ועתה כתבו לכם 18-12-2006

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שוי מאי, שוי מאי, שרו בא אלוהים, כי דין אלוהיות דיבר לו, כי שוי מאי, שוי מאי, שוי מאי, שוי מאי, שרו בא אלוהים, כי דין אלוהיות דיבר לו, כי שוי מאי, שוי מאי, שרו בא אלוהים, כי דין אלוהיות דיבר לו, כי שוי מאי, שוי מאי, שוי מאי, שוי מאי, שרו בא אלוהים, כי דין אלוהים, כי ביסי,

כי ביסי, כי ביסי,

הישיות שכביסי ישר, הישיות שכביסי, כביסי,

יושב, כביסי, כביסי, יושב, תזמרש!

שוי מי שוי מי שוי מי שרובה אם נעים לא יהודים ולא ישון

שוי מי שוי מי שרובה אם נעים לא יהודים ולא ישון

שוי מי שוי מי שרובה אוי רשיון כביסי ישר

ושיוצו כביסי אשר.

א. שיוצו כביסי, כביסי אשר.

כביסי, כביסי אשר.

ושיוצו כביסי אשר.

ושיוצו כביסי אשר.

ושיוצו כביסי, כביסי אשר.

כביסי, כביסי אשר.

כי הנה אלוהים דיבר אלו ישר.

כי הנה אלוהים דיבר אלו ישר.

משוהוי מי,

שוהוימי, משוהי מי, שוהי מי, שוהי מי, שרוואי,

כי אינ אלוהיו דיבר לו ישון,

כי אינ אלוהיו דיבר לו ישון,

משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, משוהוימי, מש

לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

קיביסי, קיביסי אשם,

קיביסי אשם, קיביסי אשם.

קיביסי, קיביסי אשם, קיביסי, קיביסי אשם.

תן לך טוב.

יש את הכבוד להופיע פה,

זכות, יותר נכון,

מפלגה ששמה לעצמה

להחזיר עטרה ליושנה,

מפלגה שבעצם דואגת

לנשמה של היהודי.

דווקא ביום זה, חנוכה,

יום שמסמל יותר את המלחמה בתורה ובמצוות,

עד כמה זה חשוב לראות כל כך הרבה אדרכי תורה,

ספרדים,

שאמורים לקבל מלגות.

זה פשוט מרגש את הלב

לראות

את ההשקופה של הרב

עובדיה יוסף שליטה,

עד כמה הוא ראה מרחוק

והוא רצה שזה יהיה,

וברוך השם הקדוש-ברוך-הוא זיכה אותו, ובעזרת השם כשהוא יבוא לפה הוא יראה את פרי עמלו.

גנאי יוסף, גנאי יוסף, גנאי יוסף, המלך יוסף, עד נשמה מלחמה, חברת הכל, ופירת הכל.

הנישון מולך, הנישון מולך, והגוף,

והגוף הולך.

חור וסור, אוי אוי אוי, על המולך.

חור וסור,

על המולך.

הנישון מולך, הנישון מולך, והגוף,

והגוף,

פורו ובולו.

חוסור, אוי אוי אוי, על המולך.

חוסור.

ועל המולך,

יא יא יא יא נישון מולך,

והגוף הולך.

אוי, אשם עשה למען שנאכור.

ואי הנישון מולך, ויגוף, ויגוף שלו.

ואוי, אשם עשה למען שנאכור.

אוי, יא נישום מולך,

והגוף הולך.

ואי, אשם עשה למען שנאכור.

ויגוף, ויגוף, ויגוף שלו.

ואוי, אשם עשה, נאמן שנאכור.

הנישום מולך,

הנישום מולך,

והגוף, והגוף,

פורו ובולו.

ואוי, אשם עשה למען שנאכור.

ואוי, אשם עשה למען שנאכור.

הנישום מולך,

הנישום מולך, ויגוף, ויגוף,

ואוי, אשם עשה למען שנאכור.

ואוי, אשם עשה למען שנאכור.

והגוף הוא שלו.

הוא יַרַה, והוא יַרָה, נָה־הִן שֶבֵיחו.

והנישום מולך,

והגוף הוא בהגוף שלו.

והוא יַרָה,

חסר להימן שבאכול, אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

דרארי דרארי דרארי.

אוי, ינשום וורומולוק והגורו שלו,

אוי ה' עשה לו פעם שמאכור,

ויינשום וורומולוק, טופים יגורו וירגו שלו.

ויושם משהיה לאמן שמאכוף.

אוס, נה-רע-רעי, נה-רעי, נה-רע.

לא, לא, לא, לא, לא, לא.

דה-לו, לא, לא, לא, לא.

ויאהבשום מולו, הורים יגעו ויקעו, שמו.

ויהי השם עשה את זה ולבן שמכור.

תודה רבה.

טוב, אמרנו שאנחנו נמצאים בחנוכה.

אין תפילה יותר טובה שאפשר לבקש,

שתזכנו לעשות מעשים טובים

וללכת בדרכי ישרים לפניך,

כדי שנזכה

לחיי עולם הבא.

השיר הולך ככה.

שתזכנו לעשות מעשה זה מעשים טובים,

מעשים טובים בעיני חור.

שתזכנו לעשות לעשות מעשה זה מעשים טובים,

מעשים טובים בעיני חור.

ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת

ההיא ההיא לא נכון, תלום, תלום, תלרה דרה דרה, שנזכה לך את בובו אלום עבור, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי.

כדי שנזכה לך אהה, או-הו, אוי, לא מבוא

שתזכנו לעשות,

ששמחתם תורידים,

עשיתם תורידים בעיניך,

ששדעקנו לעשות,

לצאתם מסים טועבים,

מסים טועבים באינך ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים ולא לכת בדרכי ישורים

ולו נכס ודרכי ישור עם מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני מלפוני

כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי שנזכרת חיי איזור עולם אבו.

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, שנזכה לחי איפה בלום אבו, כדי, כדי, כדי, כדי, כדי, שנזכה, שנזכה,

לחיי עולם אחר,

תודה רבה.

לפני שנשאיר את השיר הבא,

הייתי רוצה לשתף אתכם

בעובדה ששמעתי על השיר שאני הולך לשיר,

סיפור אמיתי,

סיפור של לפני 60 שנה.

הסיפור הזה היה בווינה לפני מלחמת העולם השנייה.

האדמו״ר מבעלז

היה צריך לעבור ניתוח מסובך.

אמרו לו שיש איזה רופא מומחה גדול בווינה שיכול לרפא אותו עם ניתוח.

אמרו לו, ככה לחשו לאדמו״ר מבעלז,

שהיהודי הזה לא עלינו.

הוא מומר.

הוא רופא, אבל לא דתי.

אז האדמו״ר מבעלז ביקש ממנו לדבר אתו לפני שנכנס לחדר ניתוחים.

ואז הוא אמר לו,

תגיד לי,

אתה מאמין שיש ריבונו של איילון בעולם?

הוא אמר, תראה, כבוד הרב,

אני מאמין שיש ריבונו של איילון בעולם. כן, מאמין.

אבל הגעתי באיזה מאמר מסוים ושם נכנסו לי ספקות גדולים מאוד.

הוא אמר לו, מה האמר שראית?

מלך המשיח עתיד למלוך מסוף העולם ועד סופו.

הוא אמר, איך זה אפשרי שאדם,

בשר ודם,

יכול לשלוט מהודו

עד דרום-אמריקה?

זה בלתי אפשרי, זה לא מציאותי בכלל.

איך הוא ישלוט?

באיזה צורה הוא ישלוט?

טוב, מסופר שאדמו״ר מבעלז

סגר את העיניים שלו

ופתח אליו עיניים,

תפס אותו חלחלה בכל הגוף לרופא,

אומר לו, רבי, רבי, מה עשיתי? מה עשיתי? מה אתה רוצה ממני?

הוא אומר לו, רצית לדעת תשובה?

זו התשובה.

בזה שהסתכלו על הצורה שלו,

זה לבד ייתן פחד

ומורש שמים לכל העולם.

ומסופר שהוא חזר בתשובה, הרופא הזה, והוא נהיה אחד מגדולי חסידיו.

השיר לזה הולך ככה.

ויום יום מלך המושיע,

מלך מלך המושיע,

הוא סיבו סיבו,

הוא סיבו נמלוי,

וסויפו בוילום ביד סויפוי.

איי-איי מלך המושיע,

מלך מלך המושיע,

הוא סיבו סיבו סיבו סיבו נמלוי,

וסויפו בוילום ביד סויפוי.

איי-איי-איי נהנך המושיע יח.

פו בוסידו,

הוא בוסידו, הוא בוסיד לי מלואי.

הוא בוסיד לי מלואי.

הוא בוסידו, הוא בוסידו, הוא בוסיד לי מלואי.

אוי אוי אוי, יא כנאל המושיח.

פו בוסידו, הוא בוסידו, הוא בוסיד לי מלואי.

ורוסית דין אלוהיך, ורוסית דין אלוהיך,

מסויפוי לא מיד הסויפוי.

ויף על פי שישמם מים,

היא עם קוזח הכלוי.

ויף על פי שישמם מים,

היא עם קוזח הכלוי.

הלך המושיע,

מלך מושיע,

ורוסית דוסין,

ורוסית דין אלוהיך,

מסויף ורועיל וביעצו יפור.

ויף על פי שישמם מלך המושיע ורוסית דין אלוהיך ורוסית דין אלוהיך,

מסוף פורעיל גם יחסקון.

איי, איי, איי, נהלך המושיע ורוסית דין אלוהיך ורוסית דין אלוהיך ורוסית דין אלוהיך ורוסית דין אלוהיך ורוסית דין אלוהיך, ורוסית דין אלוהיך, ורוסית דין אלוהיך, ורוסית דין אלוהיך, ורוסית דין אלוהיך,

יפספ מי גדול ונוסין לי מלא.

יצאי כמו אלו מיעל צעקות.

ליפול ביה של יצמם ויעץ,

מי כל זה יכה אלוהי,

ליפול ביה של יצמם ויעץ,

מי כל זה יכה כאון.

כל מלך הראשים מכאן ומוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מוסידו מ

ומוסיניה,

וכתובה אלה ביפוי, אוי יאי יאי יפה

ויפה ביהי שאיש ממא יא עם כל די אך חג אלוהו אוי באמת פעם השנייה ומוסידו

ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוסידו ומוס

אם כל זה יחכה לאלוהיו,

ויפרגיש שאי זמניה,

אם כל זה

אחכה לאלוהיו.

די, די, די, די,

די, די, די, די, די, רע, רע, רע,

רע,

אם כל זה אתה גדול,

אתה גדול.

תודה רבה.

ברשות מרנן ורבנן גדולי התורה,

ברשות חתני הפרסים,

אני מתכבד לפתוח ערב גדול זה,

ערב שבו אנו זוכים

להיות בהנהגתו בפועל של מורנו ורבנו,

עטרת ראשנו,

מרן הראשון לציון, רבנו עובדיה יוסף שליטא,

וכולנו מצפים לראותו בזמן הקרוב.

בערב זה אנחנו זוכים לחלק את הפרסים

לפני התורה,

אותם שזכו במבצע ועתה כתבו לכם,

שעמלו לכתוב ולחדש דברים נפלאים.

במשך שבועות רבים

חיכינו לרגע

שבו נוכל להגיע לכך

שחתני הפרס יקבלו את הפרסים

מידיו של מרן שליטא,

לרגע שנזכה לשמוע כאן דברי אלוקים חיים מפיו,

והרגע הזה אכן הגיע.

היום

הוא יום חג.

חג של התורה ושל חכמיה,

חג של כל הנוכחים כאן שיודעים ומרגישים על האושר שיש לכולנו בלב,

שזכינו להגיע לערב הגדול הזה.

הגמרא במסכת שבת אומרת,

מהי חנוכה? דתנו רבנן.

ושם מספרת הגמרא את כל מעשי הנס שהיה בחנוכה.

על דברי הגמרא הללו היה אומר רבי מאיר שפירא,

מחולל ומייסד הדף היומי,

וכך הוא הסביר,

מהי חנוכה?

מה המהות של חג החנוכה?

דתנו רבנן, לימוד התורה.

חנוכה הוא חגה של התורה, זהו חג של כולנו,

שמחה על פריחתו של עולם התורה.

ידוע הוא שימי החנוכה הם ימי הלל והודאה,

לעומת ימי הפורים,

שהם ימי משתה ושמחה.

ההבדל בין חנוכה לפורים

הוא במהות הגזירות,

שכן בעוד שבפורים גזרו על הגוף,

הרי שבחנוכה גזרו על הנשמה.

כאן היום

אנחנו נמצאים בערב ובכנס

שכולו הלל והודאה לבורא עולם,

בנס

שכולו הודאה לקדוש-ברוך-הוא,

כנס שכולו שירה ושמחה.

ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.

יש לי הכבוד והעונג

להזמין לבמה לשאת דברים את מורנו ורבינו הגאון הגדול,

הרב משה פינטו, ראש מוסדות פאר-משה, פתח-תקווה. בבקשה.

ברשות מרנן ורבנן הגאונים, ראשי ישיבות שליטא,

כבוד העומד והמנצח על מלאכת השם,

המעמד הנשגב הזה, בכלל ארגון בני התורה,

והמעמד המרומם של ערב זה,

הרב אליעזר שמחיוף,

סגן ראש עיריית ירושלים,

על כל ההשתדלות שלו הנפלאה למען עולם התורה ונושא כתיבת חידושי תורה,

כבוד הרב הגאון, בנו של מרן מלכה,

מרן רבנו עובדיה יוסף, הרב משה יוסף,

שליטא,

שטרח רבות בבדיקת חידושי התורה,

ועל כולנה,

מורנו ורבינו, פאר הדור והדורו, עטרת ראשנו,

מרן הגאון, רבנו עובדיה יוסף, שליטא,

שהקדוש-ברוך-הוא יתמיד בריאותו ויחזקהו ויאמצהו,

אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו, אמן, כן יהי רצון.

רבותי,

מובאה בפני יהושע שאלה מפורסמת.

הרי טומאה הותרה בציבור,

ואם טומאה הותרה בציבור, כי דעית בגמרא פסחים,

מדוע היה צורך בנס של חנוכה שהפך שמן הקטן, שהיה מספיק לדלוק יום אחד,

דלק שמונה ימים?

והלוא טומאה הותרה בציבור,

ויכלו כמובן להדליק בשמן הטמא שנמצא שם.

שאלה שנייה,

היוונים עצמם,

מדוע רק טימאו את השמן?

מדוע לא שפכו את השמן?

מדוע לא השחיתו את השמן?

הם רק טימאו את השמן.

ברוכים הבאים, ברוך הבא.

מזכי הרבים, הרב אמנון יצחק,

מדוע היוונים

רק טימאו את השמנים

והם לא השחיתו את השמן, לא שפכו את השמן?

כנראה היוונים למדו את ההלכות.

היה מישהו שיסביר להם

שאפשר לטמאות את השמן,

ואם מטמאים שמן אז כנראה אי-אפשר להדליק, אבל היוונים כנראה גם ידעו שטומאה הותרה בציבור,

אם כן אפשר בדיעבד להשתמש בשמן.

מדוע היוונים רק טימאו את השמנים אבל לא שפכו את השמן?

שאלה נוספת.

שואל הבריסקרוב,

במה שונה מצוות חנוכה מכל מצוות התורה?

שבכל מצוות התורה מצינו גדר של עיקר המצווה ומהדרי מצווה,

מה שאין כן ממצוות חנוכה

יש גדר חדש,

עיקר המצווה,

מהדרי מצווה, מהדרין, ויש מהדרין מן המהדרין.

פלא.

אומר הרבי בריסק

ששונה מצוות חנוכה משאר המצוות,

שדווקא בה תיקנו עניין של מהדרין מן המהדרין,

היות שהחשמונאים בעצמם

קיימו את מצוות חנוכה בהידרו,

כי היו יכולים להשתמש בפתילות דקות ולא בפתילות אבות,

וכך לחסוך יותר שמן,

אבל הם השתמשו בפתילות הרגילות,

וזאת כדי לקיים את המצווה בהידור,

ולכן גם המצווה לדורות נקבעה בצורה של מהדרין כנגד המצווה שקבעו החשמונאים.

אבל אפשר כאן להוליך דרך חדשה ודרך נפלאה.

יצר הרע,

איך הוא מחטיא את האדם?

יצר הרע, דרכו

להיות כמו הנחש שנמצא בין הגדרות.

כמו הנחש הקדמון,

כך הוא ממשיך לכל אורך הדרך.

יצר הרע לא יבוא לבן תורה להכשיל אותו, חס ושלום, בחילול שבת,

כי הוא יודע שבן התורה לא יחלל שבת.

הוא לא יבוא לבן תורה ויאמר לו, תאכל דבר איסור,

כי הוא יודע שבן תורה לא יאכל דבר איסור.

במה אם כן יצר הרע פוגע בבן תורה?

הדרך של יצר הרע לפגוע בבן-תורה זה בשולחן ערוך החמישי.

יש ארבעה חלקים משולחן ערוך, אבל יש עוד חלק חמישי,

מה שנקרא בעולם הישיבות

השקפה של בן-תורה.

יש מושג שנקרא השקפות.

איך נראה בן-תורה,

איך בן-תורה מסתפר,

איך בן-תורה מתלבש,

איך בן-תורה מדבר, איך הוא מתהלך.

השקפה של בן-תורה.

יצר הרע, כשהוא רוצה לפגוע בבן-תורה,

הוא לא יכול לבוא ולהתחיל ולהילחם בו בגופי תורה,

כי הוא יודע שבגופי תורה הוא לא יכול לנצח את בן התורה,

הוא לא יכול לגרום לו לחלל שבת.

במה הוא פוגע ביצר הרע?

הוא פורץ גדרות,

הוא פורץ את חומת הדת,

וזאת ההשקפה של בן תורה.

אין שולחן ערוך לגבי התספורת.

יש עניין קזיזת הפאות, כן,

אבל תספורת של בן תורה או חזות ולבוש של בן תורה, אין.

בא יצר הרע ונלחם בדברים האלה.

תשנה מראה, תשנה צורה,

הרי אין בזה הלכה ברורה,

זה רק עניין של השקפה בלבד.

ואז כשבן תורה משנה,

הוא מתחיל לרדת בהשקפה,

משנה את החיצוניות שלו,

ואומר, מה יש בזה, מה נורא כל כך,

והדיבור שלו משתנה, והסגנון שלו משתנה.

לאט-לאט יש פריצה בגדר,

העיר כבר נכבשת.

שם יכול יצר הרע להצליח.

לכן,

לאורך כל הדעות

קיבלנו מרבותינו

גדולי ראשי הישיבות מדורות על גבי דורות

לשמור על גדרי ההשקפה של בן תורה,

לא לזוז ולא כי הוא זה,

לשמור על הפך שמן הטהור שלא יזוז ולא דבר קטן כקוצו של יוד מההשקפה האמיתית של בן תורה,

לשמור על החומות הבצורות האלה אשר שומרות על העם היהודי.

ולכן,

היוונים, זה מה שהם רצו.

היוונים ידעו שלנצח את העם היהודי ישירות אי-אפשר,

לבוא ולומר להם לחלל שבת,

לא למול את הבן או לא לשמור טהרה.

מסרו את הנפש על זה, זה אי-אפשר.

מה הם רצו לגרום לעם היהודי?

לשבור להם את חומת הדת,

את הגדרים והסייגים.

הם באו וטימאו את כל השמנים.

הם לא שפכו את השמן,

הם לא השחיתו את השמן,

הם טימאו אותו,

והם רצו בדווקא שהיהודים ידליקו בשמן טמא.

למה?

לסמוך על בדיעבד.

לסמוך על היתרים, טומאותיו בציבור, לסמוך על בדיעבד.

ברגע שיתחילו לסמוך על בדיעבד,

לאט-לאט, לאט-לאט,

כבר יתחילו לסמוך על דיעבד של דיעבד,

ואז

הפריצה של הגדר נפרצה,

והעיר כבר פתוחה.

באו החשמונאים

ותיקנו לדורות.

אין דבר כזה.

אם זו המגמה של היוונים,

שנסמוך על היתרים ונסמוך על בדיעבד ונסמוך

על דברים שיכול להיות גם מחר בדיעבד של בדיעבד ואז נפרוץ חומות,

הדבר הזה הם לא ייתנו.

ולכן, מה הם עשו? תיקנו תקנה. ראשית,

לא מדליקים בשמן טמא.

בשום פנים ואופן נחפש עד שנמצא שמן טהור.

נעשה נס,

מצאו פך שמן קטן, טהור, חתום בחותמו של כהן גדול.

מסרו את הנפש לשמור על חומת הדת,

לא לסמוך על בדיעבד?

מצאו ולכתחילה.

תיקנו לדורות את מצוות חנוכה בגדר של מהדרין מן המהדרין,

ההיפך ממחשבת היוונים.

היוונים רצו שיסמכו על בדיעבד לפרוץ גדרות,

תיקנו לדורות,

חס ושלום.

חומה על גבי חומה, מהדרין מן המהדרין.

וזו הסיבה, למעשה,

שאנחנו נמצאים היום כאן.

חיזוק התורה,

חיזוק התורה, חנוכה למעשה מסמל את ביצור חומות התורה.

המעט מן האור דוחה הרבה הרבה מן החושך.

כמה שיש יותר תורה בעם ישראל, הרבה חשיכה תסתלק.

זה למעשה הרעיון של חנוכה.

רבים,

ביד מעטים.

המעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.

הרבה הרבה תורה, הרבה חושך יסתלק מן העולם.

כי נר מצווה ותורה אור, זהו האור האמיתי של העולם.

אנחנו כאן בערב הזה מודים למורנו ולרבינו, גאון עוזנו ותפארתנו,

מרן שר התורה המאיר של הדור,

האור של הדור,

אשר האיר לנו בתורתו, בספריו,

בחידושיו, בפסקיו,

האיר לנו בהקמת מוסדות התורה ועולם התורה,

הרים את קומת התורה של היהדות הספרדית, ברוך השם.

היום אנחנו רואים, ברוך השם, פטריות,

ישיבות, כוללים,

מוסדות תורה,

תלמודי תורה,

הפזורים בכל רחבי הארץ.

כל זה נזקף בזכותו של מרן גאון עוזנו,

שהשם יתברך,

ייתן לו אורך ימים ושנות חיים ויוסיף לו שנים כהנה וכהנה,

בבריאות ובנחת, שנזכה ללכת לאורו עד ביד משיח צדקנו במהרה בימינו.

אמן ואמן.

יישר כוח למורנו ורבינו, הגאון הגדול,

הרב משה פינטו,

תזמורת בבקשה.

חבלו ורבין.

כחבוי השם, מה הימה לא הורת,

גאון וחסדו יל יראיות.

כי רחוק מי יזרוך ממהרום,

ירחיק ממנו אצפי שורינו.

כחבוי השם, מה הימה לא הורת,

גאון וברחסדו ים ירא ויום.

כי רחיקו את מי ידר אופי ממהרום,

תרחיק ממנו אצפי שורינו.

ויוכר כנחם כמו בלבונים,

ללחם השם עד ידי יום.

כי רחם השם עד ידי יום.

ללחם השם עד ידי יום.

ללחם השם עד ידי יום.

ללחם השם עד ידי יום.

ורעב, אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

הגמל נעבורת, כובע חסדו ים יראי יום.

תרחוק מי גזרות ממהרות,

הרחיק ממנו עץ ושועי דות.

כיבוי שומעה, גמל נעבורת, כובע חסדו ילד יתר בלום.

תרחוק מי גזרות ממהרות,

תרחוק ממנו עץ ושועי דווי.

קרן לבוא בלבונים,

פריחם ה' מניעת רבלויון,

קרן לבוא בלבונים,

פריחם ה' מניעת רבלויון,

קרן לבוא בלבונים,

פריחם ה' מניעת רבלויון,

כרחם או בלבונים, מחמא שם עד יתר ויום.

כרחם או בלבונים,

וכמה שם עד יתר ויום,

כרחם או בלבונים,

וכמה שם עד יתר ויום.

כרחם או בלבונים,

וכרחם או בלבונים,

וכמה שם עד יתר ויום.

כרחם או בלבונים, וכרחם או בלבונים,

כרחם או בלבונים,

וכרחם או בלבונים,

כרחם או בלבונים,

כרחם או בלבונים.

אהה, חויבוני

תודה רבה לתמר שלמה כהן.

שר כפיים.

יש לי הכבוד והעונג

להזמין לבמה לשאת דברים את הגאון הגדול,

מזכה הערבים, גדול מחזירי התשובה,

צועקים ומזכירים.

הרב אמנון יצחק, בבקשה.

ערב טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

ברשות כבוד הרבנים הגאונים,

כל אחד לפי כבודו ומעמדו,

ברשותכם, קהל קדוש.

בפרשת השבוע

למדנו קצת מה זה קידוש השם.

כתוב, היקר יהודה,

ביאמר צדקה ממני.

יוסף, שקידש שם שמים בסתר,

מתוסף לו יהוד לשמו, חידוד ביוסף שמו.

ביהודה שקידש שם שמים בפרהסיה זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש-ברוך-הוא.

לצערנו הרב,

רבים משתבשים כשבאים לקבוע מהו קידוש השם ומהו חילול השם.

חכמים, זיכרונם לברכה, לא מפסיקים להלל את יהודה על המעשה שאמר, צדקה ממני.

אבל אם היה מעשה כזה בדורנו, בזמננו,

היו אומרים שאין חילול השם יותר גדול מזה.

לעמוד ולהודות

ולומר שבמעשה תמר, שותף יהודה,

גדול הדור,

צדיק וקדוש,

היו אומרים, ודאי, שמעת איזה חילול השם היה.

וחכמים, לא מספיקים לגמור את ההלל על מעשה יהודה.

וקידש שם שמים בפרהסיה וזכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש-ברוך-הוא.

הבעיה של המדידה שלנו נובעת מזה שהאנושות

היום ואנחנו בכללם מודדים את מידת ההצלחה הגשמית

של בני-האדם

על-פי החומר,

על-פי הגשמיות.

זאת אומרת,

אדם נמדד בהצלחתו לפי נפח מנוע, לפי אורך המכונית,

לפי הפלאפון, מודק מאוד,

או כל דבר אחר.

אבל,

מסירות נפש להודות על האמת, לחיות באמת,

להיות מוכן לחיות ב-1,700-1,800 שקל

בשביל ללמוד תורה ולהסתובב בגמ״חים בשביל לחפש השלמה,

זה לא נראה הצלחה כל כך גדולה ולא רבים משתוקקים לזה.

זאת אומרת, המדידה נעשית דווקא בכלים חומריים,

ולא בכלים אמיתיים, של התורה הקדושה.

העיקר אצל אנשים להשיג חיי שלווה ועושר,

ואז, מה טוב,

אבל להסתפק ברמת חיים נמוכה, סימן שלא זו העיר ולא זו הדרך.

לכן צריך להתיישב בפרשה זו וליישר את עקמימות השכל ולהתרומם

ממושגים נבערים במעשי יהודה ותמר.

היו הרבה עצות

ואפשרויות ליהודה לגמור את הפרשה כמו שגומרים אותה היום,

לתת חיסיון על הפרשה,

להודיע על נבצרות זמנית,

צו איסור פרסום

וכל מיני דברים מן הסוג הזה,

להגיד שהיא צודקת ולא להגיד ממי,

וכך היה נגמר הכול.

אבל יהודה לא נקט דרך זו כלל וכלל,

אלא בחר להודות על האמת בלי שום אמתלאות,

משום שבאמת זה קידוש השם הגדול ביותר,

ויהודה הבין שכמה שירד כבודו יותר על-ידי הודאתו,

אין בזה אלא הקרבה למען בירור האמת

בכל מה שאדם יותר מקריב עבור האמת,

יותר גדול קידוש השם.

זה מה שעשה יהודה.

אדרבה, חילול השם הגדול,

משום שמתעלם אדם מן האמת משום חישובים אנוכיים,

ואינו מוכן לוותר על כספו ומעמדו למען כבוד שמים.

בזה שאדם מפקיר כל החישובים הקטנטנים,

ונעשה כאסקופה נדרסת למען השם יתברך,

בזה הוא מראה את כל החשיבות והחביבות

שיש לו עבור דבר השם.

יש אנשים שרואים אנשים מקבצים ברחובות

וקוראים לזה קידוש השם.

בתורה קוראת לזה חילול השם.

גם דוד המלך, שהיה מפזז ומחרכר לפני אהרון השם, הוכיחה אותו מיכל

איך הוא עושה דבר כזה בפרהסיה.

אבל חשבונו של דוד המלך היה אחר.

כשאנחנו מוציאים ספר תורה אנחנו רוקדים ברחובה של עיר,

מלפני אהרון השם, שהלוחות נמצאים בו על אחת כמה וכמה.

אבל דוד לא הסתלסל בכבודו ואמר,

ונקלע אותי אף מזאת.

כשאמרה לו שהוא לא מכובד

כאביה שאול,

השיב לה דוד שבית אבי היו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים,

אבל הוא מניח את כבוד עצמו ומבקש כבוד שמים.

זאת אומרת, אם אדם מוותר על כבודו עצמו באופן שמתרבה כבוד שמים,

לא שייך לומר בזה חילול השם.

גם בנוגע להשפעה על אחרים,

ישנה טעות אצל רבים שחושבים שהעיקר להשתמש בברק חיצוני,

להראות העמים יופייה,

כי טובת מראה היא,

ועל-ידי זה יימשכו הבריות לדרך התורה.

אבל גם זה לא נכון,

משום שעיקר המשיכה לתורה ועבודת השם זה על-ידי נקודות האמת,

שמרגישים אצל העובדים האמיתיים ולא מצד רושם חיצוני,

ואין צורך לסלסל בשערו כדי לקרב את הבריות לתורה.

השלמות האמיתית, יש בכוחה לקרב אליה את כל הדורש את האמת, ללא שום כחל וסרק.

חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו, שקר אכן בהבל היופי,

אישה יראת השם היא תתהלל.

שקר אכן זה דורו של משה ויהושע,

הבל היופי, דורו של חזקיה,

ויראת השם היא תתהלל, דורו של רבי יהודה ורבי אלעאי.

אמרו עליו שהיו שישה תלמידים מתכסים בתלית אחת

ועוסקים בתורה.

זהו כוח של יראת שמים אמיתית,

למשוך את הבריות לתורה אפילו במצב של עניות מופרזת,

משום שהמשיכה הכי גדולה היא האמת הטהורה.

זכורני בתחילה שהיינו נותנים הרצאות ברחבי הארץ,

ובתום הערב

היינו לוקחים בחורים שהחליטו,

נחזור בתשובה באותו ערב

לישיבות בירושלים ובבני-ברק.

אני רוצה לקדם בברכה למורנו ולרבנו הגאון הגדול,

חכם שלום הכהן, חבר מועצת חכמי התורה וראש ישיבת פורת יוסף.

זכורנו שהיינו לוקחים בחורים בתום ההרצאה

לישיבות

במחנה ישראל ובבני-ברק אצל הרב יפרח.

היו מגיעים הבחורים ולא היה מקום בישיבה.

היינו מגיעים בשעה 02-0300 ולא היו מיטות.

היו מתעוררים הבחורים שבאו כמה ימים קודם,

מפנים את המיטה,

ישנים על הרצפה ונותנים לאורח החדש, לבעל התשובה הטרי שישכב בתוך המיטה שלהם.

קידוש ה' גדול כזה ואמת

אמיתית כזאת של אהבת תורה,

של אהבת הבריות,

לקרב אחים טועים,

זה היה חקוק במוחם של אלה שזכו לאותה אכסניה יותר מכל השכנועים.

זה לראות את האמת במיטבה וללכת לאורה.

כך עשה יהודה כשיהודה עודה בפרהסיה והוא אמר את האמת הצועקת מקירות לבו בפניה של תמר,

לפני אביה, השם בן נוח,

בפני אביו וסבו,

בפני בית-הדין, עומד ואומר לפני כולם, צדקה ממני.

ההשפעה וההשלכה של הדברים שהוא אמר

אדירה לדורות

וגדולה הייתה לשעתו.

חכמים אומרים שעצמותיו של יהודה היו מגולגולות

בארון 40 שנה במדבר,

עד שלימד עליו זכות משה רבנו ואמר, שמע השם כל יהודה ואל עמו תביאנו.

לא הגיעה נשמתו למטיבתא דרכיעא עד לימוד הזכות הזה,

כיוון שעצמותיו היו מגולגלות בארון.

ולמה? בגלל הנידוי

שנידה עצמו בפני אביו.

מה היה לימוד הזכות של משה רבנו?

כיוון ששמע ראובן שהודה יהודה,

גם הוא הודה בפרהסיה ושואב בתשובה.

אומנם הוא עשה תשובה בסתר קודם,

אבל כיוון שראה שיהודה הודה בפרהסיה לעיני כולם,

אף הוא עשה תשובה בפרהסיה.

זאת אומרת,

כל גדולתו של יהודה וכל הודאתו

וכל מה שאנחנו קרואים יהודים על שמו,

וכל מה שמלכות בית דוד יוצאת ממנו, ומלך המשיח וגאולת העולם כולו,

לא הספיקו ליהודה בשביל לחבר את עצמותיו בארון, שיגיע למטיבתא דרכיה.

רק לימוד הזכות

שההשפעה של המעשה האמיתי שלו

השפיעה

על ראובן אחיו, שישפר את התשובה שלו

מתשובה בסתר לתשובה בפרהסיה,

שתהיה תשובה מעלייתה,

היא הגורמת שאכן זכה והגיעה למטיבתא דרכיה.

זאת אומרת, מכאן רואים עד כמה גודל האמת,

כשחיים אותה

ואומרים אותה בקול רם,

כמה היא יכולה להשפיע בלי סלסולים כלל.

וכן אצל תמר,

כשתמר מוכנה להיסרף, היא ושני עובריה,

זו אמת שצועקת לשמים.

מעשה תמר לא היה לשם הנאה

אלא לשם הקמת דור ישרים, דור של גואלים.

אבל אם היא צריכה לעמוד עם האמת,

כשהיא תלבין את פניו של יהודה,

היא מוכנה להיסרף,

וחלילה שלא תלבין את פניו. ומה יהיה עם הגואלים?

חשבון שמים.

היא לא תזוז מן האמת.

זה מורה,

סופה מורה על תחילתה, שהכול היה לשם שמים.

השם יזכה אותנו לדבק

בדרך האמת,

בתורה הקדושה,

ולהיות דוגמה חיה לכל האנושות כולה,

עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.

יישר כוח והגאון הרב אמנון יצחק, מזכה הרבים, גדול מחזירי התשובה.

הדבריו הנפלאים. תזמורת, בבקשה.

אני חושב שבמעמד הזה מגיע המון המון תודה ויישר כוח לאיש שעומד מאחורי כל הפקת הערב הזה, הרב אלי שמחיוב,

סגן ראש העיר,

מתוך הדיסק האחרון שלי.

תודה.

תודה רבה לחלום, גם הרב יתרונן, ומייד תגיד תודה ולא תתרונן.

תביא את השמש,

תקבל בברכים,

תזיז את הירח,

תחבר כוכבים,

מנקה את השמים והכל בשבילכם.

רק תרים את הראש ותגיד לו, תגיד לו תודה על כל מה שדרה.

תודה רבה לחלום, תגיד לו תודה, תגיד לו תודה, תגיד לו תודה, תגיד לו תודה, יהיה טוב מחר,

אבל טוב גם היום.

תודה רבה לחברה, תודה רבה לחברה, זה לא עובד,

כי הערב טוב כזה,

אסתכל את העיניים ואולי תתעורר,

זה בכלל לא חשוב שהאור לא עובד,

כשאתה שומע את השיר, תשאיר אותי או שופט.

ואם אתה מסוגל להגיד באמינים,

ואם אתה קצת אוהב,

כולם עצינים,

קח ותביא ותפתח את הלב,

ותגיד לו תודה,

תגיד לו תודה,

חייבו את אשר הרע,

נחייב ואשר יעזור, תגיד לו תודה,

תודה, יהיה טוב מחר, אבל טוב על היום.

ויהיה כזה קשה לו היה יום שעבר, אל תתכבד את השיר, אל תהיה מנומם, תפסיק את הרגליים לעזר ידו,

ויהיה למזכירו, אז ככה נתן לי.

שפורס היעצת, אבל אין לזמר,

יודע שופט, ותדבר, הוא אומר,

תגיד גם אתה לבורא העולם,

תהיה בן אדם,

בוא נגיד לו תגיד לו תודה,

חייבו את אשר הרע,

תהיה טוב לך אבל טוב גם היום.

תהיה טוב בכלל, אבל טוב גם היום.

תגיד לו תודה,

תהיה טוב בכלל, אבל טוב גם היום.

תודה רבה.

תודה רבה.

אני רוצה לקדם בברכה ולהזמין את מורנו ורבינו,

הכהן הגדול,

הגאון הגדול,

חכם שלום הכהן, ראש ישיבת פורת-יוסף וחבר מועצת חכמי התורה, לשאת דברים. בבקשה.

אני גם לא רואה מי יש, מי אין, מי נמצא לדברים.

אין כוספים, תלכו לך,

אשם אבו חבר הכנסת.

אני מתנצל שאני

לא רואה מי יש פה, מי אין פה,

להגיד ברשות זה או ברשות זה או ברשות זה. ייתכן שאני פה אולי לא אגיד מישהו ואני כאילו אפגע בכבודו.

אז אני עושה כמו שעושים זימון, ברשותכם.

בימים האלה,

ימי החנוכה,

תיקנו לנו רבותינו זיכרונם לברכה

לקרוא בתורה בפרשת הנשיאים,

כי באמת

המשכן נגמר

בימי החנוכה.

אומנם הוא לא הוקם עד

חודש ניסן,

בחודש הראשון, ב-1 בחודש, הוקם המשכן.

המשכן היה שוכב

למעלה מחודשיים,

שלושה חודשים,

אבל הקדוש-ברוך-הוא הבטיח שבכו-ה בכסלו

לעתיד יהיה יום שמחה.

וזה היה יום החנוכה,

כשהקדוש-ברוך-הוא

עמד להם, לישראל בעת צורתם,

רב את ריבם, דן את דינם,

נגד מה שרצו לשכחם תורתיו ולעבירם חוקי רצונם.

כתוב

שהנשיאים הקריבו ראשונה

זה מפני שכאשר

בנתבת-המשכן

הם חשבו

שאם עם ישראל לא ישלים את כל נתבת-המשכן,

אז הם יגמרו את זה על חשבונם.

בסוף יצא שעם ישראל הביא די והותר,

ולא היה להם לנשיאים מה להביא,

עשו להם טובה מן השמים כששלחו להם אבני שוהם ואבני מילואים.

אז החליטו עכשיו,

בחנוכת המזבח, הם להקריב ראשונה.

והקדוש-ברוך-הוא הסכים עם זה ואמר,

נשיא אחד היום, נשיא אחד היום, יקריב את קורבנו.

אם נבדוק, נראה שכל השבטים

הקריבו 12 נשיאים,

מנשה ואפריים הקריבו, אף על כדי שהם משבט אחד,

הקריבו יומיים,

וממילא לשבט לוי לא היה יום

כדי להקריב.

שבט לוי לא הקריב,

ואהרן הכהן,

שהוא משבט לוי,

אז חלשה דעתו,

חלשה דעתו.

במדרש כתוב

שלכן נסמכה

פרשת בעלותך אחר קורבנות הנשיאים,

זה בפרשת נשוא, ואחרי זה מייד מתחיל

פרשת בעלותך את הנרות אל מול פני המנורה,

ורשי מביא את זה במקום.

למה נסמכה

פרשת המנורה להקרבת הנשיאים?

לפני שאהרן חלשה דעתו שהוא לא הקריב, לא הוא ולא שבטו.

אמר לה הקדוש-ברוך-הוא,

חייך שלך גדולה משלהם.

אתה מדליק המנורה.

שלך גדולה משלהם.

הרמב״ן במקום שואל,

למה ניחם אותו הקדוש-ברוך-הוא

דווקא בהדלקת המנורה?

הרי הייתה גם הקרבת קטורת, הקטרת קטורת.

היה כל יום

שני תמידים, תמיד בשחרית, תמיד שבין הערביים,

שבת, אין יום שהכהנים לא מקריבים.

למה הקדוש-ברוך-הוא ניחם אותו דווקא

בפרשת המנורה?

הרמב״ן אומר שהוא חיפש עד שמצא איזה מדרש שאומר כך,

שהקדוש-ברוך-הוא אמר לאהרון,

שאומר כך, אדוני היושב-ראש.

ברשות כבוד הגאון הראשון לציונות בשלומה עמאר, שהשם מאריך ימים וטוב, שותף בין הימים.

אומר לו הקדוש-ברוך-הוא לאהרון,

תראה,

אתה רצית להקריב במשכן.

תדע לך שבסופו של דבר המשכן חרב,

אבל מה שאתה עושה

זה להישאר לעולמים עד ביאת המשיח.

ברכת כהנים זה להישאר עד ביאת המשיח,

הדלקת המנורה תישאר עד ביאת המשיח.

אומנם המשכן חרב,

אין מנורה שבית-המשכן מקדש,

אבל יש החנוכיה.

החנוכיה תמשיך עד ביאת המשיח.

אלה הם דברי הרמב״ן.

תמיד חשבתי שלפי המדרש הזה שמביא הרמב״ן,

בשביל זה האשכנזים לא נהגו כך, לא יודע למה,

אבל אולי גם באשכנזים יש חלק.

אנחנו נוהגים להתחיל בפרשת חנוכה

מברכת כהנים,

כי זו היתה הבטחה לאהרון,

בזמן שהקריבו את הנשיאים,

היתה הלכה לאהרון שברכת כהנים תישאר כורח חיים.

להבין למה אהרון חלשה דעתו,

ובאמת הרי הוא יודע שכור עבודות בית-המקדש זה עליו.

למה חלשה דעתו?

ההסבר הוא פשוט,

ידוע,

שכאשר אדם,

מטילים עליו

איזו עבודה חד-פעמית,

נותנים לו הזדמנות חד-פעמית

להביע את כוחו.

וכאשר אמרו לכל נשיא ונשיא,

להקריב את קורבנו,

הוא יודע שזה רק פעם אחת בעולם, פעם אחת בחיים,

אז את כל אונו, מרצו וכוחו וכוונותיו נתן בקורבן שהוא הולך להקריב.

ובמדרש כתוב שם,

אף-על-פי שכולם הקריבו את אותו קורבן, אם נבדוק ביום השני, ביום השלישי, ביום ה-12,

כולם הקריבו את אותו הקורבן.

שואל הרמב״ן, בשביל מה 12 פעמים בשביל שנאריך בשניים לקראת אחד תרגום עוד חצי שעה?

למה?

שיכתבו,

הקריבו כולם כל יום ביומו, כך וכך וכך,

וגמרנו.

אבל אומר המדרש ומביא

הרמב״ן מבצעתו,

שכל אחד, נשיא ונשיא,

אומנם הקריב בדיוק את אותו הקורבן של השני,

אבל כוונותיו היו למשוך

השפעה לשבט שלו, למה שהוא צריך,

ובמדרש, מי שיעיין כל אחד ואחד את הכוונות שלו, מה שכיוון באותו דבר, בכף אחת, עשרה זהב,

חמישה, אתם יודעים, חמישה, עשרה חמישה,

כל אחד כיוון את הכוונות שלו.

אהרן,

אהרן חלשה דעתו.

למה נתנו את ההזדמנות לכל השבטים,

לכל אחד ואחד להוציא את כל כוונותיו?

למה לו לא נתנו?

הוא, אסור לו לכוון כוונות.

הוא, מה שמוכרח לעשות, הוא מוכרח לעשות,

מסכן אם הוא יכוון כוונה אחרת מאשר כוונה לצד ידי חובת המצווה.

וזה אהרן רצה לעשות משהו,

להראות את כוחו, להוציא את כוונותיו,

לעשות,

כמו שאומרים, יצירה משלו.

מה שעשו כל השבטים.

למה הוא לא ניתנה לו?

ענה לו הקדוש-ברוך-הוא,

שלך גדול משלהם, תדע לך.

ולמה באמת שלו גדול משלהם?

כי הם באמת,

זה חד-פעמי, פעם אחת בחיים,

כל אחד לאחד, ודאי פעם אחת בחיים הוא מוכן לעשות את כל הכוונות ואת כל הקדושות באותו רגע.

אבל כאשר הדבר שונה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם,

זה כבר,

ניקח דוגמה מעצמנו.

זה פשוט שבתפילת הנעילה שביום הכיפורים היא תפילה יותר טובה מכל השנה כולה.

ערבית שאחריה כבר היא לא שמה כמוה.

ככה זה.

כשזה חד-פעמי,

ועובר,

אדם נותן את הכוח שלו, את כל הכוח שלו.

ברמב״ם כתוב

מה יותר טוב

כשבאה לך איזו מצווה של צדקה,

קח 1,000 דולר, תלך.

לא, אדוני,

תיתן 10 דולר ועוד 10 ועוד 10. אתה יודע כמה פעמים אתה עושה את ה-10 הזו? 100 פעמים.

את 1,000 הדולר אתה מחלק 100 פעמים.

זאת אומרת, 100 פעמים נדברך אותך,

אבל אם אתה גומר את הכול,

בפעם אחת אדם אוכל לתת ותלך.

למה? הוא התלהב באותה שעה.

אבל כשכל אחד בא לקח עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת.

שלך גדול משלהם.

תדע לך,

אתה מקריב

קורבן תמיד בבוקר, קורבן תמיד בערב,

קטורת,

מדליק המנורה,

בלי שום כוונה אחרת.

אסור לכלכם בין כוונות אחרות.

רק לעשות רצון בוראנו,

זה הכול. בלי כלום

זה קשה מאוד.

ואם אתה עושה את זה,

ואם אתה עושה את זה, אשריך מוטוב חלקך,

כי זהו הקדוש-ברוך-הוא חפץ באדם שעושה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

ברור לי שקשה מאוד לאלה שמתפללים במרחב הערבית סמוך

להתפלל את אותו היח כמו שיתפללו במרחב הערבית.

בערבית זה כבר קר יותר.

ככה זה הטבע.

אבל אהרן,

אומר עליו רשי,

רשי מביא את המדרש,

מה זה ויעש אהרן כאשר ציווה השם?

אומר רשי, מלמד שלא שינה.

מלמד שלא שינה.

צריך אהרן להעיד עליו שלא שינה?

כן.

מפני שאהרן, היתה לו תאווה לכוון את כוונותיו, כמו שעשו כל בני השבטים.

למה לו לא ניתנה ההזדמנות הזאת?

ומכל מקום התורה מעידה עליו שעשה כאן כל מה שעשה,

כל הקורבנות, מלמד שלא שינה.

מה שצריך לעשות ככה עשה.

זה גבורה עילאית.

על זה אמר הקדוש ברוך הוא, תדע לך,

מי שעושה אלף פעמים,

ולא משנה יותר טוב ממי שעושה פעם אחת,

אפילו שיכול לקפוץ עד סוף הסולם למעלה,

זה לא שווה כלום.

בשבילי לעלות דרגה אחת מאה פעמים ביום,

זה שווה את השני שקופץ אלף דרגות בבת-אחת.

מוריו, רבותי,

לנו זה מלמד הרבה.

נתאספנו היום

להראות

את חפצנו בתורת השם,

כמה שאנחנו שמחים בתורת השם,

כמה שאנחנו רוצים ללמוד ורוצים ללמוד ועוד ללמוד.

לא לרמה את עצמנו.

זה ברור שכאשר אומרים לו לאדם,

תגיד איזה חבורה,

תכתוב איזה חבורה, ועתה כתבו לכם

רק ועתה ואחר כך לא,

אז אדם מראה את הכוח שלו.

אני מאמין שכל אחד באמת עבד

על החבורה שלו,

ולא היה פסח אלא רק חבורה.

החבורה באמת, כן, החבורה באמת.

אבל להראות האדם ואת כוחו פעם אחת זה לא חוכמה בכלל.

החוכמה היא אם אתה מתמיד בתורה.

תמיד,

תמיד אמר לנו ראש הישיבה, זיכרונו לברכה, הרבה עזרה תהיה,

הקדוש ברוך הוא לא מונה דפים, הקדוש ברוך הוא מונה שעות.

מונה שעות.

אם תלמד דף אחד אלף שעות, או תלמד

אלף דפים בשעה,

אתה לא שווה כלום,

אחרי שהלכו מונה שעות, לא מונה דפים.

זאת אומרת,

החבורה בוודאי

זה סימן שאנחנו חפצים בתורה,

שאנחנו שמחים בתורה, יגעים בתורה.

אם אדם לא יגע, לא ימסע.

בלי יגיעה לא שייך למסע. לא יגעת ומצאת, אל תאמין.

ואם באמת היתה כאן יגיעה,

שרבנים ישבו ובדקו את הכתיבה ואמרו שיש כאן על מה לתת את הפסיקה,

איזה פרס לקבל.

אבל אני אומר שוב,

אם זו חוכמה כמו של הנשיאים שהקריבו פעם אחת,

זה לא שווה כלום.

אבל השני שיושב ומתמיד כל הזמן,

כל הזמן,

מתפלל בזמן, כן?

לא מתפלל אחרי הגרה,

ואפילו לפי הגרה. הגרה כועסת על מי שמתפלל לפי הגרה.

אני בטוח.

הוא רוצה להתפלל כמו המגן אברהם ולהתפלל כמו הרמב״ם,

שאומר לך,

נצח עמה.

אשרה ואשרה עד כה.

לומד הלכה אחרי זה,

מתמיד בסדרים,

כל הסדרים מלאים,

גם בבית,

בשבטך בביתך,

בנפתך בדרך, בשוכבך ובקומך.

זה התפקיד שלנו בחיים.

רבותי, מי שלא עושה כך,

מי שלא עושה כך,

הוא לא נקרא בן תורה.

הרי הרמב״ם,

עם כל שהיה עמוס בעסקי המלך, מה הוא כותב?

מה הוא כותב על השקידה בתורה?

מה הוא כותב?

תדע את כל התורה כולה,

אחרי שאתה יודע, תשב ותברר

את כל המידות שהתורה נדרשה בהן.

איזה עבודה?

איזה עבודה?

הלוואי, הלוואי שאדם בחיים שלו יספיק לעבור על כל הדברים האלה.

הלוואי שיספיק בחיים שלו.

אבל זה נדרש מן האדם.

שלך עדיף משלהם.

בשתי מלים,

דבר העושים אותו בהתמדה שווה את מה?

אף-על-פי שהאיכות שלו, נאמר,

האיכות שלו היא 50%,

זה שווה את האיכות של חד-פעמית,

שיהיה 1,000%.

לא שווה כלום, אלא אם זה חד-פעמית.

אבל דבר שהוא בהתמדה,

כן, ההתמדה, ההתמדה היא החשובה

לפני הקדוש-ברוך-הוא.

אומנם,

ברוך השם,

העצה, יעוצה שעשתה

מכל הכנס הזה זה בעיקר ממה שמרן שליטא, שיש שם הלחימה בטוב,

הוא ביקש שמבין הזמנים הבחורים ישבו ללמוד, כן,

ישבו ללמוד ולעסוק בתורה.

ובאמת, אם זה יצא מתוך

מה מחשבתו,

הוא לימד,

הוא לימד.

אני אומר לכם,

פעם אמרתי את זה,

כשהיינו בחורים אנחנו,

גם הוא היה בחור,

עדיין.

לא, הוא כבר היה נשול.

הוא כבר היה נשול.

כל הישיבה נסעו כמה ימים לטייל בחוצות ירושלים

ובערי יהודה ובערי הארץ.

הוא ישב ולמד.

אני ראיתי, הייתי ילד.

הוא התחיל בבקמה כשהם יצאו.

כשהם חזרו, הגיע לדף צדיק ז',

אמר להם, אני למדתי 97 דפים,

אתם הלכתם, לא יודע איפה טיילתם. אני טיילתי בכל דבר כמה.

זהו.

זהו.

מפני שהוא הבין,

אני לא מספר לכם סיפורים מהרמב״ם, מאחד שחי בתוכנו,

חי אתנו,

חיינו אתו,

ראינו לנאבוננו הגדול.

היום קשה לראות דברים כאלה,

קשה לראות דברים כאלה,

אבל באמת אני בטוח

שבכל מקום ומקום יש כאלה שגם מתמידים,

שגם מתמידים.

אה, בראשי אומר, זה לא מבין בחיים, זה לא מבין כלום.

אבל תדעו לכם, כתוב בגמרא שלעתיד אבו, כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו,

של חברו, זה שישב לידו בספסל.

למה הוא יכול ואני לא?

נכווה מחופתו של חברו.

אנו נוחמים בדברים האלה,

והעיקר הוא, והעיקר הוא,

אברכים, בחורים,

להתחזק בתורה,

כמה שאפשר לדעת יותר,

כמה שאפשר להתמיד ולשבת וללמוד ולעלות ולחזור ולדעת,

לחזור ולדעת.

אז, אם עושים את הדבר הזה,

אז באמת נקרא שקיבלנו,

קיבלנו את המסר שמסר לנו מרן הגדול.

ואם לא, אז אני אומר שוב פעם, זה חד-פעמי.

ודאי שכל אדם יקבל שכר,

אבל לא, זה לא זה מה שהתורה דורשת מאתנו.

השם יהיה בעזרנו, בעזרת השם יזורך.

נברך את כל אלה המשתדלים שישתדלו לעשות את הדבר הזה, לחזק את הדבר הזה,

ויהי רצון שהדבר הזה יימשך הלאה והלאה.

אבל העיקר הוא כמה שאפשר,

כמה שאפשר להתמיד בתורה ולעסוק,

ולעסוק בה ביגיעה.

כי בלי יגיעה לא יגעת ולא מצאת, אל תאמין.

יגעת ומצאת, תאמין.

יישר כוח למורנו ולרבנו הגאון הגדול,

הרב שלום הכהן שליטה. תזמורת, בבקשה.

כשהם רואים אותי ומרחמים עלי, חושבים שהחיים שלי קשים מדי,

קרובי על העינוק הוא מצומצם כזה,

ושעל יום אביב בעולם הזה תתאם ואז תבין.

אולי בסוף תרגיש,

הנשמה שלך זו ריקה, אז תגיד לי.

תגיד לי מה יותר מתוק מדף גמרא,

מזרע טובה ברחת,

תגיד לי מה יותר מתוק, תגיד לי מה. וגם עולם הזה וגם עולם הבא.

אחרי תשעה וארבע כמוז זמן לראות את בין הזמנים בכינרת אחרי חטופה,

לאולי הספינה והגולן נגדו,

רק תפתח את הלב שלא יהיה נהוג.

תקשיב לי. זה כדאי.

וגם אתה תרגיש,

הנשמה שלך זועקת, אז תגיד לי.

אוווווווווווו תגיד לי מה יותר מתוק מדף גמרא,

מסברה הטובה ברחבא.

תגיד לי מה יותר מתוק, תגיד לי מה,

וגם עולם הזה, וגם עולם הבא.

זה פסוק גדול, רק אל תשמע, שהעולם הזה חולף, נגמר מהר כל כך.

אם כיפה תרומת תיגע, פתאום תראה את האש, לא מוותר על קרוב,

כי זה כל מה שיש,

משקורי על האב ואני.

ותוב אתה מרגיש,

הנשמה שלך צוחקת, אתה יודע להגיש.

תגיד לי מה יותר בסוף מדף מרה,

מצוואר כוחת הרמב״ר.

תקדיף לי מה יותר בסוף, תגיד לי מה,

וגם עולם הזה,

וגם עולם הבא.

תגישי מה יותר מתוך מתחת ברכה, מסברה שובה ברכה, תגישי מה יותר מתוך מתחת ברכה, תגישי מה כן וגם עולם הזה וגם עולם הבא

חמש.

תודה רבה ליהודה דין,

אנחנו מצפים ומייחלים לבואו של מרן שוויתא בדקות הקרובות.

יש לי העונג והכבוד להזמין לבמה לשאת דברים את מורנו ורבנו הראשון לציון, הגאון הגדול,

הרב שלמה משה עמאר, רבה הראשי של ישראל. בבקשה.

ברשות מורנו ורבנו הגאון הגדול,

ראש הישיבה

רבי שלום כהן, שיחיה ויאריך ימים, אמן יהיה רצון.

מרנן ורבנן,

ראשי אבות בתי-הדין,

דיינים,

ראשי הישיבות,

רבנים,

אישי ציבור נכבדים,

שרים וחברי כנסת

וכל הקהל הקדוש,

השם עליהם יחיו, אמן יהיה רצון.

זה היום עשה אדוני נגילה ונשמחה בו,

יום חנוכה,

יום של הלל והודאיה לשם,

ואין טוב מזה להודות ולהלל לבורא עולם

על הנסים ועל הנפלאות שעשה לנו בדורנו,

וליפא את מרן שיחיה ויאריך ימים.

כבר כתב המביט למרן הבית-יוסף, עליו השלום,

עליהם השלום.

אמר לו, אשרי הדור שאתה שרוי בו,

ויהי רצון שלא יתייתם הדור ממך.

ואנחנו תפילתנו

שהדור שלנו לא יתייתם ממרן שיחיה ויאריך ימים, עד ביאת המשיח ועד בכלל,

אמן יהיה רצון.

כבר סיפרנו פעמים רבות,

לא רק שהוא הרים ורומם את הדור שלנו,

בדרך כלל,

הדור,

הוא מרים את הרבנים שלו, את המנהיגים שלו,

הוא מרומם את הגדול שבדור.

אבל כאן, מי שזוכר,

בשנים הראשונות שבאנו לארץ

היה עולם שמם והתורה היתה מועטת,

ובני תורה היו מזולזלים בעוונות הרבים.

עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל.

עד שהחדוש-ברוך-הוא הקים לנו את הרב

ששתל אותו נשמה כזאת גדולה,

מי יכול לדעת מאין באה אלינו

לרומם את הדור היתום הזה,

לקומם את קהלינו

ולהעלות אותו למדרגות כאלה גבוהות,

אשרי העם שככה לו,

אשרי העם שהשם אלו.

אי-אפשר לתאר

כמה הוא מעודד את כל התלמידי-חכמים, צעירים וגדולים,

כמה הוא מחזק,

כמה עידוד וחיזוק אנחנו מקבלים מעצם

העובדה שהוא נמצא אתנו ואנחנו יכולים לאחוז בשולי גלימתו.

ברור לי, כשמש,

שפסקים רבים שכותבים ופוסקים חכמי דורנו,

לא היה להם כוח לעשות את זה אלמלא שהוא מאציל על הדור מכוחו ומחוכמתו ומבינתו ומסמכותו הגדולה והגבוהה מאוד.

אפילו גדולים,

גדול כמו הגאון המנוח,

רבנו שלום משש, עליו השלום, רבה של ירושלים,

שהיה גדול בתורה מאוד מאוד ומופלג בפסקי-הדין,

והיה זקן הדור,

זקן החכמים שבדור,

ידוע בבירור שיש פסקים רבים שהוא שינה את דעתו

מן הקצה לקצה

בעקבות פסיקותיו של מרן, ייבדל לחיים טובים וארוכים.

ולא כאן המקום לפרט, אבל דברים ידועים וברורים כשמש.

הייתי פעם בחתונה,

כשהיה עוד בזמן חייו של רבי שלום עליו השלום,

והיו שם קבוצה כמו מניין של תלמידי חכמים מופלגים וראשי ישיבות,

והייתה, שוחחו על איזה עניין, ואני באתי, אמרתי שלום לרב

רבי שלום,

וראיתי שהוא מספר על איזה בעיה, ושאלתי את הרב,

אמרתי לו, האם כבודו מתכוון למקרה זה וזה?

הסתכל בי, אמר לי, אם ככה, אז היה בידך הדבר.

אז למה לא כתבת על זה?

אמרתי לו,

מרן נמצא בדור, וכבודו נמצא בדור הזה, ואני אלך לכתוב על זה, איך אני יכול להעיז?

הוא חשב קצת,

ועמד,

הסתובב ואמר להם, לכל החכמים שהיו לידו,

אמר להם, הוא צודק,

גם אני בכל הדברים החמורים, ככה אמר על עצמו.

אפילו שאני כותב, אני תמיד עושה תנאי, כבני גד ובני ראובן,

שאין שום תוקף לפסק הזה עד שהרב

יסכים עליו.

סגן החכמים, שהם מובהק בהוראה, סוואדי משפטים,

עשרות בשנים ישב ושפט את ישראל

בבית-דין במרוקו ובארץ,

וכתב פסקים לרוב,

והיה תלפיות שכל הפיות פונים אליו.

וכך

היה אומר, וכך היה נוהג הלכה למעשה,

ענן מנעניה בטריהם.

ולא זו אף זו קטני,

אלא היום, כמו המעשה שסיפר לנו בעדות ראייה הגאון הגדול, בי שלום הכהן,

שיחיה וירך ימים,

אם היו מספרים את זה על אחד מגדולי הדורות,

מגדולי האחרונים,

גם כן היינו מתפעלים מאוד.

גם אם זה היה לפני מאות בשנים,

שהשקידה היתה שקידה והלימוד היה לימוד,

על אחת כמה וכמה איזה זכות יש לנו

להיות בדורו של מרן שיחיה בידיכם.

איזה זכות.

אשרינו מה טוב חלקנו,

ומנעים גורלנו שמרן שוכן בתוכנו.

סיפרתי לא מזמן, הייתה לנו שאלה חמורה מאוד,

בעניינים שלא שכיחים, מאוד לא שכיחים,

ומהדברים הקשים ביותר.

בא אלי יהודי נכבד ביותר,

ומספר לו על חולי שנפל בו, רחמנא לסנאנע, שמרפא אותו רפואה שלמה.

והרופאים

שהיו מטפלים בו הציעו כדת מה לעשות מבחינה רפואית, אבל אמרו לו,

הוא היה רופא בכיר, פרופסור מפורסם, אבל הוא ראש המים,

הוא שם עולמי ברפואה הזאת,

ואמר לו שצריך לעשות דבר, אבל יש בזה שאלה הלכתית.

הוא הלך ושאל לאחד מחשובים ומגדולי הדור,

ואמר לו

שאם מצד אחד יש עניין של פיקוח נפש, מדובר בפיקוח נפש ממשי,

מותר לעשות,

אבל אם יעשה אותה רפואה כפי שהציעו לו, ואין דרך אחרת,

הוא לא יוכל להמשיך לחיות בבית. צריך לגרש את אשתו.

אני זוכר כשבא איזה בחיות,

בכינו ביחד

לרוב צער.

אדם שעומד בפני שאלה כזאת,

צריכת פיקוח נפש ממשי,

ממש,

ומצד שני שאלה כזאת, רחמנא לצלם.

אמרתי לו, אני אעיין בדבר, אני אשתדל.

ועיינתי והייתי כותב בזה,

ולא יהיה לי עוז בשום פנים שבעולם

שאני אוכל לפסוק, בפרט נגד אותו אדם גדול ומפורסם,

פחדתי פחד גדול מאוד.

הלכתי למרן שיחיה ויריך ימים,

וסיפרתי לו את המעשה.

גם הוא בחה כששמע את המעשה הזה.

ואמרתי לו, אני חושב כך וכך,

בן פורת יוסף, מייד,

כל הסוגיה היתה כדרכו בקודש, הכול פרוס לפניו.

הוא אמר לי, כן, אתה צודק, אפשר להתיר באופן הזה.

אמרתי לו, הרב, אבל חכם פלוני אסר לו, ואני מפחד.

והרב, כדי לתת לי אומץ, אמר לי, לא תפחד.

אותו חכם הוא באמת אדם גדול,

אבל הוא לא עוסק בהלכה.

הפסק הזה הוא ברור, תכתוב ואני אחתום אתך.

לא תפחד, זה יהיה ככה מחזק ומעודד.

ההמשך, ברוך השם, היתה הצלה גדולה מאוד,

אבל

לא היה בנו הכוח בשום פנים שבעולם

להוציא פסק כזה אלמלא העידוד,

אלמלא שיש לנו במה להאחז.

במה להיתלות.

העובדה הזאת

שהוא חי אתנו, ברוך השם, ויחיה לעד,

היא כבר נותנת

כוח עצום,

ואני בטוח בזה שלא על עצמי אני מדבר, לא רק סיפור שלי, אני בטוח בכל חכמי הדור,

כל אלה שעוסקים בפסקים, בבתי-הדין, וברבנויות, ובכל מקום,

בארץ ובגולה,

בכל מקום,

כמה עידוד וכמה כוח וכמה סמכות שואבים ממנו.

כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים.

וכמה יש לנו להודות ולהלל לקדוש-ברוך-הוא השתבח שמו,

שרואים, ברוך השם, שמרן חזר לאיתנו,

והשיעורים שלו, יושבת לידו בשיעור מוצאי-שבת,

ורואים דברים ברורים

בטעמיהם ובמקורותיהם, אין פרץ ואין יוצאת, הכול מסודר, הכול מתוקן,

כנתינתם מסיני ממש,

כמשה מפי הגיבורה.

כמה יש לנו להודות להשם,

כמה אנחנו חייבים, ואילופינו מלא שירה קיים,

ולשוננו לנהג כעמון גליו.

כמה אנחנו יכולים להודות לבורא עולם על המתנה היקרה הזאת

שנתן לנו,

על הנסים האלה שהראינו בעינינו.

זה הימים, אלו הם הימים

שנקבעו להלל והודאה.

ונכון, אנחנו בלאו הכי מודים ומללים,

אבל אינו דומה, כמו שאמרו בכתובות, להבדיל,

בעניין אחר, אמרו לו, דומה ישן וחדש, אני אומר גם כן,

אינו דומה הודאה והלל על הישן,

על הנס של חנוכה, שכבר עבר עליו הרבה זמן.

למרות שטעמו לא נמר, אבל זה לא מרגש אותנו

כמו להודות שההודאה תצא ממש מעומק הלב כמו ההודאה הזאת.

ידוע ומפורסם המחלוקת של

הראשונים

באדם שנוסע, חכמי צרפת, חכמי ספרד,

באדם שנוסע מחוץ לעיר

שעה וחומש, אם צריך לברך הגומל, וגם ברכת

תפילת הדרך והדברים מפורסמים.

לדעת מרן מברכים כמו חכמי ספרד,

הרמ״ב פוסק כמו חכמי צרפת.

שמעתי מפיו של מורי ורבי, רבי של אגף עיבר שטינברג,

עליו השלום.

היה תלמידו ויד ימינו של החזון איש,

והוא הקשה בשם החזון איש, הוא היה ממש מקורב אליו,

הקשה החזון איש קושייה גדולה.

הוא אומר, לפי שיטתם, לפי שיטת הרמה,

אדם נוסע, הולך

מחצה העולם ועד קצהו וחוזר,

שעתיים, שלוש, ארבע שעות,

חוזר בריא ושלם,

ולא מברך,

לא מברך בברכת הגומל.

אדם שחס ושלום נסע והיתה לו תאונה ונשבר לו עצמות

והגיע עד שערי מוות בבית-חולים,

אם יקום ויתהלך בחוץ, בה צולע לרחוב, מחזיקים אותו, עולה לתורה, מברך הגומל לחייבים טובות,

שגברני כל טוב שואל החזון איש.

מי צריך יותר להודות?

זה שכבר נשבר ונדקה ועבר עליו כל המדורים, נכון, ניצל, ברוך השם,

אבל זה שלא נשבר ולא נבהר ולא התהפך ולא נפל,

לא צריך, לא חייב יותר.

אומר נכון,

מצד האמת,

זה שיצא בריא ושלם ולא קרה לו אותו דבר,

בוודאי שהוא יותר מחויב בהודיה לה'.

אבל דבר שאדם רגיל, ויהי כדברה אליו יום-יום,

אז האדם לא מתרגש.

יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת, אין אומר ואין דברים.

כבר לא מתרגשים, לא מתעוררים,

לא מרגיש את החובה שהוא צריך להודות,

ואז גם אם אברך,

הברכה עלולה להיות רק מן השפה ולחוץ,

לא יוצאת מעומקה דלבה.

אבל זה שנפל ונשבר וקרה לו כל מיני דברים,

הוא כבר הרגיש שהיה,

רחמנא לצלן,

כמעט

והיה כבר בעולם אחר.

הוא יודע להעריך את גודל הנס,

הוא יודע להעריך מה שניתן לו,

וכשהוא בא להודות, הודעתו מלב נשבר ונדקה,

הודעתו יוצאת מעומק הלב, מקירות לבו יוצאת.

זו הודעה אמיתית.

זהו ההבדל.

אנחנו יודעים את הנס של חנוכה,

וזה נס שעובר בכל דור ודור,

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.

לא היה זמן ולא היה מקום ולא היה עם ולא היה מלך ולא מושל

שלא מנסה את כוחו עלינו.

אלה בדרך הזאת ואלה בדרך אחרת,

אלה בשיטות גלויות ואלה בשיטות נסתרות.

אבל אחת היא להם, כולם שווים לרעה.

אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר אשם ישראל לאותו.

ואנחנו בוודאי אומרים את ההלל בשמחה ובטוב לבב, ומודים ומהללים להקדוש-ברוך-הוא.

אבל חסרה ההתרגשות המיוחדת הזאת

של דבר חדש.

זה חסר לנו עדיין.

היום

זכינו בהודיה הזאת שאנחנו כולנו מודים ומהללים להקדוש-ברוך-הוא.

על הנס

של הרפואה שריפא את מרן הקדוש-ברוך-הוא, ישלים את רפואתו

ויתמיד את בריאותו,

ויאריך ימים ושנים טובים ומתוקנים מתוך בריאות איתנה ונהורה מעליה,

וליעדים אינן זיבא ויקרא עד ביאת משיח צדקנו ועד בכלל במהרה בימינו. אמן ואמן.

יישר כוח גדול למורנו ולרבנו הראשון לציון,

הגאון הגדול, הרב שלמה משה עמאר, על דבריו הנפלאים.

תזמורת, בבקשה.

מי זה אפשרי?

כל מי שמכיר את השיר מצטרף אלי ולהודות להשם על הנס

הגדול ששמענו עכשיו שנשא לדוראינו ורבנו.

האימה אשיב לה השם,

קול תגמולו היו לו,

כועיס כשועיס אסור, ובשם השם אקרוא.

אוי לדוראין השם השלום,

אנחנו רוצים לקדם בברכה את מורנו ורבנו,

הראשון לציון, פאר הדור והדרו,

עושים בשעות אחוזים,

לאור ישראל, חדל רגל אלה גרועת אביגדע, בבקשה.

יומי ימי ימי ימי ימי ולכת או איסים שלא יסתכם עודיו וברומץ.

יומי ימי ימי ימי ולכת או איסים שלא יסתכם

יומי למרד ימי דמות,

רכבות סיפוליו מועד ובטוח,

שיומי למרד ימי דמות ולכסיכולו ייסח כמו ימי דמות,

יומי למרד ימי דמות ובטוח סיפוליו שלו כמו יקבותו,

בחיים חדים משורותות,

ותלים ושונות, היום עושה קולוי,

תלים אחדים ותלים ושונות.

תלים ושונות, היום עושים קולה מיחד,

שים

אליון.

וחניה ושונות, היום עשה קולוי,

כי אירך יומים, היו ראש שלא היו צעדים,

קאים בשוקו-דור,

איוב צייפו לו,

שאירך יומים,

קאו שאירך יומים, קאו שאירך יומים, קאו שאירך יומים, קאו שאירך יומים, קאו שאירך יומים, קאו שאירך יומים,

כי הולך יומים ושני שרים נראה לי וכולם ביחד חיים.

בין ובין החיים וחיים יוספו כל יום החיים חיים.

היום כאילו אותי עומד היום ושני שרים נראה לי וחיים בשורנו הם היום ושני שרים נראה לי וכולם יחד הדבר חיים חיים.

אוי אוי אוי, חיים חיים, חיים בשורנו, חיים בשורנו, היום אורסים כולם כאילו.

חגים כאוהבים יומים היו בשורנו, חגים חיים בשורנו,

חגים חגים חגים

מי הלך ימים היו שונות עניים, חיים ושונות היו סיפורים.

רבותי, לשבת.

רבותי, אנחנו תכף נשמע את מרן שליטא.

בבקשה לשבת. נשמע עכשיו את החזן, הפייצן הדגול,

רבי אליהו אוזן, בשיר לכבודו של מרן. בבקשה.

רבותי, לשבת, ילדים ובחורים. בבקשה ללכת אחורה.

בבקשה, רבי אליהו אוזן.

זוזו מוסה על הכינור.

אם אפשר להגביר את הכינור.

היי לי היי לי

יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יחיד יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל יאל

יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא י

עוד אה הדור נעים מאוד בין פיום,

וחורפים אהלינו אהלינו אהלן שם אלוהים בשיר

ואזנתי לרעיינו בתודה.

עלילה שם אלוהים בשיר ואחתינו בתודה.

עלילה שם אלוהים בשיר ואחתינו בתודה.

אדוני עוזי ומביני בורן תחליפי ונעזרתי ויעלוז לימפי ומשירי

אהלינו אהלינו.

אהההההההההה

אביהההההההעמליה, אביההההההההההההההההההה

אבי בן-אלים מותחי, אבי אלעמאליה,

אבי בן-אלים מותחי,

אבי אלעמאליה, עומדי,

אבי שותם על שיבור זועם אחרי ידקה,

גם בבית היישר וטוב וטיזם הומין.

שוב דאי שבור זועם אחרי ידקה,

גם בבית היישר וטוב וטיזם הומין.

אף מאשר שמר יום החיים נעירה שפכה תזרזר אבי תוכר איזה בוקר

אביהי עמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה להיעמלה

לא ראיתי שבמאביבים לא שכלו אם אבא ש הם שמרו שבעת דנים האלה של החג הגדולים

עביני בונחרת הבוגר יגילי הכללי על יפי חגים טובים

אל תהיי עמי רגעי, אל תהיי בטח ומטרחים,

אל תהיי עמדרי, אל תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, תהיי, בשלום,

ואנחנו ירדנו כתערת,

פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו, פניהו.

פתח מפצה וראש עמי ששמעו שבעקנים נהילה שמחה נגנה לילים כל אבי בונחי בבוקר עמי עמי רעמי רעמי פחים עמי רעמי

אבי מלכה נפחים אני אהיה עמי רעמי רעמי רעמי אבי

תודה רבה ויישר כוח לחזן הדגול רבי אליהו אוזן ותזמורתו.

יש לי הכבוד והעונג להזמין לבמה להדלקת החנוכייה את מקים מעולה של תורה, ציון נאמן לשולחיו,

נאמן בתור של מרן שליטא,

סגן ראש הממשלה ושר התמ״ת, הרב אליהו ישי שליטא, בבקשה.

ברשות מורנו ורבנו עטרת ראשינו,

מרן מלכה רבנו עובדיה יוסף שליטא,

נשיא מועצת חכמי התורה,

ברשות חברי מועצת חכמי התורה,

הרב הראשי לישראל, הרב משה שלמה עמאר,

ראשי עבוד בתי-הדין, ראשי ישיבות, קהל קדוש ונכבד,

ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם, אשר קידישנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה. אמן.

ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם,

שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

מה עוד זו ישועתי לחנוכה אין לצוותיו?

מה עוד זו ישועתי לחנוכה?

מה עוד זו ישועתי לחנוכה?

ברשות מורינו ורבינו עטרת ראשינו,

בחורים, אפשר לשבת? בבקשה, בחורים.

ברשות מורינו ורבינו עטרת ראשינו ותפארתנו, רבן של ישראל,

המאור הגדול הראשון לציון, רבנו עובדיה יוסף שליטא,

וברשות חברי מועצת חכמי התורה,

מרנן ורבנן,

דיינים, רבני ערים,

ראשי ישיבות, שרים וחברי כנסת,

ואחרונים חביבים, חתני השמחה, זוכי הפרסים,

אנו נמצאים כעת בימי חג החנוכה,

חג שכולו סמל ורמז לאור של תורה שבעל-פה,

חג שכל כולו עדות על ניצחונם של לומדי התורה,

אלה שבזכותם קיים העולם.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, כתב בשיר השירים

״מה טוב הוא דודיך מיין וריח שמניך מכל בשמים״,

וביראו על זה החכמים במסכת עבודה זרה ״טובים דודיך מיין״, אמרה כנסת ישראל הקדוש-ברוך-הוא,

ערבים הליכודים,

דברי סופרים יותר מעינה של תורה.

עברו כמה חודשים מאז המעמד המיוחד שהיה בכנס מיוחד שנערך בעקבות המלחמה בצפון.

אז, כאשר תהילי מחבלי ה'חיזבאללה'

התעופפו מעל ראשיהם של רבבות יהודים,

נעמד מרן מאור ישראל, רבנו הראשון לציון, וקרא לכולנו,

לכל עם ישראל, ובפרט לבני היישובות וללומדי התורה,

היחלצו חושים.

אתם החיילים האמיתיים הנמצאים בחזית.

אתם, בכל תורתכם, תוכלו להגן על עם ישראל.

אז, בקריאה זו של מרן,

הוחלט על מבצע, ועתה כתבו לכם,

מבצע שמטרתו לעודד ולדרבן את בני הישיבות,

אותם שהעולם עומד עליהם,

לחדש ולהוציא מתחת ידיהם חידושי תורה מיוחדים.

אומנם, מתחילה קיווינו שמעמד חלוקת הפרסים

יהיה סמוך יותר לזמן שבו נכתבו החבורות וחידושי התורה,

אך לצערנו,

באותם הימים לא חש מרן שליטא בטוב,

וחיכינו כולנו בלב דואג לשמוע ולראותו עמנו בריא וחזק,

ימים על ימי מלך תוסיף.

יש לי הזכות, במסגרת הפעילות הציבורית, להיכנס

מפעם לפעם למעונו של מרן שליטא,

להתחמם מעט מאורו הגדול לגבי מהלכים שמבצעים בעבודה השוטפת.

יודעים את זה כל נציגי הציבור ברמה הפרלמנטרית והמוניציפלית,

שיכולים לעמוד ולהכריז בלב שקט.

אשרינו, מה טוב חלקנו.

יש לנו אז אירועה נאמן שמדריך ומנווט אותנו בעינה פקיחה,

באהבה עצומה, בדאגה לכל ילד, לכל משפחה.

וכמו אותו מלאך העומד על כל צמח ואומר לו, גדל,

כך יש לנו המלאך העומד ואומר,

עשו, פעלו, לא להרפות רק עוד ועוד ועוד.

מסביב יש כל כך הרבה לוחמים שאינם צרה בעולם התורה,

כל בית-כנסת, כל ישיבה, כל ילד בתלמוד תורה ולצנינים בעיניהם.

אנחנו עוברים מאבקים של ממש על כל דבר, קטן כגדול,

אבל יש לנו רועה שמנווט ומנחה אותנו שלא להיכנס אל הבוץ,

לדעת איך למצות את מה שיש ולנצח.

הערב הזה הוא ערב שכולו הודעה לקדוש-ברוך-הוא על הנסים ועל הנפלאות ועל התשואות,

על הנסים שבעצם קיומנו קם עולם של קהילות, של ישיבות, של בעלי בתים,

עולם שלם של תורה,

שכאן, הערב הזה, חלוקת הפרסים והרגעים המאושרים שבהם נראה את הצלחתם ועמלם של לומדי התורה שכתבו את החידושים,

הערב הזה הוא רק דוגמה לנס הגדול הזה.

על הנפלאות שבהחלמת רבנו מאור ישראל,

שכולנו חיכינו כל כך,

שכולנו חיכינו כל כך לראות ולשמוע ולהתחמם לאורו,

אנחנו שמחים ומברכים, ברוך רופאי חולים.

הערב הזה השמחה של כולנו,

שמחתה של תורה, היא רק דרבון להמשיך ולא להרפות.

בהתרגשות של ממש אני מבקש בזאת

להזמין את אבינו רוענו, מאור ישראל,

אשר נושא אותנו, את כולנו, על כפיים,

כמו שנאמר בפסוק, ינשוא האמן את היונק,

מי שמלווה את כולנו יום-יום,

מי שמתפלל להצלחתנו,

להצלחתו של כל יחיד ויחיד,

מורנו ורבינו, רבן של ישראל,

מרן הראשון לציון, רבנו עובדיה יוסף שליטא. בבקשה.

יומים עד ימי מלך פועסים שלא ייסע כמו עדו ירדו

יומים עד ימי מלך פועסים שלא ייסע כמו עדו ירדו

היום, אדם עד ימי זמן,

לא יצטט שלו יצחקם או את רחבתו.

שששש.

בבקשה לשבת. לשבת.

מורי ורבותי,

הגמרה ברבתך י'

אומרת

לשלמי שבא לכאן ותלמודו בידו.

מה זה תלמודו בידו?

זה עמודו בפיו,

אלא הכתיבה.

גם בשמים מעריכים מי שכותב דברי תורה.

לא לשנות את זה בפיו,

בפי חבר הכנסתו, כי אם לכתוב את הדברים,

שהדברים יוחקו לאורך ימים.

הכותב דברי תורה חייב לברך,

המערער לא חייב לברך.

אומר לגאול וינה, גם המערער מקיים מצוות דברי תורה.

אבל כותב זה משהו אחר,

זה כותב לאחרים.

זה חשוב יותר ממערער מדברי תורה.

עקר הכתיבה זה פועל יושא לאחרים,

כדי שגם הם ילמדו בזה.

וזה היו כמה גאוני עולם

שלא כתבו את החדשים שלהם.

מי כבר זוכר אותם? אף אחד.

רק אלה שכתבו, הם נשארו לא מעט.

תסגתו עומדת בעד.

ולכן, צריך לכתוב.

מקום שחר נעוריו של האדם ירגיל לעצמו לכתוב.

אפילו הוא לא מחגש שום דבר.

רק אומר מה שאמר הרב שלו,

מה שיסביר, איזה חידוש,

איזה שיעור,

יכתוב אותו.

יניח וכסים לשעולים של גטין,

לשעולים של קדושין, לשעולים של כתובות.

וזה יועיד לו אחר כך לאורך ימים של החיים.

למה קטנותו יגיל את עצמו לכתוב.

כי אחר כך מגדלותו נראה סדר לכתוב.

לא למי שלא צריכה לכתוב בצביענותו ובצביע נזקנותו קשה לו לכתוב.

כשנדמות

מקטנותו התחיל גם במעליו נכר נער,

ממלך מישר פעולו,

לכתוב את זה מקטנותו.

ורצינו את הכנס הזה בשביל לעודד את אלה שכותבים חידושי תורה,

כותבים דברי תורה.

כמו שאמר,

הוא קנה לך חבר וקנה לך חבר.

זה שכותב וקנה זה חבר.

זה חבר נעורים.

ואז זה אדם ישקוד מאוד.

כשהוא רואה

פועל יוצא מכל הכתובים שלו,

שיש בו תובע אמנת העצפייה,

יש בו תועלת,

אז הוא מתחזק

ללימוד התורה.

נעשה יותר שקדן,

יותר מתמיד.

זה סגולה להתמדה, סגולה לשקידה.

לכן, הרגיע לדעת עצמו לכתוב.

מי קטנותו?

גם אם עליו מתנקר נער.

מי קטנותו להתחיל ללמוד לכתוב בעזרת השם,

והכתיבה הזו יצחקה את עצמה ויוציא פרח ויעשה את סיסה כמו שקדים.

זה מתנגד לאט-לאט לכתוב.

רבותי,

הגמרא אומרת בברכות דף ח',

מיום שחרב את המקדש,

אין הקדוש-ראש ועולמו אלא ארבעה עמות של הלכה.

הלכה,

פלפונים וחצי ספרים של פפולין,

יש אפילו לא מסכנים בהם.

עקר ההלכה,

שהם חגינו ומאורך ימינו.

שואלים שאלה,

מה שואל אדם מהשוק?

מה שואל?

שואל שיש את ההלכה.

זה אסור? זה מותר?

מה יאמרנו?

מחזוק את אבייב ערבה.

אדוני, אבייב ערבה אלא ראסי.

אבל תגיד לי מה ההלכה.

העקר להגיד את ההלכה.

צריך ללמוד הרבה הלכה.

איש לא לומד הלכה,

לא מרצה ידיים ורגליו בבית-המדרש.

העקר לימוד ההלכה.

ואלה שהצטיינו ומקבלים את הפרסים,

והעקר,

כאלה שעסקו בהלכה.

שאין לך דבר חשוב מעסק ההלכה.

לדעת הלכה למעשה,

ללמוד דבר מתוך דבר,

כמו שכותב הרמב״ם,

זה החלק של התלמוד.

החלק של התלמוד הוא ללמוד דבר מתוך דבר,

ללמוד דבר מתוך דבר.

זה קורה על-ידי כתיבה.

הכתיבה

נותנת לאדם את סתם לתושייה איך להגיע למסקנה האמיתית,

המסקנה ההלכתית,

לא מהשפה ולחוץ.

אפילו אנחנו כשהיינו כותבים איזה פסק-דין בבית-הדין,

היינו כותבים. תחלה הייתה דעתנו שפינויוני צודק,

התובע צודק, לא על מצווה.

אחרי שכתבנו את הפסק והגענו בפוסקים וזהו כאותו דבר, להיפך.

וכן,

הכתיבה מביאה את האדם לדין מסקנה אמיתית,

מסקנה של הלכה למעשה,

לא רק בשפה ולחוץ.

עד כן, זה דבר חשוב מאוד מאוד שאדם בגיל עצמו בכתיבה.

הכתיבה היא הנוצרת לאדם את הדרך האחרונה.

וכל אלה שיקצבו בענייני ההלכה,

אנחנו צריכים לחזק את ידיהם.

וידעו שלא עלמן ישראל,

תבואו דור שיעבו בעמדות יושב.

יש למין שאולי הלכה,

יש למין הוראות הלכה.

זה העקר,

שתהיה הוראה של אחד מעשה.

ותמיד כשהגיע להוראה הוא מורה,

כמו שאומר הרמב״ם, לבסוף.

לא זה העקר.

העקר על לימוד ההלכה,

לדעת הלכה ומדעת מה יעשה ישראל.

תשאלו אותו הלכה, נענה להם.

אם הוא לא יודע לעלות תקווה למקום,

טוב, אני אאיים בדבר.

יעגל ויכתוב ולהוסיף מסקנות הלכתיות.

זה העיקר.

כי הם חגנו ואורחי ימינו.

ותדעו לכם, רבותי,

ראש המורים בהלכה,

מרן בקט יוסף ויוסף קארו,

לא לזוז מדבריו מן השמאל,

כי הוא שנתן לו את הדרך של ההוראה,

דרך של ההלכה.

אדם שלומד בבית-יוסף,

ומגיד לעצמו ללמוד בבית-יוסף,

יהיה לו כוח, הכרעה.

הוא רואה איך מרן

מביא מערכה, דקת מערכה.

אלה פוסקים אוסרים, אלה פוסקים שמותירים.

אפילו אחלה, אחליט מה שיחליט.

זה לא שונות לב,

יש כללי הוראה.

בעפיל זה פוסק מרן.

אדם שילמוד הרבה מדברי מרן,

יתרגל באותה בחינה.

גם כשיבואו לפניו

הלכה שיש בה הרבה חוקים,

יש אחד אוסר, אחד מתיר.

הרבה מוסרים, הרבה מתירים.

יהיה לו כוח הכרעה.

ילמוד את דברי בית-יוסף.

בשביל שלא ללמוד בבית-יוסף,

יהיה לו כוח הכרעה.

אפילו שלמד הרבה גמרא.

הוא יגיד, אפשר לומר כך, אפשר לומר כך, אפשר לומר כך.

עם חומיים, עם דלת, היא נשואה על רוח הארץ.

לא רק כך יהיה דלת שיפתח וסוגרת.

יכול להיות כך, יכול להיות כך.

אלא יש לו כוח הכרעה,

וזה יהיה רק על דיבוד בית-יוסף.

כל אלה שלא למדו בית-יוסף,

אני מכיר גאוני עולם,

לא למדו בית-יוסף והיו לנו כוח הכרעה.

היו פחדים להכריע.

היו רואים מחלוקות של פוסקים.

מי הכריע ביניהם?

נוסעים כמלאכים על תמוני אדם,

איך הכריע ביניהם.

אבל כשלומד בתוך בית-יוסף

ורואה את המחלוקות שמביא מרן,

מערכה לתת-מערכה,

ושולים גם מלאכים.

בכל זאת, מנען,

כדבו כדבי אריה, הוא פוסק הלכה.

אם זה מותר, מותר, אם זה אסור, אסור,

על-פי כללי הוראה.

אדם שילמוד הרבה בית-יוסף,

אז מובטח לו שגם הוא ידע כוח הכרעה,

ידע לפסוק הלכות.

כשאין מחלוקת בפוסקים, אין שום דבר אם הוא מחלוקת.

כל דבר שהוא מחלוקת.

לפד אחי יש לו כוח הכרעה,

לדעת זה פוסק הלכות ופוסק לא נכון.

יהיה לו כוח הכרעה על-ידי למידתו בבית-יוסף,

לכן ללמוד הרבה בבית-יוסף.

לכו אל יוסף,

אשר בא לכם תעשו.

שלושה יוסף היו בדורו של מרן,

וכולם היו גלעוני עולם.

אחד, רבי יוסף תייצק,

נביא אותו מרן בבית-יוסף בהלכות מקוואות.

בפירוש דברי הרמב״ם,

עוזר ביוסף תייצק,

היה רבו של מהרשדן.

מעיל תלמידו, גם כן

ראשית חוכמה,

ובידיו דודש.

מעיל עליו,

ששמע בפיה הרבנית

אחרי שנפצל עליו,

ארבעים שנה לא ישן

בביתה,

אלא היה יושב על השולחן,

ותחת לגליו

שני שפנים של מים סוללים.

והיה לומד,

כשמגיע לו

חבילה שינה על עיניו,

היה מכניס שני דגליו

בשני הספנים של המים סוללים,

כדי לתברח לו את השינה.

כך היו לומדים ומענים את עצמם כדי ללמוד תורה.

אין תורה מתקיימת יותר ממי שהם מתחתמו עליה.

כך היה גאון עולם

אצל רבי יוסף תייצק.

והשלישי היה רבי יוסף בן-לב.

מראה רבי יוסף כהרו,

רבי יוסף בן-לב.

רבי יוסף בן-לב שוט מעריבה,

יש חידושים, וגם שלוש תשובות.

ושלושה מהם מסוגלים להוציא את הספר בבית יוסף,

על כל דברי הטור בארבעה חלקים,

מבין חור החיים, מרודיעה,

ובין עזר, ראשי משפט.

כמה מהם מסוגלים לזה,

אבל זכו בשמים את רבי יוסף כהרו,

בן-שיש לו ראשון של הענווה,

שכותב

שמעולם הוא לא מתקיף.

הוא מביא סברה שהוא לא מוציא את החינוך,

יש עליה קושיות,

ואומר, ואין דבריו נראים בעיניי.

מסתפק בזה.

הוא לא מבקש להביא את הקושיות.

הוא יכול להביא את הקושיות, שיראו כולנו שהוא צודק.

לא,

לא היה ככה.

היה מפגן, מנהיג בענווה.

ובגמרא כתוב,

בעלובין יג,

בנימה זכו בתהלל שתעשב קרחה כמותם,

לפני שהיו נוחים ועלובין וענבטנים.

וכשמרן יוסף כאלה הגמרא,

בשביל שאם יש להם עמידות טובות,

נוחים וענבטנים,

בשביל לפוסקים הלכה כמותם,

זה ההלכה, הלכה זה ההלכה.

מה זה צריכים, להחניף את מישהו שיש לו עמידות טובות?

הוא אומר, לא כך.

הפירוש של הגמרא,

לפני שהיו נוחים ועלובים וענבטנים,

שכינה את השורה עליהם,

שתמיד היו מבינים לאמת,

והשם עמו שהלכה כמותו בכל מקום.

אדם לא זוכה שיהיה הלכה כמותו,

שפסק שלו ייאמר אמיתי, אלא אם כן

השם עמו,

שכינה מדבר אותו, מדרכה אותו,

בדרך זה הוא הלך.

ולכן זכו שתהיה הלכה כמותם.

גם מרן זכה,

בענווה שלו,

בכל הספרים שלו,

בכל ספורי בית יוסף.

האדם ילמוד ממנו לא רק ההלכה,

להכריע בהלכה,

לומד ממנו מידות טובות.

אפילו יש לו להקשות, לא בקשה,

אלא מניח את החושל שלו.

הוא כותב בלשון של ענווה,

בלשון של דרך ארץ

כלפי גדולי עולם,

לשונים כמלאכים,

מעניקו בני אדם.

לכן,

לא יעסק עם השלום כשאדם יעסק מענייני הלכה

ורואה שמישהו כתב דברים שלא נוחים לו,

לא יכתוב עליו חדש בשלום בראשות הקיבה,

רק בראשון ענווה.

ויתענבים חכמה.

ודאי שרחו,

נזכה אותו שיזכה לעשות קש מעשתה לבעל דרכתה.

וכל המוטל של הכנס הזה,

כמובן, יצא לנו אישים שמים,

שכל אלה הקהל שלנו,

אחא ואחא, הבחורים, בחורי חיימת שלנו

והאברכים שלנו,

יזכו לעשות קש מעשתה לבעל דרכתה.

לפסוק הלכה למעשה,

לדעת הלכה למעשה,

לחזק את ידיהם, לעודד אותם.

אנחנו צריכים לברך

את בצד החכמה ובצד הכסף,

ידידנו היקר,

רבי אליס מחיוף,

שעשה כל יכולתו,

טרח ויגע, וצמח לקידם את דעתו,

כדי לעודד את צברה.

אשרא ואשרקו,

לקחו תל אביבו,

יאריך ימים ושני בטוב בנעמים,

ועושר וכבוד,

והצלחה ובריאות,

ועוד יעשה פעודות,

ויגידו תורה אולי וירה כהנה וכהנה.

ירח מה בשלותיו, ימי כן יהיה רצון.

אני רוצה לברך גם כן את ועד הרבנים

שטיפלו בנושא של בדיקת

הכותבים, החבורה שכתבו.

ברוך השם, ישבו ועמדו ועבדו,

וגם מי שבראשם עבד, גם כבני, רבי משה,

שהרשו את כל הקצן,

כדי להגיד דברי אמת,

מי שראוי ליותר גדול,

מי שראוי ליותר קטן,

כל אחד ואחד.

כך איש גבולתו,

אשריהם על שעה קם,

ושביעו ירח ימים ושנותיהם,

באותו בנעמים,

ויזכו להגדיל תורה ולהדירה,

רבות הטובה,

אורך ימים שטחים וסביבו להם,

עמי כן יהיה רזון.

ואני מברך את כל בחורי העמד שלנו,

מברך את כל בחורי העמד שלנו,

שימשיכו ללמוד תורה ולהתמיד בתורה,

לשקוט על התורה,

כמו שאמר שלמה המלך.

אשרי האדם שומע לי לשקוט על גלצותי יום-יום,

לשמור מזבזבבת את החיים,

כי הם מוציאים את החיים.

מה זה לשקוט על גלצותי?

מה זה לשקוט על גלצותי?

בתורה זה לצעות?

מה זה לשקוט על גלצותי?

למה אני אומר לשקוט על גלצותי?

אומר רבינו הארי,

זו לא קבלה,

כל אחד יכול להאמין את זה.

כשחטא האדם הראשון

באחד מעץ הדעת,

פגם באותיות ד'-ד' של שמות הקודש,

משדאי

יוריד עוד ד' נשאר שני י',

מעידנות

יוריד ד'

נשאר א'-נ'-י',

הנחה ששיהיה לי באוכל

ושיהיה לי, שי אני.

שני הדלתות ירדו.

פנישוח חמיש את הדעת,

שמביאים מוות לעולם,

ולכן נגזר מפתיע לעולם.

אבל ללמד תורה

היא שם חיים,

וזו התורה ותנה חיים לעשיה,

בעולם הזה ובעולם הבא,

ובחייך ובאורח ימיך.

לכן מחזיר עטרה לישנה.

את הדלתים האלה חוזרים עצמם למקומם,

על-ידי לימוד תורה ומקדושת בשמים.

מחזיר עטרה לישנה.

השם שלם, כיסו שלם.

ולכן אמרת,

אשרי אינן שומע לי נשכו את הדלתותי,

שני הדלתות האלה,

הדלת והדלת,

מחזיר עטרה לישנה,

כי הם מוציאים מוצא חיים.

להיפך, אני אעשה דעת להביא מיטה לעולם,

זה מביא חיים לעולם,

כי הם מוציאים מוצא חיים.

וזאת אומרת, שומתי חיים נעשיה, ועונה מזה בעולם הבא.

אני מברך, ונינא יד אברך את כל הרבנים החשובים,

כל אחד כפי כבודו, כמעלה טוב.

השם מאריך ונעים אותו, שתי מנעימים,

וגם ידידנו היקר,

ראש העיר,

שהוא גם כן אוהב את תורה ולומדיה,

עושה כל דפלותו למען התורה.

יזכה ללכות הימים במכתו,

יזכה להגדיר תורה ולאדירה,

וימים וממן כתוב בשער יהודה,

ישראל ושכונה ביתה.

אני מברך את כולכם,

כל הבחורים יזכו לחופה ולמעשים טובים,

וכל האברכים יזכו לבנים ולבני בנים,

עתה לזקנים בני בנים ולצפירת בנים אבותם.

ילך למלחם בתור, בשטחים מנעמים,

ושתעלו מעלה-מעלה, בתורה, בחוכמה,

אומרת ה' טהורה,

לגאון ולצופרת,

ונשמח בשמחתכם ונשמח,

ונגיד לה ונשמח בכם בתורתכם,

בקדושתכם,

מעלה-מעלה.

ובעזרת ה' תהיו גדולי הדור,

תהיו תלמידי חכמים, אמיתיים.

הגאון חפץ חיים פעם נכנסה לשיבה שלו.

פתח ואמר,

כולם יודעים מה זה נפוליאון.

היה כסף של צרפת.

נפוליאון פעם אחת

ערך מסדר של החיילים.

הוא היה חייל גדול,

היה מסווי גדול.

היה לו חיילים, הרבה.

הוא סקר את המסדר של החיילים,

אבל הם חיילים.

הוא אומר לכם דבר אחד,

כל חייל

שיושב להיות גנרל יישאר.

מי שלא שייך להיות גנרל, שילך מכאן.

אומר להם, חפץ חיים.

כל מי ששואף

מתלמידי החכמים האלה,

שיהיה גדול גדול, יישאר, וימנות שילך.

צריך לשאוף.

כל יכולתו.

לעזוב כל יכולתו.

וישתבח שמוה הקדוש ברכו,

העיף חכמוסה לחכמים.

כל מי שרוצה, יישאר בו אל אוהל מועד.

יבוא הקדוש ברכו, וייתן לכאן חכמה בעיני ודעת.

ייתן לכך חכמה בלב כל חכם לב, לדתי חכמה.

תזכו לחכמה, לטהורה,

לרשם טהורה ולחפה ולנסות ולהקים בתים נאמנים בישראל,

בנים ובנות,

עושר וכבוד וצרחה ובריאות.

בימיכם ובימינו, תובשה יהודה,

ישראל ישכון לבטח,

ישראל כולנו בנקודה שלמה ובא לסיום גואל,

נראה בימינו, אמן ואמן.

יישר כוח למורנו ולרבנו הראשון לציון, רבנו שר התורה רבנו עובדיה יוסף שליטא.

נשמע שיר נוסף מהחזן הדגול, הפייטן, רבי אליהו זן. בבקשה, לכבודו של מרן.

נשמע שיר נוסף,

ופאזל ערפים זרח אנשים שחן ישראל, אלבו אלו אלו, אלבו אלו.

אך אל יופרי אתה עוזרי ואני מעונס סובל בשיברי

שועיל מאין יבוא עוזרי יבוא פנזר ערפים שעיל פה נראה סביעה

עלה לי נמר, יא היו בקורים, יא היו בנצחים, עד תשעים וחצי יא היו לי יפוי פנצחים ערפיל ערפיל

לחשת חייבים וקורם שורים ושנתן שקעיל חביל על עמי חביל

אין טוב ומציב רחם ויציב יא היו לי יפוי פנצחים ערפיל

שלחו לעם בחנה מלך הרב וקטפצהו מתוך רעב ולמקדש אשר עברו לעריהו תפק באלפים ערפיל ערפיל

לימישי.

תרם שיהיה חיים מול נספור לעי,

מבריא ראש רחם וישי.

איפה דמרה בשם תצנית החי ונאורה החי האופיל, האופיל, האופיל,

האופיל, איפה, איפה, איפה דמרה,

וקמתו צריך חיים ונאורה החי, האופיל, האופיל, האופיל, האופיל, איפה, איפה ואתה ילבוה.

תודה רבה ואישר כוח לחזן הגגול.

רבי אליהו ארוזן,

רבותי, לשבת.

לשבת.

לשבת בבקשה.

אני רוצה להזמין לבמה את ידידי ורעי ראש עיריית ירושלים,

העושה רבות ונצורות למען הכלל והפרט,

הרב אורי נופוליאנסקי, לשאת דברים,

ומייד לאחר מכן, חלוקת הפרסים. בבקשה.

ברשות כבוד תורתו, נשיא מועצת חכמי התורה,

הגאון הגדול, רבי עובדיה יוסף שליטה.

ברשות חברי מועצת חכמי התורה, שליטה.

ברשות הראשון לציון, הגאון הגדול, הרב שלמה עמר, שליטה.

ברשות כל הרבנים הגאונים,

רבני ערים ויישובים,

דיינים ויושבי אלמי-דין,

יקירי, מאות משתתפי הלימוד והכתיבה במסגרת ארגון ועתה, כתבו לכם קהל נכבד וקדוש,

מורי ורבותי,

בשמה של ירושלים, עיר הקודש,

באתי לתת שבח והודיה לה' יתברך,

ולברך את גאון ישראל שליטה על החלמתו.

ימים על ימי מלך תוסיף, שנותיו כמו דור ודור.

בשמה של ירושלים ברכות לכל מאות תלמידי הישיבות והאברכים שנענו לקריאה

להתיישב ולכתוב ולהעשיר את עולם התורה במאות מאות רבות של חידושי תורה.

מורי ורבותי, מכובדי כולם,

אני רואה באירוע הזה של מבצע ועתה כתבו לכם,

המתקיים כאן היום בארגונה של עיריית ירושלים,

אירוע משלים לכל פעילותנו הרבה בקרב תושבי הצפון במהלך המלחמה.

התחלנו אז

בהעמדת עזרה וסיוע,

יצאנו ליישובים המרוחקים והגענו לבתי היושבים במקלטים בעוד הטילים מעופפים,

כדי לומר לאחינו היקרים שהיו בעת

צרה ומצוקה,

אתכם אנו,

יחד שבטי ישראל.

וכאשר שמענו שהגאון הגדול, רבי עובדיה יוסף שליטה,

קרא לידידי וסגני אלי שמחיוף,

שהרבה שבחים מגיע לו על הארגון של האירוע הנפלא הזה,

ורבנו אמר לו,

איש מה עשתה,

לא ייתכן שבשעה הזו של מלחמה קשה שמתנהלת בצפון

יצאו האברכים ותלמידי הישיבות לחופשת בין-הזמנים.

אז,

ובאותה שיחה,

ובאותו מפגש,

עלה הרעיון להכריז על המשך הלימודים,

תוך כדי שגאון ישראל שליטה מעודד ומברך את עצם הרעיון שהאברכים היקרים יכתבו כפי שאמר אתה,

יכתבו חבורות שיעורי תורה שמתוכם

יבחרו את המצטיינים.

ירושלים, אורו של עולם,

שמחה היום,

בימים אלו של אורה,

לשמוח בשמחתה של תורה.

עיריית ירושלים ראתה במבצע הזה של ועתה כתבו לכם

עוד נדבך חשוב

בסיוע לתושבי הצפון,

שכן כולנו אנשי אמונה היא שהתורה מצלת ומגינה.

שמחנו שמאות-מאות אברכים התיישבו ללמוד ולכתוב חידושי תורה למען תעבור הרעה מעל ראשם של אחינו בצפון,

שיד אויבינו קמה לפגוע בהם חלילה.

ואכן, קיבלנו למעלה מ-600 חידושי תורה,

מספר מדהים לכל הדעות.

אנחנו, כפי שאמר הרב שמחיוב קודם,

חשבנו

לערוך את הטקס כבר בימי הסליחות והרחמים,

אך המתנו כולנו ליום המאושר שכבוד תורתו,

הגאון רבי עובדיה יוסף שליטא,

יוכל להיות אתנו אישית.

והיום זכינו לכך,

בשמחתנו כפולה ומכופלת.

ולכל מבקרינו,

שכבר שמעתי שישנם,

נאמר באופן הברור ביותר שעיריית ירושלים גאה

ביכולתה להתייצב לימין אחינו ובכל דרך התורה.

זהו אירוע עירוני טהור,

והטענה המטופשת

שאירוע שמשתתף בו בגאון ישראל שליטא הופך בשל כך לאירוע פוליטי זה הבל ודמורות רוח.

ישנן דמויות הוד בעמנו שהן של כולנו,

שהן של כלל ישראל ויקירי ירושלים, עיר הקודש.

ואנו כולנו שמחים שיכולים אנו ללמוד מתורתם,

ליהנות מברכתם ולראותם בבריאות שלמה ישובים בראש כותל המזרח של המעמד הגדול הזה,

שכולו מעמד של תודה והערכה לתורה וללומדיה.

ימים על ימי מלך יוסיף,

ילך ויתחזק בעזרת השם לעבודתו,

יתברך בבריאות איתנה ונהורה מעלייה עוד רבות בשנים,

דשנים ורעננים.

אמן.

אני רוצה להודות לידידי ורעי ראש עיריית ירושלים על דבריו הנפלאים, המחממים את הלב.

ועכשיו, רבותי, אנחנו עוברים לשלב המאפי.

אני רוצה לכבד ולהזמין את חתני הפרס לעלות ולקבל את הפרס ואת ברכתו של מרן,

אבל לפני כן אני אומר כמה משפטים.

כפי שהקדים ראש העיר ואמר,

שלחו לנו כ-600 בחורים ואברכים חידושי תורה,

ועדת רבנים בראשותו של בנו של מרן, הרב משה יוסף שליטה,

וצוות הבוחנים והבודקים, עברו על החומר אחד-אחד בשום שכל ובטוב טעם,

ומיינו את החומר והחליטו בדירוג מי יקבל את הפרס הראשון, השני והשלישי.

שלושה אברכים חשובים מקבלים את הפרס הראשון, ואני מייד אמנה את שמותיהם,

ו-39 בחורים ואברכים מקבלים את הפרס השני כמניין טל, בסך הכול כמניין מדברת בם,

42 בחורים ואברכים זוכים בפרסים המכובדים יותר,

ושאר הבחורים והאברכים,

כ-500 פלוס,

מקבלים את הפרס השלישי.

בגלל שאנחנו לא רוצים להטריד את מרן ולעכב אותו,

אני אבקש להעלות לבמה את שלושת האברכים שזכו בפרס הראשון לקבל מידי מרן שליטא את הפרס ואת התעודה כנאה וכיאה לפרי עמלם.

הרב אליהו עזריאל, כולל חלקת מחוקק באלעד, בבקשה.

ציפייה, ציפייה, ציפייה.

ולאחר מכן הרב יוחנן מפעל

כולל עטרת חכמים בחולון, בבקשה.

הרב יוחנן רחבי, בבקשה.

והשלישי, הרב פנאס רז,

יחיבת חזון ישעיה, ירושלים, בבקשה.

עכשיו אני רוצה, רבותי,

אני אקריא את שמותם של 39 האברכים והבחורים שזכו בפרס השני, כדי לא לעכב את מרן.

אני אקריא, לא יעלו לבמה, לאחר מכן אנחנו נמסור להם את זה בצד.

רק נכבד אותם ונקריא את שמותם.

הרב ראובן זכאים, כולל שמע שלמה, ירושלים,

הרב גדעון גילקרוב, כולל תפארת שלמה,

הרב דוד גבאי, הרב אהרן ברוכים,

הרב ינון בא כוכבא, כולל חווי דעת,

הרב שלמה בוארון, כולל מורא רבח, מושב בית-הגדי,

הרב נהורי נקי, ישיבת בית שמעיה, בני-ברק,

הרב אבנר אליסון, ירושלים,

הרב נסים טאגר,

הרב יצחק ברכה, ישיבת באר התלמוד,

הרב שאול שרבני, כולל שומרי גחרת, אשדוד,

הרב רועי משלי, כולל ברסנב, בני-ברק,

הרב יוסף טויטו,

הרב יוסף ישר,

הרב חנה יעקב עזרא,

הרב אליהו דודוב,

הרב יוסף חיים אוהב ציון, כולל לדיינים, שושנים לדוד,

הרב תוויטו לידאנו,

נכדו של מרן, כולל מעשה נסים, ירושלים,

הרב דניאל עטיה,

הרב גד מימון,

הרב יוסף מזגני,

הרב בן-ציון מדר,

הרב יצחק לוי, כולל מעיין התורה,

הרב ראובן יוספי, כולל שערי ציון, אלעד,

הרב אייל תרבלסי, כולל תפארת שרגא, ירושלים,

הרב יצחק כמיל, הרב משה ישי,

הרב מיכאל כהניאן, כולל מאור ישראל, ירושלים,

הרב ראובן צדוק,

הרב שמואל כהן, ישיבת מאור התורה,

הרב יאיר כהן, הרב יוסף כהן, ישיבת יקירי ירושלים,

הרב אליאור יוסף כהן, ישיבת דעת התורה,

הרב יעקב רועש, ישיבת פונוביץ, בני-ברק,

הרב שלי שמעון שמואל, ישיבת פונוביץ, בני-ברק,

הרב אלון בן עמי, ישיבת באר יהודה,

הרב אליהו יהודה, ישיבת שערי יום טוב,

הרב חיים שירי, הרב יאיר, ידידי הפכה,

כולם יקבלו את הפרס מאוחר יותר בצד כדי לא לעכב את מרן.

ותזמורת, בבקשה, לקראת קצתו של מרן. רבותי, להישאר, יש לנו עוד המשך לערב. בבקשה.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

אדוני היושב-ראש,

רבותי, אנחנו מייד נעבור לשלב האחרון,

אבל אני רק אומר עוד דבר אחד.

כפי שאמרתי, השמות שהזכרתי יקבלו ממני מעטפה, אלו הזוכים בפרס השני,

ונוסף על המעטפה יקבלו ספר שאנחנו מחקים למעלה, ברחבה למעלה, יש שם דוכנים,

כל אחד שמציג את התעודה שלו,

יש תעודה עם ספח,

יש שם חלוקה לפי א'-ב',

כל אחד ייגש לעמדה שמתאימה לשם שלו,

יקבל שם את הפרס,

בפרס שמגיע לו, וגם אלה שמקבלים את המעטפה, בנוסף למעטפה יקבלו גם פרס. את המעטפה אנחנו נחלק פה במקום,

השמות שהזכרתי והספרים,

כפי שאמרתי, בחלק העליון של הבמה.

עכשיו אנחנו נעבור לשלב של קבלת הון מלכות שמים.

נבקש מהרב דוד בצרי,

ראש ישיבת השלום, מורינו ורבנו,

לכבד אותנו. בבקשה.

רבותי,

נא לשבת כמה דקות.

נא לשבת לכבודו של הרב.

הרב מדבר כמה דקות,

מייד אחרי זה קבלת הון מלכות שמים. להמתין עם השוברים, כפי שאמרתי,

בסיום הדברים של הרב אני אדריך אתכם בדיוק לאן ניגשים לקבלת הספרים. בבקשה, לשבת.

הגמרא, במסכת ברכות, מביאה,

אמר רבי יוחנן,

משום רבי שמעון כבר יוחאי,

מיום שברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם לא היה אדם

שקראו לקדוש-ברוך-הוא אדון.

עד שבא אברהם וקראו אדון,

שנאמר, ויאמר ה' אלוהים במה אדק ירשם.

הגמרא אומרת שלא היה אדם שקרא אדנות.

שם אדנות?

אברהם אבינו קרא פעם ראשונה?

אבל מקשים על זה,

הרי יש מדרש שאומר שהאדם הראשון, כשקרא שמות,

אז הקדוש-ברוך-הוא שאל אותו, ולי, מה קוראים?

אז הוא אמר לו, שם אדנות.

אז אם כן, כבר קראו לו,

מתרצים שרבי,

שאברהם אבינו פרסם את זה בעולם.

אבל,

המאמר הזה רוצה לומר כך,

שלא היה אדם שקראו אדון. מה זה אדון?

עבד קורא לרבו אדון.

לא היה אדם שידע להיות עבד השם כמו אברהם אבינו.

ולכן לא היה אדם שקראו אדון כמו אברהם אבינו.

כשהקדוש-ברוך-הוא הבטיח לאברהם את הארץ,

אז הוא אמר, השם אלוקים, במה אדע כי ירשנה?

איך אני אדע שעם ישראל יקראו לך אדון?

אמר לו הקדוש-ברוך-הוא,

ידוע תדע כי גרי ידעך בארץ לא להם,

ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.

ואחר כך,

אחרי שהם יצאו מבית עבדים,

אז הם ידעו איך לקרוא לקדוש-ברוך-הוא אדון.

ואחר כך הגמרא מביאה, ואף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם,

שנאמר, ואתה אשמה אלוהינו עם תפילת עבדיך ואל תחנוניו,

ואיר פניך על מקדשך השמם למען אדוני,

למענק מבעלה,

אלא למען אברהם שקרא אח אדון.

אז זאת אומרת, גם דניאל עשה תפילות,

רצה שעם ישראל ינצלו מאויבים,

אבל הוא לא הצליח.

ברגע שהוא קרא לקדוש-ברוך-הוא אדון,

אז זאת אומרת, הקדוש-ברוך-הוא כאן אדון הארץ,

ואנחנו עבדים שלו,

ולכן,

אז הוא הצליח להכניע את האויבים.

צריכים לדעת שאנחנו,

יש לנו הכוח להכניע את האויבים.

ברגע שאנחנו נדע להיות עבדים של השם ולקרוא לו אדון,

אז ייכנעו כל אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו.

שהקדוש-ברוך-הוא יאבד את כל האויבים וכל השונאים של עם ישראל.

כולם יאבדו.

למה? כי אנחנו עבדים של השם, ואנחנו קוראים לו אדון.

השם הוא אדוננו,

אז אנחנו עבדים שלו, הוא שומר עלינו.

אבל יש עוד המשך בגמרא.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי,

מיום שברא הקדוש-ברוך-הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש-ברוך-הוא עד שבאה לאה והודתו,

שנאמר, הפעם אודה את השם.

גם זה פלא גדול.

איך אפשר להגיד

שאף אחד לא הודה לקדוש-ברוך-הוא?

הרי כתוב שכשאברהם אבינו היה מזמין אורחים,

אז היו אומרים, אנחנו רוצים להגיד תודה.

הוא היה אומר, אל תגידו לי תודה,

תגידו לבעל-הבית.

אני בסך הכול המלצר,

תגידו לקדוש-ברוך-הוא שהוא בעל-הבית.

אז אם כן היה מי שהודה,

וגם כתוב שאברהם תיקן תפילת שחרית,

יצחק מנחה, יעקב ערבית,

ובתפילות יש בסוף הודאה,

מודים אנחנו לך, הטוב שמך ולכן נאה להודות.

אז איך הוא אומר, לא היה אדם שהודה לקדוש-ברוך-הוא?

אבל אם נשים לב,

לא מתכוון כאן להגיד שלא היה מי שהודה לקדוש-ברוך-הוא,

אלא שלא היה אדם שהודה,

עד שבאה לאה והודתו.

מה זה הודתו?

לאה

לקחה שם הוויה ואמרה,

אני רוצה שהבן שלי ייקרא יו״ד כו״ו.

לקחה אות דלת, כי הוא היה בן רביעי,

והכניסה אות בתיבת השם

וקראה לו יהודה.

זאת אומרת זה יו״ד כו״ד,

דלת, הבן רביעי,

ה׳.

זאת אומרת, לא היה אדם שהודה את הקדוש-ברוך-הוא.

שותפות עם הקדוש-ברוך-הוא.

זו השותפות עם השם, להיות, בשביל זה אנחנו קוראים לנו יהודים.

למה? כי אנחנו עם השם.

אז זאת אומרת, מצד אחד אנחנו עם השם, יהודים,

ומצד אחד אנחנו קוראים לקדוש-ברוך-הוא אדנות.

אז זה ייחוד הוויה אדנות.

הייחוד הזה שאנחנו, לא כמו שאני נקרא, אני נכתב,

זה הייחוד שאנחנו כל פעם שאומרים ברוך אתה לא אומרים הוויה,

כי רק בבית-המקדש מזכירים שם הוויה.

אבל אנחנו יהודים שאומרים, אדנות,

שאנחנו יהודים עם השם ואנחנו עבדים שלו.

אז בזה אנחנו מייחדים קדושה בראש ושכינתה.

אז עכשיו נגיד,

שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד

אדוני מלך,

אדוני מלאך,

אדוני ימלוך לעולם ועד.

שולחן משפטי ווסיפטי ועד.

אדוני מלך,

אדוני מלאך,

אדוני ימלוך לעולם ועד.

אנא אדוני הושיע נא,

אנא אדוני הושיע נא.

אנא אדוני הושיע נא.

אנא אדוני הצליחה נא אנא אדוני הצליחה נא אנא אדוני הצליחה נא

תודה רבה, יש הכוח גדול, למורנו ולרבנו הגאון הרב דוד בצרי.

ועכשיו, כפי שאמרתי,

אלו שהקראתי את שמם יעלו לכאן ויקבלו ממני את המעטפה,

ולאחר מכן יקבלו את הספר בצד השני של האולם.

ואלה שלא הקראתי את שמם ומחזיקים ספח ותעודה ייגשו לחלק השני, עולים את המדרגות ויורדים מאחורה.

יש שם מחלוקת ספרים לשאר האזרחים והבחורים שצריכים לקבל את הפרס.

אני רוצה להודות לתזמורת שלמה כהן,

יהודה דין,

אליהו זן, ולתזמורת של עמי כהן.

תודה רבה על הערב המהנא והנפלא.

יישר כוח.

אפשר לעלות, אלה שקראתי את שמם יכולים לעלות.