לאבד תקוה - זה העונש הכי גדול!
מא. - אדם שמאבד תקוה ממצבו, שמרים ידיים ביאוש, שרואה את העתיד שחור, הוא אדם חסר אמונה ביכולתו של הבורא יתברך, ומקומו - בשפל המדרגה. - כשחז"ל חיפשו לקלל את המלשינים בקללה הקשה ביותר – הם תיקנו לומר: 'ולמלשינים אל תהי תקוה', כי זו הקללה היותר גדולה כשמאבדים את התקוה.
מב. - המתייאש גורם לעצמו נזק רב, שכן על ידי שמתייאש מן הרחמים - 'מונע מהשמים להושיעו'. נמצא, כי 'יאוש מונע ישועה'. - רבי ישראל סלנטר.
מג. - יסורי מצפון ורגשות אשם - לדוגמא: מדוע לא עשינו כך וכך להצלת הנפטר, להצלת העסק, וכל כיוצ"ב. המהר"ם חאגיז היה אומר: 'שגגת רופא כוונת בורא'. - מחוללים נזק עצום לנפש. הפתרון היחידי לכך הם רק האמונה והבטחון. הם ואין בלתם. - וכך היה אומר הרבי מסלונים: 'פעמים הבריות מייסרים ומאשימים עצמם כאילו הם עשו את הדבר בידיים, ואלמלי עשו אחרת לא היה קורה מה שקרה, הם המה אשר גרמו לכל האסון; אך באמת הם טועים טעות מרה, הלא הכל בידי שמים, וכי מי עשה שהידים יעשו כך, הלא גם זה מן השמים, הרי הכל בידי שמים, וגם מה שנעשה בידיים הוא בידי שמים'.
ע"פ הספר 'לכתחילה: השגחה פרטית וקרבת אלקים' (לכתבה על ספריו - לחץ כאן)