המדד העיקרי להצלחה בחינוך
ומי שאינו מחנך לאהבת השם - "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ (דברים ו ה) - אפילו בשעה שנוטל את נפשך"! הרי שאפילו לא התחיל להנחיל 'צורת חיים יהודיים!' לדור הבא שלו.
מעבר לכך, מכיון שאנחנו לא יודעים מתי יגיע הרגע שבו נצטרך ונצטווה למסור את נפשנו! הרי אם לא נחנוך ונתחנך לזה, עלולים לגלות ברגע האמת: שאנחנו לא מסוגלים לקיים את המצווה הנשגבה ביותר של קידוש ה' בשמחה! בספרד, פשוטי העם - קידשו שם שמים ומסרו נפש! דווקא אלה הפשוטים, הם קידשו שם שמים ועלו ל'רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות!' שיא השיאים.
והשאלה הנוקבת: האם לפי צורת החינוך כיום שמלמדים את כולם ברדידות! האם נצליח להעמיד דורות של מוסרי נפש בלב שלם?! האם נוכל לחנך ילדים כמו אותה משפחה שהגיעה לאושוויץ אל 'התחנה הסופית' היו שמה אבא ואמא וילד בן 9, המשפחה הקטנה עצרה לפי פקודה, הילד נשלח שמאלה! והאמא הצטרפה אליו, המשמעות ברורה - זה צד המוות! האבא לעומת זאת נשלח ימינה - לצד של החיים. והאנשים בשורות החלו צועדים כל שורה לדרכה.
לפתע נשמעה קריאתו של הילד לאביו שצעד בשורה המקבילה: "אבא! אבא!" זועק הילד: "שכחת לתת לי את הסידור הקטן שסימנת לי את המקום של הברכה שצריך לומר לפני שעולים לשמים על קידוש ה'!" והוא אמר זאת ללא התרגשות, בפשטות! מתוך רוגע, כאילו זה היה בוקר רגיל, שהוא הולך להתפלל בשטיבל החסידי ליד הבית.
עלינו לשאול: האם ילדינו מחונכים למסור נפש??? את הנקודה הזאת צריך להיות המדד העיקרי להצלחה בחינוך! כי כל עבודת ה', כל היהדות תלויה; כמה אנחנו עובדים את ה'? ויראים מלפניו! ואם אין לנו תשובה ברורה: שהילדים שלנו מוכנים למסור נפש עבור התורה קדושה - אז עלינו לערוך חשבון נפש נוקב! ולברר: היכן טעינו? ומה עלינו לשפר?