סיבת החורבן וחשיבות ההתאבלות על חורבן בית המקדש | הרב שמעון חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אומר הנביא ירמיה, מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבקה יומם ולילה את חללי בת עמי.

עכשיו קראנו בקינות

את הפסוק הזה

שאומר הנביא ירמיה בעצם את התיאור של עומק החורבן

של בית המקדש

והריגת הצדיקים שאנשים לא שיערו עד כדי כך,

מה הייתה עוצמתו הנוראה?

כי כבר אמרו חמנו בתלמוד,

מיום שחרב בית המקדש לא נרעתה רקיע בטהרתה.

השמיים נתקסו מאותו זמן ואילך בעננים דקים

ולא בעננים כפי שרואים.

כל זה ממחיש לנו ירמיה הנביא בעצם,

על פי דברי הגמרא במסכת ברכות נט והמהרשה שם,

את האבל בעצם שעם ישראל מקבל

בעצם שרפת היכלנו וחורבן בית מקדשנו, הבית של אבא שלנו.

ובנוסף לזה הוא מוסיף עוד תוספת נוספת,

לא רק על עצים ואבנים שאנחנו מתאבלים,

ששעתה בהם קדושה וחוכמה,

כפי שדיברנו בשבת

על אותו אפלטון, אותו חכם, אותו מדען

שהגיע ואמר לירמיה הנביא, הוא הגיע עם נבוכדנצר

והוא אמר לירמיה הנביא, כיצד אתה בוכה על עצים ואבנים? אתה חכם יהודי,

איך אתה בוכה על עצים ואבנים?

אמר לו, אני לא בוכה על סתם עצים ואבנים

אלא אני בוכה על הקדושה שהייתה בעצים ואבנים של השכינה הקדושה,

על זה אני בוכה שעכשיו נסתלקה השכינה מעלינו.

וכשרואה ירמיה הנביא שלא רק השכינה מסתלקת מעם ישראל, אלא גם הצדיקים שמגינים על הדור

נהרגים בזה אחר זה,

כמו שקראנו בקינות על עשרה הורוגי מלכות שהרגו אותם

באופן איום ונורא.

ועל אותה

חנה עם שבעת בניה,

שמנסה אותו קיסר לומר להם לכפור בקדוש ברוך הוא, עד שהוא מגיע לבן האחרון ואומר לו אל תכפור,

אבל רק שלא יהיה פדיחות למלכות, אני זורק פה את השתי בערב

ואתה רק תרים אותו, אל תתכוון להשתחוות, אבל בתורך תתכוון להשתחוות. ומה הוא אומר לו?

כבר אמר הקדוש ברוך הוא

שאסור לנו ללכת אחרי אלוקים אחרים ואתה רוצה שאני אעבוד?

מה פתאום? בשום פנים ואופן.

קטן כזה נתן מוסר לבן אדם גדול.

ראה את זה אותו קיסר נבהל אמר איך זה יכול להיות עוצמה כזאת יהודית

אמיתית שאפילו הילד הקטן שבקושי למד תורה יודע מי זה קוצ'ה בריכו ואני לא מכיר אותו.

טוב תהרגו אותו אין ברירה.

כשרואה את זה האימא שלהם מה עושה?

צועקת בקול גדול ואומרת אברהם אבינו אני עדיפה ממך איי איי איי

במה אני עדיפה ממך?

אתה הקרבת בן אחד על גבי המזבח קראו לו יצחק

ואני הקרבתי שבעה בנים במזבח לקדוש ברוך הוא

אני בפועל הקרבתי אותם

כל אחד ואחד נהרג על קידוש השם

ואתה רק נאמר עליך שמה שאתה

והעלה הוא לעולה על אחד הערים אשר אמר אליך אבל בפועל לא הייתה עלייה

אני זכיתי יותר ממך

אחרי שרואה את כל זה ירמיה הנביא אובדן הצדיקים הגדולים בעם ישראל עמודי העולם

כל התורה הייתה שגורה בפיהם ונהרגים איתם נשים ואנשים וטף

הוא אומר את הפסוק הבא

ירמיה חכג

מי יתן ראשי מים

ועיני מקור דמעה

הוא אומר הלוואי שהראש שלו יהיה מקור של מים

והעיניים שלו מקור לדמעות כל הזמן לבכות למה?

ויאבקע יומם ולילה לא רק פעם אחת בשנה אלא כל הזמן יומם ולילה רצוף את חללי בת עמי את האובדן של הצדיקים

להבדיל אלפי הבדלות שאנחנו רואים איזה לוויה של מישהו צעיר או משהו כמה אנחנו בוכים

לא בדיוק אולי אנחנו מכירים אפילו

לא בדיוק אנחנו יודעים בדיוק מה היו מעשיו בסתר כבגלוי

ופה ירמיה הנביא מעיד אחד על גבי האחר, אחד על גבי השני עם עשרה רוגי מלכות והכול

ונגיד ככה בקצרה

רבי ישמעאל כהן גדול הפשיטו את עורו

ראיתם פעם איך מפשיטים את העור של הכבש, של הגוספן, אה?

מפשיטים אותו, זה כדי לעשות על אש

אבל פה מפשיטים עור של בן אדם

עד שיוצאת נשמתו בהפשטת העור הזאת

ורבי עקיבא

שהיה גדול הדור

לוקחים מסרקות של ברזל וסורקים את הגוף שלו

זה לא ככה, עקצו אותנו עם איזה מחל קטן, היי, בן אדם צורח,

מתחיל להתגרד או איזה עקיצה של יתוש, כבר הוא מחפש איזה סנו דאי,

משהו, איזה ממרח, איזה משהו לשקע כדי שלא יכאב לו, סורקים את גופו מסרקות של ברזל

ומה הוא אומר באותו רגע? שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד,

יוצאת נשמתו במילה אחד

רבי חנניה בן תרדיון

לוקחים יריעות של ספר תורה, כורכים אותו עם היריעות של הספר תורה

ועל הלב שלו, מקום הלב שלו,

לוקחים צמר גפן, טובלים אותו במים

ומניחים את זה שם על הלב שלו, שזה רטוב, למה?

שזה לא יידלק מהר ויישרף, כשהוא יישרף

שיהיה לו צער, לאט לאט לאט לאט, מה שנקרא, שיסבול

יחד שהוא עטוף עם הספר תורה והכול

עד שיצאה אומרת הגמרא נשמתו מתוך עינויים

וכהנה הצהרות רבות ורעות

אוי לאוזניים ששומעות כך

וכאשר ראינו את מה שעשו על ההרג הנורא של כל עם ישראל

שהיה נהרות של דם

עד שהגיע נבו זרדן, שר הטבחים, למה נקרא שמו שר הטבחים?

שהיה טובח, שוחט, לא משנה, ילדים, נשים וטף

לא עושה חשבון, אנשים, נשים וטף, שוחט את כולם

וכשהוא ראה שהרגו את מה? את הנביא זכריה, מה הוא עשה?

אמר אין בעיה,

לקח כמות מטורפת של אנשים

והתחיל לשחוט אותם על דמו של זכריה

והדם של זכריה ממשיך לרתוח, מבעבע

מבעבע, רותח ולא נפסק

אומר לו כמה אתה רוצות שאני אשחט כדי שתירגע

מבהיל

המדרש מביא שהיו נהרות של דם ברחובות

אנחנו רגילים לראות קצת גשם, יש קצת הצפה, או איזה נהרות של מים,

מתלוננים איפה העירייה, איפה פה, למה לא סידרו,

ניקוזים, תארו לכם מה זה נהרות, נהרות של דם היה

נהרות של דם

מרוב שרצחו ושחטו שם

הילקוט שמעוני אומר

על המדרש האיחה ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן

לא היה מה לאכול

היה את המצור והכל, צריכים לאכול

אז מה אוכלים? לקחו את התינוקים שלהם

וחתכו מהם חתיכות חתיכות

שמו אותם בסיר ואוכלים, זה מה שיש לאכול

ואמרו מעשה באישה אחת שהיו לה שלושה בנים

והלכו בניה למלחמה

וכשבניה חזרו והתחילו לאכול את המאכל

אמרו יש פה טעם, בבשר הזה טעם משונה

מה זה הבשר הזה? זה לא כמו הבשר שאנחנו רגילים לאכול

כל יום, יש פה איזה טעם

והכירו בבשר הזה שהיה בשר אחיהם התינוק

שמעתם?

עלו לגג

ונפלו ומתו

וכך היה הרב, אומר המדרש בזמן החורבן

ועליהם כונן ירמיה הנביא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב, אלו שמתו בחרב היו טובים, עדיפים

על אלו שמתו מהרעב עד כדי קרעייה איום ונורא, למה?

כי יש קושי גדול לאדם שמת ברעב

קושי גדול, זה ייסורים גדולים על אדם שמת ברעב

מאשר שהוא יהרג בחרב, בחרב, ושנייה אחת הרגו אותו, דקרו אותו, נגמר הסיפור

ירו בו פעם אחת, נגמר הסיפור, זהו, הוא כבר לא פה

עולה לעולם שכולו טוב, אבל זה שסירו,

סבל את הצער של הרעב

וואה

איזה מוות אכזרי זה, איזה מוות גדול זה

ומה גם אם היו רוצים היהודים לבכות על המצב הנורא, הרשעים הללו לא היו נותנים להם

הילקוט שמעוני אומר, אמר בי חמא, כיוון שחרבה ציון וירושלים בבית המקדש

ונשרף ההיכל,

יצאו ישראל בשלשלאות של ברזל

והיו מבקשים לבכות,

רוצים לראות את המקום של רובת המקדש לבכות, להוריד דמעות

והשונאים האלה לא היו נותנים להם לבכות

אלא היו רודפים את כל מי שבוכה ומכים אותו על צווארו שנאמר

על צווארנו נרדפנו

ולאמיתו של דבר אנחנו צריכים לזרוק לקדוש ברוך הוא ולהתחנן לפניו

על המצב הנורא שאנחנו נמצאים בו

כמה יתומים ואלמנות יש לנו

כמה הורים שכולים מתרבים בדורנו

כמה משפחות עכשיו בשנתיים האחרונות

איבדו את יקיריהם

ואין מי שיגן

בעדנו כי אנשיהם הוא נעבדו

ומה נדבר ומה נצטדק על עוונותינו המרובים

שבזמן שבית המקדש היה קיים כאשר היה אדם חוטא מיד היה מביא קורבן ושב בתשובה ומתחפר לו

אבל מאז חורבן בית המקדש אין לנו קורבן

שיכפר בעדנו

וממילא אנחנו שקועים בעוונות

ועל ידי זה מתרבים לנו הצרות

וככל שמתקרבים לגאולה ככה יש יותר ומצאו אומר הפסוק רעות צרות רעות רבות וצרות

למה? ואמר על כי אין אלוהי בקרבי מצרוני הצרות האלה ראינו בהפטרה

של שבת גם אם תרבות תפילה אינני שומע

יגיע זמן שאדם יתפלל לגוש ברוך הוא לא ישמע את התפילה שלו

עד כדי כך למה?

איפה היית כשאני ביקשתי ממך להתפלל?

איפה היית כשביקשתי ממך להקריב קורבן?

איפה היית כשהיה צריך לבכות?

זה מזכיר את המשל על אותם אנשים שרצו להבריח סחורה

זה לא כמו השער הירוק והשער האדום בנתב״ג

רצו להבריח סחורה,

אמרו להם תקשיבו פה יש את, איך קוראים לו?

אתם חייבים לעשות הצגה

תיקחו ארונות של קבורה,

שימו בפנים את כל הסחורה שאתם רוצים להעביר

ותתחילו לבכות כשאתם הולכים עם זה

אמרו לו בסדר, אין שום בעיה, התחילו בוכים, בוכים, בוכים

הגיעו שם על המכס

תעברו, תעברו,

אנחנו משתתפים בצערכם

טוב

יום אחד העבירו

יומיים העבירו

אחרי חודש ימים כבר התרגלו לסרט

לפני שהם מגיעים רואה הצופה שם למעלה

הוא אומר רגע, משהו פה מריח לי לא טוב

הם מסתלבטים שם, צוחקים, רואים המשקפת מלמעלה

יש שיושב על ה... איך זה נקרא?

אה?

על התצפית, הוא אומר

לא יכול להיות, אלה מחזיקים ארונות קבורה ולא בוכים, מה הולך פה?

אני יודע שאדם שמראים ארון של נפטר והכול בוכה, מה הולך פה?

אמר כנראה יש פה משהו מסריח,

איך שמגיעים למעלה שערים, תעצרו!

מה תעצרו? אומרים לו, מתחילים לבכות

מה אתם בוכים?

פתחו את הארון, אני רוצה עוד מעט בפנים

פתחו את הארון, מצאו שם שמבריחים סיגריות

כל מיני דברים שיכולים למכור אותם בזה, אמר להם, אמרו לו, בוא תשחרר אותנו!

אנחנו צריכים לחזור הביתה, יש לנו אישה וילדים, אמר להם, הבוייזאי, הייתם צריכים לבכות לפני הגשר

אתם כבר הגעתם לגשר, זה מאוחר, כבר עכשיו נזכרתם לבכות

עכשיו כבר אכלתם אותה, נגמר הסיפור, תפסו אתכם על חם

כל פעם שהייתם מגיעים לפה הייתם בוכים עוד לפני הגשר, עוד הבנו שמה?

שיש פה איזה סיבה, יש פה איזה משהו באמת לא טוב, עכשיו שכבר התרגלתם, אה?

שחייבים לכם ונותנים לכם, עכשיו אתם רוצים לבכות?

גם כי תרבות תפילה, אומר הנביא, אינני שומע.

אומר היושב-ראש, גם אם תבקש ממני,

שבאמת אני אצטרך לזעוק לך,

באמת צריך לזעוק אליי, אני לא אשמע אותך.

זה איום ונורא, רבותיי.

איום ונורא אדם צריך להתבונן בדבר הזה,

לא להרפוד מלבקש על כלל ישראל, על הגאולה השלמה,

יותר מדי אדם מרגיש טוב.

יותר מדי אדם מרגיש טוב, יש לו אוטו, יש לו בית, יש לו אישה בריאה, ילדים בריאים,

הכול בסדר, הבוס מוסיף לו לו משכורת.

טוב, היה לו קצת שנתיים של קורונה קצת,

בסדר, אנחנו אומרים, עברנו את זה.

ממשיכים הלאה, הוא מרגיש, זהו, אני נמצא בעולם שכולו טוב,

הכול בסדר, מי אומר לך, מה תעשו, מה תפעל?

אומרים לו, תבכה בתשעה באב, על מה אתה מדבר?

מה רע לי בחיים שאני אבכה?

הכל בסדר, יש לי בית, מה אכפת לי מהבית של אבא שלי?

יא חביבי, יבוא יום כי תרבה תפילה, תרצה להתפעל, לבקש מהגדוש ברוך הוא,

על איזה צרה, על איזה מועקה שיש לך, והגדוש ברוך הוא ישמע אותך.

ואז אתם מכירים את האנשים האלה, אה?

שפתאום מתחילה עם הצהרות, מה הם עושים? מתחילים להתרוצץ לרב הזה, לרב פה, לשם, הצדקה.

פתאום מקיימים את כל המצוות,

משלימים את כל התפילות, מניינים, עונים, אמני יש מרבה בקור, והכול.

אבל איפה היית לפני הגשר? כשהכול היה בסדר,

היית צריך להמשיך להתפלל שיהיה בסדר.

איפה אז היית?

ומאז שאין לנו קורבן,

אז החורבן הוא גרוע ביותר, כי נשקעים אנו בעוונותינו ובכך מתרבים הצהרות.

ולכן הבה ונרבה בתורה ומצוות ומעשים טובים, כי התורה שקולה כנגד כל הקורבנות.

כפי שנאמר, אנחנו רואים את זה כל יום, זאת התורה לעולה,

ולמנחה,

ולחטאת, ולאשם,

ולמילואים, ולזבח השלמים. כל סוגי הקורבנות, עולה,

מנחה,

חטאת,

אשם,

מילואים,

זבח השלמים.

ואומרת הגמרא במנחות דף קי עמוד א',

מי שלומד תורה לא צריך לקורבן עולה,

ולא צריך לקורבן מנחה,

ולא צריך לחטאת. למה? כי תלמוד תורה שקול כנגד כל הקורבנות.

זה מה שמסיים את המשנה שם.

ותלמוד תורה כנגד כולם.

הכל נכלל בתוככי התלמוד תורה.

אני רוצה לעבור לגמרא,

המשך

משנה שעברה,

דיברנו על הגמרא במסכת גיטין, פרק חמישי.

אז עכשיו

נבין בדיוק, אחרי שקצת פחות או יותר הבנו על מה אנחנו בוכים ומתאבלים,

נבין בדיוק מה חומרת

העוון של מי שלא מתאבל על חורבן בית המקדש.

אומרת הגמרא רב מנימיר בר חילקיה ורב חילקיה בר טוביה,

ורב הונא בר חילקיה הבו ית וגבי הדדה.

היו יושבים שלושת הצדיקים הללו יחד.

אמרא

אייקא דשמיה לימילתא

יש פה איזה מישהו ששמע על איזה עניין של צדיקות,

הנהגה טובה, איזה משהו טוב, שיגיד לנו.

מאיפה הם רצו לשמוע את השמועה הזאת?

מכפר סחניה של מצרים.

לימה?

יאמר.

פתח אדמיני ופתח אחד מהם ואמר

מה עשה בארוס וארוסתו שבאו?

הם עדיין לא התחתנו, הם היו רק ארוסים,

עדיין לא נשואים, אירוסין של הגמרא לכאורה זה כמו נשואין,

אבל עדיין עד שלא בא על כלתו בעצם,

עד שנביאה גמורה,

עדיין לא נחשבת אשתו.

נחשבת אשתו לעניינים אחרים, אבל עדיין לא בשלמות.

שניהם נשבו יחד אצל העובדי כוכבים,

לקחו אותם בשבי גויים.

וסיום זה לזה,

חידנו אותם, אמרה לו,

בבקשה ממך אל תיגע בי שאין לי כתובה ממך.

אין לי עדיין כתובה ממך, אז איך אומרים? שמור מרחק.

למה?

כי אמרו חז'ל שהאדם ששוהה רגע אחד בלא כתובה

הוא עובר על איסור.

גם אדם נשוי בימינו.

יש הרבה אנשים שעלו מחוץ לארץ,

לא הביאו להם בכלל, לא הביאו להם כתובה. אני טיפלתי בכמה אנשים, באו אליי עם כתובה ריקה.

אמרו לי, הנה חיתנו אותנו שם בזה,

בכל מיני מקומות, בבוכרה, ברוסיה. הנה הכתובה, אני מסתכל,

שום דבר לא רשום.

צילום של כתובה

שלקחו כנראה מאיזה רב הישמע, מאיזה רב,

וזה מה שהביאו להם. אמרו לי, הנה זו הכתובה שלכם. הוא זוכר מתי הוא התחתן,

הוא זוכר מתי השבת חתן שלו, אבל תאריך אין לו בכתובה.

אמרתי, זה לא נקרא שאתה, איך אומרים,

יכול לחיות עם אשתך. נשוי זה נקרא שאתה נשוי.

כי הגמרא אומרת, ג' דברים קונים את האישה, כסף שטר וביאה.

אבל אין לך פה שטר.

אם אין שטר, צריך לעשות כתובה חדשה.

אז הצרכנו לעשות להם נישואין מחדש עם עדים.

אחד מהם, הבן שלו היה פה עכשיו,

התפלל איתנו ערבית.

הצרכנו לעשות לו נישואין מחדש

עם עדים ועם טבעת מחדש, ברכות והכול, ולהביא לו כתובה חדשה.

עד כדי כך.

אז היא אמרה לו, אין לי כתובה ממך, אל תיגע בשמור מרחק.

בסדר גמור.

אומרת הגמרא, ולא נגע בה עד יום מותו

עד שהם מתו, לא נגע בה.

זאת אומרת, היו נקראים נשואין, אבל לא בשלמות,

ולא נגע בה עד יום מותו.

הם היו אסורים,

כן? אצל הגויים.

וכשמת,

אמרה להן, ארוסתו, ספדו לזה,

שפטפט ביצרו יותר מיוסף הצדיק.

יוסף הצדיק עוד,

אומרים חזל,

שיצאו עשרה טיפות מאצבעותיו,

עד כדי כך הוא שמר את עצמו בקדושה כדי לא לחטוא עם אשת פוטיפר.

וכנגד הדבר הזה,

לכאורה שהיה פגם שהוא לא מהיסוד,

אז הוצרכו, מה שנקרא, בניו לסבול.

אבל זה יותר מיוסף הצדיק. למה?

כי הוא יכל כל רגע ורגע לעבור איסור

עם מי? עם אחת שהיא מותרת לו, עם אשתו,

רק שעדיין אין כתובה והוא פטפט ביצרו.

מה הכוונה פטפט ביצרו?

הכוונה לא נתן, כל הזמן שיבש את היצר הרע שלו.

לא נתן לו שום הזדמנות להכניע אותו. לא נתן לו שום הזדמנות

להכשיל אותו.

דאילו ביוסף לא היה ואלא חדשה אתה. גם יוסף מה היה מעשה עם אשת פוטיפר? שעה אחת?

אבל זה במשך כל חיי חייו, 120 שנה.

כל יום ויום הוא אומר, היה עומד, אמרה להם, עומד בניסיון ולא חוטא.

ואילו יוסף לאו בחד המיטה

וההיא בחד המיטה. יוסף לא היה עם אשת פוטיפר במיטה, ברח.

ויעזוב בגדו בידיו, וינוס ויצא החוצה. וזה

נמצא באותה מיטה

ולא נוגע בי.

וואי וואי וואי, איזה מעלה גדולה.

ואילו יוסף לאו אשתו היא.

אז אם זה לא אשתו קל יותר להתרחק, לשמור מרחק.

אבל, והה, אשתו, אני התקדשתי לו.

ורק אסרו חז״ל מדי רבנן, מדי אורייתא אני אשתו לכל דבר.

אבל מדי רבנן אני אסורה לו.

היי, היי, אומרת הגמרא, פתח אידך ואמר.

אז הם הבינו שם שיש פה מעשה גדול ביותר

על עוצמה של אנשים שהיו באותו דור.

פתח אמורה אחר ואמר מעשה, ועמדו ארבעים מודיות בדינאר.

היו מוכרים ארבעים

מידות של תבואה בדינאר אחד.

זה כמו ארבעים קילו בעשרה שקלים.

נחסר השער מודיעה אחת, מכרו בשלושים ותשע,

כן, בשלושים ותשע קילו בדינאר אחד.

הם בדקו, אמרו, איך זה יכול להיות שבעיר שלנו,

במקום לקבל ארבעים קילו אנחנו מקבלים שלושים ותשע. כנראה יש פה מישהו בעיר שהוא עושה עבירות.

בואו נבדוק.

אמרו, לא יכול להיות שיש לנו חיסרון בתבואה

ואין פה בעלי עבירה בעיר.

ובדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה.

מתי זה היה? ביום הכיפורים,

בעיצומו של העם הקדוש, צריך לשמור מרחק, בעיצומו של העם הקדוש.

והביאו אותם לבית הדין וסכלו אותם,

וחזר השער של המשקל משלושים ותשע לארבעים.

פתח אידך ואמר, השלישי, האמורה השלישי עכשיו אומר,

מעשה באדם אחד

שנתן עיניו באשתו לגרשה. אמר, זהו, נמאס לי ממנה,

אני רוצה לגרש אותה.

אבל היה לו בעיה.

הוא התחייב בכתובה מיליון שקל.

איך אני אשלם את זה עכשיו?

מיליון שקל?

גם בתשלומים אני לא יכול לשלם את זה.

תפרד.

איך אני אשלם?

מה עשה?

הלך וזימן את שושביניו, את העדים,

נתן להם לאכול ולשתות,

ושיקר אותם ביין,

ושם אותם על מיטה אחת עם אשתו.

הם נהיו שיכורים,

שם אותם על המיטה שהיא ישנה,

היא לא הייתה בסעודה, היא כעסה עליו, רבו.

שם אותם על אותה מיטה, השכיב אותם שבה,

ולקח חלבון של ביצה ושפך ביניהם.

וכידוע, הגמרא אומרת שחלבון של ביצה, צבעו כמו,

השזל, אותו דבר.

והביא שם עדים, אמר, תראו, תראו, תראו, אתם רואים פה את הלכלוך הזה?

אתם רואים אותם? הנה, בבקשה, שתי עדים כשרים, הנה, בבקשה, ראיתם?

הם היו השם ישמור ויציל עם אשת איש.

הוא בא לבית הדין ואמר, אני מגרש אותה.

והיות והיא זינתה,

לכאורה היא יוצאת בלא כתובה,

עשה קומבינה, אה?

והיא אסורה עליי.

אם אסורה עליי, אני מוציא אותה בלי כתובה, פתרתי את הבעיה,

נגמר הסיפור.

היה שם זקן אחד בבית הדין שישב, תלמיד חכם, הוא היה מתלמידיו של שמאי הזקן.

איך קראו לו?

בבא בן בוטה שמו.

אמר להם, כך מקובלני משמאי הזקן, הלל ושמאי, זוכרים?

כך מקובלני משמאי הזקן, לא בן ביצה סולד מן האור,

ואילו שכבת זרע דוחה מן האור.

הוא אומר, רבותיי, פה יש איזה תרגיל.

אתם יודעים מה?

לא יכול להיות ששניים יהיו פה ויעשו עבירה עם אחת שיש את איש

ואחד לא יזיר את השני.

יש פה משהו מסריח, תביאו לי את הכתם הזה שהוא אומר שזה דבר לא טוב, בוא בוא בוא.

ניקח

נר נדליק ונבדוק.

הוא אומר, אם זה לובן של ביצה, הלבן של הביצה,

אז ברגע שאתה שם את זה קרוב לאש, מה קורה לזה? זה מתייבש

ומתקלף, כמו שאנחנו עושים ביצת עין, נכון?

אמנם אתם בצום, אבל...

כשעושים ביצת עין,

מה קורה לזה אם אתה משאיר את זה יותר מדי אל האש? זה נהיה ככה מתקשה לאט לאט, הרי אתה מקלף אותו, מה שנקרא, מהמחבט.

אבל שכבת זרע זה לא מגליד,

זה לא נהיה קשה.

זה נשאר כמו שהוא.

הוא בדקו את הבגד הזה באש,

ומצאו כדבריו שזה היה לובן של ביצה,

וזה התייבש והגליד.

הבינו שלא היה פה שום עבירה,

והאדם הזה מעליל עלילה על העדים שהיו לו ועל אשתו,

והביאו לבית דין.

ונתנו לו מלקות

והגבו כתובתה ממנו, ואמרו לו עכשיו אתה משלם את כל הכתובה

והיא יכולה להתגרש ממך.

אתה לא מתבייש?

ככה אתה מוציא לעז על בת ישראל כשרה?

אומרת הגמרא, הנה אנחנו אוטוטו מסיימים

אמר לאבי אלי רב יוסף ומאחר דאבו צדיקים כולי היי

ומאחר שכל אנשי העיר הללו בכל הסיפורים שראינו,

שלושת המעשים שראינו היו צדיקים הן במעשה עם האישה,

הן במעשה עם אותו חתן וכלה, הן במעשה עם אותן נידות שהיה להם שם,

הכל היו כולם קדושים וטהורים,

איך זה יכול להיות שמה?

שהם נענשו והעיר שלהם נחרבה.

אתה רואה שהם כל כך דקדקו במעשים שלהם,

כל כך בדקדוק גדול, איך זה יכול להיות שהעיר הזאת נחרבה?

על מה העונש שלהם?

אומרת הגמרא, מר לאה, אומר רב יוסף,

אתה יודע למה היה עונש שלהם? בוא אני אגיד לך.

אומרת הגמרא, משום דלא איאבל על ירושלים.

הוא אומר, בגלל שהם לא התאבלו על ירושלים.

כדכתיב בישעיהו סוויו יוד

שימחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה.

הוא אומר, אתה נמצא בירושלים, לא ביום ירושלים.

כשאתה נמצא בירושלים אתה צריך לשמוח בזמן שראוי לשמחה.

שימחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה,

אבל גם שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה.

מי יכול לשמוח על ירושלים? אומר רב יוסף,

מי שיודע לבכות על ירושלים,

מי שיודע להתאבל על ירושלים,

רק הוא יכול לשמוח על ירושלים.

הוא אומר, היות והאנשים האלו לא התאבלו על ירושלים,

היות והאנשים האלו הם,

כשהיה צריך לבכות הם חייכו,

הם אמרו שלום,

הם הסתלבטו, הם צחקו, סיפרו בדיחות, חשבו שמה שנקרא,

איך אומרים,

בזמן שאפשר לשמוח ולהתבדח ולא בכיתם,

אתם תזכו שהעיר שלכם תיחרב.

מוריי ורבותיי, זה מלמד אותנו מוסר השכל גדול.

אם אנחנו רוצים

לשמור את אנשי עירנו,

אם אנחנו רוצים

להישמר מכל מיני מראים בישין,

אם אנחנו רוצים לשמור את הבתים שלנו, מה אנחנו צריכים

לדעת לשייר, כמו שאומרים חז״ל,

שמיום שנחרב בית המקדש אדם משייר מעל הפתח של הבית שלו

מקום אחד, ללא סיד, ללא טיח,

וזה זכר לחורבן בית המקדש.

אנחנו נוהגים לעשות את זה או מעל הפתח של הדלת או ממול הפתח של הדלת.

אדם עושה לעצמו בית יפה,

שיפץ את הבית שלו,

עשה את הכל מפואר,

בעל הפתח תשאיר לך עמל עמל

לא מטויח, לא מסויד, שום דבר. למה?

כל פעם שאתה נכנס לבית, עמד ואומר, פסס יא אללה,

איזה בית יפה, ישתבח שמו בורא עולם,

איך זיכית אותי לבית כזה טוב?

איך זיכית אותי לאישה כזאת טובה?

איך זיכית אותי לילדים כאלה צדיקים?

אה,

מה זה המקום הזה, המרובע הזה, עמל עמל לא מסויד?

אה, רגע, רגע, גם כשאני נמצא בזמן שמח,

מה אני צריך לזכור?

אבא שלי אין לו בית.

אבא שלי חרב את המקדש, הבית שלו.

אם חרב הבית שלו, איך אני יכול לשמוח?

אז נכון שאתה שמח בתור רב, אבל אתה צריך גם להיות עצוב,

כי לאבא שלך כרגע אין בית.

ואם לאבא שלך אין כרגע בית, איך אתה יכול לשמוח שמחה אמיתית?

איך אתה יכול להשלים את השמחה בשלמות?

לעזרת השם, כשיבנה בית המקדש,

במהרה בימינו,

אז אנחנו לא נהיה מחויבים להשאיר את האמה על אמה.

נחזור ונטייח ונסייד את הפינה הזאת

ונגמר הסיפור ונוכל לשמוח שמחה אמיתית

ונזכה ונעלה לירושלים שלוש פעמים בשנה,

פסח,

שבועות וסוכות, לשמוח שמחה אמיתית בעניין של הקרבת הקורבנות,

בעניין של שמיעת הלוויים ששרים,

כוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם, שירם וזמרם וישראל בן ואם,

שזה נווה בית המקדש, תארו לכם מה זה, אלפים

היו עולים במשך שנים

להקריב קורבן, מאיפה? מאשקלון,

מדימונה, מצפת, לא משנה מאיפה, לא היה אוטובוסים,

לא היה רכבות, לא היה קורקינט,

לא היה מכוניות, שום דבר.

מה עושים?

עם חמורים ועגלות וסוסים ושמים על זה גם פירות מכל טוב של שבעת המינים, עולים לבית המקדש עם קורבנות וחצוצרות וקול שופר,

מראים ושמחים וצוהלים והכול

לראות את פני ה' אלוקיך שלוש פעמים בשנה.

אבל עכשיו אנחנו נמצאים בזמן של חורבן, רבותיי, 1953,

יש מחלוקת, שאומרים, 1952. ה-1953 שנה לחורבן בית המקדש

ואנחנו עדיין ישנים, וטוב לנו, אה?

יש לנו את ביבי, אה?

טוב לנו, אנחנו עוצרים, הכול בסדר.

ריבונו שלום, אל תדאג, אנחנו מסתדרים יופי עם החמאס, הנה קצת הוא יורה לנו קצת פה,

קצת שם שולח, קצת לשטראוס שלח עכשיו,

שם הנחת שם במפעל שלהם.

אנחנו מסודרים, זה, אז נפל שם, יש להם הרבה כסף, יסדרו.

אנחנו לא צריכים אותך בורר עולם חס ושלום, מה פתאום?

אדרבה, אנחנו צריכים, ריבונו של עולם, כל המחבלים האלה,

הן מבית, הן מחוץ, אנחנו צריכים שתשמיד אותם.

אנחנו צריכים, ותמלוך אתה ה' אלוקינו מהרה על כל מעשיך.

בהר ציון משכן כבודיך ובירושלים מקדשיך, זה מה שאנחנו מבקשים, זה מה שאנחנו מצפים.

ויהי רצון בעזרת השם שנזכה בקרוב ממש

לבניין בית מקדשנו בביעד משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.

כמו שהזכרנו, אין שאילת שלום,

אין שבוע טוב.

יהי רצון בעזרת השם שנזכה,

כמו שאמרנו, בקרוב ממש לגאולה השלמה,

ויקוים בנו בקרוב ממש

ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.

רבי חנניה בן הקשייה אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמרו.