רבנים נחמדים מקילים ומתעלמים מה דינם? ומה עשה ה'חפץ חיים' בענין זה?
- - - לא מוגה! - - -
אם מרעיפים יותר מדי אהבה על הציבור בלי להוכיח אותם הם יצאו לתרבות רעה.
למה?
כי לא הוכיחו אותם.
זה הרב שכל בני העיר אוהבים אותו משום שלא מוכיח להם את דברי שמים. למה שלא אהבו אותו?
הכל הוא אומר אשריכם, אשריכם ישראל, מברך אותם, הכל טוב ויפה,
לא מעיר להם,
עוברים עבירות,
באים עם האוטו לבית-כנסת בשבת, נותנים להם לעלות על ספר תורה.
הכל בסדר, כולם אהובים, כולם ברורים,
כולם, כולם, כולם.
אבל הם ילכו לגיהנום, וגם הרב.
למה?
כי מה אתם חושבים?
כשהם יגיעו למעלה,
יגידו להם, גיהנום, אני? מה עשיתי?
אתה יודע איך הרב אוהב אותי? היה מושיב אותי לידו?
אם לא הייתי בסדר, היה אומר לי,
תקראו לו.
תקראו לו.
קוראים לו, אתה אמרת לו או לא אמרת לו?
לא אמרתי לו.
למה לא אמרת לו?
לא, לא רציתי שהוא יתרחק. אם אני אגיד לו אז הוא לא יבוא לבית-כנסת,
אז הוא לא זה, אז ככה.
אה, אתה נהיית קבלן של הקדוש ברוך הוא, אה?
יש לך תורה חדשה.
אין אצלך מצווה, תוכיח תוכיח.
אתה רב נחמד, אה, רב נחמד.
יש מדור מיוחד לרבנים הנחמדים.
וככה עשה החפץ-חיים.
החפץ-חיים בסוף ימיו
היה מוכיח בעירו והכול,
ובעיר השנייה לא היו כל כך רגילים לקבל תוכחת.
לפני שהוא נפטר הוא ביקש לבוא לשם
ואמר להם, אני רוצה לתת דרשה,
אמר להם, תמיד היינו בשכנות טובה, הכול טוב ויפה,
אבל אתם יודעים איך זה, כשאנחנו בשכנות טובה זה כמו הגוף והנשמה, הם בשכנות טובה.
כל החיים הגוף והנשמה ביחד בשכנות טובה, נכון?
הולכים לדיסקוטק, גם הנשמה, גם הגוף. הולכים לבית-הכנסת, גם הנשמה, גם הגוף.
בשכנות טובה, נכון? הכול בסדר.
אבל אחרי שנפטרים מן העולם, כל אחד מאשים את השני.
הגוף אומר, מה,
אם הנשמה לא היתה מסכימה, אי-רוח חיים שבי, לא הייתי הולך.
והנשמה אומרת,
מה, אני כמה דיברתי אתו, כמה אני רציתי לשכנע אותו, והוא היה לוקח אותי בכוח לכל מקום.
ומתחיל סכסוך בין הנשמה לגוף,
וכל אחד רוצה להיפטר מהעונש.
מה עושה הקדוש-ברוך-הוא? מחבר אותם שוב פעם ביחד
ודן אותם ביחד.
אומר החפץ-חיים,
תראה, עד עכשיו היינו בשכנות טובה,
אתם ואנחנו שכנות.
אבל אתם יודעים, אחרי 120 שנה פתאום התחילו מפה להגיע לגיהינום,
וכולם יתמאו מה קרה.
איך יכול להיות שאנחנו בגיהינום?
הרי השכן שלנו היה החפץ-חיים. איך יכול להיות?
הרי אם לא היינו בסדר, ודאי שהיה מוכיח אותנו, לא?
אמר,
אנחנו שכנים טובים בעולם הזה,
ואני רוצה שגם נהיה שכנים בעולם הבא,
ולא נריב שם מי השם שאתם הולכים לגיהינום.
לכן אני מודיע לכם, יש גיהינום,
ומי שלא שומר את המצוות הולך לגיהינום,
ומי שמקיים את המצוות מקבל שכר.
התחיל לתת להם דרשה,
אמר להם, זהו,
אתם לא תאשימו אותי כבר יותר,
כי אני אמרתי לכם כל מה שאתם צריכים לדעת.
חובתו של הרב
להגיד מה שהדוקטור לפעמים משתדל לא להגיד.
הדוקטור אומר,
מהמחלה הזאת יש כמה שנותרו בחיים.
הרב צריך להגיד הפוך.
תדע לך שמעבירות כאלה אפשר לאבד את העולם הבא.
זאת אומרת,
הדוקטור מנסה להשאיר אותך בחיים עם תקווה.
הרב רוצה להשאיר אותך לחיי העולם הבא קיים.
פה, אם תהיה לך תקווה עוד כמה שנים, בסוף תגמור, אבל מה יהיה עם שם?
הוא צריך להיות אחראי שאתה תגיע לשם, לגן-עדן.
אם הוא יצבור קולות על חשבון זה שיש לו כמה אוהדים בעולם הזה,
אלה יהיו לו לרועץ בעולם הבא.
כל אלה
שקיבלו ממנו את ההיתרים,
את הסומך-נופלים,
כל אלה, כשיתברר שזו היתה טעות,
יאשימו אותו.
הוא אמר לנו.
יש עוד מעשה מהחפץ חיים.
הוא אמר שפעם אחת היה אחד שדנו אותו ל-15 שנה בסיביר,
לא נעים שם,
40 מעלות מינוס,
ויש שם עבודות כפייה,
ומענישים סיביר. זה העונש המרבי.
לא הרבה חוזרים משם.
בזה שדנו אותו היה יהודי,
ביקשו מה שאלתך האחרונה.
אמר לדבר עם הרב.
נתנו לו לדבר עם הרב. אמר לרב, כבוד הרב, דע לך שאני הולך לסיביר בגללך.
אמר לו, למה בגללי?
אם היית מוכיח אותי לא הייתי מגיע במעשי למצב שישלחו אותי לסיביר.
אמר החפץ חיים,
זאת תהיה בדיוק הטענה על כל הרבנים.
אני בגללך הולך לסיביר.
בגללך אני הולך לגיהינום.
אם היית אומר לי,
אז אני הייתי משנה את דרכי.
אבל מה עושה הציבור?
יש מי שאומר להם את האמת,
ומי שיש מעדן אותה,
ויש גם מי שמחרטט אפילו.
ואז מה קורה? כל אחד הולך לאיפה שיותר נוח לו, כמו אבא ואמא.
איך יוצא בן סורר ומורה?
כתוב, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו.
למה? כי יש שני קולות בבית.
לא כתוב, איננו שומע בקול אביו ואמו.
איננו שומע בקול אביו זה לחוד, וקול אמו זה לחוד.
כל אחד מנגן משהו אחר. למי הוא הולך?
מי שנוח לו.
מה יוצא מזה?
בן סורר ומורה.
לכן, צריך תמיד לשדר באותו קול.
אם לא, אוי ואבוי.
עד כדי כך שמגיעים למצב שכבר מדברים שיש חילול השם,
כי הציבור לא מבין.
אז המקלים אומרים שהשניים מחמירים,
והמחמירים אומרים שהם מקלים,
ונהיה בלאגן.
אלא מאי?
צריך לראות מה גדולי ישראל אומרים.
אם גדולי ישראל אומרים משהו,
דרובה, דרובה,
הרוב הגדול של גדולי ישראל אומרים בסגנון אחד,
צריך לשמוע, צריך לחוש לפחות, לחשוש.