שובר דיסק של החתונה א

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו אוחזים בדף ג' עמוד ב',

קצת אחרי האמצע, הכל חייבים בתפילין.

הכל חייבים בתפילין, כהנים לויים וישראלים.

שואלת הגמרא פשיטא,

למה, איזה אחד אתה רוצה לפתור כאן? כהנים לויים וישראלים? פשיטא שכולם חייבים.

מתרצת הגמרא, כהנים נצטרך ליה.

רוצים להשמיע לך כאן את כהנים. יש בכהנים חידוש.

למה יש בכהנים חידוש?

למה היית פוטר אותם?

מסבירה הגמרא, סל כדאיתך אמינא.

היית מעלה על דעתך.

הואיל וכתיבי קשרתם לאות על ידיך, והיו לטוטפות בין עיניך.

כל דעיתי במצווה דיד, כל שישנו במצווה דיד,

במצוות תפילין של יד,

איטי, הוא נמצא, ישנו,

במצווה דרוש,

בתפילין של רוש.

והנה כהנים, הכהנים האלו, הואיל ולתנאי הוא במצווה דיד.

כהנים לא מחויבים במצווה בתפילין של יד.

למה לא חייבים בתפילין של יד?

מיד מסבירה הגמרא.

דכתיב,

ילבש על בשרו. כתוב,

הוא כתון את בד, ילבש על בשרו.

עכשיו,

אם הוא לובש תפילין, זה יהיה חוצץ. אז זה חוצץ?

אז לכן הכהנים הם פטורים על תפילין של יד.

אז הואיל ולתנאי הוא במצווה דיד,

דכתיב, ילבש על בשרו שלו יהיה דבר חוצץ.

בינו ובין בשרו,

אימה במצווה דרוש נמי לא לחייבו.

אז נגיד, כיוון שהם לא חייבים בתפילין של יד,

אז גם בתפילין של רוש הם לא יהיו חייבים, כי כתוב את זה בפסוק ב...

זהו, זה עוד מעט הגמרא תגיע לציץ, נכון?

אבל כיוון שתפילין של יד הם הרי לא מניחים, בגלל חציצה,

אז גם תפילין של רוש הם גם לא יצטרכו להניח.

או, כמה שנכון, כמה שמאלן, זה באים להשמיע לך כאן,

דלא מאק ואהדאדי. נכון, אתה לא יכול להניח תפילין של יד, כי יש לך חציצה,

אבל תפילין של רוש אתה כן יכול להניח.

תפילין של רוש אין בעיה להניח.

נכון, אז לכן הוא חייב להניח

את התפילית של רוש לפחות.

כדתנן, כדתנן, עכשיו הגמרא מביאה משנה, שככה כתוב, תפילה של יד אינה מעכבת של ראש,

ושל ראש אינה מעכבת של יד. צריך לדעת, זה הלכה למעשה. אדם שיש לו רק תפילה, כן, יש לו רק אחד.

יש לו רק אחד,

מה שיש לו הוא צריך להניח, יש לו תפילה. לא הייתה לי המאמינה, כי יש משנה.

כי יש משנה,

אבל זה מה שבאים להשמיע לך, שאומרים,

הכל חייבים ותפילין, כהנים, לווים וישראלים. לא צריך להגיד הכל, כי יש משנה אחרת שאומרת שזה לא מעכב. נכון, אבל אתה היית טועה.

המשנה באה להגיד לך מיד, לפני.

אתה לומד עכשיו את הכל חייבים ותפילין.

כהנים, לווים וישראלים, ואתה עוד לא ידע את המשנה ההיא.

אז בכל הזה כבר באים ל... שלא ייכנס לך הטעות הזאת.

אתה צודק, כשאנחנו מגיעים לשם, אנחנו לומדים.

נכון, בא ללמד אותנו את זה. נכון מאוד.

אז אומרת הגמרא את ההלכה הזאת,

אומרת הגמרא, עכשיו שואלת הגמרא שאלה.

ומה ישנד דיד? אמרנו עכשיו שכהנים פטורים מתפילין של יד.

ומה ישנד דיד הכתיב ילבש על בשרו?

כתוב שהוא צריך ללבוש על הבשר, וזה אמרנו שיש חציצה בין בגדי כהונה לגוף, לכן הוא לא יכול ללבוש את התפילין.

ראש נם הכתיב, ושם את המצנפת על ראשו.

כתוב, צריך לשים את הכהן, זה אחד מבגדי הכהונה.

הוא צריך לשים את המצנפת על ראשו. איך הוא ישים את התפילין של ראש?

התפילין של ראש,

שם את התפילין,

ועכשיו הוא שם את המצנפת, המצנפת לא מונחת לו על הראש.

אז איך הוא יכול להניח את התפילין של ראש?

זה שואלת הגמרא, זה מה שאמרתם.

אומרת הגמרא,

ומה ישנד ראש נם הכתיב ושם את המצנפת על ראשו? תנא,

שערו היה נראה בן ציץ למצנפת,

ששם הניח תפילין.

היה מקום, היה מקום, הוא היה שם את ה...

ומאחורי זה הוא היה שם את המצנפת.

אז מילא היה לו מקום גם לשים את התפילין בלי שיהיה חציצה,

וגם לשים את התפילין על הראש, וגם את המצנפת בלי שיהיה חציצה. נפלא.

שערו היה נראה באמצעי זה מצנפת ושם נניח תפילין.

כן.

הכל חייבים בתקיעת שופר.

כהנים, לוויים וישראלים. כולם חייבים בתקיעת שופר.

אומרת הגמרא פשיטא את אותה שאלה.

כן,

יש לנו עכשיו כמה מקומות, כמה מקורות כאלו שהגמרא מביאה את הדין הזה. כהנים לוויים וישראלים, והגמרא שואלת, פשיטא,

מה זה בא לחדש?

מה, מה, מה, את מי היית פוטר כאן?

אומרת הגמרא, כהנים יצטריך עליה. שוב פעם, כהנים, היה לך צד לפטור מתקיעת שופר של ראש השנה, אנחנו מדברים.

היית פוטר מתקיעת שופר של ראש השנה. למה?

אז מיד מסבירה הגמרא,

צלקת דייתך אמינא, היית מעלה על דעתך,

היית מעלה על דעתך.

הואיל וכתיב יום תרועה יהיה לכם, כתוב בפסוק יום תרועה יהיה לכם,

מה זה יום תרועה יהיה לכם? כתוב לגבי ראש השנה,

יום תרועה יהיה לכם.

מאן דלתא אלא בתקיעת אחד יומא חייב,

מי שחייב בתקיעת שופר רק ביום אחד.

והנא כהנים, הכהנים האלו,

הואיל והתנאיו בתקיעה כולי שטא.

הם חייבים בתקיעות כל השנה.

איפה הם חייבים בתקיעות כל השנה?

אז מיד אומרת הגמרא, דכתיב,

ותקעתם בחצוצרות

על עולתיכם.

כן, אז מה רואים?

הכהנים מקריבים הרי ביוצא במקדש עולה,

והכהנים תוקעים בחצוצרות.

אז הנה אתה רואה שכהנים חייבים בתקיעת שופר לא רק ביום תרועה, לא רק בראש השנה.

אז ממילא אתה לא יכול להגיד יום תרועה יהיה לכם,

כאילו שרק את היום הזה יש להם. הרי יש להם עוד חובת תקיעת שופר כל זמן שמקריבים קורבן עולה.

אז זה הגמרא אומרת.

ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, היבה, לא לחייבו שהם לא יהיו חייבים את תקיעת שופר.

מיד שואלת הגמרא, מי דמי?

אתם חצוצרות.

כן, חצוצרות. חצוצרות כתוב, לא כתוב שופר.

אח השופר.

לכן הגמרא דוחה את זה.

הגמרא דוחה את זה, והגמרא אומרת,

הסבר חדש עכשיו, למה היית מוציא את כהנים?

אומרת הגמרא איצטרק, צריך את זה, צריך להשמיע כהנים. למה?

סלקי דעתך אמינא, היית מעלה על דעתך,

הואיל ותנן, כתוב במשנה.

שווה היובל לראש השנה.

שווה היובל לראש השנה.

מה זה יובל? יובל כל חמישים שנה.

ביום הכיפורים, ביום הכיפורים,

אז תוקעים בשופר,

אומרים מלכויות זיכרונות שופרות,

כמו בראש השנה,

ואז חוזרים, כל השדות שנמכרו, כל חמישים שנה.

ביום הכיפורים של שנת החמישים. כל חמישים שנה יש תוקעים בשופר. כן.

אז אומרת הגמרא, סלקי דעתך אמינא,

הואיל ותנן.

שווה היובל לראש השנה.

אז כיוון שאמרנו תוקעים בשופר, יש משוואה.

שווה היובל לראש השנה,

לתקיעה,

צריך לתקוע. לברכות. מה זה ברכות? ברכות זה לא על תקיעת שופר.

ברכות מדובר כאן מלכויות זיכרונות שופרות.

זה ברכות.

אומרת הגמרא, דעיתי במצווה דיובה.

שנת החמישים אמרנו, זה חוזר הרי על כל הבעלים.

אז לכאורה, אם הוא היה מוכר בשנת החמישים, זה בכלל לא צריך לחול.

זה לא חל.

כי הרי השנה הזאת זה קפיץ.

זה חוזר לבעלים השנה הזאת.

אז אם אתה מוכר, אז מה הדין?

ההבדל,

יש הבדל בין ישראל לבין כהנים.

כהן שמוכר בשנת היובל זה חל,

אבל מייד זה חוזר לבעלים.

זאת אומרת, זה חוזר אליו.

ישראל זה בכלל לא חל.

אז זו הכוונה של המשנה כאן.

כהנים לויים מוכרים לעולם.

לעולם הכוונה שגם משנת היובל זה נקרא שהמכירה שלו היא חלה.

וגואלים לעולם. מה זה גואלים לעולם? כל אדם שמוכר דבר,

אז הוא יכול, זה עוד דין,

שהוא יכול לגאול את הדבר. זאת אומרת, אחרי שהוא מכר אותו, הוא יכול להגיע לקונה ולהגיד לו, תשמע, אני מכרתי לך את זה בככה וככה. השתמשת בזה שנה?

תנקה לי מהזכור ככה וככה, כמה שזה שווה.

אבל הוא לא יכול לעשות את זה מיד.

הוא צריך לפחות שנתיים.

לפחות שנתיים שזה יהיה אצל הקונה.

ככה כתוב בתורה, בחומן.

עכשיו, הדין הזה אצל כהנים,

הוא לא צריך לחכות לשנתיים.

הוא יכול לגאול מיד.

מיד.

מיד הוא יכול לגאול.

וזה הדין גואלים לעולם.

אז כיוון שככה, כיוון שיש להם את הדינים האלו ביובל,

שגם המכר שלו חל ומייד חוזר,

וגם גואלים לעולם הוא מייד יכול לגאול,

אימה במצוות ראש השנה נמי לא לחייבו.

גם במצוות ראש השנה הוא לא יהיה חייב, כי הרי אמרנו שווה היובל לראש השנה.

כן?

כן, זה דומה.

אז מילא מי שישנו במצוות יובל,

ישנו במצוות ראש השנה.

והרי הכוהנים האלו, הרי במצוות יובל הם לא נמצאים.

במצוות יובל, הרי ברגע שהוא מוכר בשנת היובל,

אז המכר חל,

אימה במצוות ראש השנה נמי לא לחייבו,

כמא שמלן משמיעים לך שלא. מה לא?

נהיל נכון

שלתנאים שאינם בהשמטת קרקע,

בהשמטת קרקע הם לא,

בקרקעות לא,

אבל בהשמטת כספים בשילוח עבדים מי ההתנאיו?

בהשמטת כספים,

יש גם דין של השמטת כספים, החובות גם חוזרים.

החובות שאדם עשה גם חוזרים לבעליהם.

אדם חייב כסף לחברו בשנת היובל פוקע החוב.

בשנת היובל פוקע החוב.

יש הלל, תיקן פורסבול, נגיע לזה.

אבל בעיקרון זה חוזר.

בשילוח עבדים מי ההתנאיו? מה זה שילוח עבדים?

שילוח עבדים,

אותו דין שגם אדם מוכר עבד אחרי

חמישים שנה בשנת היובל זה חוזר לבעלים,

וזה גם כהנים חייבים.

אז כיוון שכהנים ישנם במצוות יובל לפחות בדין של השמטת קרקע והשמטת כספים,

אז לכן

הם חייבים גם במצוות ראש השנה.

אז זה הדין שלמדנו כאן,

את השווה היובל לראש השנה,

את הדין הזה, זה הדין שלמדנו עכשיו,

שהכל חייבים בתקיעת שופר,

להגיד לך שגם כהנים חייבים בתקיעת שופר, כי היית אומר שזה הרי דומה למצוות יובל, השופר של יובל,

והשופר של יובל הרי הם פטורים.

אבל אמרנו שאתה לא יגיד ככה בגלל העבדים והכספים.

נכון, האמת היא באמת שהם חייבים,

זה מה שמשמיעים לך בהכל חייבים

בתקיעת שופר, משמיעים לך כבר את מה שהעסקנו בסוף.

אני מסביר לך את ההשתלשלות, איך הגענו לזה?

ככה.

הכל חייבים במקרא המגילה,

כולם חייבים לקרוא מגילה, כהנים, לויים וישראלים.

אומרת הגמרא פשיטא, אותו שאלה,

ודאי, כולם יהיו חייבים, את מי אתה רוצה פה לפתור?

לא צריכה,

ליבתיל עבודתם, ליבתיל עבודתם, להתבטל מעבודתם.

מסבירה הגמרא מיד, וכדרבי יהודה אמר שמואל, ואמר רבי יהודה אמר שמואל

כהנים בעבודתם

כהן עובד עבודה,

בבית המקדש. ולויים בדוכנם, הלוויים הרי היו שרים

וזה מה שאנחנו אומרים,

כל השיר של יום

היה להם דוכן, היו עומדים על הדוכן

וישראל במעמדם מה זה ישראל במעמדם? זה דבר מאוד מעניין, יש גמרא במסכת יומה, הגמרא מסבירה, מה זה ישראל במעמדם?

הרי הכהנים היו מחולקים לכ״ד משמרות,

וכנגד כל כ״ד המשמרות היה כ״ד משמרות של ישראל,

שהיו מתפללים שהתקבלו הקורבנות

של המשמר של כנגדם.

זאת אומרת, היה 24 מול 24,

וכל פעם משמר אחר היה עובד, כל אחד משמר אחד היה עובד.

כן?

וברגע שמשמר מסוים היה עובד, אז המשמר שכנגדו היה סיכום.

משמרת יהוא יריב עובדת,

אז המשמרת בצד הישראל מתפללים וצמים בשביל שיתקבלו הקורבנות של המשמרת שכנגדם.

זה גמר המסכת עם מה? גמר המסבירה את זה.

אז זה ישראל במעמדם.

אז עכשיו, אחד כזה באמצע התפקיד,

גם חייב במקרא מגילה.

מבטלים מעבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה.

כן. עוד דין.

אז זה למדנו על הכל חייבים במקרא מגילה,

להגיד לך שכולם, זה לאו דווקא כהנים עכשיו, כולם.

כהנים לוויים ישראליים, כל הדברים האלו הם חייבים לשמוע מגילה אפילו שהם בעצם באמצע התפקיד.

עוד דין, הכל חייבים בזימון, כהנים לווים וישראלים. מצוות זימון. מצוות זימון. כולם חייבים בזימון כהנים לוויים וישראלים.

שואלת הגמרא פשיטא את אותה שאלה,

את מי אתה רוצה לפתור כאן?

לא צריך עד כך, אכלי קודשים.

הם אוכלים קודשים, כן? שחטו קורבן.

הכוהנים צריכים לאכול את הקורבן.

עכשיו נו, אז מה, מה קרה?

מה קרה? אז מה אם הוא אוכל קורבן? הוא יהיה פטור במצוות זימון? מה קרה?

מסבירה הגמרא מיד.

סלקת דיתך אמין, היית מעלה על דעתך,

ואכלו אותם

אשר כופר בהם אמר רחמנא.

והא הכפרה היא.

הרי האכילה הזאת, האכילה של הכהן, מאוד מעניין, האכילה של הכהן היא חלק מהכפרה של הבעלים.

זאת אומרת, הבעלים מתכפר בזה שהכהן אוכל.

אז ממילא,

סלקת דיתך אמין אבי עכור, אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא התורה אמרה, והא כפרה היא.

אז ממילא זה לא אכילה, זה לא אכילה של שבע.

יש בן אדם שאוכל, אוכל ארוחת בוקר, הוא אוכל בשביל להיות שבע,

אוכל ארוחת צהריים, רוצה להיות שבע.

כאן האכילה הזאת זה אכילה של מה שנועדה לכפר על הבעלים בעצם.

הכהן יכול להיות שהוא כבר שבע,

אבל הוא עכשיו צריך לאכול בשביל לכפר על הבעלים.

זה חלק מכפרת הבעלים.

כמו לשתות מים, כמו שאתה צמד.

אה, כן, כן, אתה סתם שותק על זה.

נכון, נכון.

הדין הוא באמת, אתה לא צריך לברך על זה,

כן, לא לצימונו אתה לא צריך לברך.

אז ממילא אותו דבר, האכילה הזאת זה לא אכילה שאתה אוכל אותה בשביל שבייה.

כמה שמה לאן ואכלת ושבעת,

אמר רחמנא, והא יתנאו.

אתה למעשה, כשאתה אוכל את הדבר הזה,

כשאתה אוכל את הקודשים, אתה למעשה שבע.

כן, אתה פשוט שאתה שבע.

אם אחר אכילה גסה אתה לא היית יכול לאכול.

אתה שבע.

אז ממילא אתה חייב לברך על זה.

לא, אם זו האכילה הראשונה של היום עכשיו.

אם זו האכילה הראשונה של היום.

זאת אומרת, אז בדבר כזה לא שייך לשאול,

ואייק אפריי.

אבל זו שאלה טובה, אבל יכול להיות שאפילו אם זו אכילה ראשונה,

אבל מה המטרה שהוא אוכל את זה? הוא אוכל את זה בשביל להיות שבע עכשיו?

לא, אבל זה טבעי שהוא יהיה שבע.

טבעי שהוא יהיה שבע, נכון. אבל המטרה שלו, מה המטרה שלו בזה?

אז שאלה יפה.

השאלה מה המטרה שלו? זאת אומרת, אם המטרה שלו זה בעצם הכפרת הבעלים,

המטרה זה לא להיות שבע. אבל אתה צודק, בגלל שהוא למעשה שבע, אז לכן באמת הוא חייב.

זה מה שהגמרא אומרת.

המטרה שלו היא לכדי לכפר. נכון, נכון. אבל זה המטרה.

אבל הוא בסוף שבע הרי, נכון? הוא בסוף שבע.

לכן הוא צריך לברך בספרקת המזון. תראו, למה זה שבע?

זה הגמרא אומרת. אם הוא אוכל קצת,

אז אולי בסדר, אבל אם הוא אוכל הרבה,

כבר גם בתור ארוחה, אבל זה כבר משהו אחר.

בתור ארוחה... כי הוא אוכל הרבה.

שאוכל קצת בשביל לחבר, וזהו. אה, זאת אומרת אם הוא... כן. אחר כך הוא כבר עוד ארוחה ויברך.

כן. אבל אם הוא אוכל הרבה, זה כבר ארוחה. אז זה מוכח שזה ארוחה, כן, זה שביע.

אז זה הגמרא אומרת באמת, כמה שמלן ואכלת וסבעת אמר רחמנה ואי תנאי ולמעשה ומברך. עוד דין, הכל מצטרפים לזימון, עד עכשיו דיברנו על חייבים לזמן,

עכשיו מצטרפים לזימון, אוכלים שתיים, אחד רוצה להצטרף,

הכל מצטרפים לזימון כהנים לוויים וישראליים,

שואלת הגמרא פשיטא,

אותה שאלה, פשיטא, ודאי שהם יהיו חייבים, לא צריכה דקאך לכהנים תרומה או קודשים,

וזר קאך חילחולין, יושבים להם בשולחן אחד,

יושבים להם בשולחן אחד, כהן וישראל,

שתי כהנים וישראל.

הכהנים אוכלים קודשים,

אבל הישראל לא יכול לאכול קודשים.

הוא אוכל,

נחמניה שלו, כן, הוא אוכל חולין.

אז עכשיו, איך אתה יכול לצרף אותם?

הרי כל אחד הרי לא יכול לאכול מהלחם של השני בכלל.

אז היה צעד, אומרת הגמרא,

אז היה צעד,

לא צריכה דקאך לכהנים תרומה או קודשים, וזר קאכיל חולין,

סל כדאיתך אמין, היית מעלה על דעתך.

הואיל ואיבא איזהר למי חלווה דכהנים, איבא איזהר למי חלווה דכהנים,

הזר רוצה לאכול ביחד עם הכהנים, לא מציע אחי, להגיד לו, אתה ישראל, אתה לא יכול לאכול קורבנות.

אימה לא להצטרף,

היינו אומרים שהוא לא יצטרף בזימון.

אבל קורבנות זה לא לשם? זה לא בשר?

קורבנות, או, יש שאלה, קורבנות זה הרי בשר.

אז איך הגיע פה לחם בכלל?

איך הגיע פה זימון?

אז התשובה היא, נכון, הקורבנות זה לחם,

אבל יש גם,

הקורבנות זה בשר, כמו שאתם רואים,

אבל יש גם לחם.

איפה יש לחם?

יש, מביאים מנחות גם,

מנחה.

סולד ולולה. כן, סולד ולולה. שיעורי מנחות, כל מיני, יש,

קורבנות זה בשר, אבל יש גם לחם.

יש גם לחם. כן, מביאים, מביאים גם לחם, נכון.

כן, נכון.

אז אומר, אז על הלחם הזה אנחנו מדברים.

אז ממילא, כיוון שהישראל לא יכול לאכול ביחד עם הכהנים,

הואיל ואיבא יזר למיכל בהדי כהנים לא מצייחין,

אימה לא להצטרף, הוא לא יוכל להצטרף בזימון,

כמה אשמה לאן משווים לך שלא, למה שהוא כן חייב, למה?

נאי דזר, נכון,

שזר בהדי כהן,

זר ביחד עם כהן,

לא מצייחין, הוא לא יכול לאכול,

אבל כהן בהדי זר,

ביחד עם זר, יכול לאכול.

כהן הרי יכול לאכול

מהלחמניות שאוכל הזר.

הישראל לא יכול לאכול אצל הכהן, לכן הישראל חייב בזימון.

גם במקרה כזה שהוא נמצא ביחד עם כהן שהוא בעצם לא יכול לאכול מהפת שלו,

כאן הוא חייב בזימון.

אז זה הדין שלמדנו עכשיו.

עוד הלכה.

הכל מעריכין.

הכל מעריכין.

כהנים, לוויים וישראלים. זה הדין שלמדנו בתחילת המסכת,

את הדין של מעריכין.

אדם רוצה להעריך, רוצה לדאור לבדק הבית סכום כסף, הוא אומר, אני מעריך

ערך מסוים עליי.

הכל מעריכין, כהנים, לוויים וישראלים.

כולם. שואלת הגמרא, פשיטא, למה לא? פרשת אריכין נאמרה בתורה.

בשווה, למה שיהיה הבדל?

אמר רבה לא נצריכה אלא לבן בוכרי.

ככה קראו לו, בן בוכרי.

מה אומר בן בוכרי?

מיד מביאה הגמרא. דתנן, זה יש משנה.

דתנן.

אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה.

העיד בן בוכרי ביבנה.

ככה הוא אמר.

כל כהן ששוקל אינו חוטא.

אני אקדים פה הקדמה קטנה, מה מדובר כאן בכל הזה, ואחרי זה נרוץ לזה.

יש חובת שקלים, כן? אדם צריך באחד באדם משמעין על השקלים.

כל אחד מישראל צריך להביא שקל, מחצית השקל.

מחצית השקל. מה עושים עם הכסף הזה?

קונים את הקורבנות של כל השנה.

זה מממן את הקורבנות.

כל אחד מביא כסף.

עכשיו, מה עדים כוהנים?

כוהנים חייבים להביא מחצית השקל או לא חייבים להביא מחצית השקל?

לא חייבים.

אז זו המחלוקת שכאן לפנינו.

זו המחלוקת כאן לפנינו. האם כוהנים חייבים במחצית השקל או לא? לא חייבים.

מי שרוצה נראה.

בואו נראה את השיטות האלו עכשיו לפנינו. יש גם שיטה כזאת.

אומרת הגמרא,

אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביפל, כל כהן ששוקל אינו חוטא.

כל כהן ששוקל,

שנותן שקל, אינו חוטא.

אינו חוטא, מה זה אינו חוטא? זה אתה לא חייב. לא חייב, אבל מותר. כן, אבל בסדר, אינו חוטא.

כן, אתה לא עובר עבירה זה נשמע, כן? אתה לא עובר עבירה.

אמרו לו, אמר לו רבי יוחנן בן זכאי, לא כן,

אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא.

כל מי שלא נותן שקל, כל כהן שהוא לא נותן מחצית השקל,

הוא עובר עבירה, הוא חייב להביא.

הוא חייב להביא שקל.

כל כהן שאינו שוקל חוטא.

אלא,

אתה יודע מה? יש כאן טעות.

אלא שהכוהנים דורשים מקרא זה לעצמם. יש כאן טעות, הכוהנים טרועים.

ומה הם טועים?

וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל.

יש דין, מנחת כהן, כהן, הוא מביא מנחה.

הדין הוא שאי אפשר לאכול מהמנחה של הכהן.

ישראל לא יכולה לאכול מהמנחה של הכהן.

זה ששבט הכהונה שייך לכהנים, הוא לא יכול לאכול מהם.

עכשיו, מה הטעות של הכהנים?

אז מסבירה הגמרא מיד.

בואו נראה. אומרת הגמרא, וכל מנחת כליל,

וכל מנחת כהן,

כליל תהיה, לא תאכל. אי אפשר לאכול את זה.

הואיל ועומר ושתי הלחם.

עומר הכוונה, קורבן העומר. ושתי הלחם. קורבן שתי הלחם.

ולחם הפנים שלנו הם. למה זה שלנו?

כי הרי אנחנו, הרי שמים שקל.

הכוהנים הרי גם שמים שקל.

אם הם שמים שקל,

אם הם שמים שקל,

אז ממילא הקורבנות זה גם שלהם.

הקורבן הזה, אמרנו, הרי מה עושים עם הכספים האלו שמצטברים שם בקופה?

קונים בזה קורבנות.

אם קונים בזה קורבנות, אז יוצא שהקורבן הוא גם של הכוהנים.

כי הם הרי שמו את השקל.

הם הרי שמו שם השקל,

אחרי זה לקחו את הכסף הזה וקנו בזה קורבן.

אז יוצא שהקורבן הוא גם של הכוהן.

הואיל, מסבירה הגמרא, הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם, זאת אומרת,

זה קורבנות, זה חלק מזה, זה גם שלנו, כי הרי אנחנו השתתפנו בו.

איך הם נאכלים?

איך אפשר לאכול את לחם הפנים,

את שתי הלחם,

את קורבן העומר, איך הם יכולים לאכול את זה?

איך הם יכולים לאכול?

הרי אמרנו שמנחת כהן אי אפשר לאכול.

דבר שהוא של הכוהן אי אפשר לאכול.

אז אם בתוך הקופה, אם אנחנו חייבים לשים מחצית השקל,

אז יוצא שאנחנו נמצאים, שיש לנו חלק בקורבן העומר,

בשתי הלחם, בלחם הפנים.

אז ממילא, זה הטעות של הכוהנים,

זה הטעות של הכוהנים.

שבעיקרון הם חשבו שהם פטורים בגלל זה,

אבל עוד רגע נראה שהגמרא אומרת שלא, זה לא נכון.

הואיל ולחם הפנים שלנו, איך הם נאכלים?

אז למה באמת הם חייבים?

למה הכוהנים באמת חייבים?

אמרנו...

אנחנו אומרים שהם פטורים.

הם פטורים.

כן, היה להם צד להגיד שהם פטורים, היה להם צד להגיד שהם פטורים בגלל שהחם נאכלים, אבל אנחנו אומרים שהם חייבים, יש שתי שיטות.

שיטה ראשונה באמת, אמרתי, כמו שאתה אומר, שבאמת פטור,

אבל שיטה שנייה אומרת שחייבים.

כל שאין עושו כן חוטא.

אה? למה הם חייבים?

כולם חייבים במחצית השקל,

כל העובר על הפקודים.

הם שותפים, הם יצטרכו לעשות גם זינון ועד כמה שאמרנו לפני זה, כי זה שלהם.

נכון, נכון, נכון, נכון, כי יש להם שאלה, זה שלהם. נכון.

אז אומרת הגמרא,

אז למה באמת, התשובה היא בגלל

ברגע שזה ניתן לציבור כבר,

אז זה כבר לא נקרא של הכהן.

כל מה שזה נקרא של הכהן זה שזה עומד... של הכהן.

אבל אם הוא שם את זה בקופה הציבורית, זה כבר לא עומד שלא.

זה כבר נהיה חלק מהקופה הציבורית. כן, זו התשובה.

כן.

אומרת הגמרא, אז בואו נמשיך.

אומרת הגמרא, אוי ושתה עליכם ולכם ולכם. ולבן בוכרי, בן בוכרי הרי אמר, כל כהן ששוקל אינו חוטא. זאת אומרת, הוא לא חייב.

אינו חוטא.

ולבן בוכרי נמי שואלת הגמרא, כיוונת לכתחילה לא מחייב, ואתה רואה שלכתחילה הוא לא חייב לאיתויה, לאבי.

כי מייתא נמי, אם הוא מביא, חוטא הוא.

אין כזה דבר.

אתה יכול לאבי, אתה לא חייב.

למה? למה הוא חוטא?

דקא מעייל חולין לעזרה.

הוא מכניס חולין לעזרה.

כן, ככה שואלת הגמרא. הוא הרי למעשה מכניס את הקורבן הזה, את השקל הזה שהוא הביא. הוא לא חייב בו, הוא לא חייב בו.

בסוף קונים איזה קורבן, זה חולין באזהרה?

מתרץ את הגמרא

דמייטל הוא מסר לציבור, זה מה שאמרנו מקודם.

ברגע שהוא מוסר את זה לציבור,

אז זה כבר לא נקרא כבר חלק שלו,

זה כבר נהפך לחלק מהקופה הציבורית.

אז עד כאן ראינו דינים של מחצית השקל בכהן. עכשיו, מה זה קשור לדין שאנחנו עוסקים בו,

הכל מעריכין להטוי הכהן?

אומרת, עכשיו חוזרת לזה הגמרא.

צא אלקא דיתא אמינא איתא מעלה על דעתך.

הואיל וכתיב וכל ערכך, כתוב בפסוק, וכל ערכך יהיה בשקל הקודש.

כל דאיתא בשקלים, קוראים לזה שהוא חייב בשקלים,

ישנו איתא בערכין, הוא חייב בערכין.

ואנא כהנים, הואיל ולתנאיו בשקלים,

לתנאיו בערכין.

כמשמעלן,

אומרת הגמרא, הכהנים האלו הם הרי, הבאנו הרי שתי שיטות, אבל אנחנו מדברים כאן לפי השיטה שהם לא חייבים.

אז הכהנים האלו, כיוון שהם לא חייבים בשקלים,

הם לא נמצאים בפרשת ערכים.

ככה היה לך צד.

אומרת הגמרא,

אומרת הגמרא, ואנא כהנים, הואיל ולתנאיו בשקלים, וכין כמשמעלן שהם גם יכולים להעריך אפילו שנאמר בפסוק בצורת

וכל ערכך יהיה בשקל הקודש. היית מדמה את זה לפרשת שקלים?

עכשיו אנחנו דין נוסף אמר לאבייט

אי וכל ערכך

לכל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים מסלע אודתא

וכל ערכך, מה לומדים מ-וכל ערכך יהיה בשקל הקודש? לומדים מזה מהמילים האלו,

לכל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים מסלע, אם אדם מעריך

המינימום שהוא מעריך זה יהיה סלע, אי אפשר פחות מסלע,

הוא דאטה.

אלא אמר רבא יאיץ צריך.

צריך את זה.

סל כדאיתך אמינא

הואיל וכתיב

צריך להשמיע את ה...

כן, את הווכל וכל... זה לא אומר, לא בא להגיד מינימום?

לא, הוא שאל אותו שאלה, הוא אמר לו,

אנחנו אמרנו ככה, אנחנו אמרנו שהקול מעריכין בא להגיד לך

את הכהנים שבכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל דאיתא בשקלים,

איתא בעזמין.

אז הוא אמר לו, לא נכון.

הרי ה... וכל ערכך הזה, זה מופיע על הדין של פחות מסלע,

שכל ערך לא יהיה פחות מסלע.

כן, נכון? אז אתה לא יכול להגיד שזה הולך על זה.

נכון, נכון?

אז אתה לא יכול.

אז אלא מה?

אלא מה? אלא פירוש אחר עכשיו, נכון? אלא פירוש אחר.

אלא אמר רבא יאיץ צריך.

צריך את הפסוק

בכל ערכך.

סלקי דאיתך אמין, היית מעלה על דעתך, הואיל וכתיבי פדויו מבין חודש תפדה בערכך.

כך כתוב בפסוק.

כל דאית בפדיון הבן אית בערכין.

מי שהוא חייב בפדיון הבן, אז הוא חייב בפרשת ערכין.

ואנא כהנים, הכהנים הללו,

הואיל ולתנאי הוא בפדיון הבן.

מה הדין? כהן חייב בפדיון הבן?

פטור מפדיון הבן.

פטור. אז כהנים, כיוון שהם פטורים מפדיון הבן,

אז ממילא הם גם יהיו פטורים מפרשת ערכין.

למה? כי ככה כתוב בפסוק.

ופדויו מבין חודש תפדה בערכך.

זאת אומרת שהערך הוא על מי שחייב בפדיון הבן.

ככה היית אומר.

אומרת הגמרא,

כמה השמן שלו.

זהו, עד כאן.

אמר לי רבא, אלא מעתה גבי אל האשם. מה זה אל האשם? אל האשם, קוראים לזה אשם גזלות, כן? אשם גזלות.

כן, אחת שגזל

צריך להביא אשם גזלות.

אלא מעתה גבי אל האשם דכתיב ואת אשמו יביא להשם.

איל תמים מן הצאן בערכך, כך כתוב בפסוק.

אך הנמי, גם כאן תגיד דקול דאית בערכין אית באל האשם?

טומטום והדרוגינוס, זה למדנו בתחילת המסכת, כן? טומטום והדרוגינוס, מה זה טומטום?

שאמרנו שאין לו לא סימני זכר ולא סימני נקבה.

והדרוגינוס זה שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה.

שאין, כן, כן.

כנראה לא בסימני זכר, לא בסימני זכר ונקבה.

לא יודע אם זה יקיים היום, התופעה הזאת.

אני יכול לתת לך איזה יקיים?

כן.

הסרט אמרה לה דקול ואיתה בארכים, איתה באל העשן.

צורצור והדורגלוס נראה לי בתחילת המסכת, לתנאי הוא בארכים. למה לתאו בארכים? אתה לא יכול לקטלג אותם, לא לזכר ולא לנקבה.

אז נראה, דלי דרבך, את הבעיה שם.

ככה היה לך צד להגיד שמישהו לא יכול להעריך בגלל שהוא טומטום מהדרוגינוס,

אז לכן הוא לא יאכל גם,

לכן הוא לא יהיה כאן אל העשן.

את הפסקה האחרונה.

אלא אמר הבית.

כן, היה לך צד להגיד שכהן הרי לא חייב בפתיונות נקסט.

אם הוא לא חייב בפדיון הבן,

אז הוא גם לא יהיה בפרשת ערכים. זאת אומרת, אם הוא יגיד ערך זה עליי, לא.

לא יתחייב בזה.

עכשיו אתה מייד שואל, למה?

למה לא?

למה שהוא לא יתחייב?

אז אומרים לך, כי הלשון בפסוק מופיע,

ופדויו מלך חודש תפדה,

ואחרי זה יש עוד מילה,

בערכך.

כן, יפה מאוד.

אז כיוון שפרשת ערכים מופיעה רק על מי שחייב בפדיון הבן,

אבל הכהן הוא לא חייב בפדיון הבן.

אנחנו חייבים בפדיון הבן.

שכן חייב... ותאמר שאת עומדה אמר?

וכל ערכך.

וכל ערכך בא להגיד? לרבות את הכהן. לרבות את הכהן. בדיוק. ועכשיו למדנו את הדין הזה, שהגמרא אומרת שאם אתה לומד בכל ערכך, אז גם באל האשם, גם באשם גזלות, גם כתוב ערכך.

כאן הנכוך זה.

אומרת הגמרא,

אלא אמר רבה ואיתה מרבה אשי.

אית צריך.

צריך להשמיע את זה.

אית צריך וכל ערכך. סל כדאיתך אמין נעול בכתיב מידו לפני הכהן.

ומידו לפני הכהן.

מה זה ומידו לפני הכהן? בפרשת ערכים אדם אומר ערך.

אדם אומר, כמו שאמרנו, אדם אומר ערך. כל של הרב משה עלי אנחנו בודקים בין כמה הוא.

מי בודק בין כמה הוא?

מעמידים אותו לפני הכהן.

הכהן שואל אותו, בין כמה אתה?

הכהן... ומידו לפני הכהן.

ולא כהן לפני כהן

כמשמעלן שלא.

זאת אומרת, היה צד להגיד שכהן יהיה פטור מערך.

אם הוא אומר ערכו עליי יהיה פטור, למה יהיה פטור?

בגלל שכתוב ועמידו לפני הכהן. את מי מעמידים לפני הכהן?

ישראל מעמידים לפני הכהן.

ולא כהן לפני כהן.

כמשמעלן שכן,

שהוא חייב בערכים רגיל בגלל וכל ערכך.

למרות שהוא פטור מפדיון הבן.

למרות שבעצם זה לא נתפס בו כל כך, העמדה לפני כהן.

זהו. עכשיו אנחנו עכשיו בדין חדש.

נערכין לעתו ימי. למדנו במשנה הכל מעריכים ונערכין.

מה זה נערכין?

נערכין הכוונה, כמו שאמרנו, ערכו של האדם הזה עליי,

אז הוא נקרא נערך.

האדם הזה,

אני נקרא מעריך,

אני מעריך והוא נערך.

אמרנו במשנה כבר, למדנו את זה כבר מיד בגמרא בדף ב',

הכל מעריכים ונערכים.

נערכין לאטויה. מה זה בא לרבות? לאטויה מנוון ומוכה שחין.

מה זה מנוון ומוכה שחין? אז למדנו.

מנוון הכוונה מצורע.

ממוכה שחין.

שאדם שאומר ערכו של מנוון ומוכה שחין עליי,

חייב.

הוא חייב... יש לו ערך בכלל?

יש לו ערך.

למה? אני יכול להגיד ערך של עיוור, שאין לו מטיל העולם, נקרא מת.

כן, אז זה אמרנו.

שאם הערך היה מה שלאם אחר, אז אתה צודק.

אם הערך היה מה שהוא שווה לאם אחר,

אף אחד לא היה נותן עליו.

לא היו קונים אותו.

אבל כיוון שעריך זה מה שהתורה קבעה,

יש לו ערך, כן, הוא נפסות. הגמרא אומרת נפסות כל דיוק.

זה הגמרא בדף ב' אומרת נפסות, הוא נפש, בן אדם.

הוא יכול להגיע לשיעורים.

בן אדם.

נכון.

אה, אז זה הגמרא אומרת.

להתוי מנוול ומוקסחי. מנען אמילי. מאיפה אנחנו יודעים את זה?

להתוי מנוול ומוקסחי.

מנען אמילי.

שנו רבנן בערכך להביא ערך סתום.

מה זה ערך סתום?

מה זה ערך סתום?

ערך סתום, הכוונה בן אדם לא אמר ערכו של בן אדם זה עלי.

הוא אמר, אני מתחייב

ערך

אני מתחייב ערך, לא אמר מה, סתם.

עוד מעט הגמרא תפרט בדיוק מה, אבל ככה הוא אמר, סתם.

אז להביא ערך סתום שהוא חייך. עוד מעט הגמרא תגיד כמה הוא חייך.

אז זהו, אז נתנו רבנה בערכך להביא ערך סתום.

דבר אחר,

בערכך, דבר אחר, הכוונה, דבר אחר, מה לומדים מבערכך? למדנו עכשיו, נתנו רבנה, שנו רבנה בערכך

להביא ערך סתום.

דבר אחר, מה מלמד אותך בערכך?

ערך כולו הוא נותן ולא ערך איברים.

אם הוא אומר, אם הוא אומר ערכו עליי,

הוא לא יכול להגיד, אני מתחייב רק להביא את הערך של היד שלו.

ערך כולו הוא נותן ולא ערך חברי.

יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו?

זאת אומרת, אם בן אדם אומר ראשו של פלוני עליי,

אז יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו?

תלמוד לומר לו נפשות, נפשות ולא אמת.

נפשות ולא אמת.

נפשות ולא אמת הכוונה

שנפשות הכוונה אם הוא אומר דבר שהנשמה תלויה בו הוא חייב.

זאת אומרת אם הוא מוציא לו את הלב, כן.

אז הוא חייב את כל הערך שלו, נכון?

נפשות ולא המת, אדם שאומר ערכו של מת זה עליי לא אמר כלום, ולא המת.

הוציא את המת ולא הוציא את הגוסס.

אולי אני אגיד שדווקא מת לא, אבל גוסס כן.

תלמוד לומר והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה.

כל מי שישנו בהעמדה ישנו בהערכה,

וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה.

ואז ממילא גוסס הרי אתה לא יכול להעמידו,

כן? כל שאינו בהעמדה,

תמיד לומר והעמיד וערב, כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, כל שאינו בהעמדה אינו בהערכה.

אז ממילא אחד שמעריך או גוסס

או מת,

אז הערך שלו לא נתפס. זאת אומרת, אם הוא אומר ערכו של גוסס שמרחם עליי,

לא אמר כלום.

ואותו דבר אם הוא גם אומר ערכו של מת זה עליי,

לא אמר כלום. הוא לא נמצא בפרשת ערכים.

אומרת הגמרא עודין,

עודין.

דבר אחר נפסות,

דבר אחר, זאת אומרת, דבר אחר שלומדים מהמילה ערך נפסות.

אין לי אלא אחד שאעריך אחד.

אחד שמעריך אחד.

מה הדין? אחד שאעריך מאה מיניים,

תלמוד לומר נפסות, גם אחד שאעריך מאה, הוא אמר אני רוצה להיות,

להתחייב את הערך של מאה האנשים האלו.

חייב את הערך מאה האנשים?

אחד שאעריך מאה מיניים, תלמוד לומר נפסות.

דבר אחר,

דבר אחר, ד' עמוד ב', דבר אחר, נפשות.

אין לי אלא איש שהעריך בן איש בן אישה.

אישה שהעריכה איש, איש שהעריך.

אישה שהעריכה איש.

אישה שהעריכה אישה.

מי אמר שאישה היא גם בפרשת ערכים?

תלמוד לומר נפשות.

דבר אחר, נפשות, דבר אחר שלומדים מהמילה נפשות,

לרבות מנוול ומוכה שחין.

מה היה לך צד להגיד שאם אדם אומר ערך מנוול ומוכה שחין, למה שלא יהיה חייב?

שיכול נדר בערכך כל שישנו בדמים ישנו בערכין,

וכל שאינו בדמים אינו בערכין.

זה הרי אמרנו מקודם.

אדם מנוול ומוכה שחין, לשוק הוא לא שווה,

אי אפשר למכור אותו,

אבל בפרשת ערכין הוא כן.

אז ממילא היית אומר נדר בערכך, נדר זה דמים.

אדם נודר,

דמים אלו עליי.

יכול נדר בערכך כל שישנו בדמים ישנו בערכין,

וכל שאינו בדמים אינו בערכין, תמודו מהנפשות.

כן.

והיה ערכך,

אומרת הגמרא, והיה ערכך.

כתוב בפסוק,

כתוב בפסוק, והיה ערכך,

היה ערכך, הזכר מבין,

בהמשך, נמשיך הלאה,

הזכר מבין עשרים שנה,

כן.

והיה ערכך, מה לומדים מזה? והיה, לרבות טומטום והדרוגינוס לדמים,

כן?

לרבות טומטום והדרוגינוס לדמים, שאדם שאומר,

אדם שאומר,

דמי טומטום והדרוגינוס זה עליי.

הוא אומר, כמה שווה טומטום והאדרוגינוס בשוק,

כמה ששווה, אני רוצה להתחייב את השווי שלהם בשוק,

לא במה שהתורה מעריכה, אז הוא יכול.

מה היה לך צד שלו? למה לא? מה הבעיה?

נמכר לשוק בשווה עם כולם.

למה לא?

אומרת הגמרא, למה? אומרת הגמרא.

כן, בסדר, שווה פחות, אז פחות, נכון?

אומרת הגמרא, טומטום והאדרוגינוס,

לדמים.

שיכול נדר בערכך, כל שישנו בערכין ישנו בדמים,

וכל שאינו בערכין הוא הרי לא בפרשת ערכין,

אינו בדמים.

תלמוד לומר, והיה ערכך הזכר,

שגם, היה ערכך הזכר, בא להגיד לך,

אפילו שבעצם הוא לא בפרשת ערכין,

בפרשת דמים הוא כן.

תלמוד לומר, והיה ערכך הזכר,

זכר ולא טומטום והאדרוגינוס.

אומרת הגמרא, יכול,

לא יהיו בערך איש, אבל יהיו בערך אישה.

נכון שהם לא יכולים להיות בערך איש, אבל הם יהיו בערך אישה לפחות.

לא, מבחינת כוח אין להם בעיות ערך איש.

כן, אבל, נכון, מבחינת השאלה, האם הם נמצאים בפרשת ערכים של התורה?

אז אתה אומר, בסדר, אז הוא לא זכר, הוא לא נקבה.

בסדר, לפחות שיהיה נקבה. הוא לא זכר, אבל

שיהיה לפחות את הנקבה.

אומרת הגמרא,

יכול, לא יהיו בערך איש, אבל יהיו בערך אישה?

תלמוד לומר, והיה ערכך הזכר ואם נקבה היא.

זה לשון הפסוק.

זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואדרוגינוס.

כן?

עכשיו בואו נראה כאן עוד פסקה אחת.

אמר מר,

בערכך לרבות ערך סתום.

אדם שלא מפרט, כמו שאמרנו.

מהי ערך סתום? מה זה נקרא ערך סתום? אומרת הגברה דתניא.

האומר ערך סתום עלי.

אדם שאומר, הוא לא מפרט מה הוא אומר, ערך סתם.

סתם ערך.

נותן כפחות שבערכים. כמה זה פחות שבערכים?

3 שקלים, כן? 3 שקלים. זה השיעור המינימלי שכתוב בתורה.

וכמה פחות שבערכים? 3 שקלים.

אומרת הגמרא, ועם החמישים, אולי הוא רצה להגיד את הערך הכי גדול,

מקסימלי, חמישים.

אומרת הגמרא, תפסת מרובה, לא תפסת.

תפסת מוע תפסת.

את הביטוי הזה,

משתמשים בו כולם,

כתוב פה בגמרא, כד עמוד ב.

תפסת מרובה לא תפסת. אתה לא יכול לדעת אם הוא התכוון 50. אולי הוא באמת היה נדב ככה,

נדבה בעין יפה,

אבל אולי גם לא.

אם אתה אומר את הערך הכי פחות אתה וודא נפלת טוב.

אבל אם אתה אומר את הערך של החמישים,

מה אתה יודע? אולי הוא לא רצה ככה.

אומרת הגמרא, תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועה תפסת. ואם השקל, גם יש שקל.

שקל גם, למה אתה אומר שלוש סלעים?

אומרת הגמרא, דכתיבי כל ערכך יהיה בשקל הקודש. מי שאין לו כסף, אין לו שלוש שקלים, חייב שקל.

אומרת הגמרא, לא, זה לא, ההוא בהישג ידו דכתיבי. זה לא כתוב בפרשת ערכים.

זה כתוב, מי שאין ידו משגת, אז ארביא שקל. אבל זה לא כתוב בפרשת ערכים.

אומרת הגמרא, ואלא קרא למה לי. למה באמת אתה צריך את הפסוק? זה הרי פשוט מסברה.

אדם שאומר ערך סתם, אתה אומר, את הכי, את הכי, מה שאנחנו בטוחים זה לפחות שקל.

אלא קרא למה לי?

אמר רבי נחמן המרבי ברבוע לומר שאינו נידון בהישג יד.

הוא לא נידון בשקל.

הישג יד הכוונה, מה שידו משיגה.

אינו נידון בהישג יד, אלא שלוש שקלים.

מה התאמה? למה באמת?

כי מפרש דעמי.

זה כמו שהוא מפרש.

זה כמו שהוא מפרש.

איכא דאמרא, פירוש אחר.

איכא דאמרא, אמר רבי נחמן המרבי ברבוע, נידון בהישג יד.

פשיטא, למה שלא יהיה נידון בהישג יד?

מהו דה תימה כמפרש דמי, כמה שמה ל...

אז זה למדנו, מהו דה תימה שהוא כמו מפרש שלוש שקלים,

כמה שמות שלו, שבאמת הוא נדרום בהישג יד.

אנחנו נעמוד כאן, בסדר?

אז טוב, אנחנו אוחזים כאן, מכאן זה נושא חדש, הדף הזה קצת היה דף קצת דברים חדשים קצת,

הדף הבא כבר יותר כאן.

תודה רבה.