בגנות הגאווה החניפות והמידות הרעות

- - - לא מוגה! - - - 

אז אמרנו, בציווי במצוות עשה יש מצוות שהן חובות הלבבות ויש מצוות

שהן חובות הלבבות והאיברים יחדיו.

אז זה מחולק

לשני סוגים.

האזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים.

אחד מהם חובות הלבבות,

והשני חובות האיברים. שוב פעם,

אנחנו רואים שזה מתחלק כך.

אזהרה זה מצוות לא תעשה.

מהאזהרה שמחובות הלבבות

כשיתוף עם הבורא בסתר. יבא ביי, מה שכתוב פה, יבא ביי.

מה שאף אחד לא מבין ולא חולם.

מי יודע מה זה שיתוף

עם הבורא בסתר.

מה זה שיתוף, אתם יודעים?

גם אני, גם אני.

גם בורא גם אני. זאת אומרת, אני והבורא ביחד, שימח.

יפה, שניכם אמרתם נכון.

שיתוף בדרך כלל, מה שאנחנו יודעים, זה שיתוף שאדם עובד בעבודה זרה ואת הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, הוא יכול לערבב את הכול כמו שהיה בזמן נביאי הבעל,

שהיו מאמינים גם באלוקים, גם על הדרך היו עובדים בעבודה זרה.

זו הייתה אופנה מקובלת.

אז זה נקרא בשיתוף. אסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, אנוכי השם אלוקיך,

ולא יהיה לך אלוהים אחרים.

זה לא אני, בסדר, אתה מאמין, אבל גם יש לך, לא.

אסור שיתוף.

אבל פה הוא אומר שזה גם שיתוף בסתר, כמו שהוא אמר.

אלוקים ואתה.

אתה לא עובד רק את האלוקים, אתה עובד גם את עצמך.

איך אתה עובד את עצמך?

כי אתה דואג לכבוד שלך,

אתה דואג להחניף את הבריות,

אתה דואג, אתה מבין, שתהיה לך הנאה.

מעצם זה שאתה עושה את המצוות,

אתה לא עושה אותה לשמה גמור.

יש לך חשבון אישי למה אתה עושה, איך אתה עושה, מתי אתה עושה, בפני מי אתה עושה.

זאת אומרת, אם משתלם לך אתה עושה יותר, אתה עושה פחות.

כמו שרואים שאדם

אומרים מה זה לקדש שם שמיים, חושבים שקדש שם שמיים

זה רק מי שנמצא בפרהסיה,

אבל מקדש שם שמיים לפי הרמב״ם זה גם אדם שנמצא בחדרי החדרים ועושה מצווה במתכונתה,

זה מקדש שם שמיים. זה היה מיוחד בעצם, בחדרי החדרים זה בקורת זה לא מיוחד. נכון, לכן הוא אומר שפה מדובר שיתוף עם הבורא זה אזהרה שבחובות הלבבות שהשם יודע כמו שאמר

ידידינו המשקל הרבים ששיתוף עם הבורא בסתר

שיתוף

עם הבורא בסתר

אז זה דבר שהוא פסול וזה בחובת הלבבות שאדם ינקט לבבו מן השיתוף

שיעשה את המצוות רק לשם ה'.

והחונף

זה האדם שמחניף לבריות, כבר למדנו על זה הרבה,

שזה יותר גרוע מעובד עבודה זרה בארבעה דברים.

ואמרנו שכת חנפים אינה מקבלת פני שכינה,

וזה נכשלים רוב בני אדם,

שמחניפים לאנשים כדי לקבל טובות הנאה מהם

או ספק טובות הנאה שיצאו להם מהם,

או שהם רוצים להיות בשלום עם כל הבריות,

אז הם מכסים ככה וככה,

או כמו שאומר יונתן, זה פוליטיקאים כאלה.

זה צבועים אלה, לא מהאלה.

כן, אלה חנפים, לא צריך להגיע לצבועים.

זה חנפים.

הוא לא חותך, הוא אומר על כל כך.

אנשים עוד לא יודעים מה המשקל של המילה חנף.

לא יבוא לפניו חנף.

המשקל של המילה הזו זה איום ונורא.

זה יותר מעבודה זרה, יותר גרוע.

חונף.

הוא מרמה אותך. הוא לא מאמין בקדוש ברוך הוא לבד.

הוא חייב לשמור על קשרים עם אנשים בצורה כזאת, שחס ושלום

לא ייזוק

או שלא יפסיד טובות לכשיהיו.

אז הוא לא בוטח בשל,

הוא בוטח באנשים.

זה איסור

בחובות הלבבות.

ואהבת עשות מה שזהירא אל מעשתו.

אדם אוהב לעשות דברים שהקדוש ברוך הוא לא אוהב שיעשו אותם.

השם אומר לא לעשות והוא אוהב.

כמו לא תחמוד,

שהוא חומד בלב דברים שהקדוש ברוך הוא לא אוהב.

זה איסור בלבבות. לא רואים את זה בעיניים.

השם יודע שבלב שלו הוא חומד כל מיני דברים.

והגאווה,

לפעמים לא רואים את הגאווה כאילו.

לא רואים שיש לו גאווה. הוא יודע להסתיר אותה.

והוא אפילו הולך עם ידיים שלובות

ועם ראש מורכן.

על החוף כעגמון ראשו.

טורינק, הוא מוריד את הראש ככה ועושה ככה,

וכולם מתפחלים מחיאות כפיים, יא ביי, איזה צדיק.

אני אומר לך, בן אדם, לא,

משפיל את עיניו,

אף פעם לא תראה מרים את עיניו.

היה פעם אחת.

היה מבוגר מאוד,

קרוב למאה.

והיה יושב אחרי בית הכנסת, יוצא מחוטף בטלית ותפילין והכול,

ברוב ענבה הייתה איזו אבן גדולה, סלח כזאת בחוץ לזה,

והיה יושב עליה,

וכל הציבור היו עוברים, והוא מברך אותם, משברך וזה וזה, בסבלנות והכול, ופה ושם.

וכולם דיברו עליו שהוא, וואו, וואו, איזה ענב. בגיל הזה, איזה סבלנות, איזה אכפתיות.

אז דיברו בפני זה תלמיד חכם, ואמרו שזה וזה וזה.

אז הוא אמר להם, אתם חושבים שזה ענבה? אמרו לו, בטח, מה זה? כולם מכירים אותו ויודעים וזה.

אמר, תוציאו את האבן משם מחר.

אל תשאירו את האבן.

הוציאו את האבן. הוא ראה שאין אבן מת.

מה שהחזיק אותו זה היה אבן מהכבוד שהוא יושב, וזה משבר על רבותינו הקדושים.

אנשים לא יודעים מה זה גאווה בכלל.

לא יודעים אפילו שיש להם.

אני בעל גאווה, אומר לך. אני.

אני בעל גם אני.

כל מי שכועס

הוא בעל גאווה.

חוץ ממי שכועס

חוץ ממי שכועס

על עבירות שעושים כנגד השם.

היה צורבא מרבנן דירתך

או ריתאק אמר תחלה.

אדם שבוער בליבו אהבת השם והכול, הוא לא יכול לראות עוולה, לא יכול לראות דבר

שהוא נגד השם.

זה דבר שמותר.

זה בלתי נשלט.

כמו פנחס?

כן, כמו פנחס. קנאי לה'

אבל זה לא חייב להיות מלווה בכעס דווקא

כשהוא משתגע.

אבל בדברים חומריים ודברים כאלה זה גאווה.

בגאווה למדנו שאדם יכול להפסיד את כל העולם הבא שלו בשביל זה.

נגיע לזה.

אבל בסך הכללי גאווה

זה מחובת הלבבות, שהאדם ייזהר בזה.

הגאווה והגאון.

אלה שלושה ביטויים שהמפרשים פה אומרים

שהגאווה זה כנגד החוכמה, אדם שהוא חכם מתגאה בחוכמתו,

הגאווה זה בגבורתו והגאון זה בעושרו.

וכתוב בית גאי מיסח השם

הקדוש ברוך הוא מתעב

בעל גאווה

כגובה אפו בא לדרוש

אין אלוהים כל מזימותיו

ייסח זה ימחה

ייסח וימח

אז אלה דברים שהם בחובות הלבבות

ובזאת בני אדם

זה גם כן בלב שלו

כל האנשים אצלו זה איך הוא משחרר אותם

מבזה בני אדם

ולעוג לנביאים

ולדברים הבאים האלוהים על לשונם

אז הוא לועג לעצם היותם נביאים

וגם לועג מה שהם אומרים בשם השם

ומאוס בטוב ואנשיו

רואים שזה הולך ומתדרדר, כן?

ומאוס בטוב ואנשיו

אחד הוא מואס גם בטוב

ושתיים הוא מואס גם באנשים שעושים טוב

כמו שאתם רואים היום

את החילונים שונאים את החילונים

שזה כתוב שיהיה באחרית הימים.

בסוף מסכת סוטה כתוב

שיראי חטא ימאסו,

שישנאו את החרדים.

אז לכן,

מאוס

בטוב האנשיו,

ומצד שני מוצא קורת רוח במרעים.

הולך בחברת זמרים פסולים,

והוא מתחבר אליהם ועושים חפלות ועושים אירוסין וכל מיני דברים, ובאים כל הקלי-דעת האלה,

כל המרעים,

ומתאספים יחדיו.

אז הוא אומר גם כן, כל אלה מוצאים קורת רוח במרעים.

והקנאה,

והחמדה, כל אלה בלבבות.

אלה איסורים להבין שבלב.

ואהבת הרע לבני אדם.

אוהב להזיק לבריות, להרע עליהם,

לדבר עליהם,

ללכלך,

להתקצף על גזירות הבורא.

אדם שלא מקבל את גזירת הבורא ומתקצף,

מדבר, מטיח דברים כלפי מעלה,

והרבה כזה. זה סוג של לאווים שנקראים בחובות הלבבות.

ויש חובות האיברים,

שהוא מוזר בהם,

זה השיתוף עם הבורא בגלוי.

קודם דיברנו על שיתוף

עם הבורא בסתר.

אבל פה הוא עושה גם פעולות בגלוי.

אם זה שהוא גם עושה עבודה זרה, או שהוא עושה דברים

עיני עיני, כשהוא דואג לעצמו.

ושבועת שקר.

אדם נשבע על השקר.

זה מסוג הדברים.

שבועת שקר, יש הרבה אנשים שנשבעים על כל זה. נשבע לך, נשבע לך.

מי שצריך שבועה הוא רמאי.

אם היית איש אמת, וכולם יודעים שאתה איש אמת, למה אתה נזקק לשבועה?

אם אתה מורגל בשבועות, סימן שאתה רמאי.

ובפרט שאתה יודע שזה איסור,

שזה לאו מן התורה החמור ביותר.

אז אדם כזה עובר על לאו מן התורה,

ואם זה בשם, רחמנא ליצלן,

אז הוא עובר על לא יישא את שם ה' לשווא.

לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא.

והכזב, יואו הכזב, כמה מחריטים יש, יא חביבי, בחבילות.

והם לא יודעים אפילו שהם משקרים.

לא, שהוא רגיל.

לא, שהוא רגיל.

לא יודעים.

הוא מאמין בשקר שלהם.

היה לי עובדים,

היום ברוך השם זה כבר פחות,

אבל היה לי עובדים,

כשהייתי שואל אותם שאלה, הם יודעים למה אני שואל,

אומרים לך 17 דברים מסביב ולא נוגעים לנקודה.

אני לא שאלתי את זה.

שאלתי את זה, מה היה בדיוק, תגיד.

והוא אומר לך מסביב.

וכן ככה וככה וככה. לא אומרים,

לא אומרים תשובה ישירה.

והם לא מבינים שזה שקר. אתה מנסה, מה?

אתה מנסה להתחמק ממתן תשובה ישירה, שואלים אותך,

היית או לא היית?

למה זה שקר?

מה?

למה זה שקר? כי אם אדם לא רוצה לומר לך את האמת, הוא מכזב.

זה נקרא כזב.

לכזב.

תגיד את האמת, ואל תכזב.

אתה רוצה לכזב אותי.

אתה לא רוצה להגיד לי את האמת.

זה כזב, זה אסור.

רכילות.

רכילות.

כשאדם מרכל על אנשים,

שאסור לרכל עליהם,

הולך במקום זה ומספר מה רעה, ומה שמע, ומה זה, ואל תשאל, ומה היה,

כמו רוכל שהולך ומציע את מרכולתו ממקום למקום.

זה איסור. לאו.

לא תלך רכיל בעמך.

ואכילת האסור,

אדם אוכל מאכלות אסורות,

אז לכן צריך לבדוק אכילת האסור.

והבעילות האסורות,

השם ירחם,

אז זה יכול להיות גם באיש ואשתו, לאו דווקא בזה שלא מקפידים

על מה שצריך להקפיד.

בשפיכות דמים,

ומלמין פני חברו ברבים גם שופך דמים.

אז כל אלה הם איסורים שהם לאווים בחובות האיברים.