החכמה לומר את האמת א

- - - לא מוגה! - - - 

החוכמה זה לומר את האמת. אין צורך לסלסל בשערו כדי לקרב את הבריות לתורה.

השלמות האמיתית,

בכוחה לקרב אליה את כל הדורש את האמת,

ללא שום כחל וסרק. להגיד אותה ישר בפנים,

לא צריך לצעוק,

לא צריך לנבוח,

לא בפנים זועפות, אפשר שוחקות,

אבל להגיד אותה בפנים.

אם 127 מדינות היו אומרות שצריך להרוג את היהודים,

מה היינו עושים?

מה העצות? נו,

מה עושים?

עוד מעט זה מתחיל.

מהר. עוזרים בתשובה.

רק זה הציל אותנו במשך כל הדורות.

רק.

ואז מה עשה הקדוש ברוך הוא?

אמר לו, צריך צבא. מי, מי, מי עשה את הבעיה? אחשוורוש?

אני אהפוך לו את הראש, מה הבעיה? אחשוורוש? נהפוך לו את הראש. ואחשוורוש פוסק שצריך להרוג את כל מי שחשב להרוג את היהודים.

פשוט.

יש יותר פשוט?

בשביל מה להילחם?

אפשר לסובב את הראש.

כולם יודעים שהנבואות בכל אופן, שפצצת אטום תיפול על ישראל,

אז קצת לא ברור לי מה יישאר מאיתנו אם פצצת אטום תיפול על מדינת ישראל, מדינה כל כך קטנה,

תראי, אנחנו לא יודעים להגיד בדיוק מה גודלה של הפצצה,

ואנחנו לא יודעים להגיד גם כמה היא תצליח ובאיזה שטח היא תיפול,

אבל כמו שאני מבין הם מכוונים אותה על תל אביב.

אבל את יודעת, זה ערבים, הם יכולים לפספס.

דיסק מספר 730

החוכמה לומר את האמת,

חלק א'

ערב טוב בעזרת השם, נעשה ונצליח, והשם עלינו ורחמיו ירוויח. הערב הזה יהיה להצלחת משפחת סעידוב, רחמים ולאה,

ולהצלחת דוד בן שולמית, אורה בת ניסים לרפואה שלמה ואריכות ימים,

ולעילוי נשמת מירה, אסתר בת מלכה, שולמית בת זוהרה, סלם יוסף בן סעידה, עזרא בן אהרון,

אהרון בן עזרא, שלמה בן מטילדה ומשה בן אליהו.

כן,

אנחנו מתחילים

בנושא שהוא חשוב מאוד מפרשת השבוע.

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני

כי עלו נתתיה לשאלה בני ולא יסף עוד לדעתה.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה.

מה זה שכתוב יחיר ראובן ועל ימות

וזאת ליהודה?

אחרי שכתוב יחיר ראובן ועל ימות

בפסוק וזאת ליהודה.

מה זה שזה כתוב זה אחר זה?

אומרים חכמים בבבא קמא,

כל אותן 40 שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון.

עד שבא משה וביקש רחמים ואמר לפני הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

מי גרם לראובן שיודה?

יהודה.

שמע השם קול יהודה.

מייד התחברו אבריו.

ועדיין לא הכניסו אותו לישיבה של מעלה, למטיבתא דרכיה.

ביקש משה רבנו ואל עמו תביאנו.

והכניסו אותו לשם, אבל לא הבין מה אומרים חכמים.

ביקש, ידיו רב לו.

ולא היה מצליח עדיין לאסוכי שמעת אליבא דלקטר,

לכוון את השמועה לאמיתה.

ועזר מצריו תהיה, אמר משה רבנו, עד שהכניסו למטיבתא דרכיה וביאו על מקומו לשלום.

עד כאן זה דברי הגמרא.

לומדים מכאן יסוד גדול מאוד,

שמעשי האדם נשקלים לא רק מצד עצמם לטוב או למוטב,

אלא עד כמה המעשים של כל אדם והאדם משפיעים על זולתו.

בעניין הזה של השפעה של המעשים של כל אחד מאיתנו על אחרים,

זה נמדד במידה יותר גדולה מהמעשה עצמו.

כמו שאמרו חכמים במקום אחר, גדול המעשה את הרבים.

גדול המעשה יותר מן העושה.

מי שגורם לאחרים לעשות,

זה יותר מהעושה עצמו.

מי שלומדים ממנו,

זה יותר מעצם המעשה.

זאת אומרת, במידה יתרה השפעה של אדם על זולתו גדולה מהמעשים עצמם.

שערי עצם ההודעה שהודה לא הועיל לו,

ובכל זאת מכיוון שעל ידי הודעתו גרם לראובן שיודה,

נתוסף לו זכות יותר עד כדי שיתחברו עצמותיו ועד שהגיע להבנת השמועה לאמיתה.

זאת אומרת,

ליהודה לא הועיל שעצמותיו לא יהיו מגולגלין בארון.

הוא לא יכול היה,

הזכות שלו לא הייתה מספיקה בשביל לחבר את עצמותיו בארון.

כידוע, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון.

זה היה בגלל

שהוא הבטיח לאביו,

שאם אני לא אביא אותו בחזרה,

בחטאתי לך כל הימים, גם בעולם הזה וגם לעולם הבא.

ממילא,

הנידוי הזה שנידה את עצמו,

אפילו שזה על תנאי, התקיים בו.

וממילא זה מה שקרה,

שעצמותיו לא היו מחוברות והתפרקו.

אז הזכויות של יהודה בעצמו לא הועילו לו.

אבל זה שראובן למד ממנו והודה על מעשהו בבלבול יצועי בלהה בפרהסיה,

זה הועיל לו שהזכות הזאת שלימד עליו משה רבנו,

הביא אותו בחזרה לחיבור עצמותיו ולהגעתו למטיב תא דרכיה בהבנת השמעת אליבא דלקטה.

הרי מה שאמרנו, שיש בשיקול מעשה האדם חוץ מעצם המעשה,

גם ההשפעה של המעשה שלו על אחרים,

ובכוחו להכריע את האדם לטוב או למותג.

לפעמים ההשפעה היא שלילית.

והנה מה שהיו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון כל אותן שנים,

יש לזה שייכות עם מטיב תא דרכיה.

משום שלא באה נפשו של יהודה למנוחתה שם בעולם העליון,

מפני זה היו עצמותיו מפורקים בארון בעולם הזה.

למה לא הגיעה נשמתו לעולם העליון עם מטיב תא דרכיה?

משום הטעם שהסברנו.

וזה גרם שבעצם כשלא נכנסים למעלה אז העצמות מפורקות למטה.

כמו שהשמש שולחת ניצוצי אור למטה,

כך הנפש מאירה את גוף האדם גם לאחר מותו.

זאת אומרת, אם הנשמה נמצאת בעולם העליון במקום גבוה מאוד,

היא משפיעה גם על האיברים שנמצאים למטה.

וזה מה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה בגמרא ביבמות.

מעשה שאמרו הלכה בבית המדרש,

ורבי יוחנן אמרה,

ולא אמרו המשמה.

וכפיד רבי יוחנן.

רבי יוחנן הקפיד על זה שלא אמרו את השמועה משמו.

ואמרו בגמרא ורבי יוחנן מה הטעמה כפיד כולי היי?

למה הוא הקפיד על זה כל כך?

מתרץ את הגמרא שאמר רבי יוחנן, אמר רב,

מהו הכתוב שאמר, אגורה אהולכה עולמים?

שאמר דוד בתהילים,

וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים?

אם אתה למעלה אתה לא למטה, ואם אתה למטה אתה לא למעלה. מה זה אגורה באהולכה עולמים?

אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,

יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה,

זאת אומרת,

כשהוא יהיה בעולם האמת הוא רוצה שיגידו שמועות מפיו בעולם הזה.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה,

שפתותיו דובבות בקבר.

אז אם אדם אומר שמועה, כמו שאנחנו אמרנו עכשיו את השמועה הזאת,

אז שפתותיהם

של רבי יוחנן, רבי שמעון בר יוחאי ורב דובבות בקבר.

ואם ישאל השואל, יש אנשים שגופותיהם מתפרקות בקבר,

אז גם אלה שגופותיהם מתפרקות בקבר,

שפתותיו דובבות בקבר.

אבל אין לו שפתיים,

כי הבשר קלה.

יש דבר שנקרא בזוהר הקדוש הבלה דה גרמה.

הבלה דה גרמה זה הבל עצמות.

דמות דיוקנו של כל אדם נמצאת כבבואתו שנראית בהשתקפות במראה.

כמו שאני רואה את בבואתי במראה,

ואין זה מהותי בעצמי,

ההשתקפות הזאת זו ההשתקפות שנמצאת גם בקבר.

ובהשתקפות,

בהבל הדה גרמה זה,

יש שפתיים והן דובבות.

אם נשארו השפתיים לגמרי, אז הן דובבות.

אבל רואים שיש קשר בין העולם העליון

לבין העולם התחתון.

גם כשאדם נמצא בקבר עדיין יש קשר.

רואים מזה נפלאות עד כמה הוא קשורים שני העולמות יחדיו.

והאדם שהוא בחיר היצורים חובקם כאחד.

כשנאמרת שמועה בעולם הזה בשם חכם,

אף שהוא כבר בעולם העליון,

מיד מאירה שמועה זו את נשמתו בגן עדן שם,

והיא מזהירה באור חוזר לגופו המונח בקבר,

ושפתיו דובבות שמועה זו עצמה שנאמרת כעת בבית המדרש

ובפמליה של מעלה,

והכל בא בדחיפות יחד באותה שעה ממש הפלא ופלא.

לכן כשנמצאים בציון של צדיק,

אז כתוב שצריך להגיד דברי שמועה שאמר בחייו ליד הקבר.

למה?

כי גורמים לו נחת רוח שמשמיעים שמועה

שאמר הוא בעצמו.

זה גורם לו שמאירה נשמתו בעולם העליון,

והיא משפעת על הגוף שנמצא למטה,

וממילא אתה גם יכול ליהנות מזה כי עשית טובה עם הצדיק,

הוא יחזיר לך טובה כנגד טובה.

אז מה שאתה מבקש ליד הציון שלו,

ודאי שהוא יחזיר לך טובה כפי יכולתו.

אז לכן כשבאים אצל ציון,

צריך להזכיר שמועה מפיו.

בציונים מפורסמים, יש גם ספרים כאלה שליד השמות של הצדיקים כתוב גם דברי שמועה שלהם,

מי שלא מצטייד גם עם ספר מהבית.

מה שהיו עצמותיו של יהודה מגולגלים בארון כל אותן ארבעים שנה, מכיוון שנשמתו לא באה למנוחתה בעולם העליון, וממילא

לא הגיעו ניצוצי אור נשמתו הקדושה אל עצמות גופו הקדוש,

והן התפוררו ולא הייתה שלדו קיימת.

וכמו לצד הטוב ביקש דוד המלך עליו השלום אגורה באהלך העולמים,

וכפי שהסברנו למעלה.

אז כך בהפך,

בנידוי שנידה יהודה את עצמו נתנדה בשני עולמות

שלא נכנסה נשמתו במטיב תא דרכיעה,

ולכן היו עצמותיו מגולגלים בארון.

והנה יש לדקדק במה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה כאן,

מי גרם לראובן שיהודה יהודה?

מי גרם לראובן שיודה יהודה?

משמע שעד שהודה יהודה במעשה תמר,

לא הודה ראובן במעשה בלהה.

ולא אמרו חכמים זיכרונם לברכה על הפסוק וישוב ראובן אל הבור,

והיכן היה עסוק?

בשקו ותעניתו,

על שבלבל יצועי אביו.

הרי שהוא כבר הודה.

אז איך אומרים שהוא לא הודה?

והקשו התוספות על זה, ותרצו שבצנעה הוא הודה,

אבל בפרהסיה הודה רק לאחר שהודה יהודה בפרהסיה.

ויש לדקדק כן בכתוב,

שאמר משה רבנו, שמע השם כל יהודה.

איזה קול, שאמר צדקה ממני בפרהסיה,

שכולם ישבעו.

ומזה למד ראובן והודה גם הוא בפרהסיה,

ואמר אני הוא שבלבלתי יצועי אבי.

זאת אומרת מה שגרם בעצם יהודה במעשה, לא במישרין

אלא בעקיפין,

שראובן ישפר את התשובה שלו,

שהוא עשה תשובה מכבר,

אבל הוא עשה תשובה בצנעה

מזה שהוא למד שיהודה עשה בפרהסיה,

והוא שיפר את תשובתו.

דבר זה גרם ליהודה זכות כזאת שבגינה יכול היה להמליץ משה רבנו עליו המלצה כזאת חמה,

שמע השם כל יהודה אותו קול שאמר צדקה ממני ולמד ממנו ראובן,

לכן כתוב בפסוק יחי ראובן ואל ימות ואחרי זה כתוב שמע השם כל יהודה.

כי ראובן זה קודם, אחר כך שמעון ואחר כך לוי ואחר כך יהודה.

מה קפץ מראובן ליהודה?

להסמיך שכל מה שעשה ראובן מכוחו של יהודה,

לכן שמע השם כל יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו בעזר מצריו תהיה,

עד שהכניס אותו למטיב תא דרקיעא ועד מה שלמדנו.

יוצא מכאן שלגרום לאדם שיחזור בתשובה,

לא לגמרי,

אלא בשיפור התשובה.

הזכות יותר גדולה ממה שהיה ליהודה בזכות עצמו, שכל ישראל קרויים יהודים על שמו.

הוא אמר צדקה ממני,

הקדוש ברוך הוא אבל אני אעשה אותך נשיא

על כל ישראל.

וכל היהודים יקראו על שמך יהודה, לא ראובנים, לא שמעונים, לא לוויים. יהודה, יהודים.

על זה שיש לך את כוח ההודאה.

עם כל הזכויות האלה, ועם כל זה שצריך לצאת ממנו דוד המלך, ועם כל זה שצריך לצאת ממנו מלך המשיח, ועם כל זה שצריך להביא העולם לתיקונו השלם, כל העולם,

לא עמדו כל הזכויות האלה של יהודה,

בשביל לחבר את עצמותיו כיוון שלא נכנסה נשמתו לעולם האמת עדיין

עד ההמלצה של משה רבנו בגין שיפור התשובה.

למדים אנו מכאן כי אף על פי שעצם ההודעה של יהודה היה נורא לימאוד,

שהרי ישבו שם עימו בדין תמר,

גם אביה שם בן נוח,

גם יצחק אבינו היה שם,

ומאת כולם יצא פסק, הוציאוה ותישרף,

וכעת עומד יהודה ומודיע לרבים ואומר, צדקה ממני,

האם יש ביזיון יותר גדול מזה?

הוא פסק, הוציאוה ותישרף.

בסוף היא אומרת, הקר נא למי אלה?

הוא היה יכול להכחיש,

כי הוא ראה שהיא לא רוצה להסגיר אותו,

כי אם הייתה רוצה לא הייתה אומרת לו למי אלה,

הייתה אומרת לו, אתה עשית את המעשה.

אז הוא ידע שהיא תהיה מוכנה לסרף, ולא.

בכל אופן,

הוא עמד בפני כולם וצעק, צדקה ממני.

מהייסורים הגדולים והקשים ביותר של האדם זה הבושה.

אמנם קיבל יהודה שכר רב מאוד עבור הודעתו לדורי דורות,

בכל זאת לא הועיל לו ההודעה להצילו מנידויו,

ונשארו עצמותיו מגולגלין בארון,

ורק השפעת הודעתו על אחרים,

שגרם שראובן יודה בפרהסיה,

עניין זה הצילו מצרת נידויו,

והעלה אותו למטיב תד ארקיעא,

והרי לפנינו מה גדול כוחו של מי שמשפיע על אחרים לעשות טוב,

ואפילו לא במישרין,

אלא בעקיפין ובלי ידיעה בכלל.

מה יגרור מעשיהו?

ואת הטעם לדבר אפשר להבין על פי מה שכתוב,

עולם חסד ייבנה,

שכל עיקר מה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם,

הוא כדי לעשות חסד עם בריאותיו.

וכן דורש הקדוש ברוך הוא מבריאותיו,

שהם יקיימו את העולם כולו על ידי עשיית חסד זה עם זה.

כמו שכתוב, זה אלי ואנווהו,

זה אלי ואני הוא.

הביא דומה לו.

מהו חנון?

אף אתה חנון. מהו רחום?

אף אתה רחום. לא כתוב מרחם,

אלא רחום.

שהמהות שלך תהיה רחום.

לא פעולת

רחמים מדי פעם,

אלא שהמציאות שלך תהיה רחום, שתהיה חנון.

אז אנחנו צריכים לעשות כמו הקדוש ברוך הוא,

זה אלי ואנווהו,

הביא דומה לו,

שנעשה דברים גם חסד ללא ציפיית תגמול אלא מעצם מידת הטוב.

זה מה שיש לנו ללמוד ועל זה אנחנו צריכים להבין.

מי שיש לו השפעה על תלמידים, לדוגמה,

והתלמידים המקשיבים לכל דברו מתחנכים על ידו.

אם הרב יחסיר בהשפעתו עליהם במקום שהוא

יכול לעלותם יותר ולא עשה כן,

יתבעו אותו בדין.

יש מעשה מפורסם מהחפץ חיים זכר צדיק, קדוש וברכה,

שפעם בא אליו,

לא בא אליו, הסיפור הוא כך,

היה אחד שנידון לסיביר

ל-15 שנה,

שאלו אותו בקשה אחרונה, אמר, רוצה לדבר עם הרב שלי?

ואז נתנו לו, הוא אמר לרב, תדע, אני הולך בגללך לסיביר.

אז הוא אמר לו, למה אתה הולך בגללי?

הוא אומר, כי אם היית מוכיח אותי על מעשיי,

אז לא הייתי חוטא ולא היו תופסים אותי ולא הייתי הולך לסיביר.

על זה אמר החפץ חיים,

שטענות מהסוג הזה יישמעו בעולם האמת כנגד אלה שהיו יכולים לעשות יותר ולא עשו כלפי תלמידים,

כלפי שרים למשמעתם,

כלפי בעלי שררה וכולי,

שהיה בכוחם להשפיע ולא השפיעו,

יתבעו אותם על זה בעולם האמת ויגידו להם, אלה נמצאים בגיהנום בגללכם.

שאם הייתם מתקנים את דרכיהם,

אז הם לא היו מגיעים לשם.

אבל בואו נראה תכף דבר מדהים.

שלמה המלך אומר, גם מתרפא במלאכתו,

אחו לבעל משחית.

נמצא שכאילו הוא משחית ומונע מתלמידיו יותר טובה וברכה במעשה ממש.

זאת אומרת, מתרפא במלאכתו, לא שלא עושה מלאכתו,

עושה אבל ברפיון.

זה אחו לבעל משחית.

כמו שהשחית ומנע מתלמידיו יותר טובה.

לכן תלמיד שגלה מגלין את ריבו עמו.

מי שהרג בשוגג נפש וברח לערי מקלט,

מגלין את ריבו עמו.

אחד הטעמים זה בגלל שלא הדריכו ולא הסביר לו עד כמה חובת הזהירות

ביחס לבני אדם אחרים שהוא זלזל ולא הקפיד כל כך עד שהרג בשגגה.

אז לכן הרב מצטרף אליו לעיר מקלט.

ובואו נשמע עכשיו גמרא בברכות ידועה.

שנו ריבותינו, כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו.

כשראה אותם התחיל לבכות.

מה הוא בוכה?

יש שתי דרכים לפניי ואיני יודע באיזה מוליכין אותי. יש דרך לגיהינוב ויש לגן עדן.

ואני לא יודע באיזה דרך מוליכין אותי.

רבן יוחנן בן זכאי מסתפק

באיזה דרך הוא צריך ללכת. אוי ואבוי, אם הוא מסתפק, מה אנחנו?

מסביר הסבא מקלם,

זכר צדיק לברכה, למה כשהתחיל לבכות היה דווקא כשראה אותם.

הוא פירש.

כשראה את תלמידיו עלה בלבו פחד ומורא.

שמא חס ושלום חיסר בחינוכם

לעלותם כראוי ויאשם על זאת חס ושלום.

וזה מה שהוא אמר, ולא עוד אלא שיש שתי דרכים לפניי ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי.

כלומר, אותם המושפעים על ידי,

אם לא נהגתי אותם כראוי,

אפשר שעל ידם חס ושלום אצטרך ללכת לגיהינום.

כשהוא ראה אותם הוא בכה,

ודווקא כשהוא ראה הוא בכה.

למה?

כי הוא לא יודע באיזה דרך מוליכין אותו. מי מוליכין אותו?

התלמידים שיכולים לטעון שהוא התרפא במלאכתו ולא לימד אותם דיים.

בדיוק כמו שהחפץ חיים אמר.

זאת אומרת,

כל אחד משפיע במישרין או בעקיפין.

ומי שמוטל עליו להשפיע ולא משפיע,

אז תופסים אותו בעוון האחרים, כמו שאמרו חכמים בגמרא.

כל שיכול להוכיח בתוך ביתו ואינו מוכיח, נתפס בעוון

בני ביתו.

כל שיכול להוכיח בעירו ואינו מוכיח, נתפס על בני עירו.

כל שיכול להוכיח בכל העולם כולו ולא הוכיח, נתפס על כל העולם כולו.

שמעתם עד איפה האחריות?

כל אחד לפי כוחו,

תובעים ממנו.

אז זאת אומרת, כל אחד מאיתנו צריך לקיים בחשבון בין אם תרצה או לא תרצה.

מעשיך משפיעים על סביבתך,

בזה שאתה מוכיח או לא מוכיח,

בזה שאתה מעלים עין או בזה שאתה אומר מה שצריך,

בזה שאתה מתנהג כך או מתנהג אחרת,

בזה שאתה מדקדק במצוות

או מזלזל בהן.

גם אם אתה לא מתכוון להשפיע,

אם הושפע מישהו ממך,

לטוב או למוטב זה בחשבון שלך ולא רק בחשבון אלא זה החשבון הגדול יותר ממעשיך.

זאת אומרת, כולנו צריכים לבוא חשבון עם עצמנו.

כביכול מסתכלים עלינו כל העולם ומביטים איך אנחנו מתנהגים ומה אנחנו עושים.

מה שילמדו מאיתנו זה יהיה שכרנו או עונשנו.

וזה חשבון נורא ואיום, כי מי יכול להכיל זאת?

שאדם יצטרך לתת דין על מעשים של אחרים והוא לא ראה ולא ידע בכלל?

וקל וחומר אב ואם על הצאצאים שלהם,

שהרי הם נותנים ממש מכוחם וטבעם בבנים אחריהם?

כמה פחד ורעדה תאחז לאדם בעליו ובעלות על מחשבתו?

כי מחוץ לעצם הדין וחשבון שיצטרך לתת על מעשיו בחייו,

עוד יעמידו אותו לדין על מעשה בניו ונכדיו אפילו עוד כמה דורות?

ולפניו יתברך הרי נגלו כל תעלומות?

כי פרי מעלליהם

הוא משלם לכל אחד ואחד?

ואם כן, אדם צריך לקחת בחשבון שיצטרך לתת דין על מעשיו לדורותיו,

כי משפטיך תהום רבה.

זאת אומרת,

אי אפשר להימנע מזה. זה לא משנה אם אתה חרדי,

אתה דתי, אתה חילוני, אתה כופר.

זה לא משנה מה ההגדרה שאתה מכניס את עצמך תחתיה.

בכלל לא משנה.

מה שילמדו ממך,

טוב או לא,

זה הכל בחשבון שלך.

אין דבר כזה אומר,

אני עושה מה שבא לי, אתה תעשה מה שבא לך.

זה יכול להיות נכון.

אתה לא אומר לא לעשות,

אבל אתה מהווה דוגמה.

וגם אם מישהו טעה בגללך,

גם זה בחשבון. לכן הזהירו גם את החכמים.

חכמים, היזהרו בדבריכם,

שלא ישתו התלמידים.

אתם אומרים דבר,

צריך לקחת את השיקול דעת על כל צדדיו, מה אתה אומר,

איך אתה אומר ומה עלולים להבין.

לכן אדם צריך להיות זהיר מאוד מאוד מאוד.

אבל למדנו עוד דבר,

שזה משמח,

כי אם אתה עושה מעשים טובים ומושפעים ממך אנשים,

ואפילו אתה לא יודע שהם מושפעו ממך,

והם עשו מעשים בגלל שהם ראו אותך.

כשתגיע לעולם האמת, יגידו לך,

כמה אנשים אתה הצלת.

אני? אני לא דיברתי עם אף אחד.

כן, אבל אתה זוכר שפעם עשית מעשה כזה?

שמעו מהמעשה, ראו את המעשה,

אנשים השתנו, שינו את דרכם, קיבלו על עצמם.

זה הכל בחשבון שלך.

אז מצד אחד זה מצוין למי שהולך בדרך השם,

אבל מי שלא הולך,

מאוד מסוכן, מאוד קשה.

קשה מאוד.

עוד נקודה שאני רוצה לעמוד עליה לפני שניתן לכם אפשרות לשאלות.

כתוב, היקר יהודה,

ביאמר צדקה ממני

כי על לא נתתיה לשאלה בני.

אז הוא מודה,

יהודה,

ביהודה כדי שם שמיים בפרהסיה,

זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא.

יהודה, שם מלא של הקדוש ברוך הוא נמצא בשמו.

כמה טועים אנשים ומשתבשים כשבאים לקבוע איזה דבר הוא קידוש השם ואיזה דבר הוא חילול השם?

היום ההגדרות של קידוש השם וחילול השם אצל אנשים,

בעיקרן הן טעות יסודית.

חכמים, זיכרונם לברכה, לא מספיקים לגמור את ההלל על יהודה שהודה במעשה תמר.

אבל אם בזמננו היה הדבר,

אין ספק שהיו אומרים הבריות שחילול השם גדול מאוד מאוד.

לדוגמה,

לו יצויר שאחד מגדולי ישראל

פסק

שאישה מסוימת דינה עונש חמור ביותר. 25 שנה בכלא על המעשה. נגיד, הוא פסק בפסק דין.

פתאום היא שולחת לו ואומרת, סליחה אדוני,

אתה עשית את המעשה,

אתה מוכן להודות?

קודם כל הוא יכול להכחיש,

הוא יכול להכחיש.

הוא יכול למצוא פתרון שהדברים יובנו אחרת?

שהיא תסביר שהיא בעצם לא התכוונה אליו?

הוא יכול לעשות כל מיני תרגילים, נכון?

כמו שבמדינה עושים הרבה תרגילים, איפה שרוצים לכסות,

מכסים.

איפה שרוצים שיתפרסם, מפרסמים.

ונגיד שאותו רב גדול פתאום עמד לפני כולם ואומר,

אני הפושע שעשה זאת.

וואי וואי וואי איזה חגיגה הייתה למחרת בתשקורת.

ראית את החרדים שלכם? ראית את הדתיים שלכם? ראית מה זה רב?

ראית מה הוא עשה? בסוף מי עשה?

הוא עשה.

אז איך אתה רוצה שאני אלך אחריו ואני אלמד מכם אם הוא אומר שהוא עשה מעשה כזה?

פניטולה קומידי.

זהו, נגמר הסיפור של הדתיים וזהו.

אומנם שמענו שנשיא עשה מעשים שלא יעשו והוא לא מודה,

אבל לא שמענו שמישהו לא רוצה להיות נשיא במקומו.

הרבה רוצים להיות נשיא במקומו.

זה לא פוסל את מעמד הנשיאות.

זה יכול לפסול את האדם.

אבל כמובן אם זה יהיה דתי לא יגידו שהאיש הפרטי הדתי עשה.

הדתיים ככה.

ישר יגידו. ומה יגידו אלה שהם יפי נפש?

מה אתה מודה? זה חילול השם. תסתום.

מה אתה מדבר?

למה אמרת?

ככה היום אומרים, על בטוח. היום אומרים ככה, זה חילול השם.

כולם היו הולכים עם מורכני ראש,

אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי.

וחכמים,

משבחים את יהודה על המעשה שאמר, צדקה ממני.

איזה גבורת הנפש.

בן אדם שלוקח על עצמו את מלוא האחריות,

אומר, זה ממני,

יכול להפסיד את כל העתיד שלו, את כל המעמד שלו.

הכל הוא יכול להפסיד. הכל, בכל, מכל, כל.

הוא לא עושה שום חשבון.

שום חשבון חוץ מהאמת.

האמת,

היא אמרה, מי זה?

אני.

אני.

כל היהודים נקראים על שמו.

שמעתם דבר כזה?

למה? כי השתבשו אצלנו כל ההבנות.

האנושות נעשתה, מושפעת מהחומריות,

עד שכל דבר נמדד במידת ההצלחה הגשמית שבו.

מסירות נפש להודות על האמת.

הפקרת חישובים קטנטנים למען רעיונות נשגבים לא תופס שום מקום בעיני אנשים.

העיקר אצלם היום, אם השיגו חיי שלווה ועושר,

אז מה טוב.

אבל אם מוכרחים להסתפק ברמת חיים נמוכה,

סימן שלא זו הדרך ולא זו העיר.

מאוד צריכים להתעכב על פרשת יהודה ותמר כדי ליישר את העקימות שבשכל ולהתרומם ממושגים נבערים.

אחד מהמושגים זה אנשים שיושבים ולומדים תורה ואומרים שיש בזה חילול השם.

מה חילול השם?

שהם עניים ואין להם אמצעים ואין להם כלום, והם נצרכים לתרומות וכל מיני דברים, וזה חילול השם, לך תעבוד.

אז המושגים של קידוש השם וחילול השם הפוכים.

חכמים, זיכרונם לברכה,

התנאים הקדושים אמרו,

פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה תעמל.

אם אתה עושה כן,

אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

ומה צועקים היום?

חילול השם!

חילול השם!

תראה, אברך, ילדים,

תפליה רעבים, אין להם מה לאכול, איזה אב אכזרי,

הוא רק יושב ולומד, לא אכפת לו מילדים, חילול השם! אוי אוי אוי אוי אוי.

הגמרא אומרת,

מי שרוצה להיות תלמיד חכם,

צריך להיות אכזרי על בניו כעורב.

עורב לא דואג למזונות של הילדים שלו.

חילול השם!

איך אומרים דבר כזה? אוי אוי אוי אוי אוי, רחמנות.

אומרים לו חכמים, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

איך זה מסתדר עם ההבנות של היום?

אז מי קובע מה זה חילול השם?

החברה! החברה קובעת מה זה חילול השם.

יש לנו תורה שקובעת.

יש לנו תורה שקובעת.

אז התורה לא אומרת שאתה צריך לא לדאוג לילדים שלך.

היא אומרת, אבל אם אתה רוצה להיות תלמיד חכם,

אסור לך שיעצור אותך החשבון הזה. כי אם תשב כל הזמן על החשבון,

לעולם לא תלמד.

כי ילד בוכר רוצה מסטיק, וילד רוצה ארתיק, ושלישי רוצה טיול, והוא רוצה לקנה לו אופניים, והוא רוצה לקח אותו,

והאישה רוצה טיולים, ותקנה לי, ותיקח אותי, וכל היום, תק, תק, תק, תק, תק, תק, תק. ומתי תלמד?

כי צריך לרחם. עליו, עליו, ועליה, ועליהם, ועל השכונה, ועל השכנים, ועל הדודה, ועל אמא צלצלה, ודודה, וסבתא, וכו'. ואיפה תלמד?

אדם כי ימות באוהל.

צריך אדם להמית את עצמו באוהלה של תורה. מה זה להמית?

באותן שעות שאני לומד, אני מת.

הם מתים, לא מדברים בפלאפון, ולא פונים אליהם,

מת.

אחרי זה תחיית המתים, לא טוב.

לא מת סופית, זמנית.

אבל אם אדם לא ימות,

אז יצר הרע ימית אותו.

יבזבז לו את הזמן, ייתן לו בטלה,

יסדר לו סידורים.

אז זאת אומרת, כל אדם מאיתנו צריך לקחת בחשבון שהמושגים של קידוש השם וחילול השם,

לא תלויים במה שחושבים בציבור.

יש שולחן ערור, יש גמרות, יש הכול, ושם אנחנו מסתכלים מה קידוש השם, מה חילול השם.

אז חכמים קבעו פסק,

אין קידוש השם יותר גדול ממה שעשה יהודה, שאמר את האמת,

צדקה ממני.

היו לו הרבה עצות להתחמק דיפלומטית.

היה יכול גם להציל את חיי תמר ועובריה כדי למנוע חילול השם.

אילו היה מרגיש שיש בזה חילול השם,

אבל יהודה בחר להודות על האמת בפה מלא בלי שום אמתלאות,

משום שזהו באמת הקידוש השם הכי גדול.

יהודה הבין שמה שירד כבודו על ידי הודאתו,

אין בזה אלא הקרבה למען בירור האמת.

בכל מה שאדם מקריב עבור האמת,

יותר גדול הקידוש השם.

אחד מהדברים שהתורה שלנו נשתבחה זה שהיא לא מכסה כהוא זה על אף אחד.

כל מעשה היא פרסמה.

דוד המלך ביקש מהקדוש ברוך הוא שלא ייכתב המעשה שהיה עם בת שבע.

הקדוש ברוך הוא לא הסכים.

ייבטלו מאה כדוד,

ואות אחת מהתורה לא תרד.

אין דבר כזה.

תורת אמת.

מי שחטא, פרסמה. מי שעשה, פרסמה.

בלי כחל, בלי סרק.

הכי גדולים בעם ישראל פרסמה התורה.

אפילו בהגזמה.

בהגזמה אפילו.

הגזימה התורה.

הגזימה התורה במה שכתבה?

וישכב ראובן

את בלהה.

אבל הוא לא שכב, חס ושלום.

כל האומר כן, הרי זה טועה.

הוא רק בלבל את היצואה שלה.

הוא הוציא את המיטה שלה מהאוהל.

זה הכול.

אבל הוא לא עשה מעשה. אבל התורה צועקת. זה בדיוק כמו.

כמו שכתוב על חופני ופנחס בני עלי,

שכתוב שם ממש, וישכבון את הנשים,

ולא היה כן, אלא הוא משהין אותן מלהקריב את קורבנן. והיו שוהות לילה שלם להמתין עד למחרת,

והיו מונעים מהם מפרייה וריבייה שחוזרות לבעליהן,

וכתוב עליהן כאילו הם עשו מעשה. למה?

כי התורה רואה את זה בחומרה רבה.

אבל התורה כותבת יותר אפילו, לא מכסה.

מה שהיא רואה בחומרה,

כותבת את זה כאילו זה נעשה.

זאת אומרת, אם התורה היא כזאת,

ואנחנו אמורים להיות אנשי אמת כמו שהתורה מבקשת,

אז המעשה הכי הגון, הכי נכון,

זה מה שעשה יהודה לומר את האמת.

מוכן להקריב הכל בשביל בירור האמת.

וככל שאדם מקריב עבור האמת,

גדול יותר קידוש השם.

אדרבה,

חילול השם הכי גדול זה מה שהאדם מתעלם מן האמת לחישובים הנוחיים שלו.

מי שאינו מוכן לוותר על הכסף והמעמד שלו למען כבוד שמיים,

בזה שהאדם מפקיר כל החישובים הקטנטנים שלו,

ונעשה כאסקופה הנדרסת למענו יתברך,

בזה הוא מראה את החשיבות והחביבות שיש לו עבור השם.

אבל מי שלא מוכן לוותר,

האדם הזה הוא מחלל לשם הגדול ביותר.

אם נראה סתם תלמיד חכם רוקד באמצע הרחוב ליד רמזור,

אנחנו נגיד שזה חילול השם.

אבל האם אנחנו רואים את דוד המלך עליו השלום מפזז ומחרכר לפני אהרון ברית השם?

אין לך קידוש השם יותר גדול מזה.

וכשהוכיחה אותו מיכל בת שאול,

ששאול אבי היה מכובד ממנו,

מה הוא ענה לה?

אמר לה בית אביך,

היו מבקשים את כבוד עצמם ומניחים כבוד שמיים,

אבל אני מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמיים.

אתם שומעים את המושגים?

רואים מזה שאם אדם מוותר על כבוד עצמו באופן שמתרבה כבוד שמיים,

לא שייך לומר בזה צד של חילול השם.

אחת מן הסיבות שמונה חובת הלבבות,

רבנו בחיה,

אחת הסיבות שהקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיקים,

אחת מן הסיבות,

זה להראות איך הצדיקים למרות הייסורים עובדים את השם בשמחה ובמאור פנים,

גם אם הם סובלים ייסורים וחולי ועוני,

כדי שילמדו בני אדם

שכך עובדים את הקדוש ברוך הוא.

אין ספק שצדיק ששרוי בשמחה,

בשלווה,

אז זה דבר שגורם לקידוש השם.

אבל בכל אופן, הקידוש השם הגדול ביותר

זה שאם הוא מתייסר

והוא מראה פנים סוחקות לקדוש ברוך הוא,

כמו שאמרו חכמים כשם שמצווה לברך

על הטובה,

כך צריך אדם לברך על הרעה ובשמחה.

כשנולד בן אומרים ברוך הטוב והמטיב,

וכשנפטר הבן אומרים ברוך דיין האמת,

כמו שקיבלת אותו בשמחה תיפרד ממנו בשמחה

ותברך דיין האמת בשמחה.

זה עבד השם,

זה בן אדם

שהוא עובד את השם בכל מצב.

שבטך ומשענתך המה ינחמוני.

גם השבט, המכות שהשם מייסר פעמים אנשים,

גם המשענת שהוא נותן,

המה שניהם אותו דבר ינחמוני.

כוס ישועות אסע ובשם השם אקרא,

צרב יגון אמצא ובשם השם אקרא.

בדיוק אותו דבר.

זאת אומרת עובד השם, עובד השם תמיד בשמחה.

הארי הקדוש שאלו אותו במה זכית לכל מה שהגעת,

אמר כל מצווה שעשיתי בשמחה.

והתורה מזהירה על זה.

תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך.

זאת אומרת אנחנו מצווים לעבוד השם בשמחה בכל מצב.

ולכן אדם צריך לדעת

שקידוש השם זה כשאדם גם מתייסר מברך את הקדוש ברוך הוא. ונתקלתי בכמה אנשים חשובים

שבאמת ראיתי שמדרגתם גבוהה מאוד, ולכאורה זה אנשים פשוטים.

אחד שאיבד את הבן שלו,

ויש קלטת מזה איך הוא מספר את הסיפור,

ולפני שבת הוא רץ בשביל לקבור את הבן לפני שבת.

וכל זה התחיל שלוש שעות לפני השבת,

והוא לא ויתר.

למה?

הוא רצה שהבן שלו יעשה שבת אצל הקדוש ברוך הוא.

שמעתם דבר כזה פעם?

אבל לשמוע את התיאור שלו, איך הוא מתאר את זה,

לשמוע את השמחה שלו, איך הוא זכה לקבור את הבן שלו

לפני שבת.

שמעתם?

הוא לא בכה על הבן שלו,

הוא שמח

שהוא יכול לקבור אותו לפני שבת, הוא קיבל ידיעה שלוש שעות לפני שבת.

והוא פעל את כל הפעולות שהוא יספיק לקבור אותו לפני שבת.

והוא הספיק.

אתם יודעים איזה שמחה יש לו? זה מה שהוא זוכר מכל הפטירה של הבן שלו.

והבן שלו היה צעיר, בן 24. שמעתם פעם דבר כזה?

אין הרבה אנשים כאלה.

אבל אלה שעובדים את השם באמת,

אלה שמבינים איך צריך לעבוד את השם,

כשמגיעים למבחן האמיתי של החיים,

שם הנוכחים מי עובד באמת ומי לא.

אז כמו כן, בנוגע להשפעה על אחרים,

ישנה אותה טעות אצל רבים שחושבים שהעיקר הוא להשתמש בדרך של ברק חיצוני.

יש כאלה פוחדים לדבר על חזרה בתשובה.

אז הם לא אומרים חזרה בתשובה.

הם קוראים לזה קירוב רחוקים.

מחפשים איזה מילים מצדיקות

ושלא אומרות דוגרי מה שמתכוונים.

חס ושלום, לא להגיד את האמת בפנים.

אז זה קירוב רחוקים,

להראות לו את הדרך,

להעיר לו את האפלה,

כל מיני מילים מסביב,

אבל שום דבר לא נוגע בנקודה.

להראות את העמים והשרים את יופייה, כי טובת מראה היא.

ועל ידי זה הם חושבים שימשכו את הבריות לדרך התורה.

אבל גם בזה הבל ידברו,

משום שעיקר המשיכה לתורה ועבודת השם היא על ידי נקודת האמת שמרגישים אצל העובדים האמיתיים,

ולא מצד רושם חיצוני.

באמת האנשים שמתפעלים, מתפעלים מהאמת שהשני אמר לו.

הרבה אנשים מבינים בדיוק מה אתה רוצה להגיד, אפילו כשאתה אומר את זה בדרכים כאלה ואחרות. מי לא יודע?

מה, אנשים טיפשים? לא טיפשים.

אבל כשהם באים, הם מחפשים את האמת.

ואם הם רואים שמורחים אותם כמו שהם רגילים למרוח גם,

אז מה אתה שונה ממני בעצם?

אתה רק רוצה להעביר אותי לצד שלך,

אבל אתה לא אומר לי את האמת.

החוכמה זה לומר את האמת.

אין צורך לסלסל בשערו כדי לקרב את הבריות לתורה.

השלמות האמיתית

בכוחה לקרב אליה את כל הדורש את האמת

ללא שום כחל וסרק. להגיד אותה ישר בפנים,

לא צריך לצעוק, לא צריך לנבוח,

צריך לומר אותה בפנים,

לא בפנים זועפות, אפשר סוחקות,

אבל להגיד אותה בפנים.

יש שוטרים שמגיעים אליך לחלון ואומרים,

אתה יודע מה עשית?

אפשר גם להגיד,

ידוע לך מה עשית?

זה אותו דבר.

הוא אומר, לכן היות ואתה מודה,

אני צריך לקיים את חובתי ולרשום לך רפורט.

אני מקווה שתקבל את זה בסבר פנים יפות.

אני פשוט ממלא את עבודתי,

אל תכעס עליי,

אני אברך אותך אחרי זה, שלא תתעשו,

סע לשלום.

מי שמע שוטר כזה?

הוא חייב לשחק אותו שוטר.

אפשר להגיד את אותה אמת בדיוק,

ולמה אתה עושה והכול עם חיוך.

שוטר שבא בצורה קשה,

אני בטוח שכמה אחוזים מקללים אותו אחרי זה.

אבל שוטר מהסוג שהצגתי עכשיו,

קשה מאוד יהיה להקפיד עליו.

קשה מאוד.

אז אפשר להגיד את האמת בכיף, עם חיוך אפילו.

אבל בואו אני אראה לכם דבר מדהים שסוגר את כל מה שדיברנו.

אותה גמרא שאתם מכירים,

אבל עם הבנה אחרת לגמרי.

משהו מדהים.

הפסוק שקר החן בהבל היופי.

אישה יראת השמי תתהלל,

שרוב בתי ישראל אומרים את זה ביום שישי.

מפרשים את זה חכמים, זיכרונם לברכה.

שקר החן זה דורו של משה ויהושע.

הבל היופי זה דורו של חזקיה המלך.

יראת השמי תתהלל זה דורו של רבי יהודה בר אלעאי.

אמרו עליו שהיו שישה תלמידים מתכסים בתלית אחת ועוסקים בתורה.

אני לא אכנס לכל הפירושים שיש בדבר הזה,

אבל נאמר

שקר החן על דורו של משה ויהושע שקיבלו את התורה במעמד הר סיני, במעמד הנשגב ביותר שהיה בבריאה.

זה נקרא שקר החן.

הבל היופי זה דורו של חזקיה, שתוך שלוש שנים הוא הפך את כולם בכפייה דתית.

בכפייה דתית.

הוא נעץ חרב.

בפתח בית המדרש אמר מי שלא ייכנס ללמוד תורה יידקר בחרב.

כפייה דתית.

בתוך שלוש שנים כולם ילמדו את התורה וה' חשב לעשות אותו משיח.

שמעתם?

רק בגלל שהוא לא שיבח ולא שר לפני השם,

אז הוא לא זכר.

אבל מכל מקום,

גם דורו נקרא

הבל היופי.

איזה דור משתבח בו הקדוש ברוך הוא?

אישה יראת השם,

היא תתהלל. זה דורו של רבי יהודה בר אלעי, שהיו שישה מתכסים בתלית אחת

ועוסקים בתורה.

אז אני אגיד בריצה.

דורו של משה ויהושע,

לקבל את התורה במעמד כזה זה לא חוכמה?

דורו של חזקיה זה לא חוכמה?

למה?

כי שם זה היה עם חרב,

לפני כן זה היה עם כפה עליהם ארכי גיגית?

זה לא חוכמה.

אבל פה יושבים מרצון,

לא רק מרצון, יושבים בעניות,

כי שישה מתכסים בטלית אחת זה עניות גמורה.

ולא רק זה, זה גם אחווה ואחדות,

כי שישה יכולים להיות בטלית אחת ולהתכסות, שני האחים על שמיכה אחת לא יכולים להסתדר.

אז איך שישה יושבים עם טלית אחת?

אז זה דוגמאות, כן?

אבל בואו תשמעו דבר אחד.

הקב' ברוך הוא אומר,

הקב' ברוך הוא אומר, תשמעו, תשמעו, ממי אני מתפעל? אני מתפעל מרבי יהודה בר אלעאי והדור שלו.

למה?

כי זה דור שלא היה לו מה להציע לא היה לו מה להציע

מה היה לו להציע עוני עוני שישה בטלית אחת מתכסים עוני ועוסקים בתורה

בדור של משה רבנו ללמוד תורה בעיה יורד להם מן מן השמיים סלב עף להם לפנים ענני כבוד מיזוג אמיר

הכל זה חוכמה ללמוד תורה במצב כזה בדור של חזקיה שהם רואים ניסים איך כל מחנה סנחריב מתים והכל איך לא ללמוד תורה

אבל בעוני איך התורה מושכת בעוני איך היא יכולה נמשוך

אני בא מציע לכם אתם רוצים להיות אתם רוצים להיות בני תורה מעלה הכי גדולה בתורה כן איפה לומדים

לומדים בחדר כמה נכנסים בחדר?

שמונה עשרה כמה גודל החדר?

ארבע על ארבעה אז איך ישנים שם?

אומרים אין בעיה יש שלוש שמיכות שש בשמיכה

ואיפה ישנים? על הרצפה

איזה כיף קח אותי

יש מישהו שיגיד ככה?

אבל התורה הייתה כל כך אמיתית

היראת שמיים הייתה כזאת אמיתית בדורו של רבי יהודה בר אלעי התורה היראת שמיים הייתה כל כך אמיתית שהיא משכה ושאבה את כולם בלי שום תנאי חומרי

זה תורה

רואים שהאמת מסוגלת למשוך בתנאים הכי מחפירים

כי זה אמת יראת שמיים

כל שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעין אומרת הגמרא זה לא תלוי בדמגוגיה בהסברים בהצגות לא יראת שמיים דבריו נשמעין

אין יראת שמיים לא נשמעין דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב כי הלב דובר אמת השני מרגיש דברים

שיוצאים מהשפה ולחוץ לא נכנסים לשום מקום

זאת אומרת האמת בכוחה לשכנע וזה לא משנה מה התנאים

אחד בא לכל ואומר אבל יש לכם מזגן?

מה אתה בא בשביל המזגן או אתה בא ללמוד?

לא, אני לא יכול בלי מזגן

איך אצלכם? ספסלים או שזה יש כיסאות מורפדים?

אנשים הולכים לבדוק, אמהות הולכות לבדוק איפה הילד לומד?

היא רוצה לראות על איזה כיסא הוא ישב?

מה הכיתה מרווחת או לא?

היא דואגת לחומר של הילד, לא לרוח.

איפה למדו אביי ורבא, אתם יודעים?

במערה.

איפה למדו הלל ושמאי?

במערה.

איפה למד רבי שמעון בר יוחאי? במערה.

מערה?

אפילו מיטש לסוכנות לא היה לו.

מזגן אתם מדברים?

עקרבים שלא יהיו,

נחשים שלא יהיו.

במערה.

אתם חושבים שהיה להם דפוס?

הוא הולך לחנות קונה ספר?

הם היו צריכים לכתוב הכל בכתיבת יד.

להעתיק ספר מספר.

כתיבת יד,

כמו שכתבו הראשונים.

ולמדו תורה.

ואלה התנאים הקדושים.

ואלה הקיפות כל התורה.

אז אפשר להספיק המון בימי החיים.

ואנחנו בקושי גומרים ספר בשנה.

עם מזגן.

ועם ספה.

ועם כורסה.

ועם קפה צמוד.

ועם נס בקפה.

ובקושי לומדים.

למה? כי לא האמת מושכת אותנו, החומריות.

כי העולם השתנה לגריעותה.

אבל אמת?

צריך להגיד אותה ללא כחל וללא סרק.

משה רבנו,

איש האלוקים, חציו איש וחציו אלוקים.

כיוון שאדם צריך להתנהג בכוחות הפוכים.

במה שנוגע לעצמו צריך להתרחק ממותרות ומחמודות העולם.

אבל מה שנוגע לחברו צריך להשתדל עבורו אפילו להשיג לוקסוס.

בא אליך עני דופק בדלת,

רוצה ממך לאכול, רוצה ממך תרומה, נדבה, צדקה.

אל תיתן לו,

אל תיתן לו בהסתפקות.

תן לו ברווח,

לא בהסתפקות.

אל תלמד אותו שער הביטחון.

אל תגיד לו,

השם יעזור לך,

זה בסדר, העולם גלגל.

לך, תהיה בטוח שהשם יאיר מזלך. ביי. טורק לו את הדלת.

ונכנס לספה, יושב, קורא עיתון.

ואותו שליח בלא כלום.

לא.

אתה תסתפק.

אתה תעבוד על עצמך להסתפק.

לא תיתן

מה שהוא צריך.

זה כוחות הפוכים שצריך להיות באדם. איש אלוקים ואדם.

אתה צריך לדעת,

הסתפקות זה אתה.

הרווחה זה לאחרים.

מחובתנו לתת לאחרים.

אבל אם אתה מחנך,

ואתה מחנך אחרים,

אז צריך גם ללמד אותם הסתפקות. אבל לא בשעת האמת שמגיע לך מישהו שזקוק,

ואתה גם ממשיך לתת שיעורים.

לא.

אז למדנו הרבה דברים חשובים היום.

אם נניישם קצת מהם,

אשרינו ואשרי חלקנו.

אז תזכרו, אתם משפיעים גם אם לא תרצו.

כל מי שרואה אתכם, שומע מכם,

שמע עליכם,

זה משפיע,

לטוב או למוטב.

כל אדם משפיע.

וזה עוד בלי שאתה עושה את זה

בממשות,

ביודעין.

זה רק בעקיפין.

ואם אתה עושה את זה במישרין,

על אחת כמה וכמה.

ואם אתה מתכוון לעשות,

על אחת כמה וכמה.

ואם אתה עושה דברים שאתה מתכוון להיטיב עם הרבים,

אפילו אם לא תצליח בשמיים אתה נחשב מאוד מאוד מאוד.

כיוון שהקדוש ברוך הוא שופט על פי כוונות הלב, רחמנא ליבא בעי.

הוא רוצה לראות מה הלב שלך מתכוון.

גם אם לא הצלחת.

לכן אנחנו מחר מקבלים 200 אלף דיסקים

שהם הכנה למלחמה שתהיה עוד מעט

כנגד כולנו בארץ ישראל,

ושטילים יישלחו לתל אביב.

ואני צריך להכין את הציבור לפני שזה יהיה.

אז אני הולך לחלק ממחר 200 אלף דיסקים,

100 אלף בתל אביב,

ועוד 100 אלף במקומות שונים בארץ לפי ההרצאות הקרובות.

ואני מכין עוד מיליון אנציקלופדיות לחלוקה חינם,

לחלק לפני שיהיה מאוחר.

אז הכוונות שלי ודאי טובות,

אני מאמין גם שזה יעזור בגדול,

אבל אם תרצו להשתתף איתי ולעזור בחלוקה,

לא בכסף חס ושלום,

שלא נבזבז לכם את הכסף,

אז אם תרצו להתנדב בחלוקה,

אני אשמח,

תמלאו איזה פתקון קטן, תעבירו אלינו ונצלצל,

ונוכל לעשות את זה יחדיו.

למה?

אנחנו נמצאים בחנוכה,

ואתם יודעים שבחנוכה היה נס גדול.

היה נס גדול בחנוכה,

וניצחנו את יוון, בלי צבא.

בלי צבא.

לא היה צבא, היה רק מתתיהו וחמשת בניו, וניצחנו.

היום יש צבא, צבא גדול מאוד,

אחד מהגדולים,

אבל הוא לא יכול להגן על העם.

הוא יכול לתקוף את האויב, אבל הוא לא יכול להגן.

למה?

משום שהתקרה לא סגורה למעלה,

השמיים פתוחים והטילים עפים.

ואין לנו כיפת ברזל עדיין,

וגם אם היה, היא טובה רק לטווחים קצרים.

אבל לטווחים גדולים צריך כיפה מקטיפה,

לא כיפת ברזל.

קשה גם לשים ברזל על הראש.

מכל מקום,

יעקב אבינו

ראה את ארבעת הגלויות שנהיה בהן, כולל הגלות הזאת, גלות אדום.

והוא ביקש מהקדוש ברוך הוא,

הצילני נא מיד אחי מיד עשיו.

שימו לב, יהודים יקרים, הצילני נא.

נא, לכאורה מילה מיותרת.

הצילני מיד אחי מיד עשיו. למה צריך להגיד נא?

אלא נא בא לומר את כל שמות המנהיגים שיהיו בארבעת הגלויות העתידות

שפחד יעקב אבינו על זרעו אחריו וביקש מהקדוש ברוך הוא

שישמור על עם ישראל מפני המנהיגים האלה שיהיו בעתיד.

כולם רמוזים במילה נא.

איזה גלויות היו לנו?

בבל,

מדי,

יוון, אדום.

גלות ראשונה.

בבל,

מי היה מנהיג?

נבוכדנצר.

מדי,

מי היה מנהיג?

אחשוורוש.

נא וא', נא, הצילני נא, נבוכדנצר, אחשוורוש.

ביוון, מי היו המנהיגים?

ניקנור, אנטיוכוס.

זה נא.

מי היו בגלות אדום?

נרון, נרון, קיסר ואספסיאנוס.

כולם רמוזים במילה נא.

הצילני נא

מנבוכדנצר, אחשוורוש,

ניקנור,

אנטיוכוס.

נרון, אספסיאנוס.

זה כל אלה שהתחילו את הגלויות.

אבל הגלות של אדום צריכה להסתיים.

וגם היא תסתיים בנא.

נתניהו

אובמה.

נסראללה, אחמדינג'אד.

אלה הרביעייה האחרונה שצריכים לסיים את גלות אדום.

אז אנחנו צריכים להיות מוכנים,

כי הכול מתרחש לנגדנו.

וחאלד משעל אמר היום,

אם תוקפים את איראן,

כל המוסלמים ביחד נגד ישראל,

נגד האויב הקבוע שלנו.

אז יש לנו כמה חזיתות.

איראן, סוריה, לבנון, חמאס, עזה, ואולי גם מהשומרון,

ואולי קצת מבפנים.

בקיצור, חגיגה.

ומה עושים?

אז 400 מטוסים ידלגו מכאן לכאן לכאן לכאן, ופחה פחה פחה יפציצו.

ומי ישמור לנו על הראש?

אבל אם נלך במסירות נפש,

כמו בזמן החשמונאים,

או כמו בזמן פורים, אסתר ומרדכי,

שעשו מסירות נפש וחזרו בתשובה,

אז השם הפך הכול.

אם היום מודיעים היו 127 מדינות, כמו שהיו מודיעים כל הזמן נגד ישראל, נגד ישראל, נגד ישראל, נגד ישראל,

אז בן גורגור אמר כבר שהאו״ם זה שמום וזה כלום.

אבל אם 127 מדינות, לא שש מדינות, 127 מדינות היו אומרות

שצריך להרוג את היהודים,

כולל אמריקה, רוסיה, יפן, סין,

כל אירופה,

כולם היו אומרים צריך להרוג את היהודים.

מה היינו עושים?

היה מתכנס הקבינט,

והיו קוראים אפילו לציפי לבני,

והיו יושבים אחרי שהיא כבר נחשבת לטרוריסטית ואסור לה לנסוע לאירופה.

ומה היו עושים?

איזה עצות היו עושים בין הבורקס?

מה העצות? נו, מהר. תגידו, עצות?

עומדים להרוג את כל היהודים בכל מושבותיהם.

מה עושים?

יש לצה״ל פתרון?

איך הוא שומר על היהודים בכל הארצות ובארץ ישראל בפרט? נו, מהר, תענו לי.

עוד מעט זה מתחיל.

מה, לחלק את יהודה ושומרון, אז מה זה נותן?

שהם יהיו קרובים יותר.

מה?

מה עושים?

מהר.

מה?

צועקים.

תצעק.

חוזרים בתשובה.

רק זה הציל אותנו במשך כל הדורות.

רק.

ואז מה עשה הקדוש ברוך הוא?

אמר לו, צריך צבא.

מי, מי, מי עשה את הבעיה? אחשוורוש?

אני אהפוך לו את הראש. מה הבעיה? אחשוורוש? נהפוך לו את הראש.

ואחשוורוש פוסק שצריך להרוג את כל מי שחשב להרוג את היהודים.

פשוט.

יש יותר פשוט.

בשביל מה להילחם?

אפשר לסובב את הראש.

היום אובמה אומר משהו, מחר הוא מחליף.

כל יום הוא מחליף משהו.

בינתיים שנה הוא נתן לאיראן הזדמנות,

ולא זרקו לו נעליים,

עוד לא,

אבל יורקים לו בפנים.

מצפצפים עליו ולא סופרים אותו.

ובינתיים אחמדינג'אד הצליח לעשות קואליציה מקובה ונצואלה, בוליביה,

מטורקיה,

מכולם הצליח לעשות קואליציה נגד ארצות הברית וישראל,

הגמד האזער הזה.

והוא לא סופר את האמריקאים בכלל.

לא סופר.

אמרו לו לו, עושה סנקציות, אמר, עוד עשר גרעי,

עוד עשר כורים.

דברו עוד עשר.

נראה לי שהוא ראה קלטות שלי.

כשהרגיזו אותי באוניברסיטה אמרתי להם, עוד עשר אלף קלטות.

עוד עשרים אלף.

איי איי איי.

האמריקאים הישראלים לא מבינים את המנטליות של המוסלמים. לא מבינים אותם בכלל.

לא מבינים.

זה כמו מדברים איתך סינית, לא מבינים.

לא מבין מה הוא מדבר בכלל.

גם התנועות, כלום, הכל תמונות צריך. צייר כל היום.

נו, אז איך אתה רוצה?

לא מבינים.

רק תשובה.

שימו לב, כל מי שנלחמים נגדנו,

קנאים דתיים.

אחמדינג'אד, קנאי דתי.

נסראללה, קנאי דתי. אחמדינג'אד, קנאי דתי.

החמאס, קנאים דתיים.

מי עומד פה? חילונים, לא קנאים ולא דתיים.

איך הם יכולים לנצח קנאים?

אתם רואים, בנאדן אחד מפרק את כל העולם ממערה.

בלי מזגן.

אמנם הוא נוסע על מרצדס זהב בחולות,

זה הג'ננה שלו,

אבל אחרי זה הוא חוזר למערה.

ומה יש לו? קלצ'ניקוב, הוא עומד מול ארצות הברית עם קלצ'.

והיום איימן זוואירי,

הסגן שלו,

אמר שסעודיה

ומצרים

וירדן

ואבו מאזן,

כל אלה ערבים ציונים.

הוא הולך להילחם בהם עכשיו.

יושבים שניים במערה, עוד אחד מתחבא באיזה בונקר, עוד אחד שמה באיזה בונקר,

ונלחמים מול כל העולם. למה? כי יש להם מסירות נפש על האמת, חרטא שלהם,

עד הסוף.

אז לא צריך בכלל, תראו, בלי צבא, זה פלנגות, זה כלום.

אבל מצטיידים עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד, והכול, אנחנו נצטרך להסתדר עם זה עוד מעט.

אז מה נעשה?

מה נעשה?

דיסק מספר 730,

החוכמה לומר את האמת,

סוף חלק א',

המשך בדיסק מספר 731.