ביקור ניחומים בבית משפחת גרוסמן שליט"א
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
הרב אריאל, אני אספר לכם את הסיפור מהר.
כשאני חזרתי בתשובה, ספרי חסידות,
וקראתי שיש הצדיק, יש הקודש,
ולא ידעתי מה חיליק בין צדיק לקודש.
על זה קוראים לו הקודש?
ולמדתי, אין לי מאיפה לדעת אותו, אני חזרתי בתשובה לבד.
אז אני מכיר אותו בגלל שאחיו הוא חבר שלי. תל אביב. כן, ופעם נפגשנו עם הרב אריאל.
ואז אמרתי לו, תגיד לי, אני רוצה לעשות לך שאלה, מה ההבדל בין זה לזה?
אז הוא אמר לי, אם אתה רוצה לראות רב קודש, אז אני אקח אותו.
אמרתי לו, בסדר, אני מוכן.
אז הוא לקח אותי עוד שהרי היה ברחוב ירושלים,
והיה עוד בריא.
עכשיו אני בדמיינס שלי,
רב קודש,
אומר משהו גדול,
משהו ש...
אפשר להתרשם.
עכשיו,
לא ידעתי לקראת מה אני אומר.
אמרתי לו, באיך אני אדע אחורה?
אז הוא אומר לי, אתה תחזיר אותו.
ככה הוא אומר.
מה הקשר?
יצאתי החוצה, אמרתי,
מה שרציתי לדעת, איפה הוא יודע שאני מתעסק איתו?
מאיפה אתה יודע?
ואז נהיה הקשר.
אז הייתי מחפש אליו, ופעם אחת ברוכים חברייה.
וביקשתי ממנו ברוכת להחזיר לי תשובה.
אז נתן לי ברוכת, עצב עיניים ככה, חשב, חשב, נתן לי ברוכת.
ובסוף אמר לי, כשיהיה לך אלף בעלי תשעים,
תחזור אליי.
עבר זמן, הייתי בסמינרים אז, והכול היה הרבה הרבה תשובה וזה. חזרתי אליו.
אמרתי לו, כבוד הרב, יש כבר יותר מאלף.
חשב, חשב, חשב,
אמר לי שתזכה להיות כרבא רון הגודל שכתוב על המצב שלו,
שהחזיר פ' ד' הלופי מ-19, וזה הלשון שלו.
יש לך דבר טוב? לא ידעתי. אז תבוא, תמשיך לבוא. אני עומד, עומד.
ו...
הוא עוזר אליו וברך אותי, שתזכה למלאי חסד קודש,
תזכה לאבוי חסד קודש, כל מיני.
הוא היה אוהב אותי מאוד.
והיה לי מויפס אחד אצלו,
משהו מדהים.
בעלת תשובה שלנו,
נשואה, פתאום גילו לה,
שבר אחרי משהו.
וצילמו, וראו,
ונגעו, והרגישו.
היא הייתה בית חולים,
אז אמרו לה שחייבת להיכנס מיד, והרגישו את החלוק לבן,
והם פחדו מה לעשות, צילצלו להם, מה עושים?
מה עושים?
אז אמרתי לה, תשמעי, חכי רגע,
אני אסע לרבב.
סעתי לרבב,
נכנסתי, אמרתי לו, כבוד הרבב,
אם יש בעיה, אחת מבעלות התשובה,
כך וכך הסיפור.
מה הרבב אומר?
אז הוא חשב,
הוא אמר, תגיד שעשו עוד פעם צילום.
אמרתי לו, כבוד הרבב, היא כבר עם חלוק לבן, עולה לשולחן ניתוחים,
צילמו אותה עכשיו,
ובמישוש נוגעים בגידול.
ונשאלת השאלה רק, מה עושים, לחתום או לא לחתום?
עכשיו עוד פעם, דקה.
שיעשו עוד פעם צילום.
יצאתי החוצה, אמרתי לה, תשמעי,
לא לעשות ניתוח, לבקש צילום.
עזרו אליי, הם לא מסכימים,
מה זה רבנים קובעים?
זה אחראיוס, זה...
אמרתי להם, אתם לא עושים, אתם אומרים שאתם חותמים, שאתם יוצאים משם, הולכים למכון מור,
עושים שם צילום, אם מוצאים משהו, חוזרים מההזרה. לא מוצאים, הולכים הביתה.
חתמו שהם אחראים,
הם הולכים הביתה, רודף אחריהם דוקטור צעיר.
אתם לא יודעים איזה אחריות אתם לוקחים.
זה סקונה, מה שאמרנו לכם זה היה מעט בשבילו להבהין אתכם, אבל כשתדעו לכם זה יכול להיות גרוע.
אז אמרו לו, אין בעיה,
תעשו צילום אם צריך לשלם, נשלם,
ונעלה לשוחרר, כמו שאומרים.
תעלו בחזרה,
עלו, עשו צילום, מביאים לפרופסור.
הפרופסור אומר לעשות עוד פעם צילום.
עושים עוד פעם צילום.
את מי צילמתם?
אומרים את הגברת?
אין כלום.
נוגעים?
אין כלום.
לא במישהו ולא בצילום. מאז עברו עשרים כמה שנה בריאה ושלמה מהקוף.
זה מויפס שהיה איתי, אני הייתי השנייה.
קודש קודש יום, אף כל מה שהוא קוראים לך.
חייפר,
קשה למדוא, קם איתו.
אמרתי אני אסור לך.
אם משהו, באתי לבריתה ולא רציתי להתפאר לתפאר.
ולכן
עשו
שקט! שקט!
כשהוא אמר, כשהוא אמר במורה גדול וגילוי שינה נפלונו השינה לרעבינו.
נפלונו שיניים כותבות.
הוא תופס את זה, נכון?
אי אפשר לתפלו בעיה.
וככה אנחנו נפלו.
כשנגמר הסדר,
כשהוא נפלך לשמור את שישי איזה חופש שמור לתפאר יחסר סביב פרסוק.
אמרתי,
נסתכל עליך.
נראה לי ממילים העניים.
כשהוא יצחק להפסיק לראי איפה שיש דברים במה ראשונה ומסיק כמובן שתראי איזה נוסח שמץ לעצמי מהמונטיאנטים הזה.
ויש להגיד,
כדי לספר שגם הוא אמרנו כל כך במיוחד.
אבא שלך עוד עורך את הסדר עם כוונות של חבל.
אבא שלך צריך לצדיק למרות,
היה חסידי,
קרמי עולמי שובי סטירת מנהגים,
נוסח, כל דבר מקפיד. מדורי-דורות אנחנו חסידי קרמי,
ומכאן הרבי אומר שהוא עורך את הסדר בו.
טוב, סליחה, פה אין לי ספק, אני הייתי בו בבית.
בחץ כזה הוא לא היה, אני הייתי בו.
אבא שלי, השיא שלו היה בסדר.
אני אומר לך, מי שלא ראה את אבא שלי בסדר,
באיזו התלהבות,
היה מדמיין את זה, הרבה דבר, אני לא רוצה להאריך עכשיו,
איזה כוח,
מבטא את הסדר, אמרנו עכשיו אנחנו יוצאים ממצרים,
לראות את כל הדבר הזה.
היה הרבה מאוד כוח.
ככה היה כל השנים.
השנה הזו היה דבר כזה. אבא שלי היה ראש עיר בחב״ב, בחב״ב, בלוטו.
יצא מעמיק בעשרים וניגז את התלמיד שלו ונותן לו את הגדה של הרבי.
בגדה הזו יש הרבה פירושים על האגדות, בכל מיני מקורות,
ואבא שלי למדנו את זה על החיים שלו,
והוא בכלל היה מאוד קשור לאתם סופר.
הוא ידע את כל הדברים של החתם סופר. היה אבא מאוד לחתם סופר.
שם הרבי מביא הרבה דברים לחתם סופר, על אמה.
החידוש הוא שזה לא במקום, הוא כותב את זה.
הוא מזכיר את זה במקומות נידחים.
כשהאבא ראה את זה, הוא כל כך התעמק בזה. הוא אמר, הוא צעק עליי, הוא אומר לי,
איך הוא יודע חתם סומך שזה בכלל לא ידוע,
שזה עם כמה מקומות, איך הוא מביא את זה פה?
ומרוב שהוא היה בזה, הוא שכח שהוא בסדר.
אנחנו שכחנו שאנחנו יוצאים בסדק קי.
היה שעה גרועה ועוד היה רען.
בגדה, בגדה.
עכשיו הרב במינלוג יושב בבני ברק,
והוא רואה בוורשה,
שאבא שלי עוד לא התחיל,
עוד באמצע הכוונות של הרבי.
זה מה, ככה זה היה.
ככה זה היה.
זה לא פלא רק זה, אני יכול לספר לך עוד עשר דקות האלה
שהיה יושב אצלו והיה מדבר בבירור מה שקורה במקום הדרך
ממש בבירור. הייתי עכשיו הזכרתי מחילה, נעימה
של ציפור של הרבי.
היה לה פעם אחת פחיחה בפנים.
פחיחה בפנים, אחלה לכל מיני רופאים והבחירו אותנו עוד פעם.
אז אני צריך להיכנס לרבן.
הרבי לא קיבל לשיר.
בבקשה שאני אכנס לרבן.
צפני על זה, נזכרתי בזה.
הודיעו שהודיעו שמגיעה אימא, הרבי יושב באלימה על הליטה בפנים לכיוון הלמוד.
והאימא עמדה מבחינת.
הוא התחיל לספר, כשהיית אצל הרופא הזה רק כמו עכשיו ואיזה בת-מונה כמה רופאים, כל אחד בבחינתו.
אז הרב אסף זה מדרמז, נכספים לאמנט.
אז אומרים, תראה, אני אומר לו, לייזר,
איך זה גורנישט?
אני לא רואה כלום.
שילחו להם, אמר איזה שם של רופא פלסטיק.
מספיק רופא פלסטיק.
כמה זה נוגמד, כן. לא, זה אין בהם שאין זומן. אני בסוף, לפני שנפטר, באיזה שלוש שנים משהו,
הייתי בפרשת בעלותך במרוח.
אני זוכר.
הרב עמד למעלה.
נכון.
אני ביקש למעט למעלה שם על העלאתה.
הוא לא ידע שאני נמצא בכלל.
מי שאני הודיתי לרב, לרב דרוסמן,
על יין, כן, למעלה.
השלישי או הרביעי הוא קרף, פתאום קוראים.
הבא בנוני צחוק.
מאיפה הוא ידע שאני באתי? לא הייתי מתוכנן, אף פעם לא הייתי. זו הייתה פעם אחת שהייתי בעלותך.
והוא קורא פתאום בשם שלי.
משהו מדהים. סיפרתי פעם, הייתי עליה חורף.
היה על העניים שבת הולכת למתמכויות בינינו.
תושבו הרגשתי לו.
בשבת הלכתי למקרה בעיר,
ומכניס את הרגל במים,
קר.
אצלנו בגלל העמק, המקרה היה מקולקל שלנו,
היה קר.
החלטתי, אני לא מוכן,
אני לא אראה לכם אתכם.
לבשתי בחזרה, אני נתתי אתמלמה.
רוצה שבת, האדמול היה בטבריה.
הוא שמע את זה, הוא הרי המשיך את השבת הקמדו, זוכר? כן, כן. גמרנו, עשיתי הרגלה.
נסעתי לתמליה, נכון?
בגלל זה שם היה סעודה שלישית בזבילוי.
באמצע הרגלנו.
אז אני מתיישב, חבר הכנסת,
מסתכל עליי,
וכך אומר לכם,
שזהו יוסדו המקרים,
ויש מקרי במים,
אבל שמעתם לו בראש,
שמישהו כבר, זה אולי שלוש מקריונים.
אז הוא מספר סיפור בתי, של החסידים האלה.
הסבא שלי רמדובי,
לא, כמה מילים האלה. הסבא שלי רמדובי
היה פעם חולה בחורף,
והלך בשבת למקווה.
במקווה היה קר, והוא כן נכנס.
אני לא יודע בדרך כלל כזה,
זה צפת איש, והוא כן נכנס.
אף אחד לא הבין, לגורל העיש, אני לא נכנסתי לזה כל הזמן.
הוא היה סבא שלי.
בחורף הלך בשבת למקווה יקר, והוא כן נכנס.
בחורף, אגב, בשעה ארבע כבר שבת.
בפועל, משום מה,
היה עושה קידוש שש-שבע שעות יותר מאוחר.
להכין את עצמו לקידוש היה לוקח לו שש-שבע שעות.
אבא שלי, זוכרונו לברכה, אמר לי פעם,
אני עקבתי לך, כך הוא אמר לי,
אני יכול להגיד לך
שאני לא מבין בזה, אני לא יודע מה זה.
דבר אחד אני יכול להגיד לך,
קידוש של הרבי כאילו הוא צריך להעביר איזה דבר עולמי.
ואני רואה את המתח שלו
כל כך הרבה שעות שהוא מתח, נגיד כמה מילים, יום השישי, ואתה שמיים את הארץ.
בשבילו זה דבר, להעביר משהו,
להכיר אותו לפני זה ואחרי זה, זה לא אותו בן אדם.
ככה אני אמרתי.