הרושם הראשון שעשה עלי הפסוק

היתה לך התעוררות: "ללמוד עכשיו ככה וככה וככה...!" - תקיים מיד, אבל אם אתה דוחה אתה לא תקיים. "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יח). התרגום אומר: "וְתִדְכַר יָת ה' אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵיב לָךְ עֵיצָא לְמִקְנֵי נִכְסִין" מי נותן עצות? הקב"ה. אז אתה צריך לתפוס את העצה, הוא נותן לך עצה, 

קיבלת טלפון מה'! אומר לך: "תשמע! יש לי עצה בשבילך איך תרוויח, יש לי עצה איך תהיה חכם, יש לי עצה,...!" 

- "תודה הרב, תודה הקב"ה, תודה...!" 

סוגר את הטלפון, מה אתה עושה עם זה? כלום, אבל שיגרו לך עצה מן השמים! היתה ראויה, שמעת אותה, הסכמת איתה אמרת: "זהו! זה הדרך", למה לא עשית? זרקת את העצה של הקב"ה, 

זה יותר ממה שאומרים לך: "זה המספר הזוכה בפיס!". 

אז אם אדם לא ממהר להגשים את רגשות נפשו הטובים, ומזניח אותם ומנתק אותם - אפילו אם ירצה אחר כך לחבר ולאחד - זה כחבל שנפסק וצריך לחברו על ידי קשרים. ואם היה מצליח אדם לקיים ולהחזיק את ההשראות וההשגות הראשונות- לא היה משתכח ממנו לעולמים. אם אני לא הייתי הולך עם הרושם הראשון שעשה עלי הפסוק: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" בפתיחה של "הקיצור שולחן ערוך" של הרב גנצפריד, לא הייתי מגיע למה שהגעתי! הכל זה אותו רושם שנשאר עלי מזה ומזה זזתי קדימה. על המקום! על המקום!! 

לא "נראה אחר כך..." לא "מיום ראשון..." ולא "מראש חודש..." - על המקום! איך נהיה הסבא מנובהרדוק אתם זוכרים? פגש את רבי ישראל סלנטר, 

שאל אותו: "מה אתה עושה?" 

- "ומה לעשות? צריך לחיות!" 

שאל אותו: "ועם מה מתים?" 

אההההה....... מאותו רגע - עזב את המסחר עזב את הכל והפך להיות 'הסבא מנובהרדוק!' שהקים מאות ישיבות בעולם!! משפט אחד, על המקום טררררררר.. זהו. 

אם היה אומר: "תשמע אתה צודק אני רק אסיים את החודש אני רק אסיים זה, אני אחזיר את החובות או שאני אעשה ככה..."

-  אולי היה לנו 'סבא' אבל לא 'מנובהרדוק'...