הלכות י"ז בתמוז | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

השם נעשה ונצליח, היום נעסוק בהלכות יז בתמוז,

ויהי רצון

שבעזרת השם הקדוש ברוך הוא יהפוך את היום הזה ליום ששון ושמחה,

ונזכה בו

לגאולה שלמה בבשורות טובות, אמן.

השיעור מוקדש לעילוי נשמת

כל הנזכרים ולהצלחת כל התורמים והמסייעים

ברוחניות ובגשמיות, אמן.

הוא כתב בספר מעשה הצדקה שבערב ראש חודש תמוז

יאמר את נוסח התפילה כמובן שם,

מי שירצה יוכל לעיין את נוסח הלימוד והתפילה

המסודר בספר

מעשה הצדקה.

החודש הזה, חודש תמוז, מידתו היא מידת תפארת,

והאדם צריך לתקן את הדברים הבאים בחודש הזה, והם

עת חס ושלום משלוח ידיו בגזל, אם נכשל בגניבה,

באכילת דברים אסורים.

כמו כן, יש לו להימנע מללכת רכיל ומגלה סוד

שלא כהלכה.

בחודש הזה, חודש תמוז,

נהגו

לעלות לקברו של יוסף הצדיק

שבעיר שכם, כמובן,

בהבטחה

של כוחות צה״ל והביטחון,

ועולים לשם להשתתח על קברו

בראש חודש תמוז,

שזה יום מסוגל וגדול.

על פי הזוהר הקדוש, היום הזה זה היום שיוסף הורד מצרימה,

ובזמן הזה בעצם החלה הגלות של עם ישראל עם ירידתו של יוסף הצדיק למצרים.

בשבת הקרובה,

מסייעתא דשמיא, מכריזים בבתי הכנסת

על צום יז בתמוז,

כפי שמובא בנוסח

שתיקנו חכמינו זיכרונם לברכה,

צום הרביעי וצום החמישי וכולי,

יהיה לבית יהודה, לששון ולשמחה, והאמת והשלום אהבו.

אחד מהצומות שמכריזים עליהם זה צום יז בתמוז,

אף על פי

שהכל יודעים את

ימי הצומות והתעניות.

בכל אופן קבעו חז״ל להכריז בפרט בצומות כאלו שייתכן

ואדם יפספס או שמא ישכח אותם מפני טרדת הזמן וענייניו האישיים,

ועל כן מכריזים בבית הכנסת.

הצום,

נתפלל כולנו לבורא עולם שלא יחול,

אבל אם הוא רצון השם יתברך שכן יחול הצום,

יהיה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ביום ראשון

בשבוע.

רחל מי״ז בתמוז,

אנחנו מתחילים לומר בכל יום

בימי בין המצרים את תיקון רחל,

שהוא קרוי תיקון חצות.

לאחר חצות היום, על ידי שיושבים על הארץ,

ישנם שמוסיפים על גבם את השק

ואומרים

כשהם

יושבים על הקרקע את נוסח תיקון רחל.

המנהג הזה יסודתו על פי כתבי הארי הקדוש,

מנהג ותיקין, ונהגו בו הכל,

ומן הראוי שישתדל כל אדם לעשותו בפרט בימים הללו.

וכתב רבנו הפלא יועץ, זכותו תגן עלינו, אמן,

שיעשה כן לאחר שיניח על מקום התפילין שבראשו מעט אפר וישב אצל המזוזה, ויאמר התיקון

בלב נשבר ונדכה.

בימים הללו ראוי שאדם ירבה בצדקה,

ובפרט אם נותן את הצדקה להצלחה או לעילוי נשמעת,

ויכוון בדעתו כי נותן גם לעילוי שכינת עוזנו.

כי בפשענו שולחה עימנו זה שנים רבות הכוונה לשכינה הקדושה,

ואוי לנו, אההה עלינו.

ועל כן צריך בעת מתן הצדקה לעורר את עצמו לשוב בתשובה שלמה,

ויזכור כי מהנה הינחם השכינה הקדושה,

הן אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.

כך כתבו את הנוסח הזה רבותינו, זיכרונם לברכה.

ובאלו ימי החודש מן הראוי למעט

ולהיזהר

בשחוק ותענוגות,

ולומר את תיקון החצות בבכייה

על מה שנהג כי כל העולמות מצטערים בחורבן הבית, והכול תלוי בתשובה.

ובעוונותינו הרבים כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו,

אומרת הגמרא, כאילו נחרב בימיו.

ונוסף צער גדול בדור האחרון, ובפרט

בביטול והפרעות גדולות

בלימוד התורה הקדושה.

ועל כן יתבונן בכך ויקרא ליבו הסגור בבכי ותחנונים רבים להשם, ואז

יושיענו ויפר השם עצתיו ויקלקל מחשבתם.

אמן.

ובאלו הימים,

החל מי״ז בתמוז ועד

אחר מוצאי תשעה באב, נהגו להימנע מברכת

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

מלבד בזמנים המחויבים, כגון

ברית מילה,

חתן וכו'.

ויש שנהגו לכבוד שבת כן לברך את ברכת שהחיינו.

החיוב הוא של המניעה גם לגבי בגד חדש.

היות והימים הללו הם ימי פורענות,

לא משום האבלות,

אלא משום הפורענות. בימים של פורענות אי אפשר להעלות את העניין של שמחה,

מלבד במצוות התמידיות,

כברית מילה, פדיון הבן, חתן

וכו',

שבהם אין ברירה וחייבים לברך.

כמובן שבימים הללו,

וזה תלוי במנהג הספרדים והאשכנזים,

יש שנמנעו מלהתחתן, ובכך נותרו רק שתי המצוות,

שהן ברית מילה ופדיון הבן, שבהם נוהגים לברך ברכת שהחיינו.

הארי הקדוש

כתב שגם בשבת

ראוי שלא לברך ברכת שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש,

ולכן נמנע עצמו בימים הללו מלברך או לאכול פרי חדש.

שאר רבותינו הפוסקים

כותבים הפשטנים שאפשרי לברך לכבוד שבת קודש בשבת קודש,

ברכת שהחיינו.

כמו שהזכרנו, בגד חדש פשוט שאפילו בשבתות הללו של ימי בין המצרים,

נמנעים מללבוש אותו,

כיוון שזו שמחה יתרה בעצם הלבישה, ואנחנו נמנעים מלחדש בימים הללו בגדים.

ועל כן,

כל החפצים לקנות בגדים עבור חתונות,

עבור שאר שמחות,

עבור עצמם כגון שאין להם, לא יחכו עם התירוצים השונים והמשונים בכל שנה.

עכשיו יש מבצע זול, עכשיו עושים אחד בעשר, חמש במאה וכולי, אלא מאה עכשיו כבר, בימים הללו, עוד קודם,

כניסתו של י״ז בתמוז,

יגשו וירכשו להם את הבגדים שהם חפצים ללבוש אותם,

ובכך יוכלו להשתמש בהם גם קודם לכן,

ולא להכניס חס ושלום את עצת היצרה דווקא בימים הללו, ימי השופינג

והסטרה האחרה,

לבוא ולקנות ולהיכשל חס ושלום

במנהגי ישראל שעליהם נאמר, מנהג ישראל תורה הוא.

רבותינו הפוסקים נחלקו לגבי דין של אישה מעוברת,

שהיא מתאווה לאכול פרי חדש.

האם תוכל בימים הללו, לא מדובר בשבת, מדובר ביום חול,

האם תוכל בימים הללו לברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

משום שהיא נצרכת לכך,

כי כבר הזהירו רבותינו,

כמדומני שכתב כן, אחידה הקדוש.

אם אני זוכר נכון,

כתב שאישה שמתאווה לה פרי וכו' יכול להזיק חס ושלום

את עוברה,

ולכן מן הראוי להביא עבורה את הפרי שהיא מתאווה לו,

ושלא חס ושלום היא או העובר יינזקו עד כדי מוות,

שהוא יכול ליפול חס ושלום.

אז נחלקו רבותינו הקדושים, האם היא צריכה להמתין בשבת

לאכול את הפרי החדש, שאז שייך מלבד מה שכתב הארי הקדוש

לברך,

שלא לברך, כן,

אז היא תוכל לפעול לפי שאר הפשטנים,

כן, הפוסקים, ולברך ברכת שהחיינו על הפרי החדש, או לחלופין,

שתחמיר על עצמה ביום חול ורק תברך בשבת.

אז ההלכה היא,

כמובן, למי שנוהג את גבי הארי הקדוש, גם תוכל להקל בדבר הזה משום סקנתא,

חמירא סקנתא מאיסורא.

ופה זה לא איסור, סך הכל, הנהגה.

ולכן, כיוון שהותר לה לאכול משום סכנת העובר,

שמא יסתכן וייפול, או שמא תחלה וכו',

אפילו האח היא הותר לה לברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ועל כן הן בחול והן בשבת

רשאית לאכול מהפרי החדש.

כמובן, וקודם לכן, תברך את ברכתו, ברכת שהחיינו וקיימנו.

קטן,

פחות מגיל חינוך מדובר, בן שש.

ויש אומרים,

אפילו מתחת לגיל שלוש עשרה,

שהוא לא יודע להבדיל

בימים הללו לבין שאר ימות השנה.

מעל גיל שש הוא כבר פחות או יותר יודע להבדיל כלומדים,

מחנכים אותם בתלמודי תורה וכו'.

אבל מתחת לגיל שש הם פחות יודעים

את העניין הזה של הבדל בין הימים הללו של ימי בין המצרים לשאר הימים,

והוא מתאבה לאכול פרי חדש,

ולברך עליו שהחיינו.

רשאי לעשות כן הן בחול, הן בשבת.

כמו שהזכרנו, בשבת יותר קל, אז כל שכן,

שיהיה מותר לו בחול, כיוון שאין דעתו מבדלת.

כנל הדין לגבי חולה, שהרופא אומר לו,

רופא ירא שמיים, לא רופא חנטריש,

אומר לו הרופא שהוא מחויב לאכול פרי מסוים, והפרי הזה,

יש בו את התרופה עבור חוליו,

בוודאו ובוודאי שרשאי לעשות כן אף בימות החול ולאכול מהפרי החדש, ולברך עליו ברכת שהחיינו.

אדם ששכח

לברך ברכת שהחיינו על פרי חדש שאכל,

אכל פרי חדש, שכח,

בעת שיאכל פרי אחר חדש בזמן המותר,

יכוון על הפרי הישן שפספס בו את ברכת שהחיינו, וכך יפתור את הפרי ששכח לברך עליו לגבי ברכת שהחיינו על הפרי החדש שאוכל.

בימים הללו כתבו רבותינו הקדושים שבין יז בתמוז לתשעה באב,

השתדל כל אדם שלא ללכת יחידי

משעה רביעית ביום עד שעה תשיעית ביום,

כיוון שיש שד

ששולט רוחות רעות, שדים ומזיקים,

הקרוי כתב מררי.

השד הזה, חס ושלום, שולט בימות החמה שבין יז בתמוז לתשעה באב, ואם אדם יהלך יחידי בדרך,

ישנה, חס ושלום, סכנה לחייו.

ועל כן ישתדל כל אדם או להלך במקום של צל,

או להלך עם עוד כמה וכמה אנשים, או לא להלך

בשעות הללו כדי שחס ושלום, יחידי,

כן, כדי שחס ושלום

לא יינזק.

המנהג החל מיוז בתמוז ועד תשעה באב, שלא לישא אישה.

למי שעדיין לא קיים אפילו

מצוות פרו ורבו, מילאו את הארץ.

ויש אומרים שהמנהג הוא החל מראש חודש אב ואילך,

וכן מנהג של רוב הספרדים.

מנהג האשכנזים ומעט מן הספרדים החל מיוז בתמוז,

שלא להתחתן, ועד לאחר

תשעה באב, כיוון שבימים הללו אינם ימי ברכה ואין סימן ברכה בהם,

ועל כן משתדלים להימנע מלהתחתן בהם.

אדם שפרנסתו לנגן,

וזוהי עבודתו, כמובן שמדובר שהוא מנגן שירים כשרים על טהרת הקודש,

מותר לו לנגן, לגויים,

לנוכרים וכו', הוא בא לנגן איזו מנגינה יהודית וכו', לאיזה חולה נוכרי,

מותר לו.

חוץ מיום יז בתמוז, עד ראש חודש תמוז יכול לנגן.

מראש חודש תמוז ואילך, מחמיר על עצמו,

שעד

מראש חודש אב, סליחה, ועד סופו, כן, עד אחר תשעה באב,

גם לנוכרי יהיה אסור לו לנגן.

כמובן שבפדיון הבן, בברית מילה, סיעודת מצווה

שלא עשו אותה במכוון, אלא נזדמנה, כגון הכנסת ספר תורה,

סיום שס, סיום מסכת וכו',

בוודאו ובוודאי ששם עדיף לשיר

שירים על טהרת הקודש בלא מוזיקה,

והיה אם הביאו לשם כלי אחד וכו',

בוודאו ובוודאי שמותר לשמוע ממנו צלילים וניגונים כשרים.

ישנם הרבה אנשים ששמים צליל פתיח

בפלאפון שלהם וכו'.

הצליל הזה מותר בשמיעה, כמובן,

שמדובר בצליל כשר על טהרת הקודש, ואין בכך בעיה של שמיעת מוזיקה

בימים הללו שבין יז בתמוז לאחר תשעה באב.

הספרדים נהגו שלא לאכול בשר

עד אחר מוצאי יום.

ראש חודש אב,

חוץ מסעודת שבת או סעודת מצווה שבה נהגו לאכול בשר.

המלמדים בימים הללו

השתדלו כמו בשאר ימות השנה לחנך

וללמד את התלמידים שלהם

בחודש הזה יתר על שאר החודשים,

והימנעו מלהיכנס חס ושלום לידי ספק

של פעולה או עשיית דבר,

שיכולה להביא אפילו לספק של סכנה כגון להכות את התלמידים

וכו' או לפעול בדרכים מסוכנים.

בימים הללו גם נמנעים מלצאת למקומות מסוכנים, מקומות של סכנה כגון ים וכו'. כל המקומות הללו שיש בהם סכנה,

הרים וגבעות וכו',

יימנעו מלפעול ולהתעסק בימים הללו באותם מקומות,

משום

הסכנה המצויה בימים הללו, ובפרט שבחודשים הללו, תמוז ואב,

ששייכים

לעשו הרשע, דהיינו

לשרו של עשו, בימים הללו

שולט הדין בעולם וצריכים עם ישראל להיזהר מאוד.

מנהג הספרדים

על פי הפשט

להסתפר עד

ולהתגלח עד

לשבוע שחל בו תשעה באב.

על פי הסוד נהגו החל מי״ז בתמוז

ועד אחרי תשעה באב שלא להסתפר ולא להתגלח, וכן מנהגם של בני אשכנז.

שאר, פה מדובר על גברים. גם בין נשים,

הדין הזה, כדי שלא יתגנו על בעליהם, מותרים בכול,

כגון לסדר את גבותיהם, להסיר את שערם וכו',

בוודאי ובוודאי שמותרים.

גם גבר שמפריע לו השיער,

כגון שיער השפם שגדל ומפריע לו באכילה, בוודאי ובוודאי שמותר לו לסדרו, חוץ

משבוע של תשעה באב,

ויום תשעה באב, שבו,

סליחה,

אפילו בשבוע של תשעה באב, מלבד יום תשעה באב, שבו אסורים בחמישה העינויים.

כמובן ששיער שמפריע להנחת התפילין כדת וכדין,

או שיער שמפריע למוהל

לקיום מצוות המציצה

של אדם,

בוודאי ובוודאי שאפילו בשבוע שחל בו תשעה באב,

חוץ מיום תשעה באב,

יהיה מותר להסירו.

אדם שסובל מפצע מסוים,

ובפצע הזה סביבותיו מלאים בשערות,

בוודאי ובוודאי שלצורך רפואתו יהיה מותר לו לגלח ולהסיר את אותן שערות אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב, חוץ

מיום תשעה באב.

הדין גבה קטנים

להחמיר ולא לספרם כמו הגדולים.

יש מהספרדים שהקלו בכך ואמרו, היות והקטנים הללו מתחת לגיל חינוך אינם מבדילים בין הימים הללו לשאר ימים,

בוודאי אם זה מפריע להם,

הסוהרות הללו יהיה מותר לספר אותן.

אבל חכם עיניו בראשו

מכין את עצמו היטב לקראת הימים הללו,

הן בענייני התספורת והן בענייני האכילה והן

בשאר המנהגים הנהוגים בימים הללו,

ובפרט שאדם בימים הללו צריך להתאבל ולבכות

ולבקש מהשם יתברך על הגאולה השלמה ולבניין בית המקדש.

כמו שאמר הנביא, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה.

אז לא זה שמתיר לעצמו,

לא זה שמקל על עצמו זוכה ורואה בבניינה,

אלא זה שמקיים בדיוק

את האבלות על פי

תוקף והלכה, כפי שקבעו רבותינו זכר וברכה, הוא יזכה לראות בשמחתה

של ירושלים.

יש שיחמירו אפילו בתספורת של חלה כראשונה,

ודוחים אותה לאחר הימים הללו הנקראים ימי בין המצרים.

ביום ראשון הקרוב

הוא צום יז בתמוז,

הצום הרביעי, כפי שמוזכר בדברי הנביא,

כי את החודשים אנו מונעים

על פי הספירה שלהם החל מחודש ניסן,

שהוא החודש הראשון לחודשי השנה,

ועל כן חודש תמוז הוא החודש הרביעי,

הוא מדברי הנביאים,

הצום הזה שחל בחודש הזה,

ותיקנו חכמינו זיכרונם לברכה להתענות בו

משום כמה וכמה מאורעות מצערים שהראו בו בחודש.

ואלו הם המאורעות.

האחד שבר משה רבנו את הלוחות הראשונות

בעת שירד מהר סיני,

כפי שאומרת התורה,

לך רד כי שחט עמך אשר העלית מארץ מצרים,

שר ומהר מן הדרך אשר צוותים עשו להם עגל מסכה.

ומשה ירד וראה את העם ברעו שהוא מתעסק בחטא העגל, ושבר את הלוחות.

ועל כן,

היות והצער של אותה מתנה שקיבלנו מבורא עולם,

שנשברה בידיו של משה רבנו אחרי שראה את עם ישראל חוטא בחטא העגל,

על אותו צער אנחנו מתאבלים את צום יז בתמוז.

הסיבה השנייה, כתבו רבותינו, סנכונם לברכה, שבזמן בית המקדש הראשון

ביטלו את קורבן התמיד.

קורבן התמיד היה קרב בכל יום ויום,

כפי שמובא באריכות בספר התודעה, למי שירצה,

יעיין שמה ויראה בדיוק על העניין הזה של

ביטול קורבן התמיד.

והיות ומוטל קורבן התמיד,

ואנחנו מזכירים את זה בכל יום

שהכהן היה מקריב, היות וכך אנחנו מייצרים ומטענים את תענית יז בתמוז.

הסיבה השלישית,

בבית שני הובקעו בתאריך הזה חומות העיר ירושלים,

והחל המצור

ותחילת החורבן, ועל כן אנו מתאבלים

ביום הזה.

הסיבה הרביעית, העמיד

הרשע

צלם בהיכל של בית המקדש, עבודה זרה,

ועל כן, כיוון שהועמד צלם בהיכל,

אנחנו מתאבלים ומייצרים על כך גם בתענית,

גם בהנהגות שקבעו לנו רבותינו בימים הללו.

והסיבה האחרונה, הרשע, פוסטומוס,

שרף את התורה הקדושה,

וכיוון שנשרפה התורה הקדושה,

מי יכול לשמוח ולמלא את פיו

שחוק

בימים הללו? ועל כן, בימים הללו נהגו,

כפי שהוזכר, להתענות בהם, ובפרט

ביום יז בתמוז, בו ערערו כל המאורות הללו.

ביום הזה כתבו רבותינו, זיכרונם לברכה,

שישים אדם לבו לפשפש במעשיו ולשוב אל השם בתשובה,

ואז ירחמו וירבה לסלוח לו,

כי עיקרה של התשובה הינה גם בצום ובתענית.

אף על פי,

כתבו רבותינו,

שביום ט' בתמוז הופקה העיר, ולא ביום יז בתמוז.

אבל בכל אופן קבעו חכמינו להתענות דווקא ביוז בתמוז.

למה?

משום בקיעת החומה

שהייתה ביוז בתמוז, בזמן בית המקדש השני,

אז החורבן חמור יותר מן הבית הראשון,

שעליו התנחמו בעצם בניית הבית השני, ולכן קבעו חז'ל שדווקא ביום יז בתמוז,

אז אנחנו נתאבד.

אנחנו נתאבד על חורבן

הבקיעה של בית המקדש.

ועל כן קבעו לנו את התאריך הזה.

יש מרבותינו שכתבו שנהגו להתענות,

הן ביום ט' בתמוז והן ביום יז בתמוז,

וככה הביאו

כמה וכמה ספרים את הדבר הזה להתענות.

אבל היות ולא מכבידים על הציבור להתענות שתי

תעניות על כן רובה דה עלמא נהגו שלא להתענות ביום ט' בתמוז,

אלא נהגו להתענות ביום יז בתמוז ודיו.

תעניות ציבור

אינם חלים לעולם ביום שישי מלבד עשרה בטבת,

שהוא חל ביום שישי,

אבל שאר התעניות חלים בשאר ימות השבוע.

השנה שצום יז בתמוז יוצא ביום ראשון בשבת,

שקודם לכן מכריזים על התענית.

הרמב״ם כתב

יש ימים

שכל ישראל מתענים בהם מפני הצהרות שהרעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה.

ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שיהיה כמעשינו עתה,

עד שגרם להם ולנו אותם הצהרות,

שבזיכרון דברים הללו נשוב להטיב שנאמר

ויתוודו את עוונם ואת עוון אבותם אשר חטאו.

חשיבות הצומות הללו היא מדברי הסופרים, דברי נביאים,

ויש אומרים

כפי שהוזכר, שהצומות הללו הינם מדי רבנן,

והיות וכך אנחנו נוהגים לקיים את כל מה שקבעו לנו חכמים בימים הללו.

גם כאשר בימים הללו אדם עושה תשובה שלמה על חטאיו הפרטיים,

הוא מחויב לשבר את עצמו על ידי תענית.

היות והתענית מכניעה את התאוות

ואת המידות הרעות,

ורק על ידי התענית הוא יוכל לתקן בקלות

את אשר פגם בלימוד התורה ובדרכי השם יתברך.

ועל כן ראוי לכל בר מישראל בריא

שלא לפרוש מן הציבור כלל, אלא יתענע עמם בצערם

וייצר בצרתם.

ומי שמונע את עצמו מן התענית סתם,

בלא תירוץ כהוגם,

אף על פי שיש בידו מצוות ומעשים טובים,

כתבו רבותינו כי אין לו חלק לעולם הבא.

וכגודל הצער שהצטער האדם על חורבן בית המקדש,

כך יזכה לשכר ולשמחה

בראייתו את בניין בית המקדש השלישי.

כנאמר בתהילים,

סמכנו כי מות עיניתנו שנות ראינו רעה.

וכדברי הנביא שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה.

ההכרזה המוכרזת בשבת שקודם ליוז' בתמוז

הינה על פי הנוסח הבא

אחינו בית ישראל שמעו צום הרביעי וצום העשירי יהיה ביום.

כמו השנה הראשון,

יהפוך הודו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה,

כי דכתיב כה אמר אדוני צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

אחינו בני אשכנז נוהגים שלא להכריז כלל

על שום תא ענית בכל שבתות השנה שקודם הצום,

אך הגבאים נוהגים לתלות מודעה המכריזה על הצום או מודיעה לקהל

שיתקיים ביום פלוני צום תענית כללית לכל הציבור כולו.

ערב הצום,

דהיינו מוצאי שבת,

אין לאדם להרבות באכילה קודם התענית

מכדי הרגלו לאכול.

אדם מחויב לקיים מצוות סעודה רביעית.

ראיתי באחד

מהמפרשים בהלכה, כמדומני זה הבית יוסף,

לא רוצה להטעות אתכם,

אל תתפסו אותי במילה,

שכתב

שאדם שלא אוכל

סעודה שלישית,

סליחה, סעודה רביעית,

לא שווה הסעודה השלישית שקיים.

זאת אומרת, מעלה עליו הכתוב כאילו לא קיים סעודה שלישית.

הא בהא תליא,

סעודה רביעית וסעודה שלישית,

שניהם אדם מחויב לעשות אותם כדת וכדין.

ולכן,

בסעודה רביעית של ערב

התענית לא יאכל יותר מכדי הרגלו, אלא יאכל כהרגלו,

וכדי שיוכל להתענות ולהרגיש את התענית בצורה הנכונה ביותר בעבורו למחר.

כל זה מדובר בסתם אדם רגיל,

אבל אדם שהוא תשוש כוח וחלוש ובכל אופן חפץ להתענות

כדי להיות חלק מקהל השם המתענים על חורבן בית המקדש ושאר המאורעות שהוזכרו לעיל,

בוודאי ובוודאי שיוכל היטב כדי שיהיה בכוחו להתענות כדת וכדין את התענית הזאת.

זמן האכילה מותר עד עלות השחר, ובתנאי

שאם אדם הלך לישון עשה תנאי קודם שיתעורר,

כן, קודם שהלך לישון,

שאם יתעורר יוכל לאכול ולשתות קודם זמן עלות השחר, דהיינו קודם

לזמן כניסת התענית.

הנוסח שצריך לומר, הריני מתכוון לאכול

קודם עמוד השחר.

אדם שלא עשה את הנוסח הזה, הוא יהיה מותר אך ורק בשתיית מים ולא באכילה.

קודם כניסת התענית

של יז בתמוז, מן הראוי ליתן מעות לעניים.

ברוך השם יש לנו את

הגמח של

בצדקה תכונני,

ניתן לתת את המעות של הצדקה הללו

לידי האחראים שם.

וכל זה למה? כדי שלא ישב במוצאי תעניתו ויסעוד את ליבו כדת וכדין, ואותם העניים לא יהיה להם מה לאכול ומה לשתות.

ועל כן חכם עיניו בראשו ומקדים.

כן הדין הזה גם גבי ימים טובים ושבתות וכו', שצריך להקדים קודם.

לכן לתת את המעות הללו לצדקה,

כדי שאותם עניים במוצאי או בערבי שבתות ובערבי חגים יהיה להם בדיוק לרכוש בעבור השבת או החג או לחלופית התענית

את האוכל, ולא במוצאי התענית,

כשליבם עדיין רעב

ובטנה מקרקרת, ילכו ויחפשו מה לאכול ומה לשתות.

בימי התענית,

ביום הזה, כן, וכן בתענית של תשעה באב.

אסור ללכת ולטייל,

ואסור להתעסק בדברים שמסיחים את הדעת מן התענית או מבטלים אותה. כגון, אדם רוצה לעלות לבית העלמין, הוא אומר, גם ככה אין לי מה לעשות, אני אעלה לבית העלמין.

אבל בחוץ, אמרנו, שורר חום כבד,

וייתכן ועכשיו כתוצאה מהעייפות והחום וטיול בין הקברים,

מה שיקרה, הוא יקבל חולשה וכאבי ראש וסחרחורות,

ויצטרך לבטל את תעניתו.

ועל כן הדבר הזה אסור. ביום של תענית, תנוח,

תשב ותעסוק בתורה,

תבכה ותתחנן לבורא עולם

שיגאל אותנו ויבנה את בית המקדש,

ובכך אל תמנע את עצמך מן התענית ומן התשובה.

ביום הזה מותר לבשל.

מותר להתקלח.

מותר

לעשות את שאר הדברים הנצרכים לצורך

מוצאי התענית.

כמובן שצריך להיזהר.

גם לגבי צחצוח שיניים

נהגו להקל, ומותר לצחצח את השיניים, ובפרט שאדם נורמטיבי לא בולע את המים עם המשחה

וכו' של צחצוח השיניים, ולכן אין בכך

שום בעיה.

גם בעלי חנויות לממכר מזון רשאים לפתוח את החנות שלהם כדי שאותם המטענים יוכלו לרכוש מוצרים עבור צאת הצום,

לצורך סעודת צאת הצום,

אז יוכלו לרכוש אותם ביום הזה של יום יז בתמוז.

במקומות מסודרים משאירים לפני כן פתק גדול ומזכירים בדיוק את שעות הפתיחה,

כך שגם החנווני בעל החנות,

מכולת לא מתעייף ומצטער בתענית יתר על המידה בכך שהוא צריך לעבוד שעות נוספות,

אלא אותם אנשים יקנו או מראש,

או לחלופין באותו היום מוקדם, ולאחר מכן בעל העסק

יוצא לביתו לנוח ובכך פוטר את עצמו מעבודה קשה ביום התענית.

עקרת בית שמבשלת, או לחלופין אדם יחיד שמבשל בביתו לצורך סעודת מוצאי התענית,

רשאי לטעום מן התבשיל ולראות בדיוק אם חסר או מה חסר, ולאחר טעימתו יפלוט

ולא יבלע את מה שהכניס לפיו לטעום.

בצומות הללו, ובפרט ביוז בתמוז, נהגו בהם כבשר צומות, בשונה מצום

של י' בתשרי, דהיינו יום הכיפורים,

וצום של תשעה באב, שנהגו בהם להחמיר

בחמשת העינויים שהם רחיצה,

שיחה, נעילת הסנדל, ודברים שבין איש לאשתו.

אדם שיודע שקשה עליו אפילו פעולה רפואית ביום התענית,

ישתדל לדחות את הפעולה לאחר מכן

או להקדימה,

אבל אם הוא מחויב לעשות בהכרח,

שיש לו כאבים וכולי, או סבל רב,

הוא מחויב לעשות טיפול שיניים, בוודאי ובוודאי שגם ביום יז בתמוז

מותר לו לגשת אל הרופא שיניים

ולשבת כדי שיוכל לטפל בו,

שלא יסבול, ובכך דעתו תתיישב עליו ויוכל להמשיך את תעניתו.

ומה עם המים שהוא שוטף את פיו,

בדיוק כמו בבין של טעימה מן התבשיל,

יפלוט אותם ולא יבלע אותם.

כנ״ל לגבי מוהל המבצע את מצוות המציצה על פי הסוד או על פי הפשט,

על פי הסוד זה עם יין, על פי הפשט בלא יין,

בוודאי ובוודאי שכל מטרתו לא לבלוע את הדם ולא ערפד,

ולא לשתות את היין כי הוא בתענית,

ועל כן בוודאי ובוודאי שמותר לו להכניס את הדם ואת היין בעצם מצוות המציצה לפיו, ומייד לאחר מכן יקנח את פיו,

אפילו בחומר שנקרא ליסטרין,

זה מה שבדרך כלל משתמשים המוהלים,

ויוציא את כל הלכלוך

החוצה אל הכיור.

הרוק שנמצא לכל בן אדם בפיו מותר בבליעה ולא צריך להוציאו בתענית.

יש שגורם להם,

המצב כגון אישה בהיריון וכולי גורם לה המצב,

כתוצאה מההיריון, בחילות

או סתם תענית. יש אנשים שגורם להם בחילות והם רוצים לקחת מסטיק ללא טעם,

כגון מסטיק תימני. בוודאי ובוודאי שמותרים ללעוס אותו בצום, כמובן שאין זה דרך ארץ ללעוס מסטיק

בצורה כזו גסה וכולי, ובפרט שהוא מדבר או נמצא בין אנשים, אלא יעשה כן בצד, בביתו,

ובכך ימנע את עצמו מאותם בחילות ומאותה הרגשה שאיננה נעימה.

גם אדם שחש בראשו

ורוצה לבלוע כדור של ויטמין C,

כן,

כדור של ויטמין C, בוודאי ובוודאי שרשאי לבלוע אותו כדי

שימשיך הלאה את התענית כדת וכדין ולא יבטל עצמו מן התענית.

אבל אדם שחש חזק בחוזקה רבה בראשו וכולי,

או כגון שנפל עליו חולי,

או כגון שהוא חולה שיש בו סכנה,

וכולי, או שאר הפטורים מן התענית,

בוודאי ובוודאי שרשאי לפתוח את התענית, או לחלופין שלא להתענות,

ובפרט שהצום הזה חומרת

קיומו הינה מדי רבנן.

בימים הללו נהגו להימנע

ממשפט

עם גוי.

וכן משא ומתן עם גוי,

ושאר דין ודברים, היות ומזלם של עם ישראל בחודש הזה,

חודש תמוז, ובחודש הבא, חודש אב,

נמוך יותר משאר

חודשי השנה, ובפרט מחודש אדר,

שאז מזלם של ישראל גבוה.

החיוב של התענית

לגבי נקבה הוא מגיל 12 ויום אחד, ולגבי זכר הוא מגיל 13 ויום אחד,

ואין רשאים אותם ההורים להחמיר על ילדיהם ולהגיד להם שירגילו את עצמם בתענית, אלא פותרים את הקטענים מן התענית,

וכשיגיעו לגיל 13 ויום אחד או 12 ויום אחד,

יוכלו להתענות כשאר העם

כדת וכדין.

גם מלמדי התינוקות

והאנשים היושבים ועוסקים בתורה מחויבים להתענות כדת וכדין, אלא אם יש להם סיבה מצדקת,

כגון חולי,

חולשה כללית וכו',

שפוטרת את עצמם מן התענית.

ועצם ההתעסקות שלהם איננה פוטרת את עצמם מן התענית, אלא אדרבה,

בכך שהם גם מתענים וגם מחנכים את ילדי ישראל כדת וכדין,

בוודאי ובוודאי שמעלתם גדולה כפולה ומכופלת.

הפטורים מן התענית אינם צריכים לעשות התרת נדרים,

כדי לבטל עצמם מן התענית,

כגון אישה מעוברת

וכו', בחודשים הגבוהים להריונה,

לא מדובר פה עד ג' חודשים,

או חולה שיש בו או אין בו סכנה,

או מעוברת או מניקה וכו', או אישה שהפילה,

חס ושלום,

כן, ויש בה חולשה או שאר סתם אנשים שיש בהם

חולשה כללית וכו',

בוודאי ובוודאי שאותם אנשים אינם צריכים התרת נדרים או פטורים מן התענית הטוב ביותר שיתחילו להתענות

כמה שיכולים כדי להשתתף

עם עם ישראל בעניין הזה בכל צרתם לא צר וכולי,

וממילא

לאחר מכן יפתחו את תעניתם.

ובוודאי שבימים הללו של התענית

הם יכולים לאכול בצנעה,

ורק הדברים הנצרכים להם,

ובוודאי שלא יאכלו כל מיני מאכל ותענוגות

ושאר משקים שאינם נצרכים להם.

אדם שטעה וקם בבוקר והכין כוס קפה לאחר ברכות התורה והשחר,

ובירך שהכל נהיה בדברו, בוודאי ובוודאי שיטעו מעט,

ומאותו רגע שנזכר, משם ואילך משלים את תעניתו.

וכן מי שטעה ובירך על מאכל וכולי.

יש אומרים

שיטעם כמו שאמרנו כדי שלא תיבריכתו לבטלה, ויש

שאמרו שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,

ובכך יפטור את עצמו

מן

חיוב הברכה.

בתפילות

נוהגים בהוספה של ענינו,

ענינו ביום צום התענית הזה וכולי,

בתפילת הלחש אומרים את זה בברכת שומע התפילה,

ובחזרת השץ אומרים את זה בין ברכת גואל לברכת רפאנו השם ונרפא,

אז מזכיר השליח ציבור את

אמירת ענינו.

באמירת שומע התפילה אנחנו מזכירים גם בקשות פרטיות,

ועל כן רשאי אדם לבקש מלבד אמירת ענינו, שאומר גם את הבקשות האישיות שלו בתפילה עצמה,

ולא ישנה מהרגלו.

ההבדל בין אחינו הספרדים לאחינו האשכנזים בנוסח אמירת ענינו הוא כך

הספרדים נוהגים לומר ענינו ביום צום התענית הזה.

בני אשכנז אומרים ענינו ביום צום תעניתנו.

שימו לב לנוסח הזה בין הספרדים

לבין האשכנזים. הספרדים מסיימים

העונה לעמו ישראל בעת צרה, והאשכנזים העונה בעת צרה.

אדם יחיד שטעה והיה בטוח שאת ענינו צריך לומר בין גואל לרפאנו,

אז בוודאי ובוודאי שלא חוזר לאומרו בשומע תפילה, אלא יצא ידי חובתו.

אדם שחייב לאכול

או רשאי לאכול מסיבות רפואיות כאלו ואחרות,

לא אומר את ברכת ענינו,

לא אומר את התוספת, סליחה, ענינו ביום צום התענית,

הזה כנל לגבי הדין לקטנים שאינם אומרים את נוסח ענינו.

וכן אדם שמתענע עד חצות היום אינו אומר ענינו,

אבל שאר האנשים שמתענים, וייתכן,

מסיבות כאלו ואחרות יצטרכו לפתוח את התענית שלהם וכולי,

בוודאי ובוודאי שבבוקר,

בתפילה יאמרו את נוסח ענינו

כדת וכדין.

הספרדים,

בשונה מהאשכנזים וחלק מן התימנים,

נוהגים לומר את נוסח תפילת ענינו אך ורק בתפילת מנחה,

או לחלופין בחזרת השץ

של שחרית,

אבל הספרדים נהגו לאומרו בכל התפילות כולם,

דהיינו שחרית ומנחה של יום התרבות.

תענית.

החיוב של אמירת ענינו בעת חזרת השץ הוא אך ורק שישנם עשרה המטענים הנמצאים בבית הכנסת,

ויש שנהגו, כגון מחסידות חב״ת,

שמספיק אפילו שלושה שמטענים כדי שיאמרו את נוסח אמירת ענינו,

המקלים בסך הכל בשישה מטענים שיאמרו את נוסח ענינו,

ובמקום שאין שישה אומר השליח ציבור את נוסח אמירת ענינו בברכת שומע תפילה כמו היחיד בתפילת הלחש.

גם השליח ציבור

חייב להיות מין מניין המתענים,

אחרת

על מה אתה אומר ענינו ביום צום התענית הזה, כשאתה בעצמך לא מתענה,

ולכן בכל בית כנסת ובית כנסת תדאגו

שיהיה להם מניין כשר,

שליח ציבור כשר,

וכמובן ומובן שיהיה גם בין

מניין האנשים המתענים.

את תפילת שחרית בבוקר מתפללים כהרגלה מלבד התוספת של ענינו,

ואחר

חזרת השץ אומרים את נוסח הווידוי, ובו מוסיפים,

כפי שמופיע בסידורים בסוף,

את נוסח הסליחות

לסדר-יום של צום יז בתמוז, ולאחריהם

ממשיכים באמירת בורחום כבימי שני וחמישי,

ומסיים השליח ציבור באמירת חצי קדיש,

ואחריו פותחים את ההיכל ומוציאים ספר תורה,

קוראים שלושה גברים שנמצאים בתענית בפרשת וייחל.

אותם שלושת הגברים שעלו לתורה בבוקר הינם עולים גם במנחה באותו בית הכנסת לתורה,

כפי המנהג של קריאת אמירת והיכל בימי התענית, הן בבוקר

והן בצהריים.

מקומות שנהגו למכור את העליות מוכרים את העליות,

והשתדלו אותם הקונים גם לעלות בתפילת מנחה.

אם והיה ואותם העולים אינם נמצאים, רשאין לעלות אחרים

שהינם מטענים לתורה לקרוא בג' עולים שבפרשת וייחל.

ולאחר

סיום קריאת התורה ממשיכים בסדר התפילה, כדת וכדין, כפי

שאומרים בכל יום, רק כשמוסיפים אחר שיר של יום את המזמור הבא, מזמור לאסף, אלוהים באו גויים בנחלתך,

תימאו את היכל קודשך, שמו את ירושלים וכולי.

לאחר מכן ממשיכים בקדיש יש אלמה ושאר,

נוסח התפילה כהרגלו עד הסוף.

קודם לתפילת מנחה נהגו ליתן ג' פרוטות לצדקה,

על פי דברי הגמרא בברכות דף ו עמוד ב.

אגרא דתענית צדקת נותנים את המעות הללו לצדקה,

ולאחר מכן מתחילים בנוסח התפילה.

יש שמתחילים את נוסח התפילה והקורבנות קודם

לאמירת אתה או ה' אלוקינו,

מתחילים באמירת ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים יישא את אברהם וכולי,

עד

לסיום

הקטע ולאחר מכן אומרים את נוסח הלשם איחוד ולמנצח עד לסופו, וזה מעניין פרשת העקדה,

שיש בה התעניין של התעוררות

התשובה של האדם, בעצם מעשה העקדה

וכולי הכנעת הלב וגם בקשת רחמים מבורא עולם

על כך,

על עם ישראל שיגאל אותנו ויבנה את בית מקדשנו.

ולכן נהגו את זה. קודם לכן, יש מקומות שנהגו לומר, וטוב כך,

לומר פתח אליהו לפני כל תפילה לפתיחת הלב

בתפילה כדת וכדין.

מקומות שלא נהגו בכך,

בוודאי ובוודאי שיכולים לומר את הנוסח כהרגלם. אחינו בני אשכנז נוהגים לפתוח

באמירת אשרי יושבתיך ועלוך הסלע,

ומשם ממשיכים את נוסח התפילה כדת וכדין.

קודם,

לסיום,

אמירת אשרי אחר אמירת חצי הקדיש,

פותחים את ההיכל ומוציאים את ספר התורה,

ונוהגים לומר את נוסח אשרי העם שקרא לו וכולי.

יש לנו נוהגים שלא לאומרו,

מוציאים את ספר התורה כפי שעושים בכל יום, עולים בו שלושה גברים שעלו בבוקר,

קוראים את נוסח פרשת והיכל, ולאחר מכן ממשיכים בתפילת שמונה עשרה,

ובה מזכירים את נוסח ברכת ענינו.

מן הראוי להוסיף אחר כל תענית, ובפרט גם בתענית זו, את הנוסח שמובא קודם,

יהיו לרצון עם רפי השני, והוא ריבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך,

שבזמן שבית המקדש היה קיים אדם חותר ומקריב קורבן,

ואין מקריבין ממנו אלא חלבו, ודמו ומתחפר בו.

ועתה ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי ויהי רצון,

מלפניך שיהיה חלבי ודמי שנתמעט,

כאילו הקרבתי ולפניך על גבי המזבח, ותרצני, ואז

ממשיך בנוסח יהיו לרצון, ועושה שלום, וכו'.

הכהנים נוהגים לשא את כפיהם בתפילת המנחה הסמוכה לשקיעה,

וכו', ומברכים את העם,

ועל כן מן הראוי לא להתפלל תפילת מנחה מוקדמת

כדי לא לפספס את ברכת הכהנים, ובפרט הסודות הגדולים והעצומים והשכינה הקדושה,

השורה והעוברת על גבי ראשי העם,

בעצם עלייתם של הכהנים לדוכן ונוסח הברכה שהינם מברכים.

ולכן חכם עיניו בראשו ייזהר שלא יפספס את תפילת מנחה קודם השקיעה,

דהיינו ארבעים דקות קודם השקיעה,

לפי אשכנזים זה שעה, כדי שיוכל להתברך בברכת

השכינה והכהנים.

כן,

לתורה מעלים אך ורק אדם שהוא נמצא בתענית.

כנ״ל לגבי ספר תורה, לכתחילה צריך שיהיו עשרה מטענים

כדי שיוציאו את ספר התורה כדי לקרות בו בפרשת ויחל,

ואם חל בימים שני וחמישי

בבוקר ואין עשרה מטענים,

ויש מקלים בשישה אפילו,

לא מוציאים את ספר התורה לקריאת פרשת ויחל,

אלא מוציאים את ספר התורה לקריאת פרשת השבוע כהרגלם בימי שני או חמישי.

שאר המצוות ניתן להעלות בהם גם אנשים שאינם מטענים, כגון פתיחת ההיכל, הגבהת ספר תורה,

הגלילה של הספר, התורה וכו'.

אבל בעצם עליית

הגימל עולים,

הן אם זה כהן ולוי והן אם זה גימל ישראלים וכו', אך ורק

צריכים לעשות כן מן המטענים בלבד.

אך היינו בני אשכנז נוהגים בסיום

קריאת התורה של מנחה,

לפתוח את

הספר ולומר הפטרה

המובאת בספר ישעיה, פרק נה פסוק ו' דירשו ה' בהימצאו קראו בהיותו קראו, הפטרה שאנחנו נוהגים לקרות אותה

בימי חודש אלול.

הם נוהגים לקרות אותה כמובן בברכות לאחריה ולפניה כדת וכדין.

יהי רצון מלפני השם יתברך שיזכה את כולנו בעזרת השם לראות בבניין בית המקדש השלישי ובביאת גואל צדק והימים הללו יהפכו לנו לימי ששון ושמחה

והאמת והשלום אהבו ברוכים תהיו להשם אמן ואמן.

רבי חנניה מן הקשיאה אומר

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפי כך בא להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

תודה רבה.