פאר תחת אפר - חלק ב | הרב אמנון יצחק
- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מהספר 'אעירה שחר' באדיבות הרב המחבר שליט"א - - -
הבטחה לשמירה בגשמיות לכל בני הבית
כאשר האדם זוכר את חורבן בית המקדש, נמשכת עליו ועל כל משפחתו שמירה מיוחדת משמים מכל רע ומכל מגיפה כמו שכותב בעל כף החיים בסימן תק"ס, עדות מיוחדת אשר אמר הגר"ח פלאג'י זיע"א שהעיד אביו זצ"ל, שראה בעיניו שכל בית שנזהרו לעשות זכר לחורבן בית המקדש בפתח ביתם, והשאירו אמה על אמה ללא סיד וצבע כלל כפי שמחייבת ההלכה, היה כל ביתם שמור מכל רע ומכל מחלה ולא אירע להם שום צער או חולי חלילה והיו שמורים מכל פגעים רעים.
וזה כאמור משום שעל ידי שהאדם זוכר את ירושלים ומצטער עליה,הוא ממשיך על עצמו את כל ההשפעות והברכות שהיו בה, ומכך נמשכים עליו שמירה עליונה משמים כפי שהיה בבית המקדש, כמו שמובא בחז"ל (אבות) שמעולם לא הקיש נחש ולא עקץ עקרב בכל ירושלים, ועוד ניסים רבים שהיו בכל עת בבית המקדש, וזה מגודל השמירה העליונה והעצומה שהיתה כל העת בבית המקדש ובירושלים.
הבטחה לשמירה ברוחניות
ואף שמירה רוחנית מיוחדת מכל פגעי השטן ומלתעות היצר, נמשכת על האדם על ידיהציפיה לגאולה והתפילה על בנין בית המקדש, כמו שכותב בעל השומר אמונים (דרוש הגאולה) שלכן כאשר אנו מתפללים בתפילת עלינו לשבח על הגאולה את תפילת: "ועל כן נקוה לך ד' ד' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך וכו', בסופה אנו מסיימים ואומרים להעביר גילולים מן הארץ", כי שכרו של הקיווי והציפיה לגאולה הוא, שעל ידו נמשך עליו מיד מרוחו של משיח ומהארת הגאולה העתידה, וזה מיד מעביר את כל הגילולים - והחיצונים ממנו וכורת את כל הגילולים והאלילים.
ומוסיף עוד שזה גם כוונת התפילה אשר אומרים (לפי נוסח ספרד) בקדושה בשבת קודש בבוקר, "ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך", כי על ידי שאנו מחכים ומצפים לביאת המשיח אנו דוחים את כל החיצונים והקליפות וממשיכים את אורו של משיח שיתגלה במהרה בימינו. אמן.
האש שמתהפכת
אחת ההבטחות הגדולות ביותר למי שזוכה להתאבל על בית המקדש, נמצאת בדברי הנביא (ישעיה כ"א) נשבע ד' לאבלי ציון פאר תחת אפר –והנה בפסוק זה ישנם הבטחות גדולות מאוד. כמו שמסביר רבי' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ס"ז) שכאשר בית המקדש היה קיים, הוא היה הפאר והיופי של כל העולם כולו, וכשנחרב בית המקדש ונהפך לאפר ולמאכולת אש, כתוצאה מכך הסתלקו כל המוחין הנקראים פאר מכל בני ישראל, וכתוצאה ישירה ומכך נגרם לכל אחד ואחד, שכל התלהבות ליבו וחשקו, אשר היו אמורים להיות מופנים רק לעבודת השם ולתורתו הקדושה, התהפכו לאש של התלהבות זרה לתאוות והבלי עולם הזה הנקראים אפר, כיון שהם הופכים את כל נשמתו וגופו של המתלהב בהם למאכולת אש ולערמת אפר, וכאשר האדם מצטער ומתאבל על חורבן בית המקדש וירושלים,הוא ממשיך בחזרה את כל המוחין שלו, ומתגלה האור העצום של כל אחד ואחד, אשר מכוחה הוא נשמר מכל מיני התלהבות היצר הרע הבוער לתאוות והבלי עולם הזה.
כי על ידי כך הוא זוכה שיתלהב לבבו רק לעבודת השם יתברך ולתורתו הקדושה, ויזכה להתפלל וללמוד בהתלהבות עצומה בבחי רשפיה רשפי אש שלהבת ק'ה וזה רמוז בהבטחת הנביא [ישעיה ס"א] "נשבע ד' לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר", שפירושו שכל אלו שמתאבלים ומצטערים על ציון וירושלים, יזכו בשכר זאת לאור שהיה בבית המקדש, ועל ידי כך הם יזכו למוחין קדושים בבחי' פאר תחת אפר, והם יזכו שיבער לבבם רק להשם יתברך ולתורתו הקדושה, וינצלו מכל דמיונות והבלי העולם הזה.
אשר זהו פסגת העבודה של האדם כאשר הוא זוכה להפוך את כל חמימות היצר להתלהבות לתורה ולקדושה, (כמבואר בליקו"מ מ"ט) וזה תכלית שלמותו של האדם אשר לזה זוכה כל אחד על ידי שהוא מתאבל על ציון וירושלים.
מדוע נחרבה מדינת הר המלך
הנה צריך לדעת שאחד החיובים הגדולים של האדם בעולמו, הוא לבקש בכל עת ובכל זמן - על בנין בית המקדש וגאולת ישראל כמו שכתבו חז"ל[מדרש תהילים י"ז]
וכמו שמספרים חז"ל (גיטין נ"ז)מה שאירע למדינת טור מלכא [הר המלך], שגרו בה מליארדי תושבים, שהיו כולם צדיקים וחסידים גמורים, ובסוף כולם נהרגו ונטבחו באכזריות נוראה,ומסבירה הגמרא, שכל זה אירע להם רק מפני שלא הצטערו והתאבלו על חורבנה של ירושלים, ואף על פי שהם היו צדיקים וחסידים גמורים, נענשו בחומרה רבה על כך כי הקדוש ברוך הואאינו מוותר על זאת.
וזאת הסיבה לצרות הרבות והנוראות המתרחשות לעם ישראל רחמנא ליצלן, וזה גם הסיבה לכל השמד הנורא שהיה בשנות ת"ח ות"ט, כמו שכותב הגאון רבי חיים ישעיהו הכהן בעל מסגרת השולחן בספרו ברכת ישועה, שזה הסיבה והטעם לגזירות הנוראות שאירעו בשנות ת"ח ות"ט וזה לשונו:"בשנת ת"ח לא היו אומרים כל החורף תיקון חצות מרוב טרדתם בפלפול והיו ראויים לפי מעשיהם לבקש על הגאולה וכיון שלא התאבלו על ירושלים אירע מה שאירע והרבה עיירות מישראל נחרבו לא עלינו".
כיצד המגיפה נעצרה
וכך גם אירע סמוך לימינו בשנת תרנ"ו שהשתוללה מגיפה נוראה בירושלים שנמשכה קרוב לשנתיים ימים, אשר מתו במגיפה זו מיטב בניה וצדיקיה של ירושלים של מעלה, וכאשר ניסו למצוא כל מיני סיבות לכך לא הצליחו בשום אופן, עד שהגאון הגדול המקובל בעל האמרי בינה, אשר כיהן מלפנים כרבה של העיר קאליש, והתגורר באחריות ימיו בירושלים, ערך שאלת חלום וגילו לו משמים כי כל זה קרה, רק מפני שאין זוכרים כראוי את חורבנה של ירושלים ובית המקדש, ולא מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, ולכן גזרו אז בית הדין של ירושלים (בהסכמת הרבנים מכל העדות והחוגים) שלא ינגנו בחתונות המתקיימות בעיר הקודש ירושלים בכלי זמר אלא בכלי אחד בלבד, וכל זאת מפני שהם המתגוררים בירושלים ורואים את החורבן לנגד עיניהם, דינם כמי שמתם מוטל לפניהם, ולכן עליהם לנהוג בעצמם מנהגים מיוחדים להעלות את ירושלים על ראש שמחתם.
ואכן מאותו יום שהחלו לנהוג בחומרא זו, חזרו השלום והשלוה לשכון בעיר הקודש ירושלים ושוב ישבו כולם שקטים ושאננים ואין מחריד.
הגזירה התחזקה ביתר שאת, כאשר היה נסיון של משפחה אחת אשר עלתה מהגולה בשנת תרל"ג, לבטל זאת, והביאה תזמורת לחתונתם, כאשר לשם כך שכרה מנגנים גוים משום שאף מנגן יהודי לא העיז לעבור על האיסור החמור הזה ונענשה משפחה זו בעונש חמור מאוד, כשאם החתן, שהיא זאת שהתעקשה על כך על אף האזהרות הרבות מרבני ירושלים, למחרת ליל החתונה, נעלמה ואיננה ותהום כל העיר, וכל החיפושים שערכו אחריה העלו תוהו בידם, האיסור על כלי זמר חוזק איפה על ידי המקרה הטראגי הזה, והוא נוהג בחומרא רבה עד היום הזה.
דברים מפורשים ונוראים ביותר כותב על כך הגאון הגדול רבי יעקב עמדין בעל היעב"ץ בסידורו (הלכות תשעה באב סעיף ט"ז): אלמלא לא היה אלא העוון הזה בידינו שאין מתאבלים על ירושלים כראוי, היה בכך די כדי להאריך את הגלות, והיא הסיבה הגורמת לכל השמדות הנוראות והמבהילות שקורים בגלות, לפי שיצאה האבילות מליבנו, ושכחנו את ירושלים אשר אינה עולה בלבבינו ובזכרוננו, ומי יודע כמה זיווגים לא עלו יפה מפני שלא העלו את ירושלים על ראש שמחתם (בשימת אפר על ראש החתן ובשבירת הכוס בחופה כמבואר בשו"ע סימן תק"ס) עכ"ל.
מהי המצוה הראשונה בתורה?
כאשר האדם מתפלל ומשתוקק לבנינו של בית המקדש ומצפה לגאולתן של ישראל, בכך מקיים הוא מצות עשה דאורייתא לשיטת הסמ"ק. אשר כותב שזוהי המצוה הראשונה בתורה אשר נלמדת מהפסוק, אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ולכאורה פסוק זה הרי הוא מוקשה מאוד, מדוע הקדוש ברוך הוא לא אמר, אנכי ד' אלקיך אשר יצרתי ובראתי אותכם ואת כל העולם כולו על כל יושביו וברואיו. והתשובה היא, שהתורה רצתה ללמדנו שנדע ונזכור זאת לעולם, שכשם שהקדוש ברוך הוא גאלנו ממצרים בניסים גדולים ובמופתים נוראים ועצומים, כך הוא עתיד לגאלינו בניסים ונפלאות אשר יהיו הרבה יותר גדולים ועצומים מהניסים שהיו ביציאת מצרים, עד שלא ידברו כלל מהניסים שהיו במצרים כמו שכתוב 'לא יאמרו עוד חי ד' אשר הוציאך מארץ מצרים אלא חי ד' אשר העלך" וכו'.
ולכן בפסוק זה מרומז הציווי הראשון בתורה, שהוא לצפות בכל עת לגאולה ולביאת המשיח וכל העושה זאת מקיים בכל רגע מצות עשה דאורייתא.
וזה הטעם שכפלה התורה חמישים פעם את זיכרון יציאת מצרים, כדי להדגיש זאת היטב לעם ישראל, ושיזכרו לדורות עולם שכמו שהקדוש ברוך הוא גאלנו ממצרים, כך הוא עתיד לגאלינו גאולת עולם ולבנות לנו את בית המקדש כאשר יבוא משיח צדקנו.