קלטת טייפ מס' 1296 חונקים אותנו לאט לאט חלק א

- - - לא מוגה! - - - 

המצב לא כל כך, המצב לא כל כך.

מלחמה תבוא ואנחנו לא קובעים את הזמן,

והיא קרובה יותר מהפעם הקודמת שהייתי פה.

אנחנו עומדים לבד כרגע מול כל העולם הגועש, ואנחנו נדרשים לעוד ויתורים ועוד ויתורים ועוד ויתורים ובעצם חונקים אותנו לאט לאט.

אין לנו מוצא.

אנחנו לא נוכל להניח את האיראנים עם פצצה.

הם מכריזים שהם רוצים לחסל את היהודים במזרח התיכון.

זה מזרח תיכון מוסלמי,

והיהודים תקועים במקום הלא נכון.

לכן הם הכריזו כולם, כולל אסר, כולל חרירי, כולל הני וחבריו,

שהם הולכים הפעם למלחמה שהיא מלחמה לחיסולה של מדינת ישראל.

ראיתי שיש לרב בעיה, כאילו, עם חב״ד. אין לי שום בעיה עם חב״ד, לחב״ד יש בעיה איתי. ראיתי באחד האתרים שלהם דברים על רב, מה שהזדעזעתי, ו... לא צריך להזדעזע, זה דברים רגילים.

לא, אני לא הבנתי למה יש כזו שנאה. זה לא שנאה, זה קנאה.

הציבור כזה גדול, ואולי כדאי... לא כולם, רק אלה שכתבו.

אבל הם מתסיסים את הציבור, זאת אומרת... נו, אז יהיה עוד גזוז.

המצב לא כל כך.

המצב לא כל כך.

אם רואים את כל ההתרחשויות והניסיונות והתרגילים של אזעקות ושל פיגועים כימיים וביולוגיים, צריך רק להיות סתום בשביל לא להבין שזה הולך לקרות, ורק מחכים לעיתוי ולתזמון ולסיבה המצדיקה בעיקר שהיא תאפשר לנו לתקוף. כי אנחנו הולכים לתקוף בכמה חזיתות. הנה, אני מוקלט עכשיו,

ואת הקטע הזה יראו בעוד כמה זמן שאמרתי שנתקוף בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת. איראן, סוריה, לבנון, עזה ואולי עוד מקום נוסף.

דיסק מספר 766 חונקים אותנו לאט-לאט.

חלק א'

ערב טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

הדברים שנאמר הערב יהיו להצלחת בנימין בן שרה מוכתרם,

אורנה בת שרה וכל הילדים שבעזרת השם יזכו לקנות בית גדול בקלות,

בריאות איתמה ופרנסה בשפע.

כל הכבוד לכם, ולרפואת איתמר.

רפאל בן תמר, רפואה שלמה מהרה.

כן, יהודים יקרים,

אנחנו נאמר כמה דברים מפרשת השבוע, אחר כך ניתן לכם אפשרות לשאלות ותשובות.

יהיו לנו כמה הפתעות, ותקבלו בסוף מתנות.

פרשת השבוע כתוב שהעני מביא מנחה,

ועליה כתוב פתות אותה פיתים,

ויצקת עליה שמן מנחה היא.

פתות אותה פיתים, מי שתימני יודע מה זה, זה קוראים לזה פתות.

פוטטים את זה לפיתים,

לוקחים את הפת ועושים אותה פיתים.

רשי מפרש

למה צריך לפתות אותה פיתים.

אמר על זה הגאון רבי אהרן בקש,

זכר צדיק וברכה, אב בדין שביל מקדושי ליטא,

השם ינקום דמו,

התורה חסה על כבוד העני,

לכן אמרה התורה פתות אותה פיתים, כדי שתיראה הרבה והמחווה תהיה מלא.

ככה כשעושים פתות זה נראה הרבה,

אבל אם זה ככה שטוח,

מסכן, זה מה שאתה מביא קורבן.

וכן גם בעניין העני שמביא עוף לקורבנו,

כתוב ושיסע אותו בכנפיו,

לא יבדיל,

לא מבדיל את הכנפיים מן העוף.

רשי מפרש

והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים,

ואין נפשו קצה עליו. זה מסריח, כשהכנפיים נשרפות עם הנוצות,

איפ.

נו, אז למה לא יבדיל את הכנפיים, ולמה שורפים עם הכנפיים?

למה אמר הכתוב והכתיר,

אלא כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקורבנו של העני,

שייקח הרבה זמן עד שזה יישרף,

כי אם יבדילו ממנו את הראש,

אם יבדילו ממנו את הכנפיים, יישאר רק הגוף והראש, אז זה טיק טק יישרף,

והעני מסכן יתבייש, עד שהשור של השני נשרף,

לוקח הרבה זמן,

והוא הביא עוף,

טור, נגמר.

אז הוא יתבייש

ויצטער ויתקנא בעשיר ובקורבנו.

לכן, כי התורה דאגה שלא יהיה לו חלישות הדעת,

לכן אמרה לא יבדיל,

אלא ישרוף יחד עם הנוצות,

וזה יתפוס זמן

כדי שיהיה סיפוק לעני.

אותו דבר כתוב בגמרא בבבא קמא, בתר עניה אז לה עניותה,

אחר העני הולכת העניות.

כתוב שהעשירים היו מביאים לירושלים, לבית המקדש, את הביכורים,

מצוות ביכורים,

היו מביאים את זה בקלטות של כסף ושל זהב,

והיו מחזירים להם אותם.

את הקלטות.

והעניים מביאים בסלי נצרים,

ולא היו מחזירים להם אותם.

מה הטעם?

לעניים לא היו מחזירים מפני שחסים על כבודם,

כי העשירים היו מביאים פירות הרבה ויפים.

לכן היו הכוהנים מוציאים את הפירות ומחזירים להם את הקלטות.

אבל העניים, אין להם פירות יפים, וגם אין להם הרבה.

אז לוקחים הכול מידם, כדי שלא יראו שהם יביאו מעט,

וגם לא יפה.

אז זאת אומרת,

התורה דואגת

שהעניים לא יתביישו בביכורים שלהם.

לכן לוקחים מהם גם את הסלי נצרים עם הפירות, לא לווישם.

רואים כמה התורה רוצה להרים את רוחו של העני,

כדי שלא יהיה שבור ונכנע.

ולהפך, רואים שהתורה דואגת גם בשביל העשיר שלא יתגאה בעושרו כי תועבת השם כל גבה הלב.

על הפסוק

בהרים את הדשן אומר חובת הלבבות בשער הכניעה בפרק ו'

יקטן

בעיניו מעשהו'.

לעולם אדם שעושה מעשים לפני הקדוש ברוך הוא,

בנוהג שבעולם אדם אוהב להגדיל את מעשיו,

לשבע את מעשיו, לראות אותם כאילו הוא עשה דברים גרנדיוזיים,

אומר רבנו בחייה,

יקטן בעיניו מעשהו,

ויתרעם על נפשו על קיצורה בענייני תורתו לפני האלוקים ולפני בני האדם.

תמיד אדם יתרעם על עצמו שהוא מקצר,

עדיין הוא מקצר, היה יכול לעשות יותר,

הוא עדיין מקצר בענייני התורה בינו לבין המקום ובינו לבין בני האדם,

ויבקש מאלוקים עזר ואומץ,

שיניח את הגבהות לכבוד הבורא,

ויעזוב הגדולה ועיקר בעת שהוא עושה לאלוקים יתברך,

בין לבדו בין בתוך מקהלות בני האדם.

זאת אומרת, לעולם אדם לא יתגאה בשעה שהוא עושה מעשים לפני השם,

ורק יעשה את זה לכבוד השם יתברך, בין אם הוא לבדו ובין אם הוא בתוך הציבור.

כמו שכתוב על אהרון ועל גדולת מעלתו,

וירים את הדשן וחייב אותו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד,

כדי להסיר ולהשפיל את הגבהות שבליבו.

מה זה דשן?

כל מה שנשאר משרפת הקורבנות

זה לכלוך.

כל הדשן הזה,

צריך להרים את זה אהרון הכהן בידיו,

בכל יום.

למה הוא צריך לעשות את זה?

בשביל להשפיל ולהסיר את הגבהות מליבו.

על מי מדברים?

על קדוש השם אהרון הכהן,

שהלב שלו

זה לב שהשם מעיד עליו ורעך ושמח בליבו.

נותנים לאחיו הקטן,

משה,

את התפקיד להיות מנהיג העם והגואל,

והוא לא מתקנא בו בכלל,

והוא שמח בליבו באמת, והשם מעיד עליו.

לכן השם שם על ליבו את החושן,

את האורים והתומים,

שכל עם ישראל שואלים שאלה בשם על ליבו של אהרון.

בכל זאת,

מתוך גדלות מעלתו יכול ליפול בגאווה,

שהיא מידה מגונה.

כמו שאומר רבנו יונה בספר שערי תשובה על בעל גאווה,

איזו תקווה יש לו מי שהוא בעל גאווה,

אחרי כי הוא נתעב ונאלח בעיני השם.

הקדוש ברוך הוא אומר,

תועבת השם כל גבה לב.

אפילו אם אדם לא מתגאה בקולו,

בדמותו,

אלא אפילו בתוך ליבו, שאף אחד לא רואה, בחוץ הוא נראה כאילו עניו גמור.

אבל השם רואה את הגבהות בתוך הלב,

השם מתאם אותו והוא נאלח בעיניו.

אז איזה תקווה יש לאדם כזה?

לכן התורה דואגת שאפילו אהרון הכהן, קדוש השם,

ירים את הדשן בידיו,

אל תתהדר לפני מלך.

בשעה שאתה עובד לפני מלכו של עולם,

אל תתהדר.

אפילו ביום הכיפורים,

כשאתה רוו שמונה בגדים, כהן גדול, ונכנס לפני ולפנים, בקודש הקודשים,

האדם היחידי שיכול להיכנס

למקום הכי קדוש בעולם,

שהוא מעין העולם שהיה לפני חטא אדם הראשון.

ירצה משם החי,

אדם כזה, בכל אופן, גם ביום הכיפורים צריך להרים את הדשן בידיים.

למה?

שלא תהיה לו גבהות.

התורה דואגת בשביל כולם,

העני דואג את התורה להרים את רוחו,

שלא יהיה יותר מדי נכנע

מפני מצבו הרע,

והעשיר דואג את התורה שלא יתגאה

בשביל שהקדוש ברוך הוא השפיע עליו רוב טובה.

הסבא מקלם,

זכר צדיק לברכה, רבי שמחה זיסל,

היה אומר,

שלמה המלך אמר במשלי,

פסוק,

תחנונים ידבר רש,

ועשיר יענה עזות.

לכאורה נשמעת פה ביקורת,

על מי?

על העשיר.

תחנונים, תחנונים ידבר רש,

ועשיר ידבר עזות.

יש לו כסף, בעל המאה הוא בעל הדעה.

שומעים פה ביקורת על מי? על העשיר.

למה הוא מדבר עזות?

אומר רבי שמחה זיסל, לא.

לא רק על העשיר אומר,

שלמה המלך ביקורת,

אלא הוא אומר גם ביקורת על העני.

למה הוא מדבר תחנונים?

כי זה שפלות הנפש

לחשוב שאם אין לו כסף,

הוא כבר לא נחשב לכלום.

מה פתאום?

הוא צריך לדעת שאצל הקדוש ברוך הוא עליונים למטה ותחתונים למעלה.

אצל הקדוש ברוך הוא זה לא הולך לפי מה שפה מחזיקים.

עשיר נותנים לו כבוד ועני לא נותנים לו כבוד. לא. אצל הקדוש ברוך הוא זה בדיוק הפוך.

זאת אומרת,

אדם צריך לדעת

שטח הנונים ידבר רש. אם אדם מרגיש שהוא עני והוא מדבר בנמיכות קומה,

ברפיסות,

בגלל שהוא חושב שהוא חסר קול,

זה לא טוב.

הוא צריך לדבר כאדם רגיל ולא להרגיש שהוא שפל בין הבריות.

אצל הקדוש ברוך הוא כולנו שווים.

וכבר עמדו על זה ריבותינו, זיכרונם לברכה, ואמרו

לא נאמר נפש

בכל קורבנות נדבה אלא במנחה.

מי דרכו להתנדב מנחה?

אני.

אמר הקדוש ברוך הוא,

מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניי.

אומר הקדוש ברוך הוא, אני מסתכל,

העני הזה שמביא את המנחה,

אני מסתכל עליו כאילו הקריב נפשו לפניי.

בא עשיר, מביא פר לעולה.

ואם הוא לא עשיר,

אבל ידו משגת,

מביא קורבן, כבש וכדומה.

בוודאי אנשים אלה גם אחרי הקורבן שהם מביאים נשאר להם עדיין בבית

אוכל וממון ברווח

ממה שהם מתנדבים להקריב לשם.

ונדבתם מקובלת ברצון וניחוח לפני השם.

כל זה בתנאי שהם עשו את זה כהוגן ובמחשבה ראויה.

אבל למסירות נפש,

בנתינת הקורבן שלהם, הם לא מגיעים.

אבל זה העני בא למקדש, נשבר ונדכה.

ולרש אין קול,

כי אם קצת סולת,

ומעט שמן.

אנשים הולכים בבית המקדש,

לידם יש שברים,

וזה הולך עם טיפה סולת בכיס,

ובקבוקון שמן קטן בצד,

הולך תפרן, אין לו כלום.

איזה בושה, כולם כבשים ושברים והכול,

והוא הולך עם טיפה סולת ככה,

בתוך קופסת גברורים,

ועוד איזה בקבוק קטן של שמן,

לעשות שם איזה מנחה קטנה מלתת.

אז זאת אומרת,

הוא הולך בלב ונשבר ונדכה,

ואין לו קול,

רק סולת ומעט שמן.

הוא שפל בדעתו,

ואומר בליבו,

מה אני?

מה חיי?

במה אני בא לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא?

ועד כמה שהיה שפל ונבזה בעיני עצמו,

הרי עכשיו כשהוא עומד

ומנחת הסולת בידו,

נשברה רוחו בקרבו עוד יותר,

ומתעטף בבושה וכלימה,

וכולו אומר טחינה ובקשה.

אנא ה'

קבל נא מנחתי הדלה באהבה וברצון,

כאילו הקרבתי לפניך פר לעולה קליל על מזבחך לריח ניחוח.

מה אומר לו הקדוש ברוך הוא?

לא חן בני,

לא תחשוב שזה כמו פר ושעיר יחשב לך כמו שביקשת, לא.

אלא מעלה אני עליך,

כאילו עקדת עצמך עולה לפניי.

אני מחשיב את הסולת והשמן שלך כאילו אתה עקוד לפניי עולה,

וכאילו מסרת נפשך להישרף באש אשר תוקד על המזבח למען קדושת שמי.

וזה מה שאומר הכתוב,

מרום בקדוש אשכון ואת דקה ושפל רוח.

זה מה שנאמר כאן, בנפש

כי תקריב מנחה לה' אמרו חכמים זיכרונם לברכה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניי.

לכן רק במנחה מוזכר נפש, בכל מקום אדם כי יקריב.

פה נאמר נפש כי תקריב.

למה?

כי במנחה זה את נפשו הוא מקריב, ככה אומר הקדוש ברוך הוא.

יש מעשה מבהיל.

כולם מכירים את רבי חנינא בן דוסה,

שהיה עני גדול מאוד,

עני גדול מאוד.

הוא היה אוכל קו חרובין מערב שבת לערב שבת.

זה מה שהוא אוכל חרובין, זה אוכל רע.

זה אוכל שמחריב את הגוף.

זה אוכל שאין בו ויטמינים.

זה אוכל של בהמות.

זה אוכל שעושה רעש.

זה אוכל שלא משביע.

הוא היה אוכל קו חרובין מערב שבת לערב שבת.

כשהוא היה צריך לעלות לרגל,

מספר המדרש,

כתוב, ולא יראו פניי ריקם.

מי שבא לבית המקדש לא בא ריקם.

אין דבר כזה לבוא לבית המקדש ריק בלי להביא כלום.

צריך להביא משהו.

אפילו סולד בשמן.

והוא גם זה לא היה לו.

עני מרוד.

מה עשה?

הלך למדבר

וסיטט אבנים מן ההר.

כמו האבנים שיש בירושלים,

סיטט אבנים מן ההר,

במדבר זה בחינם,

והלך וסיטט חמש אבנים.

עכשיו הייתה לו בעיה, איך הוא ייקח אותם לירושלים?

אין עגלה, אין משאית, אין טריילר, אין שום דבר.

איך הוא ייקח? יופי, עשית עכשיו אבנים, איך תיקח?

פתאום עוברת שיירה.

חמישה אנשים.

אומרים לו, לאן אתה צריך?

אומר להם, לירושלים.

אמרו לו, גם אנו לירושלים.

אמר להם, אני צריך לקחת את האבנים האלה.

אמרו לו, אחוז בנו.

אחז בהם,

והגיעו לירושלים.

הגיעו לירושלים עם האבנים,

ונעלמו אנשים.

הלך לסנהדרין,

סיפר להם את המעשה,

ושאל אותם מה זה.

אמרו, עליך כתוב פסוק.

אם ראית איש,

אם ראית איש זריז במלאכתו,

לפני מלאכים יתייצב.

אל תקרא לפני מלאכים, לפני מלאכים, אלא לפני מלאכים.

בגלל שהיית זריז במלאכתך מלאכת שמיים,

לעשות כל אשר ביכולתך.

שלחו לך מלאכים מן השמיים שמה שהתכוונת בדעתך לעשות יושלם.

אדם

הכי עני בעולם, אין לו אפילו סולת בשמן.

אבל יש במדבר אבנים,

אז הוא הולך לסטט.

ומי ייקח?

לא יודע.

קודם כול, נכין.

אחר כך השם יעזור,

והשם עוזר.

שולח מלאכים,

ובטיסה,

מגיע לירושלים.

כמו זה אנחנו מוצאים בלימוד התורה.

יש אנשים בעלי כישרון,

שחנן אותם הקדוש ברוך הוא בכוח של זיכרון נפלא,

פנומנלי.

כל מה שהם קוראים,

כאילו מצולם להם בעיניים.

לא שוכחים.

או יש אנשים שהקדוש ברוך הוא חנן אותם בתפיסה מהירה, בהבנה גדולה.

או יש אנשים שהקדוש ברוך הוא חנן אותם בכל זה ביחד.

מתנה קיבלו מן השמיים, מתנה טובה.

אשריהם

באשרי חלקם.

כשהם שתים בים התלמוד בשכל הבהיר לא יחזבו מימיהם.

אבל יש מן ההוגים בתורת השם,

לא תואר

ולא הדר,

לא בשכל ולא בכישרון מיוחד.

עמלים וגעים להבין כל פרק.

ועד שמגיעים לפרק הבא, כבר שכחו מה שבראשונה.

ושוב יגעים ושונים בפיהם ובלבבם,

עד שייכנסו דברי תורה בנפשם.

ועליהם אומר הכתוב,

נפש עמל, עמלה לו.

הכתוב קרא לו נפש עמל,

כי דמו ונפשו הקריב לדעת התורה.

אדם כזה,

הקדוש ברוך הוא מחזיק אותו כמי שהקריב את דמו בשביל ללמוד את התורה של הקדוש ברוך הוא.

אדם שמחונן בכל מה שאמרנו,

הקדוש ברוך הוא לא מחשיב.

הוא מודה לו שהוא לומד, הוא יקבל שכר,

אבל זה לא דומה כלל וכלל למה שהשני הקריב.

ויש מעשה מבהיל,

גם כן עם רבי חנינא בן דוסא,

שפעם אחת העניות תקפה.

אותו כל כך, שלא היה לו לכבוד שבת קודש מה לאכול

והוא יצא לשדה והתפלל לקדוש ברוך הוא

אמר ריבונו של עולם, שבת קודש, אין לי כלום

אין אפילו קו של חרובים, אין כלום

הקדוש ברוך הוא הוריד לו רגל של זהב

רץ מהר, משכן את הרגל של זהב, לקח מעות

והלך לקנות

צורכי שבת.

באה הביתה,

אשתו ראתה שפתאום הוא בא, אמרה לו מאיפה זה?

לא רוצה להגיד,

לא הניחה לו,

עד שלא הייתה לו ברירה, גילה לה.

אמרה לו אתה רוצה שכולם יהיה להם בעולם העליון,

שולחן עם שלוש רגליים ואנחנו יהיה לנו שולחן

עם רגל אחת?

תחזיר את זה, אני לא מוכנה.

לך תחזיר. בשמיים נותנים, היא לא מחזירים.

החזיר, יצאה יד מן השמיים, לקחה את זה בחזרה,

והנס הזה שלקחה יותר גדול מהנס שנתנה.

אבל לפני כן

הוא אמר לה, תשמעי,

נתנו מן השמיים, אנחנו נהנה מזה. אמרה לו, בשום אופן לא.

אמר לה, נלך לרב.

למי הלכו לרבי?

רבנו הקדוש.

הלכו לרבנו הקדוש,

ורבנו הקדוש אמר לה,

תשמעי, תיקחו,

ואם יחסר לכם מה שאת חוששת

בעולם העליון,

אני אתן לכם משלי.

אני אשלים את מה שיחסר בגלל שירדה לכם מן השמיים. כי הרי אם יורד,

זה על חשבון מה?

על חשבון מצוות שאתה עושה.

לא מקבלים בחינם סתם.

אמרה לו, אתה יכול לשלם לנו משלך?

וכי התורה שלך ושל אדוני ורבי בעלי,

אתה רוצה לומר רבי?

שהתורה שלך כמו של רבי?

הוא למד תורה מתוך צער.

אתה עשיר.

התורה שלך ושל בעלי בכלל לא ידמה ולא יישבה.

נפש עמל, עמלה לו, את דמו הוא שופך.

הצדיק אותה רבי.

לכן היה צריך להחזיר את הרגל למעלה.

זאת אומרת, לא דומה בכלל.

לא דומה בכלל מי שקשה לו ללמוד,

לא מבין ומתייגע להבין.

הוא מסתכל על ההספק. הוא אומר, בקושי למדתי דף,

ותראה, השני כבר גמר מסכתא,

ואני בקושי דף, מתייאש.

מה פתאום?

אל תתייאש, אתה יותר חשוב ממנו.

אתה נחשב לך, שאת הדם שלך אתה נותן.

זאת אומרת, אדם צריך לדעת

שככה הם הדברים.

יש סיפור מבהיל,

מבהיל,

בארצות הברית

היה יהודי חילוני גמור,

עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן.

לא יודע כלום.

מה היה עיסוקו?

מתאגרף,

בוקסר.

זה מה שהוא יודע.

והיה לו ילד שגדל,

והיה צריך לתת את הילד לבית הספר,

אבל שם אצל הגויים יש רק פאבליק סקול,

בית ספר של גויים.

אבל הוא אמר, אני עם הארץ, לא למדתי מחיי, לפחות הבן שלי ילמד קצת,

קצת ילמד.

אז רצה לשים אותו בית ספר יהודי, אין.

מה כן היה?

תלמוד תורה של חרדים.

לא כל כך אהב את זה,

אבל עדיף מצל גוי, שם אותו שם.

והילד התחיל לגדול.

יום אחד הילד בא הביתה

עם ציצית.

אבא ברא אותו עם ציצית,

פאפ!

אחת לפנים השכיב אותו.

הילד התחיל לבכות,

וואו וואו וואו, מסכן, כמה בכה. בא למחרת

לתלמוד תורה, אמר להם, למד,

כבוד הרב, אני לא יכול ללכת עם ציצית, אבא שלי נתן לי סנוקרת,

אני גמרתי את הסיפור עם הציצית.

למה נתן? הוא אומר, אתה לא יודע מי זה אבא שלי.

אמר לו, אתה יודע מה, היום תלך עוד פעם עם ציצית,

אבל תעמוד שני מטר מהדלת.

אם תראה שהוא עצבני, תגיד לו, סתם צחקתי, ותוריד.

ונראה מה יהיה.

הילד כולו רועד, עומד ככה, שני מטר, האבא פותח, מסתכל עליו ככה.

אתה רוצה את זה דווקא?

הוא אומר לו, כן, אבא.

הוא אומר לו, טוב, יאללה, כנס.

הכניס אותו.

הילד ככה התפתח וגדל, גמר תלמוד תורה,

הלך לישיבה, ישיבה קטנה,

ישיבה גדולה, נהיה אברך,

עלה לארץ.

אבל לא שכח את אבא שלו,

והיה שולח לאבא שלו

כל חודש

עלונים של שבת מבית כנסת.

שיהיה לו קצת מושגים ביהדות, יקרא שורה, שתי שורות, שיתפוס מה שהוא יתפוס, מה שיתפוס יתפוס.

פעם אחת האבא הזה, הבוקסר, קרא שמה משפט אחד ששינה לו את כל החיים.

הוא ראה שכתוב שהחפץ חיים אומר,

הוא לא ידע מי זה החפץ חיים,

אבל החפץ חיים אומר שהוא לא מאמין שיהודי יכול לצאת מהעולם הזה בלי דף אחד גמרא.

והוא נדהם, הוא אומר, באמת אני יהודי ואני לא יודע דף אחד גמרא.

הוא גם לא יודע מה זה גמרא.

אבל הוא הבין שללמוד דף אחד זה לא בעיה.

אז הוא החליט שהוא רוצה ללמוד דף אחד גמרא, שהוא לא ייפטר מן העולם בלי דף.

איפה הוא ילך?

הלך לתלמוד תורה.

אמר להם, תשמעו, אני קראתי שהחפץ חיים אומר ככה וככה, ואני רוצה ללמוד.

אמרו לו, תשמע, גמרא זה לא פשוט.

גמרא,

אתה צריך, יא חביבי,

ללמוד.

זה גם בארמית, יש הרבה מילים, זה בלי ניקוד, זה בלי פיסוק,

זה קשה.

זה הכול בתמצית של תמצית, וצריך הקדמות ולהבין עניינים.

זה לא פשוט כמו שאתה חושב, ללמוד דף זה סיפור.

אמר, אני מוכן.

אמרו לו, אבל איך ללמד אותך? אנחנו, אין לנו חברותות כמו ללמוד ולמד.

אנחנו, אין לנו.

איך נלמד אותך?

אמר, תשמעו, יש לי עצה.

אני אלמד עם הילדים.

אמרו, איך ילדים? אתה כבר עגל גדול, איך אתה תלמד עם הילדים?

אמר, אתם תגידו שאני מפקח ממשרד החינוך,

ואני כאילו מקשיב איך לומדים פה והכול, בינתיים אני אקלוט מה שאני אקלוט.

הסכימו.

הבן אדם התחיל ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד.

חודש, חודשיים, שלוש, חצי שנה, שנה, שנתיים, שלוש. שלוש שנים גמר דף.

שלוש שנים, שלוש שנים למד דף.

אחרי שלוש שנים שאל מה עושים כשמסיימים דף?

אמרו לו, מתחילים עוד דף.

אמר, לא, לא, אני החפץ חיים. אמר,

לא להיפטר בלי דף אחד גמרא. גמרתי דף.

זה מה שהתחייבתי לעצמי.

אמרו לו, תראה, כשגומרים מסכת,

אז עושים סיום מסכת.

אבל סיום דף לא שמענו.

אמר, לא חשוב, בשבילי סיום דף זה כמו סיום השס.

אז אני רוצה לעשות סיום.

מה עושים?

אמרו לו, מזמינים רבנים מכובדים והכול, אומרים דרשות, דברי תורה,

מביאים כיבוד והכול.

אמר, אני עושה.

התחיל, להזמין הזמנות.

לא פחות ולא יותר, הבן אדם מצלצל לגדול הדור באמריקה,

הרב משה פיינשטיין, זכר צדיק לברכה,

ואומר לו, כבוד הרב, אני מזמין אותך לסיום הדף.

הרב שומע?

בן 80 פלוס, סיום הדף.

פורים לא היה בדיוק בסביבה.

מה פירוש?

אז הוא אומר לו,

כבוד הרב, אני יהודי שהמקצוע שלי אגרוף, אני לא חכם גדול,

אבל אני קיבלתי עלון של שבת שכתוב שהחפץ חיים אמר שהוא לא יכול להאמין שיהודי יצא מהעולם בלי דף אחד גמרא, וקיבלתי על עצמי ללמוד דף אחד גמרא.

ולקח לי שלוש שנים וסיימתי.

ואני רוצה לעשות סיום.

אמר לו הרב משה פיינשטיין, אני בא.

אם הרב משה פיינשטיין בא, מי לא בא?

והיה ערב גדול שהוא הזמין באולם מפואר ארוחה כאילו התחתן.

הרב פיינשטיין נסע שבע שעות

למקום הזה, איפה שהוא היה גר.

ושבע שעות חזור,

עם איזה דקה שלו,

שאלות מכל העולם היו מתרוצצות אצל הרב משה פיינשטיין.

והוא מפנה את עצמו ללכת לסיום הדף של בוקסר.

עד שתיים בלילה דרשו דרשות שמה בשבח התורה.

ערב מדהים!

הבוקסר היה כל כך מאושר, כל כך שמח.

אני חושב שמי שסיים את השס לא שמח כמו שהוא סיים את הדף.

אתם יודעים מה זה דף שלוש שנים?

שלוש שנים דף.

זה כמעט כמו התלמיד של רבי פרדה.

רבי פרדה

היה לו תלמיד שלא היה מבין, לא היה קולט.

הוא היה לומד איתו כל משנה ארבע מאות פעם עד שהוא תופס.

שלוש מאות תשעים ותשע לא תופס.

ארבע מאות תופס.

פעם נכנס

מישהו לדבר עם הרב.

והתלמיד חשב שהרב עוד מעט יקום, הרב יקום, הרב יקום. לא נתן דעתו.

סיימו את הארבע מאות,

שואל אותו הבנת? אמר לו לא. אמר מה קרה היום?

אמר מרגע שהוא נכנס כל הזמן שמתי לב הנה הרב יקום, הרב יקום. לא נתתי דעתי.

התחיל ללמוד איתו עוד ארבע מאות פעם.

יצאה בת קול מן השמיים ואמרה רבי פרדה,

תבחר.

יש לך אפשרות שיוסיפו לך ארבע מאות שנה לחייך,

ויש לך אפשרות שכל הדור שלך יזכו לחיי העולם הבא.

מה אתה בוחר?

אמר שכל הדור יזכו לעולם הבא.

אמרו לו קיבלת שניהם.

עכשיו כולם מתפעלים מרבי פרדה.

אני מתפעל מהתלמיד.

מה היינו אומרים על אחד שלא מבין עשר פעמים? פגר זה, פגר. זה לא בשבילך, שחק כדורגל. לך, לך, שחק.

עשר פעמים לא מבין? מה נשאר?

ארבע מאות כל פעם.

ולבוא עוד פעם ללמוד?

זה התלמיד.

וזה למד דף

שלוש שנים.

הלך לישון מאושר.

אין מאושר כמו אבוקסר.

בבוקר

הוא לא קם.

נפטר.

שבעה.

באו אותם רבנים שהיו בסיום הדף

והספידו אותו ודיברו בשבח התורה ובמעלתה ובזכותה.

ואמרו עליו את הפסוק.

כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.

הוא היה צריך למות לפני כן.

רק התורה החזיקה אותו חי עד שיגמור את הדף.

כי הוא לא רצה למות

בלי לדעת דף אחד גמרא.

אז התורה המתינה לו.

המתינה שלוש שנים עד שהוא יגמור את הדף

ואז לקחו אותו למעלה.

כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.

התורה מאריכה ימיו ושנותיו של האדם.

התורה מגינה ומצילה.

יש אדם,

יש אדם שקונה עולמו בשעה אחת.

ויש צדיקים שקונים בשנים הרבה.

ויש קונה עולמו בדף אחד.

אבל זה כשזה נעשה במסירות נפש כמו שלמדנו.

אדם שקשה לו והוא לומד בשביל הקדוש ברוך הוא זה כאילו את דמו הוא שפך לפניו.

חכמים זיכרונם לברכה בסנהדרין צדיק ט' אומרים

אמר רבי עקיבא זמר בכל יום.

זמר בכל יום.

אמר רבי יצחק בר אבי דימי מה זה הפסוק שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פי הוא.

הוא עמל במקום זה ותורתו עמלת לו במקום אחר.

מה פירוש? רש״י מפרש.

תורה עמלת לו במקום אחר.

שהיא מחזרת עליו.

תקשיבו מה התורה עושה בשבילו.

התורה מחזרת עליו

עולה ומבקשת מהקדוש ברוך הוא למסור לו טעמי תורה וסדריה.

וכל כך למה?

מפני שאכף עליו פיהו.

הוא כפף את פיהו על דברי תורה. הוא שובר את השיניים כמו שאנחנו אומרים בשביל להבין.

זאת אומרת מי שמוכן לשבר את עצמו לפני הקדוש ברוך הוא להבין את תורתו וללמוד,

לא רק שהוא ידע ללמוד אלא התורה הולכת לקדוש ברוך הוא ומבקשת בשבילו במיוחד תגלה לו גם את סודותיי.

כי כפב את פיו בשבילי.

איי איי איי איי איי השתבח המורה והתעלה שמו.

השם יתברך יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות

ולקיים אמן.

אז אני אדם מאוד מעשי כידוע ולכן אני החלטתי שבלי נדר ובעזרת השם אני מעמיד

בעזרת השם

12,000

חברותות

12,000 אברכים שילמדו עם 12,000 מעוניינים חינם,

ללא תשלום,

בטבריה ובכל מקום בארץ.

ונפתח והוקם ארגון שנקרא ללמוד וללמד.

אל תישאר לבד,

למד תורה.

אז כל אדם וכל אישה שרוצים ללמוד שיעור תורה פעם בשבוע פעמיים חצי שעה שעה כמה שרוצים חינם אין כסף

יבוא אברך בעזרת השם וילמד בחינם

יבוא רב וילמד בחינם

אחד על אחד

ואם רוצים קבוצה קבוצה אבל אחד על אחד מה שרוצים ללמוד

ילמד

אנחנו הולכים לעשות כבר כנס

יש כבר 400 חברותות כאלה שהתחלנו לפני מספר חודשים

וברוך השם קידוש השם גדול לאין שיעור

ואנשים יכולים לזכות כשיגיעו לעולם האמת וישאלו אותם קבעתם עתים לתורה?

יגידו כן היה לי חברותה כן למדתי

סיימתי מסכת ועוד אחת ועוד אחת

אז הבאנו לפה אברכים חשובים

בשביל שכל מי שרוצה ללמוד תורה ימלא את הטופס ויצלצלו אליו

בימים הקרובים ובעזרת השם יתברך יתאמו איתו באיזה מקום הוא רוצה ללמוד וילמדו איתו חינם אין כסף

אם הייתם צריכים שיעור

בפיזיקה או במתמטיקה

בשביל שלושת רבעי שעה הייתם משלמים 200 שקל 300 שקל

ללמוד את התורה תורת חיים בלי כסף

מה זה התורה אתם יודעים אנחנו נמצאים פה קרוב לצדיקים

אז פעם הסברתי

אנשים הם לא כל כך מאמינים הם חושבים שהם מאמינים אבל הם לא כל כך מאמינים

אבל יש כאלה שמאמינים בצדיקים מאמינים

יש כאלה שנוסעים מהדרום למירון לרבי שמעון בר יוחאי

למה הם נוסעים?

יש להם חולה בבית

והם רוצים רפואה וישועה

והם רוצים שזכותו של רבי שמעון בר יוחאי

ושל רבי מאיר בעל הנס יעמדו להם

אז הם באים ומשתטחים על הציון ובוכים ומתפללים

וקוראים תהילים ואומרים זוהר הקדוש ומזכירים את התנא הקדוש ומאמינים שתהיה ישועה

טוב הם עושים או לא טוב הם עושים?

טוב עושים או לא טוב?

טוב עושים או לא טוב?

זהו זה מה שאתם מאמינים זה הכל

טוב עושים או לא טוב?

טוב עושים או לא טוב?

אוי ואבוי לכם אם רבי מאיר שומע ככה אם אתם מתייחסים אליו?

טוב עושים או לא טוב?

עכשיו אחד משתטח על הציון,

פתאום הוא שומע קול

שאומר לו

שמעתי את תפילתך תקובל ברצון

כל שעליך לעשות

ללמוד בכל יום שעה תורה ותיבשע.

הוא שומע מתוך הקבר את רבי שמעון או רבי מאיר עונים לו

הוא קופץ משמחה מאושר והוא בטוח שהישועה באה

מי שמע פעם אחרונה את רבי שמעון מדבר?

מי שמע את רבי מאיר מדבר?

והוא שמע

תארו לכם

שאחרי שהוא שמע הוא מסתפק

אולי אני מדמיין

אולי אני מדמיין

פתאום יוצא לו מהקבר פקס

וכתוב

תאריך

הבקשה וכל מה שהוא התפלל ואחר כך תשובה

עם הבטחה חתום רבי מאיר או רבי שמעון בר יוחאי

עכשיו יש לו ספק או אין לו ספק?

מה הוא עושה עם זה?

מסגרת, צילום, עיתונות, טמפלוויזיה, רדיו,

איפה הוא לא מופיע?

הנה, הנה יצא מהקבר

מה אתם אומרים?

מי זכה למופת כזה?

אם היה מתפרסם דבר כזה כמה היו אנשים רצים עוד יותר לצדיקים האלה?

מה?

היו רואים שצדיקים במיטתם יותר מבחייהם

זה מראה שאנחנו לא מאמינים

למה?

משום שאתה

לא מאמין

כמו שאתה מאמין אחרי שאתה שומע,

ואתה לא מאמין כמו שאחרי שיצא פקס.

זה דרגות באמונה.

אבל אתה בכלל לא מאמין.

למה?

כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתן לך מכתב,

והמכתב, מכתב אלוקים, חרוט על הלוחות.

והקדוש ברוך הוא מבטיח לך בתורה את כל ההבטחות, את כל הישועות,

את כל הרפואות.

ואתה לא סומך על המכתב מהקדוש ברוך הוא, אפילו לא מעיין במכתב מה כתוב.

אתה לא לומד אפילו את המכתב, את התורה שהוא נתן לך.

אז איך אתה מאמין?

עם כל ההבטחות הכי גדולות שאדם יכול לקבל, השם מפיו אמר,

והן כתובות בתורה,

ואתה לא קובע עיתים לתורה ללמוד מה השם רוצה ממך לטובתך,

מה ההדרכה הכי טובה בשבילך,

מה עצה.

אם זה אתה לא עושה, אז במה אתה מאמין? בעצמך? במי אתה מאמין?

לכן, אדם שאין לו חברותא,

שהוא לא לומד קבוע,

תהיה עליו תביעה גדולה מאוד בשמיים.

תביעה גדולה על אדם בשמיים.

נתתי לכם את התורה.

בחרתי בכם מכל העמים.

נתתי לכם את תורתי.

ירדתי בעצמי עליכם.

וייקחו לי.

עם התורה אתם לוקחים אותי.

אני משרה שכינתי על שניים שלומדים.

שניים שעוסקים בתורה, שכינה שרויה ביניהם.

ואתם לא רוצים אותי?

לא רוצים שאני אשב ביניכם?

לא רוצים שאני אברך אתכם?

אז איך מבקשים אחר כך ברכה מהקדוש ברוך הוא, אם את המינימום שבמינימום לא מתחילים?

על כן, יהודים יקרים,

זו ההזדמנות שלכם,

תמלאו את הטפסים,

תירשמו,

שבשמיים יראו שנרשמתם,

ואחר כך תלמדו פעם, פעמיים, תתעמו יותר, תרצו יותר, אפשר יותר,

אבל לפחות כלפי שמעיה תראו שאתם מכבדים את המכתב של האלוקים

יותר מכל דבר אחר.

יראו לכם כמה עיתון השקעתם בקריאה,

כמה טלוויזיהם ישבתם וצפיתם,

כמה רדיו שמעתם,

מה תגידו? שאלו כמה תורה למדתם, מה תגידו?

אז לכן זו ההזדמנות,

ומיד אחרי זה אני ממשיך,

ואומר לכם כמה דברים חשובים גם על המצב שבו. שאלות, יהודים יקרים למי שיש, להרים את היד.

דיסק מספר 766 חונקים אותנו לאט לאט.

סוף חלק א',

המשך בדיסק מספר 767.