פסולים אסורים ומנופצים ב

- - - לא מוגה! - - - 

הוא לא היה בהכרה להכיר את החסד כשאספו אותו מהמדבר בהיותו תינוק.

מכיוון שהוא גדל ככה, אז אצלו זה טבעי.

זה שהוא כבר מבוגר ובעל הכרה והוא הרגיש

את ההפסד שהיה לו, והצער,

והביזיון, והחירום, והרעב שהיה לו

אצל מי שאסר אותו,

ברגע ששחררו אותו,

הוא מיד הרגיש את ההפרש.

בין הצער לבין השלווה והמנוחה.

ולכן הוא הכיר טובה הרבה יותר

ממה שהתינוק.

התינוק לא הבין מעלת הטובה עליו,

אף על פי שכבר התחזקה הכרתו,

וכבר התיישב בדעתו,

מפני שהיה רגיל בא ממנערותו.

כן.

ואין איש מאנשי השכל

מסתפק, אין ספק אפילו, לכל בר דעת,

שחסדו וטובו של האיש החסיד

על התינוק

הם כוללים ונראים יותר.

זאת אומרת,

בכל מיני הטבה הוא היטיב לו.

גם חינך אותו,

השקיע בו, הלביש אותו, הכיל אותו,

הכל, הכל, הכל.

והדברים האלה נראים וניכרים.

בוודאי.

שהתינוק הזה שכבר גדל חייב בהתמדת להתמיד את ההודאה והשבח עליהם יותר.

והנה אנחנו רואים שזה לא עובד ככה.

כשאנחנו גודלים אצל ההורים,

אנחנו לא מרגישים חייבים להם כמעט שום דבר.

הפוך, עוד אנחנו טוענים, מגיע לנו.

אבל אם יבוא בן אדם מבחוץ

ונארח אותו,

נקבל אותו וניטיב לו,

כמה תודות הוא ישבח, כמה הוא יאמר.

על זה אמר הכתוב,

ואנוכי תרגלתי לאפרים כחם על זרועותיו ולא ידעו כירפתים.

בגלל

שהם כל הזמן

רגילים

שלוקחים אותם על הידיים,

כמו שלוקחים את היונג,

ולא רואים שבעצם כל ההצלחה והרפואה באה מאת השם יתברך.

אז זו סיבה שנייה שגורמת

שאנחנו לא מכירים את טובות הבורא עלינו ולא מודים.

זה בגלל כוח ההרגל שגדלנו ככה מתחילתנו,

ואנחנו לא מבחינים ולא מכירים כמה טובות

שופעות אלינו בכל רגע.

מתי כן?

חס ושלום,

הקדוש ברוך הוא פתאום יקטין

את הראייה של האדם,

את השמיעה של הבן אדם,

פתאום יחסר לו דברים,

יהיו לו כאבים באיברים מסוימים,

מוגבלויות,

עד נחות

וכו' וכו',

ואז פתאום הוא יתחיל להעריך כל איבר ואיבר.

אפילו אם יוצא לנו איזה ציץ בציפורן בצד, כאן,

במשך השבת, ואי אפשר כבר לגעת בזה,

רק הסריטות מזה, אח-אח,

כל רגע להכניס את זה, או אם יש לו ציפורן חודרנית,

אז הוא מתחיל ללכת ככה

על רגל וחצי.

ציפורן רק זזה קצת ככה, נתקעה שם בצד.

פתאום הוא יודע להעריך כמה זה כל ציפורן שהיא מתיישבת טוב,

וכן הלאה.

קטנות, קטנות, רק בקטנות. אם הקב' אוסר לנו קטנות,

פתאום אנחנו נזכרים כמה היה לנו טוב קודם.

בשביל שנדע כמה טוב צריך חסר מאיתנו בשביל שנדע.

אז זו הסיבה השנייה,

שאנחנו לא מכירים את טובות הבורא עלינו.

והסיבה השלישית,

מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים,

שבאים על בן אדם כל מיני פגעים,

ומה שמגיע עליהם הם ענייני הפסד בגופם ובמונם,

ופתאום יש לו

הפסדים ופגעים בגוף ובממון,

ולא מבינים

שזה סיבות ואופני טובה

שהקב' ברוך הוא מגלגל עליהם.

יש בזה תועלת הניסיון והמוסר להם.

כמו שכתוב, אשרי הגבר אשר תייסרנו יה,

ומתורתך תלמדנו.

זאת אומרת, אשריו של מי שהשם מייסר אותו ומלמד אותו מן התורה, על מה זה בא?

אז זאת אומרת, בני אדם

הם לא יכולים לקבל

פגעים ולהבין שבכלל זה לטובתם,

אלא בשבילם כל פגע וכל חסרון, הן בממון הן בגוף,

זה נזק,

ולא מבינים את מוסר השם בזה.

ושכחו כי הם, בכל אשר להם,

זה טובות שהיטיב להם הבורא בנדבה וחסד.

וגזר בהם

בצדק כפי משחיבה חוכמתו.

אבל הם קצים,

כשהוא מראה את צדקו בהם,

ולא משבחים

ביגלות חסדו עליהם.

אז כשהקדוש ברוך הוא מביא להם איזה עונש, בצדק,

אז הם קצים בזה.

וכשהוא מטיב להם ונותן להם חסד,

הם לא משבחים אותו בזה.

והביאה אותם שכלותם לחפור בטובה ובמיטיב בא להם.

ואפשר שתביא השכלות,

רבים מהם להתחכם עליו במעשהו,

ובמיני הבריות אשר בראם לתקנתם.

זאת אומרת,

הם מחפשים לצאת מכל מצב,

בדרכים שהם לא דרכים על פי התורה הקדושה.

והם משתדלים לעשות דברים שהם ההפך מהתקנות שהקדוש ברוך הוא

ברא אותם על מתכונתם.

יוצא שהדבר השלישי שגורם שאדם לא מטיב על הטובות,

כיוון שהוא רואה שהקדוש ברוך הוא פעמים פוגע בו,

מפסיד אותו וכו',

ולא מבין את מוסר השם בזה.

ומה נדמו בזה לאנשים עיוורים,

שיביאו אותם אל בית מוכן להם בכל התועלת,

ותיקנו להם את הבית

על מכונו בדרך הטובה ביותר,

והתקינו אותו על תיקון נאה ונאות

לתועלת ולכוונת התקנה שלהם,

והזמינו להם שם כל מיני תרופות מועילות,

ורופא חכם לרפא אותם כדי שיטיב את רעותם,

והם התעלמו מלעסוק ברפואת העיניים,

ולא שמעו על הרופא שהיה מתעסק ברפואתם,

והולכים בבית בעניין רע

מעברונם, והם מחליטים ללכת איך שהם רוצים.

וכל אשר הלכו בבית,

נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם,

ונפלו על פניהם,

והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר,

והצער שלהם התרבה ונכפלה רעתם,

והיו מתרעמים על בעל הבית,

והבונה אותו,

וגינו את מעשיהו,

והיה בעיניהם

כי מי שמקצר וכמנהיג רע וכמנהיג רע,

וחשבו שלא כיוון בהם כוונת טובה וחסד,

כי אם כוונת הצער והנזק,

וגרם להם לכפור בטובות בעל הבית וחסדו,

כמו שאמר החכם בקהלת,

וגם בדרך, כשהשחל הולך,

ליבו חסר,

ואמר לכל,

שחל הוא.

אתם יודעים,

אדם שהוא עיוור,

אז נותנים לו איזה כלב שיובילו אותו,

עושים כל מיני פטנטים בשביל להקל עליו, שיוכל לחיות באופן.

אז אחד תכנן בית מיוחד לעיוורים.

אם אתה תופס את המעקב, אתה הולך עם המעקב,

יש לך את כל התחושות לדעת,

אם אתה צריך לפנות ימינה, אתה צריך לפנות שמאלה.

בעל המעקב שמים לך חיצים בולטים והכול.

והם למדים אותך כתב ברייל,

שתוכל להתמצא,

והכול מסודר ומדרגות רחבות שלא תיכשל.

ויש מסלול איך אתה הולך ישר לשירותים,

ואיך אתה הולך למטבח,

ואיך אתה הולך לחדר שינה, והכול.

וסימונים על הידיות והכול.

ואומרים לך, אל תעזוב את הידית. תלך כל הזמן עם הידית.

יש גם רופא שירפא אותך עם תרופות לעיניים והכול.

אבל הסחל הזה,

הסומה הזה,

העיוור הזה,

מחליט ללכת איך שהוא רוצה.

בלי להתחבר להוראות ולזה וזה.

צריך לקצר תהליכים.

הוא לא יודע איפה הוא הולך.

ואז הוא נופל ונכשל ושומר את הראש והכול וזה, וצוחק.

מי בנה את זה? איך בנה את זה?

עשו את זה לענות אותי, בשביל להשפיל אותי, לעשות לי את זה.

יא טמבלולו, אמרו לך, תיגע

כל הזמן במעקה, תלך איתו.

היום אנשים מוגבלים,

עושים להם מעלית על המעקה.

יש מעקה בדירות,

בבן אדם מוגבל נכה,

יש היום מעליות קטנות בתוך בעיר.

על המעקה, שמעלות אותו מקומה לקומה לקומה לקומה.

מסדרים לו את הכול, הוא לא רוצה, הוא רוצה ללכת איך שהוא רוצה.

אז על מי הטענה?

הקדוש ברוך הוא יודע איך להוביל אותנו.

איך להוביל אותנו.

אם אפשר רק כוס מים, אני לא רוצה טיפה מים.

יש עוד זמן?

שלושים, שלושים, מספיק.

עשרים?

עשרים, עשרים?

לא, לא, אנחנו הולכים לפי ארבעים.

כן.

עשרים וחמש, אבל עשרים וחמש.

כן.

אז זאת אומרת,

לא מכירים בטובות הבורא,

כשהבורא יתברך

מביא עלינו כל מיני דברים שבעינינו הם נזק, אבל זה לא נזק.

זו תקנה.

זה מוסר.

זה לעורר את הבן אדם.

ואדם לא מבין את הדברים.

ולכן,

כיוון שכך הם הדברים,

כשאנשים רודפים אחרי האבלים,

ולא מסתפקים בהם,

כשזו הסיבה הראשונה שלא משבחים ולא מודים ולא מבחינים בטובות הבוראים.

הדבר השני זה ההרגל בטובות,

שאדם רגיל וחושב שזה ככה,

הכל בא לו בלי קשר להודות למישהו על מה שיש לו.

והדבר השלישי זה המקרים הרעים וההפסדים שפוגעים,

שהוא לא מאמין שנעשים לו בצדק,

ולטובתו, והוא מתרעם על השם

והופך להיות כפוי טובה.

לכן התחייבו אנשי החוכמה והמדע

להעיר

מי שלא הבין טובות הבורא,

ולהורות בני אדם לדעת יתרונן בדרך שכלם.

כי כמה טובות

מנע בעליהן ליהנות מהן,

וערבב שמחתו בהן,

חסרון הכרתו אותן וידיעתו מעלותן.

אז לכן,

אומר רבנו בחייה,

יש חוב שמוטל על החכמים,

באנשי המדע, בעלי הידיעה,

לעורר ולהעיר

את מי שלא מבין

כמה טובות הקדוש ברוך הוא נותן לברואים שלו.

ולהודיע להם שידעו את היתרון שיש להם

על ידי הטובות שהשם משפיע עליהם בדרך השכל.

והם מונעים מעצמם

ליהנות מכל הטובות,

והשמחה שלהם מתערבבת

בגלל חסרון ההכרה שלהם,

ושאינם יודעים את המעלות שהקדוש ברוך הוא נתן להם.

וכשמאירים את מעלי הטובות להכיר את אופני היתרון שלהם,

ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהן,

אז יגדל שמחם

ותרבה עוד דעתם

למתים להם.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לעורר את האדם

ואת כל בני האדם להודות ולשבח ולהלל לקדוש ברוך הוא על רוב הטובות

שנותן לנו.

ועל ידי זה יגיעו אל התענוג וההנאה בהן,

בטובות האלה שהשם נותן להם,

גם בעולם הזה וגם לשכר טוב לעולם הבא.

אז אם בן אדם לא משבח ומודה לשם יתברך, הוא מסיל

הן בעולם הזה והן לעולם הבא.

אז חובה מוטלת על כל חכם ובר דעת.

לעורר את הבריות,

להודות ולשבח

לבורא יתברך על כל הטובות ולהעיר את עיניו.

וכמו שאמר החכם בעניין הזה,

דברי החכמים

כדורבנות

וכמסמרות נטועים בעלי הסופות,

כולם מרועי אחד ניתנו.

החכם דימה את דברי החכמים

לדרבנות

בעניין ההערה, לעורר אותם,

כמו דרבן.

כן?

יש סוס,

ואתה מדרבן אותו

על ידי הדרבן.

אז אותו דבר דברי החכמים מדרבנים

ומעוררים את האדם

להתבונן

ודימה אותם למסמרות נטועים

בעבור קיום ענייניהם בלבבות.

על ידי שהם מחדירים את הדברים.

הם נתקעים בתוך ליבותם

של האנשים כמו מסמר.

ואז קיום אופני החוכמה בהם בנפשות הופך להיות קבוע.

וכבר פירשו בקהלת

בבעלי הסופות,

ומסמרות נטועים בעלי הסופות

מה זה בעלי הסופות? אלא בעלי החיבורים

שמוספים את דברי החוכמה אל ספר.

בטעם, כמסמרות קבועים,

דברי בעלי הסופות,

כי הספרים המחוברים במיני החוכמה קיימים,

עומדים, ואין התועלת נפסקת.

בעל כן דימה אותם למסמרות נטועים.

הנה הספר הזה,

של רבנו מבחינים,

אין לך מסמר

שהוא יותר תקוע,

מייתד בליבות בני האדם, למי שלומד אותו.

והם קיימים לעולם,

והתועלת שלהם אינה נפסקת.

רק צריך לחיין בספרים.

אז הבנו עכשיו מה הם המונעים

את האדם

להכיר

את הבורא יתברך,

ולהודות ולשבח מהדברים הגלויים והברורים,

גלויים וברורים,

שאנחנו לא עשינו לעצמנו עיניים, ולא אוזניים, ולא נחיריים, ולא שפתיים, ולא פה, ולא שיניים.

כל הדברים האלה

הלא נוצרו יש מאין,

ואין לנו יד בזה.

אז צריך להודות ולשבח.

כל רגע ורגע על הדבר הזה.

לא ייתכן שאדם יקבל

אוכל מחברו,

מי ישבח אותו,

ולא לשבח את מי שנתן לו את כלי האכילה,

את איברי האכילה.

הרי אם לא תוכל לאכול, מה שווה שווה שווה ללכת לאכול?

אז כל רגע ורגע אדם צריך להודות ולשבח לבורא על כל איבר ואיבר שיש לו.

כל הנשמה תהלליה, הללויה.

ועכשיו אנחנו צריכים לראות.

מעניין הבחינה אנחנו צריכים ללמוד שישה דברים.

מהי מהות הבחינה והאמיתתה?

דבר שני, אנחנו חייבים לבחון

בברואים או לא.

דבר שלישי,

מה הם אופני הבחינה בברואים,

ואיך הם?

כמה מיני חוכמה,

סימני החוכמה בברואים שנוכל לבחון בהם?

החמישי, איזה מהם קרוב אלינו

ואנחנו חייבים לבחון בו יותר ונשאר איתם?

והשישי, מה אם מפסידי הבחינה והדברים התלויים בה?

עכשיו אומר לנו המחבר,

מהות הבחינה היא

התבונן בסימני חוכמת הבורא בברואים

ושערם בנפש

כפי כוח הכרת המבחין.

כי החוכמה, ועם סימני הנחלקים בברואים,

היא ביסודה ועיקרה אחת.

אומר המחבר,

איך בוחנים?

מה מהות הבחינה?

איך בוחנים את טובות הבורא בבריאה

שעל ידי זה נכיר שיש בורא?

איך אני אבחן

ואבוכח

על ידי הבחינה שאני אבחן את הדברים בבריאה שהבורא קיים?

איך אני עושה זאת?

מהי המהות

של הבחינה?

אז זה להתבונן.

בכל הסימנים של חוכמת הבורא בברואים. בואו נתבונן על ברוא ברוא

ונראה את סימני החוכמה

שיש בבריאה של כל הברואים.

ונשער את זה בנפש.

כפי כוח הכרת המבחין, כי הכרת המבחין שונה.

יש אחד, יש לו הכרה יותר גדולה מחברו, לא כולם,

אותה רמה.

כי החוכמה,

ואם סימני הנחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת.

החוכמה

יש לכל אדם.

אבל סימני הנחלקים בברואים,

לא כולם רואים אותו דבר בחוכמה.

יש חלוקות.

אבל היסוד של החוכמה אצל כולם הוא קיים.

עכשיו אני אביא דוגמה שנבין.

כשמש אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה.

השמש היא כמו מקור של חוכמה, אור.

אור גדול.

אבל מתחלקות מראות ניצוציה בשמשות

הנעשות מן הזכוכית הלבנה והשחורה והאדומה והירוקה.

כשקרני האור של השמש פוגעים בזכוכיות שונות,

בצבעים שונים ובעובי שונה,

משתנה אורה כפי השתנו צבעי הזכוכית.

כשהשמש פוגעת בזכוכית ירוקה,

אז הגוון של האור שונה.

ואם זו זכוכית שקופה,

אז הגוון שונה.

בקמים שמשכין מהם הפרדס,

שפרחיו שונים זה מזה במראה,

שהם נראים עליהם במראיהם.

אז זאת אומרת, המים משכים,

אבל תלוי בפרחים שיש בפרדס.

אז זה יכול להצמיח המים, אותם מים,

יכולים להצמיח רקפת,

שושנה,

יבלית,

קוץ ודרדר.

אז זה תלוי במקבל.

המים זה אותו מים,

השמש זה אותה שמש.

אבל השתנות,

ההכרה,

היא לפי החומר שממנו עשוי האדם.

אז אם אדם הוא גס,

הוא אוכל הרבה,

אז ההכרה שלו היא בהתאם לזה.

אבל אם הוא מתחנא ארבעים יום,

אז ההכרה שלו משתנה,

כי הוא נהיה רוחני יותר,

ואז הוא רואה יותר טוב,

הוא מבחין יותר טוב. אין לו הפרעות של החומר הגס.

אז זאת אומרת,

הכל תלוי בהכרה, והיא משתנה לפי חומריותו של האדם.

כמה שאדם מחובר יותר לחומר,

הכרתו קטנה.

כמה שהוא פחות מחובר לחומר,

הכרתו מתעלה.

אז זאת אומרת,

מי יכול להתבונן יותר?

דווקא מי שפחות מחובר לחומר.

אמרנו שאחת הסיבות שמונעות מאדם להתבונן

בטובות הבורא עליו ולהכיר את הבורא,

זה בגלל שהוא שואף למלא את אהבותיו כל הזמן,

וכל הזמן הוא חסר, הוא רוצה עוד, עוד, עוד. כמה שהוא אוכל יותר, רוצה עוד, יותר. אז אין לו זמן להתבונן אפילו בבורא יתברך.

והכל הוא תולה בעצמו.

והוא גם מורגן לזה תמיד.

אז הוא חושב שזה מגיע לו.

אז רואים פה

שכולנו יש לנו חוכמה,

והשתנות החוכמה משתנה

במקבל עצמו.

תלוי אם הוא חומרי או רוחני.

כמו זכוכית,

אם היא דקה או עבה.

ומה צבעה?

אז זה ישתנה.

כמו המים.

כשהמים אותו דבר,

והמים

הם משקיעים כל דבר,

ומה שצומח זה מה שיש בצמח.

אם זה אבטיח יצא אבטיח, אם זה אבוקדו יצא אבוקדו, אם זה פרח יצא פרח.

הכל יצא לפי מה המקבל.

כן?

כל דבר, כן.

בכל עניין.

על כן, התבונן בבריאות הבורא מקטנן ועד גדולן,

והתיישב הנעלם ממך מהן,

תמצאיהם

כאשר סיפרתי לך בעזרת השם יתברך.

זאת אומרת, אם נתבונן עכשיו

מכל הבריאות שברא הקדוש ברוך הוא, מקטן

ועד גדול,

ונעיין בדברים שטרם הבנו עד היום,

אז נמצא בעזרת השם, שהאמת היא,

כמו שאמר לנו המחבר רבנו בחייה,

שמכל נברא ונברא אפשר להבחין את חוכמת השם,

ושכל סוגי החוכמה הנראים בברואים,

כולם מסתעפים מיסוד ושורש אחד.

הרי אם אנחנו הולכים אפילו לאקווריום הקרוב, לאקווריום הקרוב,

ומסתכלים בדגים,

ומסתכלים בתנועות שלהם,

ומסתכלים בצבעים שלהם,

בגוונים שלהם,

בצורה שלהם,

כמה צורות, כמה צבעים, כמה דברים,

כמה שינויים, איך זה צד את תרפו, ואיך זה צד, ואיך זה זה, ואיזה טריקים, ואיזה עניינים,

ואיזה שוניות, ואיזה אלמוגים, ואיזה...

מה זה?

מה זה?

כמה אפשר, כמה חוכמה, כמה חוכמה, כמה חוכמה,

ולא יודעים תכליתו של דג אחד.

אתם יודעים שחוזק

כורי העכביש,

חוזק כורי העכביש יותר מפלדה?

אתם יודעים שמייצרים עכשיו

מכורי העכביש

חומר שהוא הרבה יותר חזק מפלדה?

כורי העכביש.

וזה פלא שאין כדוגמתו.

העכביש

הורג כור

ועומד עליו.

במשקלו יותר מהכור שהוא עומד עליו

ומחזיק אותו.

ומטפס עליו ועולה עליו והורג עוד וממשיך עוד ומייצר עוד והולך עליו.

זה לא יאומן כי יסופר.

ואחר כך אתה רואה את השיטה שלו.

איך הוא הורג?

איך הוא הורג?

עכשיו אין לו שרטוט.

הוא עושה את זה עם קשרים ומחבר וקושר את הכורים

והולך מצד לצד.

אתה רואה מערכת חכמה,

דבק,

טוס, נדבק לו שמה טרף והוא בא ככה,

מלפף אותו ככה לאט לאט.

אחד שחונק אותו,

שאין לו התנגדות,

טוס, אוכל אותו.

ככה יצר הרע עובד עלינו.

מדביק אותנו,

ואחר כך מלפף, מלפף, מלפף, מלפף, מלפף, מלפף את האדם בעבירה.

ואחר כך טורף את הבן אדם.

אז זה רק עכביש.

עכביש.

רואים את החוכמה שלו.

דוד המלך היה טמא, היו כמה דברים שהוא לא הבין.

הוא אמר, בשביל מה צריך עכביש בכלל?

איך אתה הולך, תחנית, נדבק לך במצח, מה זה?

מה זה?

לא ידע מה זה.

אמר לו, הקדוש ברוך הוא, חייך שתצטרך לזה.

שהיה צריך לברוח

מפני שאול,

נכנס למערה.

נו, אבל אם יש מערה, יבואו אנשים וייכנסו לפנים, יבדקו אם הוא נמצא בפנים.

מה עשה כדור של העכביש?

בעכביש ארג

כורים עד פתח המערה,

וכשהגיעו לשם רודפים.

אז לא נכנסו למערה.

למה? אמרו, אם הוא יהיה נכנס, הוא היה קורע קורע עכביש.

מכיוון שקורע עכביש היו שלמים,

אז אין טעם להיכנס.

אז צריך עכביש או לא צריך?

אז אם כל העכבישים שבעולם נבראו רק בשביל צורך זה להציל את דוד המלך, היה כדאי.

אז זאת אומרת, כשאדם מתבונן בבריאה על כל ברור וברור, זה לא יאמר כי יסופר.

הרי עושים מחקרים עשרות שנים ועשרות שנים ועשרות שנים על בעל חי אחד ולא מסיימים.

נמלה.

איפה שוכן המוח שלה?

מה?

אז איך היא עובדת?

בלי מוח.

אני חושב שהיא קמה את המתכנת שלי. מה יש לה?

יש לה הרדיסק.

לא הייתי מבחינה הרדיסק.

קטנה כזאת וחכמה כזאת וזריזה כזאת זה לא יומה.

ולא גזלנית.

ולא נחה.

מה זה?

היא אוספת?

פי מיליונים מחייה.

שמא תחייה. שמא תחייה.

אז אדם שמתבונן בחוכמות האלה,

ואנחנו,

יש בנו את כלל החוכמות שבעולם,

בגוף האדם.

כי האדם זה עולם קטן.

כל העולם הגדול נמצא בגוף האדם.

מערכת מנופים.

יש מנוף כזה,

שיכול לעשות ככה, ככה, ככה, ככה.

לא,

בשביל לצחצח שיניים כמו שאנחנו עושים ככה,

אם היו צריכים לעשות רובוט

שעשה את זה לבד,

הוא היה צריך לעשות מאות אלפי תנועות בשביל לעשות מה שאנחנו עושים ככה.

מערכת משאבות בגוף.

שסתומים. צ'ינג. נפתח. נסגר. תיח. תח.

תיעול.

השקיה.

זרימה.

חיידקים.

נלחמים.

התגוננות.

כוחות.

משאיות.

נוסעות. נותנות תגבורת.

יש דלקת.

שולחים לשם.

נלחמים.

עם הנגיף.

מסלקים את הפגעים.

מערכות ביקורת. התרעה.

טוז. המוח מרגיש.

יש סכנה.

האצבע מתחילה. אתה תתיהי?

איי.

מלחמת עולם בתוך הגוף.

הבן אדם נוסע ולא אומר תודה.

כל נשמת הללויה. הללויה. על כל נשימה ונשימה תודה לו.

אל תודה לו.

ההודעה שלך זה לא רק באמירת המילה תודה.

אלא בעצם השעבוד שלך לבורא יתברך.

בזה שאתה מכוון לעשות את רצונו יתברך בכל מכל כול.

זה השבח הכי גדול שאדם עושה.

שהוא כנוע לפני הבורא ועושה את רצונו.

הבנת?

הוא מדי פעם,

אל תשכח, השתבח אור... ברוך הוא וברוך שמו.

תודה לאל.

מה זה קשה?

מה שלומך?

מה שלומך?

ברוך השם.

הכל טוב, ברוך השם.

מה נשמע?

השתבח הבורא, לא בסדר.

בסדר. מה זה בסדר?

בסדר. מה בסדר?

מי עשה את הסדר?

מי עשה את ה-בסדר?

ומפני שהם מתחלקים בברואים,

התחייבנו התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם

עד שיתיישב עניינם בנפשותינו וינוח ברעיוננו.

זאת אומרת,

הבריאות שהבורא ברא מקטנות ועד גדולות,

הם מתחלקים בברואים.

אז כיוון שחוכמת הבורא מצטעפת לסוגים שונים,

כפי סוגי הברואים השונים,

צריך להתבונן בהם היטב,

עד שנדע באופן ברור שכולם נובעים ממקור אחד.

ולמה באמת לא נבראו הברואים בצורה אחת?

כדי להוכיח לנו מזה את אחדות השם,

ושהוא פועל בעולם,

כפי שמחייב את החוכמה שלו,

בלי כל הכרח.

ומבלי שיהיה לו צורך בכך.

זאת אומרת, דווקא מזה שיש חלוקה גדולה בחוכמות,

יש חוכמה כזאת וחוכמה כזאת עומד בכל הברואים,

זה מראה על אחדות הבורא דברה.

לאפוקיה משיטת הבלבולוציה,

שאם השאיפה הייתה תמיד כאילו לתקן ולהביא ולשפר הכל ברור וברור לייעול ולמקסום,

אז למה יש כל כך הרבה ברואים שונים?

היו צריכים להתבטל אלה שהם פחותים ונחותים,

להשאיר את החזקים והבריאים והחכמים והמושלמים ולבטל את כל האחרים.

אז למה יש מאות ואלפי סוגי נמלים?

למה צריך?

שיישאר רק מין אחת של נמלים.

הכי טוב, הכי משובע, שכולל את כולם.

וכן הלאה.

צמחים ופרחים וכל הדברים.

למה צריך כל כך הרבה מינים?

וגלקסיות, למה צריך כל כך הרבה?

למה צריך כל כך הרבה?

כדור אחד מספיק, שלום די.

וכו' וכו'.

להראות הכל על אחדותו יתברך, שהכל קשור אל החכם האחד

שיצר כל כך הרבה, הרבה, הרבה, הרבה, הרבה,

לראות שאין אפשרות בעולם

שזה ייעשה על ידי כל מיני גורמים.

למה?

מי נמצא בכל מקום, בכל רגע, בכל זמן?

רק הבורא יתברך.

מי שולט ומבקר,

וקובע, ומנחה, ומפעיל,

בכל מקום בעולם?

הרי אם יהיו שני כוחות, או שלושה כוחות, או חמישה כוחות שונים,

אז מן הסתם כל אחד יהיה בעל אינטרס אחר.

שאם כולם בעלי דעה אחת, אז כולם אחד.

או שהיוצר שלהם אחד.

ואם

יש חמישה, אז האינטרסים יגרמו שלא יסתדרו, שתהיה מלחמה ביניהם.

שאחד ירצה לתפוס מקומו של השני, כמו במדינות.

כמו במלכים.

כמו באנשים.

שרואים שכל אחד מנסה לחדור

לתחומו של חברו.

ואם ככה, היו התנקשויות בין כוכבים, בין עניינים, בין זה, עד שהעולם היה מתפרק צ'יק צ'אק.

ורואים שהכול נשמר,

ולמרות שכל שינוי קטן במערכת הכוכבים,

יכול לשנות את החיים שלנו פה.

כשאם יתקרבו כוכבים מסוימים אלינו, אנחנו אבודים.

אם השמש תתרחק,

אנחנו נקפא.

אם נתקרר,

נתלהט.

ותמיד יש שמירה,

פגועה,

בעונות השנה,

כדי שיתקרר כדור הארץ ויתחמם, ויתקרר, ויתחמם

כל הזמן.

למה?

משום שיש רק אחד שמנהיג.

אבל אם היו כוחות שונים,

אז זה היה כל הזמן מתנגש.

והיה מתפרק העולם כל שנים החמישים.

אלא יש מנהיג אחד,

מנחה אחד, מוליך אחד,

מביא לאחד.

רק אחד.

ומפני שהמתחלקים בברואים התחייבנו להתבורם לחשוב בהם עד שיתישב עניינם בנפשותנו

וינוח ברעיוננו.

ואילו היו סימניה על דרך אחת בברואים כולם,

לא היה עניינם מסתפק

על אחד מהם,

ויהיה המשכיל והכסיל שווה בהכרתה.

אם היו סימני החוכמה

על דרך אחת בברואים כולם,

כולם היו שווים

אותו דבר,

אז אף אחד לא היה בספק.

ויהיה המשכיל והכסיל שווה בהכרה הזאת.

והעילה בזה שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר,

מורה שמעשהו אינו לרצונו. תקשיבו עכשיו, חוכמה אדירה.

אם אנחנו רואים

דבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר,

זאת אומרת, הוא עושה מעשה קבוע.

זה מראה שזה לא לרצונו.

למה?

למה?

לסימן שהוא הוטבע בטבע

והוא עושה את זה בגלל שהוא הוטבע בטבעו זה.

ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא.

ואין לו יכולת לשנות ממנו.

כמו האש,

שכוחה שרפה בלבד.

וכמו המים,

שהם קררים בטבעם בלבד.

אבל מי

שהוא עושה כחפצו,

יראו ממנו מעשים משתנים בעיתים משונים.

דבר קבוע שחוזר על עצמו,

זה מראה שהוא מוכרח.

ומישהו מכריח אותו.

ואם יש לו טבע, מוטבע בו.

אז הוא לא יכול להשתנות ממצבו.

שאם הוא יכול להשתנות ממצבו,

אז הוא לא מוכרח.

הוא בכל רגע יכול לעשות מה שהוא רוצה.

אם אתם רואים שהטבע

הוא טבע,

פירושו של דבר שהטבע לא משתנה ממצבו,

זה סימן שיש מכריח אותו להיות כמו שהוא.

כיוון שהוא לא יכול להשתנות ממצבו.

אז מישהו מכריחו על מצבו.

אולי זה רצון השם.

של מי?

של האש.

הנה אני עושה את רצון השם בכמה פנים, בכמה זוויות, בכמה עניינים.

כן, אבל זה ציוויו לעשות רק את רצון השם. לא תריין.

מאוס, מה זה אומר ציוויו?

מי ציווה אותו?

תודה, הוא בורא.

תודה. זה מה שאנחנו רוצים להוכיח.

שהבורא יתברך. אבל זה לרצונו, זה לא לא לרצונו.

רצונו הוא לעשות רצון בוראות.

מה זה קשור עכשיו הוא רוצה או לא רוצה?

הוא מוכרח.

אם הוא מוכרח,

אז בין הוא רוצה או לא רוצה,

הוא מוכרח.

אתה יודע מה, הרב? מבחירה. למי? לאש?

למים?

יש טבע.

הטבע הזה לא משנה מטבעו.

סימן

שיש מכריח לו.

אם האש היה יכול להיות פעמיים,

פעם רוח,

פעם עפר,

אז היינו אומרים שהוא חי וקיים בזכות עצמו.

הוא כל רגע יכול לשנות את עצמו.

אבל אם הוא מוטבע בטבע מסוים,

וזה לא רק הוא,

כל הבריות בעולם מוטבעות בטבעים מסוימים.

זה מראה על אחדות

של אחד שהטביע בזה זה,

ובזה הטביע זה,

ובזה הטביע בו טבע, טבע, טבע, טבע, טבע.

המטביע את הטבע בכולם ומעל כולם,

והם כולם נחפפים לו.

אז זה מראה מה?

גם החי יש לו טבע.

רגע, רגע.

אז זאת אומרת, מה אנחנו רואים?

מה אנחנו רואים?

דבר שעושה מעשה אחת תדיר. כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן מעשה אחת תדיר.

אם דוגמה, שמש כל הזמן

סובבת,

או הירח.

או כל עצם.

דבר שעושה מעשה אחת תדיר,

מורה שמעשהו

אינו לרצונו.

שאם הוא היה בעל רצון,

הוא היה יכול להשתנות.

אך הוא עושה בטבעו שוטבע עליו בלבד,

ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא, ואין לו יכולת לשנות ממנו.

כמו אש

שהיא רק שורפת

במים שמקררים בטבעם בלבד.

אבל אם זה היה דבר שהוא עושה כחפצו,

שהוא לא מוכרח,

שהוא לא עושה דבר אחת תדיר,

אז היה עושה מעשים משתנים בעיתים משתנים.

פעם הוא ככה, פעם הוא ככה, פעם הוא ככה, פעם הוא ככה, פעם הוא ככה, פעם הוא ככה, פעם הוא ככה.

עכשיו שימו לב, מפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו,

זאת אומרת, הקב' ברוך הוא יש לו חפץ במעשהו.

האש,

אין לה חפץ לשרוף.

אין לה רצון לשרוף, היא לא בעלת רצון.

זה טבע שות באבה.

המים,

אין להם חפץ לקרר.

הבורא, יש לו חפץ במעשיהו.

הוא חפץ במעשיהו.

אבל איננו מוגרח,

כי הוא יכול לחפוץ כל מה שהוא רוצה.

הוא יכול לחפוץ כך,

כך,

כך,

כך, כך, כך, כך, מה שהוא רוצה.

לכן הוא לא מוכרח במעשיהו.

שאם הוא היה מוכרח,

הוא היה על דרך מסוימת.

הוא גם לא צריך.

כי צורך זה סימן שיש לך מכריח.

יש לי צורך לאכול,

אז יש לי מכריח.

הקיום שלי מכריח אכילה.

בלי לאכול,

לא אוכל תקיים.

יש לי צורך של שינה.

הצורך הקיום שלי מכריח אותי לישון.

אבל הקב' הוא לא צריך.

הוא לא תלוי בכלום.

ואין לו מכריח.

לכן הוא לא צריך.

והוא לא מוטבע.

אין לו טבע.

הנהגה קבועה.

נהגה קבועה.

והוא עשה את הדברים משתנים זה מזה,

את כל מה שהוא ברא בעולם, דברים משתנים זה מזה,

כפי שמחייב את חוכמתו בכל עת,

כדי שהיא תורה השתנותם.

כל מה שאנחנו רואים שמשתנה בעולם

זה מראה על אחדותו

שהוא אחד

ועל חפצו בפעולו

על ידי רואים שהוא החפץ, שהאש תהיה אש, שהמים מים, שהרוע רוע,

שהעפר עפר,

שהשמש שמש, שהירע ירע, שכדורעז כדורעז,

שזה ככה שזה קרה,

כל זה מראה על אחדותו של האחד היחיד,

המתכנן, הבורא, השולט, המטביע, המכריח, המגביל,

זה רק אחד שעשה את הכול,

כמו שכתוב בתהילים,

כל אשר חפץ אדוני עשה בשמיים ובארץ.

הוא בעל החפץ היחידי.

הוא החפץ

שברא את כל הברואים.

וכל הברואים,

למעט האדם שהוא כדמותו וצלמו וכו',

כל הברואים,

הקב' ברא אותם על טבע מוטבע.

והטבע גימטריה אלוהים.

אז הקב' ברוך הוא,

בזה שהוא עשה השתנות העניינים השונים,

זה דווקא מראה על חפצו.

כשאני נכנס לבית כנסת זה מראה לי שיש פה אדם שתכנן ועשה את זה.

אם הייתי נכנס למערה,

מה הייתי סובר?

טבע.

יש סדקים בהרים, יש בקעות, יש כל מיני דברים, יש גם מערות.

אבל אם הייתי נכנס למערה,

רואה נברשת,

תלויה,

האה, הא, הא, זה לא טבע.

והייתי רואה מיתה, הא, הא, הא, זה לא טבע.

והייתי רואה שם מגירות וארונות וזה וזה וזה.

חביבי, פה מישהו התנחל.

יש פה התנחלות בתוך המערה.

ונערי הגבעות הגיעו.

נערי המערות.

זאת אומרת,

רואים שיש פה חפץ.

פה הוא הניח את המיטה כי הוא חפץ שתהיה לכיוון אוויר.

פה הוא שם את הארון כדי לא לבזבז מקום.

ופה הוא תלה למעלה בשביל שיעיל לו כלפי מטה.

אז אני רואה.

הרי שיש פה תכנון.

הרי שיש פה חפץ.

יש פה בעל חפץ.

אבל במה הוא השתמש?

בדברים מוטבעים.

הוא שם מיטה.

נתן לך שם מיטה על הרצון והייתה הולכת טייל.

והאדם בא לישון, אין מיטה עלך.

היא תחליט מתי לחזור.

אז הקדוש ברוך הוא ברא דברים מוטבעים,

מוכרחים.

וזה מורה

על אחדותו.

והאלוהים יודע

אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחת ותמונה אחת.

והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החוכמה בברואים.

בחומתו יתברך נחלה מהסיג,

אך זכרנו אחת מהרבה פנים שלא הגענו אליהם,

ולא יתעלה החוכמה המגעת

ואין אלוהים בלעדיו.

אז הקדוש ברוך הוא,

כיוון שהוא עושה הכל מרצונו החופשי,

בלי שיהיה לו מכריח והוא אינו מוכרח,

או אין לו צורך לעשות דבר מה,

והוא לא פועל מכוח שטבעו מכריחו,

לכן הוא עשה בעולם דברים שונים זה מזה,

כפי שמחייב את חוכמתו,

כדי שנדע מהשתנות הדברים האלה שהוא יחיד בעולמו,

ואין מי שיכריח אותו, ימנע אותו מלפעול בעולמו כרצונו.

והשכל מחייב שמטעם זה נראית חוכמת השם

מהברואים באופנים שונים.

והאלוהים לבדו יודע,

אם מחמת סיבו זו לבדה,

אם מחמת סיבה זו לבדה,

לא נבראו כל הברואים

בדמות בצורה אחת.

כי חוכמתו יתברך היא גבוהה מהשגתנו.

אז אנחנו אומרים

שלמעשה ייתכן

שזו הסיבה שהשם חילק את החוכמה לכל מיני ברואים

שמוכרחים ומוטבעים,

כדי להראות אחדותו.

שיראו שיש אחד שתכנן את הכול והרכיב את הכול לצורך מסוים.

אז ייתכן שזו סיבה אחת לבדה בצורה אחת.

אבל אנחנו לא יודעים, אולי יש לו עוד סיבות נוספות.

אבל בשבילנו זה מספיק.

נזכרנו רק טעם אחד מהטעמים הרבים,

כיוון שאין אנחנו יכולים להשיג את כולם.

ורק להשם נבדו החוכמה מגעת עד תכלית האמת,

כי אין אלוהים בעל אדם.

והוא החכם מכול ויודע על מה ולמה.

אבל לנו ברור שכל מה שנעשה בבריאה מורה על חוכמתו של האחד והיחיד,

המושל השולט והריבון,

ריבונו של עולם.

הוא הריבון האדון על כל העולם.

אז זה מהות הבחינה.

עכשיו, איך זה לא סותר את העניין שאולי יש חמישה בוראים עם מסון אחד, זה לא נגיד את הסביבה.

איך זה לא יתקן?

יש אפשרות שאו שכולם בעלי רצון עצמי, או שכולם בעלי אותו רצון.

אם כולם בעלי אותו רצון והם לא יכולים להשתנות מרצונם,

משמע שיש מכריח לרצונם להיות מוגבלים ברצון אחד.

אז אם כן, יש מישהו מעליהם שמגביל אותם.

אז אולי הם בחרו ביחד לעשות שאלה עם מונח. אז הם יכולים אבל לצאת מהרצון הזה.

אם לא נראה שהם יוצאים מהרצון, משמע שהם מוכרחים.

מה החליטו?

מה פירוש שהם החליטו?

עשו הסכם.

עשו הסכם ביניהם שמה?

הם יכולים להפר את ההסכם או לא?

יכולים להפר את ההסכם. קודם כל יכול.

אז אם הם יכולים להפר את ההסכם,

פירושו של דבר, שמה?

הם רוצים, אבל הם בחרו לעשות את הרצון אחד. בשביל מה יש להם רצון שיכול להתפרק לכמה גורמים,

לכמה עניינים,

ובעצם תוקעים את עצמם על רצון אחד?

מה זה סיבה לא ידועה לנו?

מה זה סיבה לא ידועה לנו?

ולהגיד שיש את החמישה,

אז מה הם החליטו?

שהם עברו את העולם כמו שהוא על מתכונתו,

ואין להם ויכוח ביניהם, הכל אותו דבר.

אז בעצם החמישה זה כמו אחד, נכון?

אז למה צריך חמישה?

למה צריך חמישה?

מה אתה מרוויח מזה שאתה אומר חמישה? הרי אין חמישה.

אתה רק אומר אולי יש חמישה.

אז למה אתה צריך להגיד חמישה?

בדיוק. מספיק אחד.

חייב להיות... אם זה אחד שמספיק לעשות את זה, בשביל מה הוא צריך להגיד חמישה?

הוא חייב להיות שהוא לא מוגבל, אבל חמישה לא מוגבל. לא, לא, לא, לא. הבנת? הבנתי.

עכשיו,

אך אם אנו חייבים לבחון בברואים, אם לא,

נאמר כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחוכמת הבורא יתברך,

אנו חייבים בה מן המושכל, מן הכתוב ומן הקבלה.

עכשיו אנחנו רוצים לבדוק

האם אנחנו חייבים לבחון בברואים או לא.

אמרנו זה שער הבחינה.

ואמרנו, על ידי הבחינה בברואים, בבריאות, שהקב' ברוך הוא ברב העולם,

אנחנו נוכל להכיר את הבורא יתברך.

בשביל מה השם נתן בנו דעת?

שנוכל לבחון, להבחין.

אם נבחן בברואים,

נכיר את הבורא יתברך.

מהבחינה בברואים נכיר את הבורא יתברך.

עכשיו,

נשאלת השאלה האם אנחנו חייבים לבחור בברואים או לא.

אז אנחנו אומרים ככה

אנחנו חייבים לבחון את הברואים

ולהביא ראיה מזהם לחוכמת הבורא יתברך

מן המושכל,

דהיינו מן השכל,

מן הכתוב,

מן הפסוקים,

ומן הקבלה,

מן הנביאים.

מן המושכל. למה אנחנו חייבים מן המושכל?

למה על פי שכל אנחנו חייבים

לבחון בברואים

ולהכיר את חוכמות הבורא?

למה השכל מחייב את זה?

כי השכל מעיד

שיתרון המדבר

על שאינו מדבר

הוא רק ביתרון הכרתו והבנתו

וקיבולו

דעת

סודי החוכמה המקוימים בכל העולם.

כמו שאמר הכתוב,

מאלפינו מבהמות ארץ

ומעוף השמיים יחכמנו.

כשאדם חושב

ומתבונן

ביסודי החוכמה,

ובוחן סימניה,

יהיה יתרונו על הבהמה

כפי הבנתו.

ואם יתעלם מהם,

לא יהיה דומה לבהמה,

אלא יותר גרוע ממנה.

כמו שאמר הכתוב,

ידע אשור קונהו,

בחמור אבוס בעליו,

ישראל לא ידע עמינו את בונה.

השכל מחייב

שיתרון המדבר על שאינו מדבר

הוא רק ביתרון הכרתו והבנתו וקיבולו דעת

סודי החוכמה המקוימים בכל העולם.

זאת אומרת,

אנחנו המדברים,

יש לנו יתרון על שאינם מדברים.

אלה בעלי חיים.

מה ההבדל בינינו לבעלי חיים?

שלנו יש הכרה,

הבנה,

ואנחנו יודעים לקבל

בדעת

את סודי החוכמה המקוימים בכל העולם כולו.

כמו שאמר הכתוב,

מלאפינו מבעמות ארץ

ומעוף השמיים יחכמנו

מנלפינו

זה לימוד, לימוד חוכמה.

מנלפינו, על לבך חוכמה, על לבך חוכמה,

על למד אותך חוכמה.

אז מנלפינו יותר מבעמות ארץ.

ומעוף השמיים יחכמנו,

אנחנו יותר חכמים מעוף השמיים.

אז הפסוק קובע שאנחנו יותר חכמים,

יותר מלומדים מבעמות ארץ ומעוף השמיים.

החכמים זכרם וחמרו,

שאלמלא ניתנה תורה לישראל

היינו לומדים חוכמה מבהמות הארץ,

היינו לומדים חוכמה מעוף השמיים.

אם לא הייתה לנו תורה,

היינו לומדים

גזל מנמלה, צניעות מחתול,

פיוס מתרנגול ועוד כל מיני דברים.

אבל אנחנו יותר חכמים,

יותר מלומדים מהם.

אז יתרון המדבר, מי שאינו מדבר,

זה בחוכמה,

בבינה, בהכרה.

זה היתרון שלנו מהם.

גם להם יש עוד דאבה לקדוש ברוך הוא הרב,

בפרטי שירה שאנחנו מדברים עליהם,

נכון, מהחלק שהם צריכים.

כשהאדם חושב

ומתבונן

ביסודי החוכמה

ובוחן את סימניה,

אז יש לו יתרון על הבהמה כפי הבנתו.

במה אתה נחשב יותר מהבהמה כשאתה משתמש בשכל שלך?

מה אתה עושה עם השכל?

אתה חושב

ומתבונן

ביסודות החוכמה,

ובוחן את כל סימני החוכמה בבריאה.

בזה יש לך יתרון על הבהמה.

אבל אם אתה לא משתמש בשכל לבחון ולהתבונן

אתה לא דומה לבהמה, אתה גרוע ממנה ופחות ממנה.

כמו שאמר הנביא,

ידע שור קונהו.

לשור יש ידיעה,

ידע שור קונהו.

בחמור

אבוס בעליו.

ישראל לא ידעה,

עמי לא אתבונן.

כשלא מתבוננים ולא יודעים,

אז גרועים הבהמות.

אז לכן מפה אנחנו רואים שיש חובה עלינו מצד השכל להתבונן בחוכמה וביסודותיה.

כן.

השכל מחייב שאתה תתבונן.

ותראה תינוק,

איך שהוא נולד,

כל דבר הוא מתבונן.

לוקח, מנסה לפרק,

נכניס לפה, לטעום,

כי החוש הזה הוא החוש הכי ראשוני שלו, הכל דרך הפה.

מנסה לטעום כל דבר.

אחר כך הוא מפרק, נוגע,

זורק, רוצה לראות איך זה, משמיע קול, לא משמיע.

רואים סימני החוכמה.

אבל אם תראה, אחד לא מתעניין, ילד לא מתעניין בכלום,

זה גולם.

ישר לוקחים אותו לרופא לבדוק מה קרה.

הילד הזה לא מגיב.

חתיכת בשר.

לא עושה כלום, לא שואל שאלות, לא כלום.

אהההה,

עומד כל הזמן.

מה זה?

בעל חי.

מתי הוא ניכר כאדם שהוא חושב, מתבונן, שואל, מברר, מפרק, בודק?

פה נראה אדם.

אז השכל מחייב

להתבונן בחוכמה וביסודותיה.

אז על פי שכל חייבים.

ומן הכתוב,

מאיפה אנחנו נראים מן הכתוב שחייבים להתבונן

ולהכיר את הבורא את ברא,

שנאמר

וישעי הנה וישאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?

שאלה ראשונה,

תוציא חילוני החוצה.

זה לא מתנדב אורייתא.

מה? זה לא מתנדב אורייתא. תיכף, תיכף.

תיכף, תיכף.

אז אומר,

כי יראה שמך מעשה צבעותיך ירע מכוכבים אשר כוננת.

אדם מסתכל לשמיים.

שאלה ראשונה, מי ברא אלה?

כשילד הוא קטן הוא שואל, מה זה?

מה זה?

מה זה?

כל דבר שואל, מה זה?

מה זה?

הוא עוד לא יודע לשאול מי זה? מי עשה את זה?

קודם כל, מה זה?

אחר כך שהוא מתבגר, שואל, מי עשה את זה?

יש חילונים, עד עכשיו לא שאלו מי עשה את הכוכבים.

יש להם תשובה, פיצוצים.

והם לא שואלים אפילו מי פוצץ,

מה פוצץ.

למה עכשיו התפוצץ?

מה עשה עד שהתפוצץ?

שום דבר.

פיצוצים.

אז זאת אומרת, כשאדם מתבונן ורואה את ההקשרים ואת המרחקים,

את התנועות,

הוא מבין שיש פה חוכמה.

הוא מבין שיש פה מישהו שעשה.

אתם יודעים, היה אחד חכם שקראו לו ניוטון.

ניוטון.

והוא היה מאמין.

הוא היה מאמין.

וחברים שלו למקצוע היו לא מאמינים,

בגלל שהם היו חכמים כביכול.

מה הוא עשה?

הוא עשה מתקן

עם שרשראות

וגלגלי שיניים.

והוא עשה ממש שמש,

ירח,

כוכבים,

בדיוק כמו תנועתם בשמיים,

במרחקים פחות או יותר יחסיים,

וחיבר אותם עם שרשרות

וגלגלים.

ועשה ידית עמנואלה,

שבשעה שהוא עושה ככה וככה וככה,

אז כל זה מתחיל להסתובב באותו יחס.

פעם אחת הגיע אליו אחד מהחברים למקצוע.

שאל אותו, מה זה? אמר לו, בוא אני אראה לך.

התחיל להסתובב לו.

ההוא התפעל, אין שעור.

אז הוא אמר לו,

מי עשה את זה?

אז הוא אמר לו, מה אני אגיד לך?

אתה לא תאמין.

הלכתי לישון,

וקמתי בבוקר וזה היה.

אמר לו, מה אתה עושה צחוק? איזה דבר זה?

מה זה היה?

מה זה היה עם עצמו?

אין דבר כזה.

מישהו עשה את זה.

הוא אומר לו, לא, אני אומר לך ברצינות.

אני קמתי בבוקר וזה היה.

מה, הוא התחיל להכריח אותו שלא ייתכן שזה היה מעצמו?

אחרי שהוא גמר לשכנע אותו שזה לא יכול להיות שאני אהיה מעצמו,

אמר לו, בואי תהיה החוצה.

שאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה? הוא שואל אותו, נו.

אם זה לא יכול לעשות מעצמו,

מי עושה את אלה למעלה ובלי שרשרות ובלי

גלגלים והם שומרים על המרחק.

מי עשה את זה?

מה, הוא נבוך?

לא חושבים.

בתימנית אומרים

ניש צייכל.

איך האנשים סתומים,

חכמי התכונה,

מסתכלים

רואים ובכלל לא מתפעלים?

מתפעלים מהטלסקופ,

לא מתפעלים ממה שרואים.

אין שכל.

אז הפסוקים מחייבים.

כי יראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת.

המסקנה זה אשר כוננת.

ואומר הנביא ישעיה, הלא תדעו,

הלא תשמעו,

הלא עוגד מראש לכם,

הלא הבינותם מוסדות הארץ.

זאת אומרת,

אנחנו צריכים להשתמש בידיעה,

בשמיעה,

בהבנה,

לחקור את כל מוסדות הארץ, על מה הארץ נוסדה.

לרוקע הארץ על המים, השתבח הבורא.

אתה הולך פה,

אתה הולך פה, ומה יש מתחת?

מים.

מה שם רוקע הארץ על המים.

יש מקומות שפתאום,

בשביל להזכיר לנו שאנחנו עומדים מעל המים,

אז הקדוש ברוך הוא עושה בולענים,

שפתאום נפחרת האדמה, בניין נופל לבפנים,

לתהום.

כאילו במסור.

באתר שופר.tv שמנו כמה בולענים כאלה בכל העולם,

שנתגלו דברים מדהימים, כאילו חרטו את זה.

פתאום אנשים יושבים בבית, בניין שלם, רב-קומתי,

יושבים, אוכלים, זה פה, שותים, מדברים, זה,

פתאום, זזז,

נשאבים למטה, בלי פצצה, בלי כלום, בלי שום דבר.

ואתה רואה שזה בדיוק פינת רחוב,

ובניין נייד לא נגע, וזה רק הבניין הזה. בניין אחד מן השמיים,

התחייבו לקדוש ברוך הוא,

כינס את כל הדיירים למקום אחד, דאג שכולם יגורו במקום אחד,

ובסוף, זז, שאב את כולם.

ולא נודע,

כי באו אל קרבנה.

זאת אומרת,

לפעמים אנחנו צריכים להכיר,

אתמול דיברנו פה בסעודה בשבת,

על האונייה Magic One,

ועל מה שקרה לאונייה, ונכון?

אתמול אונייה גדולה ענקית, ענקית, בגואטמלה,

פתאום החליטה לעשות מה שאני אמרתי לכם אתמול.

אהההההההההההההההההההההההההההההה צללה.

ענקית.

ענקית, אוניית שעשועים.

טוב!

נמחיש את מה שאמרנו.

זה לא יאמר כי יסופר.

אולי נספר לכם היום עוד פעם על ספינה.

זה לא יאמר כי יסופר.

מה אצלו ישראלים על יישהו?

כן,

כמניין טוב.

איטליה. איטליה, איטליה.

של אח שלה, לא?

אח של שרי.

אח שלה?

הריסון מלשון א' ו-ה' מתחלפים.

הריסון.

בקיצור, אז רואים מפה שהפסוקים מחייבים אותנו לחקור ולבדוק.

אחר כך אומר ישעיהו הנביא,

החרשים שמעו

והעברים הביטו לראות.

יש אנשים שהם עושים את עצמם חרשים מרצון ועברים מרצון.

אז אומר הקדוש ברוך הוא, הלו,

תפקחו את העיניים,

תקשיבו,

תתבוננו.

ואמר קהלת,

טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם.

מה חי ייתן אל ליבו?

זאת אומרת, אדם צריך להתבונן מה תכליתו בעולמו, על מה הוא בא בכלל לעולם.

לא יכול ללכת אדם ככסיל בחושך

ולא פוקח את עיניו לשאול שאלות על מה באתי לעולם.

טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה.

כי בבית משתה אתה שוכח מסיבת הווייתך בעולם ומה תכליתך.

אבל כשאתה הולך אל בית אבל אתה נזכר מאחריתך,

אז אתה תופס מה עליך לעשות ולהספיק.

באשר החי ייתן אל ליבו.

כל זמן שהוא חי עדיין, הוא רואה בית אבל, הוא רואה איזה היה חי ואיננו.

אז הוא ייתן אל ליבו שזה אחריתו,

ויתעורר בזמן.

ואמר קהלת, החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך.

מה זה החכם עיניו בראשו?

והטיפש, איפה העיניים שלו? לא בראש.

אז מה אומר פה?

שהחכם עיניו בראשו,

אלא בראשו של עניין,

לראות מאחריתו.

החכם רואה מראשית מה יהיה אחרית.

החכם

רואה את הנולד.

רואה זה עכשיו בנוחה, נולד זה עתיד.

הוא רואה את העתיד, כבר עכשיו הוא רואה.

זה החכם.

אבל הרשעים בחושך, הדמו.

הם הולכים בחושך.

הכסיל בחושך הולך.

לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע. עזוב אותי, בחיית דינם. מה אתה מבלבל לי את המוח?

תן לחיות, מה אתה בא לי עכשיו עם זה?

יש עולם הבא, יש זה? תן לחיות.

תן לחיות,

תן לי להיות בחושך.

באמת הם הולכים כל פעם לחושך.

דיסקוטקים הם חושך,

הכל חושך.

מחפשים חושך.

יש כוח

מה הם צריכים לעשות פה בעולם.

והם משלמים להיות בחושך.

משלמים להיות בחושך.

וגם להאפיל על השכל הם שותים קוניאק, שיבס, ערק,

יעקוב.

יעקוב.

יין, ערק, קוניאק, בירה, יעקוב.

לא מספיק להם בחושך, עוד מחשיכים את השכל לגמרי.

לגמרי מחשיכים את השכל.

ואמר חכם שלמה,

ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור,

עד נכון היום,

דרך רשעים כאפלה,

לא ידעו במה קשה לו.

אז רואים מפה שלא רק השכל מחייב,

שזה יתרון האדם מן הבהמה בשכלו,

להתבונן, להכיר, לחשוב,

אלא גם הפסוקים מחייבים אותנו,

את ההתבוננות.

ומן המקובל,

מה שאמרו זיכרונם לברכה,

כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב,

נתנו לך שכל.

אתה יכול לחשב תקופות, מזלות,

אתה לא מחשב.

הכתוב אומר עליהם,

והיה כינור ונבל,

תוף וחליל, כל הזמרים הפסולים,

ויין.

כל זה אומר,

והיה כינור ונבל, תוף וחליל,

ויין משתיהם.

ואת פועל אדוני לא יביטו,

ומעשי ידיו

לא ראו.

ואמרו חכמים,

מסכת שבת,

מניין שחייב אדם לחשב בתקופות ומזלות,

שנאמר, ושמרתם מעשיתם,

כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים,

אשר ישמעון את כל החוקים האלה.

ואמרו, אין עם חכם ונבון

כעם הזה.

זאת אומרת, זה מראה על חוכמתנו, על נבונותנו.

איזוהי חוכמה ובינה שהיא לעיני העמים?

הווה אומר, זה חשבון תקופות ומזלות.

ואמרו,

הביא מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה,

ושכרה עבירה כנגד הפסדה.

זאת אומרת, אדם צריך לחשבל מה הוא עושה פה בעולם,

מה זה כל הבריאה,

לאן אנחנו צריכים להגיע.

ואמרו, אלמלא ניתנה תורה לישראל,

למדנו צניעות מחתול ועריות מיונה,

ודרך ארץ מתרנגול וגזל מנמלה.

צניעות מחתול שהוא,

אחרי שעושה את צרכיו,

מצניע.

ועריות מיונה שאינה נזקקת אף פעם למישהו אחר.

ודרך ארץ מתרנגול,

שהתרנגול,

לפני שנזקק לתרנגולת, מפייס אותה.

קוקוריקו,

קוקוריקו,

קוקוריקו, ורק אחרי זה.

וגזל מנמלה.

והנמלה אינה גוזלת את חברתה.

אז אם לא הייתה ניתנת תורה לישראל,

היינו יכולים ללמוד מבעלי חיים מה שהוטבע בהם.

הוטבע בהם, הם לא עושים את זה מרצון.

זה הוטבע בהם, הם לא יכולים לשנות את טבעם.

וכבר התבהר חיוב הבחינה בברואים.

אז רואים שיש חיוב לבחון את הברואים

ולהביא ראיות מסימני החוכמה.

אז זאת אומרת, הנה מפה הוכח

שחייבים אנחנו להשתמש בשכלנו על מנת להכיר את בוראנו.

והראיה שהוטבעו הבעלי חיים בטבעם ואינם יכולים לשנות אותם.

היה פעם ויכוח עם הרמב״ם,

מחכמי מצרים,

שהם תמיד ניסו לחלוק על חוכמתו, כי הוא היה מאוד מכובד אצל מלך מצרים, וניסו כל פעם לקלקל את היחסים בקנאתם אותו.

והם אמרו שהם יותר חכמים ממנו.

והם אמרו שאפשר לאלף

בעלי חיים ולהפוך את טבעם,

לשנות את טבעם.

והרמב״ם טען שאי אפשר, מה שהוטבע בבהמה, בחיה, בעוף,

אי אפשר לשנות.

והם אמרו שאפשר לשנות.

אז אמר להם המלך, בבקשה, אתם רוצים להוכיח שאתם צודקים?

בבקשה, בואו תוכיחו.

הם אמרו, אנחנו נוכיח

שחתול יכול להיות מלצר.

לקחו שלושה חודשים,

אלפו חתול,

הלבישו אותו פפיון, שמו לו ככה סינר,

ופתאום נכנס חתול. המלך יושב, כל השרים, הכל פה, שם,

והוא הולך ככה טרינג-טרינג,

טרינג-טרינג, טרינג, טרינג, טרינג.

ומגיע לשולחנו, מחלק צלחון,

הכל

מוריד סעקומים,

הולך, חוזר,

פשייק, כולם מחיאות כפיים, פה פה פה פה פה.

אמרו לרמב״ם, נו,

מה אתה אומר?

שאל אליו חתול או לא?

אמר רק רגע,

מוציאים מהכיס שלו קופסה קטנה,

שחרר עכבר והחתול,

קפץ על השולחן עוד, על המלך, על הצרים.

אמר להם הרמב״ם, זה מלצר זה, זה חתול.

רבי חנניה ברגע שאומר, צעק על רוזנקות ישראל,

בעיקר רבים תורי מצוות,

שנאמר זאת רבי אדיר,

מה אתה מבחן? יש לך אלף שעות.