבי זרע, חזי ידע כבדך טובה, אמר ללא סבר למר,

בכל עצב יהיה מותר.

ורבנו יונה אומר שבכל עצב שאדם עצב יש בו יתרון,

כדי שלא ישמח ויימשך אחר תענוגי העולם הזה.

ואינו רוצה לומר

שאדם יעצב ממש כל הזמן,

שהרי העיצבון חול היא הגוף,

וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד את הבורא יתברך כראוי,

אלא שלא יהיה שמח ולא יעצב, כי אם אמצעי.

אבל מכל מקום יש יתרון במה שאדם עצוב,

יותר ממה שהוא שמח ביתור.

זאת אומרת, גם שמחה צריכים לדעת

איך לסמוך, מתי וכמה.

כותב גם רבנו יונה על מה שאמרו חכמים זיכרונם לך שם, שאסור לאדם שימלא צחוק פיו בעולם הזה,

ויש מפרשים שהטעם הוא מפני חורבן בית-המקדש,

אבל שלא בשעת החורבן מותר, ואין זה נכון.

ואם כן, לא היה לו לומר

שלא ימלא צחוק פיו בעולם הזה,

אלא היה אומר, משחרר בית-המקדש,

אסור לאדם שימלא צחוק פיו.

אבל מדלודה אמר אחרי, שם עינן שאינו תלוי בחורבן,

אלא אפילו בזמן בית-המקדש אסור למנות צחוק פיו בעולם הזה,

שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוות.

אדם ששמח יותר מדי

שוכח מן המצוות.

הוא בא לידי קלות ראש.

ובשלטי גיבורים מובא שהנגינות שמנגנים בשעה שבני-אדם מושכים מסוי,

או בשעה שמנהיגים את השברים לחרישה,

אלו מותרים,

שאינן אלא לתקן את מלאכתן,

אבל הנגינות שמנגנים ההורגין או שאר האמנים באמנותן אסורים,

שאינן אלא לשמח את לבבם, ודבר זה אסור בכל עת.

אין דבר כזה לשמוע שירה סתם.

אם זה לא לצורך מצווה,

אין היתר לשמוע, וכך פוסק מרן.

כך פוסק הריב, כך הרמב״ם, כך

הראש וכך מרן פוסק.

ולכן,

אין לשיר

כלל ולשמוע נגינות,

אלא רק במקרים האלה שפורטו כאן.

ואפילו זמר שמזמרים בפה, אומר השלטי הגיבורים,

בלי כלי גם כן אסור,

שנאמר על תשמח אל גיל קעמים,

שהוא נמשך אחר החסרונות

ואחר המידות הרעות.

אדם

ששמח ושר ושומע נגינות או דברים כאלה,

הוא פשוט נמשך אחר החסרונות ואחר המידות הרעות.

מה עוד שבשעה שהוא שומע שירים,

הוא יכול ללמוד תורה, ויש לו ביטול תורה גם.

וזה מגמרא בסותא מ״ח,

שאמר רב הונא זמרא דנקדי ודבקרא שרי דגרדוה יסור.

פירש רש״י,

מושכי ספינות בחבל שרי שאינם אלא לזרזם במלאכתם,

ודבקרא דמזמרים בשעה שחורשים,

ואינו אלא לכוון את השברים שהולכים לכל השיר דערב עליהם זה שרי,

דגרדא אינו אלא לשחוק,

אז לכן זה אסור.

הרי לפנינו

שחכמים זיכרון לברכה קבעו מסמרות,

אפילו בהבדלים דקים מאוד,

והם ידעו בכוחות נפש האדם,

אילו מיני שירים ורגשי שמחה שהם לתועלת,

ואילו מותרים,

ואילו סייגים, איזה סוגים של הרגשים קרובים לצחוק

ומושכים לחסרונות ומידות רעות.

ושם אומרת הגמרא מעשה מדהים.

הרב הונא בטיל זמרא

פירש רש״י גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית המשתאות.

פתאום נופלת גזירה חדשה, כל הדור

מנוע ואסור שייזמרו בביתם ובבית המשתאות.

אנשים קצת צועקים שאנחנו יוצאים נגד הזמרים ואומרים שכל הזמרים פסולים.

מה, אז מה אנחנו נשמע? מה נעשה?

אז לחלק הצעתי להתחיל לשמוע קינות.

אם אין, מה לעשות? לפחות קינות, זה מעורר את הבן-אדם, זה מקרב אותו לקדוש-ברוך-הוא.

בתשעה בעוול אנחנו יותר קרובים לקדוש-ברוך-הוא מאשר ימות החול.

אנחנו מחפשים להתקרב לשם, לא להתרחק. ואם השירה מרחיקה, אז מה נעשה?

אז אין זמרים שמתנדבים בינתיים לחזור בתשובה.

אבל גם מה שאנחנו אומרים לציבור,

יש שאומרים שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

יש דבר כזה שטוענים.

אבל הטענה הזאת לא טוענה.

למה?

זה כאילו אנחנו מגזימים לבוא פתאום ולהנחית על האנשים. אין יותר שירים, תשכחו, אין יותר שירים, זה גוזמה.

ואני רוצה להגיד לכם שהחפץ-חיים זכר צדיק וברכה הגזים יותר.

הוא פתאום בא ואמר שאסור לדבר בכלל.

רק אם אתה יודע את כל הכללים שהוא כתב,

אתה יכול לפתוח את הפה. אם לא, תסתום.

פתאום מגיע אברך ומחליט,

רבי ישראל מאיר,

אין לדבר יותר.

קודם כול תלמד את הספר שלי,

ואחרי זה אתה יכול לדבר.

אם לא, אתה נכנס בספק

של 17 להבים,

שלוש עשים

ושני ערעורים.

נו,

זו גזירה שהציבור יכול לעמוד בה?

זו לא גזירה שהציבור יכול לעמוד בה.

וכשהוא שאל את ריבו אחרי שהוא גמר את הספר,

שאל אותו, אני לא מאמין שמישהו יקיים את זה.

אמר לו במפורש, אני לא מאמין שמישהו יקיים את זה.

אז לא, חבל, אולי נגנוז את זה.

אז הוא אמר לו,

אם יהודי אחד יקרא את הספר שלך ויוציא אנחה מלבו,

יואו,

אם הייתי יכול לשמור על זה,

זהו.

אם תצליח לסחוט אנחה אחת מיהודי,

היה שווה כל העמל שהשקעת שנים להוצאת הספר הזה.

ואצלנו, ברוך השם, כבר אלפים שברו דיסקים

והעיפו אותם, ועוד מעט אנחנו בונים.

מהפתיתים של הדיסקים אנדרטה של הזמרים,

אז זו שמחה גדולה.

זאת אומרת, עם ישראל ממושמעים,

בלי עין הרע, עומדים בתור, באים עם שקיות להרצאות,

עולים למגרסה,

והאלילים גרוס יגרסון אחד אחרי השני,

והם מזכירים את שמותיהם לפני הגריסה.

ואנחנו שמים גם את המיקרופון למגרסה, שישמעו את זה בקול,

ואז זמרים מתפוצצים בבתים,

ואין ערב שהם מבסיסים הרצאה שלי.

כל ההרצאות הם שומעים.

עד אז הם לא היו שומעים בכלל הרצאות,

הם היו רק שרים.

בין שיר לשיר הם קופצים לראות באינטרנט,

מי עכשיו גורסים אותו.

אז זאת אומרת, זה עובד.

ופעם אחת, אחד מהתלמידים של החפץ-חיים נתן שיעור שעתיים בלשון הרעבורה, שחלק מתנמנמים וחלק לא מקשיבים.

ההקשבה לא, לא מרותקים.

אז הוא בא לחפץ-חיים ואמר שהוא רוצה להפסיק לתת יותר שיעורים בלשון הרע, כי אנשים, זה לא נראה לו שזה משפיע.

הם נרדמים וזה וזה.

אז אמר לו החפץ-חיים,

תגיד לי, וזה קטן עליך?

שעתיים מנעת אותם מלדבר לשון הרע?

ישבו שעתיים, הקשיבו לך, סתמת להם את הפה שעתיים.

מה זה?

זה הולך פשוט?

הגאון מווילנא אומר שמי שהולך מבית-הכנסת וחוזר וסותם את פיו זוכה לראות אור הגנוז, ששום מלאך ובריה לא זוכים לראות,

לסתום את הפה של יהודים?

אז למנוע מהזמרים הפסולים שהכניסו את הטומאה שלהם

ואת הגאווה שלהם, את השירים, המוזיקה של הגויים,

שמייבאים אותם לתוך הנשמות שלנו?

הרי תינוק, אפילו שמשמיעים לו שיר עגבים, זה פוגע בנשמתו.

ותינוק לא מבין בכלל מה מדברים,

הוא שומע רק ניגון.

ואם זה פוגע בנשמתו, מה עם המבוגר שהוא קצת מבין

בריקוד והניגון נותן לו לקפץ כבר,

וזה מזיז אותו, מניע אותו?

אלא מה? יש הפקרות, ממש הפקרות. הם שולטים היום

בכל בית יהודי,

ואנשים שרים את השירים שלהם גם בשולחן שבת,

ביום טוב.

מי לא שר?

ענובים, ענובים.

נו,

מי לא שר?

משיח, משיח, משיח.

איי, איי, איי, איי, איי.

אתם יודעים אם אתם אומרים, איי, איי, איי, איי, איי.

כאילו המשיח בא, הפתיע אותנו.

משיח, משיח. איי, איי, איי, איי.

ככה מתייחסים למשיח?

ככה מתייחסים למשיח?

קוראים לו ככה?

משיח,

משיח, משיח.

אמרתי באחת הרצאות, אם היה נכנס הרב אליוושים,

היו אומרים לו, אליוושים, אליוושים, אליוושים, אוי אוי אוי אוי אוי אוי.

אפשר לקבל רב בצורה כזאת?

אז את המשיח קוראים לו ככה, כאילו חבר שלו

של MBD, מרדכי בן דיוויד.

והוא עוד עושה לו אוי אוי אוי אוי אוי.

וכולם בירגוסו.

וזה רוקנרול, זה של הגויים מאפריקה,

הניגון.

ואין בעיה, אף אחד לא מרגיש בכלל.

בכלל לא מרגישים.

אף אחד לא מבין מה המוזיקה, מה הסגנון, מאיפה זה בא,

מה הכוונה בזה בכלל.

דברים מדהימים.

ראיתי דבר מדהים.

יש הרב הלל משקלוי,

שמביא בשם אחד המגידים הגדולים שהיו בדורו,

דבר מדהים, פרשת בראשית,

שכתוב, ללמך היו שתי נשים.

שם האחת עדה ושם השני צילה.

ועדה ילדה את יובל.

יובל היה אבי קול תופס כינור ועוגב.

מה זה עוגב?

אומר המלבים שירה עגבים.

למשוך את הנשים.

כבר מאז המציאו כלים

שיהיו בשביל עגבים למשוך את הנשים.

אז מי זה היה?

זה היה יובל.

בצילה

גם היא ילדה את תובל קין.

הוא אבי קול לוטש, נחושת וברזל.

אומר רשי,

תובל קין, שתפס אומנותו של קין, רוצח.

והיה מייצר כלי זין לרוצחים.

והוא היה לוטש,

נחושת וברזל בשביל הרוצחים.

שואל המגיד,

מה זה הגם?

וצילה גם היא ילדה.

בטח שהיא ילדה.

למה צריך להגיד גם?

עדה ילדה וצילה ילדה. למה גם?

גם לרבות.

מה לרבות?

מה היה הקודם

ומה עכשיו?

עכשיו אנחנו אומרים

שצילה ילדה את תובל קין, רוצח שמייצר כלי רציחה.

מה הקודם הזה היה יובל,

שעשה כלים לשירי עגבים.

אז הראשון גם היה רוצח, רק רוצח יותר גדול.

השני היה תפל.

יובל היה גדול הרוצחים.

הוא ייצר כלים של נגינה בשביל עגבים למשוך את הנשים.

זאת אומרת,

גדול המחטיאו מן ההורגו.

לכן הראשון זה יובל,

וגם זה תובל קין, הטפל לו.

זאת אומרת, רואים שהתורה בעצמה כבר מודיעה לנו?

גודל הסכנה במנגינות ובשירים

שהם מובילים לשירי עגבים.

וכמו שהרב דיבר קודם,

וכמו שנתפרסם קודם,

בשירה התימנית, לצערנו הרב,

יש הרבה שירים שהם שירי עגבים ממש,

והציבור לא מכיר בהם, לא יודע את המילים בערבית ולא מבין בכלל מה הוא שר.

וזה שירים שאסורים לגמרי.

ואתמול הראו לי

שיש כבר ציון גולן ערבי,

ששר את השירים

של ציון גולן, או שציון גולן שר את שלו, אני כבר לא יודע מי.

אבל גבי לי,

בלי קובייה,

ולידו תמוני יהודי עם פאות,

עם זנה ניר,

יושב לידו ושניהם שרים, אה דן, אה דן, אה דן.

יש שיר כזה של ציון גולן,

בתימן,

בתימן,

יושבים

ושרים את השיר של ציון גולן, אל גבייל.

למדו ממנו, אז סימן שזה מתאים להם.

כן, באינטרנט, אני אומר, הראו לי אתמול.

אתמול הראו לי, השתוממתי, לא ידעתי, אבל מי לקח ממי.

ממה נפשך?

אם ציון גולן לקח ממנו, אז זו בעיה ידועה,

אין פלא.

אבל אם אל גביילי כבר מאמץ את ציון גולן,

אז הוא יותר מתאים להיות גביילי.

אז צריכים לדעת

שאנחנו צריכים מאוד להיות זהירים.

העדה שלנו היא עדה קדושה ששמרה על המסורת שלה אלפי שנה,

ואנחנו לא יכולים להיות למרמס

של כל זמר

שמזמר לו ומחליט לעשות כסף

ומורד בכל גדולי הדור,

תימנים, ספרדים, אשכנזים,

כולם כאחת יצאו נגד

אלה שמופיעים בנפרד,

ערבי שירה בנפרד,

או חפלות, מה שקוראים, או קונצרטים,

כל אלה זה אותו מין ואותו סוג,

אסורים לבוא בקהל.

אלה זמרים פסולים, הם נקראים מחטיאי הרבים,

ולא יכולים לבוא בקהל.

הרב מוצפי אומר, הם לא מצטרפים לעשרה,

וצריך להרחיק מהם ארבע אמות,

ואין להסתכל בתמונות שלהם אפילו.

זאת אומרת, זה לא דבר פשוט, הם מחטיאי הרבים.

אז זה רק מי שמופיע אפילו עם שירים בסדר,

ואפילו עם מנגינות בסדר,

ואפילו שהוא בסדר,

אבל אם הוא מופיע בפני אנשים ונשים עם מחיצה,

כמו של הפלסטינים,

ולא רואים אחד את השני,

זה נקרא ערב שירה, הוא פסול,

ואין להזמינו אפילו לאירועים כשרים שלא להחזיק ידי עוברי עבירה.

כל שכן אם הוא פסול,

כל שכן אם הוא שרשירי עגבים,

כל שכן אם הוא מנגינות שהם גויים משוקצים ושונאי ישראל,

וכן על זה אדרע.

לכן כל יהודי צריך להשתדל לבער אותם מן הבית,

הוא מקיים מצווה בזאת,

ועוד אם עושה זאת בפרהסיה,

אז זכותו גדולה מאוד שהוא מקדש שם שמים ברבים.

יהי רצון שנזכה כולנו להתקדש ולטהר,

אמן כן יהי רצון.