למה הוא לא? ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, צופים יקרים, סליחה על העיכוב הקל.

אנחנו בעזר השם יתברך,

והזמן שיש לנו,

ננסה בעזר השם כמה שיותר לתמצת את ההלכות של תשעה באב.

מה שהספקנו לדבר, דיברנו קצת יותר לומדס גם בהלכה, כמובן הכול לומדס היה בהלכה, אבל תכלס,

מתקרבים מאוד לצום וצריכים לדעת הלכה למעשה.

אז נשתדל גם לנסות לעבור על כל האופנים הללו, אז נתחיל בעזר השם יתברך.

כמובן שעכשיו אנחנו נעשים עוד שלב, היינו בראש חודש,

נכנסנו ועלינו עוד שלב קצת באבילות, בפורענות,

ולכן מרן כתב,

בתקנא לסעיף ט' מרן כבר כתב שכבר נהגים שלא לאכול בשר, יש כאלה מי״ז, יש כאלה מראש חודש, יש כאלה של מה שאכל בו.

המנהג, כמו שדיברנו ואמרנו, הוא

שלא לאכול בשר מראש חודש. ככה נוהגים באמת למעשה גם האשכנזים וגם הספרדים.

בראש חודש עצמו, זה כבר לא נפקא מינה, זו מחלוקת גדולה בין העבץ לבין הכפריים בלאג'י, מחל אחידה.

הלכה למעשה בראש חודש היה מותר לספרדים, ולאשכנזים זה היה אסור, זו היתה בעיה.

יש כאלה שגם אצל הספרדים הם אמרו, אבל זה כבר מאחורינו, אז בואו נמשיך הלאה.

מה שכן נכנסים זה לגבי שבוע שחל בו.

אז אשכנזים זה לא כזה נפקא מינה, כמו לספרדים.

אשכנזים הרי כבר מתשעת הימים אסורים לספר ואסורים לכבס.

כל הדברים האלה נוהגים לאשכנזים כבר מאז.

כל העניין זה לספרדים, שהספרדים

מראש חודש אב

מתקלחים כרגיל ומחפשים כרגיל והכול כרגיל.

אז ממילא כבר כאן, שנכנסים בשבוע של אלבו, כבר פה מרן גם אומר שאסור לספר ואסור לכבס.

אז למעשה, ההלכה אומרת שפה לא רק שאסור לכבס כדור בשכונה בסימן תקנא,

שלא רק שאסור לספר ולכבס,

לא רק שאסור לכבש תכלס,

אלא גם ללבוש בגדים מכובסים,

גם זה אסור ממוצאי-שבת.

ממוצאי-שבת יהיה אסור כבר ללבוש בגדים מחדשים, בגדים מכובסים, זה יהיה אסור.

לכן כבר מעכשיו צריך לעבוד ולקחת בגדים, פסקי-תשובות ועוד כמה פוסקים הביאו

שיש תקנה לבגדים שלנו, בגלל שזו תמידות החמות. האמת היא שלפי מי שרואה בפוסקים הראשונים הוא רואה שאין בכלל דנה על זה כדי להכין בגדים,

אלא לובשים מה שנשאר עליך. אין דבר כזה להכין בגד, כי להכין בגד זה כביכול איזו בריחה מההלכה ולנסות איזה כיוון.

אז פסקי-תשובות מביא בשם כמה אחרונים, אגרות-משה ועוד, שבגלל שהיום המדינות הן מאוד מאוד חמות,

וקשה לנו להישאר עם אותו בגד, בבגד יש בלעי ויכול לנדוף ריח וכו',

לכן יש איזה היתר לקחת בגד וללבוש אותו בערך חצי שעה בערך,

ואז הבגד מקמד לחום גוף של האדם,

וכשהוא גמד לחום גוף-סגור הוא כבר לא נקרא שהוא מכובס,

שים אותו בארון, ובגלל שאתה שם אותו בארון אז אין בזה בעיה ואתה יכול להשתמש בזה וללבוש אותו כבר בשבוע שחל בו.

כל המהוגת הגדולה היא מה צריך להכין.

אז למעשה, הבגדים שצריכים להכין זה רק בגדים עליונים, דהיינו, חולצה,

חליפה עם אדם לובש, מכנסיים,

הדברים האלה, אדם חייב להכין אותם. כמה חולצות שאדם לובש, השנה זה לא כל כך נורא,

אפשר להסתפק בכמה חולצות וכמה מכנסיים,

זה ממש ימים בודדים,

אבל הבגדים שלמעשה סופגים את הזהה,

הבגדים הללו לא צריכים בכלל להכין אותם.

דהיינו, מדברים עכשיו על לבנים, כי אין גופייה,

והתחתון, וגם העניין של הגרביים,

לא צריכים להכין את זה בכלל,

כי כל הבגדים שבסך הכול באו לספוג זהה הם לא בגדר בכלל של הגזירה.

זה לא בגד, זה לא נחשב בגד של שיבץ, אין לזה חשיבות.

זה בגד שמטרתו היא לספוג זהה.

אז בגלל שהוא בכלל לא בגדר בגד אז בכלל לא גזרו על הדבר הזה.

יש בזה דיוקים בדבר הזה, ואני כותב את זה בחזון עמדיהו, מביא לזה מקור.

הוא אומר, רב שלום זאב אירבך, שככה הוא כתב,

הגרשס אירבך, ככה גם לקט להלכה, שכל בגד כשהוא בא לספוג את הזיעה אין בעיה ולא צריך להכין אותו, לכן גופיות ולבנים לא צריכים להכין בכלל,

אפשר לבוש גם גופיות ולבנים מכובסים, אין בזה שום בעיה.

ככה כתב הגרשס, וזה פתחי תשובת הלכות אבלות.

והיה לי איזה דיוק כזה גם במשטה הברורה, בסימן דקנא בהתחלה,

ששם הוא מדבר לגבי האשכנזים. הרי אצל אשכנזים בשבת הזאת יש כאלה מנהגים, והרמ״ב כתב שבשבת הזאת נוהגים, יש אפילו בגדי שבת על נובשים,

שלובשים בגדים רגילים, אפילו לא בגדי שבת,

ואפילו את הפרוכת, כן, אפילו את הפרוכת לא משנים, את המפות שעל השולחנות.

יש כזה מנהג.

אז כדאי במשטה הברורה שלא נוהגים ככה, אלא נוהגים את זה כמו שנהג הגרש. הגרש אומר, מה פתאום, לא לפגוע בחוד השבת ולבוא שתקבל את הבגדים רגע רגיל.

אבל בכל מקום,

שם במשטה הברורה הקודמת, שיסתגש בפנים, הוא אומר שבשבת הזאת הבוזמקאות זה הגרביים,

בזה אין בעיה. למה? כי זה אותו יסוד, זה דברים שסופגים את הזיעה.

זאת אומרת, רואים שאפילו שהוא לא דיבר על תשעת הימים ושאתה ברורה, הוא לא גילה את דעתו לגבי דברים שסופגים זיעה.

אבל אתה רואה שבאמת הוא נחת לסברה הזאת, שיש הבדל בין בגד לבין דבר שהוא בא לספוג את הזיעה. אז מה שלא יהיה,

מי שרוצה להחמיר, יכול להחמיר בדבר הזה דבר גדול, דבר טוב,

כמה שיותר בית-המקדש. אני זוכר שלפני כמה שנים אמרנו את ההלכה הזאת באחד השיעורים,

וקצת יצא קצף מאיזה כמה תלמידי חייבים גדולים,

שאדם שאומר לה הלכה בחומרה הוא עתיד לתת את הדין. אז אני אומר את ההלכה למעשה, אבל ודאי שאחרי ששמענו את כל הביקורת שאז הועברה,

אז אמרתי, כמובן, בשבת אחרי זה אמרתי לכולם שיש עניין להחמיר, מה יישאר במקדש,

ואמרתי מה ככה באמת למעשה אמרו הרבנים. אבל אתה רואה שבספר זה ככה מתגלגל ונכתב,

אז אכן בוא נגיד ככה, מי שיכול להשתדל להכין את הלבנים, גם את הבגדים שסופגים זיעה,

תבוא עליו ברכה. אבל מי שזה קשה לו, או מי שלא הכין וכו' יכול לספור, ואין בזה שום בעיה, כי הבגדים הללו לא היו בכלל על הגזירה. הלכה למעשה,

כתב בשמורת שבת כניחתה,

ומובא בעוד כמה ספרי האחרונים, שאין בעיה להכין את הבגדים הללו גם בשבת. דהיינו, גם אם בן-אדם נכנס לשבת, אין בזה בעיה של מכין לשבת לחול. כי כל דבר שנהנה ממנו גם בשבת עצמם,

אז אין בזה בעיה של מכין לשבת לחול.

מה ההגדרה היא שאני עושה דבר בשביל לחסוך זמן במוצאי שבת.

יש לי דבר שאני עושה אותו בשביל לחסוך לי זמן במוצאי שבת. יש לי עכשיו דוגמה של שבע ברכות במוצאי שבת בבית.

אני עכשיו רוצה לחסוך זמן, מגיע הזמן לצעותה שלישית,

אני כבר מכין את המפות. מה אני עושה בסך הכול? רק שם מפות על השולחן. מה הבעיה?

כאן זה בעיה של מכין. למה? אתה רוצה לחסוך זמן במוצאי שבת,

יש פה בעיה של מכין,

אבל כאן אני לא רוצה לחסוך זמן, אני לא רוצה לחסוך זמן.

כי גם אם אני ארצה מוצא-שבת ואי-אפשר להכין, אני כבר מוצא שבת שבוע שוכל בו.

וגם אם יש לי ענת אכלס מהבגד, שעכשיו אני מלווש את הבגד, יש לי כבר ענתה ממנו.

מחמת שכבר יש לי ענתה מהבגד על זה,

אז אין בזה שום בעיה, לכן מותר להכין בגדים גם בשבת.

די, אם אדם עכשיו, בן ישראל כותב שהיא קצת יותר מחצי שעה בשבת,

שיהיה יותר ניכר, שזה לא נקרא מכין.

אז אמר בן ישראל, בלילה אדם יושב עם איזה בגד,

אז הנה הבגד הזה כבר מוכן לך.

ואם אדם שנת-הצהריים מונח עם איזה בגד, אז גם הבגדים הללו מונחים לך.

ואם אדם באמת הלך משחרית עד מנחה או משחרית עד הצהריים עם איזה בגד,

אז זה כבר מוכן לו. הלכה למעשה, כמו שאמרנו, באמת הלכה למשל פסוקה,

שאין איסור של מכין משבת לחול

בהכנת הבגדים הללו של תשעה באב.

לכן, גם אם אדם שכח, עדיף להכין היום, אבל אם אדם שכח,

יכול גם להכין את הבגדים הללו בשבת.

אכילת בשר,

שדיברנו עליה, שאנחנו באמת אוסרים את זה למי כבר מראש חודש,

אמרנו ששתיית יין,

שתיית יין, הספרדים לא נהגו לאסור לשתות את הים בתשעת הימים הללו, כמו שכתב בספר פרי האדמה, אבל בשבת קודש, שבת עצמה, כולי עלמא מודים,

גם אצל אשכנזים,

שאוכלים בשר.

יש קהילות שנהגו להחמיר שלא אוכלים בשר, אוכלים דגים.

יש על זה קריאה גדולה של רמסונגלן אורבך, שהוא אומר שזה גם פגיעה בכבוד השבת,

ואם השורה נורכתה בסימן רשת נוסיף ב'

שיערבה בבשר ויין ומקדנות, יש עניין גדול לאכול בשר בשבת, אז לכן לא טוב להימנע, זה כמו איזו אבלות כזאת בפריסיה, שאדם נמנה ולא אוכל בשר בגלל האבלות, אז כביכול זה לא טוב. לכן זה הטעם שכתוב בספרים של הפוסקים, הרבה מהם,

של לא לשנות את ההפטרה ולא לעשות ניגון של עצבות, של אבל בהפטרה,

אלא השבתות הן שבתות גדולות מאוד ואמרנו כי מדומה גם פה ובמקום אחר בתחילת השיעורים, שאדרבה השם ובשבע בני יששכר,

שהשבתות של האיים הללו שהן בין המצרים הן הרבה יותר אור גדול בעולם.

השבתות הללו שהן בין המצרים זה אור כזה ענק בעולם,

שזה הרבה יותר מהשבתות הרגילות. למצוא את האור בתוך הראש זה דבר גדול.

אז לכן זה למעשה מה שאמרנו לגבי אכילת בשר, בשבת עצמה מותר.

מותר גם למעשה לטעום את התבשיל,

כן, לומדים את זה בהשמחה נורא בסימן רשיות, בלכות ברכות, ששם כתוב שהמתאמת לא צריכה לברך.

גישה שבאה לטעום, כי אם אדם שרוצה לטעום את התבשיל,

הוא רק רוצה לטעום את התבשיל הזה, באמת יש בו עדיין מספיק מלח וכו',

ושבת אחרי זה מצווה לטעום גם את התבשילים.

אז כתוב בשמחה נורא בסימן רשיות, בלכות ברכות,

שהמתאמת לא צריכה לברך על הברכה.

בסתם יש, מרן אומר אפילו עד רביעית.

גם אם בן-אדם מוכר עכשיו עד רביעית, לא צריך לטום את הדעת, לא צריך לברך.

למה? מסביר המשנה ברורה שם.

זה לא נקרא דרך אכילה.

לא, בכמות הרביעית.

כמות של רביעית.

לא שער רביעית, כמות רביעית.

אם לאחר מי רוצה לטום דעת בשביל,

הוא יכול לאכול קלחת קצת מהתבלין?

אם אתה רק תואם אותו, אין לך מטרה של ענאה.

אם אתה עכשיו סתם, האשה בודקת, האשה או אתה רוצה לבדוק אם יש להם תבלינים מטובלנים. אבל אתה לא יכול סתם כאילו. לא, כן, לא יכול סתם ככה. אלא באמת שנטו, המטרה שלא יכולה לבדוק את התבלין,

לדעת ברן השחור, אפילו עד רביעית. עד הכמות של רביעית,

אז פטור מהברכה.

אז בכל מקום, בטעימה סתם ככה, ודאי שפטור מהברכה אם אדם נטו תואם בשביל התבשיל עצמו.

למה? מסביר המשנה ברורה למה.

כי אין לזה שם של אכילה, יש לזה שם של טעימה.

ברמת זה לא שם של אכילה.

זה עובד גם כאן, כל האיסור לאכול בתשעת הימים זה לאכול בשר.

כאן זה לא נקרא אכילת בשר, זה טעימת בשר, אין לזה שם אכילה, בגלל שאתה לא צריך לזה ברכה.

אם זה ברכה מותר לאשה לטום את התבשיל.

אז לכן הלכה למעשה, אם זה נעשה נטו בשביל לטום את התבשיל,

אין בעיה לטום או יכולה לפי לטום את התבשיל. לגבי אם היא נאסת בשרית או לא,

אז זה תלוי במקום אחר. שחומר בסימן פט,

אם אדם לעש רק בשר, רק אדם לעש ולשילין את הבשר,

אז כבר הוא עוצר, אפילו שהוא לא בלע שש שעות. זה שתי טעמים, רשי והרמב״ם.

מר' בסימן פט סייף א' רע לפשע כמו שתי הטעמים, להחמיר.

לכן אם אדם טעם מהחמין, למשל, הוא רק טעם ולעש את הבשר,

אם הוא רק לעש, אפילו שהוא לא בלע הוא מחכה שש שעות. אז גם האישה רציתי לטעום את הבשר והיא בסדר.

הליסה הזאת מצריכה אותה שש שעות.

אם היא רק טעמה מהרוטב

ולא בלעה וירקה אותו מייד, היא טעמה מהרוטב וזה, פה היא לא צריכה ללכת שש שעות. תשתוף את הפה ואז מותר לה לשתות מס קפה עם חלב וכו' מה שהיא רוצה.

אבל אם בלעה,

או בלעה ממש רוטב,

או שהיא לא בלעה אבל זה היה בשר שהוא דבר שמושך טעם,

אז זה כאן צריך כבר להמתין שש שעות.

אז בכל מקום אמרתי, ביום שישי מותר להיטבע בשר, אם זה נטו לשמת טעימה.

שבת עצמה אין שום מניעה לאכול אפילו לאדם שלא רגיל לאכול בשבת בשר.

ועכשיו התגלגל לידו שיש לו עכשיו באמת אכילת בשר. יש דיבור, בשולחן האוכל כתוב

שאם יאכל לשבת בשבת אז גם סעודה שלישית יעלה על שולחנו כסעודת שלא במלכותו, יאכל בשר וכו'.

ושם הפוסקים מעירים שאם באמת אדם לא רגיל לאכול בשר,

ופתאום עכשיו מתרשק לו, דווקא עכשיו הוא רוצה בסעודה שלישית, עכשיו הוא לא אכול בשר.

כל השנה אתה לא אוכל, מה העניין?

אבל הפסקי-התשובות שהוא כותב שזה תלוי.

אם זה אחד שמזדמן לו מדי פעם, כשמזדמן לו לא נמנע, אם מזדמן לי עכשיו בשר אני לא נמנע,

אז אפילו שעכשיו הגיעה לי עכשיו השבת של תשעת הימים,

השבת הזאת, שבת החזון, פה הגיע לי עכשיו בשר. בדרך כלל בוא נגיד לי ציון, אני לא אוכל בשר בשת השאילת,

בשבת הזאת כן נזדמן לי, הוא אומר שזה לא נקרא בכלל האיסור.

שם מדובר בן-אדם שלכתחילה לוקח בשר דווקא היום,

בגלל שכתוב שהוא שלמה במלכותו,

אה,

אז דווקא אוכל יותר בשר, הרי אתה לא רגיל לאכול ככה.

אז כאן, למה, הרי יש כאלה שמחמירים לך בכלל לא לאכול בשר גם בשבת הזאת?

אז מה אתה עכשיו פעילה לי עם מקל גדול? כל ההיתר זה אם אתה רגיל.

אבל מה הפסקי-תשובות? זה לא סתם אם אתה רגיל,

אלא גם כשמזדמן לך מדי פעם, אתה עושה כזה דבר, זה עדיין נקרא שאתה בגדר רגיל. אני אסביר את הדברים יותר.

יש למשל סיום מסכת. יש בחוקת גדולה,

באמא להם מותר לעשות סעודת סיום מסכת,

אם אדם מלכתחילה רוצה עכשיו לעשות סעודת סיום מסכת. למה? הוא רוצה לאכול בשר.

סעודת סיום מסכת זו סעודת מצווה.

יש ביעור הלכה בסימן רשפ״ט, ששם הוא אומר שזו מצווה גדולה.

סעודת סיום מסכת, עכשיו הוא כותב בעיורי דעה שהסעודה הגדולה היא עד מאוד.

יש גמרא במסכת שבת לפט עמוד א'

שאמר רבי יוסי, טייתי לי, אני מחכה לשכר שכשצור בם הרבנן עושה סיום מסכת, אני עושה לו סעודה.

רבי יוסי היה עושה סעודה גדולה, תלמיד לך בסרט, הוא היה עושה לו סעודה גדולה.

שאלו אותו פעם, תגיד לי, איזה זכות אחרת חזקה יש לך?

הוא אומר, אני בשמים מחכה לזכות שתלמיד לך בסרט נתתי לו את הסעודה,

לזה אני מחכה בשמים. תבינו, בחיים מתים,

לזה אני מחכה בשמים, שתבינו מה המעלה שעושים סעודת סיום מסכת.

אז בקיצור, אם אדם רוצה לעשות לרתחילה, אומר האדמו״ר בצען, אין בעיה.

גם בחלק מההנהגות של האדמו״ר מלובביץ, אחד מהאדמו״רים של לובביץ, ככה מציינים בספרי האחרונים,

שאחד מהאדמו״רים של לובביץ, זה האדמו״ר האמצעי, אני חושב,

שוב אמר גם, שללכתחילה יש עניין,

וככה הבנתי שיש כזה מנהג בחבלה, זה שכל יום בתשעת הימים עושים סיום מסכת.

זה שוב פעם על ידי יסוד של למצוא את האור בתוך החושך.

דווקא ביום של החושך אפשר למצוא את האור הגדול.

אבל ארבעה ימים זה אומר שלא ככה בכל יום מלכתחילה.

אבל אם אדם רוצה להזדרץ ולעשות סיום מסכת, באמת הוא כותב שזה מותר. הוא כותב את זה גם לגבי פסח,

לגבי פסח יש קורבן את הלילד, שזה לא כזה ברור,

אבל מותר.

אם אדם עושה על סדר לימודו ועכשיו יש סעודה, ודאי שמותר. לכול העלמה, לא מדובר עכשיו על מלכתחילה בכוונה או לא.

אם אדם למד וסדר לימודו הגיע, זה לכולנו מותר, נכון?

איך מותר לו לעשות סעודה?

בן-אדם הזה כל הזמן מביא רק בורקס.

כל הזמן בורקס. ניהל בישיבה בחור שהיה גאון אדיר,

היה מסיים מסכת כלל שלושה ימים.

היה טק-טק. הוא הלך פעם לאחד האדמו״רים,

האדמו״ר הזה אמר לו, שמע,

אולי היה נשוי,

הוא כבר הגיע לגיל 24, אתם יודעים, אצל החרדי זה נקרא זקן הרווקים בגיל 24, זה נקרא כבר עוד מעט סבא.

הוא הלך לאחד האדמו״רים ואמר לו, האדמו״ר, תראה, אתה התיקון שלך זה בסכת ברכות. הוא היה צדיק, מה זה מרעיזה בסכתות.

הוא שמע, האדמו״ר אמר לו, עד שאתה תלמד הרבה ברכות, תדע טוב, בסכת בעל-פה,

יהיה לך סיווג, יהיה לך שידוך.

הוא תפס בסכת ברכות כל היום, ואני מתרבק עליה. טק-טק-טק-טק.

אתה אומר,

עכשיו אבא שלו בעין הרעייה, היה בעל אמצעים גדולים.

כל צהריים סיום הסרט היה בורקס.

בסיום הסרט בורקס, כל צהריים סיום הסרט בורקס, היא בורקס.

בסיום, יש את ה... בסיום, כן?

יהי רצון וכו' וכו', אז כתוב שם רבי ברפפה,

רפרב מרפפה, רבא חי ברפפה.

כן, כל זה, אדוני צועקים לו, יאללה, בורקס ברפפה.

תמשיך לתקתק את העניינים מהר,

תביא כבר את הבורקס.

כן, הוא היה מריא את זה, זה היה את בורקס.

עכשיו, לו יצוייר בן-אדם כזה בא עכשיו ואומר שהוא, חבר'ה, היה בסרט ברכות.

סיים אותה כבר, כי מניין 100 ברכות הוא כבר סיים אותה,

והוא רוצה עכשיו לספר את ברכות, ויהיה בשר.

לכאורה, למה שאני אתן לך בשר?

הרי אתה כל הסעודות, כל השנה, מה אתה מביא בדרך כלל בורקס?

למה אפשר שתביא בגלל תשעת הימים מהרחבותיו לבשר?

יהיה מותר או אסור? באמת זה הנדון.

אז ההגדרה שאמרנו מקודם,

בשם הגרשה זו הרבה, זו הסברה.

אם הבן-אדם הזה בדרך כלל, גם כשמזדבר לו, תשמע, בוא, אני מוכן לתרום לך. אתה תוסיף רק 50 שקל במקום לבנות בורקס ב-70-80 שקל, אני אתרום לך עוד 200 שקל ואז תביא בשר.

אתה מוכן לעשות כזה סיום, אני אתן לך 200, אתה עושה?

למה לא? בטח. מה אכפת לי? במקום בורקס, שאחר יהיה מוכן.

אבל יש אנשים שאומרים, תשמע, עזוב, אני נהגתי בורקס, אל תבלבו אותי עכשיו בשר וזה,

שולל לי גם ביטול תורה, אני יודע מה, עד שבדרך כלל יאכלו בצהריים סדר ב' ייראה בהתאם.

עזוב, בוא נסגור את הסיפור בבורקס וככה נמשיך הלאה.

אדם כזה אסור לעשות בתשעת הימים. למה? כי הוא סוגר את זה בבורקס.

אבל אם אדם שבא לו תורם מוצר ועשה בשר,

ועכשיו דווקא בתשעת הימים בא לו תורם, מותר לו.

זה נקרא שהוא רגיל לבשר. למה?

כי על הצד שהיה בשנה רגילה, ביום רגיל, היה בא לך עכשיו מישהו ואומר לעצמו, אני רוצה ממך בשר. היית לוקח?

בטח שהיית לוקח. אז גם זה היה אותו דבר.

ולכן, גם לזה בסיום הסרט, זוהי ההגדרה.

מה הכוונה? אפילו אם אני לא רגיל, יהיה מותר לעשות סיום הסרט, אם ברגע שבא לי תורם אני מפנק את החבר'ה. אז מותר, אין בזה שום בעיה. מוצאי-שבת,

השבת עצמה אמרנו שאין מדינה לאכול בשר,

גם אדם שלא רגיל לאכול בשר, בשר. זה אותו יסוד, אותו עיקרון, זה הסברה של הגרשה.

אותו יסוד, גם אדם שלא רגיל לאכול בשר, בשר, בשר, הוא אוכל רק סלטים, רק דגים.

אבל לפעמים קורה שהצ'ונט יצא משובח ומפואר בין העמים. לפעמים קורה שהצ'ונט יצא עולמות.

כן, אתה תואם את זה, אתה מרגיש אחת אחרי כשישים.

טוב, אתה אומר לה, גברת, גברת, יאללה, גם בשר, בשר. מה בדרך כלל אתה לא רוצה? יש הרבה כאלה שיש להם חשבונות.

כשהם פותחים את המקרר, הכול כבר עובד.

רוצים לדעת, אני בשרי, אני חלבי, מה נפקמלה על הפיצה, מוצאי שבת רוצים להביא, מה נפקמלה על נס קפה.

אז לא אוכלים יסידה שלישית, בדרך כלל בשר, הרבה אנשים כאלה.

ראוי שהיה איזה צדיק אחד, איזה רב אחד, שכחתי מה שם של האדמו״ר הזה.

הוא היה נותן לו צלחת אורז,

הוא אומר, יש שם בפנים חתיכת בשר?

הוא אומר, שמע, אתה רואה אורז?

הוא אומר, פעם הבאה שימו חתיכה קטנה של בשר.

לא הבינו מה הוא רוצה, חשבו שהוא בשביל הבריאות, איך אולי אתה, ואני יודע מה,

כל מיני דברים, תרכיבים טובים לבשר, הוא יצעיר משהו בפנים.

עוד פעם, דייסה של הבוקר,

דייסה של הבוקר, טוב זה דייסה, אין מה לדבר, אבל הם אומרים לו, עכשיו היה סלט.

יש בסלט חתיכת בשר?

הוא לא אומר, גם בסלט הרופא אמר,

שנים ככה, כל מקום ביקש חתיכת בשר, כל סעודה רבה פרווה, הוא ביקש חתיכת בשר, שום מקום חתיכת בשר קטנה.

מה הסלטה אמר של הישיבה?

לקח קישקיע אחד גדול,

כל פעם זורק לו חלק מהקישקיע שלו, אז הוא זורק.

אחרי כמה שנים בפורים ישבו ככה, הוא שתק קצת יין.

שאלו אותו הרב, הרב ספר לנו, הרב, מה הבעיה?

התמליאן רק כמו שור הבר ולווייתן.

לא נראה שחסר לך שוב ויטמין, ארבע על ארבע, כפול.

שוב ויטמין לא נראה שחסר לך.

מה אתה רוצה בשר?

הוא אמר להם, לא, אני רוצה להיות בשרי.

אני, שאוכל בשר, אוכל פרווה, כשאני מכניס לחתיכת בשר,

אני מכיל על עצמי עכשיו את החיוב של התורה הקדושה לחכות שש שעות. זה דרבנן, זה לא התורה הקדושה, זה גמרא בקופים וחולים. דרבנן, על זה אני רוצה, אני מכיל על עצמי את החיוב הזה, להתחיל ככה.

אנחנו, החשבון שלנו, נשמע, שעולה, כן, כן, נאכל את האייס ככה ועוד, אבל לא החשבון שלו היה בדיוק היפה. הוא רוצה להיות בשרי, רוצה להיות תחת הקדישה. זה עצום.

עכשיו,

אף שאנחנו בדרך כלל לא יכולים רק דגים,

או סלטים, או מה שנשאר, לא יודע מה סלטים.

לא רוצים להיות בשרים, במיוחד אם זה בחורף,

שבחורף באמת בדרך כלל אנשים שמגיעים בחורף, כן, בחורף

יש שיעור בצהריים, אני מוסר שיעור בהלכה בצהריים בשבת,

כן, אז בחורף זה הרבה יותר קשה, בחורף אנשים לא מספיקים להירדם, והם גם באים לך ישירות אחרי הצ'ונט,

אז אתה מקבל אותם ראשון, אתה החדר התאוששות,

אתה חייב להביא זריקות חזקות,

אתה לא יכול לדבר אתם עכשיו פוסקים, למה?

כי זה נפסק באמצע הפוסקים, זה פסק אחר לגמרי.

אז לכן, קשה לאנשים, בייחוד אחרי שנדה שלישים-תשע-ארבע,

בן-אדם כבר כל השבת מתהליך עם הגלגל, כבר אין לו כוח לזוז ברוב כל האוכל.

קשה לו מאוד, אז הוא לא רוצה להיות בשרים, הוא אוכל משהו קטן,

אבל לו יצוייר שיש משהו טעים עכשיו, הוא אוכל או לא אוכל,

אוכל. אז גם אם נפל לו עכשיו בשבת חזון,

פתאום עכשיו דווקא, וזה קורה תמיד, כן, הפוך מתי תמיד,

פתאום עכשיו בשבת חזון שכביכול ישינן קצת, להוריד קצת בהנאה,

פתאום בא לו עכשיו בשר מישהו באח.

יאכל או לא יאכל? ודאי שיוכל. למה?

על-פי הסברה של הגרשת. כי באמת, אם היה כולך באמצע השנה ככה, היית לוקח, לוקח.

אז זה לא נקרא במיוחד. זה לא שאתה מערים במיוחד וככה הוא עושה.

זה למעשה,

זה יסוד שיצא בפוסקים. זה לגבי שבת.

מוצאי-שבת מגיע,

האם מותר לאכול במוצאי-שבת מהבשר או אסור לאכול בסעודה רביעית?

אדם שרגיל לאכול בסעודה רביעית בשר,

יש הרבה אנשים שאינם אלה, לא זוכר לפרי בטן וכו', הולכים לרבנים הגדולים, מה אומרים להם?

תהדרו בסעודה רביעית.

היה איזה אחד שכחתי מאמר,

אחד אמר לי שהוא הלך עם ה... כן, כן,

אחד הצדיקי ואחד האדמו״רים. האדמו״ר מי? האדמו״ר מסבר״ן?

האדין של הרב לוי צריך להגיד את התשובה. הוא אמר למישהו, אתה תעשה סעודה רביעית, שעתיים,

ויהיה לך פרי באטן. אני גם זוכר שהיה איזה זוג שגם שלח לה רב חיראריה, הוא אמר להם, תהדרו בסעודה רביעית, שתהיה לכם באמת סעודה רביעית עם כל הכוחות,

כמה שיותר לשיר שירים ולספר סיפורים מהבעל שם טוב וכו',

יהיה לכם פרי בית, אין לכם מה לדאוג.

אם אדם רגיל לאכול בסעודה רביעית בשר,

מותר לו גם בימים האלה, ממה שנשאר ברחמים, מותר לו גם לאכול בשר גם במוצאי שבת ובזבז, זה גם חלק מהמצווה.

מה הדין אברך בעל הכולל?

אין לך שקט בבוקר לאכול, בדרך כלל ביום ראשון אחרי השבת.

פתאום בצהריים הגוף מתחיל לחזור למסלול חול, עד הסבתא במסלול שבת, זה פחות או יותר מסלול שזע.

מסלול חול, אברכה, לא זמן להתארגן, רץ לכול, להגיע בזמן והכול.

עכשיו הוא נזכר שיש לו עכשיו במקפיא שם, וזה בא במקרר.

קופסה עם תשונט, יאכל או לא יאכל,

הלכה למעשה מותר.

אם זה בן-אדם שרגיל לאכול בדרך כלל משהיריים של שבת, ראוי שהרבי ציון, רבא שאול,

היה תמיד אמר לתלמידים שלו,

חבר'ה, תעזבו אותי מהאוכל שלהם, חשבים,

תביאו לי מהצ'ון של שבת, אני רוצה לגרע עד משהיריים של שבת.

אז הוא אומר בפסקי תשובות, וגם בחזונית זה מובא, שאם אדם רגיל לאכול, בדרך כלל רגיל לאכול משהיריים של שבת, ודאי שגם כאן הוא יכול לאכול ואין בזה שום בעיה.

למה? כי זה לא נקרא אכילה במיוחד, זה נקרא עדיין אכילה של מצווה וגם של אוהב אל תשחירי, זה גם גדר של המצווה,

לכן מקרה אדם מותר. פה יש יותר צד להחמיר.

ודאי שיש יותר צד להחמיר,

אבל גם מי שמקל בזה, ודאי יש לו על מה לסמוך. ככה אומר אלוקד יוסף,

כך אמרתי לכם גם בפסקי תשובות, בשמורת שבת ככה שם כשהוא מדבר באמת על השבת הזאת, גם שם באמת מה הוא מקל בזה? לכן למעשה עדיף להחמיר,

אבל מי שמרגיש שבאמת יש כמות אדירה והוא לא רוצה לזרוק, מותר.

לגבי ילדים קטנים שעדיין לא הגיעו גיל חינוך, אין שאלה מותר לתת להם בשר.

ילדים שהגיעו כבר לגיל חינוך יותר מזה,

הגיעו כבר לחינוך שהוא יותר קצת מהדבר,

אז כאן, הילדים הללו, יש עניין להחמיר להם קצת יותר,

ולא לתת להם בשר, אפשר לתת להם עוף. למה? כי בעיקר הדין,

הבשר שלנו,

והוא הדין גם לגבי העוף, גם הבשר שלנו וגם לגבי העוף,

יש עוף שהוא לא קרב למזבח,

ובשר שלנו גם לא קרב למזבח. זה לגבי סעודה המפסקת, נתבלת את זה.

כל הבשר שנאסר לאכול זה רק בשר שלמים.

בשר שהוא בשר שלמים זה בשר שאדם שלם שהוא אוכל אותו.

הבשר שלמים, כשהגמרה אומרת בחגיגה, וגם במסכת פסחים, בסכן עמוד ב',

שאין שמחה אלא בשר ויין,

זה רק בשר שהוא ראוי לקורבן.

בשר שהוא ראוי לקורבן, זה הבשר הזה הוא אסור.

אבל בשר שהוא לא ראוי לקורבנות,

בשר שהוא רגיל, הוא לא ראו לקורבנות,

הבשר הזה בעיקר דיר מותר.

עוף ראו לקורבן? אין קורבן בעוף.

בשר שעבר על שלושה ימים,

בשר שעברו עליו שלושה ימים כבר לא ראו לגבי המזבח.

בשר שכבר נמלח, זה נקרא בשר מליח.

בשר מליח שהוא כבר לא טרי, כבר עברו עליו שלושה ימים, שני ימים ולילה אחד,

הוא כבר לא קרב לגבי המזבח. אם הוא לא קרב לגבי המזבח אז זה לא בשר.

אם זה לא בשר אז אין בעיה, הגמרא בבטרה, כל המקור של הדברים האלה שלא אוכלים בשר ויין זה הגמרא בבטרה, שהגמרא אומרת שהיו אותם פרושים של אחריו הבית, לא רצו לאכול בשר ולא יין.

בא אליהם הצדיק, אמר להם, מה פתאום, מה זה בשר ויין?

אין דבר כזה, איך תחיו? אמרו לו, נחיה מהשאר, מהפירות.

אמרו לו, בשר?

הרי אין קורבנות, איך נאכל בשר?

אמר להם, אין קורבנות, איך תאכל בשר?

אז איך תאכלו פירות? גם פירות, יש ביכורים?

אמרו לו, טוב, אתה צודק, אז גם פירות נחמיר.

צריכים לתקן להחמיר להם חוברות,

בסוף היה איזה צד שהם צדקו, אמרו, אנחנו נאכל איזה משהו שלא ראוי, איזה פירות שלא ראוי לביכורים.

ואמר להם, ואף על-פי כן, אין גוזרים גזירה לציבור,

אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

כן, יש בזה נידון ארוך.

אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. עכשיו, זה היסוד מהגמרא במסכת בבא בתרא.

עכשיו, משם למדו שטוב, אנחנו לא יכולים כל השלב כולה להיות פרושים,

אבל לפחות בשבוע, בתשעת הימים האלה למחמירים,

או אלה שמחמירים את זה בתמוז, כמו שכתב מרן שם,

אז לפחות שיהיה לפי גדרי ההלכה, תחמיר.

אבל מה יש להחמיר?

בבשר של שלמים,

בשר שגורם לשמחה, בשר שלא מביא לשמחה.

בשר שכבר עבר עליו שני ימים ולילה אחד זה לא בשר של בשמחה,

זה נקרא בשר מליח. מה זה נקרא בשר מליח? זה בחוק רשי ותוספות. רשי טוען, הבית-הס�יבי זה שם בתקנ״ב,

רשי טוען שמה זה נקרא בשר מליח?

תכלס, בשר שמלחתי אותו,

בשר שעבר מהשחיטה שלו,

ובגלל זה מלחתי אותו.

התוספות אומרים לא. זאת אומרת, אפילו אם עברו עכשיו 30 יום מהשחיטה,

30 יום זה עדיין לא נקרא שהוא עדיין כביכול כבר לא טעים.

תכלס, מאז שפגע בו המלח.

רש״י מבין מאז שעברו עליו שני ימים ולילה אחד, שאז בדרך כלל הם הולכים וזה כבר הבשר שמותר.

זאת אומרת, לא, מאז שפגע בו המלח. היום רוב הבשר שאנחנו מקבלים זה גם לפי רש״י וגם לפי תוספות.

הבשר הזה הוא כבר לא נקרא בשר קלאסי.

הוא לא. אז היום אנחנו לכאורה צריכים לאכול חופשי.

חופשי. מרן אמר, אף על פי חיל מצעד המנהג אסור.

מרן אמר, אפילו שבאמת מצעד הדין הם באים עכשיו לדון בזבורת, בסברה ודאי שמותר, זה לא הבשר שקרן לגבי המזבח, אז אין בעיה לאכול.

הרי כל העניין זה שלא לאכול ממה שבמזבח לא אוכל,

אבל זה לא נאכל. אומר מרן, אף על פי חיל המנהג.

אומר המשטרה ברורה גם בעוף המנהג.

למה? כי גם בעוף אנשים קוראים לזה בשר.

יש סברה בפוסקים להגיד יותר מזה,

שפעם הם הרגישו את הטב של הבשר. אז זה היה הבשר שנאסר להם, בשר אחרי שלושה ימים לא נאסר להם.

אבל היום אנחנו הרי לא מרגישים את הטב של הבשר. היום הרי הכול טעים לנו. מה, יש מישהו שיודע להרגיש את הטב של הבשר? זה הבשר שלנו היום. אז ודאי שצריך להחמיר. זה לא סתם מנהג שמרן כתב,

אלא היום זה יהיה הלכה למעשה.

לכן, כמו שאמרתי, למעשה, בגלל שכל הדברים האלה יותר קלים קצת,

אז לכן ילד שהגיע לחינוך וצריך באמת קצת מאמנות של בשר,

אפילו שבאמת הגיע לחינוך, למרות שכדאי מאוד להחמיר בעניין הזה.

זה לגבי השבת הזאת שצריך לעבור. ההנהגה בשבת, כמו שאמרתי, ההנהגה בשבת היא הנהיגה רגילה,

לא צריך להראות סימני אבלים בשבת, כמו שכתב הרב, לכבד דעת.

להתנהג בשבת הכול כרגיל.

הגענו עכשיו לערב תשעה באב.

ערב תשעה באב, יש כבר את ההלכות היותר קרובות בערב תשעה באב, זה הלכות שהן כבר יותר קרובות תכלס, הלכה למעשה, למה שכתוב בדינא דגמרא.

זה גם כתוב בגמרא מסרט תענית שאסור בשבת הזאת. שבת זה ממוצע שבת.

כשאני אומר שבוע שחל בו, מה הפירוש במוצא שבת.

ממוצא שבת אסור להסתפר, ואסור לכבס וללבוש בכובס, זה מה שאמרנו. זה גם דינא דגמרא. זה לא מנהג.

אבל עכשיו לגבי המאכלים זה היה עד עכשיו מנהג.

הגענו לערב תשעה באב. כאן זה כבר גם דינא דגמרא, גם לגבי המאכלים. בגמרא בתענית כ'-4 במרות הגמרא אומרת,

ערב תשעה באב לא יאכל אדם

בשר ולא ישתה יין ולא יאכל אדם שני תבשילים.

זאת אומרת, כאן זה כבר נהיה דינא דגמרא. גם התימנים, כשהתימנים נוהגים,

חלק מהם נוהגים,

שאוכלים בימים הללו, כן אוכלים בשר,

אבל בשעידה מפסקת ואי-אפשר לאכול בשר. למה? כי כבר זה נקרא דינא דגמרא. ומחמת זה נקרא דינא דגמרא, אז מה יהיה הדין?

יהיה אסור להם לאכול בשר ואסור לשתות יין. גם אנחנו הספרדים, לפי פרי האדמה שאמרנו, שמקלים לשתות יין שעת הימים,

פה כבר אסור בסעודה המפסקת רק לא לשתות יין ולא לאכול בשר וגם לא לאכול שתות תבשילים.

אז בשר ויין, רוב העולם כבר אין להם נפקא מינה, כי לא אוכלים כבר שעת הימים.

יש יותר מזה, יש פוסקים שאומרים,

הרב עוזר פוסק בשיעות שבט הלוי,

שלא רק שאסור לאכול בשר ויין,

אלא גם דבר שהוא נגיעות בשר,

גם דבר שהוא רק בלונר בשר, גם אסור לאכול אותו.

זה בעצם במשטרה ברורה. המשטרה ברורה אומרת שנהגו לאסור גם תבשיל של בשר.

מה זה נקרא תבשיל של בשר?

הבשר עצמו זה דבר שהוא בשרי, זה בשר עצמו, זה הבשר.

תבשיל של בשר זה משהו שאתה שם אותו בתוך הבשר. בוא נגיד עכשיו את שונט, יש לי עכשיו תשונט חמין,

בתוך החמין הזה יש לי עכשיו תפוחי אדמה.

תפוחי האדמה שנמצאים בתוך החמין,

תפוחי האדמה הללו נקראים תבשיל של בשר. הבשר זה הבשר עצמו.

תפוחי האדמה שבתוך הרמין לא נקראים בשר עצמו, הם נקראים תבשיל של בשר.

הרוטב, יש מחלוקת אם הרוטב נקרא בשר עצמו או שהוא נקרא תבשיל של בשר.

הפצרי תשובה מביטים בסימן צדיקי, האם הרוטב נקרא תבשיל של בשר או שהוא נקרא בשר? זה גם בסימן פטט וגם בסימן צדיקי.

שם מדובר לגבי ביצה, למשל, ביצה שנמצאת בחמין.

האם הביצה הזאת נהיית בשרית או שהיא לא נהיית בשרית,

הלכה למעשה היא נקראת בשרית. אה, אבל יש לה קליפה.

הגמרא אומרת שהקליפה הזאת היא מחוררת. יש רחוקת בראשונים להסביר אם זה באמת מחורר בפועל,

שבאמת זה מחורר, כי אנחנו לא רואים את החורים. הרעיה שאתה שם ביצה עכשיו בתוך החכמים,

היא עושה לך חומה.

כן?

מה זה? היא עושה לך חומה.

בפנים? למה? אתה פותח אותה לחומה בפנים.

יש לה גם אתר של הערבים.

תשימו אותה בתוך תה,

יש כאלה שרוצים לעשות כאילו חמין,

דמי,

שמים בתוך תה, יוצא לך גם דבר כזה.

השאלה הראשונה בראשונים,

האם הפשט הוא שהיא מחוררת רק, אנחנו לא רואים,

או שלא, היא לא מחוררת רק, יש לה את האפקט של הבליעה והפליטה.

היא לא מחוררת רק את האפקט, זה במחלוקת בראשונה בסימן צדיקי.

אז הביצה הזאת ותפוח-האדמה נקראים תבשיל של בשר.

הם לא הבשר עצמו,

הם נקראים תבשיל של בשר. מה נפקא מן הסתם לגבי בשר וחלב? נפקא מן השם שלפי דעת מרן לא צריך לחכות שש שעות. מרן טוען, אם אדם אוכל עכשיו תפוח-אדמה בתוך החמין ורק את התפוח-אדמה נגעת, לפי מרן מותר אחרי זה לשטוף את הפה ולאכול חלב. זה לפי מרן.

אנחנו לא פוסקים את זה כמו מרן, גם הספרדים לא פוסקים את זה כמו מרן, פוסקים את זה כמו הרמ״ש. הרמ״ש כתב שגם תבשיל של בשר זה כמו בשר,

וגם הרב בהליכות העולם פוסק את זה בחלק ז' ואומר שמי שלא מחמיר את זה הוא פורץ גדר,

פורץ גדר ישפיע לו נחש. זאת אומרת, אפילו שזה מותר לפי מרן,

אסור, מחמירים את הדבר הזה. למה? לגבי בשר וחלב החמירו.

עכשיו השאלה, האם גם לגבי הנקברון, האם גם לגבי תשעת הימים,

גם החמירו בתבשיל של בשר או לא?

אז המשטרה ברורה כותב שבתבשיל של בשר מה יהיה עדין? אומר המשטרה ברורה,

בתבשיל של בשר כן, גם יהיה אסור.

אומר הרב אוזנר, אם תבשיל של בשר גם עצור מצד המנהג ועל-פי המשטרה ברורה בשם המגן אברהם,

אז ממילא גם עכשיו עוגיות מפושדו.

טוב, לאשכנזים זה לא שייך, אני לא יודע אם הם יאכלו עוגיות מפושדו אחרי הפסח, כי לפי שיטתם חלק מהם שמחמירים,

אבל יש הרבה פוסקים, הרב בחווי דעת אומר שזה מותר לקרוא לעלמה עוגיות מפושדו.

זאת אומרת, בהלכה עוגיות מפושדו ודאי מותרות, בהלכה.

רק המחלוקת מה הולך שם, וגם שם יש רבנים גדולים שמעידים שהכול בסדר.

אז עוגיות מפושדו, אדם עכשיו רוצה לאכול את העוגיות האלה של מפושדו,

סומך על הפוסקים שמתירים בשופי, בלי בעיות,

רוצה לאכול אותם, מתי הוא נזכר לאכול אותם?

שכח שזה היה בפסח, לא אכל בפסח, רוצה לאכול עכשיו, בתשעת הימים.

אומר הרב אוזנר, אסור לאכול. למה? הם ביין.

הרי זה כל העניין, שיהיו במי פירות. בגלל שהם ביין,

אם מגן אברהם אמר שמה שתבשיל של בשר מה אתו הוא גם אסור מצד המנהג. אומר הרב אוזנר, הוא הדין גם לגבי מה?

לגבי העיסה שגם היא ביין. כך פוסק הרב אוזנר.

יש מקלים בזה יותר, יש פשוט פיתוחי חותם,

נראה לי פיתוחי חותם, שם דומה מאוד,

שהוא אומר שלא, לא מחמרים את זה עד כדי כך, כי גם זה מנהג על מנהג.

הבשר הוא שמו עליו.

למה בשר הוא יותר חמור וגם תבשיל של בשר חמור?

כי הבשר זה נקרא שמו עליו. מאיפה לומדים שהבשר זה שמו עליו?

הגמרא אומרת, זה כמו גזירה לגזירה כזה. הגמרא אומרת,

מאיפה לומדים איסור שש שעות?

אומרת הגמרא, לא מאיפה לומדים שש שעות? הגמרא של דף כו' בחולין.

והבשר עודנו בין שיניהם. שואל את הגמרא, האדם אכל בשר, יכול לאכול חלב?

אומרת הגמרא, אי-אפשר. למה?

כי כתוב הפסוק, והבשר עודנו בין שיניהם.

מזה שכתוב שהבשר עודנו בין שיניים, אתה רואה שאפילו כשהבשר כבר נבלע בבטן,

מחשיבים אותו כאילו מה הוא, כאילו בין השיניים.

הבשר שמו עליו. עדיין, כשאדם אוכל בשר,

הוא מרגיש את זה בין לפי רש״י, שזה עניין של טעם החיך, שזה עובר בחיך,

בין לפי הרמב״ם, שזה עניין של השיניים,

שזה נמצא, הבשר עדיין בתוך השיניים. הבשר שמו עליו.

אבל הגבינה, או שאר הדברים, אין שמה עליה.

אני אסביר.

למשל, האדם עכשיו מחב גבינה,

הוא יכול לאכול אחרי זה מיד בשר?

אם זו גבינה, רגע, ודאי יכול. אם זו גבינה קשה,

גבינה שהיא קשה, אומר הרמב״ם, אם זו גבינה קשה,

גבינה מאוד מאוד קשה, צריך לחכות שש שעות. היום אין לנו הרבה גבינות מצויות, הן יקרות מאוד.

לגבי גבינת צהובה, הרב זקייב כותב בספר הבית היהודי, הוא אומר שמי שמחמיר לחכות בגבינת צהובה חצי שעה,

יחמיר חצי שעה.

ויש כאלה שמחמירים שעה, כמו שהרמב״ם כתב, בכל בשר ובחלב, אז בגבינה הזאת הם מחמירים שעה, אוכלים גבינה ורק אחרי שעה אוכלים בשר.

דעת הרב עובדיה שזה מותר מייד. הרב עובדיה אמר שגם הגבינה הצהובה שלנו, זו לא הגבינה הקשה, שהרמב״ם דיבר עליה אפילו.

מותר לאכול, אין שום בעיה.

אבל בואו נדון בסברה.

למה אסור בגבינה?

אם אני מדבר מצד טעם,

אז גם לגבינה יש טעם, גבינה קשה, משובחת, גבינות משובחות,

אבל אומר התז, מה פתאום? יש סברה להגיד שבגבינה אפילו יהיה לה טעם ואפילו תהיה לה הרגשה שכל כולך מרגיש אמנוני,

עדיין אתה יכול לאכול ביד בשר. למה?

כי גבינה, לא מצינו בפסוק שנקראת גבינה גם אחרי שהיא בלועה.

בשר, גם אחרי שהבשר בלועה, מצינו בפסוק שמה נקרא בשר אדוני בן שבעיהם,

אבל בגבינה לא מצאנו את זה.

אז לכן פה זה יותר קל. רק הבשר, המגן אברהם החמיר כשמו עליו,

אבל מה שאמרנו ביין אפשר לדחות לכאורה, כי עדיין אין שום עליו על-פי החשבון הזה. כן, למעשה זה כל זה לאשכנזים, כי הספרדים אמרנו שביין,

מעיקר הדין אפשר להקל בדבר הזה.

התימנים,

מעיקר הדין מותר להם לאכול בשר ולשתות יין עד הסעודה המפסקת.

חופשי קבע, זה לתימנים,

התימנים מותר להם לאכול עד הסעודה המפסקת בשר ויין.

סעודה המפסקת כבר אסור להם לאכול, סעודה המפסקת זה לא אסור.

בסדר? סגור העניין.

עוד משהו לגבי המנהגים?

כל משהו לגבי המנהגים סגרנו עד עכשיו עד ערב תשעה באב.

יום שני, ערב תשעה באב, אז אמרנו, כאן זה כבר נכנס לדינא דה גמרא,

שאסור לאכול שתי תבשילים, לא בשר ולא יין, לכול עלמא, תימנים, ספרדים, אשכנזים, לכול עלמא.

טוב, יפה מאוד. מה זה נקרא שני תבשילים?

מה הפסקת שתי תבשילים? אז אנחנו יודעים שתי תבשילים. בוא נגיד עכשיו, הבן-אדם עושה תבשיל אחד של מקרונים ותבשיל אחד של אורז.

אורז ומקרונים. לדוגמה, זה נקרא שתי תבשילים. זה אחד.

זה מפורסם, שני תבשילים.

מה יהיה הדין, אבל עכשיו יש לי כאן אורז ועוד אורז.

זה נקרא שני תבשילים או לא?

קחתי אורז בסיר אחד ועוד אורז בסיר שני. זה גם נקרא שתי תבשילים או לא? זה מחלוקת בראשונים.

כיוונת, בוא תראה מה רחוקת בראשונים.

יש רחוקת בין רבי גאון לבין ארית סגיאת.

רבי גאון טוען

שאם זה אותו קטנית,

דהיינו, זה אורז וזה אורז,

זה נקרא סוג אחד, זה נקרא תבשיל אחד.

אפילו שזה אורז מלא,

זה אורז לבן,

זה אורז, אני יודע מה, יש כל מיני שמות, אקרובטי וזה אורז אטלטי,

אפילו שזה ככה וזה ככה,

אומר לך רבי גאון שם קטנית חדי.

איך קוראים לזה? זה אורז? זה נקרא תבשיל אחד.

כך אומר הרבי הגאון.

אבל ארית-סגיאט אומר לא.

אומר ארית-סגיאט, מה פתאום? הולכים לפי הטעם.

אם האורז הזה הוא אורז שהוא מלא,

אז זה טעם אחר.

והאורז הזה עכשיו הוא אורז לבן, טעם אחר. זה נקרא שתי תבשילים. אסור לאכול את שתי הסוגי האורז הללו.

ובוא הדין לה הכול.

יותר מזה, אם זה עם כורכום וזה עם פפריקה,

מתובעל אחרת, גם אסור. זה נקרא שתי תבשילים.

זה בלילה רכה זה בלילה עבה, זה נקרא שתי תבשילים, וכך מרן פסק להלכה.

מרן פסק להלכה שאפילו שהתבשיל הוא אותו תבשיל,

אפילו שהאפקט של התבשיל הוא אותו דבר, זה תכל'ס אחד הוא אותו דבר,

מכל מקום, בגלל שהטעם שלו שונה מהעדין זה מותר, זה אסור, וזה נקרא שני תבשילים.

עד כאן סגרנו עסק, כך מרן פסק להלכה למעשה.

מה יהיה הדין, למשל, שימו לב טוב עכשיו, במג'דרה?

מה היעדים למשל במג'דרה? מג'דרה זה אורז עם עדשים.

האם יהיה מותר לאכול לכאורה? זה שני מינים, יהיה מותר לאכול או לא.

בואו לא נתחיל עם המג'דרה.

מג'דרה זה הכי קל בעולם. ביחד, ביחד. יפה.

מבחינת רבעי זה אותו תפשי,

זה הולך לפי השם.

אבל לא התפשיום ככה, זה שם העזמניות.

יפה, נכון, אומרים טוב.

עכשיו בואו נראה. אז בואו ניקח את זה קל. בואו ניקח, עכשיו אני רוצה עכשיו במיוחד

לשים בסיר אורז,

לשים מפנים, תפוחי אדמה וגזר.

זה יקרה לי תפשיל אחד, שזה יקרה לי שתי תפשילים.

תקראו לזה אורז עם תפוח אחד. בסיר אחד. זה יהיה תפשיל אחד ושתי תפשילים.

יש לי איזה אוכל בוכרים.

אשפולוב? לא, לא, אשפולוב.

אשפולוב, כן. גזר ומטר.

כן, זה אשפולוב בלי בשר, יגידו לך שזה חלבי, הבוכרים. בוכרים זה נקרא שם חלבי, זה לא נקרא מוצרי.

טוב, בקיצור, נמשיך הלאה.

אז יש לי עכשיו אורז עם כל מיני דברים. בוא נגיד, שמתי עכשיו אורז,

שמתי עכשיו גרגירי חומוס,

שמתי עכשיו גריסים, בפנים.

יש דעות. הביור ההלכה לומד בדעת מרן השולחן ערוך,

שלפי מרן השולחן ערוך זה נקרא תבשיל אחד.

כי בגלל שהם באו בסיר אחד ובאו בתור תבשיל אחד, אפילו אם יש לי כאן אלף מינים זה תבשיל אחד.

כך אומר הביור ההלכה בדעת מרן, אבל גם מרן בעצמו אמר, יש להיזהר.

יש להיזהר שלא לעשות ככה, שזה נקרא שני תבשילים.

אומר רבי הולכה, בזה שמרן אמר יש להיזהר זה לא הלכה.

כן, יש הרבה מקומות למרן,

ש״ב ציו״,

וגם בהלכות דידה בסימא קפט, שמרן אומר יש להיזהר,

מרן לא מתכוון שזוהי ההלכה,

אלא ככה ראוי להיזהר, יש להיזהר שלא יהיה ככה, אבל זו לא הלכה. כן, מרן גם בקכ״ב,

שם לגבי הגלת כלים, לא באורך תא ויורד דעה בקכ״ב,

זה לא הלכה, אלא זהירות בעלמא.

אז אומר רבי הולכה, לפי דעת מרן מעיקר הדין, לוקחים סיר עכשיו, שמים בפנים את כל העולם, בתוך הסיר, את כל הג'מא,

מה היה הדין?

זה נקרא תבשיל אחד מותר לאכול.

כן, ככה מותר על-פי ההלכה, אבל ודאי שלא עושים, ככה מחמירים בזה. במה אנחנו כן מקלים?

במה אנחנו כן אפשר להקל בדיעבד? מה אפשר כן להקל?

אם אדם עכשיו בא ועכשיו יתארח באיזה משפחה, הביאו סידה מפסקת, מה הביאו עכשיו?

אורז עם תפוח-אדמה מבושל.

במקר הדין אפשר להקל בזה. למה?

לא יודע, עם תפוח-אדמה אי-אפשר להקל בזה. סליחה, עם גזר מבושל, לא עם תפוח-אדמה. עם גזר.

עם תפוח-אדמה לא נקל בזה, זה נקרא שתן תבשילים רק כי יאכלת אורז ולא תפוח-אדמה.

אבל אם הביאו עכשיו גזר עם אורז והוא התבשל באותו סיר, מקרד אין אפשר להקל. למה?

כי יש בית-יוסף בסימן תקנב, אומר רב יוסף,

שיש ראשונים שטוענים, אני מביא את זה בשם הרמב״ן, בשם משומרים,

שיש ראשונים שטוענים שכל דבר שנאכל כמות שהוא חי, מעדין,

אין בזה בעיה של תבשיל.

כל דבר, יש לי עכשיו גזר, נכון? גזר נאכל כמות שהוא חי, נכון? אני עכשיו מבשל אותו.

זה נקרא תבשיל?

זה לא נקרא תבשיל. למה? כי אני אכלתי גם לעלות בנו שהוא חי.

זה גם אותה דפקא מילה לגבי בשולי עקום.

למשל, למה בפירות שנאכלים חייהם הם בשולי עקום?

כי כל העניין שאסור הרי לאכול מהתבשיל לגויים, למה?

שמא יהיה בעיה של חתנות ביניהם.

פה, כן, מחוקת בראשונים גם מהטעם. אבל לפי הטעם הזה, זה כל הבעיה, נכון? אבל דבר שנאכל כמות שהוא חי,

שהגוי בישל, הוא לא עשה לי טובה, יכלתי לעלות גם בלי זה. זאת אומרת, התבשיל בדבר שכבר יכלתי לעלות בנו הוא לא כזה בעייתי, כי כבר יכלתי לעלות גם בלעדיך.

אתה לא מחדש לי הרבה.

אז אומר הרב בית-יוסף, כאן אפשר לעשות ספק ספקה. כי ככה, ואם על-פי הרב בית-יוסף עושים ספק ספקה, מה הספק ספקה?

ספק הלכה כמו מרן, שהביעור הלכה דייק במרן שמעדין,

שאם יש לי כאן אורז וטבורי-אדמה וגריסים באותו סיר, כל הסיר מצרף אותם, זה נקרא תבשיל אחד.

ואפילו שאנחנו מחמירים בדבר הזה, הוא עלייה להלכה כמו אותם פוסקים שראו שכל דבר של אחד כמו שהוא חי הוא לא נקרא תבשיל.

אנחנו לא פוסקים את שתי הדברים האלה להלכה, אבל כשמצטרפים שתיהם,

מצטרפים אותם להלכה.

לכן גם את זה אפשר להחמיר, לא להגיד לאישה שתכין את זה עכשיו בגלל שזה מותר. זו לא מצווה, זה לא הופך להיות מצווה שמותר,

אבל בגלל שיש כזה צד, ואם הגעת לזה בכזה מקום, ידעו לך כזה תבשיל,

אז מותר מעיקר הדין. עכשיו שימו לב טוב,

מג'דרה או דג מטוגן, הרי דג, מה עושים על הדג?

שמים עליו ביצה, דג מטוגן, תגלים אותו,

שמים עליו ביצה או קצת פעורי לחם ודברים כאלה, זה נקרא תבשיל אחד או שתי תבשילין.

פה כבר זה נקרא לכולם, כאן זה נקרא לכולם תבשיל אחד. למה? כי זה רגילות, כמו שאמרתם.

המג'דרה הזאת והדג ששמים עליו את הביצה זה כבר רגילות לכולל עלמה קרה לאכול. אז בגלל שזו רגילות אז ודאי לכולל עלמה זה נקרא תבשיל אחד אפילו שהוא מורכב משתיים.

אז לכן, אם זה עכשיו דגים שעליו יש ציפוי של פירורי לחם או ציפוי של ביצים ודברים כאלה, זה נקרא תבשיל אחד, אין בזה בעיה.

אין בזה בעיה שיש שני תבשילים,

אלא שיש בעיה עם הדגים. מה הבעיה? שימו לב טוב, כותב הטור,

זה סימן תקנב, וגם ככה כותב השולחן ערוך,

גם באותו סימן שמסעודה המפסקת לא יאכל בשר לא אשתה יין לא שתי תבשילים ולא לאכול דגים.

לא לאכול דגים בסעודה המפסקת?

מה הבעיה לאכול דגים?

בגמרא כתוב בשר יהיה עם שתי תבשילים.

לא כתוב בגמרא דגים.

אומר הגאות והדהרות על הטור,

במקום להגיד דגים נגרוס גדיים.

במקום להגיד דגים צריך להגיד גדיים, זה לא ייתכן להגיד דגים. מה הבעיה? איפה כתוב בגמרא?

אז במקום זה תגיד גדיים.

למעשה אומר המגן אברהם, מה פתאום, אל תעשו לי שינויי גרסאות,

כתוב בטור במשכן דגים, הכוונה לדגים.

אבל אמרנו שדגים זה לא בשר.

אומר המגן אברהם, יש לפעמים מקומות שקוראים לדגים בשר. זה לא באמת נצטער עכשיו שש שעות בשבילם.

אנחנו לא נגיד עכשיו שהדגים באמת שש שעות בשביל הדגים הללו. לא.

אבל הוא אומר, עצם העובדה שזה נקרא בשר. רציתי להגיד אולי שיש ראיה, הגמרא וכו' לגמרא אומרת,

אומרת הגמרא, כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים.

אז אתה רואה שהוא נקרא בשר,

והגמרא גם אומרת שם באמת בהמשך,

בקד לתא אומרת הגמרא זה נקרא בשר.

אומנם זה לא בשר הלכתי שיש שעות,

אבל קוראים לזה בשר דגים וחגבים וזה נקרא בשר, יש להם בשר.

אמר המגן אברהם, בגלל שהמדינה כאן לאסור בשר. ולמה אנחנו מסירים בשר?

הרי בואו נבין יותר בעומק את המגן אברהם. הרי אמרנו היום שכל הבשר שלנו זה לא הבשר שמדובר, נכון?

כי הבשר הזה ממילא לא רואה למזבח, ואם הוא לא רואה למזבח אז זה לא הבשר הקלאסי המדובר.

אז ממילא גם דגים.

דגים גם, אם זה עושה לשמחה,

אם זה עושה לשמחה הדגים הללו, ויש דגים שמסמכים הרבה יותר מבשר,

ואדם תואם דג טוב, אז ודאי שזה משמח גדול, לכן אומר המגן אברהם, יש להימנע מהדגים.

כך אומר המגן אברהם. אז בואו נזכור, מגן אברהם אומר דגים אסור, או בעצם שעודה מפסקת הוא מותר?

אסור, אומר המגן אברהם. טוב, אנחנו עכשיו מכירים את המגן אברהם,

מכניסים אותו כאן בפנים, המגן אברהם אומר בראש אסור.

נגמר. אסור לאכול דגים בשדה מפסקת.

הגאות והראות אומר מותר.

זו טעות בשולחן ערוך, זה לא טעם.

לאכול היום דגים עד הסעודה המפסקת, אני דיברתי על זה באיזה מקום, מי שהתקשר אליהם אמר, אמר, כבוד הרב, מעכשיו דגים אסור,

התכוונתי רק לסעודה מפסקת.

הסעודה המפסקת, אסור לאכול דגים על-פי המגן-אברהם.

ככה הוא טוען.

בשורה הנוח כתוב ככה,

והמשטרה ברורה גם מיישבת את המינה קצת, על-פי המגן-אברהם.

אבל בואו תראו שלכאורה למגן-אברהם הזה יש קצת בעיה.

קצת בעיה עם המגן-אברהם, מה הבעיה?

הרי קודם דיברנו, מה יהיה הדין עכשיו, דג וביצה שעליו?

זה נקרא תבשיל אחד או שתי תבשילים? מה אמרנו?

זה נקרא תבשיל אחד.

אומר המגן-אברהם, ואף-על-פי שיש פוסקים שאומרים שזה נכנס שתי תבשילים,

הלכה למעשה דג וביצה שעליו, מה זה נקרא? תבשיל אחד, ומותר לאכול לזה, תבשיל אחד.

היי,

המגן-אברהם אומר, מותר לאכול דג עם ביצה תבשיל אחד?

הרי אתה אומר שלך שאסור לאכול דגים בכלל.

אז יש שוטר הדד רוצה להגיד ככה, הוא אומר, יש הבדל איזה דגים.

אם אתה מביא דג, שובח ומפואר בין העמים,

דג שראוי להתכבד. זה מה שדיבר על מגן אברהם.

אבל דגים קטנים מחבלים כרמים, זה בכלל לא נקרא דג, זה בכלל לא אוכל נקרע.

זה מה שתכוון על מגן אברהם. ככה הוא יושב במגן אברהם. לכן יוצאת לנו עכשיו הלכה למעשה.

הדגים הנקרתיים, שהם דג, לא מצפים אותם ללכת, ולכן אין בו את העניין של דגים.

לא משנה, אבל מה שלא יהיה, הוא אמר שבכלל אסור לאכול. אמר שהדגים אסור לאכול.

אתה אומר היוקרתיים, לא זה, אז אלה הם לא דיבר. הבנתי אותך.

אתה אומר, היוקרתיים לא מצפים אותם, אז אלה הם לא נכנס להם.

כי זה הדגים הפשוטים. כן, כן, זה נכון. חזק.

יכול להיות, יכול להיות גם.

אז ככה יצא במגן אברהם. אז יצא לנו עכשיו על-פי החשבון במגן אברהם, ככה יצא.

מי שרוצה לאכול בסדה מפסקת דגים, אי-אפשר להגיד שהוא פושע. זה מותר מעיקר הדין,

כי יש הרבה פוסקים שאומרים את זה בטעות סופר, ואין בעיה בדגים, זה הפשט בגמרא.

אבל להחמיר את מרן לשולחן ערוך,

ודאי שכדאי.

אבל לאכול למשל טונה,

או לאכול סרדילים,

ודאי גם במגן אברהם אנחנו טוענים שהוא לא התכוון לזה, הוא התכוון לדגים שבכירים, לכן זה מותר.

עכשיו, טונה, יש דעות שזה בכלל לא נקרא בכלל תבשיל, כי זה כבוש כמבושל.

הגמרא אומרת, הגמרא מסרת תחומים קא' עוד ב', אומרת הגמרא,

אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל.

דבר שהוא כבוש זה כמו מבושל.

אז כל דבר שהוא כבוש, אני רוצה עכשיו לאכול מלפפון כבוש.

רוצה לאכול עכשיו איזה משהו שהוא כבוש, זה נקרא לי כבר תבשיל,

ואז אני לא יכול להוסיף כלום בגלל שהוא כבוש כמבושל.

אז בחזון עבודיה בהערות שם למדנו, הוא קודם שלא, אפשר להקל בזה. למה?

כי כבוש כמבושל זה לא הנהגת דאורייתא, זה דרבנן.

כל הסעודה הזאת, כל העניין הזה, זה דרבנן. דרבנן דרבנן, לכן באמת בעיקר הדין מותר בכבוש.

גם דגים מלוחים, מליח כרותח, גם דג מלוח,

זה אפילו לא נקרא תבשילים. זה לא דג שהוא מבושל או צלוי,

זה לא נקרא תבשיל, ומותר לאכול אותה אפילו בתוספת משהו.

אם אני יכול לדוגמה עכשיו אורז ורוצה להוסיף מעיקר הדין טונה,

מעיקר הדין זה לא נקרא להשתה תבשילים. למה? כי הטונה זה לא נקרא תבשיל, על מה הוא נקרא כבוש?

וכבוש ובהפוך כבוש צרון, וכבוש כיבוש על, לא אומרים לגבי הדבר הזה.

זו הנקודה הזאת. אז בואו נמשיך הלאה במהירות.

אז אמרנו את זה לגבי

הסעודה המפסקת. הסעודה המפסקת, אסור לאכול בשר,

אסור לאכול לשתות יין,

אסור לאכול בזה שני תבשילים,

אלא אם כן אמרנו שיותר תבשילים אלה הם דברים שרגילים בהם,

זה יהיה מותר.

ההנהגה היא, אומר מרן אשר ענוך, נהגו לשב על הרצפה.

יושב על הרצפה בסעודה המפסקת,

לא יושבים על הרצפה. לא צריך לחלוץ את הנעליים, אנחנו עדיין לא מקבלים עניין על אבלות,

אבל נהגו לשבת על הרצפה. אומר המשטרה ברורה,

ולהגיד בישיבה על הרצפה,

זאת סעודת אשה באב. לקחת אפר, אומר המשטרה ברורה,

ולשים על הפרוסה איזה אפר ולאכול את זה, ולהגיד, הפסוק אומר המשטרה ברורה,

וגם הרמה מביא את זה באגרס וחצת שיניו.

זאת אומרת, יש עניין כאן להזכיר את החורבן.

אז הדבר הזה הוא דבר גדול, מי שיכול לעשות את זה, לשבת על הרצפה בעניין של הסדה המפסקת,

וקרא מייד לעשות את כל ההנגות. מה אוכלים בסדה המפסקת?

אז אומר הרמה שנוהגים לאכול בזה או עדשים או ביצים. אומר המשתבר ראה, מזה יצאה טעות לאנשים, הם חשבו שגם ביצים וגם עדשים.

הם רוצים לעשות זכר לחורבן, עדשים גם זה מאכל אבלים, כן?

העדשים הרי אין להם פה, גם האבל באמת אין לו פה, האבל גם לא יכול לדבר, כמו שבת הגמרא אומרת, קטנת דבר עמוד א', שהפה כביכול האבל אסור בשאלת שלום,

אין לו פה לדבר, צריך להצדיק עליו את הדין וכו'.

ולכן אוכלים עדשים, וגם כשהם עגולים זה גלגל שהוא חוזר בעולם,

ככה נוהגים לאכול עדשים, וגם ביצים זה אותו עיקרון, גלגל חוזר בעולם, והגמרא אומרת שם שהיו שומרים בצה על מת, על הראש של המת, היו שומרים בצה, לכן אוכלים ביצים מאבילים.

אמרו, אנשים רוצים להיעדר, אז מה עושים? לוקחים גם את העדשים וגם את הביצים.

תודה רבה, באת להיעדר ועברת על איסור בדרבנן. איזה איסור עברת? שתי תבשילים.

או עדשים או ביצים. תחליט.

יש הרבה שאוכלים את העדשים ואחרי זה יושבים על הרצפה או אוכלים את הביצה.

זה גם, אתה באותה סעודה.

זה נקרא שתי תבשילים, זה אסור הדבר הזה. לכן צריך להחליט.

או עדשים או שתי הביצים, או שאתה האנין של הבעל-שם-טוב או שאתה גיר צדק.

כן, הלאה, נמשיך הלאה.

הם לא נכנסים לתוך בלעד אבלות. לא משנה, זה הנהגה. זה לא עדיין דין אבלות, זה הנהגת אבלות, להראות שר.

בסגנון, בסגנון הזה, ברעיון.

הרגשה של אבל.

משהו כזה. בקיצור, נמשיך הלאה. אז יושבים על הרצפה, ושם באמת ברצפה הורסים את הסעודה המפסקת והכול.

כאן, בהנגה של הסעודה המפסקת, יש בזה ברחוב גדולה בין המהרעיל לבין העלייה הרבה.

המהרעיל, החיי האדם והעלייה הרבה. המהרעיל טוען

שאפשר לעשות סעודה גדולה, לאכול מה שרוצים, כן? לאכול עכשיו אטריות, רק אטריות, פחות אדמה,

כל מה שמותר, מותר לאכול. הולכים לבית-הכנסת במנחה, ואז עושים סעודה מפסקת. כשאתה כבר שבע מכל המחלים,

תעשה סעודה מפסקת.

אומר לה, אחיי האדם, מחילה בכבודו, זה לא נקרא סעודה מפסקת, זה נקרא זכר סעודה מפסקת.

סעודה מפסקת צריכה להיות סעודה, לא סתם משהו כזה באוויר.

היא צריכה להיות עיקר הסעודה, סעודה מפסקת. אז ודאי אי-אפשר לשחק ככה את המשחק.

אומר,

אחיי האדם, עיקר הסעודה שאתה שבע בה, היא הסעודה המפסקת.

אז אי-אפשר לאכול טוב לפני זה,

ללכת לבית-הכנסת ואז לבוא לאכול משהו קטן. אי-אפשר, צריך לאכול כדי שהיא תהיה הסעודה הגדולה.

אז לכן, העלייה רבה אומרת שהכול יש שם שמים, כל אחד יעשה איך שהוא מרגיש.

אם אתה מרגיש שככה מסתדר לך, תעשה ככה שמסתדר לך והכול יש שם שמים. כך טוען

העלייה רבה.

כמו המעריגל, אז נחזור.

המעריגל אומר, מותר לאכול לפני זה טוב, אז זה לא מפסיק לאכול קצת,

וחיי האדם אומרים, מה פתאום זה נקרא חוכא ותלולה, אתה עושה צחוק ילדים, אין דבר כזה.

חיי האדם מיישב,

אז זה היה חיי אדם מחמיר, והעלייה רבה מיישב, שהכול יש שם שמים.

אם אתה מתכוון שתהיה חזק בתענית, אין בזה בעיה לעשות גם כביכול את המהלך הזה, ואין בזה שום בעיה.

תשעה באב אסור גם בכמה דברים, אסור בלימוד תורה.

אסור בתשעה באב לימוד תורה, למה? כי כתוב בחז'ל

על הפסוק של פיקודי השם ישרים ושמחי לב.

קהל חז'ל אמרו שמכאן שאבל אסור ללמוד תורה.

בגלל שהתורה היא משמחת ואבל כביכול לא אסור בשמחה,

אז לכן אסור ללמוד תורה. יש בזה מחלוקת בין מטה יהודה,

מביא את ערך השולחן, מביא את מטה יהודה, שהמטה יהודה טוען שבתשעה באב לא רק שאסור ללמוד תורה,

לא רק שאתה לא יכול ללמוד תורה,

אלא גם אם תרצה ללמוד תורה בדברים של אבלות שכן מותר,

בואו נקדים ככה, איסור ללמוד תורה זה איסור ללמוד תורה בהלכות, הלכות שבת,

הלכות תפילין, דברים כאלה אסור ללמוד.

אבל ללכות אבלות מה יהיה הדין?

יהיה מותר ללמוד, אין בזה שום בעיה. כל הבעיה זה ללמוד הלכות שהן משמחות, אבל הלכות שהן אבלות, כשאתה נזכר,

אתה רואה אבלות בפנים, אז זה לא כזאת שמחה. לכן מותר ללמוד ללכות אבלות.

מה יהיה הדין עכשיו בלכות אבלות עצמם אני חייב ללמוד?

או שלא, אני פטור, רק אם בא לי ללמוד, שאני ללמד אבלות.

בשורה הנוכח כתוב על-פי גברה, שאבל אסור ללמוד בגמרא, במדרש,

בהלכה, אבל אסור.

ובמה ילמד? וילמד בדברים הרעים, שבירמיה, מה שקטע בירמיה,

יקרא פרק אלוהים מגלחים, במועס אחת בקטן, פרק שלישי,

את זה יקרא.

מה הפשט, אני חייב לקרוא את זה,

או שלא, אתה פטור לגמרי מלימוד תורה.

ביום הזה, או אדם שהוא אבל, ובן בתשעה ואף, בן-אדם פטור לגמרי מלימוד תורה,

רק אם אתה רוצה ללמוד, יש לך דברים רעים. או שנגיד, לא, מה פתאום.

בן-אדם חייב ללמוד בלימוד תורה,

ולכן הוא חייב ללמוד בלימוד תורה.

הלכה למעשה פוסקים בזה. עכשיו, מה הסברה?

בואו נדון בסברה.

מה אומרים? השאלה היתה כזאתי.

אם יש חיוב לימוד תורה, ויש תורה שאפשר ללמוד אתה, זה נכנס לתוך החיוב.

יפה יפה יפה. ויותר מזה,

הרי החיוב ללמוד תורה זה בדאורייתא ובדרבנן.

דאורייתא. דאורייתא. והגידה בו, והגידה בו,

יום ולילה, כן?

אז בגלל שהחיוב הזה, החיוב הזה, החיוב הזה מהתורה.

אז מה, יבוא לי עכשיו מנגד דרבנן, אבלו דרבנה של תשעה באב, ותפקיע לאיסור תורה?

אי-אפשר.

אומר ערך השולחן, כן, אפשר, אין בעיה. למה? כי מעיקר הדין, בן-אדם עושה קריאת שמע בבוקר ובערב יצא יד לחובת לימוד תורה.

ובקריאת שמע מותר להגיד, יצא בעבד, יצאת,

אז זה לא ניגש שזה מפקיע לך. ככה הוא טוען, אמרתי יהודה.

אבל אז אם לך צדק, ועוד הרבה פוסקי אומרים, מה פתאום? וגם על שדה חמד צעק ואומרים, מה פתאום? מה פתאום?

ודאי שאתה חייב ללמוד תורה.

אתה חייב, זה לא שאתה פתור ללמוד רק אם בא לך השם ללמוד ילמד דברים אחרים. לא, אתה חייב, יש לך חובה ללמוד תורה,

כך אומר אז דה חמד, כי לא בהנהגה של אבלות הרבנן ומפקיעה את הלימוד תורה שהוא מהתורה. ככה הוא טוען למעשה

אז דה חמד.

אז יפה מאוד, גם רוצה ללמוד למעשה. דרך אגב, הרב פוסק את זה גם בחזון עמדי האבלות,

וגם הרב יצא כסף בחלק ז', ככה הוא פוסק את ההלכה,

שהאבל מחויב בלימוד תורה.

שהאבל זה לא שהוא עכשיו, אם בא לו ללמוד, ילמד אבלות,

אלא האבל מחויב ללמוד אבלות, אלה שהם לא יודעים את זה.

נכים, בן-אדם חייב ללמוד.

אומרים שהרב עבדיה שישב אבל,

והגיע רמשתונו זלמן לנחם אותו.

אז הם הזכירו שם, הוא שאל אותו מה אתה עושה בשבת, איך אתה נוהג באבלות בשבת כך וכך.

אז בגלל שכבר הזכירו את המלה שבת,

גילו את כל אורחות שבת כבר כך.

תוך כדי שהם ככה הם באמת מניטאים,

כתוב בטור שם ברבית הסבבי בשם ירושלמי,

שהאבל הרי אסור ללמוד תורה,

אבל אומר ירושלמי, אם הוא להוט אחרי התורה,

אם הוא עכשיו להוט בן-אדם שאך הוא להוט אחרי התורה,

אומר בית-יוסף, הוא יכול ללמוד תורה.

אומר בית-יוסף, אבל לא הביאו הפוסקים. הסתפקתי פעם, למה לא הביאו הפוסקים?

אם מישהו ירושלמי שירושלמי אומר שאם בן-אדם להוט אחרי התורה אז אפשר ללמוד,

אז למה הפוסקים לא מביאים את זה? תביא את זה להלכה למעשה. אומרים שם, אבל גודשובר,

הוא היה פוחד, לפני שהוא נפטר הוא פחד.

שאלו אותנו למה אתה פוחד? הוא אומר, באבלות של אשתי אגיד לכם את האמת, למדתי, לא יכלתי להרצות את עצמי.

באבלות, וזה היה הגהנום. הרב מוצפיק פעם אמר, מעניין איך נראה הגהנום של אלה שלמדו בתשעה באב תורה.

מעניין איך אפשר לראות את הגהנום הזה.

אבל גודשובר פחד, לפי ירושלמי, למה הוא פוחד?

יש ירושלם מפורש שאומר שמי שלהות אחרי התורה אין לו מה לדאוג, ובסדר, מותר למות גם באבלות וגם בתשעה באב.

אומר רבי יוסף, לא היה לו פוסקים.

אז חשבתי פעם, למה לא הביאו את הפוסקים?

אמרתי, כי מי שלהות הוא לא צריך פוסקים בשביל זה, הוא נושך ישר.

מי שלהות אחרי התורה נגמר, הוא בכלל לא צריך פוסקים, הוא ישר רץ לתורה,

הוא עכשיו הולך לבדוק בפוסקים מה קורה. אתה בא לבדוק, זה כבר מראה שאתה לא כזה.

להות, מייד, קודם כול תלמד.

אומרים שר עמדיה, הרי יש מחלוקת באבלות בנמסר לכתפים.

הרי פעם, איך זה היה, איך היו קוברים מת?

אין בזה, ולא צריך לפחד שמדברים על זה. זה מה שאתה קודם באחד הספרים, זה סגולה לארוחות ימים.

יש הרבה אנשים נמנעים ופוחדים ללמוד גיטים.

למה שאחר כך שלא מאוד יצטרך להגירש את אשתו? הוא אומר, הפוך, זה סגולה להחזיק מעמד.

אתה יודע מה אסור לעשות, זה סגולה להחזיק מעמד.

בקיצור, אדם נפטר. אומרת הגמרא שם, בכב עמוד שם, הגמרא לגבי שדה בוכים, אומרת הגמרא, איך היו קוברים אז נפטר?

היו מביאים אותו למשפחה, לא היו באים עד הקבר.

היו שולחים אותו לחבר'ה קדישא.

זה היה נקרא אז כתפים.

מאז הם נפרדים, הולכים לעיר שלהם,

ומאז שקיבלו אותם הכתפים חלה להם אבלות.

הכתפים האלה, הם כבר דואגים לגבורה.

כל העניין שאונן, אדם שעדיין מתו ומוטל לפניו,

כל העניין שהאונן הזה הוא פטור מלימוד תורה. למה? כי הוא עכשיו עסוק בגבורה.

ברגע שהוא מוסר אותו לכתפים הוא כבר לא עסוק בגבורה,

אז בגלל שהוא לא עסוק בגבורה אז מה הדין?

אז חלה לעבוד פעם החובה של לימוד התורה.

הרי האונן, מעיקר הדין, הוא פטור, אפילו לא מברך על השתייה. בחוקת בן-רמב״ם לרשי, אם הוא כן רוצה לברש, התורה הטור מביא שם סימן שנייה. אם הוא כן רוצה לברש, הוא רוצה כן לברך על השתייה. יברך או לא יברך?

ברן בשק הלכה למעשה שלא יברך.

אפילו אם הוא רוצה לברך, שלא יברך. עד כדי הוא פטור לגמרי, כי כל מצוות עשה.

צריך לקבור את מתו.

עכשיו, כשנמצא על הכתפים מעדין,

אמרנו שמעדין, אתמול אתה מתחייב עליו להכריח חיובים.

יש מחלוקת בפוסקים, הביא הרבי יאמר,

האם החבר'ה קדישא של היום זה נקרא כתפים.

מצד אחד הם מטפלים בגבורה, אבל מצד שני אתה בודק אם הם מכניסים בדיוק לאותה חלקה, לאותו זה.

אז עדיין אתה מצד אחד טרוד, אבל אתה לא טרוד, אתה לא עושה את הטהרה,

אבל מצד שני אתה בודק עד הסוף.

אז הרב יצחק יוסף, נראה לי, אמר על אבא שלו,

שבגלל המחלוקת הזאת, אז לאכול ולשתות, הוא לא רצה לשתות בברכה, אז הוא לא שתה,

אבל ללמוד הוא למד.

לאכול ולשתות, מה בן-אדם חושב עכשיו? זה נקרא כתפים או לא נקרא כתפים?

אה, זה כתפים?

מר תעבור מלאך אמרת לידך, כתפים או לא כתפים?

זה תורה, זה תורה, אח זה תורה. ומה, תגיד, יש לנו מה להגיד לזה מישהו?

לא, הוא כנראה לא אהב אותה. אני מכיר את הילד שאתה אומר ללה, כנראה לא אהב אותה מספיק. הוא כל יום אהבת תורה, הוא לא התייחס לאשתו.

הלוואי עליך שהיתה לך האהבה שהיתה לו הרעובדה של אשתו.

כמה הוא אהב את אשתו. זה פשוט, יש סיפורים גדולים מאוד,

לא זמן עכשיו להאריך, אבל בקיצור,

ודאי שידעו, ודאי, אבל פשוט,

האהבה של התורה היא שווה כל גבול, עוברת כל גבולות. היה איזה אחד האדמו״רים שבשואה נפטרו לו אשתו והילדים.

כולם נפטרו.

וכשהוא בא לברוח, היחיד, שרפו לו גם את החידושים של התורה שלו.

ראו אותו מתאבל, מתאבל, מתאבל. אמרו לו, תשמע, תשמע, בסדר, אשה, ילדים, טבעי משפחה מחדש, הכול מהשמים.

אמר להם, לא, על זה מזמן הפסקתי לבכות.

אני בוחר על החידושים.

אמרו לו, מה זה יותר? הוא אומר, כן. הוא אומר, אני אהבתי את אשתי ואת ילדי, אבל החידושים זה בכלל,

זה אהבת עולם, אהבתנו. זה לא סתם, אהבתי את אשתי ואת ילדי,

זה אהבת עולם, אהבתנו.

זה פחד פחדים, כמה הם היו מסורים לתורה, כמה הם מסורים לתורה, כמה מסורות נפש לתורה הזו. לכן, עוד חידוש, הרב מחדש.

אז קודם כול אמרנו שלמעשה אזבל באמת אסור בלימוד, חייב ללימוד תורה.

הלכה למעשה פוסקים את זה כמו שדה חמד, חייב בלימוד התורה, חובה.

בתשעה באב חובה היא ללמוד תורה. אני פגשתי עם הגבאי אצלנו בקהילה, פגשתי ממנו שיעשה מי,

כמובן אחרי ערבית יש שיעור, יש דרשה אחרי ערבית,

וגם בבוקר, וככה מי שישמע, אדרבא, יהיה לנו סחר על זה,

שבבוקר אחרי תפילת שחרית יארגנו רבנים, מה הבעיה? עשו בר ברב.

צריך לשחרר קצת כסף, לא קרה שום דבר. אין איסור לשחרר כסף, אין בכלל איסור.

מותר לשחרר כסף ולעשות שיהיו מזגנים לכולם, ושיהיה גם נחת לכולם, ושהרבנים יבואו מרחוק, ישלמו להם, הכול יהיה בסדר.

שיביאו שלוש רבנים לפחות עד חצות.

הרי כתוב ברמה שנוהגים לעכב את הזה עד חצות.

מחצות כבר אז כביכול המשיח,

המשיח, המשיח נולד,

וכתוב שגם הולכים לקברות צדיקים מיד אחרי שחרית, למשוך את הזמן ככה עד רצות, ואז רק בחצות אתה מגיע הביתה.

שלוש דרשות, הנהגנו בעזר השם, אני מקווה שזה יהיה לך שנה טוב.

שלוש רבנים באים, אחרי זה כל אחד נותן דרשה לחורבן.

כשרב אחד דורש, אז אנשים כבר משתעממים, שלוש שעות חצוף,

אפילו שיהיה כבנה מתגבר. ואם עכשיו שלוש רבנים דורשים, ככה מחליפים אווירה, בן-אדם ככה גם מעביר את הצום, גם שלום בית,

אנשים לא רבים בבית, וגם שהם תורה,

דבר גדול, חובה ללמוד תורה, רק ככה לומדים בדברים הרעים.

עכשיו, איך לומדים?

יש תלמיד רחב, הוא לומד, הוא חייב לומדס, הוא חייב.

הוא לא יכול בלי לומדס, זה אסור. אומר הרב משתבר רע,

גם בהלכות אבלות, בלי לומדס. למה? כי הלומדס מביא לבן-אדם שמחה.

אבל מחדש הרב עובדיה בכמה מקומות, גם בחזון מדיעה חלק א', לא, חלק ב',

חזון מדיעה חלק ב' במחות אבלות. כותב הרב שיש שני צבאי-דינים בעניין של עיון.

יש עיון שאדם לומד עיון, להבין מה כתוב, מה אומר הרב יוסף, מה אומר הרמב״ם,

מה כתוב בשכון הארוך, מה יצטעק לך במגן אברהם.

ויש, לא ככה, שיש באמת דין שאדם לומד עיון,

יש סתירה ברמב״ם, אני עכשיו יושב ליישב אותה.

באבלות, הכול באבלות.

אומר הרב, רק זה אסור.

העיון הראשון, כשאדם מסתכל, מתבונן בעיון הראשון, העיון הראשון זה מותר, זה רק נקרא עיון להבנת הדברים.

אפילו שבן-אדם נהנה מזה, להבין את הדברים, הוא אומר, הרב, זה מותר. אין בעיה, זה לא נקרא מה שאמר הרב, שזה נעשה לך שמחה.

השמחה שבן-אדם מביא איזה רמב״ם, סתירה באיזה רמב״ם,

מפרק את הקושייה, זה נקרא השמחה שאסורה.

אבל סתם עיון על-ידי רבשט שבן-אדם, אפילו שהוא קורא עכשיו דברים שהם יפים, קורא תראו תשובה בבית-יוסף,

אבל כשהוא לא בא לחדש זה מותר, לכן הלכה למעשה

זה יהיה מותר. אני סתם הסתפקתי אם זה מותר גם ברבים, כי ברבים זה קצת יותר בעיה.

מובא בפוסקים שאם אדם,

אמרתי, אולי בתשע באב אפשר לעשות שיעור הלכה בהלכות אבלות.

שיעור הלכה בהלכות אבלות. עכשיו, אם תגיד להם לך, אסור, מותר, אסור, מותר,

זה יווה, כן, אתה מרדיר לאנשים את השיניים, הרדמה ככה,

טיפול שיניים גם בתשע באב, מרדיר להם את השיניים, אסור, מותר.

כשאתה מתבלן את זה קצת יותר בפוסקים, יותר מה באמת, איך הגענו מהגמרא להלכה,

הסתפקתי אם מותר בזה בתשע באב או לא, פשטות שיהיה מותר, אם אני לא עושה יותר מדי חידושים עילניים,

הפשטות שיהיה מותר. אבל כמו שאמרתי קודם, הלכה למעשה בתלמוד תורה שאסורים,

זה רק תלמוד תורה בדברים אחרים, אבל תלמוד תורה בלוחות אבלות זה חובה,

זה לא זה חובה. הרמ״א כתב שנוהגים כבר מערב תשע באב, מיום שני בחצרות ערב תשע באב, כבר אז לא לומדים דברים של רגילי שבת, תפילין וכל ההלכות האלה,

נוהגים רק הלכות אבלות.

אבל המשתמש רבי יושב-ראש ומרשל והביאור הלכה מביא בשם המאמור מרדכי, שהוא קרא לזה, מה פתאום? הוא אומר לזה, הם מביאים ביטול תורה. למה? אנשים אין להם חשק עם התהלכות האלה. מספיק בתשע באב, אין להם חשק.

כבר מערב תשע באב אתה נותן להם ביטול זה? לכן מי שמקל בזה ללמוד תורה רגיל בערב תשע באב, הרמה, אלה שנוהגים כמו הרמה, החזון המשפסק הזה כמו הרמה,

שאלה שנוהגים כמו הרמה למעשה מיום שני, בסדר.

אבל גם לאשכנזי אפשר להקל בזה. יש איזה אברך שהוא לומד,

והוא מרגיש שאם עכשיו צריך לעבור לוחות אבלות זה בדיוק נורא בשבילו, או שהמשיכים ללמוד כרגיל.

והלוואי, כמו שאמרתי קודם, זה בכלל הלוואי שאלוה יהיה הבועט שלנו.

זה לגבי מה? בואו נסגור מהר את זה לגבי תלמוד תורה.

ספרי מוסר מותר ללמוד, אומר הפסקי-תשובות, העיקר שזה לא יהיה ספרים של מהלכים.

יש מהלכים במוסר.

ספרים שהם למעשה, מהלכים במוסר,

מהלכים במוסר זה אסור,

אבל דברים שרצים במוסר, רבני יהודה שרה תשובה, ודברים כאלה. הוא אומר גם, שהדרשנים צריכים להיזהר גם בזה, הרב,

הדרשנים גם צריכים להיזהר בזה שלא לעשות מהלכים,

אבל קשה לי להיזהר, מה, נגיד להם רק דברים כמו זה? אז קשה לי להיזהר, אבל השם הטוב יחבר בעד.

זה אומר הפסקי-הדוגן לגבי דרשנים.

לגבי ספרי היסטוריה,

המשטרה ברורה אומר שמותר לקרוא ספר יוסיפון על החורבן.

זאת אומרת, פסקי תשובות זה לאו דווקא על החורבן,

אלא זה גם על השואה אפילו. אדם רוצה עכשיו לקרוא היסטוריה על השואה בתשעה באב, מותר.

דברים כאלה שלא מסריכים דעת מהאבלות, אלא נזכרים בכל הפוגרומים שעם ישראל עברו, זה דברים של צער.

הדברים האלה שהאדם לא מסריך את האבלות, מותר. עיתונים, חס ושלום, לקרוא. בכלל, יש עניין גדול בכלל. הרב פינקוס אומר שמי שמתנתק לגמרי מעיתונים, כמובן חרדים, חילוני מאן בכר שמת,

זה עבוד הזורע.

אבל האדם שעכשיו קורא עיתון חרדי ומתנתק מזה, הוא אמר הרב פינקוס, שהוא עשה על עצמו, עשה ניסיון,

הוא אומר, הוא הספיק לקרוא לגמרי, הוא אומר, הוא הרגיש התעלות גבוהה.

מי שרוצה להרגיש חיבור לאשר והתעלות יכול להפסיק עם הקריאה של העיתונים,

וזה דבר גדול מאוד.

אומרים שהחזונאים של הסטייפלר טענו שזה מוקצה בשבת.

עיתון חרדי, יש פרסומות שזה ודאי מוקצה,

אבל יש דברים שהם לא מוקצה, כתבות שמזכירים קצת משהו תורני, לא מאמר תורני, אלא משהו ברעיון,

זה לא מוקצה,

אבל הסטייפל והחזונאים שטענו שזה מוקצה.

כך גם טענו להלכה למעשה. זה שינן חסידי מאוד גדול מצד חסידות,

להתנתק מזה לגמרי. כבר חומר שביום הזה, ביום שבע באב, אסור לקרוא.

אסור לקרוא עיתון ודאי, למה זה בשיח דת, מהווילות, זה אסור לקרוא.

שאר הספרים של היסטוריה שלא קשורים לפורנויות של עם ישראל זה גם למעשה ודאי אסור.

אבל כמו שאמרתי, ספר מוסר זה עיקר היום, אדם שעובד מוסר ומתעלה זה עיקר היום. לדעת הסנדל, כמובן, לא לבוש נעליים מעור,

לשים נעליים רק של גומי, קרוקס,

אפשר גם לשים נעלי ספורט, יש כאלה שרצו להגיד שהיום כשהנעליים שלהם חזקות אז באמת צריך להיות אסור, כי צריכים להרגיש תהליכה.

אבל גם האשכנזים,

הרב ליאושיב ככה, כן, אומרים בשם הרב ליאושיב, כי הם מביאים את זה באיזה קובץ תשובות של אלה שחיברו את התשובות בכתב-יד מהרב ליאושיב,

אומרים שהיום זה הנעליים שלנו, אם זה הנעליים שלנו אז אסור.

אבל גם, אבל שלום זר אורבך וגם פסקי תשובות, מה זה?

גם ה-new balance, כל הנעליים הטובות,

כל הנעליים המיוחדות, כל הטובות,

וכבר אז, אני לא יודע אם אז התשובה הזאת היתה בכתב-יד היה קרוקס, אז אני לא יודע אם היה קרוקס.

אז הוא העיר את ההערה הזאת, שנעליים שהן נוחות לאדם מאוד, ואפילו אדם היום, קרוקס,

הרבה אנשים שעובדים במשרדים ודברים כאלה באים לעבודה עם קרוקס, הוא לא בא לעבודה עם נעליים רגילות, כי הוא רוב היום יושב, הוא לא צריך את התנועה הזאת.

אז הוא טוען שכאן זה נקרא נעליים שלאדם יותר הזכרות אז אסור, הלכה למעשה מותר.

גם הוא אומר, זה מצד הנהגת חומרה, אבל הלכה למעשה, נעליים על איזה מותר.

זה פחות או יותר. לגבי רחיצה,

אסור ליטול ידיים בבוקר כרגיל, צריכים לנטול ידיים עד כאן, עד קשרי הצבאות.

זה שאדם נוטל ידיים מהטומאה, רק עד כאן.

אם אדם נוטל ידיים,

כהן, עכשיו באמת הכוהנים צריכים לנטול ידיים,

הם יכולים לנטול כרגיל. למה? כי זו נטילה של מצווה, נטילה של מזלם בזה שום בעיה.

אדם שנכנס לשירותים זה לא נטילה של מצווה, זה נטילה מצד רוח רע.

אז כמו הבוקר, נוטל כאן, רק כמו הבוקר.

אסור לשטוף פנים, אסור אפילו סתם להכניס את היד לברז, גם אסור, אסור אפילו ככה לעשות את זה. אם אדם קם בבוקר בלי עין הרעש שלו, עכבישים בעיניים,

רוצה להוריד את עכבישים, לא יורדים ביבש. צריכים קצת לחלוכית,

מותר לו להוריד אותה אפילו עם קצת מים, כי זה להסיר את מה?

להוריד את עקורי העכביש, זה מותר לו.

אם אדם עכשיו רוצה, נכנס לשירותים, והידיים שלו יתכלכו, כן, כל דבר, חול או משהו כזה,

זה ודאי לא גזרו. כל הרחיצה שגזרו זה רחיצה של תענוג.

רחיצה שהיא לא של תענוג אלא הסרת הלכלוך,

אין בזה בעיה של זה. זה גם לגבי שיחה,

לסלוך שמן על הגוף, גם כתוב במרן על השולחן, אמרו שזה אסור.

איזה שיחה אסורה? אומר מרן, שיחה לתענוג?

אבל אם זו שיחה שהיא לא לתענוג,

אלא, אומר מרן, כגון שיש לו חטטים בראשו, אדם שיש לו פצעים בראש ושם עכשיו שמן על הראש שלא יהיה בפצעים,

אומר מרן, זה מותר.

הביור-הלכה כותב שם בשם הגרש שלא רק לגבי חטטין, לא רק לרפואה מותר,

גם לגבי להעביר את הזוהמה. יש הרבה לכלוך שלפעמים עובר רק על-ידי שמן.

רק כשאתה שם איזה שמן, הלכלוך הזה יורד, אני יודע מה, כנראה זה היה מצוי אצלם.

אז אומר הביור-הלכה בשם הגרש שלא רק דבר שהוא לרפואה,

אנחנו נגיד שזה יהיה מותר, אלא גם דבר שהוא להוציא את הזוהמה, גם הוא למעשה יהיה מותר. אני מקווה שסגרנו פחות או יותר את כל הסימנים.

יש עוד כמה מנהגים, אין לי זמן, אבל יש עוד כמה מנהגים. לגבי חטא שעה באב, חטא שעה באב גם נוהגים. לפי הספרדים, חטא שעה באב לא אוכלים בשר ולא שותים יין המון שמותר, אבל לא אוכלים בשר עד ליל י',

עד ליל י״א.

לפי הספרדים, שנגמר עד שעה באב עדיין אסור לאכול בשר,

אלא אוכלים בשר, רק מתי?

רק בליל י״א.

לא אוכלים בשר ביום שלישי בלילה, רק ביום רביעי בלילה אפשר לאכול רק אז, בחתונה רק אז אפשר לאכול בשר.

כן? רק אז אפשר לאכול. אבל לפני זה, אם זה לא יום רביעי בלילה, אם זה יום שלישי בלילה,

זה אסור.

המשנה הברורה רוצה לחדש חידוש שנורא ואיום. אומר המשנה הברורה בסימן תקנח, כמדומה.

אומר המשנה הברורה שלאלה שמחמירים בשר ויין, אז אסור להם גם להתרחץ.

עכשיו, האשכנזים הרי מראש חודש כבר אסורים להתרחץ.

להתרחץ, רק כזה, עכשיו עוד יום אחד, איזה גוג ומקוג.

רגע, עוד יום אחד, זה קשה. אז לכן הביאור הלכה בעצמו אומר שלא צריך להחביר בזה כל כך. הוא בעצמו אומר שלמעשה לא צריך להחביר בזה. אפילו יובישה בשם האחרונים, אפילו שיש כאלה שאומרו את זה,

לגבי המנהג, הוא אומר שמפשט מרן לא ככה.

כי הרי מה מרן אמר? מרן אמר, אסורים לספר ולחפש מתי?

מתי? בשבוע שחל בו.

מה נוהגים בזה בי״ז בתמוז לגבי תספורת ולגבי בשר מראש חודש? ולגבי להתרחץ בזה, מה נוהגים בזרע האשכנזים?

תשעת הימים. עוד פעם, וגם לאשכנזים, אני אמרתי, הרב משה פיינשטיין,

הרב משה פיינשטיין אומר שגם לאשכנזים מותר להתקלח במים קרים.

אין בעיה להתקלח במים קרים, מותר לאשכנזים להתקלח במים קרים, ככה פסק הרב משה פיינשטיין להלכה.

במיוחד כשהמדינות שלנו הן מדינות מאוד מאוד חמות.

הוא לא התקלח. אמר לי איזה מישהו שישב פעם אחת בישיבה, והראש השיב ואמר, חבר'ה,

שבעת הימים, שבעת הימים, שישה ימים, מייד למקלחות כולם.

צריכים לדעת שכבוד הבריאות, היום זה מצב שאנחנו נמצאים וצריכים לעשות קידוש שם כבוד הבריאות. לכן, אם יש איזה כולה כזאת בהלכה,

כל אחד יעשה לפי הרב שלו, אני לא מנדאומר, אבל מה אני אומר אישית מה הדעה שלי?

במצב שיש כזה נוחות בהלכה ויש כזה צד שבכלים,

אז אפשר להרגיש את החורבן מצד צעד אחר. אדם שמרגיש שהוא דביק, ואדם שמרגיש שהוא לא נחל מאוד,

אז זה לימוד אחרת, החברות הלא-נעים.

זה היום בגדר חב להכרינה, ולכן צריך להיזהר בדבר הזה. כי אמר לי איזה חבר פעם, כשדיבר עם איזה מישהו,

הוא אמר לו, אתם נוהגים להתקלח במים קרים, הרי יש היתרים בזה גם.

אז הוא אמר לו, מה פתאום? בלי היתרים, בלי לומדס, לא מתקלחים בכלל.

אז הוא אמר לו, מה, אבל כתוב, יש היתר של מדינות החמות ויש היתר של זה.

אמר לו, לא מדינות חמות ולא שום דבר.

לא, לא מתקלחים.

אמר לו, למקווה אתה לא הולך?

הוא אומר לו, למקווה כתוב שמותר, למקווה מותר.

אמר לו, מה, אתה נכנס ככה למקווה בלי להתקלח?

הוא אמר לו, כן.

אומר לו, אבל משרד הבריאות קובע שצריך קודם כול להתקלח. הוא אומר, ראית איך התחלת את דין? מדינות החמורות, עכשיו אתה בא למשרד הבריאות. אל תסגרו אותי, כלום. נכנס למיגבי ככה. טוב, אל תבואו לפה, תדברו בבריכה שנייה. אני ככה. זה אנשים שהדוקים במנהג.

אשריו מאשר חלקו, יש אנשים קדושים.

אנשים שהם קדושים, אז לא מרגישים את הריח אליהם. אבל יש אדם,

היום לא מתקלח. הגמרא אומרת שעם ישראל, הגוף שלהם מסריח יותר. גוי לא יתקלח שבו ולא ירגישו עליו. יהודי יום אחד לא מתקלח, אתה כבר מרגיש עליו את הזוהמה. למה? הגמרא אומרת

שמרוב שאנחנו דואגים במצוות,

יצאתי איתו חובה, לא יצאתי, ספק ספק, היה פה כזה מזונות שהכול פרווה, זה בשרי, אני בשרי או לא.

מרוב כל הדאגות, הגמרא אומרת, במסכת שבת עד פי ט' או פי ח', הגמרא אומרת שהגוף שלנו מסריח מהר.

היהודים הם דייגה, דואגים במצוות, זה גוף חם, חם, שים אותו שתייה אחת, יום אחד בלי מקלחת,

השם ישבוא ויתיר. זה בורא ישבא, מיני ועצה, וזה גם ברכה אחרונה. נגמר הסיפור, אתה מריח אותו.

אז לכן, דברים שמותרים על-פי ההלכה, זה מותר. גם דורדורן,

אפילו שיש בזה לידיון לפוסקים, יש כאלה שאומרים רק דורדורן בלי ריח. היום כבר נפרץ העניין הזה, שגם בחורי ישיבות שמים דורדורן,

וזה מותר, ואין בזה שום בעיה, וזה גם קצת קידוש השם. אנחנו למדנו בחולון אצל הרב חיים רבי.

הרב חיים רבי היה מחייב אותנו, לא שאסור דורדורן.

חובה, אסור בלי דורדורן להגיע.

חובה, זה מחייב אותנו, זה קידוש השם של אדם,

נעים. אז גם בדברים האלה, גם בתשעת הימים,

אחרי תשעה באב, ודאי מייד מותר להתקלח, גם במים חמים.

כל המנהג זה על הספרדים בבשר לא לאכול עד הלילה, עד למחרת בלילה,

ולאשכנזים עד רצות.

לפי האשכנזים לא אוכלים בשר עד רצות, לפי הספרדים עד הלילה.

טוב, בעזר השם יתברך. אני אגיד איזה משהו מוסרי קטן. אני יודע שהארכתי מאוד היום, רק רציתי לסגור את העניין של הצום.

אני אגיד איזה משהו מוסרי.

בעזר השם יתברך.

טוב,

השבוע כולנו יודעים, בשבוע שעבר,

ביום חמישי בלילה, בליל שישי,

שמענו את הבשורה המרה

שאחד מלימודי התווך של היהדות כולה,

אדם שהיה קדוש, מה זה, אדם שהיה סמל,

אמרו בהלוויה שכמו שהחפציים היה גדול בשמירת הלשון, ככה רב אלעזר היה גדול לדור בשמירת העיניים.

אז לכן,

כשהצדיק הזה, שהיה סמל לקדושה,

הוא הולך בעולם,

אז צריך לחשוב למה.

יש איזה ספר שנקרא על רבותינו שבדרום.

זה היה על הרב שמשון פינקוס, שנפטר.

אז יש איזו שיחה אחת ששם מצטטים הרב פינקוס,

שם כתוב בשיחה אצל הרב פינקוס,

הוא בא לדרוש בהלוויה,

בהספד, לאחת הנשות החינוך הדגונות ביותר.

ושם הרב פינקוס, כשהוא נכנס עכשיו להספיד אותה,

הוא אמר, מורי ורבותי, האשה הזו היתה צדקת.

מה שמיוחד בה היה, זה התפילה בדבקות.

היא היתה מנהלת שאצלה לא היו עדות, לא עניינים. היא היתה באה, מתפללת על כולם,

והייתה אוהבת את כולם, קרבת את כולם. אשה ממש

כלילת המעלות.

המעלה שלה והעוצמות שלה היו מתבטאות בתפילה. היא היתה מתפללת מלה-מלה,

היתה אומרת, מודה, אני היית מרגיש שאתה רוטט באוויר.

רק לשמוע את הפשטות בברכות, היא מרגישה מחוברת לברור העולם, פשטות גמורה,

רק היית רואה את זה, היית כבר בהלם,

היית מקבל אורות.

אמר הרב פינקוס, אז למה השם לקח אותה?

בגלל שהשם רואה שאנחנו כל כך רחוקים מהתפילה שלה, אז היא כבר לא שייכת לדור,

אז לכן הוא לקח אותה.

רבותי ורבותי, זה ממש יותר יסוד.

אבא אלעזר היה הסמל של שמירת העיניים.

מה שהגן על הדור זה עין, הרי ידוע שזה הכול.

יש בן ישראי, והבן ישראי אומר,

למה אדם, היצר רע נותן את כל כולו שבן-אדם יפגום בעיניים?

אומר הבן ישראי, פרשת בית-חנן, מביא את זה הרב יעקב עד הספר שלו, קונטרסור, שקונטרסור נקרא מעלות הקדושה.

היצר רע, אומר הבן ישראי, נותן אורבים מערבים,

עושה בן-אדם מערבים, רק שיפגום בעין.

הוא נותן, מסרת הנפש, עשה הכול, העיקר שיהיה זה פגם העיניים.

אומר הבן ישראי, אפילו אם בן-אדם מביא אותך למצוות,

העיקר שבמצוות גם יהיה פגמי עיניים. העץ הרע נותן על הכול כולו. למה?

אומר הבן ישראי, פרשת בית-חנן, בשנה הראשונה,

הרי ידוע שבעולם הבא האדם יהיה ניזון מהאיברים שלו.

עשיתי ביד הזאת מצווה, היד הזאת תפילין כל יום, לא אסרתי, היד הזאת רוחנית.

עשיתי ברגליים האלה רגליים הולכות לבית-הכנסת, כמו שאמרת הגמרא ברכות דף עמוד ב',

אז הרגליים האלה הולכות רוחניות. בשמים יש לי איברים שלמים.

הראש שלי חשב בלימוד, בשמים יהיה לי ראש שלם, הכול יהיה בסדר גמור.

העיניים שלמות,

אז הכול שלם. אומר הבן ישראי, בשמים האיבר שהכי חשוב זה העיניים. למה?

כי מה זה גן-עדן?

מה זה העולם הבא? אומרת הגמרא בסוף תענית,

צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם נהנים מזיו השכינה.

כל גן-עדן זה העיניים, ליהנות. אם זה יהיה פגום, אתה לא יכול לראות שם שום דבר,

כי כל העולם הבא זה שבירת העיניים. לכן, אומר הבן ישחי,

היצר היה נותן את כל כולו,

המערכו כותב גם, גם המערכו באותו סגנון.

אומר המערכו, למה היצר היה נותן את כל כולו בשבירת העיניים?

כי אומר המערכו, יש שפע שיורד לכל אחד ואחד,

והשפע, אומר המערכו, זה אותיות פשע.

יש דבר אחד שנקרא פשע, והתורה קוראה לאריות, עניינים של שמירת העיניים, פשע.

אומר המערכו, השפע והפשע זה נוקש. אם אתה עושה פשע, אין שפע.

היצרה לא רוצה שירד לבן-אדם שפע,

אז מה הוא מחטיא אותו בפשע, בפגם העיניים? לכן היצרה נותן, אומר המערכו, את כל כולו,

הוא מוסר נפש, יש ליצרה מסירות נפש,

העיקר שאדם יפגום בעיניים. אז אני אומר, מורי ורבותי,

סיפור יקר, אוי זה איום ונורא, אם לקחו לנו את הסמל הזה,

רק בשביל לראות יותר טוב. הרב שח, הולכים על הרב שח,

שהרב שח הרי היה לו איזה משהו בעין, איזה בלוטה כזאת בעין שהיתה מפריעה לו ללמוד.

והרב שח כבר התייאש מההעין הזאת. הוא אמר, אני לא מסיים את הש״ס גם עם העין השדיעה.

גם עם העין אחת, יש אנשים שיש להם ארבע עיניים, לא יסיימו גמרא אחת.

הרב שח סיים עם העין אחת, סיים את כל הש״ס בעיון והכול.

אבל כשהוא עשה את הניתוח הרב שח, הוא קם ואמר,

נבונו של עולם, איזה יופי,

הש״ם, אני מקבל על עצמי קבלה. מה אנחנו מקבלים? אולי שתי הלכות לשון רעינו מקבלים, אני יודע מה,

אולי לקרוא את זה, הלכה בבין ישך יעכי התפילה עם התפילין. הרב שח אמר, הש״ם, הבאת לי עכשיו לראות טוב,

אני מקבל על עצמי בגיל מאוחר כבר. עוד פעם את הש״ס ביון, כמו שהייתי צעיר.

את כל הש״ס, עוד פעם ביון. ככה הוא קיבל, הוא הרגיש מה זה לראות בעין.

סבא שלי, גם עליו השלום, גם היתה לו נקודת חן כזאת גדולה שבאה עלי, נהייתה מפריעה לו לראות.

הנה, שאתה רואה. כשעשו לו את הניתוח וזה נפתח לו,

אז היית רואה אושר על הפנים שלו.

לראות. מה זה לראות? זה הכול.

הרי הגמרא אומרת שאדם שהוא רואה זה הכול. הגמרא אומרת שאדם שהוא לא רואה,

אחת הידיעות בגמרא שהוא נחשב כמת, הוא נחשב כמת.

ולקחת את העיניים שיש לך, ורוב הזמן, רוב שנות היום להיות ככה, זה איום ונורא,

כל הזמן הייתי עם הגלימה ככה למעלה. מורי ורבותי, זה חד בדרא, זה סמל של חד בדרא.

אם לקחו לנו את זה, אם לקחו לנו את חומת המגן הזאת, מורי ורבותי,

צריכים לפחד, צריכים לרעוד.

מדברים על זה עכשיו, עושים פה, שם,

עוד מעט זה ייעלם, לא ידברו על זה הרבה.

זה סמל של קדושה. אם אדם לא יתעורר בעיניים, מורי ורבותי, ולא יתעוררו בעיניים,

אם הדור הזה לא יתאה בעיניין של שמירת העיניים הגברים והצניעות אצל הנשים, מורי ורבותי, המצב בכי רע".

זה כתוב בספרים הקדושים שבדור האחרון ערך חיים הקדוש כותב.

בדור האחרון יהיו שני ניסיונות קשים, האמונה והברית, האמונה והנה של הפגם הקדושה.

ולצערנו הרב נמצאים עכשיו ימים של כאלה, שזה שיא הטומאה ברחובות. היום אתה מסתובב ברחוב ואתה לא יכול לזוז.

היום הכול טמא, הכול משוקץ.

אז אומרים רבותינו, בעלי המוסר, מפני מה נאסף הצדיק?

מפני הרעה נאסף הצדיק.

איזה רעה? הרעה שאתה עשית.

הצדיק הוא צדיק, הוא לא שייך לכאן כבר. בגלל שיש כאן מלא פגמים ומלא עבירות,

אז הוא כבר לא שייך כבר לדור הזה, זה כבר מעליו. הוא בכלל מעל לדור הזה בכלל לגמרי.

מה צריכים לעשות? צריכים עכשיו למנות את החלל.

למה? כי כותב הרחוב הקדוש, פרשת כי תשא,

כי תשא את ראש בני ישראל.

אומר החיים הקדוש, הרבה אנשים שואלים, כי תישא את ראש בני ישראל?

איך אפשר לקחת עכשיו כי תישא את ראש בני ישראל?

מה, אפשר לקחת עכשיו את הראש של בני ישראל ולומר החיים הקדוש?

אז אנשים יחשבו,

הנה, אם ראש בני ישראל, שזה הצדיק, הבבל אלעזר עכשיו במקרה שלנו,

אם הצדיק הזה עכשיו נאסף,

הקדוש-ברוך-הוא לקח אותו, את הצדיק הקדוש הזה, אדם שהיה כל כולו סמל קדושה וטהורה,

אז הראש הזה תיקח,

אמר החיים הקדוש, אנשים עושים שתי חשבונות.

חשבון אחד, אולי באמת הוא לא צדיק.

למה? כי הקדוש-ברוך-הוא שומר על הצדיקים.

אז אם כנראה הוא נלקח, אולי הוא לא צדיק.

והחשבון שני, אומר החיים הקדוש-ברוך-הוא, אנשים אומרים שאולי הוא צדיק והכול בסדר, רק באמת אין שמירה על הצדיקים.

אומר החיים הקדוש, זו הטעות.

התורה אומרת כי תישא את ראש בני ישראל.

אם ראש בני ישראל, חס ושלום, נישא לשמים,

אם הוא יספה,

דע לך, זה לפקודיהם.

כל זה בגלל שהדור כבר לא ראוי,

כל זה בגלל אותן עבירות של הדור שהוא לא ראוי,

הולכות חצופות ככה עם בגדים פרוצים ומחטיאות את הרבים ומחשידות את כולם.

איך הצדיק הזה יישאר כאן בעולם? איך? אחרי כל מלאכי החבלה שאת בורה ומשחיתה עם הלבוש הטמא שלך,

איך יישארו ככה?

איך כל הדור הזה מבולגן מכל מיני תאוות ושיקוצים?

איך יישאר אדם שהוא סמל לקדושי הירי ישאר כאן בדור?

אומר לך אם הקדוש צריך לבדוק את זה לפקודיהם.

אומר לך אם הקדוש לתקודיהם זה ללשון איש שלא נפקד ממנו.

לעשות תשובה, לראות אם אנחנו משופרים,

רוצים לשפר או לא, אומר לך אם הקדוש, כי אם לא, זה מגיע בסוף עד אליך.

אם לא, אתה לא לוקח את הצדיק לכפרה.

אתה לא לוקח אותו, בסוף זה מגיע עד אליך. מורי ורבותי, כמה צריכים להתחזק בעניין, למסור נפש,

העניין של שמירת עיניים של נפש כמה שיותר.

היה פעם כנס גדול, והאדמו״ר מקאליב,

הוא כותב את זה בספר שלו, כל מיני לכם.

אומר האדמו״ר מקאליב, בכנס שם הוא אומר, הוא צעק בקולי קולות ואמר, נשים יקרות, אני מבטיח לכם,

בעולם הבא יהיה כף מאזניים.

כף מאזניים אחת יהיה המצוות שלכם,

וכף מאזניים שנייה יהיה הבגדים שלכם.

כמה שהתלבשת יותר צנוע, זה יכריע לכף טוב, לכף טובה.

כמה שלבשת פחות,

הבדים מהן היו טמאים, זה יכריע לך אותך, לכף הכלא תלכי.

כך אמר האדמו״ר מקאליב, תגידו בשמי שכמה שאיתה יותר תתלבש ויותר תשמור על עצמה ויותר תגן על עצמה. אומר האדמו״ר מקאליב, אני מבטיח לה שהקף באוזניים שלה יהיה לטובה בזכות אותם הבגדים שהיא לבשה.

כמה צריך לחזק את העניין הזה בינינו, וכל מיני אנשים שעוסקים בכל מיני דברים של תועבה, כל מיני, מפרסמים אפילו פרסמות קטנות של תועבה.

מורי ורבותי, זה חילול השם, זה איום ונורא, אם ככה באמת גם בציבור שלנו,

לפעמים יכול לראות באמת מה גם בציבור שלנו לא פתאום איזו כתבה או איזה משהו שדורש, לאן הולכים? הרי מה, ללכת לאיזה כאן, שם יש פריצות, שם יש בלאגן?

לא, לא משנה, יש איזה היתר, איזה משהו. מה, זה איום ונורא, הקדוש-ברוך-הוא מדבר אלינו, השם רוצה מאתנו, דורש מאתנו הכי הרבה.

יש מחזה מבהיל

שסיפר אותו, ומבואה את זה בספר אוצר הפוסקים

בשם הרבי מזיקוב ובשם הרבי מלובלין,

רבי חייל מיכל בשם החוזה מלובלין ובשם הבעל שם טוב. הוא סיפר שהוא הגיע פעם אחת לבעל שם טוב. החוזה מלובלין,

שהוא בעצמו היה קדוש ונורא,

שהיה שם על העיניים שלו מטפחת והיה רואה בסוף העולם ועד סופו,

מסתובבים גם על הסייר הרב, שמן רוקח,

שהוא גם היה חיבר ספר שמן רוקח, הוא היה קדוש, הוא היה עיוור,

אבל לפני פטירתו הוא קרא לכל המשפחה שלו,

ואמר למשפחה שלו, הנה, אתה לובש חולצה אדומה, עניבה לבנה,

אתה לובש מכנסיים שחורות, אתה לובש, הוא לא, רבנו, הרי אתה עיוור שנים כבר.

הוא אמר להם, אני לא עיוור שנים,

אני רואה יותר טוב שנים. עכשיו העיניים רק רוחניות, עכשיו זה קדושה.

ככה מביא ביתרת הקודש ממש בריאת העיניים. כשהוא הסתכל עליהם עיוור וראה אותם, העיניים נהיות רוחניות.

הוא אומר שהעיניים הרי זה הכול, לכן הגמורה אומרת שאסור, לא רק על נשים.

אדם שמסתכל על נשים זה בכלל טיפש,

אפילו על רשע אסור להסתכל,

אפילו על כל מיני דברים שהגמורה אומרת, על הקשת וכו'. שהעין לא תטמא, שהעין לא תקבל טומאה.

אומר שם במטרת הקודש שהיה איזה חסיד אחד שהגיע פעם אחת לסליחות.

הוא מגיע עכשיו לסליחות.

הוא מתחיל לקרוא בסליחות.

הוא אומר, חבר'ה, מה, אתה מביא לי פה סידור בלי אותיות?

תביא לי סידור עם אותיות.

מסתכלים, רואים אותיות?

אמר, תביא סידור אחר. הביאו סידור אחר.

גם אם הוא אומר, מה, אין לכם פה סידורים נורמליים?

מה, הכול פה בעל-פה זה מצד הענווה? תביאו לי סידור עם אותיות.

אמרו לו, שמע, זה עם אותיות. אמר, אין דבר כזה, תביאו לי הוצאת דפוס כך וכך.

מצאו לי איזה סידור ישן, דפוס כך וכך, אומר, או, הנה האותיות, אחת לאחת, תחיל לקרוס לריחות, אחת לאחת.

שאלו אותו מה זה, אמר, אני, העיניים שלי כל כך קדושות,

שאם הדפוס הזה היה לשם שמים, אני רואה את זה.

אם הדפוס היה לשם ממון וכסף, אני לא רואה את האותיות.

העיניים כל כך קדושות, לא רואה את האותיות. זה פלאפא עם איזה כוחות.

אומרים שפעם אחת רב מלך מליזנקס,

הוא היה רבו של הר-עמליזה מלובלינא. פעם אחת הוא הגיע אליו הביתה, דפק לו בדלת.

אז החוזה פתח, או, רבנו,

רבנימלך ברח.

הוא אומר, מה עשיתי?

לא סתם הוא בורח.

אחרי חמש דקות הוא אומר, רבנו, כניס, טיום, ברח.

ועדיין הוא אמר החוזה מלובלינא.

אמר לו, רבנימלך, מה אתה רוצה ממני?

אבא, מה עשיתי?

מה עשיתי?

הוא אומר לו, זה לא אתה, זה הספר שמונח לך על השולחן.

אני פשוט לא יכול לראות אותו.

אומר רבנו, רבנו, רבנו, מה יש לספר? זה ספר שחיבר אותו אדם קדוש.

אדם קדוש חיבר אותו. הוא אומר, כן,

אבל באותו זמן שהוא כתב,

הסתכל עליו בן-אדם רשע.

העיניים של הרשע טימאו לו את הכתיבה באותו רגע.

הוא צדיק, הוא לא שם לב, רק אני, בחדות של העין,

של הקדושה, קולט הדבר הזה.

אומר רבנו, ראטה, מי לנו יכול להחמיר בדברים הללו? מי לנו יכול?

אבל לפחות לא לגלוש באנתרים טמאים, זה אתה כן יכול.

לפחות לא להסתכל איפה שבא לך ברחוב, זה אתה כן יכול. אז אתה לא יכול לראות בסידור, אי-רצון שתפתח סידור גם כשנעשה לסמאון, אי-רצון שתפתח סידור וסליחות, אי-רצון שתפתח.

זה אתה לא יכול לזהות.

אבל אנשים בשיא חוצפתם, פותחים, רואים.

לא, זה לצורכי זה, לצורכי זה, אבל אלפים אחר אלף פרסומות באמצע. אמר לי מישהו, הרב, אין, אין, בלבולבלים, בלבולים.

אדם שיש לו גישה לכול, הוא רואה את הכול בסוף. אין, כמה בן-אדם יכול להיות יבא צרה?

יש בה נרות ולא יחטא? אומר רשי, כמו למשל אבא ששם לילד שלו את עליון של זהב ושם אותו ליד פתח של השם ישבור ויציל.

מה, לא יהיה עבירה? יש לו גם כסף, גם ילד קטן.

נו, מה יעשה הנער ולא יחטא?

מורי ורבותי, נשים יקרות, אתן הולכות ברחוב ומחטיאות רבים. מה יעשה הנער ולא יחטא?

מה יעשה הנער ולא יחטא? זה איום ולא רע. זה איום ולא רע.

מפני הרען עשיו הצדיק,

אם הצדיק הזה הלך,

אז צריכים לעשות תשובה. כנראה שזה עניין של הפריצות כמעט בטוח. הרי התורה אומרת שרוב הצרות והייסורים, בגלל זה יש מאמר שמירת העיניים וטהרת הקודש, שם הוא מביא, במאמר פגם היסוד, סליחה, במאמר פגם היסוד,

שם הוא כותב בסוף את כל המעלות של אדם שומר על היסוד שבזכותו העולם קיים,

הוא נקרא הצדיק הגדול, הוא מחזיק את כל הבריאה,

וכתוב שם, השם ישמור ויציל את הפגמים. מה קורה לאדם כזה?

אומר הרב בר-און רתא,

אדם כזה שפער מינן פוגם בעיניים שלו, לוקחים לו את הצמל לאלוקים.

הרי אנחנו כולנו חלק כלוק הממעל. אומר הרב-און רתא, אדם פוגם בעיניים, לוקחים לו צלם אלוקים,

ושמים לו צלם של נחש, שרף ועקרב.

בן-אדם מתהלך עם נשמה יהודית, אבל כל-כולו צלם של נחש, שרף ועקרב.

אומר אחרת, אנשים לא מבינים למה, אין לך שתתפלל,

אין לך שתלמוד,

כי אין לך צלם,

אתה עם צלם של נחש, שרף ועקרב,

כל המזיקים בסדרה אחת. בן-אדם הרי הוא מכניס את הדברים האלה, מכניס את הטומאה.

הוא אומר, ושום דבר לא נעלם. אדם אומר, הסתכלתי כאן, שום דבר,

כי זוכר את כל הלשכחות, אתה ואין שלך לפני כיסא כבודיך. אתה הלכת ברחוב, שכחת כבר כמה ראית.

אבל למעלה זה רשום, הכול רשום, הפנקס פתוח, היד רושמת,

נאמן הוא בעל מלאכתך, משלם לך הכול, תבין מתקילין.

השם ידברך לא מטרן, מורי ורבותי, אז הוא מביא שם הרב

בספר אותם הפוסקים באבן-העזר.

הוא אומר שם שהחוסה בנובלין סיפר שפעם אחת היה אצל הבעל-הם טוב הקדוש.

הוא אומר, היום אצל הבעל-הם טוב,

עצמו עיניים

והלכו קצת אחורה וראו כולם מחזה.

אומר הרבי, חוזה מלובלין,

רואים במחזה, הם עולים למעלה, מגיעים למעלה, מורי ורבותי,

הם מגיעים למעלה לאיזה מקום, רואים סיר ענק,

סיר ענק, דוד ענק, סיר ענק,

וזרוקים לשם המלאכים מלא ידיים ורגליים.

הבעל-שם טוב בא למלאך, שאל אותו, תגידי, מה עושים כאן? מה זה התבשיל הזה?

אמר לו, שקט, אל תפריע. אמר לו, מה זה אל תפריע? אני אהיה בעל-שם טוב. אתה רוצה שאני אקפיד עליך? בעל-שם טוב. ידוע, בעל-שם טוב היה מקפיד על המלאך המוות, על היצירה, בעל-שם טוב היה שולט בעניינים.

אבל אני בעל-שם טוב. הוא אמר לו, סליחה, סליחה, סליחה, מה שאתה רוצה, מה אתה רוצה לדעת?

מה זה הסיר הזה?

תקופת הבעל-שם טוב.

הוא אמר לו, עוד כמה דורות

יבואו בנות חצופות שילכו בגילוי זרועות ולא ישימו גרביים כמו שיח על הרגליים ויגלו.

אנחנו כבר מעכשיו מחממים להם את הסיר, מעכשיו מחממים את הסיר,

שכשהם יקיעו יהיה חם מאוד,

יהיה לוהט, קיץ לוהט בדומא, בגיהינום. קיץ לוהט, תהיה פרסומת בשמים, קיץ לוהט אצל דומא.

סיר שמוכן עוד מתקופת הבעל שם טוב. מוכן עם ידיים ורגליים, מורי ורבותי.

איום ונורא, לא שווה לך, לא שווה לך, בייחוד את, שזה עניין של רבים.

כל כבוד הבת מלך בנימה.

ספיק, תשיג כבוד לעצמך.

ואתה גם, לא כל דבר שבא ברחוב צריך להסתכל.

לא כל דבר צריך להסתכל שבא ברחוב.

הגמרא אומרת, יום שלך בבית,

אין לו להשם יתברך אל הארבע אמות של ההליכה, כותב הבעל שם טוב הקדוש אור שבעת הימים.

אלו להשם דאר בעולם על הארבע אמות של ההליכה. תוריד את העיניים למטה. גמרא בסקויה כ' עד עמודה א', גם השבח הגדול של האדם לא מוציא את העיניים שלו מארבע אמות. לא מוציא.

כמה קדושה האדם יונק מהדבר הזה שאדם שומר על הקדושה. כמה קדושה האדם יונק מזה.

כל החיים התורה נכנסת.

האדם שהוא קדוש, אה, הוזכרתם את כל מצוות ה' היתם קדושים הוזכרתם.

מוסר, מובן כמה ספרי רעים.

וייתם קדושים לו לערכם ושכרתם, אדם שהוא קדוש זוכר את הלימוד.

הרבה אנשים מתלוננים, תשמע, הרב, לומד דף, קורא הדף, לומד דף, קורא הדף.

מה עם הלימוד? לא נתפס לי. תתחיל לשמור את העיניים, העיניים יהיו קדושות.

רב משה פניאסטיניד על עצמו שמעולם בחיים שלו הוא לא ראה אותיות שלא קשורות לתורה.

כל מה שהעיניים שלו ראו זה אך ורק דברים שקשורים לתורה.

אז מורי ורבי, אצלנו לעשות חשבון נפש. אתה חייב להגיד, לא יכול להתדפק.

שאלו את מורי ורבי רב חיים רבי, שאלו אותו,

כבוד הרב, מה הצרה הנורא והאיומה הזאת?

מה הולך כאן? בלגן שלם.

מה זה, כזה צדיק?

כזה צדיק הולך לעולמו בכזאת מיתה, השם ישמור ויציל.

זה מיתה כזאת משונה, איך זה יכול להיות?

על מה? על מה? על מה נעשה את זה? הרב, תגיד לנו, מה אתה כן צריך לעשות?

שבו אמרו עליו רב חיים רבי.

הוא איש ציבור ידוע, מפורסם, שעוסק הרבה שנים עם ציבור.

הוא אמר להם, לצערנו הרב,

יש היום חלק מהחרדים

שהם כאילו חרדים.

כתוב, כל המחלל שם שמים בסתר,

נפרעים ממנו בגלוי,

אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם.

וי, אומר התנא באבות מלחמתים, כל אדם שמחלל שם שמים בסתר,

נפרעים ממנו בגלוי. פעם בן-אדם היה עומד באיזו אזכרה ומתחיל להחזיר אנשים בתשובה, בואו לדעת, אין כמו הדת בעולם, בואו תראו איפה אצלנו הדתיים,

איפה אצלנו אין גירושים,

איפה אצלנו אין זה,

הבית נקי, אין טלוויזיה, אין זה.

אבל בתוך הסתר, לצערנו הרב, נכנס גם כרם זר לתוך המחנה,

נכנס בסתר אנשים שגולשים באינטרנט, וגם יש להם קשרים,

יש להם קשרים מקושרים בפייסבוקים, בפורומים.

ברוכי ורבותי, ואחרי זה, כשרואים את התמונה שם בפייסבוק, זה בעצמו חילול השם.

רואים אדם חרדי שנמצא וזה בעצמו חילול השם.

ועל זה אומר התנא באבות, אמר הרב חיים רבי, שזה הולך על זה.

למה אתם נכנסים בתוך האתרים,

שם אתם חללים שם שמים בסתר?

למה? בואו, אני אפרסם שאתם אפס,

אני אפרסם שאתם כולכם רפש ותית, אני אפרסם אתכם לעיני כולם.

אתה מחלל שם שמים בסתר?

נפרעים לך במזיד.

פעם היית רואה, הכול קדושה, היית מגיע, הכול קדושה, הכול החתונה, היית מגיש קדושה באוויר.

היום הכול, מורי ורבותי, כסף ובלגן וממון ותאבות ותאבות ותאבות ותאבות.

לא מפסיק התאבות, לא נגמר.

מורי ורבותי, אומר השם, למה? למה? זה חבל, בואו נעשה לכם פרסומת.

נעשה פרסומת לעולם החרדי,

שזה יבוא דווקא על-ידי יהודי שהוא שומר תורה ומצוות. רק זה, אנחנו נבנה את זה לכל העולם.

שיהודי שומר תור המצוות יעשה, אני אומר ככה באמת מה ששמעתי שאמרו לי בשם רב חיים רבי. זה יום ונורא, מורי ורבותי,

צריך לעשות בדק הבית אצלנו, כל מיני אנשים שמאמינים בהשם יתברך,

לעשות בדק הבית חזק ביותר,

לבדוק אם באמת אנחנו הולכים לפי השם יתברך או לא.

אני כבר מסיים. רב שלום שודרון אמר

שפעם אחת היה איזה יהודי אחד שבאמת הלך למקום אחד במאה שערים אצל רבי יודל

והלך לקנות את הטלית.

הוא קנא את הטלית והטלית היתה יפה עם כתפיים, עיטורים.

הוא הגיע לבית-הכנסת, אחד מהשכנים, החברים שלו קרא בבית-הכנסת רעה, אמר לו, שמע, מאיפה גלית? אני גם רוצה.

כגון אני, אני גם רוצה כזאת טלית, אתה יכול לקחת?

אמר לו, כן, לך לרבי יודל, תלך אליו, תיקח את הטלית. באמת, הוא הלך אליו, לקח אותו, כמה זה עולה, נשאר לו אחרון, כך.

הוא בא להציץ בחנות, אמר לו המוכר,

שמע, יש פה חנות של תופרת ליד,

קפוץ שנייה אחת אליה,

שים חוט אחד על העטרה, אז ישמור לך. הוא אומר, כמה זה עולה? הוא אומר, עשר שקל. הוא אומר, יאללה, נו, עשר שקל אני עכשיו אטרח וזה, לא צריך, עזוב. אם זה עשר שקל, אז כנראה זה לא משהו חשוב.

אז אני הולך הביתה.

אחרי שנה מגיעים לתפילת ראש השנה,

זה עדיין עם העטרות, ככה נראה כמו אדמוּר,

וזה יוצא לו הראש כבר באמצע הטלית.

באמצע הטלית כבר מבצמץ, ככה יוצא לו הראש כבר באמצע הטלית.

לא עבדתי עליך.

אותה חנות, אותו מוכר, אותה טלית, אני רואה את זה אותו דבר.

הוא אומר, אז למה שלי קרוע?

הוא אומר, תגיד לי, הלכת לתפור?

שמת חוט שתופר? הלכת לתפור או לא?

הוא אומר, לא, אמרתי, זה זיזול, עשר שקל, מה כבר יכול לעשות לי עשר שקל, חוט אחד?

הוא אומר לו, אז מה אתה מתלונן?

לא שמת את החוט שמגן,

אז בגלל זה הטלית שלך קרועה.

אומר רבי שולם שמדרון, מורי ורבותי בחומש המגידים בפרקי הדרכה בסוף החומש במדבר,

הוא אומר, זה היסוד. הרבה חרדים שואלים, מה קרה? אוי, מה קורה לנו? אוי, אוי, מה היה לנו?

שוד ושבר.

שמתם חוט

על יירת השמים שלכם?

אמרי ורבותי, וזה כל אחד, כולנו באותה ספינה, שמנו חוט, מתחנו חוט

לשמור את הקדושה שלא יכולים.

אין דבר כזה להכניס אינטרנט, אין דבר כזה, אתה בסוף נופל, אין דבר כזה.

לא, אני בפייסבוק רק עם חבר, יש לי רק חבר אחד ואני אתו, אין דבר כזה. פעם רבי שייטוביץ' אמר,

בן-אדם נופל מכל בר-שלום,

הוא לא רוצה ליפול על הרצפה.

הוא אומר, אני נופל רק עד תקומה 94. אני רק אתה נופל.

הוא עולה לכל בר-שלום, קופץ,

בחילה, רק עד תקומה 94. בכבוד, נראה אותך עד תשעים, תעצור בתשעים, תעצור בתשעים-וארבע, אתה יכול לעצור?

אומר רבי שייטוביץ' אי-אפשר רגע לעצור בתשעים-וארבע.

ככה אדם שמתחיל להתחבר לטומאה, אפילו רגל אחת, אתה עיף עיניך בו ואיננו.

אם תתפסד ואם לא, לפתח אתת רובז. אפילו פתח קטן נתת לו, הנה, הטומאה מתלבשת. אתם יודעים כמה בעיות של שלום-בית?

אתם יודעים כמה נשים אומרות שהבעל כל היום בפייסבוק? אתם יודעים כמה?

אני הכנתי זוג, ב-05 בבוקר הוא קם.

כמה נשים אומרות לבן-אדם, ב-05 בבוקר, הגיע לאיזה יהודי אחד לפני שבועיים

אחרי השיעור,

הוא דיבר אתי, הרב, ישמע, אני בבעיה גדולה, אשתי עושה לי תיקונים, מריבות, צעקורות, מלבינה אותי, משפילה אותי.

הרב, מה לא עושה לי?

טוב,

אנחנו למדנו, אסור לשמוע צד אחד, צריכים לשמוע שני צדדים.

לא יודע מה אמר לי בלב, יש כאן בעיה של קדושה. לא יודע מה אמרתי.

דיברתי אתה, היא אומרת, הרב, לא יכולה לסבול אותו. הוא בא מהעבודה, ישר אינטרנט, ישר סרטים, לא מסתכל עלי,

מסתכל על אנשים, בן-אדם עם כיפה על הראש, כמובן לא שחורה ולא ירשע.

בן-אדם עם כיפה על הראש.

רבותי, ככה לא בונים בית,

ככה לא בונים יהודים בכלל, ככה לא בונים.

זה מה שהקדוש-ברוך-הוא מרמז, פשוט לי.

פשוט לי, לא נביא ולא בנביא.

אבל אם נעשיו וצדיק כזה בגלל דבר שהוא היה כזה מומחה בו,

הוא היה הקדוש עליון, היה גם גאון הצירורים שהוא שמים את השס לעורכו ולרחובו, וידע אותו,

וידעו עליו שאני כן מכיר, הרם שלי, למד אותו בישיבה,

הרב שמואל מזרחי,

אדם שהוא בעצמו גאון אדיר,

הוא למד אותו בישיבה עם אבא אלעזר, הוא אמר לי שאבא אלעזר כבר בצעירותו היה תופס פינה בישיבה,

ותמיד בפנים, יושב, לומד, משתיות, שעה, סדר שלו.

אמר לי זה יהודי, אחד החברים בכולל,

שאבא שלו בדק בכתבים של פורת יוסף העתיקה,

הוא ראה שהמשגיח אמר,

נא להעיר לבחור אלעזר אבוחצירא,

מפני שהוא לומד לבד ולא כמו סדרי הישיבה.

נא להעיר לו שהוא הלך להתפלל לא במקום של הישיבה.

הוא היה לו הנהגות משלו כבר אז זה היה קדוש-עליון,

ולא היו מעירים לו. פעם שאלו את הראש השיבה אותם,

הוא משגיח, למה אתה לא מעיר לו? הוא אומר, אני פוחד, הוא קדוש.

בחור ב-15, הוא אומר, אני פוחד.

אדם מבוגר, קדוש-עליון, פוחד להעיר לבחור ב-15, למה?

במעלמיו יתנכר נהר. כבר בהתחלה רואים, מורי ורבותי, אולי דברים קצת קשים לשמוע,

אבל תבחנו, זו האמת לאמיתה, תסתכלו בספרים.

כל הצרות והאיסורים מתחילים ונגמרים בדבר של הקדושה. נזכה להתקדש בקדושת בורנו בעזר ה' יתברך,

וייתם קדושים,

להתעלות בתורה וירת שמים, ללמוד וללמד,

לשמור ולעשות וכן ירצו ולדבר, אמן. כשבוך הוא יעזור בעזר ה' יתברך, שיתנחם בעזר ה' ויבואו בשל תתקנו בתחילת המתים, נזכור לתורה וברכה.

את הגאון הקדוש הזה איתנו ביחד,

להתעלות בתורה וירת שמים ונתחזק כולנו בנקודה הזאת, אמן ואמן.