ההשגחה הפרטית כמידת הדבקות בה'
- - - לא מוגה! - - -
נבאר את זה עד עכשיו.
הנה נגלה אלי עיון נפלא,
ויסורו בו ספקות,
ויתגלו בו סודות אלוקיות, מהנהגות השם יתברך.
וכבר ביארנו את זה, אומר הרמב״ם בפרק ההשגחה.
מה ביארנו?
כי כפי שיעור שכל, כל בעל שכל תהיה השגחה בו.
זאת אומרת, מידת דבקות שכלו
של האדם
הצדיק בשם יתברך,
זאת אומרת, הדבקות זה לא לשיח דעת מהקדוש ברוך הוא.
אז כפי השיעור
של שכל, כל בעל שכל, שהוא דבוק בשכלו ולא משיח דעתו מהשם,
ככה תהיה השגחה בו.
אפילו עצם הידיעה של ההשגחה
נותנת מידה מסוימת של שמירה.
עצם זה שאתה יודע לא מתיק
את דעתך וזוכר כל הזמן שאתה מושגח והשם מסתכל עליך,
עצם הידיעה של ההשגחה כבר נותנת לך מידה מסוימת של שמירה,
וזה ניתן כמובן למדרגות ושינויים.
לפיכך אדם שאינו מודע לכך שהשם משגיח על כל פרט, לא זוכה,
לא זוכה להשגחה זו כלל.
והאיש השלם בהשגתו,
זאת אומרת, זה שזוכה בשלמות להנהגה זו,
אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד,
תהיה השגחה בו תמיד.
מי שזוכה לקיים שיוויתי השם לנגדי תמיד,
הוא זוכה תמיד להשגחה מיוחדת.
והאיש שלם ההשגה,
אשר תפנה מחשבתו,
הוא מסיח את דעתו מהשם בקצת העיתים, לפעמים קורה שהוא מתנתק.
אז תהיה השגחה בו בעת חושבו בשם לבד.
רק באותם זמנים בלבד
שהוא חושב על השם, הוא יזכה להשגחה מיוחדת.
ותסור ממנו השגחה ממנו
בעת שהוא עוסק בעיסוקים, בדברים אחרים,
שזה גורם לו להשיח את הדעת.
אבות הקדושים, כתוב שאפילו בשעת מלאכתם,
בעת משא ומתן שלהם עם הבריות, דעתם הייתה מחוברת לשם יתברך.
לא היה דבר שהם עשו שלא יהיה מחובר
לרצון הבורא יתברך.
גם בעסק, הכל זה בחיבור לקדוש ברוך הוא,
מותר לעשות את העסק,
השם רוצה שאני אעשה את העסק.
כל דבר ודבר, כל הזמן אין בלי חיבור לשם. לכן השגחה לא פסקה מהם לרגע.
אז זאת אומרת, גם עכשיו שיש קורונה,
אם בני אדם יהיו דבוקים בשם,
מאמינים שהכול בהשגחה מאת השם יתברך, והם זוכרים את זה כל הזמן, את ההשגחה, אז הם מושגחים.
ואז לא יאונה להם כל רע.
אבל אם הם מתחילים לפחד ומסתכלים כיוונים, יו, ומה יהיה, ומה, כאילו אין הקדוש ברוך הוא,
הם
מזומנים לבעיות.