כוחו של פסוק והאמונה בו
- - - לא מוגה! - - -
זה כוח של פסוק!
פסוק!
אתם יודעים מה זה כוח של פסוק?
פסוק זה מציאות אלוקית.
זה דבר השם,
זה הבטחה,
זה לא משתנה.
אז אם היה לאנשים האמונה והביטחון בפסוקי התורה,
הם היו מאושרים מסודרים. זה ההבדל בין אלה שמקיימים את הפסוקים ומאמינים בהם
לאלה שיודעים אותם ומתפלפלים בהם.
צריך לחיות אותם. לכן אמר חבקוק,
צדיק באמונתו יחיה.
צריך לחיות את מה שאתה מאמין.
אם אתה מאמין,
תחיה את מה שאתה מאמין.
אם אתה לא חי את מה שאתה מאמין, מה זה מועיל?
זה לא צדיק. צדיק ודאי, חי על פי האמונה.
אז אם התורה אומרת א', אומרת ב',
אנחנו צריכים להאמין.
אם אנחנו יודעים שהכול בהשגחה מהשם,
אז גם אם לקחו לך את הבורקס,
אתה צריך לחייך ולהגיד, ריבונו של עולם, הבנתי,
הבנתי,
תודה רבה על המסר, הבנתי.
זהו.
כל מצב שנפגשים איתו צריך לחייך.
גם אם יש בעיות, גם אם יש צרות,
צריך לחייך.
סיפרתי לכם שהאישה צלצלה אליי ביום שישי
והיא אמרה שיש לה חרדות.
אז בין הדברים הסברתי לה כך.
אמרתי לה, תקשיבי, היא בוכה איתי ומדברת.
היא בוכה איתי ומדברת כל הזמן.
והיא בוכה ככה ימים ולילות, חודשים ושנים, בוכה כל הזמן מדברת.
אמרתי לה, תגידי לי, את מאמינה בשם יתברך? אמרה לי, כן.
מאוד מאוד מאוד ואני אוהבת אותו.
אמרתי לה, אז למה כשאת מדברת איתי עכשיו את בוכה?
מה מועיל לך הבכי כשאת מדברת איתי?
אם לא תבכי, אני לא אבין אותך.
מה הבכי עוזר?
את יודעת מה הבכי עושה?
מראה שאין לך ביטחון בשם,
ואת לא מאמינה.
ולא רק זה,
את מכניסה את עצמך לדיכאון, כי הבכי לא משמח.
אז מה את עושה?
את מדכאת את עצמך בבכי.
תגידי כל מה שאת רוצה בלי לבכות.
את רוצה לדבר עם השם? דברי איתו, מה הבעיה?
אבל הבכי לא עוזר לך במקרה הזה. יש בכי שעוזר במקרים מסוימים,
אבל בכי של חרדות לא עוזר.
עכשיו אמרתי לה, אני אסביר לך דבר אחד, תגידי לי מה את אומרת.
אחד הולך במשך שנים עם מזוודה
כבדה מאוד.
הולך לבית מרקחת, קופת חולים, הולך לחתונה, הולך לבר מצווה, הולך לישון, הכל עם המזוודה.
והמזוודה הזאת קשורה לו ביד.
שואלים אותו, למה אתה סוחב את זה? לא יודע, ככה זה.
מה יש בפנים? לא יודע.
אז למה אתה לא משחרר את זה?
לא יודע.
תפתח, נראה מה יש שם? לא, לא רוצה לגעת בזה.
והוא הולך ובוכה כל הזמן, בוכה
זה שהוא סוחב את המזוודה.
מה את אומרת על מצב כזה?
את אומרת מצב קשה.
אמרתי לו, תשמעי, אני בא לבן אדם ואומר לו, תמתין רגע, אתה לא מעז לפתוח את המזוודה, אני אפתח אותה, בסדר?
אני פותח את המזוודה, ושנינו רואים
שהיא מלאה אבנים גדולות.
אחרי שהבן אדם רואה שהכול זה אבנים,
יש טעם עוד שהוא ימשיך לסחוב את המזוודה.
גם היא אמרה אין טעם.
אמרתי לו, תשמעי,
את הולכת וסוחבת מזוודה של אבנים,
סתם.
חרדות, חרדות, חרדות, חרדות, אבנים, אבנים, סלעים, סלעים,
ובוכה, ובוכה, ואת סוחבת, וסוחבת, וסוחבת.
מה את סוחבת?
תסתכלי מה את סוחבת.
את סוחבת אבנים, דמיונות, שטויות, אין במציאות דבר כזה.
כמה שנים את בחרדות?
אמרה לי, הרבה שנים.
אמרתי לה, חרדות הרגו אותך?
לא.
קרה משהו מהחרדות?
לא.
אז מה את סוחבת?
אבנים.
הכל דמיון. התקיים משהו מהחרדות? לא.
אז תשחררי אותם.
עכשיו, אשאל אותך עוד שאלה.
מה החרדה הכי גדולה שלך? שתמותי, נכון?
אמרה לי, כן.
אמרתי לה, כמה פעמים אפשר למות?
אמרה, פעם אחת.
אמרתי לה, תגידי, יש מישהו שלא ימות?
אמרה, כולם ימותו.
גם את? אמרה, כן.
אמרתי לה, אז אם את צריכה יום אחד למות, למה את מתה כל יום?
כולם מתים פעם אחת,
ואת מתה כל יום מחדש.
תמותי פעם אחת ותעני מתי.
אמרה לי, אתה צודק?
אז מה לעשות? אמרתי לה, מה היום?
כשיבואו דמיונות, תצחקי על יצירת הכדי, על הטמבל. אתה חושב שאני אסחב עוד את המזוודה שלך?
אחפש לך מישהו אחר.
הפחדת אותי שנים, בסוף לא קרה שום דבר.
למות אני אמות.
אני יודע עד מתי שהשם ירצה, ייקח אותי,
אם אני ארצה או לא ארצה.
ביי, עד שהוא ייקח אותי תן לי לענות. ביי ביי.
נכון או לא נכון?
איפה כל הבלגן?
בראש.
בראש.
למה זה בראש?
כי לא מאמינים לפסוקים.
אם היו מאמינים לפסוקים,
לא הייתה שום בעיה.
הבעיה שאנשים לא מאמינים לפסוקים.
יודעים אותם, משננים אותם.
היא קוראת תהילים, היא אומרת. כשיש לה פחדים, היא קוראת תהילים. אבל עם בכי.
אמרתי לה, אז מה את עושה?
במקום שתשאבי עידוד מהפסוקים של תהילים,
שאפילו דוד,
הבן שלו רודף אחריו,
והוא אומר מזמור לדוד בבורחו בפני אבשלה ובנו.
הוא לא אומר קינה.
הוא לא בוכה.
הוא שר.
הוא אומר, השתבח הבורא שהבן שלי רודף אחריי להרוג אותי.
למה אם זה היה עבד לא היה לי סיכוי לצאת ממנו. אבל בן, יש עוד סיכוי שירחם עליי.
אז הוא מוצא בתוך זה עידוד,
מזמור.
אז את קוראת המזמורים ובוכה.
אז מה אתה עושה? ההפך.
זאת אומרת, רבותיי, הכל תלוי
באמונה ובקיומה, בפסוקים
ובהבנתם
ובאי כפיות טובה ובשמירת השמחה ובהתפעלות תמידית.