החושב מחשבות זרות בתפילה כמעמיד צלם בהיכל
- - - לא מוגה! - - -
וכתוב בזוהר הקדוש,
מי שחושב מחשבות זרות בתפילה,
דומה למעמיד צלם בהיכל רחמנא ליצלן.
ככה נחשב האדם
שיש לו מחשבות
זרות בתפילה.
כמעמיד צלם בהיכל
רחמנא ליצלן.
וזה לא גוזמה בעלמה,
כי אם נתבונן
שעומדים לפני מלך העולם בתפילה ובבקשה,
ואנחנו מכירים נאמנה שרק הבורא יתברך הוא הזן,
מפרנס,
רופא כל בשר,
ובאמצע מסיחים את הדעת להתעמק
בתחבולותינו, איך להחניף לפלוני,
שיבוא לעוזרנו, איך להינקם מפלוני וכדומה.
כאילו על ידי ההתחכמויות האלה תגיע התועלת שלנו על ידי הברואים.
האם אין זה סמל הקנאה?
זאת אומרת, בן אדם, אתה עומד לפני הבורא, הוא הכל יכול.
לא אתה, לא העצות שלך, לא תוכניות.
רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום.
אתה הכל יכול להשיג רק דרך הבורא.
אז לכן,
איך יכול להיות שבשעה שאתה בא לפנות לכל יכול,
אתה אומר, אני,
בלי להגיד, אתה אומר,
אני אעשה ככה, אני אעשה ככה, אני אפנה אליו, אני אגיד לו, זה, זה, נגמרה התפילה.
מה עשית?
עמדת לפני הכל יכול,
ועשית אותו כאינו יכול,
ואתה כאילו הכל יכול,
ואתה יושב ומתכס עצות בזמן שאתה יכול לדבר לבורא,
אתה מטכס עצות, מה אתה תעשה במקרה זה, וזה, וזה, וזה.
אז לא צריך את השכינה באחד.
אתה כאילו הכנסת צלם לאחד.
אז מה עושים שזה לא יהיה ככה?
ושנהיה דפוסים,
שנהיה דפוסים כל הזמן בעבודת השם, זה יהיה העיקר,
ועל כל סרך מצווה נרוץ וזה יהיה העיקר בחיינו ולא כל תוכניותינו ושאיפותינו הגשמיות.
אז מה נעשה?
יש רק עצה אחת.
מה העצה?
מה העצה?
ללמוד מוסר כל יום, כל יום, כל יום, כדי להתבונן ולפקח.
על כל מעשינו.
על המלאכה היקרה שנמסרה בידינו.
ניתן לנו זמן,
וניתן לנו אפשרויות,
וניתנו לנו אמצעים
לעשות מלאכת שמיים.
ואנחנו צריכים להיות מסורים
בכל כוחותינו,
בכל שאיפותינו לדבר הזה.
זה העיקר שבשבילו באנו לעולם.
כל השאר זה תפן.
כל השאר זה תפן.
גם לא מחויב.
זה מחויב.
עבודה ומלאכת שמיים זה מחויב.
כל השאר לא מחויב.
אז לכן, כדי לזכור את זה תמיד, צריך ללמוד מוסר כל יום, כמו שאנחנו עושים.
והתזכורת הזאת תועיל לנו גם כן לפחות להיום.
ובערב נלמד עוד פעם, ובבוקר עוד פעם,
וככה כל פעם, עוד פעם, ועוד פעם, ונחזיק מעמד עוד כמה שעות, עוד כמה שעות.
הלוואי.
הלוואי.
עוד כמה שעות.
וככה מצליחים לעבור את העולם עם מינימום פגיעות,
ועם מקסימום ניצול
של הזמן והחיים, באמצעים, ביכולות,
לעבודת הבורא יתברך, ולהידמות
למה שאמרו החכמים.
חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי,
אברהם,
יצחק ויעקב.