הרב יוחאי חנסאב, שיעור פרשת מטות

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב, קהל קדוש.

היום בעזרת השם נדבר על עניין הדיבור

וכוח הפה של האדם,

וכמה אדם צריך להיזהר

בדיבור שלו במה שהוא מוציא מפיו.

התורה מתחילה בפרשת השבוע, וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור,

זה הדבר אשר ציווה ה'.

איש כי ידור נדר לאדוני או השבה שבועה לאסור אישר על נפשו.

אדם נדר נדר

או נשבע שבועה,

מה לעשות, לאסור אישר על נפשו,

זאת אומרת שהוא רוצה לאסור על עצמו איזה דבר מה.

לדוגמה, הוא רוצה לאסור על עצמו לאכול איזשהו ממתק,

והוא נשבע לא לאכול את אותו הממתק,

או לא ללכת למקום פלוני,

או לא לעשות דבר פלוני.

הוא נדר נדר, הוא אמר, אני נדר,

לא לעשות כך וכך,

או אומר שהוא נשבע לא לעשות כך וכך.

אומרת התורה,

לא יחל דברו,

לא יחלל את דיבורו,

לא יעשה את הדיבור שלא חולין,

אחר שנשבעת,

לאחר שאתה נדרת נדר והוצאת את הדברים מתוך פיך,

תיזהר לא לעשות את הדברים שלך, חולין.

ואז,

ככל היוצא מפיו, יעשה.

כדי שהדיבור שלו לא יתחלל,

לא יהיה חולין,

מה שיצא מפיו חייב לעשות.

היום,

בעוונותינו הרבים,

לא נזהרים בענייני השבועות והנדרים.

אדם צריך לדעת

שכשהוא נודר נדר, הוא חייב לקיים את הנדר.

כשנשבע שבועה,

חייב לקיים את השבועה.

אדם לא יכול לומר, לא נורא,

אז מה אם נשבעתי?

אז מה אם נדרתי?

חס ושלום, אדם צריך לדעת שברגע שיצא מפיו

נדר או שבועה, הוא חייב לקיים.

הרבה פעמים אדם בא לבית-כנסת,

הוא מתחייב לאיזה ארגון ותורם או לבית-כנסת או לכולל או לישיבה ומוציא את זה מהפה.

ברגע שהוציא את זה מהפה,

שהוא כך וכך יעשה,

הרי זה כנדר וחייב לתת ולעשות את מה שהוציא מפיו.

גם אם הוא לא אמר, אני נודר,

הוא לא אמר, אני נודר לא בתורת נדר,

אלא אומר, אני אתן לישיבה הזאת,

אני אתן לבית-הכנסת,

אני תורם כך וכך.

ברגע שיצא לו מהפה שזה מה שהוא עושה,

הוא חייב לעשות,

כיוון שזה לדבר מצווה.

מה יעשה האדם ולא יתחייב בנדר,

כשאומר איזה דבר שהוא רוצה לעשות,

יאמר בלי נדר,

בלא נדר,

בלא קבלה,

כך יאמר, ואז לא יחול עליו הנדר.

אומר הפלא יועץ,

תראו מה כתוב בפה ליועץ.

נדרים ידוע,

חומר שבהם.

מה כל כך חמור בנדרים?

שבעוון נדרים אשתו של אדם ובניו, רחמנא ליצלן, מתים.

אדם צריך להיזהר מאוד.

ברגע שיצא עליך נדר מהפה,

תדע לך.

לאן זה יכול להוביל, רחמנא ליצלן,

שבעוון נדרים אשתו של אדם ובניו מתים.

אז פעם בא אלי אדם אחד,

הוא אמר, רגע, הרב, אם זה ככה, איזה יופי, יש לי פתרון.

מה פתרון?

רצה שאשתו תצא מן העולם.

אמר, הוא יידור נדר,

ואז על-ידי כך,

והוא לא יקיים,

ועל-ידי כך אשתו, הופ!

אמרנו לו, לא,

מי שעושה את זה בשביל שאשתו תלך,

הוא הולך ולא יהיה.

אל תחשוב שתהיה חכם

ממה שתדאור נדר עבור זה,

חס ושלום.

רבותי, בואו תראו כמה הנדרים חמורים.

הרי

מנהגנו מדי שנה בשנה,

בערב ראש השנה,

באים ועושים התרת נדרים.

ובערב יום הכיפורים שוב חוזרים לעשות התרת נדרים.

ויש כאלה נוהגים 40 יום לפני ראש השנה,

בטו באב, בכף באב, סליחה,

עושים התרת נדרים.

40 יום קודם,

ראש השנה.

ויש אומרים, 40 יום קודם יום הכיפורים,

שזה בראש חודש אלול,

עושים התרת נדרים.

יש כאלה שעושים התרת נדרים כל יום שישי.

כך גם נוהגים חלק מהמקובלים.

והיום בהרבה בתי-כנסיות נוהגים לעשות

התרת נדרים כל יום שישי.

מה כל כך העניין בהתרת הנדרים?

מה כל כך העניין

שאדם הולך וטורח ועם ישראל טורחים בהתרת נדרים?

מה כל כך?

אלא עוון הנדרים הוא חמור מאוד,

ועל הכל

כשאנחנו רוצים לפתוח

את היום הקדוש,

את התפילות

של היום הקדוש, את יום הכיפורים,

עם המתחילים.

קל נדרי וישרי ונידויי וחרמי התרת נדרים.

מתחילים את היום הקדוש.

במה?

בהתרת נדרים.

לא מתחילים את התפילות עד שלא עושים התרת נדרים.

ואיזו התרת נדרים?

מוציאים את ספר התורה.

לא מצאנו שמוציאים ספר תורה

אלא כדי לקרוא,

לקרוא בתורה.

שני, חמישי, שבת, מועדים, ראשי חודשים.

אבל להוציא ספר תורה?

שמחת תורה, הרי לרקוד עם ספר תורה.

אבל לא,

בליל יום הכיפורים להתרת הנדרים מוציאים ספר תורה,

ואת כל ספרי התורה מוציאים מן ההיכל.

כדי שזכות התורה תועיל,

תגן.

ומתחילים בהתרת נדרים.

מה יש?

הנדרים חמורים.

ואמרו שהנודר

כאילו בנה במה,

והמקיימו כאילו הקריב עליה קורבן.

אבל גם זה לא כל כך חלק.

נכון, כשקיימת את הנדר,

כשקיימת את הנדר,

אז בסדר, הנה קיימת,

אבל לכתחילה עדיף לא להגיע לידי הנדרים.

לא להגיע ולא לידור.

דרך אגב,

צריכים לדעת

שכשאדם עשה,

או אמר, סליחה,

אמר, לדוגמה,

שמחר הוא יעשה איזה דבר של מצווה,

הרי זה כנדר.

לדוגמה,

אדם אומר,

מחר אני נוסע לכותל.

מחר אני נוסע לכותל.

היי, זה דבר מצווה?

כיוון שיש בדבר עניין של מצווה,

צריך לומר בלא נדר.

יש כאלה שעל כל דבר אומרים בלי נדר. לא צריך לומר על כל דבר בלי נדר.

אדם רוצה לנסוע לחיפה,

אתה נוסע לחיפה, מה יש בזה דבר מצווה?

שום דבר מצווה אין בזה.

כיוון שאין בזה דבר מצווה,

אין צורך לומר בלא נדר,

אבל על עניינים של מצווה צריך לומר בלא נדר.

כשאתה רוצה לעשות דבר שיש בו מצווה ואתה מוציא את זה מהפה,

תגיד בלי נדר.

אל תיתן את פיך לחטיא את בשריך.

אל תיתן את פיך לחטיא את בשריך.

אדם צריך להיזהר בנדרים.

ברגע שנדרת,

הוצאת דבר מה מן הפה,

אתה חייב לקיים.

דרך אגב,

גם מנהג טוב

של מצווה ששייך בו מצווה,

אדם, אם נהג בו ג' פעמים, שלוש פעמים, נהגת?

אם נהגת את אותו עניין שלוש פעמים,

הרי זה כנדר,

וצריך התרת נדרים כדי להפסיק את אותו מנהג הטוב.

לדוגמה,

אשה אמורה להדליק כל ערב שבת

שתי נרות,

אחד כנגד זכור והשני כנגד שמור.

והנה, האשה הזאת אומרת, מה עשתה?

היא התחילה להדליק כל ערב שבת שבע נרות.

נהגה פעם, פעמיים, שלוש, הרי זה כנדר.

אם היא רוצה להפסיק

מלהדליק

מספר רב יותר של נרות

מאשר שניים,

היא חייבת לעשות התרת נדרים.

צריכה לבוא לחכם,

צריכה לבוא לרב,

שימצא לה פתח ואז יתיר לה את נדרה.

כל מנהג טוב של מצווה,

שאדם לא מחויב בו,

אבל זה מנהג טוב של מצווה,

אם נהג בו ג' פעמים,

הרי זה כנדר ומחויב להמשיך באותו עניין.

חמור מאוד עניין הנדרים.

ועוד אמרו

שהנודר נקרא חוטא.

אל תיתן את פיך הלכתי,

כי ברגע שאתה נודר אתה חוטא כי יש מצב שלא תקיים.

ועתה מצויות רבות נשים נדרניות, נודרות,

וגם באנשים.

הוא עולה לתורה, הוא נודר סכומים.

הלו,

כמה נדרת?

כמה תרמת?

כמה התחייבת?

זה נדר.

אני לא יכול להגיד לא נורא.

תזכור ותחשבן

כמה אתה חייב.

הרי זה נדר.

אני אגיד לכם את כל הפסוק.

אל תיתן את פיך הלכתי את בשריך,

ואל תאמר לפני המלאך

כי שגגה היא.

אמר לו, לא, שגגתי.

פנקצוף האלוקים על קולך,

וחבל את מעשי ידיך,

וחבל מלשון חבלה.

על מי פירשו את זה?

על אדם שעולה לתורה,

עולה לתיבה ומתנדב, ולא משלם.

שעל-ידי זה גורם מיטה לבניו, רחמנא ניצלן,

ומאבד מעט מצוות שבידו.

ולא זה כשנודר בפירוש,

אף הילמר לעשות דבר טוב,

ונהג מנהג טוב, ולא התנשיע בלא נדר,

נשאר עליו חיוב נדר.

לכן,

האדם צריך לדעת שעל כל דבר ישגור בפיו לומר שזה יהיה בלא נדר,

ואפילו אם ינהג אותו כמה זמן וזמנים

לפני שנוהגים לעשות איזשהו דבר שיש בו מצווה,

יאמר, אני לא מקבל את זה עלי כנדר.

הרי זה בלא נדר,

שאני אהיה רשאי לחזור בי בכל עת שאני רוצה לא להמשיך ולקיים את אותו דבר טוב.

וגם האדם צריך לדעת,

אם נדרת לצדקה או לאיזה דבר טוב,

אל תאחר לשלמו.

מדוע?

כי ברגע שנדרת לצדקה נברא מזה מלאך,

אבל המלאך הזה לא מושלם עד שלא תשלם,

ועל-ידי זה אתה חובל במלאך הזה שבראת,

והוא תלוי ועומד עד שתשלם.

לכן, צריך האדם מאוד מאוד להיזהר בנדרים.

ואם אדם רואה שנדר ולא יכול לעמוד בנדר,

יבוא אל אצל חכם,

יבוא אל לפני הרב,

שיתיר לו את הנדר,

ימצא לו פתח לנדרו ויתיר לו את הנדר הזה.

צריכים לדעת

שאדם שנדר

בעת צרה,

אי-אפשר להתיר לו את הנדר.

הגיע אלי פעם יהודי אחד,

אמר לי, כבוד הרב, אני רוצה שתעשה לי התרה,

התרת נדרים.

אמרתי לו, מה הנדר?

תשמעו טוב, רבותי.

היהודי הזה קנה דירה באשדוד,

בבנייה.

באמצע תהליך הבנייה הקבלן,

רחמנא ליצלן, פשט את הרגל,

ונכנס העניין לבתי-משפט ולבעיות ולא ידעו מה יהיה,

אולי יצטרכו להוסיף על הסכום שכבר קנו,

עם כל בעיות הדיור שיש היום. זה היה לפני שנים.

לפני כעשר שנים ניגש אלי אותו יהודי.

הוא ביקש

לעשות לו התרת נדרים. מה נדרת?

הוא נדר שאם יסתדרו לו כל העניינים

הוא יקבל את הדירה,

הוא לא יצטרך לשים סכומים גדולים של כסף,

הוא יבוא כולל שבת לבית-הכנסת.

נו,

ברוך השם,

השם סייע בעדו,

וברוך השם, כל מה שהוא ביקש, קיבל.

אז מה אתה רוצה עכשיו התרת נדרים?

הוא בא מבקש התרת נדרים,

הוא לא יכול לבוא כולל שבת לבית-הכנסת.

שמעתם, רבותי?

אדם עשה בשעת צרה נדר וקיבל את מבוקשו,

כשהגיע התשלום הוא לא רוצה לשלם.

וכי על תשלום שאתה חייב

אפשר לעשות לך התרת נדרים?

שלם!

ושלם לעליון נדריך.

נדרת לבוא כל ייל שבת,

קיבלת את מבוקשך,

ועכשיו אתה לא רוצה לבוא לבית-הכנסת?

ושלם לעליון נדריך.

פעמים כשאדם חולה

הוא נודר,

הוא נודר לעניין תפילין,

הוא נודר לצדקה.

יש סגולה, רבותי, אני מגלה לכם סוד,

סגולה עצומה

לאדם חולה,

שעידור לעשות סעודה לתלמידי חכמים לכבוד הנביא הושע בן בארי

ביום שלישי

הכי קרוב

לישועה שהוא קיבל,

לרפואה שהוא קיבל.

בדוק ומנוסה.

אבל לא יאחר את הדבר, לעשות,

הרי זה כנדר,

ושלם לעליון נדריך.

פעם ניגשה אלי,

לבית-הכנסת,

אשה מרוקאית

עם הבת שלה,

עם הבת לא צעירה.

האשה, גם הבת, היתה נשואה עם ילדים.

כבוד הרב, כבוד הרב, תעשה לנו התרת נדרים לבת שלי.

מה נדרת?

הגברת הזאת נדרה לא לעשן בשבת.

אמרתי לה, אז מה אתם רוצים?

התרת נדרים.

למה? אני לא מסוגלת, היא לא יכולה.

היא לא יכולה לא לעשן בשבת.

אמרתי לה, ואת רוצה שאני אעשה לך התרת נדרים ואני אגיד לך, מותר לך, מותר לך, מותר לך, מה?

לעשן בשבת?

השבת, וכי השבת היא שלי,

שאני יכול להתיר לך לעשן בשבת?

אם נדרת,

אי-אפשר לעשות לך התרת נדרים על כזה דבר.

כמה חמור עניין הנדרים,

כמה אדם צריך לשים לב

שככל היוצא מפיו יעשה.

זה בענייני הנדרים,

ועוד בענייני השבועות.

פרוץ,

פרוץ

אצל אנשים להישבע שבועות.

נשבע לך, נשבעת לך בראש שלו,

בחיים שלו, בעיניים שלו, באמא שלו,

באבא שלו, בסבא שלו, בקבר בבא סאלי, קבר רבי שמעון,

אי-אי-אי-אי-אי.

נשבעים, הם מוצאים שבועות, שבועות, שבועות,

ואם הוא נשבע בשם ה' באלוקים, אוי ואבוי,

לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא,

לשאת שם שמים לבטלה.

כמה חמור עניין השבועות.

אדם נשבע ונשבע ונשבע,

והוא לא יודע והוא לא שם לב

כמה השבועה חמורה.

איך אתה מוציא מהפה שלך שבועות?

ואם זה אפילו על האמת,

לא להישבע ולא להוציא מהפה שבועות?

איך אתה מוציא מהפה שלך שבועה, ועל חינם?

ואם זה מה?

ואם זה מה?

על השקר?

אוי ואבוי!

אוי לו!

אומר הרב הפלא יועץ,

ידוע מאמר רבותינו, זיכרונם לברכה, שאמרו

שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקדוש-ברוך-הוא לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא,

ואפילו להישבע באמת,

ואפילו בבית-דין,

כשהוא מוכרח להישבע.

ולדעת הרמב״ם זה אחת מטרייג המצוות,

שמה?

שנאמר, בשמו תישבע.

זו מצוות עשה מן התורה להישבע,

אבל כמה חמור הדבר,

אף-על-פי שזו מצווה.

היזהר האדם מהימנע מן השבועות

שנאמר את ה' אלוקיך תירא,

שתהיה כאברהם ויוסף ואיוב,

שנאמר בהם ירא אלוקים,

ואותו תעבוד,

שתהיה כמשה עבד השם ובו תדבק.

אז אם אתה רוצה להישבע, אז תגיע למעלות האלה ואז תוכל להישבע.

הפסוק אומר כך,

את ה' אלוקיך תירא,

ואותו תעבוד ובו תדבק.

אם יש לך את כל המעלות הללו,

אז יש לך מצוות עשה ובשמו תישבע.

אבל מה נאמר אנחנו הגענו וכי הגענו לכל המעלות,

כדי שנוכל לומר אני יכול להישבע?

דעו לכם, רבותי,

בית-דין,

בית-דין של תורה,

כמה חמור השבועה.

יש כאלה באים, מחזיקים במזוזה,

הוא נשמע במזוזה, אוי ואבוי.

בלשון ההלכה זה נקרא שבועה בנקיטת חפץ.

הכוונה היא שהוא מחזיק חפץ של קדושה.

בואו אני אגיד לכם איך משווים בבית-דין.

אדם בא לבית-דין עם תובע ונתבע,

התובע רוצה להשביע את הנתבע.

לדוגמה, יש לו עד,

לתובע עד אחד,

אבל על-פי עד אחד

אי-אפשר להוציא ממון.

על-פי שניים עדים יקום דבר, ולא על-פי עד אחד.

מכל מקום עד אחד מחייב את הנתבע, שבועה מן התורה.

איך נשבע היא מן התורה?

מה חומרת השבועה מן התורה?

השבועה של התורה,

שצריך

להחזיק

בספר תורה או באיזשהו דבר קדושה,

כגון תפילין,

ונשבע,

ומזכיר שם השם.

הוא נשבע בשם השם ומחזיק בספר.

אתם יודעים איך מאיימים על אותו אחד שייזהר לא להישבע לשקר,

ואם הוא משקר שלא יישבע?

מדליקים בבית-הדין נרות,

להזכיר לו נר השם נשמת אדם.

שמים מיטה של מתים,

שייבהל,

שידע מה סופו של אדם שנשבע לשקר,

וכמה הוא צריך להיזהר משבועת שקר ומשבועת שווא.

כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא, לא תישא את שם השם אלוקיך לשווא.

היה פעם

שהתבע הוא תובע ונצבע,

והתחייב הנתבע להישבע.

ידע התובע שהנתבע הזה הולך להישבע לשקר,

ובשם השם.

מה עשה התובע?

הוא ויתר על הממון, על מה שהיה חייב לו. הוא יודע שהוא הולך להישבע לשקר.

הוא אמר לרב הדיין, כבוד הרב,

אני מוותר על הכסף,

העיקר שהיהודי הזה לא יישבע לשקר ובשם השם.

בירך אותו, אותו רב,

ברכות מאליפות,

אשריך ואשרי חלקך.

האדם הזה היה מוכן לוותר על ממון,

העיקר שחברו הנתבע שחייב לו לא יישבע לשקר,

לא יוציא שם שמים לבטלה.

ואנחנו אומרים, לא, אם זה רשע,

שימות.

לא, חס ושלום.

לא,

אין רצוננו.

אין רצוננו שהרשע ימות.

כי אם בשוב רשעו מדרכיו הקדוש-ברוך-הוא, כי אם בשוב

רשע מדרכו וחיה, שיחיה.

ולכן תראו, רבותי, אשריהם ישראל,

אפילו רקנים שבהם

יחרדו בנים כשנוגע להם שבועה

בבית-דין, חס ושלום, ועושים דברים אחרים,

ולשקר,

כמה אדם צריך להיזהר.

ועם ישראל, נזהרים, ברוכים להשם.

אוי, רבותי,

ענייני השבועות רבים הם,

כמה צריכים להיזהר,

ולא על כל דבר להגיד אני נשבע, גם להגיד אני נשבע זה שבועה.

יש כאלה שאומרים, בלחם הזה,

בזה הזה, לאיזה שבועה?

זה לשון של שבועה, להיזהר!

לא יחל דברו, אם האדם לא מחלל דברו.

אומר הארי זל בליקוטי תורה,

אומר כך בפרשת עקב,

לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה.

מה פשט הפסוק?

רמז גדול יש כאן, אומר הארי זל.

לא יחל דברו.

לא יעשה דיבורו חולין וזול,

אלא ייקר כל דיבור היוצא מפיו. יעשה כל דיבור שיוצא מפיו יקר,

שכן כל דיבור, אומר ארי זל,

פועל גדולות ונצורות בעולמות העליונים,

לטוב או למוטב.

אם דיבוריו טובים וטהורים,

משפיע רוחניות וקדושה,

בורא בהם סנגורים.

ואם חס ושלום דיבוריו רעים ואסורים,

פועל בסדרה אחר חס ושלום.

ונברא מהם הלך רע ומשחית,

המקטרג עליו תמיד.

וזה שנאמר,

ככל היוצא מפיו,

מה שיוצא מהפה של האדם למטה,

מה מה יוצא?

לטוב

או למוטב?

על-ידי זה יעשה למעלה.

זאת אומרת,

על-ידי מה שעשית, אם אמרת דברים טובים,

נבראו מהם מלאכים טובים,

אז מה יעשה למעלה?

אם עשית טוב, יעשה טוב.

אם עשית רע,

רחמנא לי יצא לרעת.

אם דיברת רע,

שם ישמור.

דיבורים אסורים,

מה יצא לך מזה?

תראה מה יצא.

ועוד אמרו,

ככל היוצא מפיו, מי שלא מחלל את דיבורו ונזהר מכל הדברים האסורים של הדיבור, שהם רבים,

אבל אפשר ללמוד אותם ולדעת אותם, אנחנו ניגע בכמה נקודות,

אם הוא לא עושה את הדיבור שלו, חולין,

ככל היוצא מפיו יעשה הקדוש-ברוך-הוא.

הוא גוזר,

והקדוש-ברוך-הוא מקיים.

כאיוון שהדיבור שלו קדוש,

כאיוון שהדיבור שלו רק לטובה,

אז ככל היוצא מפיו יעשה הקדוש-ברוך-הוא.

הוא גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים.

הוא מוסיף בספר החינוך,

ואפשר לנו לומר

כי בהיות הנפש המדברת שבאדם

חלק עליוני,

וכמו שכתוב, ויפח באפיו נשמת חיים,

והתרגום אומר לרוח ממללה.

מה זאת אומרת?

זאת אומרת,

שהקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם.

יש לאדם גוף

שהוא בהמי,

שיש לו צרכים כמו לבהמה,

אכילה, שתייה, כל הדברים

שיש בבהמה יש בגוף האדם.

אבל ומותר האדם מן הבהמה, אין,

כי הכול האוול.

אין הבדל בין הגוף של האדם

לגוף של הבהמה.

אז מה ההבדל בין האדם לבהמה?

לבד הנשמה הטהורה.

יש באדם הנשמה הטהורה,

שעל זה נאמר בפרשת בראשית,

שהקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם, ויפח באפיו נשמת חיים.

מהי נשמת החיים? אומר התרגום.

מה נתן הקדוש-ברוך-הוא בתוך האדם?

אומרים חז'ל,

מאן דנפח

מדילא נפח.

מה זאת אומרת?

אם אדם רוצה לקחת עכשיו בלון

וצריכים לנפח אותו,

כשאדם מנפח את הבלון,

מאיפה יוצא האוויר לתוך הבלון?

מתוך האדם, מתוך גופו.

גם נשמת האדם,

שכשהקדוש-ברוך-הוא נפח באדם נשמה, מאן דנפח, מי שנפח,

הקדוש-ברוך-הוא, כשנפח באדם ומעצמו,

מעצמותו של הקדוש-ברוך-הוא נפח בו נשמה.

כי הנשמה היא חלק אלוקא ממעל.

אבל מהי כוח הנשמה?

שיותר מבעלי-החיים זה הרוח ממלא לה.

זה הרוח,

זאת הנשמה,

שיש בכוח האדם לדבר מה שאין כוח בשאר בעלי-החיים.

זה כוח הנשמה.

אז אומר לנו על זה ספר החינוך,

שהקדוש-ברוך-הוא נתן באדם כוח רב

לפעול אפילו במשהו חוץ ממנה.

ועל כן ידענו ונראה תמיד

כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים,

ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו.

הכוח של הצדיק,

כשהוא מוציא מלה מהפה שלו,

זה מהר נפעל.

אני אספר לכם סיפור.

רבי נפתלי מרופצ'יץ,

גאון הגאונים,

איש קדוש,

היה בעיירה אצלם

הורים שהיה להם בן

שלא היה הולך על רגליו.

הם לא ידעו מה לעשות,

והרופאים לא נתנו מזור, לא נתנו רפואה לילד.

מה הם עשו?

הם ידעו שהרב היה עובר כל יום על איזה גשר צר,

שלא היו במעבר רק לאדם אחד.

מה הם עשו?

הם לקחו את הילד,

והם המתינו עד

למרחק שהצדיק היה צריך לעבור מהגשר.

הם שמו את הילד באמצע המעבר של הגשר.

כשהגיע רבי

רבי נפתלי מרופצ'יץ אל הילד, הוא לא ידע שהילד הזה לא הולך,

וללכת הוא לא יכול היה להמשיך לעבור,

ואז הוא אמר לילד, קום, קום, ילד,

קום על רגליך.

ברגע שיצאה לרב המלים קום,

הילד קם על רגליו והתחיל ללכת.

ולמה?

כי ככל שאדם יש בו יותר קדושה,

יותר צדקות,

כוח הדיבור שלו,

כוח הנשמה שלו יותר גדול,

אז כוח הדיבור שלו יותר גדול.

ככל היוצא מפיו יעשה הקדוש-ברוך-הוא.

וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דת ומביני מדע.

ומפה

אני רוצה לנגוע בנקודה נוספת,

בעניינים של הדיבור.

יש כאן עוד אריכות, מי שירצה לראות בפה ליועץ,

בערך שבועה.

מה העניין של השבועה?

יש כאן עוד אריכות שהוא ממשיך.

להיזהר שאדם לא יאמר ויישבע לשווא.

הוא נשבע, וכן, וכך, על דברים מציאותיים, להיזהר, לא להישבע.

אל תוציא שבועה מהפה,

אל תגיד אני נשבע,

אל תישבע לא על האמת,

וקל וחומר בינו של קל וחומר, לא על השקר ולא על החינם.

לא להוציא שבועות מהפה.

שקרים.

כמה אדם צריך להיזהר מלהוציא דבר שקר מפיו.

אומר הפה ליועץ,

כתוב,

דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני.

אומר הקדוש-ברוך-הוא,

מי שדובר שקרים

לא ייכון

לנגד עיני,

והוא מארבע כיתות

שאינן מקבלות פני שכינה.

גם אחר פטירתו הוא לא יכול לקבל פני שכינה.

שאמרו על זה רבותינו, זיכרונם לברכה,

כל המשקר כאילו עובד עבודה זרה,

שכתוב,

והייתי בעיניו כמתעתע,

ונאמר בעבודה זרה,

הבל המה מעשה תעתועים.

העבודה הזרה נקראת שקר,

וכל המשקר כאילו עובד עבודה זרה.

ועל זה אחד הסימנים של עם ישראל,

שנאמר עליהם,

שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב,

ולא יימצא בפיהם לשון תרמית.

אחד מהסימנים של עם ישראל,

של דוברי אמת.

ומי שיש בידו מידה זו לדבר שקרים,

הוא עובר על דבר שקר תרחק, מדבר שקר תרחק,

והרי עונשו גדול,

הרי בשום עבירה לא נאמר תרחק.

לא כתוב

בתורה לא כתוב בלשון של תתרחק מאיזושהי מצווה.

על איזה זמן נאמר?

על דבר שקר.

מדבר שקר תתרחק, תרחק,

לא להוציא דבר שקר מהפה.

עוד פעם,

מי שיש בו מידה זו הוא חרפת אדם ובזוים,

שרי גם עובדי כוכבים ומזלות,

אשר פיהם דיבר שווא.

וימינם ימין שקר,

יש מהם שנזהרים מאוד מלדבר שקר,

לפי שהדת הישר רואה ויודע שהוא דבר מכוער, שנואי ומתועב, דרך אגב.

וימינם ימין שקר,

מה שנאמר בתהילים, מימינם ימין שקר.

ראיתי פעם באחד הכתובים,

באחד הספרים הקדושים,

שאדם

שהוא איתר יד ימין, זאת אומרת, אדם שהוא שמאלי

ידע שבגלגול הקודם שלו

היה שקרן.

ככה כתוב.

ודווקא עליו צריך להיזהר יותר לא להוציא דבר שקר מפיו.

ועל זה נאמר, וימינם ימין שקר.

השמאלי,

הימין שלו זה השמאל,

וימינם השמאל ימין שקר,

זה לא הימינם אמיתי.

ולמה?

כיוון שבגלגול הקודם

היתה בו המידה הזאת של השקר.

וכך עונשו גדול

של בדאי,

שאפילו אומר אמת, לא שומעים לו,

שקונה שם רע,

שהוא שקרן וכזבן, ואין בפיו נכונה.

על כל זה כל המדבר אמת קונה שם טוב.

אני אספר לכם מעשה.

היה חנווני אחד,

שכל מי שהיה בא לקנות אצלו,

היה בחשבון,

לא כמו היום, כשעושים חשבונות,

היום מעבירים את הכול בקופה בצורה כזאת, שזה קורא את הקוד,

יש ברקוד, יש שמעיינית, קורא את הקוד, טיק, טיק, טיק, עובר.

פעם לא היה כך.

אני, בתור ילד, זוכר שכשהיינו הולכים למכולת,

היה חנווני

אלוף בחשבון.

היה כותב מספרים, ציק, ציק, ציק, ציק, היה שניות, עושה חשבון.

משניות.

אבל מה היתה הבעיה?

מסופר על אותו חנווני

שהיה מרמה,

ועל דבר שהיה עולה 4 שקלים היה כותב 4.30,

בחשבון שהיה עושה לפניו,

היה אומר לאדם, עלה לך 40 שקלים.

בסדר, בן-אדם מאמין.

זה, זה, זה, זה.

פעם

היה לו איסור מצפון,

כליותיו איסרוהו.

אמר, מה אני כל הזמן, מה אני עושה, איפה עבודת השם שלי?

הלך לרב,

סיפר לו את כל מה שעובר עליו,

מה הוא לא שומר ואיך הוא עושה ואיך הוא מרמה.

אמר לו הרב,

אתה רוצה לחזור בתשובה או לא?

אמר לו, כן, אבל הרב, קשה לי, אני לא יודע איך.

אמר לו, אני אגיד לך דבר וזהו,

תקבל על עצמך קבלה אחת,

בזה אני פוטר אותך.

אמר לו רק דבר אחד הרב, אמר לו, כן.

אמר לו, מה?

אמר לו, תקבל על עצמך,

לא נשקר, לומר רק את האמת.

מוכן?

אמר לו, זהו, הרב? אמר לו, זהו, רק את זה.

אמר לו, כן, בשמחה, אם זה ככה, אז אני מוכן.

אותו אחד הלך למכולת,

בא אליו הקונה הראשון,

הוא עושה לו חשבון,

הוא בא לכתוב, במקום 4, 4, 30,

הוא פתאום נזכח, קיבל על עצמו לא לשקר.

התחיל להילחם בעצמו, מה אני אכתוב?

הוא אומר, אבל קיבלתי על עצמי.

הוא אומר, אבל מה עם הפרנסה?

מה עם הפרנסה שלי?

הוא אומר, אבל, אבל, קיבלתי על עצמי.

טוב, רק דבר אחד קיבלתי, אני לא אשקר.

התחיל לכתוב,

4 שקלים, 2 שקל, לא מוסיף כלום.

גמרת חשבון?

אמר לאותו יהודי,

30 שקל.

אמר לו הקונה,

30?

איך 30?

אבל אתמול, שלשום,

כל הזמן אתה אומר לי, 40 שקל.

איך היום 30?

הוא רצה להגיד לו, היום יש לי מבצעים.

אבל הוא לא יכול להגיד לו את זה.

הוא רצה לומר לו,

אני במבצעים,

אני עושה מבצעים היום,

אבל הוא לא יכול להגיד,

כי הרי מה הוא קיבל על עצמו?

הוא קיבל על עצמו לא לשקר.

אמר לו, תשמע,

אתמול,

אתמול ושלשום,

כששילמת 40 שקל,

שילמת 10 שקל יותר ממה שהיית צריך לשלם.

אומר לו, מה הפירוש?

מה, גזלת אותי?

מה, כתבת לי יותר ממה שהייתי חייב?

מה, עשת לי חשבון מוטעה?

אומר לו, לא, לא, לא, כן.

גזלן.

אוי ואבוי.

אמר לו, רגע, רגע, תירגע.

אמר לו, בוא נעשה חשבון, כל הכסף שמגיע לך אני אחזיר לך.

איזה גנב, איזה זה.

אמר לו, לא, בסדר, תירגע.

הוא אמר לו, מה, ועשת ככה לכולם?

הוא לא יכול לשקר,

הוא קיבל על עצמו לא לשקר.

כך האדם

קיבל על עצמו לומר את האמת

וחזר בתשובה שלמה.

הוא בא לעשות עבירה כזאת, הוא אומר, אבל בתורה כתוב לא לעשות כך.

מה, אני אשקר את עצמי?

וקיים את כל התורה כולה.

כך היהודי הזה חזר בתשובה שלמה,

החזיר לכולם את הגזלות שגזל.

דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני.

השם אמת

וחותמו אמת, והתורה מתחילה באמת.

בראשית ברא אלוקים סופי תיבות אמת.

בראשית, ככה כתוב במנורת המאור,

בראשית

הסוף של התיבה תו.

בראשית ברא האות האחרונה א',

אלוקים, האות האחרונה מ',

אמת, סופי תיבות.

ואם נמשיך, עוד תיבה אחת.

בראשית,

ברא אלוקים את,

בדיוק סופי תיבות אמת.

ברא א',

אלוקים מ',

את תו.

כי השם אמת וחותמו אמת.

מדובר שקרים לא ייכון לנגד עיני.

יש כאן עוד אריכות

בכל ענייני השקרים.

טוב שאדם

ימשיך

לקרוא

מתוך הספרים הקדושים.

אני ממליץ על הפה ליועץ.

יש כאן עוד אריכות בעניין של השקר.

ואני עובר לנושא הבא,

שהוא לא פחות חשוב,

ענייני הדיבור.

אומרים חז'ל,

ברית כרותה על השפתיים.

אדם צריך להיזהר מה הוא מוציא מתוך פיו.

תיזהר בדיבורך,

מה אתה אומר.

ועל זה אמרו חכמים,

אל תפתח פה לשטן.

אל תפתח פה לשטן.

אתה פותח פה לשטן, השם מרחם.

איך פותחים פה לשטן?

בואו תראו, רבותי,

איך פותחים פה.

עם הקללות.

אדם מקלל את עצמו,

מקלל סביבתו,

מקלל משפחתו, מקלל חבריו.

אומר הרב, קללה היא רעה חולה.

למי?

למקלל וגם למקולל.

שניהם חוטפים.

תחלק שלל, יאכלו את חלקיהם גם שניהם, גם המקלל, גם המקולל.

שאם היא קללת חינם בלי אשמה,

מה אתה מקלל אותו בחינם?

אז היא חוזרת למקומה על המקלל.

וכתוב בסוף החסידים,

שלפעמים גם עם הקללות,

לא על חינם,

זה גם חוזר על המקלל.

נכון, הוא חייב לך.

אתה מקלל, יכול לחזור עליך.

ככה כתוב בספר החסידים. תיזהר מהקללות,

אל תוציא מהפה קללות.

שהרי כל הקללות שקילל דוד את יואב

נתקיימו בזרעו של דוד.

השם ירחם.

ואם מתקיימות הקללות,

הרי הוא עתיד ליתן את הדין.

אדם ייתן את הדין.

אם קיללת את חברך ונתקיימה הקללה,

אתה הולך לתת על זה את הדין.

לא נפטרת מזה.

שהרי גורם שחברו ייענש,

וכל מי שגורם

שחברו ייענש,

מוציאים אותו ממחיצתו של הקדוש-ברוך-הוא.

ואדם יאמר, מי אני בכלל? מה זמן אם אני מקלל?

אז מה אם יצא לי קללה מהפה, וכי אני משהו שעם הקללה שלי, אם אני אוציא,

היא תתקיים?

או מהפואריו?

לפעמים הקללות מתקיימות אפילו מפי איש קל והדיוט.

ואמרו חכמינו, זיכרונם לברכה,

לעולם אל תהי קיללת הדיוט קלה בעיניך.

אפילו אדם פשוט,

תיזהר מהקללה,

תיזהר לא להתקלל מפיו.

ואם אתה חושב על עצמך שאתה הדיוט וקל,

תיזהר גם אתה לא לקלל,

אפילו שאתה קל והדיוט.

שהרי, מה קרה?

מי קילל?

מי קילל את שרי עמנו?

אבימלך.

מה הוא אמר לה?

הרי הוא לך כסות העיניים.

כסות העיניים? מה זה כסות עיניים?

אדם שם כסות על העיניים.

הוא יכול לראות?

לא יכול לראות.

הרי אותו אדם פשוט

אינו בר ישראל,

אבימלך,

מלך פלישתים,

הוא קילל,

ונתקיים בזרע של שרי עמנו,

נתקיים ביצחק,

שנאמר עליו,

ותכהנה עיניו מרעות.

והכול לפי השעה ולפי הרגע.

יוכל להתקיים הברכה והקללה.

יש עת רצון?

יש רגע באפו.

יש אחרון אף.

להיזהר מלהוציא קללות.

הנה כיהן טוב לגבר,

מה עדיף?

טוב עין הוא יבורך,

ויהפוך את הקללה לברכה.

דוד המלך אמר,

חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקיך.

על מה דוד המלך היה קם בחצות לילה?

דוד המלך אמר,

אני חייב לאותו חצות לילה

שהסבתא שלי, רות,

הלכה לשדה ושכבה למרגלותיו של בועז.

כשבועז התעורר

ורשש לידו אישה,

כולו נבעט,

קיבל חיל ורעדה.

איך זה ששוכבת לידו אישה?

אומרים חז'ל שהוא חשב ששוכבת לידו שידה,

ואז הוא בדק לראות אם היא שידה או לא.

איך יודעים?

להם אין שיער.

לנשים יש שיער.

הוא בדק אם יש לרות שיער.

כשורש שוכבת לידו אישה,

עוד יותר פחד.

מה יש לפחד?

פחד מן החטא.

אמר, מה אתה עושה פה?

אמר לו שנעמי שלחה אותה,

כי הוא הגואל.

אמר לה, ברוכה את להשם.

בועז,

במקום לקלל ולהרעיף על רות קללות,

בירך אותה.

אמר לה, ברוכה את להשם.

אמר דוד המלך,

חצות לילה אקום להודות לך. על מה?

על אותה שעה שבועז,

הסבא שלי,

נתקל ברות,

באותו רגע יכל לקלל אותה.

אם היה מקלל אותה,

לא היתה מלכות בית דוד,

לא היה לנו מלך המשיח,

כיוון

שברך את רות,

יש לנו דוד מלך ישראל,

ומדרכו בן דוד שיבוא ויגלנו במהרה בימינו אמן.

על מה?

שבמקום לקלל, הוא בירך.

כמה חמורים הדברים?

אם היה בועז מקלל, מה?

איפה הגאולה? איך היתה לנו גאולה?

ומידה רעה זו מצויה גם אצל הנשים,

רכזניות, קולניות, כללניות.

ואם, רחמנא ליצלן,

הפה שלהם מלא קללות,

על מה?

לילדים שלהם.

מקלל את הבן,

תלך לעזאזל,

תקחה,

כל מיני מילים, השם ישמור ויציל.

איך אתם מקללים?

איך אומרים כאלה מילים?

איך מוציאים מהפה כאלה קללות?

כמה אדם צריך להיזהר?

אישה צריכה להיזהר?

מקלל את ילדיה?

מקללת את בעלה?

ואם את נמצאת איתו במריבה,

מה זאת אומרת?

שמותר לך לקלל?

מי יסבול בסופו של דבר? לא את?

לא אתה תסבול?

אם תחול הקללה שאתה מקלל?

לא אתה תסבול? מי יסבול?

לא הילדים שלך יסבלו?

מה את מקללת את הילדים שלך?

איך את מקללת את הבעל?

אז יש לך כעס.

יש לך כעס.

תיזהר לו להוציא קללות מהפה.

יש כאלה שמקללים את עצמם.

הלוואי שימות, הלוואי ואהה.

כל מיני מילים למיניהם.

כל מיני מילים של פורעניות.

יש מי שהיא רוצה בתקלה של הילדים שלה, רחמנא ליצלן?

מה את עושה?

הרבה פעמים באים לעשות התרת קללות.

קיללו אותו,

הוא קילל אחרים, הוא קילל את עצמו,

אפילו בחלם

באים לעשות התרת קללות.

קללה זה דבר חמור.

יש מי שהיא רוצה באצבע הקטנה של השערה אחת מהראש של הבן שלה ייפול, רחמנא ליצלן? מי רוצה?

מי רוצה?

אדם שמקלל את ילדיו,

ורחמנא ליצלן מתקיים בהם.

נאמר עליהם, אוי להם, שהם שוחטי הילדים, השם ישמור,

עתידים ליתן את הדין.

ואם זה לא מתקיים, מנכים להם הזכויות.

להיזהר.

יש כאן עוד אריכות.

הנה כי כן ייזהר וישמר האיש ויזהיר את אשתו ואת כל השרים למשמעתו,

שלא יישמע קללה מפיהם כלל ועיקר.

רק ברכות לראש כולן.

ואני בשתי מלים רוצה להוסיף על עניין של ברכה.

בשתי מלים.

אדם טבע עין הוא יבורך.

אל תקרי יבורך אלא יברך.

אדם מתרגל לברך

כל הזמן להוציא ברכות מהפה.

גם כשאתה בכעס,

אתה בכעס.

במקום לקלל, תברך.

תבורכי מפי עליון.

מה אתה עושה?

ככה אפשר לברך,

גם בכעס.

לא לכעס.

אבל הגעת לכלל כעס.

אתה כועס על אשתך.

את כועסת על בעלך.

שה' מברך אותך, מה אתה עושה לי?

אז גם בזה, לברך,

לא יותר טוב מאשר לקלל.

אדם מברך, הברכה חלה גם עליו.

אדם פותח צינורות השפע על-ידי הברכות.

הוא הצינור, הוא מקבל ראשון.

כל המתפלל על חברו נענה תחילה.

אני מברך את חברי, אני הראשון שמתברך.

מברכיך, ברוך.

מי שמברך, הוא בעצמו ברוך.

תארו לכם,

אם אנחנו הולכים לחתונה חתן וכלה,

אם נעשה את מה שאני הולך להגיד לכם,

אבל באמת,

לא כמו היום,

היום אדם הולך לחתונה,

מזל טוב, מזל טוב,

שיהיה לכם בשעה טובה. מזל טוב.

מזל טוב, מזל טוב.

כותבים על המעטפה מזל טוב,

שמים את הצ'ק בפנים,

שלום על ישראל.

יש כאלה עוד היום כותבים קצת ברכות.

אתם יודעים,

אם 400 איש,

עם ישראל,

יבואו לחתונה ויברכו את החתן והכלה מכל הלב שלהם,

שיהיה לכם במזל טוב,

שיהיה לכם בשעה טובה.

תזכו לבנות בית כשר ונאמן מישראל.

שיהיה לכם ילדים,

צדיקים,

פרנסה טובה,

שלום-בית,

כל הברכות. אתם יודעים מה זה 400 איש שמברכים?

זוג.

אבל מכל הלב,

לאיזה דרך יוצאים הזוג הזה עם איזה ברכות?

יכול להיות שלא יצליחו, אין כזה דבר.

הולכים לברך, לברך מכל הלב.

כוח הפה שלנו הוא גדול.

ואם כבר דיברנו על קללות,

כמה אדם צריך להיזהר

גם בזמנים שהוא לא חושב שהוא מקלל?

בשנת תרמ״ת,

לפני כ-121 שנה,

21 22 שנים,

בעיר פתח-תקווה ידוע שאת בית-העלמין

כשעושים אותו

ומכינים אותו

שיהיה בית-עלמין,

צריכים לקדש את המקום.

לאחר שעשו שם את כל העבודות,

קידשו את המקום,

קידשו אותו לשם בית-עלמין,

התלוצצו ביניהם שם,

אמרו ביניהם,

בואו נראה מי הראשון, מי יכול להיות הראשון, מי הראשון.

אחד מהם אמר, בהלצה,

אמר שלא אכפת לו להיות הראשון.

הוא אמר, לא אכפת לו,

אין לו בעיה להיות הראשון.

לא עברו עשרה ימים והוא היה הראשון שנקבר בבית-העלמין.

הוא אמר בהלצה,

אין לו בעיה להיות הראשון.

הוציא מהפה?

זה מה שנהיה רחמנא ליצק.

כתוב על המצבה שלו,

בבית-העלמין לפתח-תקווה,

ברית כרותה לשפתיים.

יש ברית

לשפתיים של האדם.

אדם הוציא מהפה שמתקיים השם ישמור בדברים האלה עד שלא יתקיים.

תשמעו עוד סיפור.

נספר פה

שהלך פעם לנחם אדם

שישב שבעה על

הבן השני שלו,

שני אבנים הלכו לו.

הוא בא לנחם אותו, לא היו לו מלים בפה מה לנחם,

מה לומר לו,

מה יגיד לו.

תוך כדי שהוא מתחבט, מה לפתוח ולומר?

אומר לו אותו אב,

אומר לו, דע לך,

היום אני יודע למה זה קרה.

הוא אמר לו, הוא סיפר לו מה קרה פה,

מאיפה מתחיל כל הדבר.

הוא מספר שאחיו,

לאחר שראה

מה קרה לאח שלו, שני בנים צעירים,

הלך וחשב כל הלילה, מה קרה לאח שלי, למה זה קרה לו.

הוא עשה שחזור

של החיים שלהם.

עשר, עשרים שנה אחורה.

והוא נזכר

שכשהם היו בישיבה הם היו חוזרים במונית,

במונית שירות הביתה.

פעם, כשהם באו למונית,

המונית

הייתה ריקה, הם היו הראשונים,

והיה מנהג לחכות שהמונית תתמלא, ורק אחר כך הוא יצא לדרך.

הם נכנסו למונית, ואמר לו אותו אחד,

אותו האבא,

הוא אמר לנהג לו, נו, תיסע נהג.

אמר לו, תשמע, אני צריך לחכות עד שיתמלא המונית.

הוא נכנס אותו לדין ודברים, נו, תיסע, נו, תיסע,

מה אתה מעכב אותנו, מה אתה לא מעכב אותנו.

אמר לו אותו נהג מונית,

אמר לו, תשמע, תעשה לי טובה,

אל תציק לי.

מה?

אמר לו, סיפר לו,

שהוא אב שכול,

הבן שלו נהרג במלחמה,

אמר לו אותו אחד,

אמר על עצמו,

שגם הוא אב שכול,

הוא היה בחור, בישימה,

הוא אמר שגם הוא אב שכול,

על המילים האלה שיצאו לו בעודו בחור,

שגם הוא כזה,

הוא בעצמו הביא שבגלל שתי המילים הללו שהוא אמר, זה מה שקרה לו.

כמה אדם צריך להיזהר

מהמילים שהוא מוציא מהפה?

אספר לכם פה סיפור שכתוב בספר עלינו לשבח.

מספר פה הרב שהוא השתתף פעם בחתונה,

שבאמצע החתונה,

בשעת הריקודים,

האם של החתן התמוטטה,

נפלה,

ניסו להחיות אותה

ולא הצליחו.

הוא השתומם.

איך ייתכן בסיטואציה כזאת, מה קרה פה שהאמא תיפטר באמצע החתונה של הבן שלה?

השם ישמור, איך יכול להיות כזה דבר?

תוך כדי הדיבורים סיפרו הבנים, האחים של החתן,

שהאח שלהם, זה החתן הזה,

היה בגיל מבוגר מאוד.

עבר צרות רבות.

הוא התחתן והתגרש.

נשא שוב אשה,

ואשתו השנייה נפטרה.

השם ירחם, רחמנא ליצלן.

והאימא כל הזמן היתה מתפללת.

תראו, אפילו כשמתפללים צריכים להיזהר מה מתפללים.

מה היא היתה מתפללת, זאת אומרת?

שהיא לא תצא מן העולם עד שתראה את הבן שלה מתחתן פעם שלישית.

היא ראתה את הבן שלה מתחתן פעם שלישית והיא יצאה מן העולם.

אל תפתח פה לשטן.

אסור לאדם

לפתוח פה לשטן.

תראו מה קרה לאדם שפותח, תראו,

ההוא אמר, לא,

בית-העלמין,

אב שכול,

לא תצא מן העולם עד שתראה.

להיזהר במילים.

תתפללי,

את רוצה לראות הבן שלך תחת החופה.

מה להוסיף מילים כשלא תצא מן העולם עד שלא תצא?

למה?

המילים האלה זה מה שקרה לה.

מאוד מאוד צריך אדם להיזהר בדיבורו.

יש כאן עוד כמה מעשים,

עוד כמה דברים

שאדם בשגגה

אמר לבן שלו.

אני אספר לכם את המעשה,

ובזה נסיים.

אחד מהגאונים

בעיר לינצ'יץ

היה ראש הקהל מהמתנגדים, שמו היה רבי פייבל.

ואז

הרב של אותו מקום,

היה לו בן, בעל חמדת שלמה.

בוורשה כיהן

בעל חמדת שלמה.

היה לו בן,

והבן הזה קיבל פקודה לבוא ולהתגייס לצבא הרוסי.

ואז הוא אמר, מי שיפטור את הבן שלו מהצבא,

הוא ייתן את הבן שלו לביתו של אותו אחד כחתן.

וכך עשה.

היה שם אותו אחד,

הרבי פייבל פצ'ינסקי,

והוא באמת הלך ופעל וגרם,

הוא ויתר על חוב

לאחד השרים שם

כדי שיוותרו לאותו בן של חמדת שלמה מללכת לצבא הרוסי.

הרב עמד בדיבורו ונתן לו את הבן

שהתחתן עם בתו של אותו אדם.

ואז

אותו החתן

הלך לקוץק, לאדמו״ר מקוץק,

ונשאר שם חודש.

אמר המחותן לרב בעל חמדת שלמה, תראה את הבן שלך.

הוא עזב את אשתו,

וכבר חודש הוא לא בבית.

הוא הלך לאדמו״ר מקוץק.

מה יהיה?

כתב בעל חמדת שלמה הרב

לבן שלו לשוב מייד הביתה עוד בערב שבת.

הבן קיבל את המכתב,

לא ידע מה לעשות.

הוא הלך לאדמו״ר מקוץק, אמר לו, רבה,

מה עושים?

אמר לו, הרבה תישאר פה,

ואני אשלח מכתב לאבא שלך.

הוא כתב מכתב,

הוא כתב שם לבעל חמדת שלמה, האדמו״ר מקוץק.

אמר לו כך, שלושה שותפים באדם.

אביו, אמו והקדוש-ברוך-הוא.

עכשיו הבן שלך בחלק של הקדוש-ברוך-הוא, בחלק התורה.

כרגע הוא נמצא אצלי,

ועוד כמה זמן אני אשלח אותו הביתה.

הוא תפס את אחד מהחסידים שלו,

שהיה אמור לנסוע לוורשה,

אמר לו, אני מבקש ממך, קח את המכתב

ותן את זה לרב של ורשה.

בערב שבת, אל תעבור.

הוא הגיע לוורשה עדו חסיד,

והוא התעכב עם ענייני השבת,

אמר לו, אני אתן את המכתב במוצאי-שבת.

בעל החמדת שלמה ראה שהבן שלו לא מגיע,

והוא לא ידע שמגיע אליו מכתב מהאדמו״ר,

ואז הוא אמר,

אם, השם ישמור, תראו מה הוא אמר,

אם

אותו הבן

לא מקיים מצוות כיבוד אב,

בשביל מה לא חיים?

אותו הבן,

באותה שבת,

חלה ונפטר.

במוצאי-השבת

בא אותו חסיד

ונתן לבעל החמדת שלמה את המכתב,

שכבר נודע להם

שהבן שלו נפטר.

אמר לו, מה עשית?

למה לא הבנתי את המכתב אתמול?

אבל תנשא אין להשיב.

תראו, רבותי, אדם מוציא מילים מהפה,

עד לאן זה יכול להגיע?

צריך אדם לשמור על המילים שלו,

שמור על הפה,

שמור על הדיבורים שלך,

שלא יצא דברים לא טובים מהפה.

אותו חסיד,

מהפחד שלו מהאדמו״ר,

לקוצק לא נראה לפני האדמו״ר עשר שנים.

אחרי עשר שנים

הוא בא לפני האדמו״ר,

ראה אותו האדמו״ר ואמר עליו,

האדם הזה נראה כמי שנפל מן העלייה.

ומייד,

אותו אדם הגיע לעלייה,

נפל משם ונפטר.

כוח הדיבור,

כוח הפה של האדם,

כמה אדם צריך לשמור על הפה שלו.

מה למדנו היום, רבותי?

למדנו נדרים,

חומר עוון הנדרים,

שבועות,

שקר,

קללות,

ולא לפתוח פה לשטן.

זה רק חלק מהדברים שאדם צריך לדעת אותם בכוח הדיבור שיש לו.

כמה אדם צריך להיזהר

לא להוציא דברים מיותרים מן הפה,

לא לומר דברים לא טובים,

לא להוציא מהפה שלו דברים שיכולים לגרום לו נזק,

הוא לא יודע עד כמה.

ואדרבה,

אני אוסיף שתי מלים, שנגמור בדבר טוב,

שנסיים בדבר טוב.

אדם

ידע להשתמש בפה שלו, אם עד כדי כך יש כוח בפה של האדם,

אדם ישתמש בפיו

ללמוד תורה,

לברך ברכות,

לקיים את המצוות,

להודות להשם יתברך

בדברים הטובים.

ועל זה נאמר,

מרב טובך אשר צפנת ליריך,

פעלת לחוסין בך נגד בני-אדם.

מלה של תורה זה מצווה.

בדקה אפשר לומר מ-60 מלים לפחות.

שעה של תורה,

60 כפול 60,

3,600 מצוות

של תורה,

של תורה,

ששקולים כנגד כל המצוות של התורה.

וכשזה שקול כנגד כל מצוות התורה,

אז זה 3,600 כפול 613. תראו לכם איזה

כוח

יש בפה של האדם.

השם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

ניזהר בעזרת השם,

השם יעזרנו

לשמור על פינו,

לשמור את פינו מכל הדברים שאמרנו.

לבצע

בפה

את הדברים הטובים,

להוציא מהפה דברים רק טובים,

רק ברכות,

רק דברים

של תורה,

דברי תורה,

דברי קדושה, ועל-ידי זה נזכה

לגאולה שלמה ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

אמן ואמן.