אסור לסתור דברי אביו ואמו

פרק ב': לא סותר את דבריהם; 

אסור לסתור דברי אביו ואמו כגון; אם אמרו דבר והבן יודע שאין הדבר נכון,

אסור לו לומר להם: שהדבר לא נכון!

יש אומרים: שהאיסור הזה זה רק בפניו (הט"ז והחיי אדם) אך שלא בפניו מותר לבן לומר את דעתו שהיא לא כדעת אביו.

ויש אומרים: שאפילו אם סותר דברי אביו שלא בפניו גם כן אסור (זה אומרים הש"ך והדרישה)

בקיצור; לא פשוט לסתור דברי אביו; בפניו - ודאי שאסור, שלא בפניו – מחלוקת.

אולם כל זה מדובר כשהוא עדין חי, לאחר מותו מותר לסתור את דבריו.

אם האבא אומר לבנו: רצוני לשמוע את דעתך,

מותר לו לומר את דעתו אפילו אם היא לא כדעת אביו, כי אביו ביקש לשמוע את דעתו. 

אסור לסתור את דברי אביו בין בעניני הלכה ובין בשאר ענינים,

ויש שכתבו: שבעניני הלכה אסור רק אם הוא אומר את דעתו בלשון החלטה, להגיד לאבא שלו: אתה טועה בהלכה! וככה בצורה כזו החלטית אסור לומר כך,

אבל לטעון מסברא ולהקשות מותר, כי כך דרכה של התורה, ומצינו בהרבה מקומות שתלמידים הקשו לרבותם וסתרו את דבריהם, ובפרט כשיש לו ראיה מוכחת אז לא הוא מכריע את הדין, אלא הראיה שהוא מביא היא מכריעה את הדין. 

וכן אסור גם להכריע את דברי אביו, אם אביו חולק עם מישהו אחר,

אסור לו לומר: נראין דברי אבא!

אע"פ שהוא דוחה את דברי החולק הוא עוזר לאבא שלו הוא מכריע כדבריו ואומר: אבא צודק! אסור, זה לא דרך ארץ! למה? אין דרך להכריע בין שני בני אדם אלא מי שגדול משניהם אבל אתה יותר קטן מאביך ואתה בא להכריע? הוא צריך אותך שאתה תכריע את דבריו?!

אך כל זה כשאומר דרך הכרעה, אבל מותר לו להשיב על דברי החולקים על אביו, להכנס לתוך הדיון אם זה אפשרי ומותר וראוי, אז לסתור את דברי השני אפשר ולהכריע כנגד דבריו,

אבל לא להגיד: נראים דברי אבא.