אשא עיני - חלק יג - רוממות העינים | הרב אמנון יצחק

רוממות העינים

הנה יש לדעת שחשיבותם ורוממותם של עיני האדם, היא גבוהה ועצומה מאד והשפעתה גדולה ועצומה על חיי האדם הן ברוחניות והן בגשמיות, וזאת הן מצד העינים עצמם, כי העינים מנהיגים את כל הגוף, כמו שכתבו חז"ל (מדרש רבה שיר השירים ז,ט. זוה"ק שמות ריח) ומשום כך הסומא שאינו רואה אינו בגדר אדם ופטור מכל המצוות כולם, ואף בגשמיות הסומא ממשש באפילה כל היום וחייו אינם חיים 

מעלה נוספת יש בעינים, אשר בשמירתם הם משפיעים על כל אורחות חיי האדם, להעלותו מדרגה לדרגה במעלות הקדושה, וזאת מפני שקדושה נוראה ועצומה יש בעינים, כמו שכתב הזוהר הקדוש (תיקו"ז תיקון ה, דף י"ח:) ששלושת הגוונים של העין, מרמזים על שלשת האבות הקדושים עליהם השלום, והבת עין מרמזת על השכינה הקדושה.

והוסיף עוד הזוהר הקדוש (תיקו"ז תיקון ע, דף קכח ע"א) שבארבעת צבעי העין, שהם שלשת גווניו והבת עין, מאירים ארבע אותיות הויה ברוך הוא, ובארבע כנפי העין, שהם העפעפים העליונות והתחתונות מאיר שם א-דני ברוך הוא. 

כך גם בעין ישנו רמז לאיבריו של האדם, כמו שכתב הזוהר הקדוש (תיקון ע דף קכח ע"א) ששתי העפעפים מרמזים על שתי השפתים, וכן על שני כנפי ריאה, והעין עצמה מרמזת על ליבו של האדם, וזאת לרמז שכל גופו של האדם הולך ומתנהג אחר עיניו.

ומוסיף הזוהר הקדוש (ויחי דף רכו ע"א) שבעיניו של האדם ישנו רמז לכל העולם כולו, כי הצבע הלבן המקיף את העין, מרמז על ים האוקיינוס אשר הוא מקיף את כל העולם כולו, והגוון השני של העין, מרמז על היבשה והמים שישנם בכל העולם כולו, והגוון השלישי של העין, מרמז על ירושלים עיר הקודש, הנמצאת באמצעו של כל העולם. והבת עין אשר דרכה האדם רואה את כל העולם, מרמזת על קודש הקדשים אשר שם היה משכנה של השכינה הקדושה, ומשם היה האור יוצא ובא לכל העולם כולו. (וכן כתבו חז"ל במסכת דרך ארץ זוטא פרק ט).

ועל פי זה כתב בעל הראשית חכמה זיע"א (שער הקדושה פרק ח אות יב) שמפני שבעיניו של האדם רמוזים סודות עליונים ונוראים, וזאת הן בכך שהם מרמזות על שמותיו יתברך שמו, וכן בכך שהם מרמזות על קודש הקדשים, ועל כל העולם כולו, וכן בכך שהם רומזים על איבריו של האדם, מכך לומדים אנו שכל השומר את עיניו בקדושה ובטהרה, כל גופו יהיה שמור מכל רע וכל נזק, וכל העולם כולו קיים בזכותו, ויזכה להתעלות בעבודת השם, ולהתקדש בקדושת קודש הקדשים, וכן להיפך ח"ו כאשר האדם פוגם בעיניו, נמשך הפגם וההיזק העצום מכך לכל גופו, ולכל העולם כולו, רח"ל

 וכן כתב הזוהר הקדוש (תיקו"ז דף קמה ע"א) ששתי עיניו של האדם הינם כנגד שתי לוחות הברית של התורה הקדושה, ובכך מרומז שכפי שישמור האדם את עיניו כך יזכה לקנין התורה הקדושה, הן להבינה כראוי ולרדת לעמקי סודותיה, והן לזכרה כראוי.

ועל פי זה ניתן לבאר, מדוע כתבו חז"ל (ויקרא רבה כג יד) שכל השומר את עיניו מראות ברע זוכה ורואה פני שכינה, וזאת מפני שהשכינה הקדושה שורה בעיניו של האדם, ולכן כאשר האדם שומר את עיניו כראוי, הוא זוכה להשראת השכינה הקדושה אשר היא שורה בעיניו הקדושות, של כל השומר את עיניו בקדושה וטהרה.

 ואפשר לבאר, שזה הטעם למה שכתבו חז"ל (ברכות מג) כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק את רגלי השכינה, וזאת מפני שההולך בקומה זקופה ובראש מורם למעלה, עלול להכשל במכשולות הרבים והעצומים המצויים ברחובה של עיר וברשות הרבים, אשר ע"י כך הוא עלול להכשל בפגם העין, ובכך הוא דוחק את רגלי השכינה הקדושה השורה על עיניו, אשר ע"י פגם העין נדחקים רגליה ויורדת למטה, ובמקומה תבוא לשרות על עיניו רוח הטומאה, רח"ל.

וכתב הגאון רבי חיים נאה זצ"ל בספרו קצות השולחן, שמדברי חז"ל אלו אנו לומדים, שצריך האדם ללכת כשעיניו רואות את כפות רגליו, וכן כתב בעל האגרות משה אגרות מה סימן מ).

כל הראיות נחקקות בעיני האדם

כמו כן בעינים אפשר להכיר ולדעת את כל מהותו הפנימית של האדם, כמו שכתב הגר"א מוילנא זיע"א (אבן שלמה פרק י אות כב) שבעיניו של האדם נרשם כל מה שהוא עושה בין טוב ובין למוטב, וזה מה שמראים לאדם קודם פטירתו מן העולם.

כמו כן במקרה שרצח איש את רעהו רח"ל וברח ואין יודעים את זהותו, הנה כאשר רוצים לגלות את זהותו של הרוצח, מצלמים את עיניו של הנרצח ורואים שם את דמותו של רוצחו, כי הוא המראה האחרון שראה הרוצח לפני מותו וזה נחקק בעיניו ועדיין נמצא שם. עד כאן דבריו הקדושים.

המסתכל על הטומאה - נפשו מתחלפת לנפש טמאה

כתב האריז"ל (טעמי המצוות, פרשת קדושים) שכאשר האדם מסתכל בעיניו על חפץ מסוים, זה עושה רושם עצום על נשמתו, כי הנשמה היא אשר מביטה בחפץ זה, ולכן אם הוא מסתכל על דבר טוב נדבק בו הטוב הזה, ונשמתו מזדככת ומתקדשת בכך, ונמשכת לקדושה ולמעשים טובים. אבל אם הוא מסתכל על דברים רעים רח"ל נדבק בו אותו רע חס ושלום, ונשמתו מתחלפת מנפש קדושה לנפש רעה, ע"י ההבטה הזאת, וע"י הסתכלות והבטה זאת יורד האדם לעומק הקליפות הקשות רח"ל, כי ע"י ראיית הטומאה נמשך עליו טומאה עצומה ונפשו מתחלפת לנפש רעה חס ושלום.

 וזה הטעם שהזהירה התורה אף על ההסתכלות בלבד, שלא להסתכל על עבודה זרה כמו שנאמר (יט ד): אל תפנו אל האלילים, וכמו שנפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קמב סט"ו) וזאת מפני שיש כוח גדול ועצום לראייתו של האדם להשפיע על נשמתו הן לטוב והן למוטב, ואם יסתכל האדם על טומאתה הגדולה של העבודה זרה, היא תעשה רושם עצום וגדול על נפשו ותשפיע עליו טומאה נוראה ועצומה, עד שאף הוא יתהפך להיות טמא כמותה רח"ל, וזה רמוז בפסוק "אלהי מסכה לא תעשה לך", כלומר שהתורה מזהירה את האדם שלא יסתכל על העבודה זרה, כדי שלא יתהפך להיות כמותה, וזאת ע"י שיסתכל ויביט עליה. עד כאן דבריו הקדושים.

המסתכל בעבודה זרה - אין תפילתו נשמעת ארבעים יום

ועל פי זה אפשר לבאר מדוע כל המסתכל על עבודה זרה אין תפילתו נשמעת ארבעים יום, כמו שכתבו גדולי הדורות (חתם סופר פר' עקב, הרה"ק רי"מ מזלוטשוב הו"ד בספר מים רבים) וזאת מפני שכל המסתכל בעבודה זרה, ע"י כך שורה עליו רוח טומאה כמו שכתב האריז"ל (פרשת קדושים טעמי המצוות) אשר היא מעכבת את השראת השכינה עליו במשך ארבעים יום, ולכן אין תפילתו נשמעת בכל ימים אלו.

וביאר החתם סופר (פר' עקב) שזה הטעם שמשה רבינו עליו השלום היה צריך להתפלל ארבעים יום שימחל השי"ת לעם ישראל על חטא העגל, כמו שנאמר (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום וגו', וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא לא אבה ה' השחיתך. וזאת מפני שמשה רבינו ראה את העגל שעשו ישראל, ומובא בספרים שכל המסתכל בעבודה זרה אין תפילתו נשמעת ארבעים יום, ולכן תפילתו לא נשמעה במרום במשך ארבעים יום, ומיד באותו רגע שנשלמו הארבעים יום התקבלה תפילתו אשר העתיר בעד עם ישראל. 

מדוע החליף הרב את המלווה הקבוע

בסוף ימיו של הגה"ר בן ציון אבא שאול זצ"ל, חלה הרב בגופו והיה סובל משיתוק בחלקי גופו. עם כל זאת, לא ויתר הרב על מסירת השיעורים והרבצת התורה, והיה מכתת רגליו בעזרת תלמידיו למסור שיעורים בכל מקום. היה זה קושי בל יתואר, ובפרט כשהיה צריך לעלות ולרדת במדרגות עם יד אחת משותקת, ועל כן היה הרב נעזר בתלמידו הותיק, אשר היה אברך חשוב ובעל רגישות לרב, אשר היה יודע כיצד לתפוס את ידו המשותקת בעדינות, ותומך בו עד להגעתו ליעד. כך היה הולך עם אותו תלמיד לכל מקום. 

והנה, בערב שבת אחת, כאשר התקרב התלמיד לעזור לרב לעלות לשיעור, אירע דבר משונה ויוצא דופן. ברגע שהוא התקרב אל ידו של הרב, החל הרב להראות פנים זועפות ואף עשה סימן של נפנוף בידו הבריאה, כמי שמגרש אותו. אותו אברך נבהל עד מאד מהמחזה. מעולם לא קרה לו כמקרה הזה אשר רבו מגרשו ולא רוצה את עזרתו. 

בינתיים ניגש אברך אחר ועזר לרב לעלות לשיעור. תלמידו של הרב התכנס בתוך עצמו וחשב: "הרי הרב לא גירש אותי במקרה או בטעות. אין ספק שיש פה רמז שהרב רוצה לרמוז לי אשר עליי לפשפש במעשי, שמפני כך הוא לא מעוניין להיעזר בי. הבה ואחשוב מהו הדבר הלא טוב שעשיתי לאחרונה, כמוהו לא היה לי עד כה?". 

עברו מספר שניות, ומיד הבין התלמיד את סיבת הדבר. "בדרכי היום אל בית מדרשו של הרב, הבטתי ברחובה של עיר לכל עבר, ולא שמרתי על קדושת עיניי כראוי. ובוודאי שהרב הרגיש בכך, ולכן סלד הוא ממני ולא רצה את עזרתי", הרהר לעצמו. לאחר שהיה בטוח שזהו העוון שגרם לו לצער הלז, החל מהרהר בתשובה: "גם כשחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, היה זה כמו היום - בערב שבת. מיד עמד אדם הראשון ואמר: "אעשה תשובה כאן ועכשיו על מנת לחזור אל בוראי". המשיך האברך ואמר: כשם שאדם הראשון עשה תשובה באותו רגע, אף אני מקבל על עצמי לשוב בתשובה שלימה, ולהשתדל להקפיד מעתה והלאה לשמור על עיניי וקדושתי, ולא להביט לכל צד בלי השגחה". 

והנה לאחר כמה דקות הסתיים השיעור. הרב בן ציון התרומם לאט ובקושי ממקומו, והחל לפסוע לכיוון היציאה. האברך שחשש מאד מבזיון שמא ידחהו הרב שוב, נעמד מהצד והמשיך להרהר בתשובה על מעשיו. אדם אחר שראה כי הרב בן ציון מתקשה בהליכתו, רץ אל הרב ועזר לו, אך אז אמר הרב בענווה: "לא, אני מתנצל, אך יש לי מלווה קבוע, הלא הוא התלמיד שלי, ואני מבקש שרק הוא יבוא ויעזור לי". התלמיד קפץ ממקומו בשמחה ורץ לעזור לרבו, כשהרב בן ציון מאיר לו פנים. 

מיד הרגיש התלמיד כי תשובתו התקבלה בשמים, אך המעשה לא נגמר. ברגע שתפס התלמיד את ידו של הרב בן ציון, לחש לו הרב באוזנו ואמר לו: "דע לך, כי כשהעינים של היהודי מביטות ברצפה ונשמרות ממראות שאינם כשרים – אז בשמים עיניו מאירות ורואות הכל. וכשחלילה היהודי מביט לכל צד ומחלל את קדושת עיניו, אז בשמים הוא אינו רואה מאומה ומדרגתו שפלה". (רבינו האור לציון)  

ומכל זאת אנו לומדים את חשיבותם העצומה של העינים, הן מבחינה רוחנית בהיותה משכן לשכינה הקדושה, וע"י שישמור על קדושת עיניו יהיה משכן ומכון לשבתה, אשר רק בשביל כך נברא האדם בעולם, והן את חשיבותם העצומה של העינים מבחינה גשמית, בהיותה האיבר החשוב והמשמעותי ביותר בגופו של האדם המשפיע על כל אורחות חייו והליכותיו וכל איכות חייו, וע"י שיבין האדם את חשיבותם ורוממותם העצומה של העינים, בוודאי ישמור וינצור עליהם מכל משמר לבלי לפגום חלילה את קדושתם הגדולה והעצומה, וע"י כך יהיה כל גופו שמור מכל רע ונשמתו תהיה שמורה מכל נזק בזה ובבא לטוב לו כל הימים.