מתים קליניים

- - - לא מוגה! - - - 

המושג מוות קליני פירושו מוות הפיך, כלומר מוות שלמעשה יש הפסקה בפעילות הגוף,

הפסקה בפעילות החשמלית של הלב,

הפסקה בנשימה,

אבל עדיין לא נוצרו נזקים בלתי הפיכים למוח,

לא נוצרו נזקים בלתי הפיכים לרקמות,

ולכן אפשר להחיות את אותו אדם.

תופעות כאלה קורות בהרבה מאוד מצבים,

החל מטביעה,

דרך התקפי לב והפסקה בקצב הלב,

המשך בחבלות, בתאונות ובחבלות מוח,

לפעמים...

הסיפור שלך, לפחות זה שקשור לענייננו הלילה,

מתחיל בינואר 74, נכון? זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים.

את אישה צעירה, כבת 22,

את חיה בתל אביב, אחרי שעזבת את הקיבוץ

שבו גדלת,

ואת הולכת ברחוב בוגרשות.

מכאן את לוקחת את הסיפור.

אני הולכת ברחוב בוגרשות,

ואז נפל עליי פיגום מגג של בניין שהיה בתהליך בנייה,

גג של קומה חמישית.

ברגע שנפל עליי הפיגום,

אני יצאתי מהגוף, כלומר, הנשמה שלי יצאה מהגוף,

וראיתי ושמעתי כל מה שנעשה ברחוב, כאשר אני מחוץ לגוף מרחפת בערך של 4 או 5 מטר.

ואני חושבת לעצמי כמה מזר שאני רואה את הגוף שלי, כלומר, אני לא בתוך הגוף, כי אני הייתי,

אף פעם לא חשבתי שהגוף ואני זה משהו נפרד.

וככה עברו כמה רגעים.

את שומעת את השיחות של האנשים? כן, אני שומעת. שומעת. זה היה לא רחוק מפינת קינג ג'ורג', זוכר בוגרשות, והמקום בשעות האלה היה די הומה,

אז היו הרבה אנשים שהסתובבו שם, וכולם נעצרו והסתכלו. והתחושה הכללית?

והתחושה הייתה מאוד טובה. טובה. כן, הרגשה מאוד טובה, כיף.

את ספקת מהלומה עצומה בראש. כן, זה היה... זה קרש שנופל מקומה השישית. כן. אין כאבים.

לא הרגשתי שום כאב, שום דבר.

והיום אני יודעת להסביר שזה מפני שלא הייתי בגוף, ומה שכואב זה לגוף כואב,

אבל אני לא הייתי בתוך הגוף.

לא הרגשתי שום כאב, אני גם לא יודעת איך יצאתי מהגוף. בכל אופן, אני יצאתי.

ואחרי כמה רגעים של ריחוף בגובה הזה, של בערך 4-5 מטר,

נכנסתי לחושך.

בעצם התאונה הייתה ב-4.20 בבוקר, בינואר 1983. באתי מאשדוד לכיוון בת-ים להביא את השותף,

והשותף היה גר בבת-ים,

אז נכנסים דרך בן-גוריון.

ושם יש מין מקום כזה עם מזלג, צד שמאלי,

אין כניסה, וצד ימני אפשר להמשיך לנסוע.

אז רצה השגחה עליונה שאני אכנס דווקא בצד השמאלי,

והייתה לי את התאונה.

האוטו שלי באמת התרסק, עף רחוק,

ורצה הגורל, המזל, יותר נכון, רצה הקדוש ברוך הוא,

שאני אעוף מהאוטו ומפול ברצפה.

כמה מטרים מהאוטו.

בהתחלה לא הרגשתי שום דבר.

אחרי אולי כמה דקות התחלתי להרגיש כאבים איומים.

ואני מסתכל, רואה כולו, הכול שבור, הכול עקום,

ולא ידעתי כבר מה לכאוב, איזה חלק מהגוף.

ולפתע פתאום הכול משתתק.

אני רואה שמתוך הגוף שלי יוצא עוד גוף אחד,

מתוך משה יוצא עוד משה.

אני עולה למעלה למעלה,

ואני מסתכל,

ורואה את עצמי שוחרר על האדמה.

כולו מרוסה, כולו שבור.

מה שכן מעניין,

שבדרך כלל כשמישהו מקבל מכה ברגל וביד, אז הוא מחזיק את היד וצועק,

כי בכל זאת היד היא חלק ממנו.

פה אין שום, לגוף לא היה שום שייכות.

אני מסתכל,

היה נראה לי כמו שק תפוח אדמה.

לא שיהיה שם, מה כבר יכול להיות?

וכבר התחילה להיות לי הרגשה טובה.

עצם העובדה שכבר לא היה לי שום כאב.

אני נמצא מלמעלה ורואה את הכול,

ואז אחרי כמה זמן, אני באמת לא יודעת בדיוק,

הגיעו שני אמבולנסים,

יצאו משם רופא ושני אחיות.

והדבר המדהים, שבאמת אי אפשר לשכוח את זה.

את יודעת בדיוק כל רופא מה הוא חושב.

זה מדהים.

ואז ניבשו אליי, התחילו לי עם המכונות החיה.

לא כאן.

אני עוד אומר לעצמי מה הם רוצים ממני.

כל כך טוב לי, שישאירו אותי.

ולפתע היה ניתוק,

ואני מרגיש עוד מושך על יוצא ממני.

ואז אני נכנס למקום

ממש ממש מפחיד.

תשע שנים פלוס במוסד,

התחלת להתעסק בעניינים של עסקים מהוגנים ומרובעים, הייתי אומר. לחלוטין.

אתה סמנכ״ל של חברה, והתעסקת בביטוח.

אדם מן היישוב.

אדם שכל הגישה שלו אומרת,

ביידיש צחה, זה נקרא שופבילעיינק ואוקטו.

קודם כל אתה צריך להוכיח דברים מתמטית, ואז אני מוכן לקבל אותם. עד אותו יום לפני 11 שנה,

אתה היית בן 39,

והיית בשירות מילואים, נכון?

הייתי אז בשירות מילואים, בפטרול,

ופשוט באמצע פטרול צלחתי.

מה, שעת צהריים?

שעת ערב. שעת ערב, חושך. כן, ערב חושך וחושך. אתה צונח.

מה אתה זוכר מהדקות שמגיעות אחרי השיחה הזאת?

זה הדבר המניין. אתה אומר, בוא ניכנס פנימה, ואני דווקא יצאתי החוצה.

כלומר?

כלומר, התחלתי לראות מה שמתרחש מסביבי, אבל כאילו אני צף מעל.

נמצא מעל התמונה, אני רואה את עצמי שוכב.

אני רואה את החובש מנסה לעשות את ההחייאה, אני רואה אנשים מתחילים להתאסף מסביב, אני רואה את הבלגן.

הוא בסך הכול טוב לי, מתחושה של שלווה,

של חמימות כזאת, תחושה של כיף.

כאילו באיזה גובה אתה כאילו?

מעל. זאת אומרת, אני רואה את כל התמונה,

כאילו ממרחק של כמה מטרים מלמעלה, רואה הכול, רואה... וכשמגיע החובש, אתה רואה אותו מלמעלה.

כן. נגיד, אם הייתה לו כיפה,

היית יכול להגיד אחר כך, אתה חושב?

יכולתי לא רק את הכיפה,

ולזהות את האף שלו. באמת ראית אותו מלמעלה? באמת ראיתי אותו מלמעלה. בתחושה.

אני היום מבין מה זה היה, באותו זמן לא הבנתי את זה. עכשיו, אתה ראית מלמעלה גם את עצמך שוכב. ראיתי את עצמי שוכב.

את הגוף שלי מונח ללא תזוזה. ואותו גוף שהיה מונח זה היה מה? זה היה אני? זה היה הוא? מה זה היה?

זה היה גוף, גוף. זה הכול.

הנשמה לא הייתה לפני.

הייתה התלקחות. היו כאבים?

לא, למרות שהרביצו לי חזק.

הרביצו מה?

בנסיעות החייאה. כן.

עיסוי לחזה, אני לא הרגשתי שום דבר.

ראיתי ורק התחושה הייתה של מה הם רוצים ממני? כל כך טוב לי עכשיו שיעזבו אותי ושיעזבו אותי בשקט.

אתה ידעת לאן אתה רוצה ללכת?

וככה איך שאני צועד לכיוון הים, מגיע לחוף,

עומד ככה על החוף,

עומד ככה על החוף,

הייתי לבד שם, ממש לבד, לבד.

ככה ים ענק, ים כחול.

התחלתי לשרוד ולשרוד ולהתרחק מהחוף,

וזה כזה חום שם,

שבאותו רגע להיות במים זה משהו לא רגיל.

אני שמח, וטוב לי,

וכל כך נעים, ואיזה חום בחוץ.

ככה אני

מתרחק מהחוף,

ופתאום אני ככה

מרגיש שמשהו אוחז לי ברגל מתחת למים ולוקח אותי לכיוון הקרקע.

אמרתי מה זה, לא הבנתי מה זה, לא חיה, לא כלום.

ככה אני מנסה להתנטרל מזה, להשתחרר מזה, לא מצליח.

הבנתי שנתפסתי במערבולת,

ואני רחוק, רחוק, רחוק, ממש מלמעלה.

בדרך כלל אדם מנצל, אני יודע, עשרה אחוז מהכוחות שלו,

וגם כשאדם רוצה לחיות זה המאה אחוז.

אז התחלתי ממש עם כל הכוחות האחרונים שלי לצאת.

הגעתי לאמצע הדרך,

וראיתי שאין לי כוח.

ראיתי שאין לי כוח,

וירדתי לכיוון הקרקע.

פתאום ראיתי את עצמי במצב כזה,

שזה היה לי דבר מאוד מבולבל.

ראיתי,

זאת אומרת, ראיתי שאני שניים.

מה זה אני שניים?

ראיתי את הגוף זרוק על הקרקע,

זרוק ככה,

כמו אדם מת, זרוק על הקרקע,

ואני מסתכל עליו.

אז לא הבנתי מה זה, איך אני מסתכל על עצמי?

איך אני, מה הולך כאן?

זה כמו שאני למשל עומד במרפסת תקומה שנייה,

ורואה את הגוף שלי זרוק על הכביש.

אמר, רגע, מה אני עושה שם?

מה אני עושה שם? מה זה אני?

לא, אז רגע, מה, אני שניים?

מה הולך פה?

מה זה, אני לא מבין.

ככה זה, לא.

לכן הקדמתי את העניין של גוף נשמה, אתה מבין?

כי לא הבנתי, פתאום נכנסתי למצב כזה בלבול,

אמרתי, מה הולך פה? זה אני, זה אני שם? רגע, הנה הידיים שלי,

זה העיניים שלי, זה השיער שלי הארוך,

זה הבגדיים שלי, זה הרגליים, בואנה, זה אני, זה אני. אז מה, אני שניים?

איזה בלבול זה היה, מדהים.

וככה אני רואה את הגוף שלי הולך, ואני כאילו נוסע ממנו.

הולך, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק,

ורוצה כזה כאילו לחזור.

לא הבנתי את המצב הזה.

אפילו באותו רגע לא הבנתי שזה נשמה בגוף.

לא הבנתי.

ממש לא הבנתי. חשבתי, לא יודע, איזה בלבול, איזה סרט.

זה היה מצב מאוד מאוד מבולבל.

לא יודע.

פתאום אני ככה הולך, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק,

פתאום ככה זה היה נעמד.

נעמד. כאילו מקומה שנייה עליתי מקומה שמינית.

והגוף על הכביש,

תחת המים כמובן.

ואני מסתכל על עצמי ואני רוצה להיכנס,

אני רוצה לחזור, אני רוצה לחזור, אני רוצה לצאת מהמצב הזה.

ואני רואה שזה לא בשליטתי.

לא בשליטתי.

זווית הראייה,

המון מהסיפורים האלה מתארים יציאה של זווית הראייה מהגוף,

מבט מלמעלה, כאשר בחלק מהמקרים, גם בספרות מחוץ לארץ, אנשים מצליחים לתאר דברים שיכולים לראות רק מזווית הראייה הזאת, אם האיש הייתה כיפה או קרחת או דרגות.

תראה, אין לי תשובה לזה, ואני אומר גם שאלה שחוו את זה כנראה מספרים אמת,

כי אני בעצמי נתקלתי בחולים שעברו החייאה,

הם מספרים את הסיפור שהם ראו כאילו הם מסתובבים מלמעלה ומסתכלים למעלה,

ובאמת לזה אני לא יכול למצוא את ההסבר.

קודם לכן, מוות בשבילי היה סוף פסוק, אין שום דבר אחר כך.

אחרי אותו אירוע, ועם כל מה שלמדתי,

עם השנים שחלפו מאז,

אני מבין שזו רק התחלה של דברים.

לפעמים אדם שמע סיפור כזה,

אז הוא חושב,

נא לקלוח בקטע כזה, מזה הייתי מאמין.

אין, הלוואי, אם יקרה לי אני אאמין.

שלא יקרה לכם מקרה כזה.

שלא יקרה לכם.

למה שלא יקרה לכם?

אתם לא יודעים כמה זה מחייב היום.

זה לא, אני מאמין שיש אלוקים, אתה ראית שיש אלוקים.

אז אם אתה ראית בעיניים שלך,

בצורה הכי חזקה שיכולה להיות,

אז איך אתה יכול לדבר לשון הרע?

איך אתה מתפלל?

איך אתה עושה גבול קטע מזמן?

חיים נתנו לך במתנה ואתה ראית את זה בעיניים שלך.

אז זה מחייב אותך כל רגע, זה לא פשוט.

במצב שלי, שראיתי מה שראיתי,

התודה שלי היא מאוד מאוד גדולה,

על כל שניה וכל דבר שקורה אני יודע,

וברור אבל,

שזה נראה לטוב ואופניותיו,

עקוב ואופניותיו,

וחי בצורה כזאת, מקבל הכול באהבה,

מקבל הכול בשמחה, וברוך השם, עם כל הברגים וכל הגופים ניתוחים ומסגריה שלמה,

אבל אני כל הזמן מודה לו איך זכיתי בכל זאת לראות את מה שראיתי,

ובשבילי זה מין סמינר כזה,

סמינר שמשה,

תדע לך לאן הבן אדם הולך בסוף.

ליהדות ולאמונה היהודית את הגעת רק שבע שנים אחרי זה.

שבע שנים אחרי המקרה,

זה הגיע בעצם מפסוק, נכון? זה התחיל בפסוק, מה היה הפסוק?

הרי גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ובזמנו לא הייתה טלוויזיה ולא היה שום דבר, ואנחנו כילדים לא ידענו מה זה סידור תפילה, ולא היה לנו שום מושג ביהדות,

ואחרי שבע שנים התגלגל לידיי במקרה סידור תפילה,

וחשבתי שזה ספר קריאה, לא ידעתי מה זה,

וכשפתחתי אותו ראיתי בשורה הראשונה כתוב,

מודה אני לפניך מלך חי וקיים,

שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה מהחוק.