איפה היית?

- - - לא מוגה! - - - 

כשאדם מתבונן ביהלום, לא מסתכל בו ביעף,

מתבונן בו היטב היטב,

לוקח זכוכית מגדלת,

בוחן את הכרת האם יש סדקים או לא, אם זה צבע עצביו או לבן ממש,

הוא בודק, וגם אם הוא לא יודע טוב, הוא לוקח מישהו לידו שיסביר לו ויבחן ויגיד לו אם זה בסדר.

איך אנחנו עושים מצוות?

איך ברכת המזון שלנו?

אז זהו,

ומסתכלים על ההוא ועל ההוא ומסמנים להוא ומדברים תוך כדי וככה וככה.

אתה מחזיק מצווה דאורייתא,

שיותר מתפילת שמונה עשרה,

בתפילת שמונה עשרה אתה לא יכול לזוז.

אפילו נחש כרוך על עקבך,

אם זה לא נחש ארסי אתה לא זז.

לא מהפחד,

בגלל שאתה עסוק בתפילה, אין זמן מנחשים עכשיו.

אז ברכת המזון זה דאורייתא, וברכה ותפילה,

לפי דעת רבים, זה דרבנן.

אז אתה צריך בתפילה דאורייתא עוד יותר להחמיר.

ומי באמת קורא תפילה וברכת המזון כמו שצריך?

בדרך כלל עושים מצוות בשביל לגמור אותם.

לא נהנים בהם כל כך.

לא מתמוגגים בהם כל כך.

מהמעשים של הבן אדם עצמו ידונו אותו.

וגם איך שהוא דן אחרים ככה ידונו אותו.

אבל רוב בעולם מרגיע אותו, אליהו הנביא, מ-70 תשובות כמו שלך.

לי אין שכל ללמוד תורה. תן לי משהו אחר,

תשעבד אותי, תריץ אותי, תפעיל אותי,

אני עושה. אבל תורה, אני לא יכול לשבת. לא, אני לא בנוי לזה.

אם אתה לא בנוי לזה,

איך תשב בגן עדן?

שם זה יהיה לך בכלל דיכאון.

כי פה אתה עוד נמצא בכולל, אתה יכול לקום, לעשות קפה,

אתה יכול לדבר בפלאפון,

אתה יכול לצאת קצת לנשום אמיר בחצר,

אתה יכול להתניע את האוטו, לחזור.

נשחק ככה משחקים במשך היום, מתוך שבע שעות,

אז אתה יכול ללמוד שעתיים וכאילו אתה לומד שבע.

אבל בגן עדן,

שם זה רק תורה ובדרגה הגבוהה ביותר,

ואתה לא תבין מילה וחצי מילה, בשבילך זה יהיה סינית.

אתה מתאר לך, אתה יושב בגן עדן

ומדברים לך באוזן כולם,

כל הזמן מדברים איתך, איך אתה יכול לסבול?

אתה לא מבין מה מדברים.

אז בן אדם חי לו בדמיונות שזה הוא לא מסוגל, תתחיל ללמוד חביבי.

אדם שנוסע לאמריקה לומד קצת מילים שתהיה לו שפה לדבר.

אם הוא לא ילמד את השפה, מי ידבר? בתנועות.

ואתה הולך לעולם הבא, אתה צריך להכין את עצמך, אתה צריך ללמוד מה מדברים שם.

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

אבל מי שלא בא עם תלמודו בידו, מסכן.

כך עשם מצא לו איזה אמתלה בדוחת עניין הבכורה,

ובסוף מה קרה לו? נדחה מחיי העולם הבא.

פה זה המבחן של הבן אדם, אם הוא צדיק או לא צדיק.

אם הוא מתפשר,

פירושו שהוא מבין שזה לא שלו, התורה לא שלו.

החפץ חיים אומר, אם בן אדם

רואים אותו שרץ לנהר

וזורק חפצים,

זה סימן שזה לא שלו.

כי אם זה היה שלו, מה פתאום שהוא יזרוק אותם?

ולמה בריצה?

למה בריצה?

אלא זה לא שלו.

אם בן אדם יכול לזרוק מצוות,

מי מבין שהתורה לא שלו?

אם הוא יכול להתפשר,

אז זה לא שלו.

מי מתפשר בשלו?

נגיד, אחד פולש לך לדירה

ועושה בלאגן בסלון.

ובא השכן, נותן לך עצה ידידותית, ואומר לך, תשמע,

אל תצא אתו ראש, אל תריב, אתה לא יודע כמה הוא מסוכן.

תתפשרו חצי-חצי בדירה.

אתם מכירים מישהו שהתפשר וייתן חצי דירה בגלל שאחד התפרץ לו אל בפנים?

אם זה שלו,

הוא לא יתפשר.

אבל אם גם הוא פלס, מה עבד לו?

חצי-חצי לפחות, חצי יישאר.

אז זאת אומרת,

המבט שלנו צריך להיות לאחר בחינה.

בדקנו את עשיו.

מתי בדקנו אותו?

לא לפני מכירת הבכורה.

לפני, אנחנו לא יודעים מה הסיבה.

היה רעב, היה סכנת נפשות,

היה מטושטש, היה מבולבל.

נו, אפשר להגיד.

אבל אם אחרי כבר מכירת הבכורה אתה לא מצטער,

זה ברשת העשר.

אם בן-אדם

איבד ארנק ויש בו 5,000 שקל,

כמה הוא מצטער?

והוא מחפש, ומסתובב, שואלים אותו, מה אתה מחפש?

הוא אומר, אבד לי ארנק, כל המשכורת.

איך אני בא הביתה? מה אני אגיד לאשתי?

והוא מחפש, והופך את הפחים, ומציץ בה מעבר לגדרות, ומבקש עזרה, ואולי ראית, ואולי שמת לב, והכול,

לא, וגם מחר הוא יעבור עוד פעם, אולי, אולי, אולי, אולי.

אבל ראיתם פעם מישהו שיצא מתפילת מנחה

ותפס את הראש?

שאלו אותו, מה קרה?

הוא אומר, איבדתי את המנחה.

התפללתי מהר, מהר, מהר, לא שמתי לב, הגעתי עם האוהדים,

ואין נזכרתי בכלל שאני מתפלל,

הלכה המנחה.

שמעתם פעם מישהו בוכה על מנחה, שהוא איבד אותה?

ומה שווה יותר, 5,000 שקל או מנחה?

אנחנו לא מרגישים זה שלנו,

אנחנו רק כאילו,

יש לנו איזה עול שצריך להתפטר, יש שק

קמח עליך?

אתה מחכה להגיע רק לנקודה, הופ, להניח אותו ולהשתחרר.

אדם מרגיש שזה עול, המצוות זה עול.

אז לכן הוא לא עושה את הכול בשימת לב.

ואם אחרי זה, זה לא נחשב בעיניו עד כדי ביזוי,

שהוא לא בוכה ולא מצטער על אובדן

של חיים, של ימים,

של שעות, של רגעים.

אם בן אדם לא עושה את זה,

פירושו של דבר הוא לא בחינה של יעקב,

הוא בחינה של עשיו.

דברים נשמעים קשים קצת, נכון?

אבל מה לעשות, זאת האמת.

זאת האמת, ככה ידונו אותנו. איפה הזמן שנתתי לך? איפה הזמן?

כולנו מבינים שבעל הבית יכול לתבוע מהעובד שלו.

איפה הזמן? איפה היית היום? לא הבנתי. נתתי לך לנסוע למקום פלוני.

איפה היית?

איך זה חזרת אחרי ארבע שעות עם המרחק רבע שעה?

תסביר לי איפה היית.

הוא יבקש ממנו הסבר, ובצדק.

אני משלם לך על ארבע שעות,

ואתה למעשה יכולת לחזור תוך רבע שעה.

תסביר לי איפה הלך הזמן.

ואם זה חוזר עוד פעם ועוד פעם, הוא יחזיק אותו.

הוא לא יחזיק אותו.

והקב' ברוך הוא מחזיק אותנו, והוא הולך עוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום,

והוא ישאל בסוף,

תגיד, איפה הזמן?

מה נענן?

קיבלנו חיים בשביל מה? להמית אותם?

קיבלנו חיים בשביל לישון?

בן אדם ישן שמונה שעות. הוא אומר, תשמע, אני בן פחות משמונה שעות, חביבי.

חבל על הזמן.

אני יכול להיות מסובב.

לא יהיה אחראי למעשי.

אז הוא ישן שמונה שעות.

שמונה שעות מתוך 72 שנים. כמה זה?

כמה זה?

שליש.

כמה זה שליש?

24 שנה מהחיים

הלכת לישון.

אתם יודעים מה זה לזרוק 24 שנים מתחת לכרית?

אדם נורמלי.

24 שנים.

ועוד שעתיים ביום אתה אוכל?

תכפיל גם, תזרוק עוד.

עוד עשר שנים, להתראות.

נו,

ומה עוד?

ובנסיעות בדרך לעבודה כמה הלך לך?

ובעבודה כמה... אז מה נשאר לך?

איזה מין חיים אלה?

בשביל מה קיבלנו אוצר כזה חיים?

אז כיוון שאני מבין

שהרבה אנשים מפסידים את החיים שלהם בגלל הטמבלוויזיה,

באינטרנט,

בפייסבוק,

זה עשיו, זה מהותו.

יודע לדבר כמה שפות,

יודע לדבר.

גבוהה-גבוהה.

הוא אקדמאי,

הוא יודע לגלגל בלשונו,

אבל זו מהותו,

רקנות,

אכילה, שתייה וביזה ובזיזה וכו'.

זה ההבדל בין יעקב

לבין עשו.

עכשיו תבדקו את עצמכם,

למי אתם יותר דומים?

לזה שרוצה להיות איש אמת

ושלם

ויודע ששחוקים בגדרים לכל,

איש תם יושב אוהלים,

או שאתם מעדיפים להיות השווא עשו,

רקנות, בלי מחויבות,

יכולים לזוז מכאן לכאן,

לעשות ככל העולה על רוחכם בלי דין וחשבון,

ואם צריך להסביר,

יכולים לחרטט כמו עשו ולהגיד

תירוצים ולשלוף אותם מן השרוול בכל רגע נתון.

זה החשבון שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו ולראות באמת מה משפטנו בשמיים.