מסכת סוכה פרק חמישי 'החליל חמשה וששה'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלום וברכה.

אנחנו נמצאים בשיעור במשניות שמתאים למתחילים ולמתקדמים.

למדנו עד היום מסכת סוכה,

פרק א', ב', ג', ד'. היום אנחנו הגענו לפרק האחרון, פרק חמישי במסכת סוכה.

נתחיל.

החליל חמישה ושישה.

זהו החליל של בית השואבה,

שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

אם אנחנו זוכרים מהשיעור הקודם,

אז בהתחלת פרק ד',

כבר פתחה המשנה כל מצוות החג,

כמה ימים הם נוהגים בחג הסוכות, ומייד אני אבאר.

ראינו לולב הערבה שישה ושבעה,

אלל והשמחה שמונה,

סוכה ונישוך המים שבעה, והפרט האחרון במשנה הראשונה בפרק הקודם היה, והחליל חמישה ושישה.

מה זה החליל הזה?

זה החליל שבו היו מנגנים בשמחת בית השואבה. היו שם הרבה כלי שיר.

רק מכיוון שהחליל, קולו נשמע יותר,

אז כל שאר הכלים נקראים על שמו.

אז החליל הזה שבו היו מנגנים בבית המקדש, פעמים הוא היה חמישה ימים ופעמים שישה ימים. איך זה יכול להיות?

זו שאלה כמה ימי חול המועד היו.

אם חל יום טוב ראשון של סוכות בשאר ימות החג,

אז היה חליל חמישה.

מה הכוונה?

מכיוון שבאופן זה שחל שבת בחול המועד,

והחליל לא דוחה לא את השבת ולא את היום טוב,

אז מילא יורדים, משבעת הימים יורדים יומיים. מדוע?

יום אחד יורד בגלל שזה יום טוב הראשון של הסוכות,

ויום אחד יורד מכיוון שזה שבת חול המועד,

והחליל, הניגון בחליל, לא היה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב.

אז בשנה כזו היה החליל חמישה.

דהיינו, רק חמישה ימים היו מנגנים. בחליל היו חמישה ימים שמחת בית השואבה.

היו שנים שבהן זה היה שישה. איך זה יכול להיות?

אם חל יום טוב ראשון של סוכות בשבת,

מילא יוצא שיהיה שישה ימים חול המועד,

אז ממילא היו מנגנים שישה ימים.

מכיוון שבאופן זה אין שבת בחול המועד,

אם יום טוב הראשון של סוכות חל בשבת,

אז מילא היו שישה ימי חול המועד מלאים.

אז זה פירוש המשנה החליל חמישה וששה,

כפי שביארנו עכשיו שהיו שנים שהיו חמישה והיו שנים שהיו שישה, אז זה היה תלוי באיזה יום בשבוע התחיל החג, האם הוא התחיל בשבת,

שעה זה שישה,

או שהוא התחיל באמצע השבוע ואז מילא היה גם כן שבת נוספת,

חוץ מהיום טוב, באמצע חול המועד.

ממשיכה המשנה.

אמרו,

כל מי שלא ראה

שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

גם בימינו, ברוך השם, שמחת בית השואבה היא שמחה גדולה מאוד,

והרבה באים לשמוח בשמחת בית השואבה.

על יוזמת בית המקדש זו בכלל הייתה שמחה מרוממת הרבה יותר,

בכלל בדרגות שאנחנו לא יכולים להבין את זה.

אז אמרו, לכן אמרו במשנה,

שכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, כפי שהיתה בזמן בית המקדש, בבית המקדש,

לא ראה שמחה אמיתית מימיו.

זה התיאור שהמשנה נותנת למה שהלך בבית המקדש.

ואנחנו נראה קצת, המשנה קצת מפרטת מה היה שם.

למה זה נקרא בכלל שמחת בית השואבה?

אז מסבירה ברטנורה,

מכיוון שכתוב, ושאבתם מים בששון,

והשמחה הזאת עשו לפני שהלכו לשאוב מים,

אז יוצא שכל השמחה הצטרפה לישיבת המים של ניסוך המים,

ועל זה נאמרו ששבתם מים בששון. וכיוון שכן נתנו לכל השמחה הזאת את השם שמחת בית השואבה.

עד כאן משנה א'.

נראה משנה ב'.

אומרת המשנה,

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנים שם תיקון גדול.

במוצאי יום טוב הראשון של חג, דהיינו יום טוב הראשון של סוכות,

אז במוצאי היום טוב הראשון אור לחול המועד זה היום הראשון שמתחיל חול המועד,

אז ירדו לעזרת נשים בבית המקדש

ומתקנים שם תיקון גדול.

מה הכוונה שהם מתקנים שם תיקון גדול?

הכהנים והלוויים ירדו מעזרת ישראל לעזרת נשים ושינו שם את הסדר, מה שהיה בעזרת נשים.

בכל השנה כולה היו הגברים עומדים בהתחלה והנשים עומדות אחרי זה.

ביום טוב הראשון של חג שינו את המצב הזה והיו שם הזיזים שעליהם הניחו בכתלים, הניחו עליהם כל מיני קרשים ממעקות,

על מנת שהנשים יעמדו שם ויראו את שמחת השואבה שלמטה של הגברים.

מדוע עשו את התיקון הזה?

פשוט מאוד, כדי שלא יתערבו הנשים עם האנשים ויבואו לידי קלות ראש.

אז לכן שינו את כל הסידור שהיה בבית המקדש

ויצרו מעין עזרת נשים, כמו שיש בימינו שהיא מוגבעת,

על ידי זה ששמו קרשים עם מעקות

על הקירות,

דהיינו שמו מצד לצד,

כדי שלא יתערבו. וזה נקרא תיקון גדול.

אז הרמב״ם מפרש מה הכוונה לתיקון גדול שהיה בו תועלת גדולה.

מכיוון שנראה עוד בהמשך,

מי שהיה מרקד בפועל בשמחת בית השואבה זה היה חסידים ואנשי מעשה.

רק להם נתנו והניחו לרקוד ולשמוח,

והם רקדו ושמחו לפני כל העם.

יוצא ששאר העם,

לא רקד בכלל.

ממילא היה חשש שהאנשים הללו יסתכלו בנשים,

וכדי שלא יקרה המצב הזה עשו את התיקון הגדול, את התועלת הגדולה,

והכוהנים והלוויים סידרו סדר חדש לכל ימי חול המועד.

אז נקרא עוד פעם את החלק הזה במשנה. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים,

ומתקנים שם תיקון גדול.

חלק נוסף יש כאן במשנה.

אומרת המשנה, ומנורות של זהב היו שם.

היה בבית המקדש מנורות של זהב,

וארבעה ספלים של זהב בראשיהן,

וארבעה סולמות לכל אחד ואחד.

היה מנורות של זהב,

וכל מנורה היו ארבעה מנורות.

דהיינו, זה היה מולבש על עמוד, מנורה, מנורה ועוד שתי מנורות,

וארבעה ספלים של זהב בראשיהן, ושם במנורות הללו היו שמים ספלים של זהב,

הרי היו מדליקים בזמנו בשמן,

ובספלים הללו שפכו את השמן וכך זה דלק.

אז לגבי כל מנורה ומנורה שהייתה מארבעת המנורות,

היו עוד ארבעה סולמות לכל אחד ואחד.

מכל צד היו עוד ארבעה סולמות.

ועליהם עמדו על הסולמות הללו ארבעה ילדים מפרחי כהונה.

ארבעה ילדים מפרחי כהונה עמדו שם.

מה זה נקרא פרחי כהונה?

אלו כהנים צעירים.

כהנים צעירים שהיו נמצאים שם על הסולם ומביא כאן את תפארת ישראל שזה היו כהנים בחורים יפים כפרחים וקלים במעשיהם כאוף פורח שקל להם לעלות כדי להיעדר בשמחה.

אז הילדים האלו שעמדו על הסולמות

היה בידיהם כדים של שמן של 120 לוג שהם מטילים לכל ספל וספל.

אז כל ספל, אמרנו כבר שכל מנורה הייתה מתפצלת לארבע מנורות,

ובכל מנורה כזאת היה ספל,

ובכל ספל היו הילדים שופכים שם,

הפרחי כהונה היו שופכים שם 120 לוג שמן.

מבהרים כאן המפרשים שבגליאת כל ילד היה 30 לוג,

ביחד היה 120. אם כן, מדוע המשנה אומרת של 120 לוג?

היה צריך לומר 30 לוג,

30 כפול 4,

ביחד זה 120. ומדוע המשנה כללה את הסך הכול של השמן שהילדים היו מחזיקים?

אומר כאן התוספות יום טוב,

הוא מביא כזה ביאור.

ונקט כלל הנראה לי משום די סימנה יהיו שנותיו של משה רבנו עליו השלום, שאור תורתו זורחת עלינו,

ועוד היא מאירה.

בתור סימן לכך ששנותיו של משה רבנו, שאור תורתו זורח עלינו עד היום,

היה 120 שנה,

אז כסימן גם כן אומרת המשנה שהם לקחו 120 לוג.

אבל למעשה הכוונה היא שה-120 לוג הללו התחלקו בין ארבעה פרחי כהונה.

אם כן, זהו החלק השני של המשנה,

שבו המשנה מתארת,

אחרי התיקון הגדול שעשו שם בעזרת נשים,

היא מתארת גם כן את המנורות של זהב שהיו שם,

ושם אנחנו אומרים שלכל מנורה היו עוד ארבעה ספלים של זהב שהיו מכילים ביחד,

120 לוג,

ולכל מנורה ומנורה כזאת היו ארבעה פרחי כהונה שעלו בסולמות,

והם שפכו את ה-30 לוג

לכל

מנורה ומנורה.

עד כאן משנה ב'.

אומרת משנה ג', מבלעי מכנסי כהנים ומאמניהם,

מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין,

ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

אנחנו כבר ביארנו בהתחלה את התיקון הגדול שעשו שם, שהקבעו את העזרת נשים.

הדבר השני, שהם ממלאים שמן במנורות על ידי פרחי כהונה.

הדבר השלישי, איך המנורות האלו דלקו.

הרי הם צריכים פתילות,

ואלה היו מנורות מאוד מאוד גדולות.

אז כתוב כאן במשנה שהיו לוקחים פתילות, ממה?

ממכנסי הכוהנים אבלויות.

הכוהנים הרי היו להם,

הכלים שעבדו בהם בבית המקדש,

הכלי שרת,

אז מהבלעי המכנסיים האלו עשו את הפתילות, וגם מהאבניתים הישנים.

גם כן מזה יצרו את הפתילות,

מהן היו מפקיעין,

הכוונה קוראים, עושים מכך,

מושכים ועושים מהם פתילות,

ובזה היו מדליקים.

והאור היה כל כך חזק, עד שהמשנה אומרת

שלא הייתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

הברטנורה כאן מסביר איך זה ייתכן גם מצד הגובה, המנורות היו גבוהות חמישים אמה והר-הבית היה גבוה,

וישנו חשבון והחומה היתה נמוכה. ממילא לא היתה חצר בירושלים שנעה מאירה מאור בית השואבה.

אפשר להבין מכאן את גודל האור שהיה שם.

כפי שאמרנו ולמדנו במשנה הקודמת,

היו מנורות כאלו,

שלא מבואר במשנה כמה מנורות האלו היו,

אבל לכל מנורא ומנורא היו ארבעה שפלים של זהב, שבהם היה 120 לוג שמן, זו קומות מאוד גדולה,

וממילא האור היה מאוד מאוד גדול.

ממשיכה המשנה בתיאור של השמחה בית השואבה שהייתה שם.

אומרת משנה ד',

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם,

ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות.

כפי שכבר אמרנו קודם,

לא היו מניחים לכל אחד לרקוד שם.

לא כל אדם היה זוכה לרקד ולשורר שם.

דווקא חכמי ישראל, ראשי הישיבות, הסנהדרין, הזקנים,

אנשי מעשה, הם היו מרקדים ומוחאים בכפיים,

ומנגנים ושמחים בימי חג הסוכות, ושאר כל העם, האנשים,

ואנשים היו באים לראות, לשמוע ולשמוח, אבל לא היו נותנים להם לרקד ולשורר שם. כך מסבירים כאן המפרשים.

כפי שאומרת כאן המשנה, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם.

לפני מי? לפני כל העם.

באבוקות של אור שבידיהם. מה הכוונה?

זה כמו שגם היום יש כאלו שיודעים לקחת אבוקות של אור ולזרוק למעלה,

ולתפוס אחד ולזרוק אחד, ויש כאלה שיודעים לעשות את זה אפילו עם שתיים, שלוש, ארבע.

אם כן, גם כן כאן היה אבוקות של אור היו זורקים.

אפילו כאלה שהיו ידוע לעשות עם שמונה אבוקות של אור היו זורקים באוויר ותופסים אותן,

והכול מתוך שמחה, לשמוח ולשמח.

והלוויים בכינורות

ובנבלים ובמצלתיים ובחצצרות

ובכלי שיר בלא מספר.

הכוונה היו שם, הכוהני, הלוויים היו מנגנים בכינורות, בנבלים, במצלתיים, בחצוצרות, בכלי שיר,

בלא מספר, לא היה מספר קבוע.

איפה היו עומדים שם הלוויים?

על 15 מעלות

היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים. כידוע, רואים את זה גם בציורים,

ישנן 15 מדרגות

מעזרת ישראל לעזרת נשים,

ושם הם עמדו הלוויים.

את המדרגות האלה עמדו שם כנגד 15 שיר המעלות שבתהילים,

שעליהם הלוויים עומדים בכלי שיר ואומרים שירה.

כולם יודעים שיש 15 שיר המעלות בתהילים,

ושם היו גם כן המדרגות כאילו כנגד 15 שיר המעלות,

עליהם עמדו הלוויים וניגנו בכלים הללו,

בנבלים, במצלתיים, בחתוצרות, בכלי שיר,

והחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם,

ושאר כל העם היו מסתכלים.

זה היה חלק של שמחת בית השואבה.

בהמשך,

הלכו למלאות מים מן השילוח, לניסוך המים,

כפי שהזכרנו את זה כבר גם כן בפרקים הקודמים.

אומרת המשנה, ועמדו שני כהנים בשער העליון,

שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים,

ושתי חצוצרות בידיהן,

היו להם שתי חצוצרות,

קרא הגבר, תקעו והיריעו ותקעו.

קרא הגבר, הכוונה היא שהתחיל אור הבוקר לעלות, קרא הגבר, זה מלשון התרניגול.

אז הם תקעו והיריעו ותקעו,

תקיעה תרועה ותקיעה,

והתחילו ללכת, התחילו ללכת לכיוון היציאה מבית המקדש, לכיוון מעיין השילוח.

הגיעו למעלה העשירית של המדרגות,

אז שוב פעם תקעו והיריעו ותקעו.

המשיכו לרדת, הגיעו כבר לעזרה עצמה,

תקעו והיריעו ותקעו פעם נוספת,

אבל היו ממשיכים בתקיעה ובתרועה,

היו תוקעים והולכים עד שמגיעים לשער היוצא מזרח.

היה פתח שיצא ממזרח בית המקדש,

ושמה יצאו לכיוון מעיין השילוח.

הגיעו לשער היוצא ממזרח,

הפכו פניהם למערב,

אז הם חזרו והתבוננו לכיוון בית המקדש,

ואמרו, אבותינו שהיו במקום הזה,

אחוריהם הלכה לשם ופניהם קדמה,

והם המשתחווים קדמה לשמש.

אז הם הזכירו את עוון אבותיהם,

שהם הפנו עורף כלפי הקדוש-ברוך-הוא והיו משתחווים קדמה לשמש.

והכוהנים עכשיו אמרו, ואנו לכה עינינו,

אנחנו העיניים שלנו כלפי הקדוש-ברוך-הוא.

רבי דה אומר,

היו שונים ואומרים, אנו לכה ולכה עינינו.

היו חוזרים ואומרים עוד פעם שהעיניים שלנו לכיוון הקדוש ברוך הוא,

ולקדוש ברוך הוא העיניים שלנו.

אם כן, זה היה המהלך שיצאו לשאוב בשילוח את המים במיסוך המים.

אז בסוף,

בשמחת בית השואבה, שתוארה כאן במשניות האלו,

אז היה סדר שהלכו עם התקיעה התרועה ותקיעה עד שיצאו מבית המקדש,

ואחרי כן אמרו את ה'ואנו לקה עינינו', לפי רבי ידע אמרו קצת אחרת,

וירדו לשאוב מים מן השילוח וחזרו וניסחו את זה על גבי המזבח, כפי שלמדנו את זה בפרקים הקודמים.

כיוון שכבר הגענו לסוף המסכת

ועסקנו כבר בתקיעות,

אז המשנה מביאה כאן את כל התקיעות שהיו במקדש.

הכל היה מסודר, אי אפשר היה לעשות מה שרוצים.

אם כן, גם כן היה כלל בדבר הזה,

כמה תקיעות היה שייך במהלך השנה שהיו תוקעים בבית המקדש.

אומרת המשנה, משנה ה',

אין פה חתין מ-21 תקיעות במקדש.

לא היה כזה מצב

שבכל יום ויום לא היו לפחות 21 תקיעות בבית המקדש, כפי שהמשנה תבהר את זה בהמשך.

ואין מוסיפין על 48. היום המקסימלי במהלך השנה,

שהיו בו הכי הרבה תקיעות,

היו בו 48 תקיעות.

זאת אומרת, זה היה בין 21 ל-48,

כפי שהמשנה תבהר.

בערב פסח,

שחל בשבת,

היה יותר, היה 57,

אבל כיוון שזה לא כל כך שכיח, אז אומרים המפרשים, הברטנורה כאן,

שלא התייחסו לפרט הזה של ערב פסח שחל בשבת.

עכשיו המשנה מבארת איך זה שבכל יום ויום

היו 21 תקיעות.

אומרת המשנה,

בכל יום היו שם 21 תקיעות במקדש.

שלוש לפתיחת שערים.

כשפתחו בבוקר את השערים של בית המקדש,

היו תוקעים שלוש תקיעות.

כך זה היה כשפתחו את שערי האזהרה.

ותשע לתמיד של שחר,

בשעה שהיו מנסחים את נסחי התמיד,

אמרו העלבים את השיר, וחילקו את השיר לשלושה חלקים,

ובתחילת כל פרק תקיעו תקיעה, תרועה, תקיעה.

אם כן, יוצא שבמהלך הקורבן תקיעו

תשע פעמים תקיעה, תרועה, תקיעה.

זה התשע השני שהיה באותו היום.

ותשע לתמיד של בין הארבעיים. הרי בין הארבעיים הביאו פעם נוספת קורבן תמיד.

כפי שבבוקר הביאו קורבן תמיד, אז גם בין הארבעיים הקריבו קורבן תמיד.

אז אם כן, זה תשע לתמיד של בין הארבעיים.

אז אם אנחנו נסכם,

אז כמה תקיעות היו לנו?

כל קורבן של תמיד היה 9 תקיעות,

אז אם כן זה 18. 3 תקיעו גם כן לפתיחת שערים,

אז יוצא שבכל יום היו לכל הפחות

21 תקיעות.

אם היה מוספין,

דהיינו ביום שיש בו קורבן מוסף גם כן,

היו מוסיפים עוד 3, עוד 9,

ובמוספין, אומרת המשנה, היו מוסיפים עוד 9.

מכיוון שבשעת הניסוח,

כששרו את השיר

של עמוסופין, אז ממילא תקעו עוד פעם 9 פעמים.

אז אם כן יוצא שביום שהיה קורבן מוסף,

אז היו 21 תקיעות שבכל יום, ועוד 9,

אז הגענו ל-30 תקיעות.

אז ביום שהיה בו קורבן מוסף הגיעו ל-30 תקיעות.

ובערב שבת היו מוסיפים עוד 6.

בערב שבת היו מוסיפים עוד 6 תקיעות,

3, להבטיל העם ממלאכה,

ו-3, להבדיל בין קודש לחול.

3, כפי שנבאר מייד,

זה היה בתהליך שהעם יפסיקו ממלאכה,

ועוד 3 ממש לפני שנכנסה שבת.

אז ביחד זה 6 תקיעות, כפי שאומרת המשנה, בערב שבת היו מוסיפים עוד 6 תקיעות.

אז יוצא שאנחנו אוחזים עכשיו

שבערב שבת עוד 6 תקיעות. בערב שבת בדרך כלל אין מוספין,

אבל אם נאמר אכל ראש חודש בערב שבת,

אחזנו כבר ב-30 תקיעות, עכשיו יש לנו עוד 6 תקיעות,

אז עכשיו הגענו ל-36 תקיעות.

איך התחלקו התקיעות בערב שבת?

אז אמרנו ש-3 תקיעות היו להבטיל את העם ממלאכה.

בתקיעה הראשונה במנחה היה העם מפסיק במלאכה שבשדות, זה היה בשביל העם שבשדות שהפסיקו את העבודה.

בתקיעה השנייה, שהיא תרועה,

תקעו מעט זמן אחר התקיעה הראשונה של להפסיק את המשא-ומתן ולנעול את החנויות.

הפעם השלישית שתקעו היה קרוב לשקיעת החמה,

שכל העם ייבטלו ממלאכה,

אפילו ממלאכה שלצורך שבת.

וגם כן אומר רש״י במסכת שבת, להוריד מהאש את הסירים שלמחלה לילה,

להטמין. בקיצור, כבר להיות ממש מוכנים לקראת שבת.

והשלוש הנוספות שהיו אחרי כן,

זה כבר ממש היה סימן שמיד בסוף התקיעות

נכנסת השבת.

אז אם כן, זה בערב שבת, היו מוסיפים עוד שש.

עכשיו, ערב שבת

שבתוך החג,

היו שם 48. מתי היה מתמלא כל התקיעות ששייך בבית-המקדש?

זה בערב שבת שבתוך החג. אמרנו שערב פסח זה מקרה לא שכיח, אז אותו לא מנוע. אבל על כל פנים, מה שאמרה כאן המשנה,

שיש בכל יום בין 21 עד 48 תקיעות,

ה-48 התקיים

בערב שבת שבתוך החג.

איך זה היה?

אומרת המשנה,

שלוש לפתיחת שערים, כפי שראינו,

כשהיו פותחים את שערי האזהרה היו תוקעים שלוש פעמים.

שלוש לשער העליון,

בחג אנחנו אמרנו שבשמחת בית-השואבה היו שני כהנים שעמדו בשער ניקנור,

וכשקרה הגבר,

אז הם התחילו לתקוע והתחילו לרדת לכיוון השילוח.

שלוש לשער העליון,

ושלוש לשער התחתון, כפי שאמרנו קודם,

ושלוש למילוי המים,

ושלוש על גבי המזבח.

אמרנו שאחרי כן עלו עם המים גם כן לכיוון המזבח,

אבל פה הכוונה היא,

על גבי המזבח, שזקפו את ענפי הערבות על המזבח לפני שניסחו את המים.

סקיפת הערבות היתה על היסוד, למדנו,

והערבות היו בגובה, מורביעות בגובה של 11 אמה,

זה גובה גבוה מאוד,

כאשר שתי אמות מהן נפלו על המזבח בצורה כזאת כל הערבות.

אז בשעה ששמו את הערבות האלו על גבי המזבח,

תקעו עוד שלוש תקיעות.

תשע לתמיד של שחר, כפי שראינו שבכל יום היה תשע תקיעות לתמיד של שחר,

ותשע לתמיד של בן-ארבעים, כפי שראינו שבכל יום,

ותשע למוספין, כאשר יש קורבן מוסף.

ואנחנו מדברים כאן בערב שבת שבתוך החג, ובחג הסוכות הרי אומרים הלל,

אז מילא יש גם כן קורבן מוסף,

ותשע למוספין.

שלוש, להבטיל את העם מן המלאכה,

כפי שאמרנו שבערב שבת

ישנן שלוש תקיעות להבטיל את העם מן המלאכה,

ופה הרי ערב שבת שבתוך החג,

ושלוש, התקיעות השניות של ערב שבת, זה להבדיל בין קודש לחול.

אז אם כן יוצא שאם נסכם את הכול,

אנחנו נגיע כאן ל-48 תקיעות.

אז בזה מסיימת המשנה את החשבון,

איך זה יכול להיות שהיו בכל יום

21 תקיעות,

והיו זמנים בשנה שהיו יותר.

זה תלוי בכל יום ויום מה שהיה בו באותו יום, אם היה בו רק קורבן מוסף, או שהיה בו רק ערב שבת,

או שבמקרה של ערב שבת שחל בחג,

אז היה מקרה של 48 תקיעות.

זה החשבון של המשנה.

אנחנו כבר מסיימים את כל החשבונות שישנם במסכת.

יש לנו כאן עוד חשבון

במשנה ו'.

מי שיש לו את המשניות האלו,

שהזכרנו כבר בשיעור הקודם, בשיעורים הקודמים,

אז הרבה יותר קל לו החשבון של משנה ו', הוא יכול לראות ישר את הביאור שכתוב בצד.

את המשניות האלו אמרנו שאפשר להשיג

אפשר לומר כמעט בכל החמויות בעולם

ולבקש שיביאו את זה מהפצה של פלדהיים או בפלאפון 050-411-202014.

הביאור כאן שנמצא בצד הוא מבאר את כל הפרטים של משנה ו'.

המשנה לא נכנסת להסביר כל פרט ופרט.

אנחנו נראה את המשנה לפי הביאור שכתוב במשניות האלו בצד,

במשניות ברורות. אומרת המשנה יום טוב הראשון של חג

היו שם שלושה עשר פרים ואלים שניים ושעיר אחד

והשתיירו שם ארבע עשר כבשים לשמונה משמרות.

אם כן, צריך קודם כול לדעת

שהיו 24 משמרות

בבית-המקדש.

24 משפחות זכו לעבוד פעמיים בשנה בבית-המקדש,

וברגל כולן היו עולות

וזוכות להקריב. נראה, כל אחת היתה זוכה משהו להקריב.

היו הקורבנות הקבועים, התמידים, שזה המשמר הקבוע, שחל השבוע שלו לעבוד בבית-המקדש, אבל היו קורבנות נוספים,

קורבן נוספים,

קורבנות ראייה שעלו לרגל, החגיגה, קורבן חגיגה והשמחה. ממילא היו פה עוד קורבנות להתחלק.

אז אם כן, המשנה שלנו מבארת איך היו מתחלקים

בקורבנות האלו.

אז קודם כול, ביום הראשון היו מביאים שלושה עשר פרים.

צריך לדעת שבכל יום ויום היו הפרים מתמעטים והולכים.

כך התורה אמרה לנו,

שבכל יום מביאים פער אחד פחות מהיום הראשון.

ביום הראשון הביאו שלושה עשר פרים, ביום השביעי הביאו שבעה פרים.

אבל שאר הקורבנות נשארו קבועים.

אבל עכשיו אנחנו צריכים לחלק את זה. איך אנחנו נחלק כאן את העבודה כדי שכולם יזכו בה?

אז המשנה אמרה לנו לגבי יום טוב ראשון של חג. היו שם שלושה עשר פרים,

אלים שניים ושעיר אחד,

והשתלבו שם ארבע עשר כבשים ושמונה משמרות. איך זה יוצא?

שישה עשר משמרות

מתוך ה-24,

מתוכן 13 משמרות הקריבו 13 פרים.

אמרנו שהיו 13 פרים.

וכמה משמרות יש לנו? יש לנו הרי 24. אז מתוכן הקריבו 13 פרים.

שני משמרות הקריבו שני אלים, כפי שכתוב כאן במשנה, ואלים שניים ושעיר אחד.

אם כן, חילקנו עד עכשיו כמה? 13 פרים ו-13 משמרות,

שני משמרות, שני אלים,

ועוד משמרת אחת, צעיר אחד.

אז יש לנו עד כאן 16 משמרות הקריבו.

עכשיו יש לנו עוד שישה משמרות,

שכל אחד מהם הקריב כל אחד שני כבשים.

אז כמה כבשים הקריבו?

ביחד 12 כבשים.

כמה כבשים היו בסך הכול?

המשנה אומרת 14 כבשים.

אז אם כן, את 14 הכבשים חילקו באופן הזה,

ששישה משמרות הביאו שניים, אז זה 12,

ועוד שתי משמרות הביאו כל אחת אחת,

אז מילא יוצא שביחד 14 כבשים התחלקו בשמונה משמרות, כאשר שישה מתוכן הביאו שניים,

ושניים מתוכן הביאו כל אחת פר אחד.

אז אם כן, לסיכום,

יוצא שאמרנו ש-13 משמרות הקריבו 13 פרים,

שני משמרות, שני אלים,

משמר אחד, שעיר אחד. ביחד הגענו לכמה?

ל-16 משמרות.

עכשיו היה לנו פה עוד שמונה משמרות

שהביאו את הכבשים,

אז ביחד זה יוצא 24 משמרות.

אז יוצא שכולם זכו, 24 משמרות, כולם זכו לעבוד

ביום טוב הראשון של חג.

עכשיו נראה מה היה בשימי, איך עשו ביום השני.

בשני חמישה מקריבים 2-2, והשאר 1-1.

המשנה מקצרת, כפי שאמרנו.

מי שיש לו את המשניות האלה, או משניות ברורות, אז בעמוד סח הוא יוכל לראות ביאור יותר נרחב בעניין הזה.

אז עכשיו נראה עוד פעם. אמרנו שפרים הולכים ומתמעטים.

ביום הראשון היו 13 פרים. אם כן, ביום השני כמה פרים יש?

12 פרים.

12 פרים, והשני אלים בסר 1 נשארים קבועים.

14 הכבשים גם נשארו קבועים. אז בואו נראה עכשיו איך מחלקים את זה.

עכשיו, יש לנו 12 פרים, אז זה 12 משפחות קיבלו.

אז כל משפחה הקריבה פר 1,

אז בזה 12 משפחות עבדו בהקרבת הפרים.

חמישה משמרות,

שני משמרות הקריבו את השני אלים, ומשמר 1 הקריב שעיר 1. אז עד כאן הקריבו 15 משפחות את הקורבנות.

עכשיו, כמה חסר לנו עדיין?

אנחנו צריכים לתת

עוד לתשעה משמרות, לתשעה משפחות.

אז חמישה משמרות מתוכן הקריבו כל 1 שני כבשים. אמרנו שהיו 14 כבשים.

אז אם כן, כל משפחה, חמישה משפחות, כל 1 הקריבה שני כבשים.

ביחד כמה זה? עשרה כבשים.

ארבע משמרות, כל 1 הקריב כבש 1. אז אם כן, סך הכול כמה?

ארבעה כבשים.

אז אם נצרף עוד פעם את כל המשפחות שעבדו,

אז נגיע עוד פעם

לכך שעבדו כאן 24 משמרות,

ובאופן הזה הם חילקו את העבודה ביניהם ביום השני.

ביום השלישי, מה היה? בשלישי, ארבעה מקריבים 2-2, ובשאר 1-1.

אז בואו נראה את חשבון בכללותו עוד פעם פה בצעד,

בביור של משניות ברורות.

אז ביום השלישי כבר ירדנו בפרים ל-11 פרים.

למה? מכיוון שביום הראשון התחלנו ב-13, בשני 12, עכשיו אנחנו ב-11.

שנלים ושעיר אחד זה דבר קבוע,

ו-14 כבשים זה עוד פעם קבוע.

אז עכשיו, 11 משמרות הקריבו 11 פרים.

אם כן, יש לנו עדיין לחלק את העבודה ל-13 משמרות.

אז שני משמרות הקריבו שני אלים, משמר אחד הקריב שעיר אחד.

אז אם כן, הגענו ביחד

ל-14 משפחות.

אז כמה נשאר לנו?

עוד עשרה משפחות, עשרה משמרות.

אז ארבע המשמרות התחלקו בכבשים, 14 הכבשים שהיו קבועים גם כן,

הקריבו כל אחד ארבע משמרות,

כל אחד שני כבשים, אז ביחד כמה זה? שמונה כבשים.

כמה כבשים צריך עוד להקריב? שישה כבשים.

אז זה נתנו לשישה משמרות, כל אחד הקריב כבש אחד.

אז אם כן, אם נסכם עוד פעם,

11 הקריבו את הפרים,

11 פרים,

שני משמרות הקריבו שני אלים,

משמר אחד הקריב שעיר אחד, אז הגענו ביחד ל-14.

ארבע משמרות, כל אחד שני כבשים, אז כמה משמרות הגענו?

ל-18. שישה משמרות, כל אחד הביא, כבש אחד,

אז הגענו שוב ל-24 משמרות.

ברביעי שלושה מקריבים 2-2, והשאר 1-1. ביום הרביעי,

הרי מספר הפרים ירד עכשיו כבר לעשרה פרים.

אז אם כן, עשרה משמרות הקריבו עשרה פרים,

שני משמרות שוב פעם את השני אלים, משמר אחד הקריב שעיר אחד,

אז אם כן הגענו עד עכשיו לעשרה משמרות עם שני האלים במשמר אחד, הגענו ל-13 משמרות.

נותרה עבודה ל-11 משמרות, אנחנו צריכים לדאוג. עכשיו זה התחלק בצורה כזאת.

שלושה משמרות, כל אחד הקריב שני כבשים,

ביחד זה שש כבשים. עדיין צריך להביא כמה? שמונה כבשים, כי יש 14 כבשים בכל יום.

שמונה משמרות הקריבו כל אחד כבש אחד, אם כן ביחד זה 14 כבשים,

ומספר המשמרות שוב עומד על 24. ביום החמישי, בחמישי שניים מקריבים 2-2 ושאר 1-1.

ביום החמישי של חג הסוכות,

אז אם כן הפרים ירדו עכשיו מעשרה לתשעה פרים.

אז איך מחלקים את זה?

תשעה משמרות הקריבו תשעה פרים,

שני משמרות את השני אלים, משמר אחד הקריב את השעיר, אז ביחד יש לנו כאן 12 משמרות שזכו בעבודה.

אם כן, נותר לנו כאן עוד לחלק עבודה ל-12 משמרות.

שני משמרות, כל אחד הקריב 2 כבשים,

בסך הכול 4 כבשים. אמרנו שכבשים צריכים להיות 14 כבשים,

אז אם כן עוד 10 כבשים יתחלקו בעשרה משמרות.

שני משמרות הקריבו כל אחד

4 כבשים,

זאת אומרת כל אחד הקריב שני כבשים, אז זה 4 כבשים,

ו-10 משמרות, כל אחד הקריב כבש 1. אז בסך הכול הגענו ל-14 כבשים,

ול-24 משמרות.

ביום השישי של החג, בשישי אחד מקריב 2, 2 ושאר 1, 1. ביום השישי ירדנו כבר ל-8 פרים.

אז אם כן, 8 משמרות הקריבו 8 פרים.

שני משמרות, שוב פעם, כרגיל, תשני עילים, ואחד הקריב כבש שעיר 1. אז אם כן, אנחנו אוחזים בכמה?

ב-11 משמרות.

משמר אחד הקריב 2 כבשים,

אנחנו צריכים הרי להגיע ל-14 כבשים,

ו-12 משמרות הקריבו כל אחד כבש 1, אז אם כן, 12 כבשים,

בתוספת משמר אחד שהקריב 2 כבשים, יש לנו 14 כבשים,

ובסך הכול, שוב פעם,

כד משמרות.

ביום השביעי של חג, אומרת המשנה, כולם שווים.

מה הכוונה?

הרי ביום השביעי היה לנו שבעה פרים.

אז אם כן יוצא כאן, שאיך אנחנו נחלק אותם?

שבעה משמרות

הקריבו שבעה פרים,

ושני משמרות הקריבו שני אלים, ומשמר אחד הקריב סיר 1,

ו-14 משמרות, כל אחד הקריב

כבש 1, בסך הכול 14 כבשים.

אז אם כן, ביום השביעי הגענו למה שאמרנו בתחילה,

שהפרים התחילו מ-13 פרים ביום הראשון, והגיעו ביום השביעי לשבעה פרים,

והמשנה מנתה כאן איך היתה חלוקת העבודה במשמרות הכהונה, על מנת שכל אחת מהן תזכה בעבודה.

בשמיני, דהיינו, זה שמיני עצרת,

חזרו לפיס כברגלים.

בשמיני כבר יוצא שלא היו פה קורבנות

באופן הזה שראינו בחג עצמו, בעניין החלוקה.

אז אם כן, היה מצווה להקריב רק פר 1 ואייל 1,

לא היה כבר פחות משבעה פרים, אלא פר 1, אייל 1, שבעה כבשים,

שהם רק תשעה קורבנות,

ואין בהם כבר כדי חלוקה לכף-ד' משמרות כהונה.

לכן, מה עשו?

אז המשמרות היו מפויסות. מה זה נקרא מפויסות?

מלשון פיס,

או רוחות גורל ביניהן, כמו שהן מפויסות בשער הרגלים.

ומי שזכה בפיס, הוא הקריב.

בשאר הימים של סוכות אמרנו שיכולנו לחלק, היתה מספיק עבודה ל-24 משמרות כהונה.

אבל בשמיני עצרת כבר לא היה לנו מספיק,

היה לנו רק פר 1,

ולא כמו שהיה לנו ביום האחרון של חג,

היו אפילו שבעה פרים.

אז מילא,

כדי שהעבודה תתחלק ביניהם, עשו פיס.

הכוהנים עשו פיס, ומי שזכה,

הוא הקריב.

המשמרת שזכתה, היא הקריבה.

אמרו מי שהקריב פרים היום לא יקריב למחר,

אלא החוזרין חלילה.

הם עשו ביניהם סדר שמי שהקריב היום פרים לא יקריב למחר. דהיינו, משמר שיקריב ביום אחד פרים, למחרת יקריב כבשים,

ומי שהקריב כבשים יקריב למחרת פרים.

וכך היה התור חוזר חלילה במשך חג הסוכות,

כדי שכל אחת ואחת מהמשמרות

תזכה להקריב שלוש פעמים פרים,

ושתי משמרות יקריבו פרים רק פעמיים.

אבל על כל פנים, לא יצא שמשפחה אחת קיבלה את כל הפרים, או משפחה אחת את כל הכבשים,

אלא היו עושים תורנות. כך זה הולך לגבי עצם החג.

כך התחלקו בכל יום מימות החג.

לגבי שמיני עצרת, היה דין נוסף שראינו, שהיה צריך לעשות פיס,

היה צריך לערוך גורל, על מנת

שיהיה ניתן לחלק את הקורבנות.

עד כאן משנה ו'.

משנה ז',

בשלושה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות

בהימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים.

שלושה פרקים בשנה, דהיינו בשלושה רגלים בשנה,

בפסח,

שבועות וסוכות,

היו כל המשמרות שוות בהימורי הרגלים.

הימורי הרגלים זה הקורבנות שהביאו ברגלים ובחילוק לחם הפנים.

בכל קורבן, כידוע, כפי שהתורה אומרת, היו הכוהנים זוכים בכזה ושוק

של שלמי חגיגה

ושל כל קורבן יחיד ויחיד שהביא, וכן היו להם גם כן עולות,

אורות

שמקבלים מהקורבן,

ועולות של מוספי ציבור. היו כל מיני קורבנות שזה היה חלק

מסחר הכוהנים שבהם הם התקיימו, מזה הם קיבלו.

אז מילא, בשלושה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות בהימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים.

היו קורבנות, נראה מייד, שמי שחל התור שלו באותו שבוע,

נאמר, התמידים, הדברים הקבועים, הוא היה מקבל.

אבל הדברים המיוחדים שבאו מחמת הרגל,

בזה היו מתחלקות כל המשמרות שהגיעו לבית-המקדש.

בעצרת

אומרים לו, אין לך מצה, אין לך חמץ.

בעצרת,

אז היו מביאים כידוע גם חמץ וגם מצה,

אז היו נותנים לכל כהן גם חמץ וגם מצה. היו מתחלקים בשווה.

אומרת המשנה, משמר שזמנו קבוע הוא מקריב תמידים.

בהתחלת המשנה ראינו שבשלושה פרקים בשנה,

כפי שאמרנו כבר,

אז כל המשמרות היו זוכים בקורבנות המיוחדות

שהיו מביאים באותו הרגל.

אבל העבודות הקבועות, כגון קורבן תמיד

של שחר ושל בן-הרביים,

העבודה הזאת נעשתה על-ידי המשמר שחלה התורנות שלו באותה שנה לעבוד באותו שבוע.

גם כן נדרים ונדבות,

אנשים שהביאו לבית-המקדש

נדרים ונדבות ושאר קורבנות ציבור,

הוא מקריב את הכול.

כל הדברים הקבועים של נדרים ונדבות שהביאו לבית-המקדש,

שאר קורבנות ציבור שהיו בבית-המקדש,

כל הדברים הללו היה מקריב המשמר שהזמן שלו הגיע. זה לא היה שייך לחלוקה הרגילה הנוספת שהיתה לדברים המיוחדים שהיו באותו חג.

יום טוב הסמוך לשבת,

בין מלפניה

בין מלאחריה,

היו כל המשמעות שוות בחילוק לחם הפנים.

אנחנו יודעים שלחם הפנים,

היו מחליפים אותו בשבת קודש.

הגמרא אומרת

שהוא היה אתרי כי יום יילקחו. יש על זה פרק

במסכת מנחות שנקרא לחם הפנים,

ושם גם מתוארת העבודה.

על כל פנים לחם הפנים, אחרי כן הכוהנים אכלו אותו.

אז אם בכל שבת ושבת,

כפי שנראה גם כן בהמשך,

הכוהנים שנכנסים, המשמר גם התחלף בשבת עצמה,

היו מורידים והיו שמים את הלחם בפנים החדש.

אז ביום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה,

נאמר שהיום טוב הסתיים.

אז היו צריכים הרי המשמרות ללכת חזרה הביתה ולא ליהנות יותר ממה שמחלקים מבית-המקדש.

אבל, כיוון שזה יום טוב הסמוך לשבת,

אז כבר אין להם אפשרות לחזור,

לא היתה להם אפשרות לחזור לפני שבת.

אותו דבר גם כן אם יום טוב חל ביום ראשון,

אז אם כן לא היתה להם אפשרות לחזור לביתם גם כן,

כיוון שכן

היתה להם זכות לקבל בשווה גם כן מלחם הפנים.

כפי שנראה עכשיו, בהמשך, במשנה ח' היא עוסקת גם כן בנושא של חלוקת לחם הפנים.

צריכה להיות יום אחד להפסיק בינתיים,

נשמר שזמנו קבוע,

האין נוטל עשר חלות

והמתעכב נוטל שתיים.

במשנה הקודמת אנחנו דיברנו בסוף המשנה,

שאם יום טוב יסתיים ביום שישי או שיסתיים ביום ראשון.

אז כיוון שלא היתה אפשרות למשמרות ללכת לביתן, מילא הם זכו גם כן בלחם הפנים,

אבל אם היה יום אחד של הפסקה,

כלומר יום טוב יסתיים ביום חמישי,

אז מילא היתה להם אפשרות ללכת.

אם הם לא הלכו,

אז כבר לא היתה להם אפשרות לקבל מלחם הפנים בשווה.

אז כתוב שהמשמר הקבוע היה לוקח עשר חלות,

והמתעכב נוטל שתיים.

בדרך כלל ישנן שתיים-עשרה חלות,

והיום מחלקים אותן בין המשמר הנכנס

לבין המשמר היוצא.

כאן יש משמר נוסף,

שהוא נקרא בשם המתעכב.

דהיינו, המשמר שהיתה לו לכאורה אפשרות ללכת לביתו,

בכל זאת הוא נשאר שם,

ומכיוון שהוא נשאר שם יש לו זכות לקבל

שתי לחמים מלחם הפנים.

בשאר ימות השנה מבארת המשנה הנכנס נוטל שש

והיוצא נוטל שש.

בשאר ימות השנה המשמר הנכנס לעבודה בשבת קודש נוטל שש חלות, מהחלות שמורידים,

והמשמר היוצא גם כן נוטל שש.

רבי דהא אומר, הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש.

הנכנס נוטל שבע,

להראות חשיבות כזאת, לוקחים שתי חלות יתירות עבור

שכר אגפת הדלתות,

כשהם נועלים את הדלתות שפתחו המשמר היוצא,

המשמר היוצא שגמר לעבוד בשבת קודש, הוא פתח את דלתות האזהרה בבוקר.

מי ינעל אותן?

המשמר שעכשיו נכנס, הוא ינעל אותן.

אז עבור שכר אגפת הדלתות סובר רבי יהודה שהם נטלו שתי חלות נוספות.

מעיר כאן התוספות יום טוב,

שהרי למעשה בסופו של דבר,

בשבוע הבא, אז גם כן, הם ייקחו לפי רבי יהודה רק חמש,

כי הם פתחו את הדלתות,

ואילו המשמר שייכנס אחריהם ייקח שבע.

אז אם כן, מה ההבדל?

מה שהם מקבלים יותר השבת הזאת, הם מקבלים פחות בשבת הבאה.

אז מובא מהגמרא, שהגמרא אומרת שנוח לו לאדם לקבל לאלתר יותר,

ולא להמתין עד שבת הבאה.

אז כיוון שיש להם כאן אגפת הדלתות שהם נועלים, אז מילא, לפי רבי יהודה הם לקחו

שבע חלות.

אז אם כן, לפי תנא קמא, בכל השנה לקחו שש, שש, התחלקו בשווה המשמר היוצא והמשמר הנכנס,

ולפי רבי יהודה לוקחים הנוטל הנכנס היה לוקח שבע עבור שכר אגפת הדלתות, והיוצא נוטל חמש.

אם היה גם כן משמר המתעכב, כפי שראינו בשורה הקודמת במשנה, אם היה מתעכב, אז היו לוקחים ביחד רק עשר חלות, מכיוון ששתיים שמרו למשמר המתעכב.

אבל כאן המשנה עוסקת בשאר ימות השנה, בלי הרגל.

הנכנסים חולקים בצפון

והיוצאים בדרום.

איפה היתה חלוקת לחם-הפנים?

אז כתוב, הנכנסים חולקים בצפון,

והיוצאים חולקים בדרום.

היו חולקים הנכנסים בצפון, אומר הברטינורא, להראות להכל שהם נכנסים, מכיוון שהצפון הוא עיקר,

אז להראות את החשיבות שהיא קבועה לשחיטת קודשי קודשים,

אז מילא לכן הנכנסים חלקו בצפון,

ואילו היוצאים היו חולקים בדרום,

להראות שהם יוצאים והולכים.

אז זה היה המקום שבו חילקו את לחם-הפנים,

אם לפי תנקמה שש-שש,

אם לפי רבי ידעי שבע וחמש. על כל פנים, המקום היה לנכנס שבע מצד החשיבות של קודשי הקודשים שם,

וליוצא היה בדרום.

היתה משפחה אחת

שהיתה שונה בזה,

שגם בשעה שהיא נכנסה היא חלקה בדרום.

חכמים עשו לה הכר,

כפי שנראה בסוף למה,

שהם לעולם יחלקו בדרום,

להראות להם כאילו לא מעוניינים בהם בכלל.

גם בשעה שהם נכנסו, כאילו הם יכולים לצאת. מי היתה המשפחה הזאת? משפחת בלגה.

המשנה קבעה אותה

לזיכרון לא טוב.

אז הכתוב שלעולם חולקת בדרום, להראות כביכול שמה?

שאפילו בשעה שנכנסו רואים למעשה לצאת, כמו היוצאים.

זה קנס מיוחד, שנראה עוד מעט מדוע קנסו אותם בזה.

עוד דבר קנסו אותם, וטבעתה קבועה.

היו שם 24 טבעות

שבהן היו מכניסים את הקורבן,

ובאופן כזה היו מחזיקים את הראש שלו, זה היה על הצוואר,

שהוא לא יוכל לזוז על מנת שיהיה אפשר לשחוט אותו.

אבל הטבעת

של משפחת בלגה היתה קבועה, קבועה מלשון סתומה,

מלשון שאי-אפשר היה לפתוח אותה,

כדי שהם לא יוכלו לשחוט

ולא יוכלו להכניס את הקורבן בטבעת שלהם, והם ייאלצו להשתמש

בטבעת אחרת, של משפחה אחרת.

וזה גם כן היה קנס שעשו למשפחת בלגה.

הדבר השלישי שכנסו אותם, שחלונה סתומה.

היתה שם לשכת החליפות, זה נקרא,

בבית-המקדש, שם היו גונזים את הסכינים.

לכל משמר היה שם ארגז מיוחד בקיר,

ושם הוא היה מצניע את סכין השחיטה שלו.

החלון של משפחת בלגה היה גם כן סתום,

להראות כאילו המשמרת הזאת כבר יצאה.

כמו משמרת שכבר גמרה את העבודה שלה, אז סגרו את החלון שלה.

אז גם במשמרת הזאת גם כן רצו כאילו להראות במשפחת בלגה, החלון שלה סתומה,

והיתה נאלצת עוד פעם להשתמש בשל אחרים.

מה הטעם שכנסו אותם

בצורה חמורה כל כך, אז המבואר כאן בברטנורה.

מובא כך מהגמרה שאישה אחת מהמשפחה שלהם, שמשפחת בלגה,

השתמדה ונישאה לשר יווני,

וכשמשלו היוונים בימי החשמונאים הלכה ובעטה במזבח ואמרה לוקוס לוקוס,

זה כינוי גנאי כזה, זאב זאב.

עד מתי אתה מכלם המונם של ישראל על-ידי הקרבת הקורבנות שמקריבים עליך,

ואתה לא עומד להם בשעת דוחקם?

הנה אתה לא עומד להם בשעת דוחקם, פה היוונים מושלים.

וכששמעו חכמים את הדבר כנסו את כל המשמרת הזאת, כנ״ל,

כמו שאנחנו ראינו,

שלעולם תחלוקת לחם הפנים בדרום,

שטבעת השחיטה שלה תהיה קבועה וסגורה והחלון שלה סתומה, הכול על מנת להראות שהם לא רצויים.

לא רצויים, וכמו שנכנסו, כמו שאומרים, כאילו יצאו כבר.

מדוע?

מדוע מגיע למשפחה כזה קנס

עבור בת אחת שעשתה כזה דבר?

אז מבואר כאן

יסוד גדול מאוד בחינוך.

אומר כאן הברטנורה שאם הבת הזאת לא היתה שומעת מאביה שהוא מבזה את עבודת בית-המקדש,

היא לא היתה אומרת כן.

וכיוון שהיא אמרה כך,

סימן שמה?

סימן ששמעה את זה בבית.

ואם היא שמעה את זה בבית,

זו סיבה כבר לקנוס, היא שמעה את זה מהאבא, זו סיבה לקנוס את כל המשפחה כולה.

לכן בלגה על עולם חולקת בדרום,

בטבעתה הקבועה,

וחלונה הסתומה,

על מנת לציין את זה לדורות.

בזה סיימנו, בסייעתא דשמיא, מסכת סוכה,

ובתזכורת טובה, יסוד בחינוך,

יסוד בחינוך

שמה שרואים בבית ככה גם כן יוצאים לחיים.

וכידוע, אם רואים את האבא לומד תורה, אז זה משפיע,

הדוגמה האישית הכי גדולה על הילדים.

אני שמעתי פעם על יהודי שהיה עובד את שמונה שעות העבודה שלו,

והם סיפרו בשמחת שבע ברכות של אחד מילדיו

שלא היה כזה דבר שהוא לא היה מגיע הביתה דרך בית המדרש.

גם ביום עבודה קשה מאוד שהיה לו,

הילדים ידעו שאבא הולך לבית המדרש אחרי העבודה, ומבית המדרש, אחרי שעת הלימוד שלו, הוא חוזר הביתה.

במהלך השנים זה השפיע עליהם השפעה מאוד גדולה,

והאבא סיפר שבאמת

היו הרבה הרבה פעמים שהוא לא יכל ללמוד. היתה לו עבודה מאוד קשה.

אומנם שכר תלמוד תורה ישנו גם כן,

כשיושבים ולומדים ולא כל כך מבינים ולא כל כך מרוכזים,

תמיד ישנו שכר של לימוד תורה.

הקדוש-ברוך-הוא לא מקפח אף בריאה,

אבל בכל זאת לא היה, כמו שאומרים, היה עדיף אולי ללכת הביתה, לישון יותר מוקדם,

ומחר לקום רענן יותר.

בכל זאת הוא עשה קביעות שאין דבר כזה,

לבית מגיעים אחרי בית המדרש.

באמת הוא זכה לדורות ישרים ומבורכים והשם יעזור שכל מי שיעשה כך יקבע עתים לתורה ויהיה בכל יום בבית המדרש שיזכה גם כן לדורות ישרים ומבורכים.