ואז תבוא הגאולה

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב.

אנחנו נמצאים בשיעור במשניות במסכת ראש השנה,

בפרק ב'.

למדנו לפני שבוע שיש ארבעה ראשי שנים מהם,

אחד מהם זה ראש השנה, שבא עלינו לטובה בעזרת השם בשבוע הבא.

ואחרי כן המשכנו לנושא של קידוש החודש.

אנחנו מזכירים עוד פעם שהחודש

הוא תמיד היה 30 יום,

או שביום 30

קידשו את החודש, ואז זה הפך להיות א' לחודש.

אם זה א' לחודש, החודש הקודם

היה חודש חסר,

ואם לא קידשו את החודש,

אז ממילא ביום ל״א זה היה א', והחודש הקודם

היה חודש מלא, דהיינו של 30 יום.

עכשיו, בפרק ב',

אנחנו ממשיכים למעשה באותו נושא.

אומרת המשנה,

אם אינן מכירין אותו,

משלחים אחר אמו לעידו.

בראשונה היו מקבלים עדות החודש

מכל אדם.

משקלקלו המינים,

התקינו שלא היו מקבלים אלא מין המכירין.

נבאר את המשנה הראשונה.

בראשונה היו מקבלים עדות החודש מכל אדם.

הכוונה היא שמדין תורה כל אדם מישראל הוא בחזקת כשרות,

עד שיוודע לך שהוא פסול.

כך אומר הרמב״ם.

וכיוון שכן,

אז היו מקבלים עדות החודש מכל אדם.

כל אדם שבא

והוא העיד שהוא ראה

את מולד הלבנה, הוא ראה את הלבנה,

היו, אם היה עודד נוסף מצטרף אליו והיו עומדים בחקירות

שנלמד בהמשך הפרק,

היו מקדשים את החודש לפי אותה עדות.

אז בראשונה היו מקבלים עדות החודש

מכל אדם.

אבל,

משקלקלו המינים, אומרת המשנה,

התקינו שלא יהיו מקבלים אלא מן המכירים.

משקלקלו המינים,

הכוונה היא לבייטוסים.

היו כל מיני כיתות בעם ישראל שרצו לקלקל את עדות החודש, היה להן חשבון שלהן.

הבייטוסים לא האמינו בתורה שבעל-פה,

וכיוון שכן, הם התהוו תמיד

שהחודש

של ניסן יצא בצורה כזאת

ששבת תהיה היום הראשון של פסח, וממילא יתקיים ממחרת השבת,

כשמביאים את העומר וכל הדברים,

יהיה ביום ראשון.

אבל למעשה חז'ל אומרים שממחרת השבת הכוונה היא לאו דווקא ליום ראשון,

אלא גם אם פסח חל באמצע השבוע,

אז זה נקרא ממחרת השבת.

וכיוון שכן, במהלך כל השנה הם ניסו לשבש,

כפי שראינו גם בסוף הפרק הקודם, שהיו גם קות'ים שרצו,

היו אורבים ומנסים לשבש את קידוש החודש.

אז משקלקלו המינים,

והם ניסו לעשות בצורה כזאת, הרי ידעו בגולה גם כן

שישנו ספק אם יום ל' של החודש יהיה א' או שיהיה יום ל' וראש חודש יהיה למחרת. לא היה ספק במהלך כל החודש,

אלא הספק חל על יום אחד, על יום 30 של החודש.

וכיוון שכן,

שקלקלו המינים, והם דאגו לכך שכשקידשו את החודש הם כאילו עשו את קידוש החודש יום קודם,

אז חז״ל התקינו שלא היו מקבלים את עדות החודש אלא מן המכירים.

לא היתה ברירה אלא לקבל בית-דין הגדול בירושלים, אלא דווקא עדים

שהיו מכירים.

וזה מה שאומרת המשנה בהתחלת הפרק, אם אינם מכירים אותו,

משלחים אחר אמו לעידו.

אם לא מכירים את העד בירושלים,

אז לא היתה ברירה, היה צריך לשלוח

זוג עדים נוסף להעיד

שהעד הזה הוא עד כשר.

על מנת שמה? על מנת שהעד שהגיע לירושלים יוכלו לקבל את עדות החודש לפיו.

יוצא עכשיו דבר כזה, שכיוון שלמדנו

בסוף הפרק הקודם שלצורך עדות החודש היו אפילו מחללים שבת,

כיוון שישנו לכך פסוק מיוחד,

אלה מועדי השם אשר תקראו אותם במועדם,

וממילא לומדים מכאן שכל מקום שנאמר מועד

זה דוחה את השבת,

אם אותם שני עדים נוספים

שאחרי תקנת חז'ל היו צריכים להגיע לירושלים ולהעיד שמכירים את אותו עד שמגיע, להעיד על עדות ראיית הלבנה או עד כשר,

גם להם מותר לחלל שבת על מנת שיוכלו לקדש את החודש בשבת, אם זה חל בשבת.

אז ממילא העדים שהיו ראויים לבוא לעדות החודש בירושלים,

על מנת להעיד על יהודי פלוני שהוא עד כשר,

היו דווקא עדים שידעו שבבית-הדין הגדול בירושלים מכירים אותם,

כי אם לא מכירים אותם אז אין בזה שום ערך שהם יבואו להעיד על ראובן, למשל, שהוא כשר על עדות החודש,

מכיוון שאחרי שקלקלו המינים התקינו שלא היו מקבלים עדות החודש,

אלא מן המכירים.

ומסתבר גם כן שלפני שהם יצאו לירושלים, הבית-הדין שבעיר, היו שואלים אותם לפני שהם הולכים

האם מכירים אתכם בירושלים?

אם לא מכירים אתכם בירושלים,

אין כל טעם לזה שתרצו עכשיו להעיד על עדות החודש. זאת אומרת, יותר נכון להעיד על אותו יהודי שראה את עדות החודש מכיוון שלא יקבלו אתכם בירושלים

אחרי שקלקילו המינים כאמור, התקינו שלא היו מקבלים אלא מן המכירים.

עד כאן משנה א'.

אומרת המשנה שהיה עוד דבר.

בראשונה היו משיאים משואות,

בראשונה, איך הודיעו לגולה שקידשו את החודש ביום שלושים? לדוגמה,

יום שלישי בשבוע, למשל, חל יום ל'

של חודש חשוון.

אז ממילא, אם באו עדים והעידו שראו את הלבנה,

אז היינו עושים את יום השלושים הזה, דהיינו, יום שלישי הזה, היו עושים אותו לראש חודש, לאלף,

אפילו שזה כבר היה סמוך לסוף יום שלישי, עדיין היו מקדשים את החודש.

אז בראשונה היו משיאים משואות. איך הודיעו בגולה?

היו משיאים משואות.

היינו מדליקים מדורות

על מנת שיראו במקומות המרוחקים

שבי-דין קידשו את החודש ועשו אותו א'.

משקלקלו הכותים,

עוד פעם, הכת הזאת שהיתה לעניין לקלקל את עדות החודש,

והם הדליקו פעם משואות לפני הזמן,

אז כבר מילא אי-אפשר היה להסתמך לאבא על המשואות,

התקינו חז'ל תקנה שיהיו שלוחים יוצאים.

אז התקינו את התקנה שיהיו שלוחים יוצאים, ואת זה למעשה למדנו בפרק הקודם במשנה ג',

שעל שישה חודשים השלוחים יוצאים,

כדי להעיד מתי יהיה פסח,

הניסן מפני הפסח, העלאה מפני התענית. את זה למדנו בשיעור הקודם.

אז מתי היתה התקנה שיהיו שלוחים יוצאים?

אחרי שקלקלו הכותים.

דהיינו בהתחלה היו מסתמכים על משואות, על מדורות שהיו מדליקים בראשי הערים, כפי שנראה עוד מעט בהמשך,

ומשקלקלו עקותים לא היתה ברירה והסתמכו על שלוחים.

והשלוחים האלו היו יוצאים לגולה ולקחו אתם, אומר המאירי,

כתב בית-דין הידוע והניכר,

ובצורה כזאת

היו מעידים שראו את הלבנה.

משנה ג.

כיצד היו מסיעים משואות?

הרי אמרנו עכשיו שבראשונה, לפני שקלקלו עקותים,

היו מסיעים משואות.

כיצד היו מסיעים משואות?

אומרת המשנה, מביאים כלונסאות של ארז ארוכים,

היו מביאים עצים ארוכים של ארז

וקנים עצי פשתן נוסף לעצי ארז

שהם היו עצים חזקים

שלא מתבהרים בקלות, אלא מתבהרים הרבה זמן,

מתבהרים מלשון האש ששולטת בהם,

היו מביאים גם כן קנים שהאש נתפסת בהם בקלות, ועצי שמן,

וגם נאורת של פשתן וכורך ממשיכה. היו עושים את הכול ביחד, אגודה אחת על עץ הארז,

ועולה לראש ההר,

ועולה לראש ההר, נראה אילו ההרים, נראה בהמשך המשנה הבאה,

ומצית בהן את האור, והיה מדליק

את האש בארז הזה עם הקנים ועם עצי השמן וכו',

ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, והיה עושה תנועות כאלה עם האש,

מוליך ומביא, מעלה ומוריד. כך הוא היה עושה.

עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי,

היו ביניהם סימונים,

הוא היה עושה את זה בהר אחד, שנראה עוד מעט בהמשך אילו ערים היו,

עד שהוא היה רואה גם כן שחברו עושה אחריו בראש ההר השני ובראש ההר השלישי.

מה היה העניין

שהיה מוליך ומהווה ומביא,

מעלה ומוריד?

בשביל מה הוא עושה את התנועות האלה?

מכיוון

שישנו גם כוכב שנופל,

ואומרים המפרשים שיש גם כן כוכבים שהולכים בצורה כזאת כאשר הם נופלים, או יורדים בצורה כזאת.

אז על מנת שלא תהיה טעות

שמה שרואים בה את התנועות האלה זה איזה כוכב שנופל,

לכן היה צריך לא מספיק להדליק את המדורות אלא היה צריך לעשות תנועות,

דהיינו,

גם את התנועה הזאת וגם את התנועה הזאת, על מנת שיהיה ברור שזה לא איזה כוכב.

בצורה הזאת

הודיעו על קידוש החודש שהיה בירושלים.

אומרת משנה ד'

ומאין היו מעשיים משואות?

הרי אמרנו שהיו מדליקים מדורות, ובצורה כזאת היו מודיעים

בגולה שקידשו את החודש.

ומאין היו מעשיים משואות? אומרת המשנה, מהר-המשחה לסרטבה.

הר-המשחה,

הכוונה היא משחה זה מלשון שמן,

זה הר-הזיתים.

אז המשואה הראשונה היתה בהר-הזיתים,

והמשואה השנייה היתה בהר שנקרא סרטבה.

ומסרטבה התחנה הבאה היתה לגרופינה,

אלה שהדליקו בסרטבה אז ראו אותם אחרי כן בהר שנקרא גרופינה,

ומגרופינה לחברן.

ומחברן היו,

רואים את זה בבית-בלתין,

ושם היו גם כן מדליקים משואה.

בית-בלתין זה המקום בסוף ארץ-ישראל,

סמוך לבבל.

ומבית-בלתין לא זזו משם,

כשהדליקו שם את המשואה האחרונה לא זזו משם

אלא מוליך ומביא, מעלה ומוריד,

עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש.

לא זזו משם, עד שמה? עד שהיה מוליך ומביא, מעלה ומוריד, והיה רואה שכל הגולה לפניו כמדורת האש. מה הכוונה?

שהוא היה רואה שכל אחד ואחד

עולה לראש גגו עם איזו אבוקה,

ועושה את הסימונים כאילו הוא ראה שהתקבלה העדות.

זו היתה צורה של סימונים שהשתמשו בזה על מנת לדעת

בני הגולה שמעו, בני בבל ראו את המדורות, והם ידעו שבאמת קידשו את החודש.

למה היה צריך לעלות לראש גגו?

אומרים כאן המפרשים, מכיוון שבבל היא ארץ מישור,

אז ממילא לא היה כאילו איזה הר לעלות עליו,

וממילא הערים בארץ-ישראל, בסוף ארץ-ישראל, ראו את כל בבל,

וממילא על-ידי זה שהם אוטטו חזרה ידעו שהתקבלה עדות החודש.

דהיינו, הם הודיעו בזה חזרה לבני ארץ-ישראל, שהם הרגישו וקיבלו את ההודעה על קידוש החודש.

בזה סיימנו משנה ד',

משנה ה'.

אומרת המשנה

עכשיו איך היתה קבלת עדות החודש. אנחנו למעשה כבר במשנה,

אין מוקדם או מאוחר במשנה,

אז אנחנו למעשה עוסקים במשנה הזאת, משנה ד',

איך הודיעו לה בבבל על קבלת עדות החודש.

משנה ה' למעשה עוסקת

בשלב מוקדם יותר,

האופן שקיבלו את העדים בירושלים.

איך קיבלו את העדים בירושלים?

אומרת המשנה,

חצר גדולה היתה בירושלים.

הרי למדנו בפרק הראשון

שעדים שראו את ראיית הלבנה עלו לירושלים אפילו בשבת.

חצר גדולה היתה בירושלים,

בית-יעזק היתה נקראת.

החצר הזאת

בירושלים היתה נקראת בית-יעזק.

ולשם כל העדים שהיו עולים לירושלים להעיד על ראיית הלבנה

היו מתכנסים בחצר הזאת שנקראת בית-יעזק.

בית-הדין בודקים אותם שם.

היו שם עושים את החקירות

על ראיית הלבנה, כפי שנראה בהמשך,

ושם עשו את זה על מנת לוודא ולברר שבאמת העדים

הם עדי אמת, ואפילו שהם עדי אמת הם ראו באמת את הלבנה ולא משהו כדמות לבנה.

וסעודות גדולות עושים להם בשביל שיהיו רגילים לבוא.

היו עושים להם שם סעודות גדולות כדי שיהיו רגילים לבוא.

אומרים המפרשים שלמרות

שלבוא ולהעיד על ראיית הלבנה זו מצווה גדולה מאוד,

ומילא, כמו שאומרים,

לא צריך על זה איזשהו עידוד וחיזוק.

בכל זאת, כדי לחבב את המצווה הזאת

בעיני העדים, כדי שישתתלו לבוא יותר, היו עושים שם סעודות גודלות.

בראשונה לא היו זזים משם כל היום.

ישנה הלכה

בעירובי תחומים

שכל אחד מותר לו ללכת בתוך העיר שהוא שבת בזה,

בבין השמשות

בכניסת השבת,

בתוספת אלפיים אמה,

קצת יותר מאלפיים, יש שבעים אמה ושיריים וריבוע עיר, אבל על כל פנים זה נקרא אלפיים אמה.

מה הדין אם אדם הגיע לאיזושהי עיר,

שתהיה מחמת אונס או מחמת פיקוח נפש,

מאיזשהו סיבה שלא תהיה, הוא מגיע לעיר אחרת,

יש לו שם באותו מקום רק ד' אמות.

דהיינו, מותר לו רק להסתובב במקום שהוא הגיע אליו, באותו בית, ולא יותר.

ממילא העדים שעלו לירושלים

להעיד על ראיית הלבנה,

אז כשהם הגיעו בשבת, הרי הם לא היו שם בערב שבת.

ממילא היה מותר להם עיקר הדין להסתובב רק בד' אמות,

ששם הם הגיעו, דהיינו בחצר הזאת יעזק,

שהיתה נקראת יעזק, ולא יותר מכך.

ומובן שזה דבר שלא כל כך נוח.

אדם שהגיע בליל שבת, או שהגיע אפילו בשבת בבוקר,

ולא נתנו לו אפשרות להסתובב יותר, כי כך הוא עיקר הדין,

מצד שהוא לא היה שם בערב שבת,

אז אסור לו ללכת כל העיר.

אז היה דבר קשה. אז התקין רבן גמליאל זקן

תקנה מידי רבנן, שיהיו מהלכים אלפיים אמה לכל רוח.

אלו העדים

שעלו להעיד על ראיית הלבנה,

נתנו להם אפשרות, היתה תקנה מידי רבנן, שתהיה להם אפשרות ללכת אלפיים אמה לכל רוח, דהיינו, את כל העיר בתוספת אלפיים אמה,

כיוון

שהם באו לשם ברשות.

מה הכוונה ברשות? הרי

התורה רוצה שהם יבואו ויעידו על ראיית הלבנה.

וכיוון שכן, הואיל ויצאו לדבר מצווה ברשות חכמים,

כיוון שכן, נתנו להם שם אלפיים אמה מהמקום שהם הגיעו.

אומרת המשנה, לא אלו בלבד,

לא רק היעדים הללו שבאו לראיית הלבנה

עשו להם את התקנה הזאת,

שיהיה להם אלפיים אמה לכל רוח, לכל צד, אפילו שהם לא היו שם בערב שבת בין השמשות.

אלא מה?

אלא אף החכמה הבאה ליילד.

עשו גם תקנה לגבי מיילדת

שהגיעה לעיר,

היא הגיעה כמובן ליילד.

אז היינו אומרים שמקער הדין היה שרק מותר לה ללכת ד' אמות, כיוון שהיא לא תושבת העיר הזאת.

עשו מיוחד זאת תקנה שגם לגביה יהיה לה מותר להסתובב אלפיים אמה

לכל רוח.

ולא רק החכמה הבאה ליילד, אלא גם כן הבאה להציל מן הדלקה.

אדם שבא להציל מן הדלקה,

היתה דלקה והיתה סכנת נפשות,

והוא הגיע להציל מן הדלקה, אז גם לו יש לתקנה הזאת שמותר לו ללכת אלפיים אמה לכל רוח.

וגם מי שבא להציל מן הגיס,

באו שודדים,

והוא הגיע לשם על מנת לעזור ולהציל,

אז גם לגביו היתה התקנה הזאת שמותר לו ללכת אלפיים אמה.

ומן הנהר?

מן הנהר הכוונה היא נהר שעולה על ידותיו

ושוטף את העיר.

משהו ממה שידוע כיום, צונאמי,

נער שעולה על גדותיו, ממילא הוא

ככן שוטף את כל העיר וסכנת נפשות, אז מי שבא לעזור

בדבר הזה, גם כן מותר לו ללכת אלפיים אמה.

ומן המפולת, או אם חלילה קרה איזו מפולת,

נפלו בתים, נפלה החומה,

ממילא סכנת נפשות של האנשים שקבורים שם,

ובאו אנשים לעזור,

אז כל האנשים הללו יש להם אלפיים אמה לכל רוח.

אומרת המשנה, הרי אלו כאנשי העיר,

ממילא יש להם את האפשרות ללכת, כמו לאנשי העיר ששבתו שם בערב שבת,

ללכת אלפיים אמה.

יש להם אלפיים אמה לכל רוח.

אז ממילא המשנה התחילה למעשה בנושא הזה של עדים

שעלו לירושלים להעיד על ראיית הלבנה,

שכיוון שהם יצאו לדבר מצווה ופרשויות חכמים,

אז עשו להם תקנה מיוחדת שיוכלו ללכת אלפיים אמה לכל רוח, אפילו שמעיקר הדין מותר להם רק ד' אמות.

המשנה המשיכה שכל אלה שבאו למעשה להציל בנושא נפשות,

גם כן לגביהם היתה תקנה כזאת, שיוכלו ללכת

אלפיים אמה לכל רוח.

משנה ו'

משנה ו' עוסקת קצת באסטרונומיה.

קצת נראה איך חכמים ידעו על-פי חשבון את כל חוכמת האסטרונומיה.

אומרת המשנה,

כיצד בודקים את העדים?

העדים שעלו לירושלים

להעיד על ראיית הלבנה,

זוג שבא ראשון,

בודקים אותו ראשון.

זוג שהגיע ראשון לשם, על החצר של יעזה, כשראינו במשנה הקודמת,

הוא היה נבדק ראשון,

ומכניסים את הגדול שבהם.

הגדול שבין שני העדים שבאו,

בן הזוג הראשון,

מכניסים אותו ואומרים לו, אמור, כיצד ראית את הלבנה?

בוא תתאר לנו איך אתה ראית את הלבנה.

מייד נחזור ונבאר את החלק הזה.

לפני החמה או לאחר החמה,

לצפונה או לדרומה,

כמה היה גבוה אולי נוטה

וכמה היה רחב.

שאלו אותו כמה שאלות.

שאלה ראשונה, שאלו אותו, כיצד ראית את הלבנה?

אנחנו יודעים,

יש במשניות האלו, שתמיד אנחנו מראים אותן,

יש ציורים בסוף,

משניות ברורות, יש ציורים בסוף

שבזה רואים בדיוק את השאלות ששאלו אותם.

אז שואלים אותו, כיצד ראית את הלבנה? הרי ישנו חלק, הלבנה, כשרואים אותה, בהתחלת החודש,

היא חלקה חשוכה וחלקה מוארת.

רק באמצע החודש רואים את הלבנה עיגול שלם של אור.

זה כמובן תלוי במיקום של הלבנה ביחס לכדור-הארץ.

כדור-הארץ מבדיל בין השמש לבין הירח, לבין הלבנה,

וממילא תלוי בזווית

שהוא נמצא אחרי המולד.

12 מעלות שהירח זז אחרי שעת המולד מתחילים לראות את הלבנה על כדור-הארץ.

אז שאלו אותו,

כיצד אתה ראית את הלבנה?

דהיינו, אם הוא אומר

שהוא ראה את הלבנה,

דהיינו,

אם הבגימה של הלבנה, החלק הלא-מואר,

הוא ראה אותו כלפיו,

אז זה דבר שלא ייתכן.

דבר כזה לא קיבלו.

זה מה שאומרת עכשיו המשנה,

כששאלו אותו, כיצד ראית את הלבנה,

אם הוא היה אומר שהוא ראה את החלק החשוך

כלפי השמש,

לא שרואים ממש את השמש, אבל הוא השקיעה,

ואפשר עדיין לראות את השמש שוקעת

ואת האור כבר על ההלבנה.

אם הוא אמר

לפני החמה, לא אמר כלום.

זה לא היה שייך,

כיוון שמעולם לא ראתה חמה בגימתה של לבנה, זה נקרא.

תמיד החלק השלם, החלק המואר,

הוא החלק שפונה כלפי החמה.

החמה היא בחלק שיורד מכדור-הארץ,

והלבנה היא כאילו בחלק שאנחנו רואים אותו.

אז ממילא לא ייתכן שאנחנו רואים את החלק החשוך.

תמיד אנחנו רואים את החלק המואר.

החלק המואר בצורה כזאת

זה הדבר שראו.

זה נקרא לפני החמה או לאחר החמה.

אז אם הוא אמר לפני החמה,

הוא לא אמר כלום.

למה?

כיוון שאנחנו אמרנו שהחלק המואר הוא החלק שפנה כלפי החמה שנמצאת למטה מכדור-הארץ.

אז זה דבר אחד,

שאם הוא אמר אחרת זה סימן שהוא לא ראה את הלבנה,

או שהוא אוהד שקר או שהוא ראה משהו אחר.

עוד שאלה שאלו אותו,

לפני החמה או לאחר החמה,

לצפונה או לדרומה.

דהיינו, ראית את זה לצפון או לדרום הארץ.

צריך לדעת שלמעשה לחכמים היה חשבון.

היה חשבון מדויק מתי צריך להיות למעשה המולד

ואיך צריך לראות את הלבנה.

רק הדין הוא שצריך להיות החודש הזה לכם.

התורה אמרה לנו שאנחנו צריכים לקדש את החודש לבד.

זאת אומרת,

העדים שבאו היו צריכים להתאים בינם לבין עצמם בעדות,

שלא היתה סתירה בין העדויות,

ובנוסף לכך

העדות שלהם היתה צריכה להתאים לחשבון של חכמים.

אם זה לא התאים לחשבון של חכמים,

לא קיבלו את העדות שלהם.

אז מילא, כששאלו אותו לצפונה או לדרומה, אם הוא ענה לא כפי החשבון שיש לחכמים

איפה הוא צריך לראות את הלבנה באותו זמן, באותה שעה, באותו יום, באותו חודש,

אז מילא לא קיבלו את העדות.

כמה היה גבוה?

בדרך כלל הלבנה,

כשהיא עולה על כדור-הארץ בהתחלת החודש היא נמוכה.

ממילא אפשר לשער את זה. ראית את זה בבניין של שתי קומות,

בבניין של שלוש קומות.

אם הוא טעה בקומה אחת,

הוא ראה את זה רק שלוש קומות,

והיו מקבלים אותו,

אבל אם הוא טעה בשתי קומות,

לא היו מקבלים אותו,

מכיוון שידעו לפי חשבון

מה הגובה של הלבנה שצריכה להיראות על כדור-הארץ.

אולי נהיה נוטה.

זו גם כן השאלה, לאיזה כיוון ראית את הקרניים

וכמה היה רחב.

ופה צריך לדעת

שהכוונה ששאלו אותם כמה היה רחב זה לא הכוונה של הלבנה מצד לצד הזה,

כאילו אנחנו לוקחים בננה מצד לצד של הבננה, אלא בחרמש, בעובי.

הדבר הזה הוא דבר שהיה משתנה וכמה היה רחב. את זה שאלו אותם.

ממילא,

אם הם ענו על השאלות הללו נכון,

לפי החשבון

שהיה לחכמים,

וגם אם הם התאימו בינם לבין עצמם, כיוון שכל אחד מן העדים הכניס אותם בנפרד,

אז ממילא כבר היתה סיבה לקדש את החודש, כבר ראו כאן שמדי אמת שבאמת ראו את הלבנה.

אומרת המשנה באמת, ואחר כך היו מכניסים את השני ובודקים אותו.

אם ימצאו דבריהם מכוונים,

עדותן קיימת.

אם שני העדים אמרו אותו דבר,

וזה התאים לחשבון של חכמים, עדותן קיימת.

עכשיו למעשה יוצא שאפשר,

על-פי הזוג הראשון, כבר לקדש את החודש.

בכל זאת,

אומרת המשנה, ושאר כל הזוגות

שואלים אותם ראשי דברים.

היו שואלים גם כן את שאר הזוגות ראשי דברים.

לא שהיו צריכים להם,

לא שצריך את שאר הזוגות,

את העדות שלהם.

אלא מה? אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש.

הם אמרו, טרחנו ועלינו לירושלים,

ולא יצא שום דבר מכל העדות שאמרנו.

אז כדי שלא יצאו בפחי נפש,

היו שואלים אותם ראשי דברים.

בשביל שיהיו רגילים לבוא,

אם לא היו מקבלים אותם,

הם היו מרגישים שבאנו לחינם,

וכיוון שבאנו לחינם הם לא ירצו לאבא לבוא.

לכן היו שואלים אותם,

ראשי דברים,

כדי שהם יראו שגם אליהם התייחסו בית-דין.

הגענו למשנה ז'.

המשנה הזאת כבר עוסקת, אחרי

שבאו העדים,

ואחרי שראינו שהם עדי אמת,

והבית-דין קיבל את העדות שלהם, וראה באמת שזה מתאים לחשבון.

עכשיו, מה השלב הבא?

איך קידשו את החודש?

אומרת המשנה, ראש בית-דין אומר מקודש,

ראש בית-דין אומר מקודש,

וכל העם עונים אחריו מקודש-מקודש.

דהיינו, כיוון שכתוב בתורה,

וידבר משה את מועדי השם,

אז מכאן שראש בית-דין הוא זה שאומר, וידבר משה את מועדי השם, הוא אומר את מועד השם,

ראש בית-דין אומר מקודש,

וכל העם עונים אחריו פעמיים מקודש-מקודש,

מכיוון שכתוב,

אלה מועדי השם אשר תקראו אותם,

אותם הכוונה היא אתם.

אתם צריכים לענות אחרי מה שבית-הדין אמרו, אתם אומרים פעמיים מקודש-מקודש,

מלשון מקראי קודש, עוד פעם לשון רבים, שני מקראות.

אז כיוון שכתוב מקראי קודש, לשון רבים,

אז כל ההמונים, כל אלה שנמצאים שם, אומרים אחרי אב בית-דין

מקודש-מקודש.

בין שנראה בזמנו,

בין אם נראה בזמנו הכוונה היא שיום 30 עשו אותו א' לחודש,

בין שנראה שלא בזמנו,

דהיינו שלא נראה בזמנו אלא ביום ל״א, אור ליום ל״א, מקדשין אותו.

אז מילא גם יום ל״א, גם כן היה צריך לקדש.

למרות שלכולם ברור שאין חודש לבנה יותר מ-30 יום,

אז אם את יום 30 לא עשו לא בהכרח שיום 31 הוא יהיה א',

בכל זאת הנקם הסובר שצריך לקדש אותו, מקדשין אותו.

רב לוזור בר-צדוק אומר, אם לא נראה בזמנו, דהיינו, אם לא נראה ביום 30 אלא ביום 31 אין מקדשים אותו. למה?

שכבר קידשו שמים.

אז מילא יש כאן מחלוקת

בין תנקמה לבין רב ליזור בר-צדוק,

האם מקדשים את החודש ביום 31 או לא מקדשים. תנקמה סובר שמקדשים רק את יום 30,

אם ראו בו את הלבנה ועושים אותו א',

אבל ביום 31 אין צורך לקדש שכבר קידשו שמים,

כי ממילא אין יותר מ-30 יום לחודש של הלבנה.

רב לוזור בר-צדוק אומר, שלא,

אם לא נראה בזמנו, אין מקדשים אותו,

שאין חובה לקדש וכבר קידשו אותו שמים.

חוזרת כאן המשנה לשלב הקודם, שלמדנו במשנה ו'

לגבי החקירות.

אז בנוסף לשאלות ששאלו אותו,

כיצד ראית את הלבנה,

אם ראית אותה לפני החמה, אחרי החמה,

לצפונה, לדרומה, כמה היה גבוה וכו',

אומרת המשנה, משנה ח',

דמות צורות לבנות היו לו, לרבן גמליאל, בטבלה ובכותל בליעתו.

היתה לו דמות צורות לבנות, היתה לו מעין הלבנה,

מעין צורות הלבנה,

בטבלה ובכותל בליעתו,

שבהן מראה את האדיוטות.

אלה שלא הבינו בכל קידוש החודש, היה מראה להם ואומר, הכזה ראית? ראית צורה כזאת?

או כזה ראית?

זה היה חלק מהחקירות שחקרו את העדים.

מספרת המשנה מעשה שבאו שניים ואמרו, ראיינו שחרית במזרח

וערבית במערב.

בבוקר ראינו את זה בצד מזרח, את הלבנה,

ובערב ראינו אותו במערב.

אמר רבי ח'אן בן נור, הידי שקר הם, לא ייתכן, איך זה יכול להיות?

הרי אנחנו מעידים ישר על מולד הלבנה.

אז אם ראו אותו בבוקר במזרח, לא ראו אותו בערב במערב.

ממילא רבי ח'אן בן נורי לא רצה לקבל אותם.

כשבאו ליבנה, מקום שקדשים את החודש, קיבלן רבן גמליאל. רבן גמליאל כן קיבל.

למה הוא קיבל?

לא מכיוון שייתכן באמת שירו את זה שחרית במזרח

וערבית במערב,

אלא מכיוון שהוא אמר שמה שהם ראו בבוקר, שחרית במזרח,

הם לא ראו לבנה, הם ראו משהו דומה,

בצורת עננים,

היו איזה עננים ברקיע שנראו להם כלבנה.

ממילא, מה שאמרו ראינו שחרית במזרח,

לגבי זה הוא לא התייחס.

עכשיו, לגבי מה שאמרו ראינו ערבית במערב,

את זה הוא כן קיבל.

ממילא היתה סיבה לקבל את עדות החודש מהם.

עוד מעשה.

ועוד באו שניים ואמרו,

ראינו בזמנו. דהיינו, ראינו אותו ביום שלושים, את הלבנה ראינו,

ובליל עיבורו לא נראה.

דהיינו, ביום שלושים ואחד לא ראינו את הלבנה.

וקיבלן רבן גמליאל.

רבן גמליאל קיבל אותם.

עוד פעם, לפי אותו חשבון,

שמה שהם אמרו, כיוון שהוא ידע לפי החשבון שלו

שאפשר שהלבנה תיראה באותו לילה,

אז ממילא, לפי החשבון הזה, הם קיבלו את זה.

הוא קיבל אותם.

אה, הרי הם אומרים שביום שלושים ואחד הם לא ראו.

אז מזה הוא לא סתר את העדות, מכיוון

שהוא חשב שיכול להיות שהיה איזה ענן שכיסה את הלבנה,

או היתה סיבה אחרת שהם לא ראו אותה ביום שלושים ואחד.

אבל על כל פנים, לפי העדות של יום שלושים,

את זה אפשר היה לקבל.

כך עשה רבן גמליאל.

אומרת המשנה,

אמר רבי דוסא בן ארקינס, עדי שקר אין.

רבי דוסא אמר על זה שזה לא ייתכן.

מדוע?

היאך מעידין על האשה שילדה ולמחר קריסה בין שיניה.

אם אתם אומרים שביום שלושים ראיתם את הלבנה,

איך ייתכן שביום שלושים ואחד לא ראיתם?

הדבר דומה

לאשה שאומרים עליה שילדה ולמחרת רואים אותה מעוברת. הרי זה דבר שלא ייתכן.

אותו דבר לא ייתכן לומר שראיתם את הלבנה ביום שלושים

ולא ראיתם אותה ביום שלושים ואחד.

וכיוון שכן, רבי דוסא לא רצה לקבל את העדות הזאת.

אמר לו רבי יהושע, רואה אני את דבריך.

אז רבי יהושע אמר, אני מקבל את הדברים שלך של רבי דוסא, באמת דבר המסתבר.

לא ייתכן שהעדים

ראו את הלבנה ביום 30 ולא ראו אותה ביום 31. לפני שנמשיך את המשנה הט, המשנה האחרונה של הפרק,

שהיא למעשה קשורה לדבר הזה,

הסיפור של העדות הזאת

היה שייך

לגבי

פועל יוצא, היה בזה נפקימינה, לגבי

יום הכיפורים. מדוע?

כיוון שלפי רבן גמליאל,

אם קידשו את היום 30, לפי מה שהוא קיבל אותם,

היה צריך לצאת, נאמר, יום הכיפורים בשבת,

נאמר כמו השנה, צריך לצאת בשבת.

אבל אם הוא לא קיבל אותם, אמר ידי שקר הם,

אז מילא לפי דבריהם מה יוצא?

שיום הכיפורים צריך לצאת יום מאוחר יותר.

למה?

כיוון שהחודש מתחיל, הא' מתחיל

לא ביום שרבן גמליאל התחיל, אלא ביום למחרת.

אז מה שיוצר רבן גמליאל זה זיהות בתשרי יום הכיפורים,

לפי רבי יהושע ורבי דוסא, זה רק ת'-תשרי,

ימילא יום הכיפורים יוצא למחרת.

ממילא רבן גמליאל הנשיא

חשש כאן

שכל העם יגררו,

או שחלק מהם יגררו אחרי רבי יהושע שהיה אב בית-דין.

ולכן אומרת עכשיו המשנה, שלח לו רבן גמליאל

גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלחה ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך.

כדי להוכיח ולהראות לכול

שיום הכיפורים הוא למעשה צריך לחול לפי החשבון שלו יום קודם,

הוא גזר על רבי יהושע שהיה אב בית-דין ואמר שהוא מקבל את דברי רבי דוסא, שזה יום למחרת,

שיבוא במקל ובמעות.

דהיינו שהוא ירא בגלוי בפרהסיה שיום הכיפורים, לפי החשבון שלו, הוא לא יום הכיפורים,

אלא שהוא יבוא לרבן גמליאל עם המקל והמעות. כמובן שעל-ידי זה, אם זה יום הכיפורים,

היה אסור ללכת עם מקל ועם מעות.

הוא עשה את זה על מנת להוכיח, רבן גמליאל, שהדברים כפי שהוא אומר.

אומרת המשנה, הלך ומצאו רבי עקיבא המיצר.

רבי עקיבא מצא את רבי שועם המצר.

מדוע?

מכיוון שגזר עליו הנשיא שחלל את יום הכיפורים, שלפי החשבון שלו,

דהיינו שיבוא אליו במקלו ובמעות,

דהיינו

בצורה כזאת שיראה שזה לא יום הכיפורים.

הלך ומצאו רבי עקיבא המצר, אמר לו,

יש לי ללמוד

שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי.

אז רבי עקיבא רצה לנחם אותו,

אמר לו שיש ללמוד שמה שעשה רבן גמליאל זה עשוי,

שנאמר

אלה מועדי השם מקראי קודש

אשר תקראו אותם.

כך כתוב בתורה.

לומד את המשנה בין בזמנן בין שלא בזמנן.

אמר לו רבי עקיבא, הכוונה היא, אם בית-דין קידשו את החודש,

אז מילא אפילו אם זה יצא לא כפי החשבון,

אז כלפי שמיא,

כלפי שמים, זה לפי החשבון שהבית-דין עשו.

שזה לומדים מהפסוק, אלה מועדי השם אשר תקראו אותם,

בין בזמנן בין שלא בזמנן.

אין לי מועדות אלא אלו.

מה שקידשו הוא בית-דין את החודש, לפי זה יוצא החג.

ממילא מה שאתה טוען

ומה שאתה מיצר,

שלפי חשבונך יום הכיפורים חל

יום יותר מאוחר, זה לא נכון.

מכיוון שאם רבן גמליאל קידש לפי מה שהוא קידש את החודש ויום הכיפורים יוצא יום קודם,

אז זה ככה כלפי שמיא,

וככה זה כלפי שמים.

בזה ניחם רבי עקיבא את רבי יהושע שיום הכיפורים חל לפי מה שהחליט רבן גמליאל, ומילא אם הוא יבוא אליו במקלו או בתרמילו או במעות שלו ביום הכיפורים,

לפי החשבון שלו, דהיינו ביום ראשון,

הוא לא מחלל בזה את יום הכיפורים, כי יום הכיפורים הם מלא יחול, כפי שאמר רבן גמליאל.

ממשיכה המשנה לספר,

בא לו, דהיינו, רבי יהושע הלך גם כן אצל רבי דוסא בן ארקינס.

עוד טענה.

אז הוא אמר לו ניחום אחר.

אם באים אנו לדון

אחר בית-דינו של רבן גמליאל,

אם אנחנו דנים אחרי הבית-דין של רבן גמליאל,

צריכים אנו לדון אחר כל בית-דין. הוא בית-דין שעמד

מאמות משה ועד עכשיו.

אנחנו לא יכולים לדון. אם רבן גמליאל החליט עם הבית-דין שלו

שזה החודש,

אז זה ככה.

כי אם אנחנו לא נקבל את הדברים שלו של רבן גמליאל ובית-דינו,

אנחנו צריכים לדון. כל בית-דין הוא בית-דין שעמד מאמות משה ועד עכשיו. אנחנו לא יכולים לקבל את הדברים שלהם.

הרי זה לא כך שנאמר,

ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל.

כך כתוב בתורה, ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. לזקני ישראל הכוונה היא

לחכמי ישראל,

חכמי ישראל גדולים.

שואלת המשנה, ולמה לא נתפרשו שמותם של הזקנים?

למה התורה לא אומרת את השמות של הזקנים?

אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית-דין על ישראל,

הרי הוא כבית-דינו של משה.

אדרבה, התורה לא גילתה מי אלו הזקנים

כדי להראות שכל שלושה ושלושה שעמדו בית-דין על ישראל,

יש להם דין של בית-דין של משה רבנו.

כי אם התורה היתה אומרת את השמות של הזקנים,

היו מתחילים לעשות חשבונות,

הזקן הזה, דהיינו, החכם הזה,

אמרו את השם שלו לפני החכם השני,

משהו שיותר גדול, והחכם השני לפני החכם השלישי.

לכן ממילא התורה סתמה ולא אמרה מי אלו הזקנים,

וכיוון שכן,

אנחנו מתייחסים לכולם בשווה.

ממילא זה מה שאמר לו כאן רבי דוסה בן ארקינס,

אם אנחנו באים לדון אחרי בית-דין של רבן גמליאל, אנחנו צריכים לדון אחרי כל בית-דין ובית-דין.

ואנחנו רואים שהתורה לא רצתה את זה, התורה לא גילתה מים שמים הזקנים.

בזה התורה רציתה ללמד אותנו שכל שלושה ושלושה

שעומדים בית-דין על ישראל

מזמן משה רבנו עד ימינו,

יש להם אותו הדין, אותה הגדולה, הרי כי הוא בית-דינו של משה.

זה כמו בית-דין של משה.

וכיוון שכן, אין לך מה להצטער

שרבן גמליאל החליט

שיום הכיפורים חל יום קודם,

מכיוון שאם ככה הם החליטים עם הבדאים שלו, אז זה ככה עשוי כלפי שמיא.

אומרת המשנה, נטל רבי יהושע מקלו ומעותיו בידו בפרהסיה,

הוא קיבל את הדברים שאמר רבן גמליאל,

והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. כפי שאמרנו בתור דוגמה,

לפי רבן גמליאל

חל יום הכיפורים בשבת,

ולפי רבי יהושע זה חל ביום ראשון,

והנשיא גזר עליו שביום ראשון יבוא עם מקלו ותרמילו ונעלו, ודהיינו עם כל הדברים שיש בהם, חילול שבת,

לצאת בהם ליבנה אם חל יום הכיפורים באותו יום.

באמת רבי יהושע עשה, קיבל את הדברים,

ביום הכיפורים ביום ראשון,

והלך בפרהסיה להראות שהוא קיבל את הדברים של הנשיא.

כשראה אותו רבן גמליאל אומר את המשנה,

עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו.

רבן גמליאל עמד בפניו

כדין תלמיד בפני רבו,

ואמר לו הנשיא רבן גמליאל לרבי יהושע, בוא בשלום רבי ותלמידי,

כך הוא אמר לו,

מה הכוונה רבי?

אתה רבי בחוכמה,

ותלמידי שקיבלת את דברי

והסכמת לבוא ביום הכיפורים שחל להיות לפי חשבונך.

וכיוון שכן,

אומרים המפרשים שהוא נשק אותו,

להראות לו כתלמיד שחביב עליו כבנו.

לכן רבן גמליאל נשק את רבי יהושע,

ובזה הוא פייס אותו, רבן גמליאל, את רבי יהושע,

שלא גזר עליו שיבוא ביום ראשון,

דהיינו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו של רבי יהושע,

מפני שהוא חכם יותר ממנו,

אלא רק כדי שלא תתחלק התורה לשתי תורות, אומר התפארת ישראל. לכן הוא גזר עליו,

ולכן הוא

קם לפניו ונשק אותו להראות את זה.

יש כאן שאלה,

הרי

הוא גזר עליו שיבוא ביום ראשון,

למה הוא לא גזר עליו שיצום בשבת?

הוא היה בטוח שיצום?

אז כתוב כאן במפרשים שכן, ודאי.

בזה לא היה לו שום חשש שהוא יצום בשבת,

לפי החשבון של רבן גמליאל.

בזה הנשיא לא היה לו שום חשש.

הוא רק חשש שהוא יעשה יומיים יום הכיפורים.

וכיוון שהוא חשש שהוא יעשה יומיים יום הכיפורים,

כיוון שכן, הוא גזר עליו שביום השני הוא יבוא אליו במקלו ובמעותיו.

אבל שהוא לא יעשה את היום הראשון, יום הכיפורים, לא היה כזה צעד.

הוא ידע שצדיק כמו רבי ישועה, תנא הקדוש,

הוא ודאי יעשה את יום הכיפורים לפי מה שהנשיא אמר.

רק הוא לא רצה שהוא יעשה יום נוסף,

והעם יחשבו שכאילו היתה כאן טעות ותתחלק התורה לשתי תורות.

בזה סיימנו את פרק ב'.

בבקשה.

בבקשה.