תגיד להקב"ה בקשה ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזר השם יתברך, ערב טוב לכל המאזינים.

נדבר רק קצת על בעזר השם יתברך, קצת ולאחות שופר ממש מעט,

ומייד אחרי זה נגיד לזה רעיון מוסרי,

אין לנו הרבה זמן היום.

בענייני שופר ידועה שזו המצווה העיקרית שישנה בראש השנה.

השופר, יום תרועה יהיה לכם

זה המצווה הגדולה, הגמרא מועד עשרות ראשונה דף תז עמוד א',

היו לפני בראש השנה,

אמרו לפני זיכרונות, מלכויות ושפרות,

כדי שתמליכוני עליכם.

המצווה הגדולה ביותר של היום

היא תקיעת השופר.

עלי אלוקים בתרועה ה' בקול שופר, דבר גדול מאוד,

ולכן כמה הלכות בסדרות לגבי השופר, אולי שבוע הבא נמשיך באמת את ההלכות האלו בפרוטרוט,

אבל כמה נקודות מעניינות.

קודם כול, הדבר ידוע,

שבשופר המצווה היא לשמיעת השופר.

אנחנו מברכים בברכה של השופר, וברכות ה'

אלוקים מלך העולם אשר קידישנו במצוותיו, וציוונו

לשמוע קול השופר.

הברכה מרמזת מה המצווה עצמה.

המצווה היא השמיעה ולא התקיעה בעצמה. מה הראייה כשהמצווה בשופר היא השמיעה ולא התקיעה?

יש גמרא אם אדם תקע העיה בתוך בור,

תקע בה שופר בתוך הפור ובתוך הדות ותקע בה שופר בפנים. אומרת הגמרא, אם שמע קול שופר, יצא.

אם הוא דקה באמת בתוך הבור והוא שומע את הקול של השופר שלו, מצוין,

יצא.

אבל אם שמע קול עבריו,

שזה בדרך כלל אלה שנמצאים מחוץ לבור,

ואז הם שומעים בדרך כלל, לא שומעים את הקול של השופר עצמו,

אלא הם שומעים את הקול של ההעברה של השופר.

זאת אומרת, הגמרא כאן כבר לא יצאה, למה? כי זה לא הקול הקלאסי של השופר,

זה רק כביכול

הקול השני שלו. זה נקרא, לכן קוראים לבת-קול, יש תוספות כזה,

בסנהדרין דף ווין כאילו, זאת אומרת,

למה לבת-קול קוראים בת-קול?

היא הבת של הכול.

מה שיוצא מהדבר השני זה נקרא הבת-קול, כשהבת-קול מפוצצת ואומרת,

זה כביכול המכה, הקונטרה שמקבל הכול,

זה נקרא הבת של הכול, הכוח השני של הכול.

לכן גם קלאסי שופר,

בגלל שזה לא כוח ראשון,

זה מגיע לתוך המעגל שנקרא בור,

זה לא כוח ראשון,

מהנקודה הזאת, מה אנחנו אומרים, לא יצא ידו חובה.

בדרך כלל אדם שנמצא בתוכו והוא שומע כי הוא עצמו תוקע אבל אדם בחוץ לא שומע.

לכאורה, אם אנחנו רואים שהמצווה של השופר היא מצווה דתקיעה,

מה אכפת לי עכשיו אם אדם שומע או לא שומע?

המצווה היא לתקוע בשופר,

ואולי לכאורה נפקא מלא בחירש.

אם אני אומר שהמצווה היא לתקוע בשופר,

בא אדם שהוא חירש, חירש על-פי הגמרא,

הוא גם לא שומע וגם לא מדבר, ואני כחרש לא אשמע ומכבד אליו לא אפתח ביב. אבל כאן, כשאני מדבר על חרש, זה אפילו דווקא אדם שלא שומע.

אפילו אחד שהוא רק בלבד לא שומע,

אפילו אם אדם עכשיו עונה לקרטון שלא שומע, בא ותוקע בשופר,

אם המצווה היא בשמיעה, לא יוצא,

כי הוא לא שומע שום דבר, אפילו שהתקע.

אבל אם המצווה בתקיעה,

אז עצם העובדה שהוא תוקע הוא כבר יוצא דחובה.

מה הדין?

זה לכאורה מרחוקת בראשונים.

אז התופעה במשטרה הזאת שאמרנו עכשיו שאם אדם שמע קול עברה לא יצא,

אז מילא מה שומע הדין שלה, לא רק תלוי בתקיעה,

כי תקע הוא תקעה,

אלא זה תלוי בעניין של השמיעה.

זה, ככה באמת כותב הרמב״ם.

כותב הרמב״ם

מצווה תקיעת שופר, אין המצווה בתקיעה עצמה,

אלא מצווה תקיעת השופר, המצווה היא בשמיעה ולא בתקיעה.

כך כותב רבנו הרמב״ם.

ברבנו תם, לא כותוב ככה.

דעת רבנו תם פורסם, ואותה בית יוסף ועוד.

דעת רבנו תם

שהמצווה של השופר היא המצווה בתקיעה".

היי, מה יענה הרבה יותר מעל הגמרא שהגמרא אומרת שהוא חייב להשמיע לאוזנו?

מה היה הדין שהגמרא אומרת שהוא חייב לשמוע את הקול של השופר?

אז תחצים האחרונים ברבנו תם, שהרבנו תם יענה,

שנכון שהמצווה בשופר היא התקיעה,

אבל כמו לגבי קריאת שמע עצמה וגם לגבי ברכת המזור, לחתרי ולצליח להשמיע על האוזניים,

ובקריאת שמע יש דעה בגמרא, שהגמרא אומרת, אם לא השמיע לאוזניו, לא יצא.

ועבור הדין לגבי תפילה, דעת מרן השולחן ערוך, כן, זה יכול להיות בראשונים גם,

דעת מרן השולחן ערוך שהצליח להשביע לאוזניים,

וגם שבדיעבד יצא, אבל מכל מקום מצווה להשביע לאוזניים.

לכן אומר רבנו דם, אדם שתקע בשופר,

יצא ידו חובה,

רק אם הוא לא השביע לאוזנו, לא יצא. למה? כי הוא לא יצא במצווה גדול מופואר להשביע גם לאוזניים. זאת אומרת, רבנו דם טוען שהמצווה בעצם התקיעה. המצווה היא בכלל לא השמיעה, רק התקיעה.

אז אם כן, למה הוא לא יוצא אם הוא לא שמע?

לא יצא כי המצווה היא התקיעה,

אבל בתנאי שהבן-אדם שומע זה פרט צדדי במצווה כמו לגבי קריאת שמע.

זה, לכאורה, מה שכתוב בראשונים, זה מרחוקת בין הרמב״ם,

שטוען שהמצווה היא בשמיעה,

לבין רבנותם, שטוען שהמצווה היא בתקיעה.

אז למעשה יש בזה לכאן ולכאן. הלכה בשולחנוך פוסק ההלכה לכאורה,

א. מצד זה שהשולחנוך פוסק ההלכה שהברכה היא לשמוע קול שופר,

ישנה ברורה ומעורר שלא להגיד לשמוע בקול שופר.

אם אדם באמת אומר לשמוע בקול שופר, זה כביכול נשמע כאילו אני בא עכשיו לשמוע בציווי השופר.

אני שומע עכשיו בקול של השופר. הוא אמר משנה ברוכה לכאן לא להגיד

לשמוע בקול שופר אלא להגיד לשמוע בקול שופר.

הוא מסביר שם שבדיעבד מי שאמר בכל אופן מי שאמר ככה לשמוע בקול שופר גם זה בדיעבד בסדר אבל מתחילה להגיד בלי הבצ,

לשמוע בקול שופר.

מזה שמרן פסק שהמצווה היא בשמיעה,

מזה שהוא פסק כתווה בשמיעה? משהו שזה המצווה, פסק כמו הרמב״ם.

ועוד הלכה, המרן בסימן תק טט פסק גם בזה

שאדם שהוא חירש לא יצטרכו להוציא אחרים ידור חובה תקיעת שופר,

אף-על-פי שהם שומעים את התקיעה שלו,

בגלל שהוא לא שומע,

אז ממילא הוא לא מחויב בדבר,

כי העיקר המצווה מה היא לשמוע.

והוא הרי לא שומע,

ממילא הוא לא יכול להוציא החיים את רחובתם,

כי כל אדם שלא ראוי בעצמו במצווה, הוא לא שייך במצווה,

לא יכול להוציא אחרים מתרחובת המצווה.

ככה לכאורה מדויק בשולחן ערור בשני מקומות,

כשזרון לא פסק הלכה למעשה כמו הרמב״ם, שהמצווה היא בשמיעה.

זה לגבי

המצווה הזאת. הברכה שמברכים בברכה ראשונה, כמו שאמרתי,

לשמוע קול שופר.

ביום הראשון של התקיעות מברכים גם אחרי הברכה הזאת, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

יש מחלוקת גדולה ברמב״ם, הרמב״ם טוען מה היה הדין עכשיו אם אדם עכשיו יצא לרחובה תקיעת שופר,

כמו שבדרך כלל רוב העולם נוהגים, ואחרי זה באים להוציא אדם שלא היה בבית-הכנסת,

קרה לו איזה אונס במיוחד, אדם שלא הרגיש טוב, אדם שהיה חולה,

או שבאים לבתי-חולים ועכשיו עושים תקיעות משופר,

האם עכשיו הוא יכול לברך עליהם גם בברכת שהחיינו או לא?

האם לברך את הברכות עצמם הוא לא יכול לברך וזה מי שיצא ומוציא?

דיברנו על זה בדיני קידוש, שזה תלוי בדיאת הדמרן והבריא החדש,

שזה דווקא שם אנשים לא בקיאים, אין עכשיו זמן להאריך.

אבל ברגע שאדם סיים ועשה כבר תקיעת שופר כדי ביי,

הוא גמר את תקיעת השופר שלו כמו שצריך,

רק עכשיו כל הבעיה, הוא רוצה עכשיו להוציא את השני, את החבר שלו, על-ידי חובת שהחיינו.

יש בעיה לפטור את החבר משיחיינו או אין בעיה?

כמו שברכת כל שופר אני יכול לפטור אותה אם הוא לא יודע לברך,

אז גם ברכת שיחיינו אני יכול לפטור אותה.

הרמב״ם טוען

שאין שליח לברכת שהחיינו.

הרמב״ם מפורסם, פוסקים,

שאין שליח לברכת שיחיינו.

מתי אני אמא שבן-אדם יכול להוציא את החובת השני במצווה,

בברכת המצוות?

יש לומר כמו שופר,

היה לי תלילת לולב אפילו בברכת המצוות. אם אני עכשיו באמת בא וברך בשביל החבר שלי יוצא, אין בעיה.

אומר הרמב״ם, לברך שהחיינו בשביל החבר,

שהחיינו זה סמכה פרטית של כל אחד ואחת.

אין דיני שליחות אלא במצווה,

לא מדברים שהם כביכול דיני הודעה להשם יתברך, שהחיינו. אנחנו מברכים לבורא עולם,

ידוע מה שהאחרונים מעוררים,

שאדם אומר את השיחיינו בלילה הראשון בקידוש,

יכוון בזה בקולי קולות של הנפש, של הנשמה, הרמב״ם בריסק, הבן של הרב בריסק היה אומר

שכשאבא שלו היה אומר את השיחיינו של הקידוש ולא ראש השנה,

היו מרגישים שהקירות רועדות בבית, עד כדי כך.

בלילה הזה, בייחוד בשיחיינו של הלילה,

אומרים את השיחיינו,

תודה רבה על כל החיים שנתת לנו כל השנה כולה.

לברך את זה בשמחה,

את הסגולה לקבל עוד שנה,

שאדם ילך את המחאה בשמחה.

שהחיינו הוא דבר גדול מאוד.

אז מה הרמב״ם כאדם זה?

בגלל זה סברה פרטית.

אי-אפשר לתת לשליח לעשות את המצווה הזאת. אתה לא יכול לשתף אחרים במצווה הזאת, כך טוען הרמב״ם.

למעשה,

יש חולקים על הרמב״ם, ודאי,

וככה רבי יוסף מאיר.

כשבית יוסף כותב את הרמב״ם, אומר רבי יוסף, ואין המלה ככה.

אלא המלאג, כמו שמברכים את הברכה של המצווה ומוציאים את רחובת השני,

הוא הדין שגם בברכת שהחיינו אפשר להוציא את רחובת השני.

כך למעשה אומר רבי יוסף.

רבי יוסף אומר, וייתכן שגם לדעת הרמב״ם,

כל מה שהרמב״ם אומר שלא יוציאים את רחובת שהחיינו על-ידי שליח זה אך ורק במצוות שהן מעשיות.

מצווה שהיא מעשית אין שהחיינו, כגון נתינת עולב.

בנתינת עולב השיחיינו של הימים הראשון של נתינת עולב,

זה אומר רבי יוסף, בדעת הרמב״ם, שאי-אפשר לזה שהחיינו.

מה שאין כן מצווה שהיא לא מעשית,

אלא מצווה שהיא קול, מראה ודברים כאלה שהם תלויים באמת, כמו שכאן אנחנו טוענים שזו המצווה בשמיעה הקלובה על-ידי אוהדי הרמב״ם,

כאן לכאורה הרמב״ם יגיד,

במצווה עד כיאת שופר,

שבן-אדם יכול לבאר גם שהחיינו ולפטור את החבר שלו.

כך טוען הבית-יוסף בדברי הרמב״ם.

הצלח אומר שאפילו באמת אם אנחנו נפסוק להלכה למעשה,

אומר הצלח, אפילו אם אנחנו נגיד את החילוק הזה בדברים שהם לא על-פי המעשה, לא פוסקים ברמב״ם.

אומר הצלח,

לא כמו שהבית-יוסף רצה להגיד בתוך הרמב״ם, חילוק.

אם זו הברכה המעשית לא יהיה שליח, ואם זו ברכה שהיא לא מעשית אלא זה על-ידי קול, יהיה שליח.

אומר הצלח, זה לא משנה.

בין שאנחנו מברכים עכשיו על ברכה מעשית, כגון נטילת לולב,

בין שאנחנו מברכים על ברכה שהיא לא מעשית אלא על דבר שהוא תלוי בקול,

לא משנה, מכל הכיוונים הדבר אנחנו אומרים להלכה למעשה,

שמברכים שהחיינו. זה הלכה למעשה. הלכה למעשה,

כשם שאני יכול לפתור את החבר שלי בברכת המצוות,

הוא הדין שאני יכול לפתור אותו בברכת שהחיינו. זו הלכה למעשה.

אז הנה סגרנו כאן עוד נקודה לגבי ברכת שהחיינו. נוהגים,

לפני שתוקעים השופר,

נוהגים לחסות את השופר.

מה המנהג הזה שבא לחסות את השופר? יש בזה כמה תמים האחרונים. החסון עובדיה מביאים

שני מקורות לטעמים הללו. המקור הראשון,

כתוב, גינוי מפסיקתא,

שאברהם אבינו, לפני ששרט את יצחק, הוא הטמין אותו.

לפני העקדה,

שהעקדה של יצחק, ממש לפני העקדה,

שהוא בא עכשיו לעקוד את יצחק,

עד אז הוא הטמין את יצחק, עד ממש שעת השחיטה.

למה? אז כתוב שם מפסיקתא, בגלל שהוא פחד

שמידת הדין תקטרג,

שהסתן יקטרג, והוא פחד מאוד מבינת הדין שהיא מקטרגת והסתן שיקטרג. כך הוא פחד.

אז מזה יצא המנהג שמחסית לשופר לפני התקיעות. למה?

כי הרי כל העניין של השופר זה זכר לעקידת יצחק,

ועקידת יצחק היום לזהרות יזכור.

כל זה הרי זכר לעקידת יצחק.

זה רק זכר,

זה לא הלכה למעשה. כן, דפקא מינא, אם אדם עכשיו יש לו שופר,

הרי שופר יש מצווה שהוא יהיה מאייל.

למה? זכר לעקידת יצחק.

ויש עוד מצווה של שופר, שהוא יהיה גם כפוף.

אומר השופר הנורא, מה יהיה הדין עכשיו?

אומר השופר הנורא, שמצוותו שיהיה באייל וכפוף.

אומר המשנה ברורה, מה יהיה הדין עכשיו? יש לי עכשיו או שופר של מין אחר, לא של אייל,

מין שהוא כשר, אבל לא של אייל,

או שופר והוא כפוף,

או שופר של אייל לא כפוף.

מה הדין?

האם אנחנו נפרד את הדין של הכפוף,

אפילו שהוא לא מאייל,

או שעדיף המעלה של אייל, כך אומר המשנה ברורה.

אומר המשטרה ברורה, עדיף שתיקח את הכפוף אפילו שהוא לא של איל. למה?

כי האיל זה רק זכר, נגיד יצחק,

והכפוף, יש בזה רמז שתיקנו חז'ל,

שיהיה מצווה בשופר שהוא כפוף,

שירפפו את לבם לאביהם שבשמים,

שאנחנו נקוף את לבנו לאביהם שבשמים עד כדי כך. לכן, בגלל שהמצווה היא הכנעה,

המצווה הגדולה של היום הזה זה הכנעה, כמה שיותר

ממליכים את המלך עלינו, כמה שיותר מכניעים את עצבנו לפני המלך,

המצווה הגדולה של היום זה המצווה הגדולה של ההכנה, עד כדי כך. הוא נותן לבעלה מוסר מביאים, שהוא היה בעל-שם טוב, אמר מוסגר,

שבעל-שם טוב עביר לפניו כל מיני בעלי תוקים, לפני ראשון שנה,

תוקע ועוד תוקע, בעלי תוקים הרבה.

אחד מהבעלי תוקים הרציניים של הבעל-שם, הוא אמר לו, השנה אני רוצה שתתקע עם הכוונות המיוחדות.

הוא לקח אותו ואמר לו, תשמע, זו הכוונה, אתה מגיע לתקיעה הזאת ואתה אומר את הכוונה הזאת, הוא מגיע לכאן,

הוא מקוון כך, מגיע לכאן ומקוון כך, כוונות.

טוב, הוא ראה שזה עומס גדול, לקח פתקים, רשם לו בסידור, פתר את הסידור שלו, התחיל לפתוח,

ושם בסידור הוא מכניס את זה, רושם שם.

הגיע הראש השונה, סוף-סוף אפשר עכשיו לעשות את התקיעות של הבעל-שם טוב ולמד אותי עם הכוונות.

אמרי ורבותי,

מגיעות התקיעות של הראש השנה, יורד למקווה,

הולך לפני הכוונות, יורד למקווה, בא לברך על השופר,

פותח את הסידור לראות את הכוונות, נעלם הדפים.

נעלמו לו הבתקים,

אמר יבואו שלום, מה עכשיו אני אעשה?

נעלמו לו הבתקים.

הוא לא רצה לנצל את הבעל-שם-טוב ולהגיד לו שנעלם.

נהפך לבו בקרבו ואהב חומר ברו, מה עושים עכשיו?

אמרי ורבותי, הוא היה בצער גדול כל התקיעות. הוא תקע עם דמעות בעיניים, מה יהיה? הבעל-שם-טוב ביקש כוונות,

ונעלמו לי הכוונות, מה יהיה?

כל התפילה הוא תקע בצער, בלב נשבר.

אחרי התפילה תפסתי אותו בעל-שם-טוב, אמר לו, תשמע, תירגע,

אני אקעט לך את הפתקים.

אמרתי, הרב, למה? הוא אומר,

יומיים לפני ראש השעון ראיתי שיש גזירות קשות, חייבים כוונות.

אבל היום בתפילת שחרית ראיתי שהגזירות כל כך קשות,

הבנתי שגם כוונות לא יעזרו. למה? כי כוונות זה כמו מפתח לשמים,

מפתחות,

אבל גם מפתח, אם הוא לא מתאים לדלת, זה לא נפתח.

לכן אמרתי, בוא ניקח את הלב נשבר.

לקחתי לך עכשיו את הפתקים, עכשיו אין כוונות.

אבל עכשיו יש לב נשבר, לב נשבר ונתקע, אלוקים לא תפזה.

פה הלב נשבר זה לא מפתח, זה עוקר את הדלתות.

זה עולה לשמים ועוקר את כל המחיצות, אבל לב נשבר ונתקע. ולכן אומר המשנה ברורה, ודאי שיקרו דבר שהוא כפוף.

למה שהשופר יהיה כפוף,

מרמז לנו,

תכפפו את לבכם לאביכם שבשמים.

זה לגבי הנקודה של הקיצוץ של השופר.

יש לזה עוד רמז במגן-אברהם. מגן-אברהם כותב שהיה להם מקרה.

מה היה המקרה?

בהם תתקע השופר, לא תוקעים בו.

למה? נאחזו בו כנראה כל מיני דברים כאלה של הגליפה,

אני לא מבין בזה.

אמרו, ויהי נועם, היה נידון ארוך, אם מותר להגיד ויהי נועם,

אם הוויה נועם זה לא נקרא הפסק, או זה נקרא הפסק.

אמרה לנשיא המשנה ברורה מביא וזה מחלוקת אחרונית, אם מותר או לא,

אבל הוא אומר שככה היה בסוף, וברוך השם השופר התחיל לתקוע והכול יצא בסדר גמור.

אז למה באמת השופר לא תקע? אחרי זה שאסך להביא נועם זה בסדר.

עוד סיום אלו כביכול תקוחות הטומאה.

אז לכן בגלל זה למעשה נוהגים להכנסות השופר,

שהשטן לא יקטרג ביום הדין.

ידוע, בדרך כלל הרבה צדיקים, הרבה גדולי עולם,

כשאתה מספר אותם מתאמנים עכשיו בשופר,

תוקעים בשופר ומתאמנים, אתה רואה איזה קולות, כשאתה אומר שום הולד, אתה מרגיש מתן תורה.

מגיע היום של ראש השונה,

מגיעות התקיעות, ופתאום אתה שומע שהתקיעות לא הולכות.

מקריקה במכביה וכאלה, בעלי תוקעים של שנים.

17 שנה הוא תוקע, 20 שנה הוא תוקע, ואצלם השופר זה כמו תקועה בחצרה של הילדים בגן.

פתאום מגיעות התקיעות, לא הולך.

זה מה שהיה לציבור עם הבעל שם טוב. דרך אגב,

גם שבה אשר טוב פעם אחת ביקש כמדומם מרב דוד מיקיטוב, אחד התלמידים הגדולים שלו,

מהמשפחה שלו, ביקשו ממנו גם, אני רוצה שתהיה בעל תוקע אצלי.

טוב, כמובן, התאמן עשה אימונים עד לאור השמים.

הגיע ראש השנה, תוקע בשופר,

הוא הצליח לתקוע,

והיו תקיעות על-פי ההלכה, אבל קול חלש,

מה זה חלש?

קול דק ועדין חלש מאוד.

ואחר כך השולחן ערוך,

כשכל הקולות כשרים בשופר,

בן צרוד, בן דק, בן עוה, כל הקולות כשרים בשופר, אז אין בעיה.

אבל הוא אומר, קצת נחלש לבו בקרבו, מה, זה התקיעות שהבאתי לציבור כאן, גדולי עולם,

שמעו עכשיו תקיעות כאלה דקות, כאלה חלשות?

אמר לו, בעל שם טוב, אל תדאג, זה בדיוק הפוך.

כי כשהצדיק תוקע,

השטן באמת עומד על הצדיק, עומד לו עכשיו כאן על השופר.

אחד הטעמים,

כתוב בשורה הנוכחרית שיש שינה, לשים את השופר בצד ימין.

נוהגים לתקוע בשופר לצד ימין.

אומר הרב השתעמו, למה בצד ימין? נביא את זה שתי דעמים. הטעם הראשון,

כי כתוב שהשטן עומד על ימינו לשטנו.

השטן עומד על ימין של האדם.

לכן תוקעים בשופר לסלק אותו.

זה טעם אחת, לשאול טעם,

בגלל שבצד שמאל הוא לא צריך את השופר,

כי יש לנו כבר את ההארה,

יש לנו את העור של התפילין,

אז לא צריך שופר. מה נפקא מינו אומר הבי ראש הער הציבור? נפקא מינו דיתר יד.

אדם שרגיל על-ידי התפילין בימין, אז זכוריו יצטרך לתקוע בשמאל לפי הטעם הזה.

הלכה למעשה תמיד תוקעים בימין, לא מעכב. אם אדם קשה לו לתקוע בימין, יכול להרוצה לתקוע בשמאל,

זה לא מעכב, יכול לתקוע בשמאל.

אבל, מורי ורבותי,

אמר לה באשם טוב את הרגע.

אתה יכול לתת רגוע, אמר לו, כבוד הרב, מה, תראה,

כאלה תלמדי חיים גדולים ותראה איזה תקיעות נטודיהם כאלה דקות.

אמר לה הבעל-שם טוב, כתוב בפיוט שאומרים לפני מוסף,

ד' תוקף קדושת היום, מה כתוב?

ובשופר גדול יתקע,

וכל דממה דקה יישמע.

אמר לה הבעל-שם טוב, זה הרמז,

ובשופר גדול, כשאדם גדול תוקע בשופר,

אז כל דממה דקה יישמע.

בשביל יצר הרע הוא מפריע לו,

אז לפעמים זה נשמע כל דממה דקה.

אז תרגע, זה רק מראה כמה אתה אדם גדול. זה הבעל-שם טוב ידע להגיד,

כל אחד ואחד יפי מעלתו וכבודו עד כדי כך.

אז לכן, מורי ורבותי, נוהגים לחסות את השופר, שלא יהיו לנו כל מיני בעיות, שלא נצטרך להגיע לכל מיני חיצונים,

וינועם.

לכן המנהג לחסות את השופר, ואז תוגעים בשופר.

בשעת הברכה עצמה צריך להחזיק את השופר,

כמו שכתב מרן בדיני ברכות, שכל דבר שמברכים עליו צריך לנקוט את החפץ ולהחזיק את הדבר הזה.

זה קרה באמת למעשה כותב מרן. בואו נראה אם יש לנו קצת קצת על ההלכה, נראה מה הזמן שלנו.

אנחנו נגיד את זה כמה דברי מוסף.

כמה דברים מוסף. ההלכה נמשיך במלונד החברה הבאה.

ידוע,

החודש הזה,

כמו שדיברנו על זה כבר בעבר,

זה חודש שאדם צריך להגיד

בואו חשבון,

אבל כי אין ימרו מושלים בו חשבון.

אומרת הגמרא, כי אין ימרו מושלים ביצרם,

בואו נחשב חשבונו של עולם.

הפסד מצווה כנגד שכריו ושכר עבירה כנגד הפסדיו.

היום, מורי ורבותי,

זה ימים שניתנו לנו מתנה לתשובה.

הייתי בספר רעדי החיסון, הוא כותב

שהיצר רע נותן לבן-אדם לחזור בתשיבה בחנוכה, בפסח,

העיקר שלא יחזור בתשיבה ביום הללו.

הוא כותב שם בספר רעדי החיסון, בשם אחד האחרונים, לא זוכר כבר מי,

כי יודע היצר הרע שהכוח של התשובה שיש בימי אלול זה כוח של תשובה שנמשך לכל השנה כולה.

אי-אפשר לעצור את הכוח האיום והנורא הזה של התשובה שיש בה השפעה של ימי אלול הקדושים הללו, כך הוא כותב.

לכן, מורי ורבותי, כל אחד ואחד צריך לעשות חשבון נפש.

תכל'ס, לדעת מה אני מביא אתי ליום הדין.

כשאדם עכשיו באמת מסתובב בעולם, איזה משפט,

ויש לו משפט, עוד שבוע הוא לא יכול לישון,

יישר כוח,

הוא לא יכול להירדם בלילה.

משפט, מלך בשר ודם.

אז מה הוא עושה? הוא הולך ומביא ועושים.

רבותי, איזה פרקליטים אנחנו ניקח?

אז בואו רשאו איזה רעיון שראיתי בספר והגעת,

רעיונות של הרב גלינסקי,

חיבר את הרב הלך את הספר הזה.

הוא אומר, במשטרה ברקודנית סימן תקפ״א שאני לדודי ולדודי לי זה ראשי תיבות אלול. ידעו המפורסם, דורשי רשומות אמרו,

אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול.

ועוד הוא מוסיף שהפסוק,

ואת לבבך ואת לבב זרעך, את לבבך ואת לבב זה גם אותי או תלול.

הוא אומר, היסוד אדיר כאן בדבר הזה. למה דווקא יש שלושה רמזים? מה העניין ברמזים? יש עוד הרבה רמזים.

אבל מה משתמעו על להקת הספר ושלושה רמזים הללו? אני דודי ודודי לי, סליחה,

ואת לבבך ואת לבב זרעך זה הטעם השני,

והטעם השלישי זה איש לרעהו, מתנות לאביונים, שזה גם נקרא אלול ראשי תיבות.

מה העניין?

אומר הרב גלינסקי בספר ויגתא, משל נמרץ,

יהודי אחד

שהיה לו מפעל בפאתי העיר,

שהמפעל הזה היה נמצא בעיר נידחת, ממש בפאתי העיר.

הוא הלך במפעל והעלים מס, עבד המפעל כתקנו, ויום ולילה לא ישבותו

בלי להביא טפסים, בלי להביא חשבוניות, בלי להצהיר הון, שום דבר.

אדם היה עובד רגיל, בלי להביא מס הכנסה, לא מודיע לאף אחד.

הוא אמר, אני תקוע בפאתי העיר, מי מסתכל עלי, מי רואה אותי,

המפעל לא עובד בשקט, אף אחד לא עובד.

אחרי שנה הוא מקבל מכתב מס הכנסה,

ואתה יודע את כל המפעל וזכר כל החשבוניות לפניך ובא.

הכול צפוי וגלוי, אנחנו יודעים הכול.

יש מצלמה מיוחדת על המפעל שלך מאז שפתחת את העסק, עד היום.

שנה שלמה,

תצפית יומיומית כל השנה כולה.

אתה יודע לך, אתה עכשיו נשפט רקור אקטיבי על הכול,

להגיע למשפט, להתייצב.

מורי ורבותי, בן-אדם

איבד עצות,

מה נעשה עכשיו?

לאן נלך? למי יפנה עכשיו?

הלך לאדם, עורך-דין גדול מפורסם בעולם,

פקיע שמי, יצא שבוע בשערים,

הלך, אמר לו, אתה מנוסה כבר, אתה בטח מכיר מקרים יותר קשים בשלי,

מה אני עושה בכגון דה? מה אני עושה במצב כזה?

אמר לו עורך-דין, תשמע טוב, אני מכיר כאלו מכירים.

בדרך כלל זה עובד על-פי שתי אופנים.

אופן הראשון,

אני הרי יש לי מהלכים במס הכנסה,

ובגלל שיש לי מהלכים במס הכנסה,

אני מפעיל כמה קשרים במס הכנסה ומסדר את העניינים.

אני רושם מכתב

שאתה מתנצל ומבקש סליחה ומתחרט, ואתה אומר שלא ידעת אם לא שמעת, אלוהי עולם השם, אתה באמת לא חשבת שזה יגיע לכך,

לא ידעת את חומרת העונש, אפילו שזה לא פותר מה זה, אבל משהו, תרשום להם, אתה מתחרט, לא ידעת וכו' וכו',

היי אין שם, נסגור את הסיפור.

זו האופציה הראשונה.

האופציה השנייה,

האופציה הזאת הראשונה היא בעייתית.

הוא אמר לו, תראה, אני מתחנן, האופציה הראשונה נשמעת לי טוב, זה נשמע לי קל, אתה מפעיל את הקשרים,

אני רושם מכתב, אין שום בעיה.

הוא אמר לו, תשמע, לא, לא, לא.

יש קצת בעיה קטנה.

מה הבעיה? הבעיה היא, מי אמר שאתה צודק?

מי אמר שאתה אמיתי?

מי אמר שהם יאמינו לך?

מה, הם יודעים מאוד חזרה בלב? הם לא יאמינו כזה בקלות. יש לי מהלכים, אבל צריכים שיהיה בן-אדם גם אמין, לא יאמינו לך.

כל הזמן יעשה עכשיו. הוא אומר לו, את האופציה השנייה.

האופציה השנייה היא,

צא לשוק עכשיו,

תקצור כמה הוראות קבע למוסדות פלוניים, מוסדות אלמוניים. הוא אומר לו, מה העניין? תראה, בדרך כלל המדינה אוהבת

שעוזרים גם לשכבות החלשות.

אנשים שבר-מילה נפלו לשכרות, אלכוהוליסטים או דברים כאלה,

אנשים שנפלו לכל מיני מקומות נידחים, כל מיני, אני יודע מה, ארגונים של חיות, תנו לחיות לחיות,

תנו לבני-אדם למות, כל מיני דברים כאלה שיש באמת מה, הרבה אגודות טובות שיש לכל אחד ואחת. הם רואים את הדברים האלה,

הם שמחים מאוד, איזה יופי, יופי, הנה הבן-אדם, הוא לא חושב על עצמו. אז העסק הזה בעצם זה לא עסק שלו,

זה עסק של הכלל. אם זה עסק של הכלל, אז מצוין.

אמר לו, תשמע, זה גם עצה טובה, אבל מה נראה לך, עצה ראשונה או עצה שנייה?

אמר לו, אם תשמע לי, לך על שתי עצות,

גם תכתוב מכתב,

תתחרט וגם תתחיל לעשות הרועת קיבה.

ואולי יכול, אולי ירחם,

אותו אחד שבמס הכנסה.

רבותי ורבותי,

מר אבגדינסקי זה היסוד.

בחודש הזה אנחנו עומדים לפני משפט,

די, עומדים לפני בורא עולם,

ובורא עולם זה לא מס הכנסה.

מס הכנסה, אפשר לבוא עם גבס ברגל,

אתה הולך צולע, יוצא צולע,

הסתכלת אחרי חמישים מטר, אף אחד לא רואה,

ואז קיילת ערוג אלפיקי מים.

פתאום הבן-אדם נהיה אלוף העולם בריצה,

הרגע יצא מטר, הוא לא יכול לדרוך, הלך עם הליכון.

על מה הס הכנסה אפשר לעבוד?

על ברור העולם אי-אפשר לעבוד.

הרי הוא נתן את הסרל, הוא נתן את המוח. על מי אתה עובד?

אתה בא לעבוד על שר העבודה? על מי אתה עובד? אין מצב כזה בעולם, אין מצב.

אמרי ורבותי, אז מה עושים? באים לעורך-דין?

מי זה העורכי-דינים שלנו?

הרמב״ם, בלכות תשובה,

רבנו יונה גירונדי בשערי תשובה.

מה הם אומרים? שאדם לפני המשפט ביום הדין, מה יעשה?

יעבוד בשני מישורים.

המישור הראשון,

מכתב התנצלות, ריבונו של עולם, מתחרט,

היי,

בוש אני במעשי, ונחלפנו עני בעוונותי.

אם אתה דם עתיקי מעשי, על אלי לי, על אלי. אויה לי, אויה עלי, אויה עלי, צועקים מכולי קולות.

רושבים מכתב, לה' יתברך, קמתי באשמורת, מכתבים, עוד מכתב.

כל הסליחות שאדם בא לעשות זה עוד מכתב התנצלות על השנה החדשה,

על השנה שעברה,

ורושם עוד מכתב.

אבל לפעמים גם זה לא עוזר.

למה? זה הראשי תיבות הראשונים. אני לדודי וידי די. אני את כל האני שלי זורק.

כל השנה כולה בן-אדם היה חי בעני, עני, עני, עני.

עכשיו הוא זורק את כל האני, והוא הופך אותו לדודי.

רושם מכתב התנצלות, זה טוב,

אבל לפעמים זה לא עוזר. למה?

כי ה' רואה את תוך הלב,

את לבבך ואת לבב,

את לבבך ואת לבב זרעך, אני רואה בלב שלך שבאמת זה לא כזה נקי, זה גם ראשי תיבות אלול.

את לבבך ואת לבב זרעך.

לכן ברור העולם אומר, לפחות

אם אין לכם את הזה בשלמות, תעשו עוד איזה משהו קטן.

מה עושים בימים הללו?

איש לרעהו ומתנות לאביונים.

מתחילים לעשות כל מיני הוראות קבע, כל מיני עזרה לעניים,

כל מיני חסד בגוף ובנפש ובנשמה. מורי ורבותי, זה הזמן שלנו עכשיו לחטוף,

כמה שיותר לחטוף. אומר אבי נונה והרמב״ם יחטוף מצוות של בין-אדם למקום ובין-אדם לעברו כמה שיותר,

בין-אדם למקום ובין-אדם לחברו כמה שיותר.

בחודש הזה בפרט מצווה בעל התרעת תחמיצנה.

עם כל השנה כולה כתוב בפסוק, ושברתם את המצות.

אומרת הגמרא הזה, אל תקריא את המצות אלא את המצוות, מצווה בעל התרעת תחמיצנה.

אל תפספש שום מצווה.

קל וחומר בחודש הזה שברא העולם כאן,

שיש השפעות כאלה גדולות. היי, אני שומע לפעמים תירוצים של אנשים, זה מצחיק.

זה מה שתענה למעלה בשמים, כן, אין לי כוח לקום לסליחות,

זה קצת בידול תורא בשבילי,

אין לי כוח לקום לסליחות, כי תראה, אני באמת עייף, אני עובד,

פתאום הוא נהיה כזה מתמיד,

פתאום הוא נהיה עכשיו בבית-משהו, שומר על העניינים של הבעל-בית שלו.

סליחות על חשבון הבעל-בית, חובשי הוא עושה.

חופשי, מתקשר, הכול, והוא לא יודע כסף על בעל-בית, אבל לקום לסליחות לא, למה? שלא יהיה אהב בעבודה?

שלא יהיה כסף על בעל-בית.

כמה עצלות, מורי ורבותי, יש כאן בחודש הזה העבודה היא, תבטל את העני, תפסיק להיות עצלן,

תבטל את העני, כל מה שבא לידך תחטוף.

עוד לימודות תפילה.

גאון הצדיק רבי אהרן רטא כותב בספר שלו

שכל אחד צריך לעשות לעצמו סדר-יום,

אבל להשאיר לעצמו שעה פנויה.

אומר רבי אהרן רטא, אם תשאל בשביל מה צריך להשאיר לעצמו שעה פנויה,

אומר רבי אהרן רטא, שעה פנויה אחת למצוות עוברות,

לחטוף מצוות.

אמר רמב״ם אומר את בסרט ראובין, דנ״ד,

ש׳ננה חטוף אכול, על מעדין דמיה לבהילולה,

העולם הזה חולף ועובר כרף עין.

אמרתי לדלמי, רב לחם ברסלב, כותב שהאיכר אצלו זה ראש השנה,

והוא אמר שכל השנה אצלו זה ראש השנה,

וכבר כשנגמרת השנה הוא שם את האוזן לשמוע את הסליחות של השנה הבאה.

כי כל השנה כולה זה ראש השנה, זה הכול, הכול נעס סביב זה, זה כל החיים כולם, מורים ורבותי.

השנים חולפות והשנים עוברות,

היי, אז מה עושים? אתה בן-אדם רוצה לעצמו בגיל 30, 40, 50,

והוא נשאר אותו עם הארץ?

ואם אני אומר לאנשים שכבר נמצאים 17, 20 שנה בשיעור תורה,

אני אומר להם, תגיד לי, מה, אתה לא מתבייש שהבן שלך עוד מעט תגדל?

אבא, תגיד לי, יש לי פה איזו שאלה בסוגיה, בבא מציע.

אבא, יש פה איזו סוגיה, שור של לקחת הפרה.

אומר לו, אבא, תראה לי סטיחה עד שור של לקחת הפרה.

קורא דקה אחת, הוא רואה, לא מבין, בא לנו לנגוח בראש בקיר.

תשמע, תלך מפה ומעלה מפני שאני עכשיו שור הבר ולווייתן אני אהפוך אליך, תיזהר, לא יכול.

מה, אתה לא מתבייש, אתה שבע, 20 שנה בשיעור תורה.

באמת, ברבותי ורבותי, אני לא אומר עליו, בואו חשבון.

אנשים הולכים 20 שנה לשיעור תורה. מה, אתה לא יודע להכין דף גברה?

מה איך זה יכול להיות?

היום עושים בגרות, בגרויות,

כל העיר, עשו עכשיו באמת מה,

פרוספקטים גדולים על האוטובוסים. שמונה חודשים בגרות, שמונה חודשים.

והם עושים את זה.

הולכים לאוניברסיטה, זה ידוע, הרב חמיר אמר, הולכים לאוניברסיטה תוך שנתיים, שלוש, יוצא חשמלאי,

זה יוצא סנדלר, אבל זה נקרא פקולטה.

פקולטה למדעי הנעל, פקולטה, עשיתי את זה ספר, פקולטה.

פקולטה לעיני הראש, כל אחד ואחד עושים את זה מדעים, גימנסיה,

לא משנה, בן-אדם מסכן כאילו מטפל בכפכפים,

אבל לא משנה, קוראים לו פקולטה, הוא מדען, מדען לכפכפים, הוא בדיוק חוקר מה עדיף, קרוקס או אצבע, אם אדם יוצא ידי חובה או לא.

כן, פקולטות.

ותכלס הם מוצאים תעודות, זה נהיה נגע החשמלאי.

למה בתורה, בן-אדם בא לשיעור תורה יום-יום לא מוציא שום תעודה? למה?

תעודה שאתה יודע, לא עכשיו תעודה, אני יכול להשיג לכם עכשיו אם תרצו, תעודה של דתי וחרדי, תעודה.

אדוני ורבותי, זה הזמן,

זה הזמן, בואו נחשב חשבונו של עולם הפסדי מצווה כנגד שכרה,

שכר עבירה כנגד הפסדה. עכשיו אפשר לחטוף.

יהודי אחת פעם הגיע לחפץ חיים.

אמר לו, כבוד הרב, אני רוצה לשים אותך בצבא שלי.

הוא אומר, יש לי שישה ילדים,

אני רוצה שהרב החפץ חיים

יהיה הילד השביעי שלי בצבא,

שהחלק השביעי שלי בממון היה נותן את זה לרב יצחיים, והרב יצחיים מפזר את זה לישיבה שלו.

אמר לו, תודה רבה, יש לך כל כך גדול, מה אתה אומר? יפה מאוד, תודה. ואני מאוד מודה לך.

אמר לו, כבוד הרב, זה בתנאי אחד,

שאתה אחרי הפטירה שלי תלמד משניות עם נשמתי.

אמר לו, הרב יצחיים, תראה כמה טיפש אתה.

למה?

אתה מחכה שתמות,

ורק אז תיתן לי צדקה, תיתן לישיבה צדקה.

ואתה מחכה שתמות, ורק אז מה תעשה?

מעכשיו,

במשניות, תתחיל השם אותה ללמוד.

מה אתה צריך עכשיו מישהו אחר שילמד? תתחיל אתה עכשיו ללמוד.

רבותי ורבותי, הגיע יהודי אחד לרב שטיימן, סיפור מדהים,

הגיע יהודי אחד לרב שטיימן,

אמר לו, כבוד הרב,

אבא בא אלי בחלום.

ואלוקי, כבוד הרב, אמר לו, נו, נו, נו, בא אליך בחלום, שלום, חלום, שלום, אמר לו, כבוד הרב,

הוא בא אלי בחלום והתחיל לצעוק לעברי בקולי קולות. הוא צועק לי, אנה, תאכיל אותי, תאכיל אותי, תאכיל אותי.

האבא בא לבן שלו בחלום אחרי הפטירה, אבא, תאכיל אותי.

אומר לו הרב שטיימן,

זה אדם מה זה רומז ואומר לו לא.

ידוע, בדרך כלל, כשהנפטר צועק בחלום ומבקש משהו,

מסכן, הוא סובל שם.

אם הנפטר בא ערום בחלום, בא עם לב בלי בגדים, וכנראה שבן-אדם, הוא סובל שם,

הוא צריך אוכל.

היה איזה סיפור מפורסם שהתפרסם על איזה שש אחיות שחלמו באותו לילה. שש אחיות, את אבא שלהן,

שאבא שלהן אמר להן,

הוא נראה להם בחלום רזה,

כולו שלד עצמות.

והוא צעק לבנות, אני רוצה שתאכילו אותי, תאכילו אותי, תאכילו אותי.

למחרת כל השש אחיות חלמו עוד פעם,

חלמו אותו חלום בדיוק.

אז בחלום הם שאלו אותו, אבא,

מה נאכיל אותך? לא מצליחים להאכיל אותך, יש שם אוכל והכול, בוא נאכיל. הוא צעק להם בחלום,

הצניעות שלכם זה האוכל שלי.

איזה פחד, איזה איום ונורא.

איזה פחד, איום ונורא,

שהבת הולכת ככה בפריצות, אבא שלנו לא נכנס לגן-עדן,

ידוע בשם רבנו אריזל,

שאם אדם השאיר בעולם באשמתו, אתה הכנסת את הילדים שלך לתלמוד,

לא לתלמוד התורה, לבתי-ספר חילוניים,

וגם של פרווה, שם זה גן-חיות, זה גן-חיות תנאכי.

אם הכנסת אותם לגן-חיות הזה או לגן-חיות התנאכי,

דע לך אומר רבנו אריזל, זה באשמתך אל תאשים, אתה שם אותו בכבשנה אש כובתו לפני הארי.

מורי ורבותי, גם אחרי יב חודש של רשעים בגיהנום, אומר רבנו אריזל, אין כניסה לגן-עדן. למה?

אם אדם עשה תשובה על משהו אחר, אבל אין כניסה לגן-עדן,

כי כל שנה עושים לנפטר עוד משפט, על-פי מה?

על-פי מה שהילדים לא כאן עושים בעולם.

אז הוא אמר להם, הצניעות שלכם זה האוכל שלי.

אמר אותו יהודי לרב שטיינמן, כבוד הרב, מה האבא שלי רוצה שאני אכיל אותו?

אמר לו, רב תימן, תקבל על עצמך לגמור את השס משניות.

תכיל אותו שס משניות,

תקבל על עצמך, תביא אברכים, שס משניות, תקבל על עצמך.

מורי ורבותי, ככה הוא עשה, שס משניות.

קיבל על עצמו רב אלי, רב תימן, כבוד הרב,

קבין לה עלי, אני מקבל עלי שס משניות.

משניות.

מראי ורבותי, כשהבוכות שכזה יצאה, הרב שטימון יתחיל לבכות.

רב שטימון בוכה.

פשוט הרב שטימון, כבוד הרב, מה אתה בוכה?

הוא אומר, אהרון, אהרון,

פשוט טימון קוראים לו רב אהרון לייב.

אהרון, אהרון.

הקדוש-ברוך-הוא לא שלח לך סתם את הבן-אדם הזה.

שאלה לך את האדם הזה, שלא תצטרך גם אתה להיות שנורר בשמים.

שנורר, מי יקרא לי איזה משנה,

משנה המשנה, צדקה צדקה, מי יגיד לי איזה תהילים.

רב אהרון, קיבלת על עצמך עכשיו,

שנורר בשמים שלא תהיה. מעכשיו, מעכשיו קבע על עצמך ללמוד.

שמעת, אתה צריך להגיע לאיזה מצב שיש תורר. מעכשיו יש לנו זמן לתקן עכשיו. ואני בעוני עליו אורי אברר לך כל יום צבועי, אמורי ורבותי, איזה יסוד. עכשיו תיקח את זה עכשיו. למי אתה מחכה? לאן אתה הולך? למי אתה מחכה?

ראיתי ספר שנקרא

למאנתי כי ידבר. ספר מאוד חזק שראה צריך ללמוד. ממש ספר יפה מוסר, פרשת שבוע. באמת,

אפיריון עמטיאל, המחבר הזה, משהו-משהו. ספר מדהים, מבהיל.

ספר, סיפורים יפים, אקטואליה, דברים ממש מחזקים.

שם הוא מביא, בספר הזה, למאנתי כי ידבר,

כי עם דומה הוא ראה את זה במאורות הדף היומי, באחד העלונים, ושם הוא אומר שהיה סיפור מדהים.

מה היה הסיפור?

זה אבא אחד שהיו לו שלושה ילדים שהוא מאוד מאוד אהב אותם, אהב אותם רבת נפש.

והגדילו הנערים, כל אחד פנה לדרכו.

אבא היה גר בעיר מסוימת, זה היה גר חמש שעות לידו,

וזה היה גר במהלך יום להגיע אליו,

והיה אחד, גם ממש רחוק, ממש מעבר לגבולות, להגיע אליו זה לוקח בסביבות חודש, אז, בתנאים של פעם, חודש.

לעומת הסיפור שהיה,

יום אחד האבא הרגיש שהוא כבר הולך להחליף ציוד בעולם,

הוא מרגיש שכבר יש סימנים,

הזקן לבן כבר, החבלים נפלו לי בנעימים, יש כבר כמתים גם,

על גבי חרשו חורשים, הריחו למעניתם, הוא רואה כבר שהעסק כבר מתחיל, איך אומרים,

להירקב,

מתחיל להריח את הלמעלה או את הלמטה, לפי הגורסים.

מורי ורבותי אמר לעצמו, אני חייב לעשות לעצמי ביטוח, חייב,

יש לי ילדים,

והגמרא אומרת, ברמזא כאבא,

ברק ירד עבוה, אני חייב לקחת עכשיו יועצים טובים ליום הדין, יום המשפט האמיתי, ליד בורא עולם.

מי בא? סבא, סבא בא, סבא בא, עשו לו מסיבה, נרות, עוגות, עוגיות, שתייה.

הבן רואה שאבא לא אומר, אנחנו לא כזה בסעודה.

אבא, מה קרה? צריך לדבר אתך. מה קרה? עכשיו? כן.

נפלתי בפרסת ואומרת, שמע, בני, אני מרגיש שאני צריך ללכת מהעולם.

אתה יודע, האדם מגיע לגיל של אבותיו, צריך לעשות חשבון נפש.

אני מרגיש שאני צריך להיפטר מהעולם.

נועה ברכה בשלום, מדבר דברים טובים, שבסיבה לכבודך? לא, לא.

אני רוצה שתבטיח לי מה תעשה אחרי שאני אפטר.

מה תעשה לכבודי אחרי שאני אפטר?

לא, בואו נדבר על זה. לא, אני מדבר על זה, לא פחות מזה.

לדבר על מוות זה סגולה לחיים,

היה כתוב.

אדם שלו ואדם שלי מדבר על מוות זה סגולה לחיות.

רבי רב, אני מכיר איזה רב אחד.

קודם כיפור, היה יוצא לפני הניהולה. היה אמר מורי ורבותי,

היום מבוגר, כנראה שנה הבאה אני לא אהיה אתכם כבר.

אז שיהיה לכם ברכה והצלחה, שנה טובה.

שנה הבאה עוד פעם, שנה הבאה, ככה 25 שנה, שנה הבאה אני לא אהיה אתכם ביחד. מי השני ילד לי לזכור אותו? שנה הבאה אני כבר לא אהיה אתכם ביחד.

שנה אחת אין אתכם.

כנראה זה אולי באחד הספרים, זה סגורי ללוחות ימים.

בקיצור, ברבותי ורבותי, סגור.

אמר לו, שמע, אבא, תפסיק לדבר. הוא אומר לו, אני רוצה שתגיד לי, מה תעשה?

גיל משפטי.

אמר לו, אבא, מה אני אעשה? אני מבטיח לך,

אני גומר את השס משניות בשבילך,

ושיקרו עוד חיבוקים, יצא לדרך לבן השני.

נסיעה של יום שלם, הגיע אליו.

מי זה סבא?

סבא, הגעת? כן, הגעתי.

הגיע סבא, מורי ורבותי,

יוזיאו סעודה, לכבודו נרות, עוגיות, שתייה, טרופית, גרעינים, כל מיני בלאגן.

הבן רואה, אבא, לא נוח, לא נוח.

מה קרה?

צריך לדבר אתך.

מה אתה עושה איך שאני פטר? אבא, אל תדבר, אני אקצר עכשיו. אבא, אל תדבר.

עזוב, דיבורים, לא דיבורים. תכל'ס,

מה תיתן לי לאכול? אני עוד מעט רואה של בית-עולמי.

מה אתה נותן לי לאכול?

תודה רבה, אני אגיד לך את האמת, אני רוצה לדבר על זה. וכפי שאמרת, אני אגיד לך מה אני מתכנן.

אני מתכנן בעזרת השם יתברך, אחרי שתיפטר, בעזרת השם יתברך.

אחרי שתיפטר ואחרי שיקבל את הירושה.

אבא, כל השס משניות עלי.

שס, בבלי וירושלמי, הכולל שלי יגברו אותו ביחד.

ב-30 יום יהיה כבר

שמשון. קראו לך שמשון, עור שמשון. יהיה לך מה זה שמשון, חבל על הזמן, אבא. יהיה לך ישועות ואתה תשמח.

אבא יצא משם, רוקט, קופץ, מה זה, על הגגות.

עכשיו הוא צריך לדבר על בן השלישי ורצה לרוב עצמו רוב שמחה.

איזה יופי, יש לי משניות,

יש לי עכשיו כולל בשבילי והכול בסדר גמור.

רבותי ורבותי, הוא הולך לבן השלישי שלו.

אחרי חודש הגיע לבן השלישי.

סעודה, הנהנים, תפסת אותו בפינה. כן, מה?

לא, לא, אבא, תפסיק לדבר על זה. לא, תגיד לי מה אתה עושה לי משפטי.

לא, לא, אבא, אין בעיה, אני אגיד לך, בוא איתי.

אני לא יכול להגיד לך, אני צריך להראות לך את זה. בוא איתי.

אני בא בכבודי.

כן, אבל תבוא איתי למקום הזה, צריך להביא לשם נר.

בשביל מה נר?

הוא אמר, תביא נר.

טוב, הוא הביא נר, כפרורים, נר כפרורים על כל אחד ואחד,

ולקח אותו ליער.

הולכים ביער, אז כשהלכו בתחילה ביער,

לא כזה חשוך.

יש את הירח והכול. מספיק נר אחד.

אבא אמר לבן, טוב, אני רואה שהם מסתדרים מהנר שלך, היה לו צריך. זרק את הנר שלו,

נשאל על הנר של הבן.

פתאום נכנסו למערה חשוכה.

באמצע המערה נכבה הנר של הבן.

חושך וערפל.

כי נה החושך, עשר עץ וערפל אומים.

איזה פחד.

האבא מתחיל לצעוק, בני, באת להרוג אותי? זה מה שבאת להראות לי?

מה אתה רוצה לעשות לי? תראה איזה חושך.

אמר לו, אבא, נגמר לי הנר. איפה הנר שהבאתי לך?

אמר לו, זרקתי, הייתי בטוח שהנר שלך מספיק.

זרקתי.

אמר אבא, מה עם הנר שלך? מה אתה תכף שלי? מה עם הנר שלך? הבאתי לך נר וגפרוי, מה עם הנר שלך?

אמר לו, זרקתי, הייתי שלך.

הוציא אותו מאיזו יציאה אחת מהכיוון של המערה.

אמר לו, הבנת את המסר?

אמר לו, מה?

אמר אבא, אתה סומך על הנר שלי אחרי שתיפטר? אתה סומך על הנר שלי?

לך יש נר נשמה,

נר אלוקים נשמת אדם.

מה עם הנר שלך? אתם יודעים כמה אנשים נפטרו ואף אחד לא קורא לו אפילו משטה אחת?

וכולם, כן, ידידנו, מחמדנו, בהתחלה בשבעה הפרוספקטים,

בחיים רבותם לא נפרדו, כל מיני פרוספקטים, ואתה אומר פה לאלה,

יביאו אותו, מה זה ליגנום? ליד רמר פרמישלן יכניסו אותו, מרוב של הבנים שלו.

אחרי זה שמו אותו ליד החווה של הסוסים, שמו אותו. שום דבר, לא משתיות, אחרי חודש זה לוקח לו את האוטו, זה את הנעליים,

זה את החולטה, זה את החגורה, עשו גמר מהזה ונגמר הסיפור.

מורי ורבותי,

למה תחכה להם? תעשה אתה.

למה אנחנו נשענים על דברים אחרים?

כל הזמן בן-אדם מניח לרב הזה ויבאך אותי.

כמובן, ברכות דבר גדול.

קום תעשה.

קום תעשה.

קום כרב בתחנונים, שיפוך סליחה דרור סליחה.

עמוד כגבר ויתגבר.

תפסיק אתה, לא כן, אני אבוא לרב הזה, הרב הזה יחזק אותי.

אני אבוא לשיעור, בטוח הוא יחזיר אותי בתשובה.

מה יועילו כל המוסרים? תבוא לרב הכי גדול בעולם אם אדם לא רוצה לייסר את עצמו.

מסתובבים בארץ ובכל מיני מקומות.

אומרים לי, הרב, הרב, פה התקפות, התקפות.

אני אומר, אין בעיה, נתקיף.

אבל מה, אתם רוצים שבאמת זה יעזור?

זה הורים רק לראות לבן-אדם את הדרך. אתם חושבים שבדרשה אחת בן-אדם יכול לחזור בתשובה?

אם בן-אדם בעצמו לא רוצה לחזור,

מה יועילו כל המוסרים אם אדם לא רוצה לייסר את עצמו. לא יעזור שום דבר,

יש לנו זמן עכשיו לתקן.

שיננה חטוף אכול,

שיננה חטוף אכול, כי עלמא עדין בדם לבי הילולה.

העולם הזה, מה שחטפת, חטפת כמו חתונה.

בחתונה יש בר,

היום אסור, בר-מינן, גם בחתונות חרדיות,

שיש מריצה, בבר אין מריצה, זה כבר לא בר, זה נהיה בר-מינן,

אז לא נכנסים לבר,

אבל בבר, בן-אדם יכול לשגע את הברמן. תשמע, אני רוצה בירה,

ריבונו של עולם, הפלת את זה עלי.

לא מפסיק, לא מפסיק.

ארבע שעות.

סיימו את האירוע, נוסעים בחזרה באוטו.

הוא אומר לחבר שלו, שמע, איזה בר היה שם, חבל על הזמן, סטייקים, כבדים, נוטרקו, מה, עולמות.

הוא אומר, מה אתה מדבר? אני אכלתי אופי שערות, ואתה אכלת סטייקים, איפה?

הוא אומר, כן, אופי שערות הגישו,

אבל היה שם בשר סטייקים וכבדים בבר, ושתייה, מהחבית, יין מהחבית, בירה מהחבית.

אומר מה אתה אומר? עניתי שתי מטר מהבר, שתי מטר מהבר לא נהניתי איזה טיפה שני.

העולם הזה זה בר.

העולם הזה זה הבר הכי קדוש שיש בעולם.

אתה חטוף ותאכול, חטוף ואכול, חטוף ואכול, תרוויח כמה שנותו תרוויח.

מורי ורבותי, זה מה שנקרא חשבון נפש.

לעשות חשבון, מה באים לבורא עולם בשנה החדשה?

למה שה' יתברך וירחם עלינו? למה? אם אנחנו נתקעים עם אותם בטטות,

נתקעים במקום,

לא מתקדמים בכלום,

אתה לא יודע מסכת אחת בעל-פה, אתה לא יודע מסתע אחת בעל-פה. כל הלכה שואלים אותך כי אני צריך לעיין.

צריך לראות, הייתי באיזה מקום בבית אבלים.

אז הייתי שם עם איזה בן-אדם אחד שהוא די לומד.

שאל אותו האבל, כבוד הרב, תגיד לי, מותר לכתוב באבלות? יש סיפורים על אבא רוצים לכתוב,

סיפורים על אבא,

לא יודעים מוכתבים לך אם מותר לכתוב באבלות או לא.

מה הוא אמר לו? תראו איזה תשובה.

אמר לו, תעבור על כל אגוד יוסף.

אם כתוב שאסור, אז אסור.

אם לא כתוב, כנראה זה מנהג.

איזה תשובה חזקה.

אמון הגאון, אתה גאון, איזה חדות. מה, איזה תשובה, חדות.

רבותי, עמוד כגבר ויתגבר, תתחיל להיות גפר.

תתחיל להיות גבר.

מי זה גבר?

אמרת המשנה, איזהו גיבור הכובש תצרום.

טוב ערך אפיים מגיבור ומושל ברוחו ואלוקי דיר.

מסירות נפש עד ירדורה של נפש.

נסיים בסדר, רבותי,

אצל יהודה כתוב בשבטים,

וירד יהודה ועת אדיש על דולמי.

יהודה, האחים שלו, אחרי מכירת יוסף,

אמרו לו, זה היה בגללך.

הורידו אותו מהגדולה שלו.

וירד יהודה,

מה כתוב אחרי זה? ויקח לו אשה וכו' וכו'. יהודה מתחתן.

יהודה היה מלך.

מלך, המדרש אומר שיוסף ויהודה היו שני מלכים.

מלך שנפל,

מלך שהורידו אותו מהגדולה שלו, מה הוא עושה?

מתחתן, מקים בית חדש.

מה, רגע, חכה, תהיה בדיכאון קצת.

תהיה בייאוש, עכשיו היית המלך, תהיה קצת בדאון, בדיכאון, יושב ותשמע שירים ככה, איזה כמה שירים, כמה מקאמים,

כמה מקאם חוסייני, פייסל חוסייני, זה משהו רציני, תשמע.

אין דיכאון, אין כלום. מתחתן.

מה אתה מתחתן? מה, השאר? כן. למה? אין. כל זמן שאני בעולם אני פועל.

נפלתי, ירדתי, לא משנה,

איפה שאני אני פועל.

זה מה שכתוב. וירד יהודה, ירדתי,

אבל ויית עד איש עד עולמי. מה זה עד עולמי?

עד עולמי.

עד שאני אלך לבית עולמי לא נח לרגע.

כמה שאני חוטף לא נח לרגע אחד.

מורי ורבותי, העולם הזה תחטוף, כמה שיותר תחטוף.

עוד אחד ועוד אחד, אם חכמת,

חכמת לך. כל מה שאתה חוטף זה הכול מתנות למעלה.

למה לנו לסמוך על דברים אחרים?

סמוך על עצמך, לסיים את הפסילים של החפץ חיים.

בבית-מדרש של רבנו אחר חפץ חיים הכהן הגדול מראדים פעם אחת התפתחה מהומה.

מה היתה המהומה?

יום אחד, אתם יודעים, יש בתי-כנסיות שמביאים בבית-הכנסת טבק.

טבק, מריחים את זה, אתה פתאום שומע בין קריאת-התורה למוסף,

שומע, ויתעטשו האנשים אשר בארץ המה. כולם מתעטשו, למה שאתה שמים ערק?

שמים, סליחה, טבק? יש כאלה גם ערק, אין בזה, אבל שמים טבק

ומכניסים בפנים.

יהודי אחד חילק בבית-מדרש שלו, חפיצה עם טבק.

היה שם איזה יהודי, אני אמר, זה טבק זה, ועבר לו התאריך.

אני מבין בטבק, אני יום אחד אצא לעיר, יש לי מקום שמביא שם טבק,

מרחק של יום וחצי מפה. אם אני אסע אי-פעם לשוק שם, אני אביא לכם טבק.

עין לא ראתי אלוקים זולתיך, עולמות.

טוב, מורי ורבותי,

אחרי כמה חודשים באמת מגיע לבית-מדרש בין מכל הערבית, שמח,

מבסוט, רוקד, מה קרה?

בואו תראו מה זה טבק. נגמר תפילת ערבית, אמרו לו, פחאבו, תראה את הטבק.

הוא פתח את הכיס שלו, התחיל לחפש שם בכיס. באמת,

חוצים מתוך הכיס

איזה כמה גרגירים של טבק.

ככה,

קמצוץ טבק.

באמת היה משובח.

זה היה משובח, אבל כולם צחקו עליו.

תגיד לי, אתה נורמלי?

יום וחצי נסעת, הבאת קמצוץ טבק? יום וחצי נסעת להביא איזה כמה גרגירים, אתה נורמלי?

אומרי ורבותי, החפציים אמר מה המהומה, על מה הלחץ, מה הבלגן?

אמרו לו, כבוד הרב, עוד שנייה צחוקים,

כך וכך העניין,

כלל צשוץ מהקדוש איזה צחוקים.

אמרו להם החפציים, אוי ואבוי, מתחיל לבכות.

חפציים בוכה. אמרו לו, כבוד הרב, לא נורמלי, זה טבק,

אש חדש, נפנה לך.

מה אתה בוכה?

על מה הדחי?

אמרו לו, חפציים, אתם צוחקים עליו?

הוא זה אנחנו.

אמרו, כבוד הרב, מה זה קשור?

אתם יודעים, יש אנשים שכמה גלגולים כבר,

זה כבר ליין משמן ה-18 שלו,

כבר בגלגל, חביבי, הוא כבר לא מסתובב שלשואה ארבע כבר יותר מהר.

אנשים כמה באו לעולם עוד פעם ועוד פעם בגלגולים.

הנשמה ישבה תחת כיסא הכבוד אצל בורא עולם,

עד שירדה למטה עם כל הניצוצות והבירורים שלה.

ירדנו כאן לעולם להביא לבורא עולם מתנה.

היי, עלית למרום, שווית השבי, לקחת מתנות באדם,

להביא מתנה לבורא עולם.

אחרי 70-80 שנה, הבן-אדם כל החיים שלו בתאוות.

כשאני מסתכל על זקנים שהם לא שורים דברי מצוות, בא לי לבכות.

בן-אדם ריק מתוכן, איזה מסכן, ריק מתוכן.

ב-6 בבוקר, עם הכלב,

גרביים עם נייק,

עוד מעט הוא הולך,

איזה נייק, איזה... עוד מעט הוא עף, הר-נייק, באוויר, עוד מעט הוא הולך עם הכלב,

גיל 70-80, והבן-אדם ריק מתוכן,

המת החי, אתה רואה, מת הולך, מת הולך.

איזה פחד! איזה פחד! אני פעם הלכתי לבית הכנסת.

ערב שבת, הייתי צריך לדרוש בעצם במקום אחר,

היה שם איזה חושכונה חרדית, אבל יש שם כביש אחד שעובר ויש שם נוסעים.

טוב, אני עובר בכביש כבר 20 דקות, זה היה הכי גריסת שבת,

ובגלל זה אני שומע אותי עם מוזיקה וזה, תן, אה, היה איזה שיר שנקרא על ידייו,

שמעתי את השיר שהזמר שם צועק, שבת,

פני מלאך, פני מלאך.

טוב, אמרתי, בחורים זעירים, יש להם יצר וזה, פני מלאך, יש צרה.

אמרתי, הסתכל, אולי בחור צעיר, אולי יראה, אני יודע מה, יראה, בן-אדם חרדי, אולי יעשה תשובה, אולי אתה יודע.

הסתכלתי,

אני רואה בן-אדם אולי למעלה מ-80,

רוטט על ההגה, רוקט, פני מלאך, רוקט.

אמרתי, אני לא יכול לעצור.

זה היה רמזור אדום, החלון היה פתוח. אמרתי, תגיד, אתה לא פוחד מהמלאך שבלקחת אותך עוד מעט,

תגיד, אתה שר לפני מלאך.

אתה לא פוחד מהמלאך מלא עיניים שבלקחת, מזה אתה לא פוחד, תגיד, תנוח מלי, איזה פחד.

רבותי, עתיד לבוא ויכול להיות גם אנחנו, השם ישמור.

אומר רבי יצלב בלאזר,

אם אדם ייקח כל השנה תורה ומצוות ומעשים טובים, ביום הדין אין לך כוס מים לפני ברור העולם.

מה, עשית לי מצוות? מי נתן לך גוף?

מי נתן לך אוויר? מי נתן לך נשימה?

מי נתן לך שבחות עובדות? יש בתי-חולים, תראה, זה לא עובד. זה לא פשוט.

מה שנראה לך פשוט, זה לא פשוט. מי נתן לך?

מורי ורבותי, אנחנו חושבים שיש לנו מצוות,

נעלה לשמים עם מה?

קמצון של טבק.

הבאנו לך פה איזה תפילת שחרית,

בבר-מצווה איזה מבטיח אחד,

קמצון של טבק, איזה פה שיעור תורה כאן.

רבותי, זה היסוד של היום.

נזכה בדרשי המתברך, לתעולת תורה ולשמים.

ללמוד ולמד, להתחבר לאור הגדול של השם יתברך, שמושפע בימים הללו.

ללמוד ולמד, שמור לעשות וכן ירצום ולומר אמן.