שידור חוזר מההרצאה: הילטון

 - - - אין זו הדרשה , אלא עיקרי הדברים לדרשה ראשונה, מהספר 'חכמת המצפון' חומש בראשית פרשת 'וישב' - - - 

מאמר תשלה

וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי (בראשית ל"ט ח́).

בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה אין ממאנין? אתמהה, בדבר מצוה ממאנין מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל בדבר עבירה אין ממאנין? (ילקוט), כאן הורו לנו חז"ל איך שהאדם צריך לשקול את אשר לפניו, ולא לתת ליצר לבלבל אותו ולהוליכו אחרי הערב לשעתו, הטעם על מלת וימאן היא שלשלת, אולי להורות שנסיון של יוסף לא היה שעה אחת בלבד, אלא שלשלת ארוכה של נסיונות, בכל יום ויום היתה משדלתו ומחלפת את בגדיה שלש פעמים ביום כדי שיתן עיניו בה (תנחומא), והיתה אורבת לנפשו בלי הרף ויוסף היה מרכין את ראשו למטה ולא מסתכל בה (שם).

יוסף שהיה אז בגיל צעיר ועמד תחת לחץ כבד מצד אשת אדונו, בכל זאת לא אבד את עשתונותיו והיה עושה חשבונות עם נפשו, ידע היטיב שנתון הוא בסכנה גדולה, אם ימשיך לסכל מזימתה עלול הוא להפסיד את משרתו ולסבול חרפה ויסורים, ולכן דן לעצמו קל וחומר ממצות יבום כדי לשכך את יצרו, ומה יבום שמצות עשה היא להקים שם לאחיו, ובכל זאת אמרה תורה וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ואיתא בגמ́ שמשיאים לו עצה ההוגנת לו, שאם הוא צעיר והיא זקנה או להיפך, אומרים לו מה לך אצל זקנה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך (יבמות מד.).

הרי שאומרים לו לחלץ ולא ליבם אם זיווג כזה אינו לטובתו למרות שמצוה ליבם, והרי בטרס החליצה סובל בושות לפני כל קהל ועדה, שהיבמה רוקקת נגדו ואומרת ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, וכל הנאספים צועקים בית חלוץ הנעל, ובכל זאת מורים לו הזקנים שכדאי לו לסבול העלבונות, ולא  לעשות דבר שעלול לגרום לו אחר כך סבל, אם כן בודאי עליו למאן על דבר עבירה למרות הבושות שעלולים לעשות לו, היות ובסוף יצטרך ליתן דין וחשבון ולסבול לנצח.

אין לאדם לומר שהמצבים השונים היו בעוכריו והם אשמים לירידתו, משום שלאדם דרוש כח של מיאון, ועל ידו יעמוד בתקיפות נגד המצבים הבאים להחטיאו, אם יתקומם נגד המסיתים והמפתים למיניהם בחשבונות של יראת שמים, מוכרחים הם לסגת מפניו, לא כן מיאונם של הרשעים אשר ממאנין רק מהשפה ולחוץ ואין בהם כח לעמוד בהחלטותיהם, עפרון מיאן לקחת את הכסף מאברהם, ועשו מאן לקחת המנחה מיעקב, אבל שניהם נכנעו בסוף לעמוד נגד נטיית החמדה.

במדרגת האדם מביא מעשה ביהודי אחד שחכר אחוזה מפריץ, פעם אחת שלח אליו הפריץ ביום השבת שימכור לו איזה דבר והלה סירב משום חילול שבת, הפריץ התרגז מאוד על זה וגרש אותו מהאחוזה, כעבור כמה שבועות נפגשו היהודי והפריץ, היהודי נגש אליו והסביר לו טעם סירובו, באמרו שאילו היה הדבר עולה לו בהפסד אצבע אחת היה תיכף ממלא בקשתו, אבל כמובן שהיה נמנע לגמרי אילו היה עולה לו בראשו לעשות רצון הפריץ, לכן המשיך היהודי להוי ידוע לפריץ שחילול שבת אצלו דומה כאילו דורשים ממנו לחתוך את ראשו! בשמוע הפריץ את הדברים הנלבבים האלה מצא חן בעיניו, והחזירו על עמדו והוסיף לו כהנה וכהנה.

וכן היה עם יוסף שעמד בנסיון ולא נתפעל מלחצי השעה ומאיומים והפחדות, אלא עמד תקיף בשלו מוכן היה מצדו למסירת נפש, אבל לא הגיע לזה משום שכל הבנין של המסית נמס מיד ואדונו הכיר בצדקתו, אלא מפני הכבוד הכניסו לבית הסוהר ששם היו כלואים שרי המדינה, וגם משם היה לו חופש לצאת  ולבוא ולשמש את אדונו כמקודם כדאיתא במדרש (ב"ר פז י יא), וסופו של דבר שעלה לגדולה ונשא ראשו מעל כל השרים ועבדי פרעה.

זהו כוחו של מיאון לדבר עבירה, איפה שמיאון זה מבוסס על חשבונות של יראת שמים, יש כח ליצר להקים בלבול לפי שעה ברצותו להחשיך את השכל ולהפחיד את האדם מעוצמתו, כמו שאומר הנביא כי הנה חושך יכסה ארץ, אבל האדם צריך לדעת שלו הכח והגבורה להכניעו אם יגביר את שכלו ולא יתרגש מהאחיזת עינים של היצר, ויקיים בעצמו ועליך יזרח ה́, וכבר אמר החובת הלבבות כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך (שער יחוד המעשה פרק ה́).  

(המוסר והדעת)