אני רואה את האלוקים חי וקיים!
- - - לא מוגה! - - -
וכפי שנתבאר זה העניין בדברי הכוזרי במאמר ג' יא',
שם הוא מבאר את מעלת החסיד
המבחין
כי אברי גופו עשויים בחוכמה ובמידה מסודרים בסדר מופתי
ומצייתים לרצונו
מבלי שידע איזה אבר עליו להניע כדי לקיים תנועה מסוימת.
לדוגמה,
הלשון.
עכשיו כשאני מדבר תסתכלו על הלשון שלי איך היא זזה ממקום למקום.
אם היא לא תזוז למקומות האלה
אתם תשמעו חרבשה שאי אפשר להבין מה אני רציתי להגיד.
אני חושב פה מה אני רוצה להגיד.
ואני לא חושב לאן הלשון צריכה ללכת בשביל לעשות את מלאכתה.
היא עושה לבד.
לא לימדתי אותה בשביל להגיד כך תעשי כך ובשביל כך תגידי כך.
היא עושה לבד.
עכשיו אני רוצה לקחת כוס.
אז יש לי, המחשבה שלי מלווה את היד שלי.
ואז המחשבה כשאני מגיע לזה, תשימו לב, כשאתם עושים איזה פעולה רצונית
אז המחשבה מלווה את הפעולה הזאת.
אבל הלשון
עובדת לבד.
זאת אומרת, אתה לא נושך את הלשון.
לפעמים כן.
זה מזכירים לך קצת.
אבל בדרך כלל לא.
ולמה כשאנחנו מדברים עם הלשון,
העבר הזה אנחנו לא צריכים לחשוב עליו
בכדי לדבר? אתם יודעים למה?
למה?
זה רק מראה את האלוקים.
אנחנו חייבים לכוון בתפילה, נכון?
אדם יכול לחשוב שתי מחשבות ביחד?
אין דבר כזה.
מחשבה רודפת מחשבה, אבל אין שתיים ביחד.
רק מחשבה אחת.
רצף מחשבות, כן.
אבל שתיים ביחד, לא.
אם אני צריך לחשוב
איפה הלשון צריכה להיות כשאני מדבר,
אז אני לא אוכל לחשוב, לכוון.
אבל מה המטרה שהשם רוצה מאיתנו?
שנכוון בתפילה.
כדי לכוון בתפילה הוא פטר אותנו מלחשוב איפה הלשון צריכה להיות.
אז אם בן אדם מתבונן,
זה מה שאומר הכוזרי,
מעלת החסיד,
המבחין
כי איברי גופו עשויים בחוכמה ובמידה
מסודרים בסדר מופתי ומצייתים לרצונו
מבלי שידע איזה איבר עליו להניע כדי לקיים תנועה מסוימת,
וביותר בתנועת כלי הדיבור.
והנה זה האדם,
כשפוקח עיניו להכיר פלאות בו רואו,
בכל זיז וזיע
מאבריו
כבר נעשה הוא משכן לשכינה.
ובפנימיות נפשו הרי הוא רואה את אור השכינה נגלה אליו.
מבשרי
אחזה אלוה.
אני לא צריך לחפש אותו בשום מקום. אני מסתכל על בשרי, איך הוא קיים,
איך הוא עובד,
איך הוא מתפקד.
אני רואה את האלוקים חי וקיים.