למה אני מחלק בחינם א

- - - לא מוגה! - - - 

ההפרש שבין עבודת הבורא ושאר מעשי העולם

בעניין הביטחון באלוהים יתברך.

יש הבדל בין עבודת הבורא לבין שאר המעשים של העולם.

איך צריך לבטוח באלוקים?

בשאר ענייני העולם?

אז אין גלויים לנו האופנים של הטוב

ברע, במועיל,

בסיבה מן הסיבות ובעדי שאר איתם.

אנחנו לא יודעים בעצם

מה הדבר שאנחנו נתעסק בו ומה האופנים שיהיו בו טוב.

בסיבה מן הסיבות.

ולא נדע את האופנים של ההפסד והרע,

בקצתם בלתי קצתם,

דהיינו, בחלק מהם.

כי לא עמדנו על איזו מלאכה מן המלאכות שטובה לנו.

היא יותר ראויה לבקשת הטרף והבריאות והטוב,

ואנחנו לא יודעים באיזו סחורה ובאיזו דרך ובאיזה מעשה מן המעשים העולמיים נצליח כשנתגלגל בהם.

אז כל זה עלום,

לא ידוע מראש.

אז מה עושים במקרה כזה?

מן הדין עלינו שנפתח באלוהים בבחירתה והשלמתה לעוזרינו על מה שיש בו טובתנו,

מאחר שנתגלגל עליהם ונתחנן אליו להעיר לבבנו לבחירת הטובה והראויה לנו מהם.

אז מה הדין אומר? הדין אומר שצריכים לפתוח באלוהים.

האדם בוחר לו איזו מלאכה והוא צריך להשלים את כל מה שצריך בשביל אותה מלאכה.

הוא יפתח באלוהים שיעזור לו כדי שתהיה לו טובה מזה,

שתצמח לו טובה מכל הפעולה.

כמובן, אחרי שהוא מתגלגל לעשות את כל הדברים שצריכים בזה,

להתחנן השם להעיר את לבבו, לבחור

את הטובה ביותר בשבילו והראויה לו.

זה בענייני העולם הזה.

כל זה מדובר במי שאין לו את הדרגה המקסימלית,

שהוא לא טורח ולא יגע בכלל.

אז זה בענייני העולם הזה.

כי אף אחד לא יודע בעצם מה יתגלגל לו מאותה מלאכה, מאותה עבודה וכולי.

הן עניין הבריאות, ההצלחה,

שלטונות ועוד.

אבל בעבודת הבורא יתברך זה לא כך.

מפני שכבר הודיע אותנו הקדוש ברוך הוא את הפנה הנכונה לנו.

זאת אומרת, בתורה כתוב בדיוק

כל המצוות שצריכים לעשות,

מה התועלת בהם, מה ההפסד מהם.

והקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לבחור בהם.

וגם נתן לנו את היכולת לעשותם.

מי שאומר זה קשה,

הוא פשוט לא רוצה לעשות.

כי אם השם ציווה,

אז כמו שאבא לא יבקש מילד קטן להרים 50 קילו,

אז הקדוש ברוך הוא לא יצווה אותנו לעשות מצוות שאין בכוחנו לעשות.

אז אם הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו והודיע לנו ואמר לנו לבחור בזה, ויעד אותנו כבר בגמול על זה, ואמר לנו בדיוק,

גם כמה נקבל.

עכשיו אם יבוא אחד ויתחנן לקדוש ברוך הוא ויגיד לו,

ריבונו של עולם,

תן לי לבחור בטוב,

מהמצוות שלך, תן לי זה, יבקש ממנו כל מיני בקשות כאלה.

והוא יבקש מהשם שיהיה לו ביטחון,

שיראה לנו את אופני הטוב לנו.

נהיה טועים בדברינו ושכנים בביטחוננו.

אז לא שייך שבן אדם יתחנן אל השם

שימחר בטוב.

ולא שייך שבן אדם יבטח בקדוש ברוך הוא שהוא יראה לו את אופני הטוב.

זה נקרא טועה ושכן.

למה?

משום שכבר קדמה ההודעה אותנו דרכי העבודה.

משום שהקדוש ברוך הוא כבר הודיע אותנו איך

לעבוד אותו ואת מה שיועיל לנו בעולם הזה ובעולם הבא.

כמו שאמר

משה רבנו, ויצוונו אדוני לעשות את כל החוקים האלה,

ליראה את אדוני אלוהינו לטוב לנו כל הימים.

אז הקדוש ברוך הוא פורט לנו בתורה את כל המצוות.

ומשה אומר, ויצוונו אדוני לעשות את כל החוקים האלה.

אז מה אתה שואל?

שהקדוש ברוך הוא ייתן לך לבחור בטוב? ידריך אותך בזה? מה?

שיסייע לי, אנחנו חיים את זה.

לא, אני...

אם יש לו את היצר שחרר, הוא ייתן לנו סייפה, ייתן לנו...

אנחנו לא...

אנחנו מדברים לא על עכשיו בקשה נגד היצר. אנחנו מדברים עכשיו שייתן לו את הבחירה הנכונה.

מה זה קשור ליצר?

כתוב לך בדיוק מה לבחור.

ויצוונו אדוני לעשות את כל החוקים האלה.

ליראה

את השם אלוקינו.

זה אומר, מה הטעם?

ליראה את השם אלוקינו.

במה השכר?

לטוב לנו כל הימים.

הקדוש ברוך הוא אומר לך הכול.

מה עוד צריך לבקש ולהתחנן,

שיסביר לי ויגיד לי, הנה, הכל כתוב.

ואמר, בגמול העולם הבא,

וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות.

אז הוא אומר שגם עצם זה שאנחנו נשמור לעשות את כל המצוות, צדקה תהיה לנו.

מה שהשם ייתן לנו, הוא גמול בעולם הבא,

זה צדקה מאיתו יתברך.

כמו שלמדנו, ששכר העולם הבא לא מגיע לאדם אפילו אם יעשה את כל המצוות הכתובות בתורה, ויעשה מצוות כחול הים.

מה שהוא קיבל כבר בעולם הזה זה לעילא ולעילא יותר ממה שהוא פעל.

כמו שאמרנו, שאנחנו אומרים בנשמת כל חי,

על אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות, הפעמים הטובות שעשית עימנו,

ועם אבותינו.

אין לנו לשלם.

אין לנו לשלם.

ועוד הפרש יש

בין ענייני העולם

לעבודת השם יתברך.

אמרנו שבענייני העולם אדם לא יודע איזה מלאכה טובה לו ולא תזיק לו וכו' וכו'.

על זה הוא צריך להתחנן ולהתפלל לשם יתברך

שידריך אותו,

שיכוון אותו

לדברים הטובים והנכונים שיעשה,

ושלא ייגע לריק

ולא ילד לבהלה.

אבל בענייני תורה לא שייך לבקש מהקדוש ברוך הוא ולבטוח בו,

שהוא ידריך אותי,

הכוונה יבחר בשבילי ויודיע לי מה לבחור ומה לא,

כאילו יש איזה מצוות שאפשר לוותר עליהן,

או כאילו צריך איזו הדרכה מיוחדת.

הכל כתוב.

בעבודות

אתה לא יכול לגשת,

להסתכל לתפריט של עבודות,

ופתאום, תודה,

כמו באורים ותומים,

כמו באורים ותומים יופיע לך בדיוק אתה,

העבודה המתאימה לך מן השמיים זה שתעשה ככה ככה ותעבוד בעיר כזאת וכזאת ותעבוד כך וכך שעות ואצל אדם כזה וכזה.

אם תעשה ככה, אז יהיה לך טוב.

אין דבר כזה, אף אחד לא יודע.

שם

האדם הוא כמו מגשש באפלה,

ושם שייך לבטוח בשם ולהתפלל לשם ולהתחנן לשם שידריך אותנו.

אבל בעבודת הבורא,

מה אתה צריך להתחנן, מה אתה צריך לבקש?

יש לך ספר הוראות מדויק שאומר זה וזה וזה וזה וזה וזה, תעשה.

זה וזה וזה וזה וזה וזה וזה,

לא תעשה.

מה מסובך כל כך?

הכול כתוב, כתוב מה שכר, מה עונש שלו, תתחיל לעשות.

הרב אמר שיש מציאות שאדם יבטח בברור עולם, שמה שנמצא לו מראש השנה יקבל, גם אם לא יעבוד.

אז איך רבי יוחנן היה סנדלר, רבי יצחק נפח, דוד המלך, רועי צאן?

כבר ענינו על זה כמה פעמים.

בדורות ההם לא הייתה אפשרות,

רק בדרך נס קבוע להתפרנס כי לא הייתה מציאות שזה הגיע מדרך אחרת.

בימינו אנחנו רואים שהאופציות הן בלתי מוגבלות,

שאנשים ניזונים, מתפרנסים מקופות צדקה, מגמ״חים, מאנשים, מתורמים,

מהממשלה, מכל מיני קשקושים.

יש דרכים אינסופיות כמעט שאדם היום יכול להתפרנס.

יש מדינות שלמות היום שמי שלא עובד מקבל משכורת קבועה כדי שהוא יוכל לחיות.

יש אנשים שעוברים לצרפת,

שם מקבלים בערך שווה כסף לפה, 10,000 שקל, 8,000-10,000 שקל,

למי שלא עובד.

גן עדן, לא? בלי סיבה, בלי סיבה, לא עובד.

אז יש מציאות היום שונה ממה שהיה פעם.

לפחות יושב ולומד, לומדים לפחות? מה הם עושים את זה? עובדים עוד עבודה בלי שלום.

ועוד הפרש יש.

בענייני העולם יש את, שוב, הסיבה המשובחת-מגונה והמגונה המשובחת.

לפעמים הסיבה שאתה חושב שהיא משובחת יכולה להיות מגונה.

דוגמה,

הייתה תקופה שההייטק צמח ופרח ופתאום זה נפל ונהיה משבר בענף ואנשים לא היו להם כסף.

אז מה קרה?

התאזן.

המזונות התאזנו.

חצי שנה הוא עבד והרוויח 30,000 שקל.

חצי שנה הוא לא עבד בכלל.

התאזן, הגיע ל-15,000 שקל ממוצע.

ואם זה יתארך יותר, אז הממוצע ירד.

אבל המגונה יכולה להיות משובחת, והמשובחת יכולה להיות מגונה.

ככה זה העולם.

פעם הולך, פעם לא הולך.

אין דבר כזה שדבר מסוים כל הזמן מצליח

בענייני העולם.

אבל בענייני העבודה והעבירה הם לא כן,

כי המגונה והמשובח מהם לא יעתק מעניינו ולא יתחלף לעולם.

זאת אומרת, עבירה זה לעולם עבירה,

מצווה זה לעולם מצווה.

זה לא משתנה.

אז אם אתה עסוק במצוות, שכרך מובטח תמיד. אין דבר כזה שיהיה פיחות במצוות,

ערכן ירד.

אין דבר כזה.

אין דבר כזה שעבירה פתאום תסולח.

יגידו לך, תשמע, העבירה הזאת אין דבר. עכשיו פעם אנחנו... אין דבר כזה.

אז ענייני העבודה והעבירות

זה דברים קבועים, ייצוגים חקוקים בסלע.

אתה יכול להיות בטוח שמה שאתה עושה, לפי מה שאתה עושה, ככה תקבל. לא ישתנה.

בעוד שבענייני העולם אתה כל הזמן על גלים, אתה לא יודע מה יהיה.

כל ימיך אתה בחששות.

יכול להיות שכל ההשקעות הגדולות שהשקעת יום אחד לא יהיו שוות אבק.

זה יכול להיות. זה בטוח.

זה בטוח. בסדר.

זה רק עניין של זמן.

נשאיר להם את זה בספק.

אבל מה שראוי לפתוח עליו

הוא גמר מעשה העבודה.

על מה אנחנו צריכים לפתוח?

שנצליח לגמור את מעשה העבודה.

כי זה לא בטוח.

זה לא בטוח שתצליח לגמור את העבודה שאתה רוצה לעשות.

אנחנו מדברים על עבודת הבורא.

אתה רוצה לעשות פרויקט,

לכבוד השם יתברך, פרויקט.

להציל, לעזור, גמר, לא משנה מה.

אז על זה ראוי לבטוח איפה אני צריך את הביטחון,

שאני אצליח לגמור את מעשה העבודה.

אבל הבחירה לבחור בלב שלם ונאמן,

וההסכמה וההשתדלות,

שאני מסכים ובאמת משתדל בבור לבב,

בלב ברור ועם כוונה לשמו הגדול,

זה תלוי בי.

אבל גמר המעשה,

לא תלוי בי.

לכן אני רוצה לבטוח בשם יתברך,

שאחרי שבחרתי בלב שלם ונאמן לעשות את עבודת הבורא,

והסכמתי על הדבר, השתדלתי בלב נקי וכיוונתי לשמו הגדול,

נותר לי רק לבטוח בשם שישלים בידי את גמר המעשה שבחרתי.

כי זה אף אחד לא הבטיח לי שאני אצליח לגמור את כל הרעיונות

והרצונות שלי בעבודת הבורא יתברך.

ובזה,

בזה אנחנו חייבים להתחנן אליו, לקדוש ברוך הוא,

לעזור אותנו ולהורות אותנו עליו,

כמו שכתוב,

אדריכני ואמיתך ולמדני.

באמר, אדריכני בנתיב מצוותיך.

באמר, דרך אמונה בחרתי.

באמר, דבקתי ועדבותיך, אדוני,

אל תבישני.

באמר,

ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד,

כי למשפטיך ייחלתי.

כי דוד המלך אומר את זה.

זאת אומרת,

כל מה שאנחנו עושים ומשתדלים,

אחרי הכול כדי שנזכה לגמר המעשה,

אז אנחנו צריכים להתחנן ולהתפלל להשם יתברך שיעזור אותנו ויורה אותנו בדרך,

שנוכל להשלים את המעשה על הצד הטוב ביותר.

ומה סוגי התחינות שאדם מתחנן? כמו שאמר דוד,

אדריכני בנתי מצוותיך, אדריכני בעמיתך ולמדני.

דרך אמונה בחרתי.

דבקתי בעד דיבותיך, שעמל תבישני וכו'.

וכל זה ראייה שבחירתו הייתה במעשה העבודה.

כל זה ראייה שבחירתו הייתה במעשה העבודה.

למה?

כי אחרי כל מה שהוא עושה, ומשתדל,

ופועל והכול,

זה לא מספיק.

צריך גם להתפלל ולהתחנן שהקדוש יעזור שתגמור.

אז כל זה ראייה שהבחירה הייתה במעשה העבודה,

שבאמת הוא רצה להצליח עד תום.

אך ההתפלל על האלוהים, על שני דברים.

שני דברים.

על מה מתפללים?

אחד מהם,

לייחד את לבבו ולחזק בחירתו בעבודתו בהרחקת טרדות העולם מליבו ועיניו.

זאת אומרת, הוא מתפלל להשם,

ריבונו של עולם,

תייחד את לבבי,

תחזק את בחירתי

בעבודה,

עבודה שלך.

ותרחיק ממני טרדות העולם,

מהלב ומהעיניים.

תהיה אלה שני סרסורי החטא.

עין רואה, לב חומד,

וכלי מעשה גומרים.

זאת אומרת, הוא מתפלל להשם שהוא רוצה להתמיד בעבודת הבורא, ושטרדות העולם לא יפריעו לו ויסורו מליבו ומעיניו.

כמו שאמר,

ייחד לבבי נראה שמך,

גל עיניי והביטה נפלאות מתורתך,

העבר עיניי מרעות שווא,

הט ליבי אל עדבותך ודומה להם.

זאת אומרת,

דוד המלך מבקש,

ייחד לבבי שהלב שני יהיה מאוחד רק בדבר אחד, לי יראה את שמך.

שום דבר לא רוצה שיהיה בלב שלי,

רק לי יראה את שמך.

ומה שאני מבקש, שהעיניים שלי

ישתמשו בהם רק לדבר אחד, גל עיניי והביטה נפלאות מתורתך.

שהעיניים שלי יראו רק את נפלאות התורה.

מה כן אני מבקש?

שתעביר מעיניי רעות שווא.

לא רוצה לראות דברים שאני לא צריך לראות.

והט ליבי אל עדבותיך,

ושהלב שלי כל הזמן יטה

אל מצוותיך ואל עדותיך.

אני לא כל כך אומרים את זה, כבוד הרב, לפני שלומדים.

יש שם יהי רצון, בדיוק. כן, אבל זה אומרים טקסט, צריך להתחנן. אני מתכוון על זה, נכון? בטח.

מה שני,

מי לראות, מי לראות.

והשני,

לחזק איבריו

על השלמת המעשים בעבודתו.

והוא שאמר,

אדריכני בנתיב מצוותיך, סעדני וייבשע בהרבה כמוהו.

מה פירוש?

אבל דבר שני, צריכים להתפלל גם שיהיה לנו חוזק באיברים,

כוחות.

לעמוד

בכל המשימות האלה בעבודת הבורא.

שיחזק את האיברים שלנו, שנוכל להשלים את המעשים בעבודת הבורא.

אז זאת אומרת,

תפילה אחת זה שהאדם ייחד את הלב שלו

והעיניים שלו

לעבודת הבורא יתברך,

ושיתחזק בבחירתו בעבודת ה' וירחיק ממנו את כל הטרדות

של העולם.

ומצד שני, שיהיה לו כוח באיברים לעבודת הבורא יתברך,

שיוכל לעמוד בכל המשימות.

פירוש החלק החמישי.

והוא חובות האיברים אשר תועלתם ונשקם

מתעברים אל זולתו.

עכשיו, מה החובות שלנו באיברים שלנו?

שהתועלת והנזק הם עוברים לזולת.

זאת אומרת, יש מצוות שבעשייתם עם האיברים שלנו אנחנו עושים אותם כלפי הזולת,

לא כלפי עצמנו, כלפי הזולת.

אז מהם החובות של האיברים?

ומה התועלת?

ומה הנזק?

בזה שאנחנו עושים כלפי האחרים, כגון צדקה,

כשאנחנו נותנים לשני,

במעשר שנותנים לכהנים.

ולימוד החוכמה ללמד את האחרים בצוות בטוב,

בצוות האחרים לקיים את הטוב

ולהיזהר מהרע, להזהיר מעשיית רע,

ולהשיב האמנות,

להחזיר את מה שאתה התחייבת למישהו,

שהוא שמח עליך, האמין לך.

אז להשיב את זה.

להסתיר את הסוד. מישהו גילה לך סוד, אז להסתיר אותו.

זה דברים שאתה מתחייב

כלפי הזולת.

צריך אדם

בחובות האיברים לעמוד בהם,

ולדבר טוב

על אחרים ולעשות טוב לאחרים.

וכיבוד אבות,

והכניע הרשעים אל האלוהים,

והורות בני אדם, דרכי טובתם.

ולחמול ענייהם,

ולרחם עליהם,

ולסבול חרפתם כשמאיר אותם אל העבודה. אם בא מישהו ומוכיח אותך

ואומר לך שאתה לא עושה כהוגן,

אז תסבול את החרפה הזאת, אל תשיב לו. הוא צודק, הוא צודק.

הוא מייחל אותם,

הוא מיראם

בגמול ובעונש.

זאת אומרת, הרי אנחנו מחויבים גם לפעול אצל אחרים, להשפיע עליהם טובות, ולהזהיר אותם, ולהדריך אותם, וכו'.

בכל הדברים האלה,

שאמרנו שזה חובות האיברים שלנו כלפי הזולת,

אופני יושר הביטחון בזה שיהיה האדם צופן בלבבו כל המעשים האלה ודומה להם,

זאת אומרת, כל הזמן יהיה שמור בלבו, מתי יבוא לידי ואקיימנו.

זאת אומרת, ישאף תמיד האדם

לעשות זאת ולקיים את הדברים האלה שאמרנו,

וזה יהיה צפון בלבו,

ויבחר עשותם.

הוא צריך תמיד לבחור בדברים, לא להשתמד מזה, לא להתעלם מזה.

הוא צריך לשאוף תמיד לבחור לעשותם, ויסבב עליהם.

הוא צריך להביא את עצמו למצב שיוכל לפעול בזה.

מה?

נחזור.

צדקה לתת,

מעשרות לתת,

ללמד חוכמה, לצוות אנשים בטוב, להזהיר אותם מרע,

להשיב לאנשים את האמנה, לא להתעלם כאילו בסדר, אני חייב לא ולא עכשיו, לא עכשיו, לא עכשיו.

תחזיר מהר.

להסתיר את הסוד,

לדבר טוב, לעשות טוב, לכבד עבוד, להכניע את הרשעים,

להורות בני אדם דרכי טובתם, לחמול על עניים.

אז לא להיות פסיבי,

להיות אקטיבי,

לפעול, לסבב כדי לעשות את הדברים האלה,

לרחם עליהם,

ליירא אותם בגמול ובעונש.

אז אדם צריך לצפון בליבו את כל המעשים האלה,

והדומה להם גם משהו לא פירט,

ויבחר לעשות אותם ויסבב עליהם.

כמו שהקדמנו בחלק רביעי מחיוב הבחירה,

עלינו להתקרב אל האלוהים בלבד,

לא בשביל לקנות שם וכבוד ביניהם, בין בני אדם,

ולא לקוות תגמול מהם על מנת ש...

יישלמו לנו אחר כך גמול חוזר ולא כדי להצטרר עליהם לראות שאנחנו מעליהם

ואחר כך

יבטח על האלוהים

בהשלמת המעשה שכיוון לעשותו מהם

כפי מה שהוא רוצה בו ממנו אחרי שיסבב עליו.

אז הביטחון שלנו

זה ככה,

כל הדברים האלה צריכים להיות צפונים בלבנו,

צריכים להשתדל מאוד להשיגם

וצריכים לסבב את עצמנו, להביא את עצמנו,

לבצע אותם.

ולא על מנת כבוד, ולא על מנת לקבל גמול,

ולא על מנת להתנשא.

ומהו הביטחון שאנחנו צריכים עכשיו בקיום הדברים האלה בחובות האיברים הללו?

הביטחון הוא של לבטוח באלוהים שישלים את המעשה הזה שאנחנו רוצים לעשות, או המעשים שכיוונו לעשות אותו בהם

כפי מה שהוא רוצה מאיתנו שנעשה,

כמובן,

אחרי שנעשה פעולות.

לא נפתח בשם שהוא יגמור את המעשה ולא נעשה כלום.

אלא כל זה אחרי שיסבב לעשות את הדברים.

וייזהר כפי יכולתו בכל זה להסתירו ממי שאין צריך לו להודיע,

כי בהיותו נסתר יהיה שכרו יותר גדול ממה שיהיה אם יהיה נודעה.

זאת אומרת, אבל כל המעשים האלה שאנחנו עושים,

ישתדר אדם להצניח את מעשיו,

להסתיר ממי שלא צריך להודיע, כי יש מקרים שצריך להודיע.

לדוגמה,

אם זה יגרור אחרים לעשות פעולות דומות,

ויצא מזה קידוש השם,

לדרבן אחרים לעשייה כזאת,

ולהביא דוגמה, הנה, ככה וככה עשיתי וזה פעל והועיל כדי לעודד אחרים, זה כן.

אבל אם ממאה אתה מודיע למאה, אחד תפסת.

אתה פרסמת, זו השאלה,

אולי לא כדאי, אתה יודע, לחשוף מאה בשביל פוס אחד. זו השאלה, מה התוצאה שתנבח מזה?

ממאה תפסת אחד.

מה תנבח אם הנביעה הזאת היא חיובית על פי רצון הבורא?

אז אתה צריך להגיד את הדברים.

אבל אם לא,

אם אין תועלת, אז סתם מגלה לאנשים שידעו שאתה כזה.

אבל אין בזה שום דבר. זה שאמרת לו לא יעשה ולא יפעל, ואין בכוחו ולא כלום ואין בדעתו ולא שום דבר.

אז מה זה מועד שאתה מודיע?

זאת אומרת, השכר גם יהיה יותר גדול ממה שאם יהיה נודע.

יש כאלה, לדוגמה, שהם נותנים צדקה,

אז הם אומרים, אבל שאף אחד לא ידע.

אז יש סיבה אמיתית

שאף אחד לא ידע.

כשהוא רוצה להצליע את מעשיו עד כמה שאפשר.

ויש קמצנים פשוט, הוא לא רוצה שיתחיל תור אצלו.

אז הוא אומר פשוט מאוד, אל תודה על אף אחד.

אותו מדבר, אתה מבין. אתה מבין? לא, גם לא מצווה לפרסם. לא? לא?

מה?

מברך רעהו בקול רעם,

קללה תחשב לו.

אחד אומר, שמע, בבית פלוני יש שם תנור פתוח כל הזמן.

כל הזמן יש שם אוכל.

אז מה אתה עושה?

מברך רעהו בקול רעם, קללה תחשב לו.

מתחיל לשלוח לו אנשים מכל השכונה, הוא אומר, תלכו תאכלו אצלו.

ההוא עושה טאבון עכשיו, לך, לך יש פיתות חמות.

מה זה?

ומה שלא יוכל להסתירו יזכור את השורש אשר הקדמנו,

כי התועלת והנזק לא יהיו מן הברוהים,

כי אם ברשות הבורא יתברך.

אז אם לא יוכל להסתיר את הדבר,

סוג דבר שהוא עושה, אי אפשר להסתיר אותו.

אז צריך לזכור שהתועלת והנזק

לא יהיו מן הברוהים,

כי אם ברשות הבורא יתברך.

אז אל תחשוש.

אל תחשוש. אתה אומר, שמע,

אני עכשיו לא יכול להסתיר את הדבר.

היות ולמדתי שכדאי להסתיר את הדבר ולא לפרסם לי את שכר הגדול,

אז אני לא אעשה עכשיו שום דבר, כי אני לא יכול להסתיר.

אז הוא אומר, לא, לא, לא, לא. אם אתה לא יכול להסתיר, גם תעשה.

גם תעשה.

ואם אתה חושש,

אז תדע לך שהתועלת והנזק זה לא מן הברואים,

אלא הכל ברשות הבורא יתברך.

אז תעשה, תעשה, תעשה, תעשה, אל תפחד, תעשה, תעשה.

אם אתה יכול להסתיר,

ואין בזה שום תועלת שאתה תגיד,

אז תסתיר.

אבל אם אין אפשרות להסתיר, אז לא תעשה.

הוא אומר, לא, לא, לא, תעשה, אומר הכזו, תעשה, תעשה,

והתועלת והנזק לא מן הברואים, אלא ברשות הבורא יתברך.

כבוד הרב, מאיפה הם יודעים שאם נושא מצווה בספר, ספור גדול יותר?

מתן בסתר יכפה אף.

אז רק מתן בסתר, כתוב שהוא יכול לכפות את האף שכבר יצא כנגד האדם.

אחרון אף.

אחרון אף. אז אם יש אחרון אף,

אז מתן בסתר יש לו מסוגלות ויכולת וכוח.

מה, השכר שמונעים ממך צרות זה לא שכר?

מה, צריך לקבל רק ג'ובות?

רגע, אם אני רוצה לתת לאבריכות כלשהו סוג כסף מסוים. כן. עכשיו, יש דרך, נגיד, להעביר את זה לתוך הבנק. בדרך כלל הוא לא מתקן לבנק, הוא ירד עוד שלושה ימים.

עד שלושה ימים הוא לא ירד שיש לו את הכסף, הוא לא ידע שיש לו את הכסף,

הוא ירד שיקנוע.

עכשיו אני אומר, אני שואל, מה, אז מה אני אעשה? אני אתן לו את זה ביד.

אולי הוא קצת ירגיש לא נעים, אבל...

ממה נשמע, מה הדין?

תתן לו לבנק.

לבנק? למרות שעברו שלושה ימים?

שיהי, עברו שלושה ימים.

כן? כן.

מה הבעיה?

ואם לא תתן לו בכלל, הוא ימות אחרי שלושה ימים?

לא, הוא יכול לא ימות. אז שלום, אז תן לו.

אם אתה באמת רוצה שלא ידע ולא כלום, אז תן לו בבנק.

כאשר יגלגל הבורא על ידו מצווה יחשוב בלבו כי טובה מאת הבורא יתעלה שהטיף בה אליו.

ואל ישמח משבח אותו בני אדם עליה.

ואל יחפוץ בכבודם בעבורה.

ויביאהו זה להתגאות במעשיהו.

ויפסיד ליבו בכוונתו לאלוהים.

ויפסיד מעשיהו.

ויאבד שכרו.

שמעתם?

אדם יכול לעשות מצוות ולהפסיד את הכול.

איך מפסידים את הכול?

ההנאה של הכבוד, לא?

הקב' ברוך הוא מגלגל על ידו מצווה.

מה זה מגלגל על ידו מצווה?

אדם יכול לעשות מצוות בלי סוף, נכון?

ניסיון, ניסיון.

מה זה מגלגל על ידו מצווה? כתוב, מגלגלין זכות על ידי זכאי.

לא כל אחד זוכה לכל מצווה.

לא כל אחד זוכה לכל מצווה.

אבל יש אחת שמתגלגלת על ידו מצווה.

לדוגמה, בית הכנסת הזאת

התגלגלה מצווה על ידו של הרב יגאל כהן,

שהחליט

והשם נתן בליבו להקים את הבת כנסת.

בתוך ימים ספורים השם זיכה אותו והוא הקים בית כנסת.

ששנים פה בסביבה כולם אמרו איפה אפשר לעשות, מה אפשר לעשות, איך אפשר לעשות, מה אפשר לעשות, איך אפשר לעשות, מה אפשר לעשות.

דיברו, דיברו, דיברו,

והשם לא גלגל על ידם את המצווה.

עכשיו, כאשר יגלגל הבורא על ידו מצווה,

יחשוב בליבו. מה יחשוב?

יחשוב שהטובה הזאת מאת הבורא יתברך

שהוא היטיב בה אליו.

הקדוש ברוך הוא עשה לו טובה והיטיב לו.

אז הוא צריך לשבח את השם על הטובה שנתן לו.

אבל לא ישמח

כשישבחו אותו בני האדם

על זה שהוא עשה את המצווה.

ימעיטו לו את המצווה. אל ישמח בשבחו אותו בני האדם עליה וגם לא יחפוץ בכבודם בעבורה.

יתרחק כמה שיותר מהשבחים שנותנים לו בעבור המצווה.

למה?

זה יכול להביא אותו להתגאות במעשהו.

מה זה להתגאות? הוא לא צריך להשוויץ

ולהגיד לכולם כן, כן, בטח, אני יודע, אני יודע.

לא צריך להגיד.

בפה.

מספיק שבלב שלו הוא מתגאה.

ויביאהו להתגאות במעשהו, ואז יפסיד את ליבו וכוונתו לאלוקים.

כי כל הלב

והכוונה צריך להיות לאלוקים.

לא בשביל שבח מבני אדם.

לא בשביל להתגאות עליהם.

אלא כל מה שעושים צריך להיות בשביל השם בלבד.

ואם לא יהיה כך הוא כן יתגאה,

יפסיד מעשהו

ויאבד שכרו.

למה? קיבלת שכר.

אתה יודע שאתה הולך כמו טווס?

אחלה שכר קיבלת.

זהו, מספיק.

לא מגיע לך יותר.

אז אפשר להמיר, אתם שומעים?

הרגשה של טווס בחיי העולם הבא.

איזה טיפשות שבן אדם,

בגלל שהוא מרגיש שהוא טווס,

הוא יכול להפסיד שכר לעולם הבא לנץ אמצעים.

בדרך כלל אדם רוצה שיעשו לו בלב בלב. הוא אוהב את זה, אני יודע מה, מה יהיה עם זה? שיסבול.

שיסבול.

מאה אחוז. מה לעשות?

אפשר לעשות את זה בתשובה.

מה?

אדם שעשה את זה.

כן.

אפשר לעשות את זה בתשובה או שזה מיוחד בארצות?

אדם יכול, כן, לעשות תשובה על ידי זה שיעבוד על שפלות.

אבל כבר נהנה.

אדם יכול לעשות תשובה גם אם הוא נהנה. גם אם הוא עבר עבירה ונהנה הוא יכול לעשות תשובה.

אדם עבר עבירה ונהנה.

אדם יכול

לכונן ולבכות לפני ה'

ולהתחנן על הטעות שגבה ליבו

לפני ה'.

מה הבעיה?

בתנאי שלא יחזור על זה עוד הפעם. כמו העבירות

שאדם עשה ונהנה מהעבירה.

נהנה מהעבירה.

אז איך הוא יכול לעקור את ההנאה? הרי הוא נהנה.

אם הוא מבין את הגנות עכשיו של העבירה

ואת הביזיון של העבירה,

והוא מתחרט על זה ומתעפר ומתפלש, כמו שאומרים,

אז הבן אדם הזה מתקן את זה.

הוא מעתה הוא נוקט בדרכי החנבה והצניעות וכו'.

משהו אחר, לא לעקור את החטא. הוא הסיד את השכר.

אז זה חטא שהוא חטא,

אז הוא תיקן את החטא, אבל הוא לא מקבל את השכר בחזרה. הוא מקבל אותו בחזרה, את מה שהוא עושה. בחזרה, בחזרה.

אפשר לעשות כללית, כל המידות שעסקים יש בהן. כל מה שאתה עושה מאהבה,

אתה הופך אפילו את הזדונות לזכויות.

הבנת?

זה השם הרחום והחנון שנותן אפשרות לתקן הכל בכל מכל כל.

הנה, השכל לא מסכים.

מה, אבל איך, מי, אבל כבר קיבלת, מה, נהנית, באתי, איך אתה יכול?

מה זה, קומבינות?

הקדוש ברוך הוא הטוב והרחום יודע שאנחנו ניכשל, יודע.

הוא לא רוצה שניכשל.

אז הוא נותן אפשרות.

הבעיה זה שאנשים יש להם את האפשרות גם לתקן את העבר ולא מתקנים.

זה הבעיה.

איך מתקנים? אומרים על הכל, אני אומר על הכל או פרט פרט?

על הכל אתה אומר?

פרט פרט. פרט פרט? פרט פרט. אם אתה לא זוכר. אם אתה לא זוכר, אתה אומר על הכל.

מה שאתה זוכר פרט פרט. בדיוק. אבל אתה לא יודע באמת אם אתה מתקן.

זה אם אתה שמח מהדבר הזה. לבד, אתה שמח מהפעולה. איך אתה יודע אם זה גר? אם אתה שמח לבד, אין איסור.

כשאדם שמח בפיקודי השם,

זה מצוין. מי אמר לך לא לשמוח?

אבל אם אתה שמח משבחים,

זאת אומרת, אתה מצפה להם.

אתה יודע,

יש אנשים שפותחים בשיחה בשביל שתגיע למה שהם רוצים שאתה תגיע.

יש כאלה שמזמנים את עצמם לקראת.

אתה מבין?

יש כל מיני דברים שתכסיסים.

אז זה הבעיה.

אם אדם אמר לך,

אשריך שזכית, אתה לא יכול לבלום אותו, הוא כבר אמר.

אבל אתה לא צריך להשתבח מזה, אתה לא צריך להרגיש מזה שבח.

אתה צריך להודות לשם השתבח הבורא שזיכה אותי.

אבל לא בשביל השבח.

אם אשתו מעודדת אותו, זה נפלא.

אני יכול, אתה יכול, הם שותפים.

הרב, אתה יכול לעשות את ההרמה,

נגיד, נגיד, נגיד, אתה עשית פעולה מסוימת, אתה אומר, זה, הבאתי מלא שותפים, הם עשו את זה.

נו. אז מותר לך לעשות את זה? אבל עדיין אתה מודיע שאתה חלק מזה.

גם את זה לא ראינו.

אולי נתחיל ככה.

בשביל מה אתה צריך?

זה מראה כמה בן אדם מסכן.

כמה הוא רוצה אחשבה.

הוא לא מחשיב את עצמו בכלל.

הוא מרגיש שהוא גורנישט של גורנישט, אפילו שהוא עשה דברים גדולים, הוא מרגיש שעדיין הוא אפס,

אם לא יעריכו אותו אנשים.

מה אתה צריך הערכה מאנשים?

מה אתה צריך?

אתה זה אתה.

יגידו עליך יותר, לא יוסיף לך.

יגידו שאתה פחות, לא ימחיתו ממך.

מה אתה צריך אותם?

סליחה, אנשים.

בשביל מה?

יש אנשים שטופחים לעצמם על השכם כל יום.

ואמר לי פעם, סיפרתי את זה,

שאמר לי אחד, תגיד לי, איך אתה מרגיש אחרי שאנשים שמים ציציות וחוזרים בתשובה וזה וזה, איך אתה מרגיש?

מרגיש? אני לא מרגיש שום דבר.

אני הולך הביתה לישון, וזהו, והוא הולך.

מחר קם,

יש עוד יום, צריך לעבוד, ממשיך.

אני לא מבין את זה, מה, אין לך איזה הרגשה ככה וזה? כן.

אמרתי לו, לא, אין לי שום הרגשה.

למה לא? זה נותן לך...

לך זה... לא, זה נותן לי גם מחר. לך זה נותן לי. למה לי לא... כן. בקיצור, אז הוא אומר לי, אני נגר.

אני נגר.

אני, לדוגמה,

אחרי עשר שנים

יכול לדפוק בדלת, כשעשיתי ארון מטבח.

שלום, אני הנגר, כשעשיתי לכם את הארון מטבח.

אפשר להיכנס לראות איך הוא נראה?

מכניסים אותי, אני רואה?

ואז יש לי חדוות יצירה.

ככה הוא אומר לי.

אתה מבין? הוא לא שוכח את כל מה שהוא עשה כל החיים שלו. איפה הוא עשה ארונות? איפה זה?

מדברים איתו שיחה. אתה גר ברחננה?

כן. אוה, שם אני עשיתי כמה ארונות קיר, וכמה זה, וכמה זה.

הוא חייב לתקוע את מה שהוא עשה בכל מקום, בכל שיחה.

בכלל, מי ידבר איתך על זה?

הוא תוקע, אני הייתי שם.

כן, ואנשים, כן. בטח, בטח, הייתי, בטח, הייתי באוסטרליה, כן, כן. ואם הוא לא היה,

בטח, ראיתי את זה בגוגל ארת.

ראיתי, כן.

כן, כן. אתה מבין? חרית, אנשים,

כל אחד רוצה להחשיב את עצמו בסיפורים.

תעבוד, חביבי.

באנו לעבוד, אין זמן, יאללה.

פואו, הבנתי.

תרוץ.

בקיצור, כבוד הרב, אני רואה מפה כל זה.

צריך את מידת הענווה פה. ודאי. אחרת הוא לא השתלט על זה. ודאי. תמידו גאווה זה בעיה, כבוד הרב. ודאי. זה בעיה, אם הוא חייב לגאווה, זה... וזה הבעיה של רוב העולם.

כי צריך מידת הענווה לעבוד. ודאי.

ודאי.

לכן יש אנשים,

יצאו מן העולם,

עשו הרבה מעשים,

יגיעו לעולם האמת,

ויגידו לו, מה אתה מחפש בבקשה?

איפה מה שמגיע לי? אומרים לו, כבר קיבלת למטה.

קיבלת בשפע, בשפע.

דאגת לקבל, דאגת לקבל.

אדם צריך לדעת, העבודה לאלוקים לבדו.

לא צריך שבח ולא צריך כלום.

ויגנו אותך ויאמרו, מה זה משנה?

יעזוב אותך, הכל שטויות.

תעבוד, תעבוד, תעבוד. אין זמן.

אין זמן.

אם תתמקד במה אמרו ומה לא אמרו, לא תספיק שום דבר לעשות.

חלק מהספיקו.

מה? חלק מהספיקו. נכון.

טוב, הסיפוק עצמי הוא...

אני לא רוצה שמישהו אחר יגיד לי, ואללה, כל הכבוד וזה, עזרת על הראש. אתה לא צריך עדיין. צריך שאני ארגיש טוב מפה שעשיתי.

כדי שיהיה, ניתן לי כאן אחר, אבל גם לא טוב.

הוא אומר שהוא שם שטויות לאנשים, זה לא עושה שום דבר. כל מה שדיברנו זה אם הוא מקבל שבח מאנשים,

לא אם הוא מעריך את מה שהשם נתן לו טובה. הרי הוא צריך להודות לשם על הטובה שנתן לו.

זה לא צריך להגיד מידה. מצווה זה דבר שבונה עולמות מוכנים.

אז מה, אם נתנו לו כבוד ואמרו לו ישר כוח,

אז כבר הוא קיבל את השכר של זה?

הרי כל העולם הזה לא שווה למצווה,

אז למה הוא צריך את הכבוד?

לצער הרע.

בסדר, אז תהיה עם יצר הרע וגהנום.

אין בעיה. בסדר, יהיה עם יצר הרע וגהנום, אבל לפחות הוא יקבל את השכר על המצווה. למה הוא מפסיד את המצווה? הוא קיבל כבר. ומה? בזה שאסור לו ישוכח הוא קיבל? בוודאי.

אז איפה שחכמים אומרים שכל העולם הזה לא יכול לשלם על צירך של מצווה. נכון, נכון.

אבל הוא העריך את המצווה בשבח של בני אדם. לכן,

כיוון שהוא העריך את העולם הבא שלו בשבח מצווה פה בעולם הזה,

אז זה השכר שהוא מבין שמגיע לו.

כי הוא לא מסתפק במה שיש לו לעולם הבא.

הוא אומר, לא, אני רוצה עוד.

אני רוצה פה.

זאת אומרת,

זאת אומרת, אם מגיע לך העולם הבא,

אם מגיע, נגיד,

אחד עשה מצווה שמגיע לו על זה מיליארד דולר.

אבל הוא יקבל את זה בעוד חודש.

אבל הוא אומר, לא, לא, אבל אני רוצה עשרה שקלים כבר עכשיו.

אז העשרה שקלים של עכשיו יותר חשובים ודחופים לו מהמיליארדים שהוא יקבל אחר כך. אבל זה כבר עצה מייצר או לא אשם? עזוב אותי מילים, ייצר או לא? כל הזמן מילים.

מה אתה מאשים בייצר הרע?

אתה ייצר הרע.

אם אתה מחליט כל פעם ייצר הרע, אתה כבר זה הוא.

כל מילה ייצר הרע, ייצר הרע, ייצר הרע.

השתחרר ממנו.

מנסה. אתה לא מנסה. אתה כל הזמן מלביש עליו את כל ההאשמות.

בן אדם עושה מצווה. כן. הוא זרק חצי מהחיים שלו בשביל המצווה הזאת,

ובסוף בגלל שאנשים אמרו לו יש עוד חק, אז בשביל זה הוא לא מקבל שכר.

אמרנו, לא שאמרו לו.

אלא שהוא שמח שמשבחים אותו בני אדם.

כתוב, אל ישמח

בשבח אותו בני אדם עליה.

אני מבין שבן אדם הוא אומר משהו כוח, אז הוא שמח.

אל ישמח!

והוא אומר, ואל יחפוץ בכבודם עבוריו!

בשמיים יבררו אם זה שמחה מזה או מזה,

הם יחליטו.

אין שום בעיה. אתה תגיד שזה לא,

ושם יגידו לך אם זה כן.

אין בעיה.

מי שרוצה לחרט את עצמו, אין בעיה. Welcome.

לפי זה יש מישהו שקבל גל-אדן בכלל? יכול להיות.

לא הפכת לו את הקערה, אה?

יש לי כלום, יש לי כלום.

לא יודע, צריך לברך את זה. צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא שנהיה בגילנאום.

זה לא צריך לבקש, זה אוטומטי.

עוד פעם תשמע, עוד פעם תשמע מה כתוב.

אל ישמח וישבח אותו בני אדם

ואל יחפוץ

בכבודם בעבורם.

אתה מצד עצמך אל תשמח ואל תחפוץ.

אם אתה לא יוזם ולא כלום, ובאו ואמרו לך איזה שבח,

אתה בלב שלך בפנים

לא שמח.

מה זה לא שמח?

מה עשיתי?

עשיתי מה שצריך.

הוא עושה לשם שמיים. זה כמו,

נגיד עכשיו אני אשאל אותך שאלה.

כשהיית ילד קטן

ואימא שלך הכילה אותך,

אז אתה לקחת ביס, אז היא אומרת, יופי, גיבור, יופי, גיבור.

ואתה שומע גיבור, פתח פה גדול ואתה פותח פה גדול, והיא מכניסה לבית, יופי, גיבור.

והילד מבסוט.

מכל השבחים האלה הוא ממשיך לאכול.

הוא לא רוצה לאכול,

אבל עם השבחים

הוא פותח את הפה.

עכשיו תאר לך בגיל שלך שאתה אוכל מסעדה ואומרים לך, יופי, גיבור.

מלצר עומד לידך ואומר, איזה גיבור.

איך אכלת? איזה ביס.

איזה זה.

תגיד לו, מה אתה מבגר?

תעוף מפה.

מה אני ילד קטן?

מה אתה עומד עלי?

מה אתה עומד עלי?

למה, מה עשיתי? אני חייב לאכול.

אותו דבר במצוות.

עשית מצווה. מה אתה מחפש שישמעו אותך? מה עשית?

עשית מה שצריך, מה אתה...

רק השכל של האנשים כמו ילדים קטנים.

נשארו קטנים.

תשבח אותי.

כל יום תשבח אותי. מה תשבח אותי?

מסכן. אדם אין לו,

אין לו את העני שלו.

הוא לא חי את העני שלו. כל הזמן תלוי באחרים.

מה יגידו עליי? מה יגידו? מה אומרים, מה אמרו?

מה אמרו?

איך היה? איך היה? איך היה? אתה זוכר? אתה זוכר מה היה? אתה זוכר? כן. אל תשאל! לפני שלושים שנה. ספר לו! ספר לו! ספר לו!

מה זה הדברים האלה? תחיה! תחיה! תזרום! הלאה! קדימה! סע!

אבל זה אדם מוצא ערך עצמי!

זה הבעיה!

שהוא מחפש את הערך העצמי ממי שלא יכול להעריך אותו.

מה אתה מבקש ממנו ערך עצמי?

הוא יודע להעריך אותך?

או שיעריך אותך יותר,

או שיעריך אותך פחות.

ואם הוא יעריך אותך בדיוק, אז מה הוא הוסיף?

מה הוא הועיל?

אתה זה אתה! אין יותר מעטה! אבל זה טבע של בן אדם. זה לא טבע של בן אדם! אני רוצה לראות מישהו שילך לעבודה, ובעל הבית שלו לא ייתן לו מילה אחת טובה. אולי יעבוד שם גם אם ייתנו לו 100...

מאה שקל לשער. למה אתה אומר? יש אנשים שעובדים בשביל... למה אתה אומר? אצלי עובדים אנשים ולא מקבלים מילה אחת טובה.

הם מקבלים מילה טובה, אני יודע. הכלל אצלי זה ככה, כל זמן שאני לא מעיר,

אתה בסדר גמור.

אם אני מעיר,

אז אני מעיר על מה שאתה לא בסדר.

מה צריך להעיר?

אבל השקט זה הערכה. אדם עשה מה שאמרתי לו, אז אני צריך להגיד לו, יפה שעשית מה שאמרתי? ברור שיפה שעשית מה שאמרתי, כי לא אמרתי לך משהו אחר.

אבל השקט זה הערכה.

זה קצת לא מסתדר, כי הרב לצרי אמר שמי שמתחתן,

הוא אומר לאשתו שאוהב אותה, ואז אחרי זה אשתו שאוהב אותה, ואז היא אומרת, לא אם אתה לא אוהב אותה,

אז מה אתה רוצה? אם ישתלם, אני אגיד לכם.

אז מה לא טוב?

אישה תמיד רוצה לשמוע שאתה אוהב אותה. אז מה אם היא רוצה?

אז מה היא רוצה?

יש בעיה אצל נשים,

ואצל תינוקות, ואצל יצר הרע, תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת.

שמה זה בעיה,

אתה מבין?

זה טיפוס.

צריך לטפל בטיפוס.

אבל הנקודה היא שאדם צריך לדעת.

אתה לא צריך לשמוח בשבחים ואתה לא צריך לחפוץ בכבוד.

אמרו לך? אמרו לך, בסדר, אמרו.

לא אמרו?

בסדר גמור.

זה סימן שהם יודעים בדיוק מי אתה.

למה הם לא אומרים?

מהקנאה, מה פתאום שהוא יתרום לך?

אתה מבין שבחים.

אני יודע, כבוד הרב, מי שהוא צנוע ואין לו גאווה,

הוא כמו שהרב אומר, הוא לא צריך את זה.

ודאי שלא. זה טבעי אצלו, אבל מי שהוא,

אז הוא צריך לעבוד על המידה הזאת, כי אם הוא צריך את זה, אז יש לו בעיה.

נכון. הבן אדם באופן טבעי, כשהוא צנוע ואין לו גאווה, הוא לא צריך את השבחים, הוא לא צריך... כשאומרים לו, הוא לבד אוחד, זה אוטומטי.

אפילו לא לדחות, הוא לא צריך לשמוח, במה יש לשמוח?

עשיתי דבר פשוט, צריך לשמוח.

אל תחזיק אותו לא לעצמך. אדם אמר בן אדם מלא ערכה יבוא.

כבוד הרב, אדם חייב ערכה.

מה?

אדם חייב ערכה.

קודם כל זה נכון, אדם חייב הערכה עצמית.

בן אדם מלא ערכה הוא מת.

הוא לא קם בבוקר.

רגע, אני שואל אותך, אתה חושב שמעריכים אותך באמת כמו שאתה? נכון? לא. ידעתי. ואתה לא מת.

בסדר. ואתה לא מת.

אבל זה מעודד אותך.

אבל זה לא מעודד, כי אתה לא מקבל את הערכה האמיתית אתה. לא משנה, אתה מקבל חמש אחוז, אבל זה מאוד... חמש אחוז.

חמש אחוז, 95 אחוז אתה לא מקבל, אתה צריך למות.

אתה יודע כמה פעמים?

ערכה אבל חייב בן אדם, כבוד הרב.

אפילו העובדים של הרב, עצם זה שהרב לא אומר להם, זה הערכה הכי רבה. 100%

אבל הרב הרגיל אותם שהשקט זה הערכה.

מה לא טוב?

זה הערכה, נו. מה איזה מילה? הוא לא אומר להם כלום, זה הערכה? כן. ודאי.

כן, קח את הטוב של חנן.

איך קוראים לו? לא מבין מה אתה מדבר.

אדם היה בצבא, גמר את הצבא,

לא העריכו אותו בכלל,

כלום, לא כל יום. הקצין בא... רגע, לא מקלל את הצבא בעבור. לא הבנתי, הצבא.

הקצין בא, אומר לך תודה רבה שקמת, כל הכבוד שקמת, כל הכבוד שהתאמנת, כל הכבוד שזה. לא.

נגמר בסוף, כתוב, גמר את הצבא בהצטיינות, אה, עכשיו אומרים לי, לא, כי שלוש שנים לא אמרו נגדו שום טענה,

כתבו שהוא סיים בהצטיינות.

אבל לא הבנת מה אתה רוצה, על כל רגע, על כל פעולה שיגידו לך?

לא, לא.

לא כל כך, אתה לא גמר.

אני לא אומר.

אני אומר לכם, שתודה שבאתם כל יום, דמיים. אה, הנה, הנה, מה זה... אומר לכם.

לא, זה גם הערכה, אבל זה גם הערכה.

לא, זה בגללי אני אומר לכם, לא בגללכם.

תודה רבה שבאתם, הארץ הייתם מדבר לעצמי.

הלאה. יוציאו את הרב. אבל הפירוש הוא ש...

כן, ואתה רוצה לאזן, אני יודע.

כן.

אני כאדם,

אני אדם לא נכון, אני לא אגיד, מפרגן. הוא עשה חיל טבעי, עשה צדקה, הפעיל מישהו,

והוא בא אליו ואומר, שמע, השם זיכה אותך לעשות מעשה נכון וטוב,

וככה תתפרר לשם שלי. וכל כך אמרו לי, זה כל כך הרבים.

אז מצידי אני צריך להגיד תגובה חיובית על מעשה חיובי שעשה. זה לא הסיבה. זה בדיוק, יכול להיות. זה לא הסיבה.

השם עודד אותו, וזיכה אותו לזכות ערבים. זה לא הסיבה.

זה לא אומר שהוא מבינת מי מבחינת עצמו. זה לא הסיבה. הוא מבין להגיד לא להתגאות, וזה יפה.

אבל אני כאדם מהצד שלו. זה לא הסיבה. לא, לא, אני מדבר על הצד שלי. זה לא הסיבה.

כי אני אדם פסיבי.

זה לא הסיבה.

זה לא הסיבה.

הסיבה שצריך לפרגן לאנשים

זה לא בשביל האדם שעשה את הפעולה,

כי האדם שעשה את הפעולה הוא כבר עשה אותה.

אז מה הפרגון מוסיף?

בשביל שאחרים ילמדו שצריך לשבח דבר כזה, שהדבר הזה הוא שבח לעשותו.

כל הפרגון,

לא, הוא יודע, הוא עשה.

מה אתה צריך להגיד לו?

עשית אותה, אז מפרגנים אותו?

לא, מפרגנים אותו, כי הוא יודע שהוא לא עשה תאורות.

תגיד, מה אתה חושב שאנשים... רק אתה תהיה מבקר המדינה שתפרגן או לא תפרגן?

בתקווה הם עשו טוב או לא... שמעת?

אם אדם עשה מצווה,

אם אנחנו מפרגנים למצווה שהוא עשה,

אנחנו מודיעים ברבים את חשיבות

המעשה שנעשה כדי שימשיכו אנשים לעשות כדבר הזה.

מפרסמים עושי מצווה,

למה מפרסמים עושי מצווה?

כדי שידעו שהמצווה שהוא עשה זה הדבר החשוב מאוד שצריך לעשות וממנו צריך ללמוד.

ככה צריך לעשות.

זה נקרא מפרסמים מעשה מצווה, עושה מצווה.

למה?

בשביל שידעו שזו הדרך, יילך בה.

אבל הפרגון כלפי האדם עצמו, הוא לא נזקק לו. הרי הוא עשה את המצווה, הוא יודע מה הוא עשה.

למה אתה צריך לפרגן? מה, אתה נותן לו חותמת?

אתה נותן לו חותמת?

זה כאילו אתה אומר לעצמך,

אני חזק, אמן.

אני גיבור, נכון.

אתה צריך

לאשר את מה שעשית? עשית כבר. למה עשית?

בגלל שאתה יודע שצריך לעשות.

מה אחד מאשר לך? אני צריך אותך שתאשר לי?

מה צריך שתאשר לי?

נתתי צדקה, אתה אומר לי כל הכבוד שנתת צדקה. מה זה כל הכבוד?

מה, אני לא יודע שצריך לתת צדקה? אתה אומר לי כל הכבוד?

כאילו בטעות עשיתי את זה. עשיתי, כי צריך לעשות.

אבל הפרגון צריך להיות בשביל לחזק ידי עושי מצווה.

גם הם לא רואים את זה אחרים?

מה? לא. אם אני אומר לבן אדם ב-S.M.S באוזן, אני אומר לו... לא, לא, לא. כי יש אנשים שהם רשעים,

שהם מפרשים כל דבר. אתה יודע למה הוא עשה את זה?

בגלל ככה וככה. אני אומר לך, אני מכיר את זה ככה וככה.

אז בא, אחד נותן חיזוק?

אתה מבין? בשביל שלא יסתכלו לכיוונים שליליים, כאילו הבן אדם עשה ככה וככה.

גם אם זה בסוד, זה משפיע על הבן אדם שעשה, זה נותן לו הרגשות טובה. לא צריך הרגשות, לא צריך הרגשות.

אתה אכלת בשבת?

מישהו שיבח אותך שאכלת?

ואם יבוא וישבח אותך,

אני רוצה להגיד לך, כל הכבוד שאכלת הרבה בשבת. אני עשיתי מבצע, משהו שקשה לעשות, ומישהו שלח לי בסמס איזה מילה טובה על זה. אין שום בעיה, אין שום בעיה. זה הערכה, זה הערכה, זה הערכה, זה הערכה, זה הערכה, זה יכולים לשלוח, ואתה יכול להגיד לו, אני מעריך, ואשריך, ותזכה, וזה,

מה קשור עכשיו,

שהאדם, איך קוראים לו, יחכה לזה, כאילו מזה הוא חי?

לא, בסביבה זה טוב, מה?

מישהו אמר,

מישהו אמר שלא,

אבל לא ישמח

בעצם זה שמשבחים אותו. השמחה שלו צריכה להיות מעצם עשיית המצווה,

ולא מהשבח!

אתה צריך להרגיל את עצמך,

תקשיב, אתה צריך להרגיל את עצמך,

לא להיות נפעל,

לא להיות נפעל,

ממעשי בני אדם בשבחם או בגנותם.

אתה צריך להיות אדם שעושה את מה שצריך לעשות, כמו שצריך לעשות, ושלום על ישראל, זה הכול. אתה צריך שהוא מחפש לאנשים על מה שהוא עושה ולמעשה שהוא עשה. כמו שהגמרא אומרת, על מזם בת גגלה,

שהייתה תמה גוללה לכולם,

והייתה פתח בימים לשבת.

למה? הייתה תמה,

היא צמה בשביל לגלות.

בקיצור, הנקודה היא, אדם צריך להיות במצב שהוא שמח בעצם המצווה שהוא עשה, והוא לא צריך שמחה מאחרים שישמחו אותו במה שהוא עשה.

אם אתה תאכל,

ואחרי שתאכל מישהו יגיד לך כל הכבוד שאכלת,

אתה תשמח על מה שהוא אמר לך.

כאילו מה עכשיו, התיאבון שלך נהיה יותר? אתה נהנית יותר? עכשיו אתה שבע עוד יותר?

מה התוספת הזאת עושה?

שום דבר.

אבל בן אדם שמסכן,

אין לו מספיק כבוד בחיים,

והוא ממש מרגיש שאף אחד לא מפרגן לו ולא כלום,

אז לכן הבן אדם הזה,

הוא שמח על כל דבר שאומרים לו וכו' וכו' וכו'.

אז זה לא אכפת לנו אם אתה שמח מדברים, מאמירות וזה פה ושם, אבל בשמחה של מצווה,

אם השם גלגל לך מצווה לידיך ועשית אותה,

אתה צריך לדעת להודות על הטובה שהשם גלגל.

אני חוזר על מה שכתוב, ותשימו לב.

וכאשר יגלגל הבורא על ידו מצווה,

השם מגלגל את המצווה על ידו,

יחשוב בליבו שהיא טובה מאת הבורא יתעלה שהיטיב בה אליו.

הקדוש ברוך הוא זיכה אותו והיטיב לו במצווה הזאת, ודווקא אליו נתן אותה,

אז הוא שמח ומודה לקדוש ברוך הוא.

ואל

ישמח בשבח אותו בני אדם עליה.

מה יש? מה יש?

קצת שמחה, שמחה, שמחה.

באל יחפוץ בכבודם בעבורה.

זאת אומרת,

אל ישמח אחרי שהם

שיבחו אותו,

אל ישמח שהם שיבחים אותו,

ואל יחפוץ בכבודם.

זה פה הוא יוזמה אישית, הוא חפץ בכבודם, והוא בעצמו מביא את עצמו לידי זה שיכבדו אותו.

למה?

זה יביא אותו להתגאות במעשהו.

זה יביא אותו להתגאות במעשהו.

קשה להגיד שהרבה אנשים לא יגיעו להתגאות מרוב שבחים שמשבחים אותם.

אבל זה יביא אותו להתגאות במעשהו,

ומה יקרה?

מה יקרה?

יפסיד ליבו וכוונתו לאלוקים.

הרי מה עשית?

עשית את זה בשביל האלוקים? קיימת את המצווה לאלוקים?

לא קראת לאנשים לפני עשיית המצווה, בואו תראו מה אני הולך לעשות, בואו תראו מה אני הולך לעשות, נכון?

עשית את זה לאלוקים, נכון?

אז הכוונה של הלב שלך הייתה לאלוקים.

ועכשיו מה?

אם אתה מתחיל להשתבח מהאנשים ואתה חפץ לקבל כבוד מהם,

אתה מפסיד את הכוונה שהתכוונת לאלוקים.

כי עכשיו ניכר,

ניכר בעליל,

שאתה מחפש שכר עכשיו על ידי השבחים מהאנשים,

אתה מפרסם ומודיע את מעשיך,

ואתה חפץ בכבוד מהם,

ממילא הנה אתה מקבל את שכריך עכשיו.

ואז יפסיד מעשיהו ויאבד שכרו.

אז עשית מצווה,

אשריך ואשריך. אם ישבחו אותך, תגיד תודה רבה.

אל תתפעל מזה ולא כלום,

ואל תשאף ואל תתחכך עם אנשים בשביל שישאלו וידעו וזה ופה ושם.

ואני עתיד לבאר את זה בשער המתאים,

אומר בעזרת השם, עוד בהמשך אנחנו...

אז זה החלק החמישי, כן.

תודה רבה.

כן.

אני יצא לפני כמה שנים להיות ולהביא יוסף כולדנו,

שהשם ישלח לו כוחה שלמה.

כן. מי שמכיר אותו, הבן שלו מברוך כולדנו,

לקח חוצה לישיבה באשדוד,

ישיבה קטנה, והוא נתן שם מסיכת מוסר.

כשהוא יצא והוא בא לאוטו, הוא התחיל לבכות.

הוא ממש בכה בדמעות.

אמרתי לו, כבוד הרב, למה אתה בוחר?

הוא אומר, מה עוזר כל מה שאני עמלתי ובאתי וטרחתי והכול,

ושכל הישיבה עמדו בתור ונשקו לי את היד?

הוא אומר, מה עושה לי עכשיו העץ הרעה? הוא אומר לך, אתה רואה, רבי יוסף, אתה גדול, כולם ינשקו לך את היד?

אני מדבר על בן אדם שהוא היה אז בן שמונים.

מה יעשה בן אדם שיורד מהבמה, רב למשל יורד מבימה,

שיש שם אלפיים, שלושת אלפים,

וכולם מתחפשים ליד הרב.

אז מה אתה רוצה עכשיו?

הוא אומר שהוא לא נענה.

זה הוא בכה.

להיפך, הוא הצטער מזה.

אז הוא ממש בכה.

זאת השערה לפני. לא נענה. לא, לא. זאת השערה לפני.

קודם כל, אני רוצה להגיד לך... אבל אני רוצה להגיע למתקנה שאנחנו לומדים עם הלך, לא עם בן אדם. רגע, רגע, תקשיב, אני רוצה שתבין. לא, באמת. עכשיו אני רוצה להבין, בגיל 80 הוא רק נזכר בזה?

לא, לא. כל החיים שלו היה ככה. ותמיד הוא בכה אחרי זה? לא, תמיד הוא דיבר ו... אני שואל, תמיד הוא בכה אחרי שנשקו נוטיון?

לא, פה זה היה מקרה. פה זה היה מקרה. אוקיי, זה אחד. שתיים.

שואל עוד שאלה.

הוא הפסיק ללכת אחר כך לתת דרשות?

לא, הוא לא הפסיק. למה הוא לא הפסיק?

כי לתת דרשות זה יותר חשוב מהצער על הנשיקות, נכון?

אני ידעתי באחת הקלטות שאני לא סובל שמנשקים אותי ביד עם כל הטילל של האנשים.

ולמרות כל זאת ממשיכים לטלל וגם מושכים לי את היד בלי רשות.

נו, אז מה אתה רוצה, שאני לא הולך להרצאות בגלל זה?

חס וחלילה, אני רק אומר שאנחנו לומדים עם הלך.

אם הרב יורד מהרצאה של עשר אלף... אתה יודע מה?

אני מוכן לתת לך עכשיו,

שכולם יעברו וינשקו לך את היד. נראה איך תרגיש אחרי זה.

חס וחלילה.

אבל אם הרב יורד מהרצאה של עשר אלפים...

ואני מרחם על אנשים,

ואני מכוון להם את היד, אחד פה, אחד פה, שלא יהיה על הטילל של השני.

אני עושה ככה.

אם הרב יקבל את הנשיקה על המשכון ולקבל סיפור,

אז הרב עשה דבר גדול. הוא זיקה אותו. זה מה שלימד אותי... הרב לא צריך להיקחק. זה מה שלימד אותי הרב שלי,

השם יניחנו בגן העדן. אמן, אמן.

הרב יחיאל כהן משבזי.

אני הייתי עושה ככה בהתחלה,

לא הייתי מסכים.

אז הוא אמר לי, אתה לא עושה בסדר, אתה מעליב אנשים.

אנשים נפגעים.

הוא לא מבין למה אתה עושה ככה.

אז תיתן להם.

בגללו התחלתי לתת.

קודם לא הייתי נותן.

רגע, אבל הרב יחיאל חיים נסע ברכבת עם אדמו מגור.

אז העמוד מגור עמד בחלון, כולם קיבלו אותו, והבן חי ישר בצד בשקט.

אז הוא אמר לו,

היהודים רוצים לראות אותך, תזכה אותם.

אז הוא הביא את זה, וקר וזיכה אותם.

הוא לא צריך לזכות את היהודים, שהיהודים ירגישו שעשו משהו. נכון, נכון.

ראיית פני צדיק,

ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה,

אמר משה רבנו.

עצם ראיית פני צדיק נותנת ברכה.

הרב, אני הייתי עם הרב במיאמי כשהרב ירד מהבמה,

והיו שם כמה אלפים.

דיברו על זה בקול מיאמי.

רק מלאך יכול לרדת מבמה כזאת ולא להגיד,

תראו מה עשיתי.

אני לא יודע על מה אתה מדבר. למה חזרו בתשובה שמה?

איזה התלהבות הייתה.

מה, אז הרב יורד מהבמה כאילו הוא דיבר לפני חבר שלו?

מה זה? פנים מול פנים? יורד מהבמה, הולך הביתה.

אבל זו אותה הרגשה כאילו נתתם שיעור לפני בן אדם אחד? הפוך.

אם אני הייתי רוצה כבוד, הייתי נשאר על הבמה עוד.

אני לא מדבר רע עכשיו על זה.

נשמה, נשמה, צריך לעבוד.

צריך לעבוד את הבורא, אין זמן לשטויות.

משחקים, מצגות,

זה בתיאטרון.

אדם צריך לעבוד.

לעבוד זה פירושו ללכת מחיל אל חיל.

כל הזמן להמשיך.

מה שהיה, תשכח.

בלי טפיחות על השכם. קדימה, קדימה, מה נשאר?

מה עוד צריך לעשות?

ככה צריך אדם להסתכל.

אנשים חיים נוסטלגיה, חיים שכאלה,

חרטות, שטויות, אתה מבין?

מה זה הדיבורים?

אדם חייב כל רגע למלא את הרגע בתוכן.

כל רגע למלא את הרגע בתוכן. כל רגע, כל רגע, כל רגע.

אם אתה מתרפק על העבר,

הרגע שלך הלך לעבר על חשבון העבר בלי תוכן.

אבל בן אדם צריך להיות מלאך. באמת, כבוד הרב. עוד פעם אתה כל הזמן מחפש מלאכים, אני לא יודע מה.

אני אומר שהרב מלאך. אני יודע למה אתה אומר שאני מלאך. בטח. כי אתה רוצה להגיד שאתה לא עומד בשיעור עם מלאך.

זהו.

כבוד הרב, אחרי ההצטדלגות, בעזרת השם שהרב ימלא אותו,

לא רק ימלא אותו, גם יהיה בחוץ עוד ארבעים אלף איש.

הרב יצא משם עם אותה הרגשה כמו שיוצא משיעור עם מאה איש. בטח. אני שואף למאה אלף עד כך.

העניין הוא, הרב אומר שצריכים לקנות מתכל'ס,

לא מדמיונות. נכון.

זה מה שחושבים. ממה שהשם מזכה אותנו בלבד, וזה מספיק.

עצם זה שהשם נתן לך את הזכות לעשות מצווה,

זה השכר הכי גדול שקיבלת.

עצם זה שאתה עושה את המצווה, מה אתה עוד צריך יותר?

כל השאר זה שטויות ואבנים.

זה סימן שאתה לא מעריך בכלל מה עשית ואתה לא יודע מה זה מצווה.

ואם אתה מחכה לשבח של בן אדם,

שהבן אדם הזה אומר את זה יכול להיות גם עם אינטרס.

יכול להיות גם עם אינטרס.

עם זה אתה מחשיב במקום המצווה,

אז אתה על הפנים בהבנת המצוות. לא, חדשי של רב לא מחשיב את זה, אבל ההרגשה טובה.

הרב לא עושה את האצטדיון בשביל לקבל כבוד,

הרב עושה את האצטדיון בשביל עם ישראל.

אבל כשהרב ירד מהאצטדיון בעזרת השם, ירד למטה,

ו-40 אלף תישי סגדו לרב, והרב יגיד לי שהוא מרגיש כאילו הוא יושב במיטה,

אז בטוח הרב מלא. אני יכול להרגיע אותך, אף אחד לא סוגד לאף אחד.

אני כבר הייתי בשני אצטדיונים,

ואין סגידה ואין בטיח ואין שום דבר.

ויש הרבה ביקורת והרבה השפלות והרבה ביזיונות והרבה קנאות,

והרבה זה, ובלי עין הרע, ברוך השם.

ואמרתי שהעולם הבא שלי בנוי יותר מהזכויות שלי על אלה שמדברים עלי לשון הרע.

אלה שמדברים עלי לשון הרע מעניקים לי עולם הבא לאין שיעור.

ואני במעמד זה רוצה לתת להם מי ישברך,

מי ישברך, אבותינו הקדושים,

אברהם, יצחק, יעקב, משה ואהרון, דבי שלמה,

וכל הקירו לקדושים וצהרות.

הוא יברך את כל מספרי לשון הרע,

שיזכו בעזרת השם לחזור בתשובה,

ושאוכל להחזיר להם את העולם הבא בחזרה,

ושלא אצטרך לכל הטובות האלה אמן.

מה אתה דואג? אתה חושב שמי שיש לו כבוד,

אז אתה חושב שבאמת זה כבוד? אתה יודע כמה זה סוחב בעיות?

אתמול למדנו שרב אומר,

תשעים ותשע מתים בעין הרע, ורק אחד בדרך הטבע.

אתה מבין?

אז אתה נכנס למקום סכנה.

אם אתה עושה כאלה דברים גדולים וכו' וכו', תכנס למקום סכנה.

ולמרות זאת נכנסים כי צריך לעשות את עבודת השם בכל מחיר, במסירות נפש.

מה לעשות?

השם ציווה, אז צריך לעשות עם כל מה שיהיה לאחר מכן.

מה, אבל אם אנשים מקנאים במצוות של הרב, לדוגמה,

זה מה, עין רע.

הם לא מקנאים במצוות.

לא, יכול להיות פה, הם מקנאים בהצלחה,

בתוצאות, בהחשבה,

בערך.

בזה מקנאים. ומי שעושה לשם שמיים באמת יכול לפגוע. העין הרע יכולה לפגוע בהם, הוא עושה לשם שמיים?

זה לא הגיוני.

זה לא הגיוני.

מי שלא פוחד, גם העין הרע זה לא פוגע.

כן, בסדר. אבל אם עכשיו חילוני אומר, וואי, איזה כבוד יש לו, זה יכול לפגוע באותו רב שעושה לשם שמיים?

זה לא הגיוני. מי שבאמת עושה לשם שמיים אמיתי, אין לו שום פגיעה בשום דבר.

אבל מי שזה לא בדיוק לא זה בעיין.

פירוש החלק השישי

והוא בגמול העולם הזה והעולם הבא,

אשר יהיה האדם ראוי לו במעשה הטוב בעולם.

הלואו,

אתה מקשיב?

פירוש החלק השישי

והוא בגמול העולם הזה והעולם הבא,

אשר יהיה האדם ראוי לו במעשה הטוב בעולם,

הוא על שני פנים,

גמול בעולם הזה בלבד,

וגמול

בעולם הבא בלבד.

ויש יהיו ראויים שניהם על מעשה אחד,

ולא פורש לנו ביאור זה באר היטב,

אך ערב הבורא לעמו גמול כולל על מעשה כולל,

ולא חילק הגמול על העבודות בעולם

כמו שעשה בעונש על העבירות בעולם,

כמו שפרש המעשים שעושיהם חייבים עליהם, שקלה, שרפה, הרג וחנק,

ומלקות ארבעים ומיטה וחרד, תשלומי כפל,

ותשלומי ארבעה וחמישה,

ונזק שור ובור ושן ואש,

ונותן מום באדם,

ושולחת יד במבושיו,

בה מוציא שם רע, הדומה לזה.

אבל גמול העולם הבא וחונשו,

לא פירש מהם הנביא מאומה בספרו,

בעבור כמה פנים.

אז הוא אומר ככה, גמול העולם הזה והעולם הבא.

שיהיה האדם ראוי לו במעשה הטוב בעולם. כשאדם עושה מעשים טובים בעולם, אז מגיע לו שכר בעולם הזה,

מגיע לו שכר לעולם הבא.

הגמול הזה הוא על שתי פנים,

גמול בעולם הזה בלבד

וגמול בעולם הבא בלבד.

אז יש שכר בעולם הזה שמקבלים עליו בלבד

ולא מקבלים לעולם הבא.

יש שכר שמקבלים בעולם הבא

ולא מקבלים בעולם הזה.

ויש איורים שניהם על מעשה אחד שמקבלים גם שכר בעולם הזה וגם לעולם הבא.

ולא יתפרש לנו הביאור הזה באר היטב.

איך הולך החילוק בדיוק בכל המצוות, מה כן ומה לא, וביחד וכו'.

אבל הקדוש ברוך הוא ערב

פעמו גמול כולל על מעשה כולל.

איך הקדוש ברוך הוא יחשבן וייתן הקדוש ברוך הוא ערב

שלא יקופח שום אדם במה שמגיע לו?

ולא חילק הקדוש ברוך הוא את הגמול על העבודות בעולם כמו שעשה בעונש העבירות.

כשעושים מצוות,

אין לנו ביאור מדויק מה השכר של כל מצווה.

אין לנו ביאור מדויק. על העבירות כן.

כל העבירות שקראנו קודם, סקלה וזה וזה וזה, כתוב.

עושה עבירה כזאת סקלה, עושה כזאת הרג, כזאת חנק, כזאת, זה מלכות, זה ככה, זה ככה, זה ככה. על הכל כתוב, על העבירות כתוב בדיוק.

מה מקבלים על כל דבר?

על מצוות לא כתוב בדיוק מה השכר שמקבלים, איפה בדיוק וכמה וכו'.

למה?

לא באר הקדוש ברוך הוא. למה?

אז הוא עכשיו מסביר לנו כמה פנים, שנבין למה.

מהם,

אחת הסיבות,

כי צורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו.

אנחנו לא מכירים את הנפש בלי הגוף.

כל שכן, מה שתתענג בו.

אז אם אנחנו לא מכירים את הנפש, מה צורתה,

אז איך נבין מה היא מתענגת?

אז אני לא מבין איך היא מתענגת.

אני רגיל שגוף,

אם אוכלים, טועמים. אם טועמים, נהנים.

אבל נפש, אני לא יודע מה זה, בשביל שאני אדע ממה היא נהנית ומה היא לא נהנית,

או ממה היא מצטערת.

ואני לא יודע מה הגמול ומה העונש.

אז אנחנו יכולים לעשות דימוי, דימוי, להגיד,

כמו שפה הם שורפים אותך באש,

אז תבין כמה זה כואב, אז תחשוב עכשיו אם ישרפו את הנשמה שלך באש וכו' וכו'.

זה דימויים.

אבל במהות הנפש אנחנו לא מכירים,

ולכן אנחנו לא יכולים לדעת איך להגיד מה זה עונג ומה זה גמול בדיוק.

הרמב״ם אומר,

כמו שעיוור מלידה אי אפשר להסביר לו את הגוון של הצבעים,

וכמו חירש מלידה שאי אפשר להסביר לו את שם העצלילים,

ככה אי אפשר להסביר למי שיש לו נשמה מה העונג שהיא מרגישה,

כי הוא אף פעם לא הרגיש עונג נשמה בלי גוף.

כל מה שהוא הרגיש זה דרך הגוף,

והוא לא יודע מה זה בלי גוף.

אז לכן אי אפשר להסביר בדיוק.

אפשר לתאר תיאורים שאם פה זה נקרא הנאה כזאת,

אז שם זה לאין שיעור כך וכך וכך.

ואלה דמות כל מיני דימויים, וזה אפילו לא אפס קצה ממה שבאמת זה. גם שמעתי כמו מוזיקה, שאהבת נגיד איזה צליל מוזיקה, אז כאילו זה ענה בלי גוף או משהו, אז זה...

יש הנאות

שהן באמת רוחניות, כגון

הנאה של הסתכלות, שאדם מסתכל, רואה נוף, דברים כאלה.

אדם ששומע צלילים,

אז הנשמה נהנית מזה.

גם ראייה,

הנשמה נהנית, לא הגוף.

הגוף לא נהנה. הגוף נהנה מאוכל, מנוחה, מדברים כאלה.

לימוד תורה. לימוד תורה, חוכמה.

אדם נהנה זה ענה רוחנית.

לכן כתוב כי לא אירניה אדם וחי. זאת אומרת, אדם לא יכול לראות

קדושה עם חיות של העולם הזה?

הגוף הוא מחסום בשביל לראות רוחניות.

אתם יודעים שרואים כן רואים.

מה רואים?

חשים, לא רואים.

לכן הצדיקים היו עושים עליית נשמה כשהיו שואבים כל מיני דברים בקדושה שלא יכלו לשאוב את זה כשהם היו חיים?

מה זה קשור לזה?

אני שואב. לא, לא קשור.

אך פירש את זה הקדוש ברוך הוא למי שהיה מבין העניין הזה, כמו שאמר לי יהושע, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

אז יש בודדים בעולם שיכולים להבין את הדברים שהשם גילה להם

את הסודות האלה, כיוון שהם זכו בעצמם לעלות

למעלה ולחוש את הדברים.

ולא יהיה זה בעוד נפשו קשורה בגופו.

אבל רמז למה שיהיה אחרי המוות,

שתשוב הנפש בצורת המלאכים.

הרי המלאכים זה נקרא נבדלים.

השכלים הנבדלים קוראים להם. מלאך הוא שכל נבדל.

נבדל מגוף.

שכל נבדל מגוף.

אז אנחנו, כשנתפשט מהחומר, מהגוף, אנחנו נהיה כמו מלאכים.

שכל נבדל מגוף.

אז כל זמן שאנחנו בגוף לא נוכל להשיג את הדברים האלה.

אבל רמז לנו שאחר המוות,

שתשוב הנפש בצורת המלאכים בעניין פשיטותה ודקותה ועוזבה להשתמש בגופה,

כשהיא תהיה מזוככת והיא תזהיר בזוהר העליון,

אז היו מעשיה הטובים בעולם הזה. והיו מעשיה הטובים בעולם הזה.

אם המעשים הטובים שלה היו בעולם הזה,

והיא תגיע לפשיטות ככה ודקות וכו' וכו',

אז היא תזכה להכיר וכו'.

אבל אם בן אדם היה בעל החבירות, הוא גם לא יזכה.

כן.

ומהם,

אז זו סיבה אחת למה אי אפשר לפרש לנו, כי איך תפרש אם אין לך השגות בזה?

הגוף העכור לא מניח לך להבין את זה בכלל, ואף פעם לא חשת בזה,

אז לא תוכל להבין את זה. אז אי אפשר להסביר דבר כזה.

עונש אפשר להסביר, כי זה בגוף.

זקלה, הרג, חנק, מלקות, זה בגוף.

אז כל העונשים אפשר להסביר אותם.

ומהם, סיבה נוספת,

שגמול אבא ועונשו לא צריך בכלל להסביר.

למה לא צריך להסביר?

כי הוא היה מקובל אצל עמי הארץ,

לא רק אצלנו, אצל כל עמי הארץ, כל העמים בעולם.

השכר והעונש מקובל.

קבלה איש מפי איש, מהאדם הראשון.

קבלה איש מפי איש. בכל העולם כולם יודעים

משכר ועונש,

מהנביאים,

במושכל אצל החכמים.

והניחו לזוכרו בספר. לא היו צריכים לכתוב את זה בספר, כי כולם ידעו.

כמו שהניחו לזכור הרבה מפירוש המצוות והחובות,

מפני שסמכו על הקבלה.

אז יש הרבה דברים שלא כתובים במפורש בתורה,

והם ידועים שצריכים לעשותם,

וכל זה מפני שהדברים הם מפורסמים.

להסביר לבן אדם שצריך דרך ארץ?

אז מה אתה עושה שיכתבו עכשיו את כל דרך ארץ בתורה?

שאומרים תודה, אומרים בבקשה, אומרים ככה, עושים ככה, עושים ככה, עושים ככה, עושים ככה.

לא כותבים דברים כאלה, זה דברים פשוטים שכל העולם יודע.

אז כיוון שהעולם כולו יודע משכר ועונש, ובאמת בסקרים שעשו גם בארצות הברית

יותר מ-60% מאמינים

בגן עדן ובזה ובגיהינום ובשכר ועונש וכו' וכו'.

ולמעשה, בדורות קודמים כולם האמינו,

רק האתאיסטים, האפיקורסים,

החליטו ככה לשבש את הדעות ולהטיל ספקות

שהם שלוחי יצר הרע,

שהוא מתלבש עליהם בשביל לספק את האמת

ולאמת את השקר,

להטיל ספק באמת

ולהפוך שקר לאמת,

אז לכן הסטטיסטיקה היא קצת לא 100%,

היא קצת פחות עכשיו.

אבל זו העבודה של היצר וההישגים שלו לא מוצלחים כל כך,

כי אם 60% מהאמריקאים בכל אופן מאמינים,

אז זה אומר שהמצב לא טוב, יצר הוראה לא עובד מספיק טוב.

בכל מקום,

עוד דבר יש, עוד סיבה,

ומהם שהעם היו מן הסכלות ומן ההבנה בעניין שאיננו נעלם ממה שכתוב בתורה.

בנהג הבורא עמם מנהג האב החמל על בנו הקטון כשהוא רוצה לייסרו בנחת ולאט,

כמו שכתוב, כי נער ישראל ואוהביהו.

והאב, כשרוצה ללמד בנו בנערותו החוכמות אשר יעלה בהן אל המעלות העליונות,

אשר לא הביננה הנער בעת ההיא,

אילו היה מפייס אותו עליהן ואומר לו,

סבול יגיעות המוסר והלימוד

בעבור שתעלה בהן אל המעלות החמודות,

לא היה סובל את זה ולא שומע אליו,

מפני שאין מבין אותיו.

זאת אומרת, לך תספר לבן אדם עכשיו,

שאם אתה תלמד טוב, אתה תקבל עולם הבא.

אז לילד זה לא עובד,

כל שכן למבוגר,

שהמבוגר רוצה מזומנים.

רוצה מזומנים.

מה אתה מבטיח לי בעוד 70 שנה, כשאני אמות, אז אני אקבל. ואם אני לא אקבל,

ומה אני אקבל?

ומי אמר לך שאני אוהב את זה?

אולי אני לא אוהב את זה?

אז מה אתה מבטיח לי שם?

הוא לא מבין, הוא לא קולט את הדברים האלה.

הוא רוצה לראות דברים מוחשיים, דברים כאלה וכאלה.

זה מה שהוא רוצה.

אתה בא, מספר לי שיהיה ויהיה ויהיה ויהיה.

לא נתפס.

אז לכן, העם שהיו מן הסכלות ומיעוט ההבנה בעניין שאיננו נעלה מה שכתוב בתורה ונאגה בורא עמם מנאגה וחומר על בנו הקטן אז כשהוא רוצה לייסר אותו בנחת ולאט כי נער ישראל ואוהביהו כשהוא רוצה ללמד אותו

בנערות את החוכמות שיחלה בהם למעלות לא מבין אותם הנער בעת ההיא אילו היה מפייס אותה עליהם ומשכנע אותו שכדאי אתה יודע מה זה העולם הבא?

בוא אני אסביר לך.

אומר לו, תשמע, כדאי לך פה להתייסר בעולם הזה, ללמוד, ללמוד, ללמוד ואחרי זה אתה תגיע למעלות חמודות

ואחרי זה אתה תקבל ותקבל,

לא ישפיע עליו.

אבל כאשר יעדהו על זה במה שהוא ערב לו מיד מאכל,

משתה, מלבוש, נאה, מרכבת נאה ודומה לזה ויעידהו במה שיצער אותו מיד מרעב ועירום ומלכות ודומה להם

בזה יישב את דעתו על מה שיפתח עליו,

כי זה ראיות מורגשות ועדויות גלויות אמיתיות.

אז יהיה לו קל לסבול לגיעת המוסר ולשאת את הטורח.

וכאשר יגיע לימי הבחרות ויתחזק שכלו,

אז יבין העניין המכוון אליו במוסרו ויכוון אליו,

ואז תמעט בעיניו החרבות אשר היה רץ אליה בתחילת ענייניו,

וזה היה לחמלה עליו.

זאת אומרת,

לכן, אם אדם מחנך את הבן שלו

והוא מייעד לו, הוא מועיד לו

ואומר לו,

תלמד תקבל סוכריה, תלמד תקבל שטר, תלמד תקבל אופניים, תלמד תקבל מכונית,

זה הוא מבין.

על זה הוא מוכן להתייסר, להתייגע ולעמור כל מה שתגיד לו.

ואם אתה רוצה לייעד אותו או להועיד אותו לעונשים, אם הוא לא ילמד,

אז אתה אומר לו, אני אעניש אותך, אתה לא תרד למטה, אתה לא זה, אני אמנע ממך כסף, אני לא אקנה לך כלום,

אני לא אעזור לך בכלל.

זה הוא מבין.

זה עד שהוא יגדל.

וכשיגדל והכרה שלו תתחזק, הוא יבין שזה שטויות. מה אתה נתת לי? סוכריה? מה זה סוכריה?

הרי אני השקעתי כל כך על גבי העמל, בסוף קיבלתי סוכריה. מה הבאת לי?

הרב, אפשר להעביר את זה. אבא עמד עליו.

למד משניות בעל פה שעה, הבינו סוכריה.

תממין?

אבל כשהוא מתבגר,

הוא מבין, תממין, שזה לא עתיד ככה.

למה הוא יצטרך לעבוד שנה, יקבל חבילה סוכריות?

אז מכל מקום,

כשאדם מתבגר וכו', והוא עוסק כבר בחוכמות והוא כבר שקד על התורה והמצוות והמוסר,

אז הוא יגיע להכרה שלא צריך בכלל אפילו הבטחות, ואל תסביר לי, ולא כלום.

אני יכול לסמוך במאה אחוז שהקדוש ברוך הוא ייתן לי

את המקסימום שהוא יכול, אם אני עושה את זה.

ומה אכפת לי? הרי כל מה שהוא יכול לתת לי זה פי מיליארדים ממה שאני יכול לתת לעצמי, נכון?

אז מה יש לי להפסיד אם אני סומך על הקדוש ברוך הוא?

הרי זה מעשה טיפשות שאתה שואל מה אני אקבל.

טיפש מטופש. אתה יכול לתת לעצמך משהו בכלל.

אתה לא יכול.

אז אומר לך הבורא...

בשביל מה נברא לנו בעולם הזה בשביל קבלה?

איזה קבלה? לקבל. מה לקבל?

אנחנו... קיבלת. כוס ריק ש...

קיבלת.

קיבלת חיים קודם כל, מה אתה משלם? עכשיו קיבלת חיים, מה אתה משלם?

מה אני משלם?

אתה רוצה עוד קבלה?

מה אתה משלם? נו, תתחיל. תתחיל. בוא נגמור... לא יודע, אני אומר... בוא נגמור את החוב קודם. בוא נגמור את החובות. רגע, נתחיל עם החובות. כמה אתה צריך לשלם? אבל כל הכתוב בעולם הזה... תעשה לי טובה, בוא נתחיל מההתחלה. אוקיי. אל תקפוץ.

נולדת.

אוקיי. כמה אתה חייב?

חייב הרבה. מה זה הרבה? כמה? לא יודע להגדיר. כמה, כמה? כל החיים שלך, הרי כל רגע שאתה חי, אתה חייב עוד פעם.

כל רגע שאתה חי, אתה חייב עוד פעם. אבל ברגע שאני חי, אני כוס ריקה, וכאילו, השם יתברך זה רוצה למלות, כאילו. נכון. אז מה הוא אמר לך? אז מה הוא אמר לך?

אז מה הוא אמר לך?

תעשה מצוות ותמלא את עצמך.

מה אתה רוצה עכשיו?

הנה, אתה מתמלא.

מה אתה רוצה עכשיו?

מה אתה רוצה? ג'ובות, אה? ג'ובות.

הג'ובוד זה רק בשביל שתוכל לעשות עוד מצוות.

הרי אם לא היינו צריכים בכלל כסף, לא היה מושג של כסף.

והיית עושה מצווה, מקבל בשכרה אוכל.

עושה מצווה, מקבל בשכרה אריכות ימים.

עושה מצווה, מקבל בשכרה כבוד.

עושה מצווה, מקבל בשכרה. לא היה כסף, אין כסף, אין משא ומתן ואין מסחר, אין כלום.

מה היה קורה?

אדם כל הזמן היה עושה מצוות, כל הזמן היה עושה מצוות, למה אחרת אין לו חיות?

זה מתנהל ככה.

זה מתנהל ככה, רק מה?

הקדוש ברוך הוא נותן לבן אדם גם כן שכר,

מה? כסף. למה כסף?

כי עם כסף עושים עוד מצוות שעושים עם כסף,

כגון צדקה

ודברים אחרים, שאתה עם זה יכול לבנות עולמות וכולי.

אבל אם לא,

לא היית יכול לבנות, לא היית יכול לעשות.

אז הקדוש ברוך הוא נותן לך את זה, ודבר שני, יש לך גם מבחן בזה.

המבחן איך תשתמש עם זה.

אז נותנים לך את הדבר הזה שאפשר איתו לעשות

הון של מצוות,

ואפשר לעשות איתו הון שלא יועיל ביום עברה.

השאלה היא מה אתה עושה עם זה.

אז הקדוש ברוך הוא נתן לנו עצם החיות שלנו, אנחנו חייבים לו על הכל בכל מקולקול, זה כבר מספיק.

ולכן, אם תעשה את כל המצוות שבעולם, כבר קיבלת שכרך.

אבל השאלה אומרת, לא, אתה יודע מה? אני מכין לך ומועיד לך גם עולם הבא.

מה אני מכין לך? תוכנית, חבל לך על הזמן.

היום אתה רק בעולם הזה,

אחר כך יש עולם הנשמות.

אם אתה זוכר, אתה מגיע לגן עדן,

שזה אושר שאין כדוגמתו.

אחרי זה יש עולם ימות משיח,

שאתה,

מי שנמצא פה ומי שהתעורר,

בעולם הרביעי, בתחיית המתים יקום,

ואז יהיו ימים של השגות עליונות בחוכמה, בהבנה, ביראת השם, בכול.

לא יהיה צער, לא יהיה מוות, יאריכו ימים אלף שנה.

יהיו מעדנים מצויים כעבר.

אין מלחמות, אין שנאה, אין תחרות, אין קנאה, אין כלום.

כולם באחדות גמורה, בשמחה,

משהו אדיר. אין תיאור כזה. רק הנביאים מנסים להסביר לנו.

אם אנחנו מדברים על העולם הזה כפרוזדור או כעולם מעבר,

למה כאן תתקיים בחיית המתים?

לא בגן עדן. שאלה יפה.

למה? כי הגוף שהשם נתן לאדם

צריך לקבל גמול גם כן, הוא היה שותף.

אז כיוון שהגוף נטמן באדמה,

למה הוא נטמן?

כדי שיתפורר כל הרושם של העוונות שהיה בגוף.

והנשמה עולה למעלה, היא צריכה לעבור דרך גיהינום.

משם היא צריכה לנקות את עצמה שהנשמה תהיה מתוארת.

אם הוא היה טהור הוא לא צריך,

אבל אם הוא לא היה טהור הוא צריך.

ואז מה קורה?

הגוף למטה נהיה טהור,

נקי מחטאים ומהרושם שלהם,

הנשמה למעלה הזדקחה,

ואז מחברים נשמה וגוף ביחד,

ומתחילת המתים לקבל שכר שלם,

כי הבריאה של אדם זה בריאה למעלה מהמלאכים.

אז לכן הגוף הזה הוא חשוב לקבל שכרו ביחד עם זה.

ואחרי כל זה עוד ייחד הקדוש ברוך הוא לאדם עולם הבא.

בעולם הבא למדנו שאדם לא ראוי לקבל אותו בגין מצוותיו,

אלא אם כן הוא יחזיר אנשים בתשובה,

אז מגיע לו בדין לקבל עולם הבא.

זה היחידי שמגיע לו בדין לקבל עולם הבא.

ואו בדרך של נדבה וחסד מאת השם יתברך.

שהקדוש ברוך הוא בנדבה וחסד נותן לברואים עולם הבא, לאחר שהם עושים מצוות.

בהמשך יבוא מחר,

רבי חנניה בן הגשי אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא את הכל צורך,

וכך אל בעלי תורה ומצוות שנאמר ה' יחפשו מעל צדקו יגדיל תורה ויעניקו.