הצער הוא בלתי נמנע - לקראת הגאולה!
עשרה אחים ראו את יוסף זמן רב! אף אחד לא העלה בדעתו: 'שזה יוסף!'
שמעון אומר: 'זו גבורה שמצויה רק בבית אבא!'
גם יהודה אומר זאת
ולא מעלים בדעתם שזה יוסף
יוסף אומר: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב, יח) מחזיר להם את הכסף, מזמין אותם לסעודה בארמון, אף אחד לא חושד, סועד עם בנימין על שולחן אחד, מגיד להם את שמותם בסדר מופתי, נותן להם לשחוט ולנקר, מחזיר להם בשנית את כספם עם הגביע, שהכל יוכח: שזה תרמית!
דבר אחד הם לא מעלים בדעתם: ספנת פענח הוא לא יוסף! הם לא רוצים להאמין, להתמודד עם התוצאות והשלכות של ידיעה זו.
ואפילו כשיוסף אומר בפה מלא: "אֲנִי יוֹסֵף" (בראשית מה, ד) - הם לא מאמינים לו! כי אם הם יאמינו - ימותו מצער!! את זה הם לא יכולים לשאת.
ואז יוסף ניגש לכל אחד מהם, נישק אותו ובכה עליו! שנאמר: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם" (בראשית מה, טו)
מתוך השבר הנורא, ברור לעין: החרטה העצומה! והחזרה בתשובה עד הקצה האחרון.
מסיימים חכמים בדבר נורא! 'כמו שיוסף התפייס עם אחיו בבכי, שהפך לבכי של שמחה! כך יגאל הקדוש ברוך הוא את עם ישראל מתוך בכיה! שנאמר: "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיה לא, ח)
ואנחנו כמו בת יענה שטומנת את ראשה בחול ועוצמים עינים; מדברים לשון הרע, שוקעים בשנאת חינם, חושבים שהשני תמיד אשם...
והקדוש ברוך הוא מפזר לנו רמזים על כל צעד ושעל! ואומר לנו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה כג, ב) - וכולם מתעלמים!
בעת שיגיע קץ הקיצים, רק אז ישכילו עם ישראל להבין, לראות: שכל הצער ומכאוב שעבר על אותו עם סגולה, לאורך כל הדורות - היה בלתי נמנע! כמו הצער של אחי יוסף. ורק במירוק עוונות, בצער ובמכאוב, בייסורים ובבכי עמוק נוכל לנקות את הלבבות, לקראת המפגש הפלאי עם בורא עולם!
שיגיד: "אני ה'!"