מצות הכנסת אורחים

- - - לא מוגה! - - - 

אם הייתה צריכה להיות מגפה על פי דין תורה היו צריכים למות.

אם מתים באוכלוסייה של 190,000,

למעלה מ-1,000 אנשים כל יום שלושה ימים רצוף,

אם זה יהיה יום כן,

יום לא, יום כן,

יום לא, יום כן, יום לא, זה לא מגפה.

שלושה ימים רצוף, למעלה מ-1,000 כל יום, זה נקרא מגפה.

אם לא, זה בכלל לא מגפה.

אז הכול שקר.

גם על פי התורה זה שקר.

אז איך רבנים אומרים שיש פנדמיק,

יש מגפה? איזה מגפה?

איפה?

התורה אומרת שזה לא מגפה.

אבל אם יש מגפה,

אם אתה מכניס אורחים

בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב,

אל תחשוש ממגפה

אפילו שהיא פרצה באזור מגוריך.

אם

נפל אחד מבני המשפחה למשכב,

איך מרפאים אותו?

השתדלו להכניס אורח לבית,

והאורח יביא רפואה איתו.

פעם חשבתם על דבר כזה?

אתם מזמינים רופא במקרה הטוב,

או מזמינים אמבולנס במקרה פחות טוב,

אבל להזמין אורח עכשיו כשיש חולה?

וזה יכול להביא את הרפואה.

זה אומר בעל צרור המור.

כשאתה הולך לקראת אורח,

זה חלק ממצוות הכנסת אורחים.

לכן כשבא אורח אתה צריך לקבל אותו בזריזות

ולפתוח לו בעצמך את הדלת,

להראות כמה אתה שמח לקראתו.

היה יהודי יקר שהיה בעמותה של שופר,

קראו לו הרב דב זקס, מנוחתו עדן.

כל פעם כשהיה מישהו בא ודופק בדלת והוא רואה מי נמצא בדלת,

או, שולמליכם, בכבוד. ככה הוא היה עושה,

לא הצגה,

עם ידיים למעלה.

לא ראיתי את זה בשום מקום בעולם

חוץ ממנו.

אמרנו, ראוי ונכון שבעל הבית יפתח בעצמו את הדלת,

כי היא מצווה בו יותר מבשלוחו.

ראוי לקבל את הבא מן הדרך, שולמליכם,

או ברוך הבא.

יש נוהגים להושיט יד.

בחוץ לארץ,

תמיד כשהם רואים אדם שבא

מארץ ישראל או ממדינה אחרת, כולם אומרים שולמליכם, שולמליכם.

שם מקיימים את זה טוב, בארץ לא כל כך.

אורחים נפגשים זה עם זה, ישאלו זה את זה לשלום מתוך רעות ושמחה,

ועל ידי זה יינצלו מכל רע ויצליחו בשליחותם.

אורח הגיע הביתה,

לאפשר לו מנוחה

תחילה מעמד הדרך,

אחר כך להושיב אותו לסעודה.

אבל אם קיים חשש שהוא רעב,

להזדרז, להגיש לו את הסעודה.

אם חלק מוכן, לא צריך לחכות עד שהכול יהיה מוכן,

להגיש לו בינתיים

ולא להמתין עד הסוף.

לפעמים האורח מתבייש,

מוטל על בני הבית להשרות אווירה נעימה ונוחה

ולהזמין אותו לסעוד בסבר פנים יפות.

גם אם הוא בא לזמן קצר וממהר לצאת,

להציע לו כיבוד,

להשתדל שיטעם מעט לפני צאתו.

ואם הוא הגיע מן הרחוב,

צריך להודיע לו דבר ראשון, חוץ מכבודכם, איפה השירותים?

כי לפעמים

מי יודע, אולי הוא מתאפק, הוא מתבייש להגיד.

אז להגיד לו, במקרה שתצטרך, זה נמצא פה.

ואם הוא בא לשהות אצלכם שבת,

דבר ראשון, להראות לו איפה הוא ילון, איפה המיטה,

שהיא מוצעת ומוכנה,

שיהיה לו שקט, שהוא יודע שיש לו מקום להניח את ראשו.

ולעולם המארח הסתכל,

אם הוא היה במקום האורח,

מה היה מצפה

שיעשו עימו.

אין לשתף

את האורח

בדאגות שלך, בבעיות,

בצרות,

בתלאות.

האורח לא צריך לשמוע מה הבעיות שלך.

ולהיזהר בכבוד האורח.

ואם הוא מספר משהו

או דבר תורה,

לא לסתור את דבריו.

ואם הוא מגזים ומעריך קצת בדיבוריו,

צריך להתאזר בסבלנות שיסיים את דבריו,

לא לקטוע אותו.

ולא להקשות קושיות על האורח

ולא לחוד לו חידות

כדי שלא יתבייש.

ואסור לדבר בפני האורח בשפה שהוא לא מכיר,

כי הוא ירגיש חוסר נוחות שמסתירים ממנו דברים.

אם אבד חפץ בבית

ונמצאים בבית אורחים,

לא להגיד, יא, איפה זה?

איפה זה?

זה היה פה, איפה זה?

למה? זה מעורר חשד שחושדים בו

ומשמיעים לו את זה.

לכן, גם אם אבד משהו והוא נחוץ במתינות,

בעדינות,

בהצנע,

שלא ירגיש שמכוונים אליו.

צריך לשים את האורח במקום נוח ומתאים

ולעשות זאת בחן וחוכמה,

בסעודה להשרות אווירה נעימה,

נוחה וקלילה,

שיאכל בחופשיות מבלי להתבייש.

וכמובן,

לא לספר כמה טרחות טרחו עבורו וכמה עלה מחיר הבשר והדגים.

כשהכול התייקר לאחרונה בשעה שהוא אוכל לך על השולחן,

אז הוא מבין שהוא אוכל לך את כל הכסף.

בעל הבית צריך להיות רגוע אפילו שהוא כעסן ורגזן,

ולא להתרגז על אחד מבני הבית

כי האורח יבין שרוצים שהוא ילך.

עושים בכוונה רוגז וכו'.

היה מעשה כזה

שהיה אחד שבא להתארח והוא נשאר כמה ימים.

לא אמרו לו ללכת,

אז הוא נשאר.

אז מה יעשו?

אז הבעל והאישה טיכסו עציו ואמרו שהיא תביא לו מרק מלא מלח.

ואז אם הוא יתלונן יגידו לו, כפוי טובה, אתה לא מתבייש,

אתה פה שבוע ואתה גם מתלונן,

תתבייש לך,

ואז הוא יקום מילה.

הגישו לו את זה, הוא טעם,

לא אמר מילה,

והוא ממשיך לשתות את המרק.

ראו שזה לא עובד,

אז הבעל אומר לאישה, המרק בלוח.

היא אומרת לו, אתה לא מתבייש, אני טרחתי ככה וככה

וככה וככה.

זה לא מלוח.

זה כן מלוח, זה לא מלוח, זה כן מלוח, זה לא מלוח.

פנו אליו, מה אתה אומר, זה מלוח או לא מלוח?

אמר להם, בשבילי זה טעים.

הוא הבין בדיוק מה הם רוצים.

אז לכן,

לא ליצור רוגז על השולחן,

כי האורח עלול להרגיש שרוצים לסלק אותו.

ראוי שבעל הבית ישרת את האורחים בעצמו כמו אברהם אבינו,

ולא יאמר שזה לא מכבודו.

ובעל הבית יפרוס את הפת בעצמו ויגש לאורחים

שמה הם יתביישו לעשות את זה בעצמם?

אני הייתי בחוץ לארץ, סיפרתי את זה פעם באריכות.

אני רק אזכיר,

הייתי בבית

במארח

פורס פרוסה

לכל אחד בליל שבת.

זהו, פרוסה וזהו.

ואני הייתי רעב, מה זה רעב?

את כל החלה יכולתי לאכול.

ואני מסתכל רק על החלה עומדת שם יתומה,

ואין לי אומץ לקחת את הסכין או לבקש וזה, וזהו, אכלתי אותה

עם פרוסה חלה.

זהו.

זה מה שהיה.

וכמובן, היה גם דג גפילטה שלא אכלתי בחיים שלי, דג מתוק,

ועמדתי להקיא.

אבל זהו, זה חלק מהגלות, כשהולכים בשביל להציל יהודים, אז זה מה שקורה.

ראוי ונכון שהמארח ימזוג את הכוסות לאורחים,

ואפילו אם המארח הוא חשוב מאוד, והאורחים הם פשוטים.

וצריך לשתף גם את בני הבית במצוות הכנסת אורחים,

כמו ששיתף אברהם אבינו את ישמעאל

לחנכו במצוות.

בעל הבית

יברך תחילה על המאכל והמשקה,

ואחר כך יכבד את האורח לברך על הכיבוד.

לא מביטים בפנים של האורח בשעה שהוא אוכל, וגם לא על המנה בצלחת,

כי הוא עלול להתבייש.

הם יכולים להפסיד את כל מצוות הכנסת אורחים.

ויש לחנך את הילדים לא להביט

באורח בשעה שהוא סועד.

יש ילדים שעל כל כפית הם מסתכלים איך הוא מכניס ואיך הוא לוקח, ואיך הוא מכניס ואיך הוא לוקח.

אימא שלי המנוחה הסבירה לי,

אתה לא יושב עד שגומרים כל האורחים לאכול.

פעם אחת באתי מהבית הספר,

ואני מסתכל בסיר, היה שם רק שוק של עוף

שנותרה, והיו אורחים.

אמרתי לה, אם אני רעב, את יכולה להכין לי? היא אמרה, לא, זה לא בשבילך.

אמרתי, מה לא בשבילי?

היא אומרת, יש אורחים, אני צריכה לתת להם.

האורחים קודמים לך.

אתה לא יושב בשולחן כשיש אורחים,

כשהייתי קטן.

אתה לא יושב בשולחן

כשיש אורחים.

אחרי שהם יגמרו, אתה יכול.

אתה לא מבקש מהשולחן שום דבר. אתה רוצה משהו? במטבח, תבוא אליי, תגיד לי.

לא לקחת מהשולחן כלום.

ללקוט דרך ארץ, ללקוט סעודה.

וכשאוכלים,

יש לשים לב לא להכניס כלים אישיים לתוך הסלטים.

יש אחד אוכל במזלג,

אחר כך יש סלט ביצים,

נגיד,

ובמה שהוא הכניס לפה עם הרוק שלו הוא מכניס לסלט של כולם ולוקח אליו לצלחת.

לא עושים דבר כזה.

צריך להיות בכל דבר

כפיות או מזלגות, ולוקחים לצלחת שלך.

ויש לחנך את בני הבית שהם לא נוטלים מהקערה המרכזית

לפני האורחים, קודם האורחים,

שהם לא יאכלו שיריים.

ואם יש אורחים שהם רעבים בליל שבת,

אז החפץ חיים לא היה אומר.

פיוטים.

היה ניגש ישר לקידוש,

ואחר כך אומר את הפיוטים.

למה?

כי יש אורחים שהם רעבים.

עכשיו, מה הדין של האורח?

האורח צריך להתנהג בנימוס ודרך ארץ,

וראוי, כשהוא בא להתארח, להביא שי למארחים.

אין לאורח לבקש לאכול או לשתות,

אלא ימתין עד שייתנו לו.

אורח צריך

ליטול ידיים

ליד מגבת,

או שייקח איתו מגבת

ולא יחפש מגבת אחרי, ובינתיים יטפטף בכל המטבח.

יש כאלה שעושים ככה, הם נוטלים ומסתובבים,

ומרימים ידיים לשמיים, ומטפטף, לא מעניין אותו, אחר כך כולם דורכים, נהיה בוץ,

וכל השבת נשארת ככה, גועל נפש.

אין לאורח לפשוט יד תחילה לקחת מאכלים,

אפילו אם הוא מבוגר

יותר מבעל הבית.

אם כל המסובים סיימו לאכול,

גם האורח צריך לסיים,

כי אין זה דרך ארץ לאכול שכולם כבר סיימו.

אצלנו בבית הכנסת יש סעודה שלישית,

ואחרי שסיימו כמעט כולם,

אז אני נותן דרשה.

ולפעמים יש אנשים שממשיכים לאכול, לא ברשות,

לפעמים אני נותן רשות,

אבל יש לפעמים אנשים שמכרסמים.

ואתה שומע אותם ליד האוזן כל הזמן,

ולוקחים כל מיני דברים שמרעישים, ותופסים את הכוס שהיא ככה חד-פעמי ועושה רעש,

והם לא חשים כאילו אין אף אחד בעולם מסביב, רק הם באוכל.

פעם אחת, אחד מגדולי ראשי הישיבות

הביא לסבא מנוורדוק קבוצה של תלמידים,

והקבוצה הזאת

הייתה של בכירי הישיבה,

ותוך כדי הוא מספר לסבא,

אומר לו,

זה הבחור הזה, עתיד להיות גדול הדור הבא.

סבא לא הגיב ולא אמר כלום.

ואז

כשסיימו את הכול ועמדו ללכת,

אז הסבא אמר לראש הישיבה, תדע לך שהבחור הזה לא יצא ממנו כלום.

אמר לו, איך אתה יודע?

אמר לו, בשעה שאני ואתה דיברנו בדברי תורה,

הוא לקח עם האצבע שלו את הפירורים העוגה,

והיה מכניס ככה כל הזמן.

הוא עסוק בפירורים.

אנחנו מדברים דברי תורה, והוא הראש שלו בפירורים, לא בעוגה,

בפירורים של העוגה.

אותו בחור יצא לתרבות רעה בסוף.

אז רואים שדברים הם שורשיים.

זה לא סתם,

זה מידות.

זה נקרא גרגרנות.

בעל טייבה,

בתורה קוראים לזה עשו,

הלעיתני נא מן האדום, האדום הזה.

אורח צריך להביע תודה לבעל הבית

ולשאול בשלומו,

ואם הוא אומר דברי תורה,

יפתח בכבוד האכסניה.

וגם

ראוי להשאיר מתנות קטנות לבני הבית.

אורח טוב אומר,

כמה טרחות טרחו בני הבית עבורי.

כל מה שטרחו לא טרחו אלא בשבילי.

אבל יש גם

דבר נוסף, החושש

שהסעודה אינה מספקת לבעליה.

נגיד אחד מזמין אותך לסעוד אצלו, ואתה יודע שאין לו אמצעים,

והסעודה עצמה לא מספיקה לבעלים.

אז

לא ראוי לאכול במקום כזה.

או אם נראה לו שבעל הבית הוא צר עין,

לא יאכל מהסעודה שלו,

למרות שבעל הבית הזמין, לא יאכל.

מה יגיד לו?

הרופא אסר עליי.

מותר לשקר?

אסור לשקר.

אז איך הוא אומר לו שהרופא אסר עליו?

הוא צריך להתכוון שהרופא זה הרמב״ם.

הרמב״ם היה רופא גדול,

והוא אסר לאכול מסעודה שאינה מספקת

ומישהו צר עין.

למה לא לאכול מצר עין?

הפסוק אומר, אל תלחם את לחם רע עין.

אתם יודעים מה ראשי תיבות?

אל תלחם, אל תאכל לחם

של רע עין, לחם רע עין,

ראשי תיבות רעל.

המאכל של רע עין הפך לו לרעל.

בזה מופיע בקיצור שולחן ערוך מ״ב, י״ח.

וגדולי ישראל שנקלעו למצבים כאלה אמרו,

הרופא אסר עליי לאכול מאכלים אלה כשהם מכוונים לרמב״ם.

אם אדם נכנס לבית בשעה שיש סעודה והמאכלים מפיצים ריח,

או שיש להם טעם חמוץ,

צריך לכבד אותו כי יוצא לו ריר,

ואסור להשאיר אותו במצב כזה, זה יכול להביא אותו לידי סכנה.

מי שאוכל דבר טעים שהריח נודף,

גם אם זה לא בשעת סעודה,

ראוי ונכון להזמין את הנוכחים להצטרף לאכילתו.

אמי המנוחה, כשמישהו היה נכנס, דופק בדלת, והגיע אורח ואנחנו סועדים,

הייתה קמה ישר,

שב,

אני מכינה לך, אתה רוצה את זה עם זה או עם זה,

לא שואלת אותו כאילו אם בכלל הוא רוצה לאכול,

רק עם זה או עם זה, נותנת לו אופציה.

אבל קודם כול, שב.

ממידת חסידות

לכבד את הזולת

גם ממאכל שלא מדיף ריח.

אם יש לשער שהוא מצטער

כשהוא רואה שאוכלים והוא לא מכובד,

לא יפה לאכול בפנים של מישהו ואתה אוכל והוא לא.

אז גם אם זה לא מפיץ ריח,

מידת חסידות לכבד.

בכל תפוצות ישראל נהוג שאדם נכנס לבית בשעת מסעודה,

מזמינים אותו להצטרף

ולא לשאול אם אתה רוצה לאכול או לשתות, מה הוא יגיד?

לא, לא, תודה, אכלתי עכשיו,

אלא להגיש לו מבלי לשאול.

ירצה לאכול לבריאות, לא ירצה, לא קרה כלום, יאכל מישהו ערער.

אבל אורח שמזמינים אותו,

יש לו לסרב מעט

כשמקשים

להשמיע בקולו כן ולא.

אבל אם זה אדם חשוב, מזמין אותו,

אין לסרב כלל,

ואסור לאדם להיכנס בסוף סעודה.

למה?

אולי לא נשאר לו מה לאכול?

ואז זה מצב לא נעים.

עכשיו, מה קורה? הם הגיעו אליכם חילונים.

וואי, וואי, וואי.

מי שמארח בבית אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות,

יגיש להם מזונות

שלא צריך נטילה,

כי הם לא נוטלים.

אבל מה לעשות? אם הם לא מברכים, אסור לתת להם. אם הם לא מברכים, גם אסור.

אלא מה?

קודם כול, לא ייתן להם ביד.

ודבר שני, הוא יגיד להם, אני מברך ואני מוציא אותך ידי חובה.

ואז,

אם הוא שומע את הברכה והוא מתכוון לצאת, אתה מוציא אותו.

ואם הוא נאלץ לתת לבן אדם אוכל,

אם הוא נאלץ לתת לבן אדם אוכל והוא לא יברך,

אז יברך בקול רם,

ועל ידי זה יפתור אותו וייצא ידי חובה.

בקיצור,

לסיכום,

עיקר מצוות הכנסת אורחים זה לעשות את רצון האורחים.

ולכן, אם רואים שהאורחים רוצים

ללכת לדרך,

לא יפציר בהם לשבת בסעודה,

ואם הוא מסופק,

יציע להם לאכול מעט,

כי לפעמים מסרבים לסעוד מחמת הבושה,

ולבסוף הם יכולים להיות שמחים לאכול

סעודה שלמה.

עד כאן.

תודה.