גדי אין פוקס א

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב,

קהל המאזינים הקדושים,

עם ישראל היקר.

אנחנו נמשיך, ב' בקצרה, הלכות שופר.

מה שסגרנו או שלא סגרנו בשבוע שעבר,

ואחר כך נדבר קצת על הצורך היום לעשות תשובה.

אמרי ורבי, לגבי הלכות שופר בשבוע שעבר דיברנו כל מיני מנהגים והלכות לגבי שופר,

שבוע תכלס על ההלכות עצמם.

ידוע שאנחנו מצווים מהתורה ביום הזה בראש השנה,

גם ביום כיפור, בשנת היובל, כתוב בתורה.

אבל מה שנשארנו להם זה ראש השנה, לתקוע בשופר, יום תרועה יהיה לכם.

חז״ל קיבלו מסורת גמרא בראש של שנה הגמרא אומרת, חז״ל קיבלו

שכל תרועה יש לפניה תקיעה לפניה ותקיעה אחריה.

כל תרועה, חז״ל קיבלו, שלפניה יש תרועה וגם אחריה יש תרועה. ככה קיבלו חז״ל.

יפה

השברים, טה, טה, טה, שזה שברים.

יש כאלה שאמרו לא,

שהתרועה היא גם תרועה וגם שברים ביחד.

כן?

השברים זה טו, טו, טו,

והתרועה זה טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו. אז רוצים להגיד שהשברים והתרועה ביחד, זה יהיה התרועה שכתובה בתורה.

זה כדרך אדם שבוכה. כן? אדם שזה נקרא, או שהוא גונח או שהוא מיילל.

או שנגיד שזה גם גונח וגם מיילל ביחד.

שופר באמת מה זה, כל היללה, כל יבבה, לגינוח לבורא העולם ולצעוק לו מכירות לבנו שרוצים שיחזק אותנו ורוצים אותנו במציבה שלמה.

אז כאן באמת זה אותו עיקרון.

גם השופר באמת, הוא מראה באמת על היישוב הזה, שאדם רוצה להתחבר אל השם יתברך.

אז לכן כאן בשופר צריכים לדעת קודם כול האם ההילולים זה התרועה או שהשפרים זה התרועה או שביחד, שניהם ביחד, זו תרועה. אז בגמרא למעשה אמר בבאו שיש בזה ספק גדול.

לכן מה הספק? עושים 30 קולות. זה מה שאנחנו עושים גם בהלכה.

מה עושים? אנחנו עושים תשרת, תשרת, תשרת, שלוש פעמים.

תקיעה והתקיעה של התחלה והסוס, זה מובן, ברור שזה לכולם.

ובאמצע התשרת שברים תרועה.

מה יש בשברים תרועה?

עושים את זה על הצד שהתורה התכוונה לתרועה,

לשברים תרועה ביחד.

בגלל זה אנחנו עושים את הנקודה הזאת,

זה היסוד הזה.

לכן, תשרת, תשרת, תשרת,

שהתורה מצווה אותנו באמת שביום הזה צריך שיהיו שלוש תרועות,

ואם צריך שיהיו שלוש תרועות, אז בכל תרועה יש לפני התקיעה,

זה יוצא ביחד תשע.

מדין תורה באמת למעשה, אם האדם היה תוקע תשע תקיעות ביום,

כבר יצא ידי חובה,

אלא בגלל שאנחנו לא יודעים למה באמת תוקעים תשע תרועות,

לא יודעים איזה תרועה, מה היא תרועה אמיתית, לכן זה יוצא לנו ביחד שלושים קולות, כמו שאני אסביר.

זאת אומרת, מדין תורה, כמו שכתוב,

מדין תורה היסוד הוא, כמו שאמרנו,

תרועה אחת,

תקיעה לפניה, תריעה לאחריה, שלוש פעמים, שלוש גפור שלוש, תשע.

בגלל הספק עושים תשרת, תשרת, תשרת, שלוש פעמים,

שמא התרועה האמורה והתרועה היא גם שברים וגם תרועה. זה אחד.

והצד השני, אנחנו באים באמת מעל הסדרה השנייה,

ועושים תשת, תשת, תשת.

מה עושים בתשת, תשת?

תקיעה, שברים ותקיעה.

פה אנחנו עושים את הסדר הזה על הצד שהשברים זה התרועה שכתובה בתורה,

על הצד שהשברים זה התקיעה שכתובה בתורה, לכן עושים את הסדר הזה.

אחר כך עושים טראט, טראט, טראט. על הצד שהתרועה שכתובה בתורה זה התרועה הט, ט, ט, ט, ט, ט. עושים שלוש פעמים את זה. ביחד זה יוצא שלושים קולות.

שלוש הסדרים הללו זה אצבעים שלושים קולות.

אז בעצם מכאן הגיע המנהג ומכאן הגיע הנוהג, הנוהג שתכף נראה אם זה הלכה או נוהג,

כאן הגיע ההלך הזה שכולנו תוקעים בראש השנה לפחות שלושים קולות.

זה החיובים מהתורה.

זה נקרא החיוב שאדם חייב מהתורה, אנחנו לא יודעים למה התורה התכוונה,

לכן תוקעים בשופר 30 קולות. כך כתוב בגמרא.

עכשיו, יש בחוק גדולה,

זה קודם כל נסגור את זה, 30 קולות זה הראשונים.

אחר כך זה התקיעות של עמי יושב.

למעשה יש כאלה שנוהגים גם לעמוד בתקיעות של עמי יושב.

אז אומר המשטרה, למה קוראים לזה תקיעות של עמי יושב? כי יש רשות לשבת.

תקיעות של מעומד זה התקיעות שאחרי זה משאירים בתפילה,

שהתפילה של הלחש והתפילה של החזרה בלחש למרכז במחלוקת, אם תוקעים או לא תוקעים, נדבר על זה אם יהיה זמן.

אבל אחרי זה, בתקיעות הלאה זה נקרא תקיעות של מעומד, שבדרך כלל הם סדר התפילה,

ולכן הוסיף אותן בעמידה.

אבל התקיעות של מעמי יושב הן התפילות העיקריות, הן התקיעות העיקריות.

כי אם דומה שם, מה שעבר הסכמנו כאן, במחלוקת המפורסמת

של הרדב״ז, ושאר האחרונים היו התקיעות של מעומד, והם העיקר,

או שהתקיעות של המאומץ זה העיקר.

אנחנו עוסקים בהלכה שהתקיעות של המיושב ומאיקווה, ואחרי זה יוצאים להלכה בזה.

ודפקא מנה, כשאדם תוקע על איזה מישהו שחולה או משהו כזה,

אז כאן כבר הוא צריך גם לעמוד בתקיעות הללו. למה? כי בשבילו אין את המיושב והוא צריך לעמוד.

אבל אלו ה-30 קולות האמיתיים על-פי ההלכה, אשתוקים בהם.

השאר עושים עוד כעין זה להשלים ל-100 קולות, כמו שאני אגיד בהמשך.

התקיעות הקלאסיות האמיתיות מדין תורה שיוצאים בהם את החובה זה התקיעות הראשונות.

כמה כותב מרן בסימן, אף קופסא דקסא, סא', זה מרן.

הלאה, נמשיך הלאה.

אחרי שאמרנו עכשיו מה היסוד של התקיעה,

צריך לדון האם זה בא מספק או שבעצם למעשה זה מה שהתורה התכוונה,

או שבעצם למעשה לא, זה לא בא מספק אלא זה רק מנהגים.

מה שאמרתי, כל דבר שאמרתי עכשיו, באו-או, כל צעד זה בעצם מחלוקת בראשונים.

קודם כול, ישר סעדי גאון.

הפשט הפשוט בגמרא הוא שיש ספק בנחמי התלמוד. בגלל שרחמי התלמוד יסתפקו מהפשט,

האם התרועה זה יללה,

או שהתרועה היא שברים,

או שהתרועה היא יללה ושברים ביחד,

מהספק הזה למעשה מכריעים לעשות את כל השלושים קולות.

זה הפשט לכאורה הפשוט, שאמר רבי ברו,

בגלל שאנחנו לא יודעים מהי התרועה, מספק עושים שום קולות. זה לכאורה הפשט.

זה עובר להיות ספק, ספק דאורייתא, כן.

אז כאן זה הצדדים באמת מה, שאם זה דפק דורת יחום או דורת יחד רבנן, זה גם נפקא בנט. אבל עכשיו לא מדברים על זה, עכשיו מדברים על תכלס על השלושים קולות שתוקעים כאן, הפשטות בגמרא,

שכל זה ספק.

ספק זה הכול מספק, זה לכאורה פשט הגמרא.

וכך גם בזוהר, בזוהר כתוב שחכמי התלמוד יסתפקו.

הזוהר הוא ספר אחרת, אבל הוא אומר שהזוהר לומד פשט בתלמוד,

אומר הזוהר חכמי התלמוד יסתפקו, כך כתב הזוהר.

טוב, זו השיטה הראשונה. השיטה השנייה, מאוד מעניינת, מחודשת, זה הרב סעדי גאון.

הרב סעדי גאון טוען שלמעשה התרועה,

השברים, כל הספק הזה זה בעצם לא ספק.

למעשה מהתורה, למעשה אם אתה עושה את אשרת,

או אם אתה עושה תרעת, או אם אתה עושה תשעת, הכול תובפת.

דהיינו, שם תרועה אחד, מה שתזרוק לשם תרועה,

אם זה שברים, אם זה תרועה, אם זה שברים ותרועה ביחד,

ואם זה שברים לבד או תרועה לבד, זה מועיל. כך נותן רב סעדי גאון.

אלא מה? אומר רב סעדי גאון, רבא ברו לא רצה שיהיה בעם ישראל, חלק קוהים תחת,

חלק קוהים תשעת וחלק קוהים תשעת.

לא רצה לבלבל באמת את קהילות ישראל.

לכן אומר רב סעדי גאון, בא רבי עבר וקיבץ מנהג אחד לקהילת ישראל.

שלוש פעמים תשעת, שלוש פעמים תשעת, שלוש פעמים תרעת, שעם ישראל יהיו פגוון אחד כאיש אחד ולב אחד, שלא יהיו מחוקים במנהגים.

אם הוא רואה שאדם נותן, הוא ציין.

למה עושים את זה לרגג מנהג?

אז למעשה יוצאים לדחובה בתשע קולות לפי רב סעדי גרון גם היום.

כשהשלושים קולות שתקים היום זה לא בשביל לצאת לדחובה,

זה רק בשביל להעמיד את המנהג, כי למעשה בתשע הקולות הראשונים שהאדם תקע כבר רצה לדחובה.

כך טוען רב סעדי גרון.

יש, זו הטענה השנייה.

הטענה השלישית זה טענה שבזוהר כתוב.

הזוהר אומר,

חכמי התלמוד יסתבכו כמו שאמרתי,

אבל למעשה אומר הזוהר אלו ואלו אמת,

גם התשעת אמת,

גם התרת אמת,

גם החיבוש של התשעת והתרעת,

ודהיינו שברים תרועה, התשעת ביחד,

הכול אמת,

ולכן צריכים את כולם,

וזה הכול אמת על-פי ההלכה, כך אומר הזוהר.

זה לא פעם ראשונה שככה כתוב בזוהר, יש בזה עוד כמה מיקומות לגבי רבנו דם.

מרן בריאות תפילים בסימן המחלט, מרן כתב שלגבי הנחת תפילים של רבנו דם, ירא שמים יצא ידי שניהם. יש בחוקת לגבי התפילים של רבנו דם,

האם הפרשיות ככה או ככה, רשי טוען ככה כמו שאנחנו נוהגים, ורבנו דם יש לו מלהג אחר.

עכשיו אומר מרן, ירא שמים יצא ידי שניהם.

דהיינו ההלכה כמו רשי, זו הפשטות, וירא שמים יצא ידי שניהם.

אבל בזוהר כתוב לא ככה, בזוהר מובא שרבנו דם,

ורש״י שניהם אמת.

מצטער, על להניח את הרבנו לדבר, שניהם אמת, הסדר של הפרשיות.

איך שהם מניחים את הסדר של הפרשיות,

למעשה שניהם אמת. כמה טוען הזוהר.

וידוע ברבנו אבי ישראל, בן-ישראל כותב, שהתפעלה של התפילים לרבנו אדם יותר גבוהה מאשר של רש״י,

ולכן לא מברכים עליהם, כי אי-אפשר להוריד את הניצצות של הברכה.

מרוב שהתפילים של הרבנו אדם כאלה גבוהות,

אז אי-אפשר להוריד את השפע מהברכה, מרוב שזה מקום כזה גבוה.

של רש״י זה יותר פשוט, אז אפשר להוריד את המקום של הברכה. אנחנו לא כל כך מבינים בזה, אבל ככה רבי נשאר כותב.

דהיינו רואים שעל-פי הסוד הרבנו יודע שזה משקל גדול מאוד, גם על-פי הפשט, ידוע שצעקו בזה כבר כמה,

שיש עניין שכל אחד ואחד ישתדל לקנות רבנו טעם, לקנות,

ומצווה גדולה להניח אותם, מיוחד עכשיו,

עוד פרקליט לפני יום הדין שאדם לוקח על עצמו את הדבר הגדול הזה, לעשות רבנו טעם, דבר גדול מאוד בשמים.

יש ספר שנקרא, טהרת הקודש, אבל לא הטהרת הקודש של המוסר.

טהרת הקודש, התפילות.

שם, בתפילה, יש תפילת השווא של הרבם רטה.

הוא חימן תפילת השווא, והתפילה הזאת אומרת שהתפילה הזאת הצילה רבים מעוון.

תפילה שאדם שחוזר בתשובה, זה סתם דווקא בניה, כדאי לקנות את הספר הזה.

קונטנסט התפילות של רבי אהרן רטה, התפילות שם לימי תשובה זה לכל השנה כולה, ובפרט לימים האלה.

אדם יכול לחזור בתשובה מתפילה אחת שכתובה שם. אני אומר לכם, אורות עילאים, מה זה רגש,

נכנסים שם, עבד על זה, ימים ולילות על התפילה הזאת, תוציא.

שם כתוב שאחד הווידועים,

שם הוא כתב,

פגמנו בך,

ופגמנו בך שלא נעשו תפילים של רבנו תם.

ואז ראוי בשם ספרים קדושים משעונם בלימלך ועוד,

שכרכבת שלא מניחה תפילים זה כאל יהיה לרבנו תם. בהלכה זה מחלוקת, כמו שאמרתי, בהלכה לא חובה,

שיש בספר נפש החיים, בסוף יש שם משהו על נגרות.

רב חיים וולוגן נראה תמים של הגרר.

אז הוא רצה לשאול את הגרר, הוא אמר לגרר,

אני רוצה להניח שיש רבנו תם.

אני יכול להניח שיש רבנו תם?

למה כבודו לא ראה גרע? מקובל מהגרע שגרע לא היה מניח רבנו תם.

למה כבודו לא היה מניח רבנו תם? אז הגרע אמר לו שאם באנו לחוש לרבנו תם,

אז יש עוד כמה זוגות תפילים שצריכים לחוש להם הרבה, 50 ומשהו זוגות תפילים שצריכים לחוש.

רב חיים וולוגן נשאיר לגרע, אמר לו כבוד הרב, בסדר, אבל כתוב בכתבי האריזה,

שרבנו תם זה מעין העולם הבא,

שרבנו תם זה מבחינת העולם הבא.

ומה הרב אומר?

אז הגאי יחזיר לו, אין דרכנו לחזר אחרי העולם הבא. עובדים את השם, פשוט ותמימות.

העולם הבא בא ממלח, אבל אין דרכנו עכשיו לחזר, דווקא בגלל זה אני אעשה את המצווה.

אני אעשה את המצווה בגלל שיש ברור העולם, והוא ציווה אותי בתורה.

העולם הבא עשו את זה. ככה באמת כתב לו האגרא. זה יסוד אדיר, שהאגרא ידוע שהאגרא ככה היה אוחז אש בעבודת השם.

לא משנה מה היה, מה יהיה. חושבים, תכלס, מה השם מצווה? יזרוק אותי איפה שהוא רוצה.

אני טוב באש ובמים.

גם שם יותר טוב לכן, ידוע שבעל השם טוב אמר שכשהוא יגיע לשמים,

אם המלאך יגיד לו גיהנום שמאלה,

אז הוא ישאל שאלה אחת. זה רצון השם?

אם יגידו לו כן, הוא אומר, אני קופץ קפיצת ראש לגיהנום.

אם יגידו שזה רצון השם של אחד שבפנים בגיהנם, קופץ קפיצת ראש לגיהנום, עד כדי ככה הבעל השם טוב.

לא בדרגות של אליו והבעל בכל אופן.

אז זה היסוד.

גם שם, שהזוהר כותב של צפינה בנו דם,

זה לא אמורא מאחדא אמורא מאחדא, זה אומר ככה וזה ספק, אני מכיר מהספק. לא.

אלא התשובה היא ששתם אמת,

וגם כאן לגבי התקיעות.

אומר הזוהר גם תשרת וגם תשת וגם תרת שלא שתם הם אמת על-פי הסוד והכל בסדר גמור. ככה באמת זה מובא על-פי הסוד.

מה ענף קמינא? מה לכאורה הדין שיכול לצאת בענף קמינא?

נפקמינא פשוטה,

יש מינה כשכתובות רבנו בן ישחק,

שבין התקיעות של התשרת

לבין התקיעות של התשת והתרת, בין לבין הודפס בסידורים וידויים.

כן, וידויים, וידויים, וידויים, כל מיני וידויים.

כן, אז בין סדר לסדר יש וידוי.

האם מותר להגיד לוידוי הזה בשפתיים או לא? בין שבו הוא אומר כן.

והאמת זה מוסד לפי הזוהר.

איך מותר להגיד את הדבר? הרי אם אנחנו טוענים

שכל מה שאנחנו תוקעים 30 קולות זה על הספק,

אולי התקיעה האמיתית, מה היא? תשרת?

אולי לא תשרת?

אולי בכלל תשת?

אולי תושת?

אולי תרעת.

דהיינו, כל התקיעות שאנחנו תוקעים הן ספק.

אז לכאורה, אם אני ביאקתי, ברוך אתה ה' אלוקים בחולם, שרשתנו תפסידו לשמוע קול שופר,

אני ביאקתי עכשיו לשמיעת השופר, נכון?

זו הברכה. הברכה היא על שמיעת השופר, זוהי הברכה.

אם זוהי הברכה על שמיעת שופר,

אז עכשיו, שנייה, יכול להיות שעדיין לא הגעתי בכלל למעשה המצווה,

כי מעשה המצווה עלולה להצביע עכשיו תרעת בסוף.

אז מה, עכשיו אני אפסיק בווידוי?

אם עכשיו אני מפסיק בווידוי בין הברכה לבין התרעת, הליבד התרעת הוא אמת,

אם עכשיו אני מספיק באמת מה בווידוי,

אני בבעיה של הפסק,

כי הרי הברכה חלה על הצלת של הספק,

ואם עכשיו אני אעשה וידוי, אני בבעיה של הפסק.

ולכן, לכאורה, על-פי המשלת ומחכמי התלמוד, ודאי שיהיה אסור,

ודאי שיהיה אסור להגיד, על-פי חכמי התלמוד,

ודאי שיהיה אסור לבן-אדם להגיד את הוידוי הזה בשפתיים. להגיד את הוידוי בלב אין בעיה.

הרמב״ם והסמ״ג טוענים שערעור כדיבור דמ״ם. אנחנו לא פוסקים ברמב״ם והסמ״ג. אנחנו פוסקים להלכה שערעור לאו כדיבור דמ״ם.

לכן אנחנו ככה פוסקים את זה להלכה. שערעור הוא לא כמו דיבור.

לכן, מי שרוצה להעריר את הווידוי בין תקיעות לבין התקיעות, רוצה להעריר את הווידוי, אם עושים על זה הפסקה קצרה, הבעל תוקע עשה הפסקה,

כי הוא יודע גם שהוא יעשה את זה במנהג יפה.

תסתכל בווידויים, עוד יותר מעוררת הלב, עוד יותר מעוררת הכוונה, מצוין, אבל העיקר

לא להוציא בשפתיים, כי אם אדם מוציא בשפתיים ונכנס כאן לבעיה של הפסק,

על-פי חכמי התלמוד בפשטות, על-פי איך שהזוהר גם למד את התלמוד,

שלמעשה על-פי התלמוד הדבר הזה הוא ספק, ובכלל זה ספק,

אולי דיון לא הגעת, אתה עכשיו מפסיק בין מה?

בין הברכה לבין המצווה.

זה על-פי התלמוד.

אבל לפי רפסדה גואל אין שום בעיה,

כי ברגע שכבר התחלתי, הרי מצוין, הרי הכול זה מנהג.

כל ה-30 קולות, הרי שעושים את זה רק ליישר את ההדורים בעם ישראל, ליישר את המנהג,

במלחמה עד שכבר התקיעה הראשונה שטשת ורצת.

אז מייד, אחרי שעשית כבר את הסדר של התשרת שלוש פעמים,

בהתורה כבר יצאת, אתה כבר יכול לדבר על שום בעיה,

אתה יכול לעשות את הווידויים.

לפי רפסדה גאול אין בעיה להגיד את הווידויים,

וגם על-פי הסוד לכאורה אין בעיה. למה על-פי הסוד אין בעיה להגיד את הווידויים?

כי על-פי הסוד זה כבר נקרא שהתחלת במצווה.

כל הבעיה שאנחנו הגדרנו קודם זה להפסיק בין הברכה לבין המצווה.

אבל על-פי הסוד הרי כבר אתה התחלת במצווה.

שאתה, הרי על-פי הזוהר, הזוהר אומר שהכול אמת, כתוב בכוונות, בכתבי רבנו,

כי רבנו אריאל, שעל-פי הכוונות הכול אמת.

אז אם הכול אמת זה כבר נקרא שהתחלתי במצווה.

אם התחלתי במצווה אין בעיה של הפסק בווידויים, אם זה קצת מעין בגדר המצווה, אנחנו נאמר על זה עוד מעט,

אבל זה על-פי הסוד. אז אני אומר שלוש שיטות.

על-פי התלמוד הפשטות זה ספק,

ולפי הזוהר זה הכול אמת, ולפי רפסדיה גולן הכול מנהג.

לפי רב סעדיה גונן ועשו הרי אין בעיה להגיד את הוידוי וכך פסק בבן ישראי, כנראה על-פי הסוד שמותר להגיד בפה,

שמותר להגיד ולחתור בפה, אבל על-פי הפשט,

שביארנו שזה ספק,

על-פי הפשט לא יגידו את הוידויים האלה. הרב כותב בחזון הווידיאה הלכה למעשה

לא להגיד את הוידוי בפה,

אלא רק להמר, ואף על-פי שיש כאלה שרצו להציל את המנהג ולהגיד את המנהג כמו על-פי הפשט,

הרב אין דעתו לחפש, ולכן הרב פוסק בחזון הוידיעה שלא,

שבגלל שהם עוסקים על-פי דרך הפשט, ועל-פי דרך הפשט לכאורה זה ספק,

לכן מר חפש לספק לא יוציא בשפתיים את הווידוי, לא יחתוך,

ואם הוא רוצה, יעשה את זה בלילה. זה לגבי הנקודה הזאת.

צריך להיזהר מאוד, בגלל שהברכות של השופר,

אנחנו נוהגים לעשות אותן עד סוף התקיעות.

הרי הספרדים זה גם החוקת במנהגים של הספרדים. מרן שולמן ערוך כתב,

הוא לא הזכיר בתפילת מוסף בלחש שיש תקיעות.

מרן הזכיר את התקיעות, רק מתי? רק בחזרה של הציבור.

מרן לא הזכיר את התפילה בתפילת הלחש,

ובאמת הדבר הזה צריך לראות למה.

האמת, יש שגמרא, הגמרא אומרת

שאין תקיעות אלא בחבר עיר.

מתי באמת עושים תקיעות בשופר?

אלא בחבר עיר.

ויש טענה של המריקש,

טענה של המרשדם,

טענה של השולחן גבוה,

שברגע שאדם בא ומתפלל 18, אפילו שיש כאן ציבור יקר, זה לא נקרא חבר עיר.

חבר עיר זו דוגמה של שליל הציבור שחוזר על התפילה בשביל הציבור,

כי אי-אפשר לעשות חזרה שיחזור ביחיד, זו תקנה של רבים, זה נקרא חבר עיר,

חבר שם רבים.

אבל כשאדם מתנהל תפילת 18 והוא לבד,

כשאדם נמצא בתפילת 18 והוא לבד, ברחוב שהוא לבד, אפילו שהיתה הכנסות נמצא במניין,

אבל בגלל שהתפילת 18 היא עבודה אישית של כל אחד ואחד,

ולכן לפי זה זה לא נקרא חבר עיר.

כך צועל השולחן גבוה בדעת מרן וכך צועל המעשה דם בדעת מרן.

דעת הבח והחזוניש, שסומך על הבח הזה בשעת החג,

שאומר שחבר עיר זה נקרא גם תפילת 18. כי בימים 18 בציבור דעת הבח שזה גם נקרא חבר עיר. והחזוניש, כמו שהכתבתי, החזוניש אומר שבדיעבד הוא אומר שאם אי-אפשר לעשות חזן, אם אי-אפשר להעמיד חזן לזה, הוא אומר שיש מניינים שנמצאים באיזה מקומות, בתי-חולים או דברים כאלה, שהם יכולים להתפעל. עכשיו אולי הם רוצים מניין,

אין להם כוח ואין להם זמן לעשות עם חזרת שליח ציבור בראשונה, זה לוקח הרבה זמן,

אבל הם רוצים לצאת ל-18 ביחד בעשרה.

אז שם באמת אומר החזוניש, למעשה, אפילו שהופיע מנהג של חלק מהאשכנזים שלא תוקעים את תפילות הלחש,

אומר החזוניש, פה יש לסמוך על הבח,

שהבח טוען שגם תפילת בלחש בעשרה זה נקראת חבר עיר,

וכאן כן יש לתקוע גם כשזה בלחש, כך טוען החזוניש.

למעשה, זה בחוק גדולה באמת האם לתקוע או לא דעת מרן,

מרן השורר הוא דעתו שלא לתקוע מתפילת הלחש.

מנהג הספרדים בזה לא כמו דעת מרן.

ברמת שרבנו אריזל כתב שהיה מנהג,

ויש ספרים שכתוב בהם שגם בבית-מדרשו של מרן, הבית-יוסף בעצמו, ככה היה מנהג,

שתוקעים מתפילת הלחש,

כך כתוב באמת והושפע בכתבי רבנו אריזל, שגם בתפילת הלחש יש לה לתקוע.

המקור של הדברים עוד יותר בפסק, זה נקרא בדלת הבעל ערוך.

בעל ערוך טוען שתוקעים 100 קולות,

השושים שהזכרנו קודם, עוד שלושים בלחש,

עוד שלושים בחזרה, ואחרי התפילה עוד עשר, להשלים מהקולות כנגד אם סיסרא שהיא בכתה את הקולות הללו כנגד אם סיסרא כנגד זה. יש לזה הרבה הסברים למה זה קשור דווקא אם סיסרא, יש לזה הרבה הסברים. בהזדמנות אחרת אנחנו נסביר למה דווקא תיקנו את הקולות האלה כנגד אם סיסרא, הפשטות שזו היתה רוח טומעה.

כל פעייה שהיא פעטה לסיסרא, היא היתה מדברת אותו ברוח של שדים,

בסדרה אחת, זו לא הפשטות, זה חלק מהדרשים שהיא היתה כבר עומדת לו, וכל קריאה וקריאה שהיא היתה נותנת לזה זה סדרה אחת, השם שהוא הציל.

אז כנגד הקולות האלה של הסדרה אחת, שאין סדרה בחתה,

כנגד זה אנחנו צועקים בשופר, אנחנו רוצים לבטל באמת את הכוח הרע.

השטן לומד אלימון הסדנה, אנחנו רוצים באמת להפקיע את זה למעלה ולהשאיר את הגזירות בשמים, כמו שכתב הרשש בטעם, לעולם השם דברך ניצב בשמים שקוראים בפתיחת ההיכל.

אומר הרשש, אף שאת לעולם ה' דברך ניצב בשמים את כל דברך, את כל הגזירות הרעות, אשר בשמים.

עלינו תשפיע על גזירות טובות. זה היסוד שלמעשה כתוב כאן באמת מעלה לגבי התקיעת שופר. אז לכן אני אומר, לפי דעת מרן לא תוקעים בלחש,

בזה לא נוגעים במרן, נוגעים בזה כמו רבנו אריזה, כמו שכן גבוה, כמו רש אדם,

שתוקעים הסברדים כולם בלחש גם, ואחרי התפילה מוספים

רק עשרה קולות.

יצא לנו באמת למעשה

שככה עושים.

נדמה לי אצלנו עכשיו הברכה שאתה מברך עליה אנחנו הרי תוקעים 100 קולות.

אבל הברכה הזו שאנחנו עכשיו מברכים זה עד הסוף.

לכן יש החזרה בהמון אחרונים, שנמרם עורר,

שצריך להיזהר מאוד

שלא לדבר מתחילת התקיעות

עד סוף התקיעות של הגומת.

מתחילת התקיעות של אבי יושב עד סוף התפילה, עד התקיעות האחרונות, לא לדבר.

מחמת שהברכה קאה על הכול, עד זו לדבר.

יש תשובת הריף, חמורה מאוד בעניין. ברוך הדרת, אולי אלוהינו מלך העולם שאקום נהיה בזבורה.

יש תשובת הריף מאוד מאוד חמורה בעניין. הריף כותב,

שאלו אותו שאלה, מה הדין בן-אדם שדיבר

בין התקיעות של העמי יושב לתקיעות של העמי יושב?

אומר הריף,

זה ממש דומה לבן-אדם שדיבר

בסוג עד לזמרה,

במה שכתוב, השתמח ליוצר, וגוערים בו.

ככה אומר הריף,

שם גוערים בו.

כותב על אברהם, אני לא מבין בכלל מה הגערה.

כי מתי אני יכול להגיד גערה בן אדם?

הריף דיבר את זה לתפילין של תפילין של ראש. כתוב שאדם שדיבר

בין תפילין של רד לתפילין של ראש, זה מרן מסימן קפה, גוערים בו.

אחר כך, אם אדם שדיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, גערה.

אומר הרן, מכילה מכבודו של הריף,

מה שייך פה עכשיו גערה?

תפילין של יד ותפילין של ראש, שהיה שם גערה,

כי כתוב מהווי הדברים האלה.

על לבביך,

שנתם לו דוד על ידיך,

ולא תטפות בלעיניך. שם זה הוויה אחת. והיו הדברים האלה על ידיך ועל עיניך, זה הוויה אחת.

וגם שם, אם אדם ידבר באמצע, הוא טירום לך לשנה ולצהרה אומר רן.

אבל כאן הרי אין עניין שתהיה הוויה אחת בין התקיות הראשונות ולאחרונות. זה לא כתוב והיו התקיות האלה,

שזה יהיה באמת עניין אחד. הרי מה שאנחנו תוקעים, רק מה?

למה תוקעים ומריאים שהם יושבים,

וגם תוקעים ומריאים שהם עומדים?

אומרת הגמרא,

כדי לבלבל את השטן. ראיתי, דרך אגב, ביור נפלא בזה.

למה תוקעים ומריאים שהם יושבים?

אומרת הגמרא, ואחר כך תוקעים גם כשהם עומדים.

אומרת הגמרא, למה הם עושים את זה בשביל לבטל ולבלבל את השטן?

ארצותוס כותב שבשם ירושלמי,

בתקיעה הראשונה השטן לא מתבלבל.

הוא שומע את התקיעה, הוא לא משתבש.

בתקיעה אחר כך הסאדם מתבשבש,

במעומד הוא הולך ובורח לו.

שואל את הסאדם, מה העניין? מה בטיעה הראשונה, קירן, יש לו איזה זיהוי של תקיעות, דווקא בטיעה השנייה

הוא בורח כליל בהתחלה, ככה ככה, אבל אחר כך, כליל, מה העניין?

אומר התוספות, זה היסוד, כמה הוא קיבל בשם ירושלמי.

מה הביאו בזה? ראיתי בספר דרשות לראש השנה, זה דבר נפלא של הרב זכאי.

הוא אומר, הגמרא בפניסיון דימאן פתיבה, הגמרא אומרת,

כשאדם עושה תשובה אז כל העבירות שלו נפתחות לזכויות. יש גמרא שהגמרא אומרת שאדם עושה תשובה, כל העבירות הופכים לשגגות.

סתירה, אומרת הגמרא על הקשייה.

כאן באדם שעושה תשובה מיראה,

כאן באדם שעושה תשובה מאהבה. אדם שעושה תשובה מאהבה, זה טוב, זה דבר יפה, כל העוונות לשגגות.

אדם שעושה תשובה מאהבה, ריבונו של עולם, אין לו דבלתך, אוהב רק אותך, לא יכול בלעדיך. רגע אחד,

התשובה מהווה, אפילו שאתה לא מצווה אני עושה רץ אחרי מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, רוצה, רוצה קרבת השם, בכל מחיר, רוצה קרבת השם.

אדם כזה, כל העבירות שלו הופכים לזכויות.

רבותי ורבותי,

זו הבעיה שהיתה אצל היצר הרב בשבראש השנה.

הוא שומע שאנחנו תוקעים את התקיות של מי יושב,

כבר הוא מתחיל להתבלבל.

למה? אומרת, רעם ישראל תוקעים משפר, עושים תשובה.

אז קודם כול מידת הדין מתרחקת, הוא כבר מתחיל לזוז.

למה מידת הדין בורחת? כי גם אם התשובה הזאת לא מהווה, מידת הדין הלכה. כי כל העבירות הן כבר לא מסיתים, הן שגגות, אז אין מידת הדין.

אז מידת הדין גם הלכה, וכבר היצר הרב מתבלבל ואומרים גדולים.

כשהיצר הרב שמע עוד תקיות, הוא אומר, רגע, רגע, רגע, הרי התקיות האלה לא מחויבות על-פי ההלכה.

והעם ישראל הרי עכשיו לא מחויבים על-פי ההלכה,

ואף על-פי כן הם תוקעים את התקיות הללו,

הם עשו תשובה מהעבר, לכן הוא בורח לגמרי.

הוא אומר את זה מה שכתוב בפסוק.

עלי אלוהים בתרועה, מה אפשר?

אלוקים זה תקיפות, זה מידת הדין.

אלוקים, כשכתוב בפסוק אלוקים זה מידת הדין.

אז קודם כול בתרועה, בתקיעה הראשונה, עלי אלוהים בתרועה.

קודם כול בתרועה הראשונה שאנחנו מרים יושב,

כבר האלוקים, מידת הדין כבר ברכה, כבר היא ברכה מידת הדין.

אבל מה היא מידת החיים של כל הזדונות,

כל הזדונות נהפכים למצוות,

נהפכים לו לזכויות. מה עם כל זה?

זה בתקיעה השנייה.

עלי אלוקים בתרועה,

בתרועה הראשונה הלכה מדת הדין, עכשיו אדוני בכל שופר, עכשיו הדנות, שם ושם, מותר להגיד חצי פסוק, כן? אבי אומר תשובה.

השם, כל שופר, שם השם מותר להגיד. למה?

אדוני בכל שופר, מידת הרחמים עכשיו הגיעה.

בתקיעה הראשונה זה היה יכול להיות שזה רק מצד יראה, אז לכן רק הלכה מדת הדין ברכה.

אבל עכשיו הגיע מידת הרחמים,

אדוני וקול שופר, אדנות הרי זה רחמים, ועכשיו הגיע בקול השני של השופר.

תראה כמה שפע אדם הוריד לעולם שהוא תוקע בשופר.

לכן, מורי ורבותי, צריך אומנם להיזהר, נתחיל, כמו שכתוב באמת ברב סעדיה גרוב, במקום אחר, ב-15 בתלמוד א',

שאפילו כשאדם התחיל את המצווה, להיזהר לא לדבר.

אבל, כמובן, בדיעמד, אם אדם דיבר מהתקריות של המיושב, מהתקריות של המומנט,

ודאי שלא שייך כערה.

כן, אנחנו נעצור כאן את ההלכה, אנחנו נתחיל לרוס עם.

בעזר השם בשבוע הבא אנחנו נמשיך את ההלכה בלי נדר, בעזר השם יתברך.

מורי ורבותי, כמו שהקדמתי בשבועים שעברנו,

נמצאים ממש סמוך ונראה לראש השנה,

ממש בריאות בית פקד ולהזכירם לחיים ולמוות, מי לא יראה מיום דין.

מסתכלים, מורי ורבותי, על כל השנה שעברה ורואים כמה צרות, כמה אסונות, כמה פיגועים ומחלות.

היי, מי שיאמר לעולמו די, יאמר לסרטינו די, כמה וכמה עם ישראל, בית עמך ישראל, סובלים.

היי, מתקוששים, מתרעשים, לא מחשים, אין שקט לרגע.

צרה מחבח על עבירתה, כמו שכתב רשי, צרות רבות ורעות,

באתר עניא עז לעניותה. צרה מחבח עבירתה, בן-אדם תקוע בצרה אחת, קיבל בומבה אחרת,

יותר קשה ממנה. כך הוא שומע את הצרה הראשונה שלו. מורי ורבותי, צריכים להיות כדור שלג שמתגלגל ומתגלגל ומתגלגל, וצריכים להבין למה.

כותב רבנו הרמב״ם, כשאדם רואה שקורים דברים בעולם,

כשאדם רואה שהעולם משתולל, שיש צרות בעולם מהרמב״ם, אם אדם לא מתעורר, הרי זה אכזר.

אם אדם רואה שיש צרות וגזירות על עם ישראל ולא מתעורר, כותב רבנו הרמב״ם בנשר הגדול,

הרי איזו מידת אכזריות, מורי ורבותי.

כדי שלא נהיה אכזריים צריך קצת להתבונן.

בואו נתבונן ביקרת ערך הימים הללו, הימים הקדושים.

נתבונן בימים הללו, הימים הקדושים והטהורים. יש מדרש נפלא, מבהיל על הרעיון.

המדרש אומר שהיה יהודי אחד, פעם אחת שהוא היה בין נסיכים, בין מלכים.

היהודי הזה פעם אחת הלך ברחוב, נחת באיזה ארץ שהוא לא מכיר.

מסתכל שבסביבו הוא רואה רק בורגנין. לא היו שם בתים רגילים, רק

בורגנין קרא במדורה.

מורי ורבותי הוא מתקרב, היתה שעת צהריים,

והוא לא רוצה להיכנס אצל בורגן. יצא עליו איזה אחד, אנשים עם לב טוב, לב ככה,

נשמה גבוהה.

קפל לו, בוא אצלנו, תאכל אצלנו, בוא תיסע אצלנו, שב אצלנו,

תענוג, נפנק אותך, נאכיל אותך, אכילה, שתהיה עלינה, יהיה לך כאן הכול.

אמר אותו אחד, רב חובה, אמרו, אני מצטער,

אין דרכי להיכנס לבורגן,

אין דרכי לאכול בתוך בורגן, לשתות בבורגן, אין דרכי, אני מצטער מאוד.

מורי ורבותי הוא סגר את הדלת והמשיך ללכת.

טוב, אותו יהודי המשיך ללכת,

ולאט-לאט הוא רואה שבכל העיירה הזאת אין בית אחד נורמלי.

כל העיירות כולן זה בורגנים,

כל העיירות כולן, מורי ורבותי, זה היה בורגנים, כל העיר מלאה בורגנים, כל השבילים והרחובות, כולם בורגנים.

השעה הגיעה מאוחרת מאוד, כבר 12 בלילה, והבן-אדם עייף, והבן-אדם גמור, וחיות רעות, הוא שומע צעקות שחיות רעות ביער.

ואומרי ורבותי, ומתחנן להשם, ריבונו של עולם, תזמן לי עכשיו איזה בורגן.

תזמן לי עכשיו, הוא מתחיל ללכת בדרך לבורגן הזה, שבהתחלה היה חביב אליו,

מחפש את אותו בית, וסוף-סוף בשעה 14 בלילה הוא מצא את הבית.

הוא דופק לו בדלת וצועק לו, בורגן, בורגן, אני רוצה להיכנס, בורגן, בורגן.

אני רוצה להיכנס, אני רוצה להגיע לבורגן, תעשה לי טובה, אני רוצה להיכנס.

אמר לו, מי אתה?

אמר לו, זה אני מארץ רחוקה, אדם מכובד שרוצה להיכנס.

אומר, אבל אתה אמרת שאין דרכי להיכנס לבורגן,

אין דרכך להיכנס לבורגן.

אמר, לא משנה, עכשיו אני עייף.

הוא אמר לו, כמו שאין דרכך להיכנס לבורגן,

אין דרכי לפתוח את הדלת בשעה 14 בלילה.

מורי ורבותי, זה המדרש.

רבותי, מנהלי מוסר,

עשו מהמדרש הזה ממש תצאים מופרכים, מורי ורבותי.

מה כתוב שם במדרש?

אדם בא, מורי ורבותי, נמצאים עכשיו בימי אלול,

שימו לב למה זה קשור למשל,

נמצאים כולנו עכשיו בימים הקדושים הללו,

יקרת ערך החיים הללו אי-אפשר לתאר ולשער,

אשר האוויר הטהור מפוזר בכל הרחובות,

אשר השרעת ספינה וההשפעות של קדושה וטהורה, של תפילה, של השתבח שמולה אדירת שמים, קדושה וטהורה.

אדם עכשיו רואה ברחובות, הכול יורד, אין, יש שפע היום, אומר הרב חצקאל,

רק לפתוח את הידיים ולהכניס לכיסים שפע של אלול, איזה שפע שיורד.

רבותיי,

אבל כמה שיש שפע,

זה זר לנו,

זה קשה לנו פתאום להתאמץ בתפילה,

פתאום לעשות לימוד ברצף,

פתאום שהיראת שמים תהיה יראת שמים,

שהשמירת העיניים תהיה נקייה, בלי שנשיג בפסול, בלי להתבייש.

יגידו שאני צדיק, הייתי מקובל, שומר את העיניים.

זה עדיף מאשר שישרפו לך את הנשמה שם למעלה. זה ודאי עדיף.

מורי ורבותי, אחרי הדברים הללו, בן-אדם רוצה לקבל את ההשפעות, אבל יצר רע עושה את שלו.

מכניס לאדם עייפות,

פתאום לבן-אדם אין לו כוח, קם לילה אחת השיחות, למחרת כל היום הפוך,

וגם הוא נהיה עצבני, כי כתוב ברוך הצדיקים שהאדם שלו מספיק שאין לו אינו עצבני,

ותכלס התפילות הולכות כי הוא כל היום עייף, ויש עייפות, וזה נסחף, וזה לוקח.

אומר רבי אהרן רטה,

יצר הרע מקבל רשות מה' יתברך לתת לאדם עייפות מדומיינת.

אתה מדמיין שאתה עייף,

אתה לא באמת עייף.

מה, אני לא עייף? אתה רואה, אני גמור, אתה רואה, אני סרוט, אין בעיה. בוא, יש פה איזה חלוקה.

יש כאן מישהו שעכשיו מחלק דולרים.

אתה רוצה לבוא וזה קצת מאוחר, בשעה 12 בלילה, אתה מוכן לבוא?

תשמע, אני רוצה לבוא, אבל אני אבוא. בטח אני אבוא. מה, ואתה עייף?

איך אתה יכול? אתה עייף? כן, עייף, אבל תלוי למה אני עייף.

מה ואתה? כאן מונחת היסוד, אבן היסוד כאן מונחת.

כאן הקודש-ברוך-הוא רוצה לראות אם אתה עובד אתו עם כל הכוח.

לכן באלול, הספרדים מתחילים כבר ראש חודש, כמו שצריך לומר עליהם תקופה א',

שכנסים אחר כך, אבל באלול זה חודש ההגיעות,

זה חודש המאמץ, חודש הטרחות.

כאן רוצים לראות אם אתה שקרן או שאתה אמיתי.

כאן זה מתברר אם אתה באמת רוצה לחזור בתשובה באמת או באמת.

שמע, קשה לי, אין דרכי, אין דרכי קשיים לקום מוקדם.

שמע, אני רוצה לעבור את השם בשוב הדעת,

אני רוצה לשאול את זה לאט-לאט עם סדרים מסוימים,

לאט-לאט אני אשוב על זה, תן לי להתבונן בזה.

מה יש לו זמן להתבונן?

יש כאן מתנות מחלקים.

מתנות מחלקים,

המפורסם הסבא מכלם,

על אותה אחת שהיתה לה חנות לחמניות,

בא הכלב והפך לה כל בני העיר יתחילו לקחת.

היא התחילה לצעוק, אמר לה שזה יהודי פשוט שהיה שם,

גברת, מה את צועקת?

כמו שכולם אתה חוטפים, תחטפי גם את, כי לא, לא יש לך אפילו ארוחמניה אחת לבית שלך אפילו.

רבותי, אין מה לחשבן, זה אלול, חוטפים מה שיש.

כל מצווה שבאה להתרעת, אל תחמיץ עליה מייד, תקפוץ עליה.

אפשר להתנהג באלול כמו כל השנה כולה?

איזה אומץ יש לבן-אדם להתנהג רגיל.

איזה אומץ יש לבן-אדם לעשות עבירות כשהשם נמצא כאן כשהבן-אדם נמצא כאן, איזה אומץ יש לבן-אדם לעשות עבירות.

אין מצב בעולם שבן-אדם יהיה לו אומץ יהודי,

אלא אם כן היהודי. הסברוי ורבותי הוא שיכור.

סברו רבותינו בעלי המוסר,

שאחרי השואה האיומה והנוראה, אחרי השואה האיומה והנוראה,

שם אחרי הטובת היו כאלה יהודים שברחו ליערות.

שם ביערות, מורי ורבותי, זה גם לא היה לוקסור זולם,

היו לנו חמישה כוכבים.

באמצע הלילה היו שם חיות טרף שצועקות, היה פחד פחדים.

חבורה של מפוחדים הגיעה פעם רעדה ורעדה, חבורה של פרטיזנים,

שהם יושבים גם, משחקים קלפים, שותים, מדליקים נרות, הכול כרגיל.

בא אליהם אחד ואומרים לו, חבר'ה, אני לא מבין איך אתם לא פוחדים,

איך אתם לא רועדים מהקולות של האריה, הדוב, איזה פחד פחדים כאן ביער.

הם לא עונים לו שום דבר.

שוב פעם, מה, אתם לא מפחדים?

אולי זה מסוכן?

נרות, קלפים, לא כדאי, משמרות של גרמנים.

הם קלטו שהוא לא מבין מה יש אתם. הוציאו פתק.

אם יש לך קושיות עלינו, למה אנחנו שלווים?

תדע שאנחנו חירשים, זה הכול.

פשוט לא שומעים באוזניים, זה הכול.

תדע שאנחנו חירשים, זה הכול. תדע שאנחנו חירשים.

אז אם יש לך קושיות עלינו, תדע, יש לנו בעיה של חירשים.

רבי ורבותי, אומר רבי אהרן רתק, הקדוש-ברוך-הוא כאן,

בימים של קדושה וטהורה ה' פה.

מי לא מתעורר?

חירש.

אחד שכל השנה שלו היתה בזוהמה,

כל השנה שלו היתה בטומאה,

אז גם באלול לא מצליח להתעורר.

אם אדם לא מתעורר באלול, יש ספק בכלל עם הרגליים שלא דרכו עליו סיני.

ה' פה ואתה לא מתעורר, קצת, תנועות, משהו,

להזיז, תירות. שמע, קשה.

יש מתנות, מה ה' מחלק מתנות?

אמרי ורבותי, אלקים ומרות מושטים ברור חשבון,

אומרים ה' חשבונו של עולם,

הפסד מצווה כנגד שכרה.

חשבון אמיתי, אם אתה באמת אמיתי או לא,

פה בחודש הזה אדם יכול למשול על היצר שלו בגלל ההשפעות.

עכשיו תעשה חשבון, בוא נראה אותך.

אמרי ורבותי, ואז הבן-אדם נראה לאן הוא שייך,

אם הוא שייך לעצלות,

שייך לטומאה או שהוא שייך סוף-סוף לאביאני המלך חדריו.

סוף-סוף הוא שייך להשפעה הזאת, שהקדוש ברוך הוא משפיע בבימה הללו.

אמרי ורבותי, מקבלים מה' כל כך הרבה טובות, כל כך הרבה דברים טובים.

צריכים לתת להשם להתברך בבית, בדיוק את אותו דבר.

רק חירש לא מתעורר. כותב רבי אמרתא בדלת הקודש שאם יש דלקה ושרפה בעיר, כולם בורחים חוץ מאחד.

גם מי שישן מתעורר, אבל השיכור, הוא נשאר שם. למה? הוא מדמיין שהכול בסדר.

הוא הרי שיכור, הוא רואה הרבה דמיונות והרבה דברים. אז הוא אומר, עכשיו אני מדמיין, אש.

רבי ורבותי, מי שלא מתעורר באלו, לדמיון שלו כל כך חזק,

אני חושב שזה כל כך קשה וחזק שהוא לא מתעורר עכשיו, מה יעשה כל השנה כולה?

אז היצר היה מוסר נפש, אנחנו גם בדרשי דמיון בלי דבר. גדולנו יכולים למסור נפש.

אם היצר היה מוסר נפשו,

גם אנחנו מוסרים נפש, כי בלי זה אין עבודה.

שמע, אבל אני לא יכול, קשה לי.

שמע, אי אפשר ביום אחד להנתק הכול.

קשה מאוד, אין מצב.

אומרי ורבותי, יש סוד שאמר אסביון אברדוק.

אסביון אברדוק אמר על הפסוק את זה המפורסם,

אוי מושכה בחבל העוון וכאבות ההגלחתה.

כתוב בפסוק, אוי מושכה בחבל העוון וכאבות ההגלחתה.

מה הפשט, רבותינו בעולם מוסרח ויצרם את זה שכך הוא הסביר.

חבל העוון זה חבל.

איך נהיה העוון הזה?

חוט ועוד חוט ועוד חוט ועוד חוט ועוד חוט. לאט לאט זה נהיה חבל.

החבל הזה לאט לאט נהיה כרוך על הצוואר של אותו חוטר.

הוא בעצמו יצר לעצמו את החבל.

והפסוק בן-אבי צווח ואומר, אוי מושכה בחבל העוון,

אוי להם,

זה התחיל מעוון קטן, הצצה פה, עניין כאן,

יגלוש כאן, ייקח כאן, זה מתחיל בקטנה.

בן-אדם מוצא את עצמו לקוד בידי יוקש,

לקוד בידי הסטרא אחרא.

יש אנשים, מרוב שהם כבר צמאים,

יש צד אחד בראשית רוחמה להגיד שהם הופכים להיות הסטרא אחרא בעצמם, אשר בשמו ויציל.

אדם שלא יכול להתדתק מתאוות,

הוא נהיה חלק מהסטרא אחרא בעצמו, מרעי ורבותי. יהודי יש לו כאן, הוא משפר על הכול ולהעלות על הכול,

צריך מסכות נפש יותר גדולה.

מרעי ורבותי, כאלו דברים,

כאלו דברים אמתניים,

שחבל אחד נהיה כאבות הגלחת עד כדי כך.

אומר השר בנובעתק, יש לי משל בזה.

יהודי אחד היה יושב ולומד,

קנה ספר מוסר, יושב ולומד.

ישתם מורה ליד החלון עכביש.

הרכביש הזה עשה לו כור אחד של עכביש.

ליד החלון,

הרכביש הזה עשה לו כור אחד של עכביש. תסתכל על רמה, כור אחד של עכביש לא קרה כלום.

הרכביש הזה רע שאדון הזה לא מקפיד עליו, לא מביא לו מטאטא,

כמו שאומרים בשטח ברוך הסמך ב' שיש עניין את הטוטה, קוראי עכביש שלא יהיה מחלוקת בבית.

הוא לא מקפיד, קרא לחבר'ה,

קרא לו עוד עכביש,

מועד עכביש, וזה יביא את אשתו, ואת הילדים, וזה, לאט-לאט.

עשו לו שם לקריא חגיגה.

מורי ורבותי, הביאו חגיגה, עוד חוט ועוד חוט ועוד חוט ועוד חוט, לאט-לאט.

עשו לו שם חגיגה מאוד רצינית.

זו חגיגה רצינית ביותר.

עם כל החגיגה הזאת, מורי ורבותי, הכביש הזה עשה לו שם מסך

ליד החלון, סגר לו שם את כל האור. עוד חוט ועוד חוט, נהיה סגירה של כל האור.

מורי ורבותי, אבל אדם לא רואה. מה הוא עושה? טוב, הכבישים האלה שיגרו אותי שהוא בריאים.

סגר את הספר, כי הכבשים האלה שילמו אותו, אין מה לעשות, סגר את הספר.

מורי ורבותי, את הניצוץ הזה, הניצוץ הקדוש הזה,

באה העבירה, אדם הולך ברחוב, מסתכל במקום מסור,

שמת לעצמך עכשיו מסך גדול.

אדם הולך ברחוב,

שם עוד ראייה, שמת עוד מסך ברחוב.

אדם גולש בכל מיני מקומות אסורים, עוד מסך, דיבר על ראשון הרע, עוד מסך.

כל מיני מסרים שהאדם מייצר לעצמו, זה גם בסור מרע וגם בעשה טוב.

בן-אדם רגיל להתפלל ביובש,

מעל התפילה, כאילו בקרקס.

אמן, אמן, אמן. לא עונה נורמלי.

אתה מרגיש שבן-אדם בא, כי מה אני אעשה שהתיקון של להיות חרדי?

מה אני אעשה שיש לי תעודה של דתי ואני חייב לבוא לתת לכנסת, יש לי תעודה של חרדי?

אין שום התעוררות.

אתה לא רואה, הבן-אדם לא משתנה,

לא נותן לב, לא נותן דם. הבן-אדם לא זז,

מה יהיה?

אמרתי ורבותי,

זה עכביש.

עוד עבירה

ועוד תפילה ביובש ועוד סלירות. יש אנשים שעושים סלירות, דאזתי באיזה בית-כנסת.

סליחה שאני אומר. בושה וחרפה.

דישן.

יש אנשים שממשיכים את השינה שלהם בבית-הכנסת, קמתי באשמורת אז תקום ותתעורר, לא קמו בכלל.

אם אתה עייף, אל תבוא, אל תעשה תעוד לאף אחד. אם אתה בא, זה על דעת מוסר נפש.

סלירות, מסירות נפש, תזוזה, תנועה, להראות להשם, לא אמרתי דווקא לצעוק, אבל להראות להשם רבו של עולם, שהוא ערוץ. אם הוא מבקש סליחה,

אנחנו יושבים, זה נרדם,

זה כאן, זה הולך, זה בא.

רבותי ורבותי למסור נפש, ללמסור נפש, זה כמובן,

אם כמה פעם, פעמיים. המשקע הזה קבוע, הכול רדוד, הכול רדוד, הכול רגוע.

רבותי והרבות, אלה דברים רק לחיזוק, צריכים להתעורר,

מאיפה כל זה קורה? בעכביש.

כשאתה מתחיל עם חוט אחד של העכביש זה ממשיך הלאה,

זה ממשיך הלאה, זה ממשיך הלאה,

נהיה לך כזה מחסן של מוגלה בתוך הלב.

לעורר את הלב הזה באלול בראש הללה כבר אי-אפשר, כי מלא מוגלה, מלא מוגלה,

מלא מוגלל, אז מה נעשה?

אז כל אחד יעשה את העבירות שלו.

בן צדיק אשר יעשה את הרבה ללכתה, כל אחד יעשה את הבעיות שלו, עכשיו מה נעשה?

מה, אז הוא תקוע?

מה, קורי עכביש נגמר?

אומר הסבא בנוברדוק,

קורי עכביש זה לא נורא.

אפשר לקחת מטאטאה,

שיהיה קורי עכביש בגודל חדר.

קח מטאטאה, תוריד אותם.

אם אתה לא מוריד אותם,

כנראה שאתה באמת לא רוצה לעבוד, השם יתברך.

בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו.

במידה שאדם מודד, מודדים לו.

אמרי ורבותי, אומרים רבותינו, רבותינו בעלי המוסר, הרעיון הזה, ראיתי אותו בסדר, והגעת לך,

והגעת את השלב גלינסקי.

אם אדם לא חוזר בתשובה באלול, זה לא סתם קשה לי, לא יכול, העבירות.

אתה לא רוצה באמת לחזור בתשובה.

זה לא, תשמע, אני מנותק, קו אישי, מוגלל. אתה צודק, נכון?

כל יהודי שעושה עבירה שלו מוגלל, מאה אחוז.

אבל בידך על הנתק הגול. מי מפריע לך?

מי מונע את האדם מלחזור בתשובה? מי מפריע לבן-אדם?

כל זה היצר שלך, מעשיך יקרבוך,

מעשיך ירחקוך.

אמרי ורבותי, כמה היה בוכה רב ישראל סלנט, כמה היה בוכה.

האדם דוחה את הקדושה בידיים,

האדם זורק את כל הרוח היהודית והנשמה הטהורה שלו בידיים.

רב ישראל סלנט דאר מבקר לתלמידים, אל תאבדו את העולם היפה.

רבנו נא נבח וצמח בשערי תשובה,

איך החלפתי עולם חולף בעולם עומד לעד לעולם.

שם זה עולם הרבה יותר יפה.

דקה אחת בגן-עדן כמו 70 שנה, כמו כל החיים.

כל התאוות של העולם הזה, יש שנייה רעת,

יפה קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי בעולם הזה.

מורי ורבותי, כל מה שעלינו לעשות, להוציא את העכביש.

שוב הישראל, לא מספיק, עד השם אלוקיך,

לך עד אליו. לא מספיק טיפול שורש, טיפול רגיל, סתימה. עד הסוף טיפול שורש.

בעבודת השם תתקן הכול, תשפיע הכול.

זה היום, עכשיו יש לנו זמן, תראו איך הזמן עובר.

כבר עוד שבועיים, פחות משבועיים יוצאים ביום הדין.

עומדים לפני בורא עולם, מה מביאים לפניו? מה נביא לפניו? מה נביא לפניו?

ראיתי סיפור נפלא, מודה לבעל המוסר מביאים.

היה ילד אחד, הלך עם אמא שלו.

ברוב, הולך לדבר ביחד, צועק לאמא, אמא, גלידה, אמא, גלידה, גלידה.

אומרת אותו ידידי היקר, בני החמוד,

אנחנו נסיים את הסידורים שלנו. אני אסיים את הקניות. אם אציין את הקניות, תביא לך גלידה.

סיימת הסידורים, סיימת הקניות, סיימת העניינים. חיפשה חנות שמוכרים בגלידה.

טוב, היא לא היתה בעיצור של גלידות. מחפשת, לא מוצאת.

היה שם קיוסק,

ובקיוסק הזה הוא שאל יש גלידות? אין.

בקיוסק מסעדה.

טוב, היא אומרת מסעדה באחת, אין גלידות, אבל בסוף בתפריט שם כתוב גלידה, מי שרוצה, ניגר גלידה.

נכנסת למסעדה, באמצע כן מטבעת ומזמינים, גלידה.

צחק, לא מזמינים גלידה להתחלה, גלידה זה אחרי שאדם אכל וכו',

והיא אומרת, לא, לא, הילד שלי בוכר, רוצה גלידה.

משביע, זה מחיר של מסעדה?

כמה יעלה לי? זה 30 שקל.

30 שקל, הוא אומר, כן, גברת, זה שירות, זה עניינים, זה מחיר מנה, מה נעשה?

סוקולד מנה אי-אפשר? לא, לא רבע, אין גלידה, זה המחיר, את רוצה? טוב, העיקר שהילד יהיה בשקט.

תביא גלידה, קפוצ'ינו, שוקולד, וניל, תביא, שהילד יהיה רגוע,

נשמח ונאכל ונלך.

טוב, מגיע המבצר, גברת, מסתערים, אין וניל. טוב, לא נורא, תביא רק שוקולד.

טוב, הוא מגיע לשם, גברת, אין גם מוסט, לא נורא, שלא יהיה, תביא רק את השוקולד.

גברת, אין גם שוקולד.

אז מה יש? נגמר כל הגלידה.

אומרים לו, טוב, תהיה בריא.

אומרים לו, רגע, שנייה אחת, מוציאים לך חשבונית 20 שקל.

מה?

על מה? סליחה שאני שואלת.

סליחה על החוצפה, על מה 20 שקל?

אומרים לו, אמרתי לך, כאן זה משלמים על השירות ועל הגלידה, על הכול.

אז הגלידה לא היתה, הורדתי 10 שקל, אבל יש פה שירות 20 שקל.

אמרו לו, רגע, אבל לא הבאת את הגלידה?

הוא אומר, כן, אבל שירות שירתתי.

אמרה לו, אתה יודע איזה מצחיק, מי היה משלם לו?

אדם שיש לו בעיה בראש, לא היה משלם לו.

אמר לו, היית עושה מה שזה, אבל תתקח על השירות, אבל לא עשת כלום.

אם היית מביא גלידה, היית משלם את 30, למה? קיבל על השירות.

אבל לא הבאת כלום, מה שאתה נותן לך?

למה שאני שלם לך?

אמרי ורבותי ורבותינו בעלי המוסר,

שנה שעברה ביום דין התיישבנו לפני ברור העולם וצעקנו, זוכרנו לחיים, אל החפץ בחיים.

שם התברך תן לנו חיים, זוכרנו לחיים, מתחלני לפניך תן לנו חיים.

אומר השם, אין בעיה.

אני רוצה חיים רק בשביל דבר אחד,

מרבה תורה מרבה חיים.

אם אתם רוצים חיים ללמוד תורה, להתעלות בירת שמים, בבקשה.

אם אתם רוצים חיים בשביל להכעיס אותי,

חיים בשביל להמשיך בדבירות בטומאה שלכם, אני לא רוצה, רוצה שתמות אותו עכשיו. ימות זכאי ולא חייב, ככה אני רוצה.

לא בורא עולם, תראה, אנחנו בשבילך.

למענך אלוקים חיים, ריבונו שלנו, רק בשבילך. למענך אלוקים חיים, הכול בשבילך.

נו, אז אם בשבילי, אז מה? אין בעיה, אז מה אתם רוצים עכשיו?

זה יהיה לכם חיים בשבילי, אני אתן לכם חיים.

כן, אבל ברור לנו, אתה יודע,

אם אתה נותן לנו חיים,

אנחנו צריכים לייצר בשבילך את הגלידה, את התורה,

את המצוות לייצר בשבילך אין בעיה.

בשביל לייצר את זה צריך גם דברי שירות. צריך בריאות,

צריך אשה,

צריך ילדים,

בריאות לילדים, בריאות לאשה, צריך משכורת,

צריך צורכי-שבת,

צריך שיהיו דג ובשר וסלטים, שיהיו שפע.

אומרים לו, אין בעיה.

אתם תביאו לי בסוף שנה הבאה את הגלידה.

דהיינו את התורה,

את המצוות, את המעשים הטובים,

ואני אתן לכם כל השנה שירות, עלי.

אני אתן לכם גם דמי שירות, כרוך חיים, בריאות איתנה, נורא מעלייה, ואשה וילדים וכו'.

שום דבר לא מובן, לא אשה ולא ילדים, אין מובן, וכל זה מתנות מהשם יתברך.

בריאות זה מובן, לך למחלקה, לך תעשה שתעשו באיזה מחלקה, בין חולים.

תראה כמה אתה חי בנס, תראה איזה ניסי ניסים צריך להודות על כל רגע.

מורי ואוהדיו, אנחנו מקבלים את המתנה הזאת מהשם יתברך, יום-יום מקבלים את המתנה מהשם יתברך.

מה השם אומר? תביא לי גלידה,

ולעמוד לפני ברור העולם עוד כמה שבועות ועוד כמה ימים.

לפני ברור העולם, כן, בבקשה.

מה הבאתם לפני?

אם יבוא יהודי שלמד כל השנה כולה שיעורי התורה התמידים כסדרן,

אין מצב בעולם שיהודי לא הולך לשיעור תורה כל יום.

הגמרא אומרת, טוב לאדם שלא נברא מי שנברא, ועכשיו שנברא יעסוק בתורה.

דהיינו,

אומר פרייבו-לושי, אדם קם בבוקר ולא לומד תורה, חבל שקמת,

חבל שקמת בבוקר בכלל, כי טוב לאדם לא נברא מי שנברא, ועכשיו שנברא עסוק בתורה.

עד כדי כך, יום בלי שיעור תורה, אתה רואה אנשים, כן, הרב, אני אבוא

יום ראשון, מיום ראשון אני בא, ממחר, זהו מחר הרב אני בא,

שיעור תורה, סליחות, תפילות, מי מחר?

אומר הרבי מרושין, צאי לכם בעמלק מחר, העמלק הגדול של האדם זה מחר, מחר, מחר, זה העמלק הכי גדול שיש בעולם. עכשיו,

תשמע, קשה לי, בשבת קודש איזה ביזיון, אנשים בעלי תורה ישנים לך שעות על גבי שעות.

הרבי בביטשיבין פעם אחת דפק לו בדלת ילד קטן,

בשבת קודש בצהריים דפק לו בדלת אף אחד לא ענה.

אחרי שהוא דפק הרבה בדלת, אומר לו, רבי, אני רוצה שתמחר אותי בשטיות.

בא לו האדמוור בביטשיבין,

כשדופקים בדלת הרבה ולא פותחים צריכים לדעת, אולי הבעל בית נח.

אמר לו, כבוד הרב, אני לא מאמין,

הרב ישן בשבת?

אמר לו, כן, מה הבעיה? אמר לו, כבוד הרב, עוברים בתפילה ושמרו בני ישראל את השבת.

שומר בשמירה לא יושן, אדם ששומר ויושן מקבל קנס,

אסור לשומר בשמירה לישון.

אמר רבי, ותראו מה זה איש שמת,

הגאון הצדיק האדיר, הרבי בביטשיבין.

האדמוור בביטשיבין הוא אדי מאותו יום שנתן לו מוסר הבחורצ'יק הקטן הזה, הילד עם המשניות.

הוא אומר, לא העזתי לשים את הראש על הכרית בשבת ביום, לא העזתי לשים את הראש.

מה הפחד? הרב ישן בשבת, הילד שאל בתמיהה, בשבת ישנים. אז כמובן, מי שקשר לו וזה קצת,

אבל מייד, כל יום שיעור תורה, מה זה, מאיפה הפטור הזה? כל עולמו תורה.

באים לברוא העולם ביום דין, אומר ברור העולם, אין בעיה.

איפה הגלידה?

איפה התורה?

נתתי לכם את דמי השירות כל השנה, שילמתי לכם את כל הכסף הזה בתנאי, שתביאו משהו.

מה מביאים לברוא העולם? כן, יש מבצע באלף,

יש מבצע ויש,

יש מבצע באושר-עד. אנשים בקיאים, מבצעים, יודעים. אין בעיה, עזבו רק את המבצעים. יש לך משהו אחר שאתם יודעים? כן.

רוסיה נפלה, כן, את זה יודעים. וואו, אתה רואה, אנשים, איזה בקיאות בחדשות. אתה רואה, בן-אדם שולט בארבע מהלכים.

יש לו מהלך והוא מפרשן את זה, למה זה? יש פרשייה, הוא יודע הכול.

למה תוספתו לא יודע ככה להסביר? למה?

חכמים הם על ההרעה, ולטיב לא ידעו.

רבותי, יהודי קדוש, זה הזמן עכשיו לעצור ולהתבונן.

על כן אמרו המושלים באור-חשבון, תראה מה אתה מביא לברור העולם בדין.

כי איך נעמוד לפניך בדין,

ומי יצדק לפניך בדין. אם ברור העולם יחפש אותנו, אף אחד לא יהיה צודק.

אבל ברור העולם הרי רוצה בתשובה.

ברור העולם פותח יד ודופקים בתשובה.

אדם שמגיע באמת, הקדוש-ברוך-הוא עוזר לו.

כתוב כי תראה את רעמו זורחך רובץ תחת משאו.

עזוב, תעזוב עמו.

רבותי ורבותי, מדייקים רבותינו בעלי המוסר,

שידוע שבאלול ברור העולם עוזר לנו לפרוק את המסע.

ברור העולם באלול יורד לקיים את המצווה הזאת של עזוב, תעזוב עמו.

אנחנו כל השנה כולה סוחבים צרות,

כל השנה כולה סוחבים ניסורים, כל השנה כולה סוחבים על הגב שלנו כל מיני תלאות,

שהתלאות הללו מפריעות לנו בעבודת השם.

התלאות הללו גורמות לנו רפיון בתפילה, רפיון בלימוד תורה, כל אחד ואחד לפי משיח נדילי,

כל אחד ואחד לפי הצרות שלו.

רבותי ורבותי, באלול, ברו העולם יורד,

ברו העולם יורד לקיים מצווה, תעזוב, תעזוב עמו.

אומר השם ליהודי, אתה סובל, קשה לך,

אני גם סובל.

אה, סוב, עבל, אה, סוב, עבל.

הקדוש ברוך הוא סובל את העבירות שלנו כל השנה,

מוכן לעשות שולם, מוכן לרדת עד אליכם. בואו, אני אקח מכם את המסע של העבירות, אני לוקח מכם את המסע של העבירות.

רבותי ורבותי וזה בתנאי אחד,

עזוב תעזוב אמו.

אם אני גם רוצה להתנתק בעבירות,

אם אני גם רוצה להתנתק בעבירות,

אז מצוין, יש לי לעזוב תעזוב אמו.

אבל אם אני בעצמי לא רוצה להתנתק בעבירות,

למה שבעל המסע יעזור לי? זה הרי הלכה בחושך משפט.

זה ההלכה שהפסיקה בגמורה במסיע, סליחה, הגמורה אומרת, מתי בן-אדם חייב לעזור לחבר שלו לפרוק?

שהחבר שלו בעצמו גם פורק.

אבל אם הוא נשאר עם המסע ההולך על הספסל,

אבא, זה לעזור לבחרות. קח את כל השקיות, אני בספסל, אין מצווה לעזור.

המצווה לעזור למי שעוזר לעצמו לעזוב, ותעזוב עמו ביחד.

השם יתברך בא לעזור לנו עכשיו ביום דין באלול, בא לעזור.

אם אתה תעזור לעצמך ותרצה באמת, הוא יעזור לך.

אבל אם אתה נשאר עם כל המכשירים הטבעים בבית,

ואם אתה מונח בחבורה של פורום ופייסבוק,

איך הוא יעזור לך? איך בהמה, איך הוא יעזור לך?

אם אתה נמצא, הרי אתה עם או ביחד, אתה לא בא.

היא הולכה לצד ערבו של עולם, אתה תעשה את זה בשבילנו,

תודה רבה, תן לי ישועה, רחמים, חיים טובים, ברכה, שפע, חיים טובים.

למה שניתן לך?

למה שניתן לך? על מה?

אתה לעצמך לא רוצה לעזור, לא רוצה לפוג את המסע.

וכמה עיוורון יש בדבר, אז הוא הר צועק,

עומדים בראש השנה, צבחים כקלווין,

אהב לי חיים,

אהב לי מזונות.

אומרים רבותינו, בעלי המוסר, היה זה יהודי אחד שהיה, אני, לא היה לו כסף.

קבלן בניין אחד, עשיר גדול, ראה אותו, אמרתי, שמע, דירה עלי,

בית עלי, פלאפון הכול עלי, אתה רק תהיה אחראי על העובדים, כאילו שתעבוד שלא יהיה בשבילך.

אתה כל יום מביא לי פתק,

הוא רושם לי פתק,

זה עבד, זה לא עבד, זה הגיע, מתי הגיע, מתי לא הגיע, זה הפתק.

כמה אני אקבל בחודש? 20,000 שקל.

משכורת, בית,

פלאפון, הכול.

אמרי ורבותי, אחרי כל הדברים הללו, אחרי חצי שנה הבעל-הבית עשה בדיקה, נו, הבן-אדם הזה עובד? זה שנתתי לו את כל השפע,

חיחמתי עליו,

כבוד הרב, כבוד בעל-הבית,

לא מגיע בכלל לעבודה.

לא בא לפקח, לא מעניין אותו מי בא, מי נכנס, לא מעניין אותו בכלל.

טוב, הוא קרא לו פגישה,

הוא אמר לו, שמע, אני רציתי לדבר אתך דחוף.

החשוף הזה, שבכלל הוא מגיע לעבודה, אומר, כן, אני גם רציתי לדבר אתך דחוף.

אני חייב, החלטתי,

משכורת 20,000. קטנה מדי.

תכפילי, תכפילי. תכפילי 40,000, ואז אנחנו נדבר. טוב?

מה יש לך להגיד לי? אני לא יודע מה אתה רוצה להגיד לי,

אבל אני פשוט יושב לי הרבה זמן. הוא לא בא יום אחד לעבודה.

יום אחד הוא לא היה בעבודה. יום אחד נורמלי.

וגם כשהוא היה מקרטע פה, מקרטע שם. יום אחד.

ומה הוא רוצה עכשיו שהוא מגיע? לפני שהבעל-הבית מתלונן,

לא, לא, אני רוצה שתביא לי משכורת כפולה.

זה נראה מצחיק.

מהמדרגות הוא יגלגל אותו.

ואנחנו, מורי ורבותי,

בורא העולם הרים אותנו באשמתו, רק תשמרו על הבניין.

קחו, תהיו פה רק את העבדו את זה.

קחו חיים, קחו שפע, משכורת, בית, אשה, קחו הכול.

רק תהיו עבדי השם, רק תעבדו את זה.

באים בראש השנה,

במקום קודם כול להסביר את עצמנו למה לא באת לשיעור התורה,

למה אתה פוגם בעיניים, למה אתה מחובר למכשירים טמאים,

למה אתה שד יהודי, למה אתה קליפה, נחש לי קדושה, למה? תענה לבורא העולם, למה אתה נחש לי קדושה, למה?

למה אתה יודע את קול עניין של העולם החילוני ואתה חרדי, למה? איך זה יכול להיות? למה? תענה לבורא העולם.

לא, לא, לא, לפני שאתה, יש לך טענות על עבר העולם,

אני רוצה לטענות אליך. האשה הזו לא מספיק לי, היא עושה לי בעיות.

המשכורת לא מספיקה, תן לי יותר.

זה אבחין כקלווין, כלב צועק, תן לי ותן לי. תתבונן, תראה מה המעשים שלך.

למה שאני אתן לך? אבל השם רחמן,

כשם של גדולתון חקר, כך לרחמנותון חקר. הוא יודע שאנחנו לא מבינים את היסוד.

אבל, מרי ורבותי, על-פי השיחה הזאת אנחנו צריכים לרדת ולהבין.

לא ייתכן בעולם שתצעק שנה טובה שיש לך פייסבוק בבית. לא ייתכן בעולם.

לא ייתכן שאתה תרצה להמשיך לראות,

לקרוא את כל הרעל שאתה קורא,

ואחרי זה להמשיך לריצוג שנה טובה ומבורכת ובטל ממני גזירות קשות ורעות.

אדם שקורא עיתונים חילוניים ומביא גזירות לרעות לעצמו, איך אני אבטל ממך?

אתה מביא גזירות, תבטל אותן, אתה מביא לי אותן בעצמם.

אתה מוריד אותן לעולם, כמו שומעת רמבה שמעת יום ג. איך אני אבטל לך אותן?

מורי ורבותי, אם אדם לא עושה חשבון נפש,

שישכח משנה טובה, חס ושלום, חס ושלום, חס ושלום.

אבל זה פשוט וקל, בן-אדם מוריד על עצמו.

אמרי ורבותי, השם נותן ישועות למי שרוצה בעצמו.

עזוב, תעזוב עם משהו, ביחד אתו.

השם מוכן לעזור רק למי שעוזר על עצמו.

נזכה בבדרך השם ובאח כולנו,

בבדרך השם הדברים היו נטו לחיזוק, נטו לחיזוק להתעלות, חס ושלום, כתרי, כולם קדושים,

כולם תורים, רבותי אריאד דופקים בתשובה,

אבל צריך לדפוק בדלת, לא לברוח, לדפוק בדלת של תשובה, להתעלות בתורה ברית שמים,

ללמוד וללמד, יש פעם לעשות וכן יראתו מאמר המדון.