אתה עקום אתה אבטיח א

- - - לא מוגה! - - - 

עומדים בפיה של מלחמה קרובה

וכולם מצחצחים עכשיו חרבות, מה שנקרא.

האיראנים עושים עכשיו

מערכי מלחמה בים והתגוננות

ליד מצרי הורמוז

ומראים לעולם שהם לא מתכוונים לשתוק ולהתגונן.

הסורים עושים תרגילים ושולחים טילים,

טילים רוסיים שהם קיבלו עכשיו,

שיכולים לפגוע מרחק 300 קילומטר בדיוק רב,

ולא מזהים אותם ברדאר עד שהם בקרבת האונייה שהם רוצים לפגוע בספינה.

ויש להם את ה-S300 הם קיבלו, והם הראו איך

הטיל הזה עושה ספירלות, ככה.

אי אפשר לתפוס אותו, זה משהו לא יאומן ומתביית על מי שהוא רוצה.

וחביבי, מה הולך פה?

הכל מסביב. האמריקאים אמרו, כן, סורים.

באמריקאים אמרו עכשיו שהם הולכים למלחמה, נקודה.

למה פחות משנה הם יודעים שהם כבר מעמידים את הפצצה,

וזהו. והם אמרו, יהיה אסון עולמי.

זאת אומרת, מודיעים על מלחמת העולם השלישית והאחרונה,

שחיכינו לה מלחמת גוג ומגוג.

מה שהתרענו בשלוש שנים האחרונות,

הנה זה בא.

אז כולם מתכוננים והכול.

מי שיש לו ביטחון,

לא דואג.

מי שאין לו ביטחון,

אבל ביטחון של כסילים זה בעיה.

צריך ביטחון שיהיה מעוגן בעשייה,

בעבודת הבורא, בתשובה גמורה,

כדי שלא יהיה למקטרג אפשרות לקטרג.

כי אם אתם לא יודעים,

בשעת הסכנה המקטרג מקטרג ואנשים נתפסים, אפילו צדיקים שהם לא שלמים,

נתפסים.

כי שניתנת רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע בצדיק שאינו גמור.

וכתוב שבשעת הסכנה,

השטן מקטרג שאפילו מי שהיה יכול לשים

טלית קטן,

שזה לא חיוב על האדם,

זה חיוב על הבגד. אם יש לך בגד של ארבע כנפות, אתה חייב לשים ציציות.

אבל אם אין לך בגד כזה, אתה לא חייב.

אנחנו שמים בגלל שאנחנו מהדרים.

אבל השטן מקטרג בשעת הסכנה גם על אדם

שלא היה חייב והיה יכול לשים ולא שם.

למה לא שמת?

יכולת לעשות דברים שאתה לא חייב אפילו.

גם זה הוא מקטרג.

כל מה שהוא יכול לתפוס את הבן אדם הוא תופס,

כמו מס הכנסה.

בא, תופס בן אדם שעשר, עשרה שקלים

הוא לא הקליד ולא הוציא חשבונית או קבלה, עשרה שקלים.

הוא פוסל לו את הספרים,

הוא יכול לשערך עכשיו מיליון, שתי מיליון, חמש מיליון,

לך תתווכח איתו עכשיו.

בקטנה, על קטנה, עשרה שקלים.

זאת אומרת, השטן אותו דבר.

הוא גם כן במס הכנסה.

הוא,

אם תופס את הבן אדם בקטנה,

זהו, מספיק לקטרג, לחייב אותו.

כן?

אה, אתה רוצה שהשם יחמול עליך?

אה, אתה רוצה שהוא יציל אותך במלחמה?

אה, עכשיו אתה רוצה את ההגנה.

וכשהוא רצה,

אפילו הוא לא חייב, הוא רק רצה.

הוא רצה. למה את הרצון שלו לא עשית?

לשם יש רצון. למה לא עשית את הרצון שלו?

לא את החיוב.

את הרצון,

עכשיו,

אם השם מחויב להציל אותך, הוא יציל אותך.

אבל אתה רוצה גם שהוא לא מחויב להציל אותך.

אז למה רצון לא הולך מול רצון?

אם היית עושה את רצונו,

אז הוא יעשה רצונך.

אבל אם לא, לא.

לכן הרוצה להינצל ממלחמת גוג ומגוג,

יעסוק בתורה וגמילות חסדים.

לא מספיק רק תורה,

צריך גם גמילות חסדים.

למה? כי תורה זה חיוב ללמוד,

וגמילות חסדים זה לפנים משורת הדין.

נגיד, אתה הולך להחזיר יהודים בתשובה.

אתה לא חייב,

אבל אתה מחליט.

אתה הולך ופותח גמ״ח לעזור לזולת.

אתה לא חייב,

אבל אתה מחליט שאתה רוצה לעשות גמילות חסדים.

אז אם אתה עושה על פי דין, ידונו אותך על פי דין.

דין מול דין.

אתה זכאי או לא זכאי?

מי יעמוד בדין?

מי שלם?

אבל אם אתה עושה גמילות חסדים לפנים משורת הדין,

מידה כנגד מידה,

גם הקדוש ברוך הוא יעשה עמך לפנים משורת הדין.

איפה מצינו כדבר הזה?

שהיה תענית גשמים,

לא היה גשם,

והיה בצורת, ונתכנסו חכמים להתפלל על מנת שירדו גשמים.

ועלו כולם לטיבה להתפלל ולא רענו.

עלה גדול הדור,

רבי אליעזר הגדול,

להתפלל בטבע ולא נענה.

עלה תלמידו רבי עקיבא ונענה.

אז אמרו, מה, התלמיד גדול מריבו?

אז אמרו, לא,

זה מעביר על מידותיו

וזה לא מעביר על מידותיו.

קודם כל נבין.

למה בגלל שהוא מעביר על מידותיו ירד גשם?

אמרו שרבי עקיבא מעביר על מידותיו,

אז לכן ירד גשם. ורבי אליעזר כתוב, לא מעביר על מידותיו,

אז לא ירד גשם.

למה?

כי על פי דין

לא היו ראויים שירד גשם.

על פי דין לא ראויים. עובדה שלא היה גשם. למה לא היה גשם?

וחרא אף השם בכם, ועצר את השמיים ולא יהיה מטר.

אם יש חרון אף, אין גשם.

אז איך אפשר להעביר את הגזירה הזאת?

מידה כנגד מידה.

מי שמעביר על מידותיו ופונה לקדוש ברוך הוא,

אז הקדוש ברוך הוא יכול להעביר על מידותיו וממידת הדין למידת רחמים.

אז למי יש פתחון פץ לקדוש ברוך הוא להעביר על מידותיו?

מישהו בעצמו מעביר על מידותיו.

אז רבי עקיבא היה מעביר ורבי נעזר לא.

שואלים, איך ייתכן?

מה, רבי עקיבא מעביר ורבי אליעזר רבו לא מעביר?

אלא מסביר הרב לופיאן,

זכר צדיק וברכה,

שרבי אליעזר

גדל

עם מידות טובות מהבית,

בית של צדיקים.

אז הוא גדל, לא צריך להעביר על מידותיו, ככה הוא.

הוא טוב עם מידות טובות והכל, זה טבעו, זה מהותו.

אבל רבי עקיבא, שהיה עם הארץ ארבעים שנה,

והוא היה שונא תלמידי חכמים, ואומר, מי יתן לי תלמיד חכם?

ואנשכנו נשיכת חמור.

הוא עבד על מידותיו

והעביר על מידותיו. צריך לכעוס, לא כועס, צריך לנקום, לא נוקם, צריך לעשות ככה.

עבד על המידות שלו והעביר על מידותיו,

אז כיוון שהוא בפועל העביר על מידותיו, אז השם העביר גם.

אז מה רואים? שזה הולך במידה כנגד מידה.

אז אם אתה בדיוק, נוסחה טובה, אם אתה עושה לפנים משורת הדין,

יעשו איתך לפנים משורת הדין. גם כתוב.

כל המרחם

על הבריות, מרחמים עליו מן השמיים.

כל המקפיד,

מקפידים עליו מן השמיים.

במידה שאתה מודד, מודדים לך.

אז מה שאתה מצפה מן השמיים,

תעשה ותקבל.

אם תעשה מה שאתה מבקש, תקבל.

אבל אם אתה לא עושה מה שאתה מבקש, לא תקבל.

אז לכן צריך לגוג ומגוג.

חייבים, אחרת לא יהיה.

תורה וגמילות חסדים.

תורה זה חיוב,

זה דין.

וגמילות חסדים זה לפנים משורת הדין.

אז מה שהיה לנו היום משי אנג'ל,

זה לפנים משורת הדין.

אז זה גמילות חסדים.

לגמול חסדים עם תלמידי חכמים כאלה שבאים ללמוד בשלוש בלילה,

אין הרבה תלמידי חכמים שקמים ללמוד בשעות כאלה.

אשר לכם ישראל.

אז זה נקרא חסד, להתחסד עם הבריות

כמה שאפשר.

וזה חסד עם גופו של אדם.

היה לכם מנה, נכון? עוד לא שמעתי אף אחד שבירך אותו.

אבל היה לכם מנה.

למדנו על הטובות שצריך להיטיב, להודות, ושבע והכול. עוד לא שמעתי ברכה אחת.

אבל רגע.

אני לא שמעתי, אמרתי.

אחר כך אני רוצה שכולם יברכו אותו. רגע.

וזה למיטיב בגופו.

מה למיטיב בנשמתו?

כמה מגיע לו מי שמטיב לזולתו בנשמתו,

מטיב לו לחייו ולאחריתו,

ודואג לו לחיי עולמו בעולם העליון.

כמה טובה, כמה טובה מגיעה לו,

אז לכן צריך לדעת תורה וגמינות חסדים.

חכמים ותתיים זה גם העולם הזה וגם העולם הזה.

מה? חכמים ותתיים זה גם העולם הזה וגם העולם הזה. ודאי.

כן.

אז מה, אדם יעסוק כמה אחוזות אמור לראה, כמה אחוזים בחסדים.

ותורה, יש פה פרצה שכולם...

אין פרצות.

אדם צריך לעסוק בתורה וגמינות חסדים.

כל התורה ניתנה בשביל שאדם יעשה מעשים.

התורה היא תורת מעשה, לא תאורת תאורטית.

זאת אומרת, חייב כל בן אדם,

לא המדרש עיקר, אלא מעשה.

צריך להפוך את המדרש שלומדים למעשה.

וכתוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

אבל אם זה לא מביא לידי מעשה, אז במה הוא גדול?

כתוב,

ונלמדתם ועשיתם.

מי שעושה, יש לו שכר לימוד גם, אבל מי שלא עושה, גם שכר לימוד אין לו.

כי מה הוא למד? תאוריה.

אדם לומד, התורה נקראת לשון הוראה,

להורות לנו את המעשים שנעשה.

לכן כשמגיעה מצווה שאדם חייב, הוא פוסק מלימודו.

תפילה לדוגמה,

למאן דאמר זה דרבנן.

ואם זה דרבנן, איך אתה עוזב מצווה דאורייתא,

ואתה מפסיק בשביל תפילה.

אלא מה? יש מצוות וחיובים,

שזה התורה מלמדת שצריכים לעשות, ומפסיקים לימוד התורה לקיום מצוות.

במצווה שלא יכולה להיעשות על ידי אחרים,

אז מפסיקים גם את תלמוד תורה,

ועושים וחוזרים ללימוד.

אבל מכל מקום, כל התורה ניתנה בשביל לעשות.

עכשיו, מישהו מוכשר ומסוגל ויכול ומצליחן

לעשות דברים מה שאחרים לא מסוגלים לעשות,

אז הוא מחויב בזה.

ונתנו דוגמאות.

לדוגמה,

יש כמה אנשים שמטפלים בחולים,

והם מומחים גדולים,

כמו הרב פירר,

והרב צ'ולק,

ואחרים.

אז גדולי ישראל מורים אותם להתעסק במלאכתם זו

כדי להציל את הבריות,

פיקוח נפש ודברים כאלה,

וכמובן שהם לומדים פחות מאחרים כיוון שהם מתמסרים לדבר הזה.

אין עליהם טענה. זו חובתם.

או,

כמו שאמר לי מורי וריבי, הזכרתי את זה בשיעורים קודמים,

שאמר שאני לא מחויב יותר מלימוד קביעת עיתים לתורה.

וזאת למה?

בגלל שהחוב היותר גדול זה להציל את הבריות ולחזירם בתשובה.

אז זאת אומרת,

כל אחד יש לו חוב לפי מה שהוא, לפי מה שהוא יכול ולפי כישוריו.

אז לכן כל אחד ואחד ייתבע לפי מה שהוא היה מסוגל.

על כן,

כל אחד יראה כמה כוחו ללמוד

וכמה כוחו לפעול.

אבל אם התורה מתרבה אצלו והוא לא מממש אותה

והופך אותה כדי לעזור ולהציל את עם ישראל,

אז הוא לומד אותה לעצמו.

וזאת הייתה הטענה על נוח,

על חנוך,

על שם ועבר,

שהם למדו לעצמם.

אבל אברהם

עשה בשביל הכלל.

קח דוגמה, חפץ חיים היה גדול דור,

ולמרות זאת הוא טרח ויגע ונסע ממקום למקום, מעיירה לעיירה, מעיר לעיר ומכפר לכפר,

בשביל להפיץ תורה, להעמיד תלמידים הרבה ולייסד ישיבות

ולייסד כל אלים

ולייסד שיעורים.

והיה הולך בערב שבת לסגור חנויות שעוד עובדים ועוד מעט ייכנס שבת,

והיה עושה כל מה שרק אפשר, הוא היה יכול לשבת ללמוד.

ואתה רואה בדורנו, הרב קניאבסקי,

שכולו קודש קודשים,

והתורה שלו זה משהו אדיר ונדיר,

והנה הוא יושב לפעמים שעות ומקבל קהל

ופותר פתרונות לאנשים.

וזה רק הוא.

הרמב״ם כתוב,

שהיה בא מותש הביתה, עוד בימיו האחרונים.

היה שוכב, היה במלאכת המלך

והיה לומד תורה,

והיה מקבל אנשים בשכיבה

מרוב תשישותו.

והיו עומדים תור קילומטרים אנשים,

והוא מקבל אותם ונותן להם עצות ברפואה,

על פי התורה, בכל דבר.

מה הוא צריך את זה?

זו חובתו של כל בן אדם, גם גמילות חסדים.

אז תועלת הביטחון בעולם

זה מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות,

שלווה מנדנוד הנפש.

כל הזמן הנפש מתנדנדת ממקום למקום.

אדם יש לו שלווה כשיש לו ביטחון,

ויש לו שלווה

ואין לו צער בגלל שהוא חסר מתאוות גופניות.

אין לו צער.

ובהשקט,

בבטחה, בשלווה בעולם הזה,

יש מלחמה,

אין מלחמה,

יש שובע,

יש רעב.

בכל מצב,

בעל הביטחון מקבל את גזירות הבורא באהבה ובשמחה,

כיוון שאבא שבשמיים גזר, זה ודאי לטובתו.

אין גזירה שיורדת מן השמיים לא לטובה.

כל מדעביד רחמנא לטו עביד.

כל מה שכזו הוא עושה זה רק לטובת האדם.

גם מה שאדם מקבל צביטה זה לטובת האדם.

אין דבר שיורד רע מן השמיים. מפי עליון

לא תצא הרעות והטוב.

זאת אומרת, הכול,

אנחנו הגורמים,

ולפי מה שאנחנו גורמים, כמה אנחנו מקבלים. הטענות

צריכות להיות עלינו, לא על הקדוש ברוך הוא.

וכמו שכתוב, ברוך הגבר אשר יבטח מאדוני והיה אדוני מבטחו ואמר והיה כעץ שתול על מים

ועל יובל ישלח שורשיו.

יש לך עץ

שיותר מאושר מאשר הוא על מים.

לא חסר לו כלום, אין לו צמא.

כל הזמן הוא מתפתח.

כל הזמן מתפתח.

אותו דבר, אדם בעל ביטחון

מרגיש כמו עץ

ששתול על מים.

ומהם מנוחת הנפש.