בלי דת זה לא זז א

- - - לא מוגה! - - - 

כן, הייתה איזה תקלה קטנה, אנחנו ממשיכים הלאה בעזר השם.

שמים טוב, בסדר?

אז אנחנו נמשיך,

לא יודע בדיוק איפה זה נעצר, אז נדבר לגבי התנאי.

אז הגמרא במסר תנאי ת' ב' עמוד א', הגמרא אומרת, בלי שדה קמא,

אדם שעכשיו אכל סעודה,

באמצע סעודה האדם הזה פתאום עשה הסר הדעת.

על פי הפסקים שכתוב בשולחן לא רואה איכות ברכות מסביב קופאים ח', עשה כל מיני הסר הדעת.

הסר הדעת הזה גורם לאדם שעכשיו הוא כבר לא יכול להמשיך לאכול.

עשה הסר הדעת לפי תשתה קמא, זהו, הוא כבר נקרא שכבר בתענית ז' בתמוז.

אפילו שהעצומות הללו לא מתחילים ללא כיומו,

אלא דווקא מהבוקר, שזה גם בפני עצמו.

בתשעה באב, הרי ידוע, השולחן הכתוב מפורש,

תשעה באב ללא כיומו, כמו יום הכיפורים, שמתחילים את הצום מהלילה.

שאר התעניות, גם מז' בתמוז, לא מתחילות מהלילה. שום דבר.

גם לא אכילה ולא שתייה ולא שאר הדברים,

שאר הדברים גם ביום, חלק מהם מותרים.

משת״ב ראה מביאים

בשם מגן אברהם, יש מביאים את זה בשם הפנים ירות,

בשם אליהו רבה,

וכולם מביאים את זה בשם השל״ה הקדוש.

שגם בשאר תעניות ירא שמיים יש לבעל נפש,

ראוי לבעל נפש להחמיר ולהיזהר בדבר הזה, שכל הדברים שאסורים

בתענית תשעה באב,

יהיו גם אסורים בתענית הזאת, שיהיו להתדיין בתמוז.

ההלכה, אנחנו לא נגידים בזה כמו השלה הקדוש, אבל ככה יש כאלה, יש שמים שכן נוהגים, ושתם הוא אומר שיש כאלה שמחמירים. מחמירים גם לגבי ללא קיומו,

ומחמירים את זה לגבי,

נדלת הסנדל אומר שלא, בגלל שזה עניין של חוכא ותלולה,

אבל לגבי רחיצה שלא מתרחצים אחר,

ויש כאלה שלא מתרחצים אחר, וגם לגבי תשמיש המיתה שעשו,

אפילו שלמעשה נפקא מינא כי ביום אסור,

אבל לפי הסוגיה של מאפיל בית עליתו וכו',

אז מצד זה היה מותר, אבל מצד התענית יש כאלה שמחמירים,

אלא אם כן זה טבילת מצווה או חפיפה לפני מצווה, שעשו רצים, הוא כותב שזה בסדר, אין שום בעיה.

הלכה למעשה אנחנו לא מקפידים על זה, לא מצאנו הרבה אנשים שהקפידו בדבר הזה,

וגם הדבר הזה ודאי שבתור הוראה לרבים לא יכול להיות,

כי כשאדם בא להורות הוראה לרבים צריך לראות לפי הלכה ובשורן ערוך.

בהלכה ובשורן ערוך שאין שום בעיה.

שאר התעניות שהן לא תשבה אב,

הן ללא קיומו והן שאר הדברים נאסרים בכלל.

אז לכן כל מה שנאסר לנו מחר זה אך ורק אכילה ושתייה, תענית בלבד.

שאר הדברים, אם זו רחיצה, מותר להתייחס מחר, אין שום בעיה.

מי שנפשו ככה,

הוא מרגיש שהוא כזה רוצה להתחבר מאוד,

אז אולי יעשה במים קרים, כי במים קרים לכולם, וזה מותר גם לאלה שמחמירים את המגב רם

ואת הפנים מהירות,

אז יש מה לעמוד בצד הזה. אבל ברעיון, אם אדם רוצה במים קרים,

זה בשופי יכול להיות רגוע והכול בסדר.

דבר מהיום בלילה,

הפשטות כבר שאסור,

וגם שלושת השבועות האלה אסור לגבי שפיית שירים, יש כל מיני דברים שמותרים,

אולי בהמשך אנחנו נדבר על זה.

בואו נתמקד יותר בנגיעות של הטענית.

אז אמרנו למעשה, בגלל שהאכילה מותרת לנו בלילה,

לא נוהגים לגבי זה ללא קיומו,

אז מותר לאכול בלילה,

אבל אם אדם עשה היסח הדעת מסודר מהדגמה בלשנקה ובלית ב' עמוד א',

כבר זה נקרא אסר הדעת והוא כבר לא יכול להמשיך לאכול. זה דבר ראשון.

דעה שנייה בגמרא זה לא דלוי באסר הדעת בכלל.

לפי הדעה השנייה, גם אם האדם הזה עשה אסר הדעת, הוא יכול להמשיך לאכול חופשי.

מתי האדם הזה כבר נאסר מלאכול? ברגע שהוא ישן.

ברגע שהאדם, הלילמי, תצוב ישן.

כאן, ויש דעות שאומרים שזה אפילו לא בשנת קבע, גם בשנת ארעי,

כאן הוא עשה כבר את ההפסק,

ופה הוא כבר לא יכול להמשיך לאכול.

פה הוא נקרא שהוא כבר נמצא בתענית ואנחנו כבר מסתבכים.

זה הגמרא בלישנא קמא ובלישנא בדרא.

לישנא קמא טוענת שהכל תלוי בעניינים של היסח הדעת.

עשה היסח הדעת רק אז הוא נאסר,

ובלישנא בדרא טוענת לא, גם היסח הדעת בסודה לא קרה כלום.

מתי נאסר על הבן אדם לאכול?

רק כשהבן אדם עשה הפסק בשינה.

אם אדם לא עשה הפסק בשינה, הוא יכול להמשיך לאכול.

עכשיו, הפסק בשינה זה אפילו הפסק כלשהו.

אם אדם נרדם שלה על מיטתו כמה דקות,

אז בוודאי לכולם מהבן אדם הזה שהוא קם לא יכול לאכול, לכן עושים תנאי.

כשאדם עושה תנאי אפילו בן אדם לבין עצמו, הוא עושה תנאי מראש,

שכשהוא יכול לקום לפני לעלות השחר ולאכול מה שהוא רוצה ולשתות מה שהוא רוצה,

אין בזה שום בעיה. לגבי שתייה זה קצת יותר קל, בואו נאמר עכשיו אדם

שבא ורצה לעשות תנאי, שחרר לעשות תנאי.

הדרך ראשון, קם בשתיים בלילה, אפ, לא עשיתי תנאי.

אז בדבר הזה יש כמה וכמה דברים. קודם כל לגבי שתייה, אנחנו קודם כל נסגור את הפנייה עכשיו.

לפי השולחן האמור, גם שתייה היא כמו אכילה.

וכשם שאדם שלא עשה תנאי אסור לאכול,

הוא הדין לפי השולחן האמור שאסור גם לשתות.

זה השולחן האמור.

אבל הרמ״ב בסימן דף קוסם ז' כותב שלא.

אומר הרמ״ב שכל החומרה של השינה שעושה הפסק,

מתי השינה מהווה לי הפסק?

רק השינה לגבי אכילה אבל שינה לגבי שתייה לא מהווה הפסק. כך אומר הרמ״ב.

אז למעשה, לפי השולחן האמור שתייה זה כמו אכילה.

לפי הרמ״ה שתייה היא לא כמו אכילה.

בצירוף כמה ספקות אי-אפשר להקל גם בשתייה גם לסברדים שלא נגיד כמו שולחן ארוך.

בדיעבד כותב בספר חזון אמור שגם אם בן אדם נרדם

ולא שם לב וכו' והוא היה צריך עכשיו לשתות, הוא רוצה עכשיו לקום בלילה,

לאכול ומחמר כמו מריים כאילו הסטנאי.

בשעות שמונה-תשע הוא בדעתו שהוא רוצה להמשיך הלאה ללכת לילדים.

אז ברגע שהאדם הולך ונרדה עם הילדים ואחרי זה אשתו מיירה אותו, שהוא קם לבד

ודעתו לאכול את זה, ודאי שאפילו בלי תנאי מותר. למה?

כי הכניסה הזאת לשינה הייתה לדעת עקום.

או אדם שרגיל לקום באמצע הלילה.

אדם שרגיל שכל לילה הוא קם חצורת,

קם בשעה 12, בשעה 01, לומד,

או עושה תיקון חצורת, והוא יודע שהוא קם בשעה הזאת, אז אפילו בלי תנאי. כי האדם הזה עדיין לא עולה לישון לגמרי,

הוא לא ישן עד הבוקר בדרך כלל,

אלא הוא קם בשעה 01, זה בסדר גמור. הוא יכול לאכול,

והדבר הזה גם בלי תנאי.

כל דבר שהוא לא מהוויל יפסק.

אפילו אם יש עכשיו בן אדם נרדם והוא הכין סעודה.

הכין סעודה, יש לו אוכלים על השולחן והכול, והלך נרדם.

בגלל שעצם העובדה שהוא הכין כאן את הסעודה, זה מראה שהוא לא עושה את גילתו מאכילה.

גם פה יש צדדים להקל את זה. ובשתייה, קל וחומר,

בצירוף דברי הרמה שמענו, שלפי הרמה זה בסדר.

עכשיו, מאיפה התנאי הזה מועיל? זה בירושלמי.

בבבלי לא כתוב את העניין של התנאי.

התנאי מוזכר בדברי הירושלמי. בדברי הירושלמי כתוב שאם אדם עושה תנאי,

יכול לקום ולא יכול. ככה כתוב בירושלמי.

שאלה עכשיו אם ירושלמי חולק על הבבלי או לא, ידוע בכללים,

שכל מקום שיש בחוקת בבלי וירושלמי,

הלכה כמו הבבלי. אבל במקום שאין גילוי מילתא בבבלי, מה הדין?

אז פה אנחנו הולכים כמו ירושלמי. למה?

אין שום בעיה, כי אין גילוי מילתא אחרת.

עכשיו, בפשטות אין שום גילוי לגבי העניין של התנאי.

בבבלי האם התנאי עוזר או לא עוזר?

יש ספר של ניקייה, ספר של המרשה, והוא רוצה להגיד

שתנאי למעשה לא יעזור.

מה הרעייה שלו?

הגמרא מביאה סתירה. הגמרא אומרת, פעם אחת כתוב, אומרת הגמרא,

פעם אחת כתוב שאדם שישן זה הפסק. בברייתא אחרת כתוב שאדם שישן זה לא הפסק, שאלת הגמרא, סתירה.

פעם אחת רואים ששינה מהווה הפסק,

פעם אחת רואים שהשינה לא מהווה הפסק סתירה.

אומרת הגמרא לא קשה, כאן בישן, כאן בלהתנמנם.

זאת אומרת הגמרא, מתי השינה מהווה הפסק שאדם ישן ממש?

אבל אם האדם לא ישן ורק יתנמנם, זה לא הפסק.

הוא שואל המרשה, לכאורה אפשר להגיד פשוט יותר.

למה הגמרא לא נקטה? כאן ועשה תנאי, כאן ולא עשה תנאי.

אבל המעשה, מזה שהגמרא לא עשתה את העניין הזה, לא הביאה את התירוץ שכאן ועשה תנאי, כאן ולא עשה תנאי,

מכאן אומר המעשם ראייה של הבבלי אין את העניין של התנאי.

כי אם הבבלי היה את העניין של התנאי, הבבלי היה מביא את זה. בזה שהוא הביא את זה, אין את העניין הזה. ככה הוא רוצה להגיד את המעשם. אבל הוא בעצמו

דוחה את זה, והוא אומר שאפשר להגיד שלא.

שלמעשה ודאי גם לבבלי תנאי מועיל.

רק הבבלי שלא הביא את התנאי, הוא לא נחית לתנאי.

ודאי זה מועיל, זה פשוט לא שעשה תנאי מועיל.

רק לא ירדנו להסברה הזאת של התנאי, לחלק בסברה של התנאי.

אבל ודאי גם לבבלי יש תנאי.

בגלל שהדבר הזה דרבנן ודאי שאנחנו מכירים

וברגע שהאדם גם לא עשה תנאי,

ברגע שהאדם, סליחה, עשה תנאי,

מה שלא יהיה זה מועיל.

פוסקים את הירושלמי הזה להלכה שהתנאי למעשה הוא מועיל.

זו הלכה ראשונה שקודם כל לגבי מי שרוצה לקום באמצע הלילה ולשתות סתם ככה,

לפי ההלכה בכל יום, בכל השנה כולה,

לקום באמצע הלילה ולאכול זה לא כזה חלק לפי הסוד.

לפי הסוד אין בעיה.

ולפי הסוד כתוב בסוד שזה כמו האדם שעובד עבודה זרה, זה כמו מאונן ומנחש,

כן,

כל הדברים הללו שכתובים בגדרי עבודה זרה,

אז ככה הזוהר מדמה את האדם שקם באמצע הלילה אחרי שהוא ישן לשנת קבע ועכשיו הוא בא לאכול, אומר הזוהר,

זה וורד של אבודזורי, ממש דומה ככה, אמר הזוהר.

בשתייה, המשתבורא, במחות קריאת שמע,

או, סליחה, במחות תפילה,

במחות תפילה, שבסימן פי טט, כי מדומה שהמשתבורא מביא את זה בשם רב חיים ויטל.

הוא אומר שרב חיים ויטל היה קם באמצע הלילה והיה שוטה.

עכשיו, לכאורה יש לדון למה הוא היה שוטה, הרי הוא היה תלמיד של רבנו אריזל,

והרי כל דבריהם

היו באים בסוד השם,

והאנשים הללו שהיו באים בסוד השם היו צריכים להניג פה סוד.

ואם על-פי הסוד היה אסור,

למעשה אנחנו נוהגים כלל שעל-פי הסוד היה אסור לשתות גם בשתייה,

אז רב חיים ויטל לא היה מקל בזה.

אז מזה הוא אומר המשתבורא, הלכות שרוצים להביא ראיה,

שמזה שרב חיים ויטל היה שוטה באמצע הלילה אחרי שנת קבע,

לא דיבר על זה רק לגבי שתייה, כל מה שדיבר על זה רק לגבי האכילה.

לגבי שתייה אין חשש, ככה רוצים להביא ראיה.

חזון המדינה אומר שיש צדדים לכאן ולכאן יש כאלה שאומרים שמה שרב חיים ויטל היה שוטה,

זה לא בגלל הנקודה הזאת שהוא רצה להקל בו על-פי, שאין בעיה על-פי הסוד,

אלא ודאי שגם על-פי הסוד יש בעיה גם עם שתייה.

רק מה שהוא היה שוטה, הוא היה קם ללמוד, וזה היה קשה לו, הוא היה חלוש בטבעו,

ובגלל שהוא היה חלוש בטבעו, הוא היה מקל בזה.

מה שלא יש, תהיה יותר קל.

המציאות אומרת, כשאדם קם באמצע לילה לשתות, ללמוד,

אז הקפה ככה מעורר, הוא מביא קפה. ראית, יש בית ספר קונטרס החיים,

תלמיד של הרב בצלאל אהרן.

הוא אומר שאדם ייתן דדין,

אני מוכן להכין קפה. אדם השב השב לומד, חזר הבית אחרי עבודה.

הוא הולך כל אלו, יושב הבית, לומד.

חשוב ללמוד מהבית, הגמרא אומרת, בית שלא לומדים בו דברי תורה בלילה,

בר מילה לסופו הולך ערב.

והוא ה' יושב לומד.

העייפות מתחילה ליפול על הדר.

אז יש לזה כמה יצות, קודם כל, יצה רצינית,

לנגן, לנגן בלימוד. כמו שאומרת הגמרא, וסרט מגילה דף לא מבינת, בסוף אומרת הגמרא,

שאדם ששונה בלא זמרה,

הקדוש ברוך הוא אומר עליו פסוקים ומשפטים לא ישראלים, החוקים לא טובים נתתי לך,

תשנה בזמרה, תשמח, התורה היא עולמות,

צריך לסמוך איתה. כשאדם מנגן, שמעתי גם אחד הגיע על הרב ליפקוביץ.

שאל את הרב ליפקוביץ, כבוד הרב, אני מרגיש שאין לי הצמדה, לימוד לא הולך רחלקה, הצמדה בעייתית קצת.

אמר לה הרב ליפקוביץ, תסתדל לנגן בגמרא.

אתה תדע, כשאתה בא בגמרא, תנגן. ניגון, להביא איזה ניגון בגמרא,

כשאדם מנגן הוא ככה גם לא נרדם. זה עוזר, כשהבן-אדם מוציא בפה,

חיים למוצאיהם, אומרת הגמרא, אל תקרא למוצאיהם

אלא למוצאיהם. הגמרא במסכת טירובים דף נג', הגמרא מספרת על בוריה,

שראתה את אותו צורבא מרבנן שיושב ולומד,

והוא ישב ולמד,

והיא ראתה שהוא יושב וגורס בשקט.

אומרת הגמרא, הבת שווה, שיהיה לו בעיטה.

אמרה לו, מה אתה לא מדבר, תוציא בקול רעם, חיים למוצאיהם, אל תקרא למוצאיהם, אל מוציאיהם הפה.

כשאדם מוציא את הלימוד וחותר בשפתיים,

זו סגולה לזיכרון בלימוד, לערנות בלימוד.

כיבנו בשם הרב שח, הרב שחא אומר,

כשאדם רק בלי להוציא את הלימוד בשפתיים, אז הכול כבר ברור.

הרבה פעמים קורה כשבן-אדם לומד ועד אז יש לו שאלה.

הוא רק בא להגיד את השאלה לאיזה מישהו רוצה לרצות את השאלה לפניו,

כבר הכול הסתדר לגמרי, כבר אין שאלה. מה קרה?

למה פתאום אין שאלה? התשובה היא,

הוצאת את הדברים מהפה.

כשאדם מוציא את המילים מהפה, אז כבר המוח עובד אחרת.

סטייפלר היה אומר שאדם כותב את הדברים, זה כמו ארבע פעמים שאדם למד בעיון.

כשאדם לומד את הסוגיה וכותב אותה עכשיו,

אומר הסטייפלר זה כאילו למדת עכשיו ארבע פעמים בעיון. למה?

להוציא דבר לפועל, לא להשאיר אותו סתם רדוד. חזוני שתמיד היה אומר,

איך אפשר לדעת אם אדם למד את הסוגיה כדי בעיה או לא?

אומר החזון איש, תפוס את הסבתא שלך. אתה יכול להסביר לסבתא שלך?

שמה הסבתא? יש כאן איזה רשב״א ככה מעניין,

איזה משהו, איזה דיבור ברשב״א.

אתה יכול לתפוס, אומר החזון איש, אתה יכול לתפוס את הסבתא ולהגיד את הדבר הזה?

אומר החזון איש, זה הידע, תדע מכאן.

אם אתה יכול לתפוס את הסבתא ולהסביר, הלימוד ברור לך בעצמות. שהלימוד יהיה ברור,

שהכול יהיה ברור לכאן ולכאן.

הדברים צריכים להיות ברורים בלימוד, בתפילה, בכל הדברים הללו. אז ברגע שאדם

אומר בקול רם, אז זו גם סגולה שהוא לא נשאר עייף.

הוא מוציא בקול רם.

הוא אומר בספר קודש החיים,

גם אם אדם יכול להכין לעצמו קפה.

אתה יודע שהקפה הזה עכשיו, על הצד שהקפה מעורר, אני יודע מה יש בזה, כל מיני דיונים,

אבל העולם מחזיקים שהקפה מעורר.

על הצד שזה כן מעורר, אתה עכשיו יכול להכין לך קפה.

והקפה הזה מאריך לך את הימים.

מאריך עכשיו את הימים. הימים זה תורה,

עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך,

שודה קפה, ועכשיו יושב ולומד עוד חצי שעה בולגים.

הוא אומר בבוקר זכריים אם אתה תיתן דדין שלא אכלת על עצמו להאכיל לעצמך כוס קפה.

האדם ייתן דדין על עצמו, כי אם אדם יראה,

אדם מפסיד שעות על גבי שעות בביטול תורה,

רק מהשעות של הלילה והכול. הרב יגן אומר לפעמים יש אדם

שישן עשר שעות בלילה,

כי הוא בטוח שהוא לא ישן, כי באמצע הלילה העץ הרב מעיר אותו איזה עשר דקות, רבע שעה,

ואז הוא מתערב בשש אומר, שמע, לא ישנתי כל הלילה.

אני היה לי נודה, שם אולי עשר דקות ישן,

עשר דקות היה ער, סליחה, עשה עשר דקות בעצמם, אולי רבע שעה, עשרים דקות,

ועכשיו זה העץ הרב מלביש לו, זה צייר,

מלביש לו ציורים שהבן אדם כבר מסכן, תשמע, אתה חייב לנוע,

נפש בריאה בגוף בריא וכו'.

מה אומרת בנ״ז עמוד א' על רב חיסדא שהיה לומד בהצמדה ללא הרף? אמרו לביתו, אבא, תישן.

אמר לרב חיסדא, יגיעו ימים שיש זמן לשמור.

עכשיו זה לא הזמן, עכשיו כמה שפחות. טוב, נמשיך הלאה.

אז בקיצור, מה שהתחלתי,

לגבי התנאי, אנחנו פוסקים בהלכה שהתנאי כן מועיל ואין בזה שום בעיה. אז אמרתי לגבי הזוהר,

שהזוהר מחמיר הפשטות היא רק באכילה ובשתייה לא,

וגם,

אם אדם עכשיו קם באמצע הלילה, הוא רוצה ללמוד עכשיו.

לא, הזוהר מחמיר. בוא נגיד שהזוהר באמת מחמיר. רבי נתן ברסלב כותב בנקודת ההלכות

שמחמירים בזה על פי הזוהר גם בשתייה.

אבל בוא עכשיו נגיד, בן אדם בא אליי ואומר, אני עכשיו יכול ללמוד שלוש שעות, תן לי רק קפה לידי,

איזה כוס מים קרים או כוס קולה לידי.

מה, אני אגיד, לא, תחמיר את הסוד? אני בטוח שגם רשבי יגיד לו, תלמד,

העיקר תלמד מהקולים בסדר גמור. ולכן,

בשתייה יותר קל עכשיו. כל השנה כולה,

מי שיכול להחמיר באכילה, זה יכול להחמיר. אבל היום, מי שבאמת קשה, מרגיש שקשה לו,

מחר יש כאלה שגם עובדים, ויש כאלה שרוצים ללמוד מחר.

רבי ציון כותב, יום התענית זה יום של בית-התורה.

יום התענית זה יום שצריך לשבת בו ללמוד, יום ארוך מאוד,

שאפשר לנצל אותו לתורה. הוא כותב שם שהיו חברות שיושבים,

חברות הג'יושבים, ועוד חברותיו ועוד רבותיו. וככה גומרים את יום של הצום.

היום של הצום זה לא יום של ביטול, הרמב״ם כותב שזה יום של תשובה, צריך לדעת איך אני מתחבר לאשם. אז מה אנשים עושים? הפוך.

כמה שיותר לישון, וכמה שיותר לחכות שיגמור לגבי העצום.

עיקר המטרה, האדם מפספס. כמובן, הרמב״ם כותב

שכל תכלית של הצום

זה להראות לאדם גדרי התשובה.

והדבר הראשון שכשהאדם צריך לעשות תשובה זה לימוד התורה,

כי כל העבירות של האדם זה בגלל חיסרון בלימוד התורה.

תחילת דינו של האדם זה הכול על דברי תורה,

מתחיל ונגמר מתורה.

אז לכן, קודם כול, מחר כמה שיותר ללמוד מתורה. ודבר שני, התפילה.

ידוע, כשהאדם אוכל,

יש דיבור ברבי נחמן ברנסת שאומר שהתפילה זה אוכל.

התפילה היא נקראת אוכל.

אז כולם שואלים, התלמידים שלו מבהרים, פעם שמעתי מאחד המשפיעים שם,

מה, תפילה זה אוכל? תפילה זה רגש, תפילה זה לב.

אז יש קשר גדול מאוד בין האכילה לבין התפילה.

כשאדם אוכל בקדושה, התפילה שלו לא אומרת אחרת.

כשאדם אוכל בבהמיות, אז התפילה שלו היא גם,

היא לא מכוונת,

כי הלכות, הוא אומר שהאכילה זה פגם מזבח וכו',

יש לזה הרבה דברים שקשורים אחד לשני.

כן, אומרים שאחד האדמו״רים,

שאומר בהתחלה שהוא נהיה אדמו״ר,

הוא היה מתפלל ריבונו של עולם, זכי אותי לאכול לפחות כמו שאני מתפלל.

לפחות אני אוכל כמו שאני מתפלל.

הוא אומר, אבל אחר כך שהתעליתי בדרגות הייתי מתפלל שאני אתפלל כמו שאני אוכל.

כי התיקונים שנעשים על ידי האכילה הם תיקונים גבוהים מאוד ויותר מאשר התפילה.

בבחינת ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו.

כשאדם רואה את האלוקים,

אבל מה אוכל, שותה, הכול כרגיל.

ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו, דבר גדול מאוד.

אבל,

אז כן, לגבי כל השנה, כל השנה כולה, האכילה, האכילה היא מעיקה על התפילה, מעיקר הכול. פה כשהגוף נשבר אז הנשמה עולה.

אנחנו לא מרגישים את זה, כי אנחנו תקועים בפסיכולוגי של הגוף, עכשיו הגוף לא אוכל,

כבר קיים בבוקר, מרגישים את זה, הוא כבר רגש שם.

טעות, אין דבר, אתה יכול, מה זה שטויות? מה, יש ימים שאנחנו לא אוכלים,

שבן אדם לא שם לב ועד אחד הוא לא אוכל שום דבר.

שתה איזה משהו קטן, ויש כאלה ימים של לחץ בעבודה או לחץ בכולל, אני יודע מה,

ראש כולל זוכרת תשע זה תשע ותשע בדקה זה כבר אחר כך וכו',

אז אתה רואה אנשים רצים ומקיים מה שראש כולל לא אומר ונגמר.

מה, אתה לא שותה לו שום דבר? תשמע, אני כבר בכול, אני כבר פה.

אז מה יש לך רבה תענית? מה קרה? אז בגלל שאתה יודע שאתה בתענית, זה פסיכולוגיה, אז הכול בראש, אז יש כוח ויש הכול.

אדרבה, תנצל את הדברים האלה. בספרים הקדושים כתוב שבדור שלנו לא טוב להרבות בתעניות, כי ריבוי התענית

מוריד פגם בעבודת השם, זה כאילו בטהרת הקודש. אדם בדרך כלל אין לו אוכל אז הוא כועס הרבה ועבודת השם, הלימוד הוא לא בעבודת.

אבל יש מעלות גדולות בתענית, לפחות בואו ננצל אותן, בימי התענית שאנחנו מחויבים.

בימי התענית שאנחנו מחויבים, לפחות את זה עכשיו ננצל את המטרה הזאת.

אז לכן דבר גדול מאוד בחר להרבות בתורה,

להרבות בתפילה כמה שיותר, כמה שיותר להתחבר להשם יתברך.

זה התכלית, כמו שאומר הרמב״ם, התכלית זה התשובה. כמובן שאומר המשנה ברורה,

אז בן אדם יגיד, התכלית זה התשובה, לא צריך, אני אוכל.

ואתה יודע, זו תשובה אני אעשה עכשיו.

אני אוכל טוב ועושה תשובה עולמית. זאת אומרת, זו תשובה כמו רבנו יונה.

אל תעשה לנו את הטובות. קודם כל ההלכה היא לא לאכול.

אבל תדע לך, עיקר מה שאנחנו עכשיו לא אוכלים זה לשבור את הלב לתשובה,

אז יזהר בדרך.

נמשיך הלאה.

בסדר? אז לגבי, כמו שאמרנו, לגבי שאר השנים, שאר הימים,

מקפידים שלא לאכול באמצע הלילה, משתדלים בלי לדות.

אבל ביום הזה שאדם אומר שקשה לו,

ודאי שיכול לאכול באמצע הלילה על ידי הדברים שאמרנו, ואז מושכים הלילה.

אמרנו לגבי שאר הדברים מותרים. כל הבעיה זה רק אכילה ושתייה.

לגבי טעימה, אדם, אישה רוצה להכין אוכל ללילה, לאחרי הצום.

הוא רוצה לטעום את האוכל, אם האוכל באמת, אם הוא מתוק, כושר מלוח וכו'.

בשולחן ההוא מבואר שזה מותר. הגמרא אומרת, בסכת ברכות דפית ב', אומרת הגמרא, באביגדלת.

אומרת הגמרא,

שאלו את רבאמי, להגיד לרבאמי, מה הדין לגבי טעימה?

ותעניות, שאר תעניות, האם מותר לטעום או לא?

האם כל מה שאסור בתענית זה רק האכילה,

או גם ההנאה אסורה בתענית?

אמר להם רבאמי, לא, כל מה שעשו בתענית זה רק אכילה. הנאה מותרת בתענית, ככה נראה להם רבאמי.

טוב.

אז יצא מהגמרא שטעימה עצמה בלי הנאה מותרת. טעימה עצמה, סליחה, בלי בליאה, הכול בלי בליאה.

כמובן, אנחנו מדברים עכשיו על לטעום

עד רביעית, אבל לא לבלוע. לבלוע זה אסור.

כשאדם טועם עד רביעית ולא בולע, זה מותר.

אז טעימה שהיא הנאה, אבל בלי בליאה עד רביעית מותרת, כך אמרה להם רבאמי.

למעשה התוספת כותבת שם במקום שכל הנידון הזה בהלכה מדובר על תענית יחיד.

תענית יחיד שבן-אדם בא ומקבל על עצמו בתענית יחיד, זה הנידון אומר, תשמע, לטעום אתה יכול,

שכל מה שנעסק, מס הרתע, בן-אדם קיבל עצמו, אני לא אוכל.

לאכול זה לא לבלוע,

לטעום זה לא נקרא, טעימה הרי בשולחן הרבה סימן ראשיות ועוד,

בדיני מתאמת מרן פוסק שטעימה לא צריכה ברכה, אפילו עד רביעית, אפילו בבוליה יש דעות.

אז אנחנו לא פוסקים באמת למעשה בתענית שמותר לבלוע,

אבל ודאי שאי-אפשר לקרוא לטעימה אכילה.

אז אומר התוספות, כל מה שאדם קיבל על עצמו,

כל מה שאנחנו אומרים לגבי הטעימה זה שאדם קיבל על עצמו תענית יחיד.

כשאדם קיבל על עצמו תענית יחיד, אז פה הבן-אדם, שהוא תענית יחיד, מה הוא קיבל על עצמו?

שאסור לו לאכול.

הוא לא קיבל על עצמו שאסור לו לטעום, ולכן לטעום מותר עד רביעית, ולפלוט את זה זה מותר.

אבל אומר תוספות בתענית ציבור,

תענית ציבור אומר תוספות זה חמור יותר, ומוחמד זה חמור יותר מהתוספות כאן,

כבר אנחנו צריכים להחמיר ולאסור.

ככה לוקט את תוספות ההלכה.

אבל בתשובת הגאונים לא מבוהר כך.

כתוב רב שרי הגאון מביא את זה בתשובת הגאונים,

שאין הבדל בדברי הגמרא בין בתענית ציבור,

בין בתענית יחיד, בן-אדם, כל מה שנאסר עליו זה אך ורק לאכול.

אבל אם הבן-אדם רוצה לטעום, אין בזה שום בעיה.

לכן, הלכה למעשה, פוסק מרן, מיטב קופסא מיחסאי, אומר מרן,

בשאר התעניות אדם, הוא כותב ככה, אומר מרן,

אומר מרן, מותר לטעום בתבשיל, אין איסור לטעום בתבשיל עד רביעית,

ככה מסביר את זה מגן אברהם בדברי מרן,

וגם בחקיר לפש מרן,

שאין איסור לטעום עד רביעית בתענית,

אלא אם כן בתשעה באב ויום הכיפורים.

רק אז נאסר לטעום.

אם זה יותר מרביעית,

או אם זה יותר מרביעית, גם בשאר התעניות.

או שזה בתשעה באב אפילו פחות מרביעית,

שרק שם זה נאסר אפילו על ידי פליטה.

אבל בשאר התעניות, אם אשה רוצה עכשיו לטעום ולפלוט,

פחות מרביעית,

לפי דעת הרב שירי הגאון והגאונים ומרן השולחן ערוך,

גם בשאר התעניות אפשר להקל בדבר הזה,

וגם שזה תעניות ציבור, ולא תענית יחיד אפשר להקל ולטעום ולפלות, חס ושלום לא לבלוע.

לא חוששים שמה יבלע, כי גם יבלע זה דרבנן, ופסיק רשת ודרבנן,

ויש פרי מגדים שאומר בסימן המביא את זה בבציעה על פי המביא את זה עבדי השורה בסימן פי ז',

על פי הגמרא בבציעה דף צדיק דא,

דף צדיק עמוד א' סליחה שהגמרא שם דנה,

האם גם בכל התורה כולה פסיק רשת היא מתכוון ולא מתכוון?

זה גמרא בשרי בכב עמוד ב, גם האם בכל התורה כל האומרים מתכוון או לא מתכוון?

אז גם כאן באותו יסוד. לא חוששים שמה אדם יבלע,

כי הוא לא מתכוון, וזה יותר קר.

אז לכן אמרנו שכאן מותר לטוב. מה נפקא מינה? הרי בדרך כלל אנשים פוחדים מזה ולא עושים את זה.

מה נפקא מינה שאתה מדבר? יש נפקא מינה גדולה,

הכנסת הגדולה, הכנסת הגדולה, מביא את זה הרב בחזון עובדיה,

והכנסת הגדולה אומר שכל היסוד הזה עכשיו שלמדנו על פי מראה על השולחן ערוך.

אבל הרי ידוע, הרמה שם, הרמה, וטב קוסר מוזיאין חולק.

הוא אומר הרמה שנוהגים לאסור גם בשאר התעניות. זאת אומרת, מה שאמרתי קודם שמותר לי בשאר התעניות זה דעת פארן.

דעת הרמה שגם בשאר התעניות יהיה אסור. נקודה.

אומר הכנסת הגדולה, מחמת שבשאר התעניות הרמה מחמיר.

אז מה מחמירים? הם מחמירים בהנאה, הם מחמירים בהנאה.

אז אם אתה מחמיר בהנאה אז גם עישון זה בגרדר הנאה והנאה הזאת צריכה להיות אסורה.

בדמי הכנסת הגדולה אתה עישון לגבי טעימה.

כמו שבטעימה אתה לא בולע ואף על פי חינוך אסור למה מצד שזה הנאה.

ועוד אם כאן אתה אומנם לא אוכל את זה ולא בולע את העשן של הסיגריה אבל תכלס זה נקרא הנאה והנאה הזאת צריכה להיות אסורה זה הנאה כי אכילה וצריכה להיות אסורה.

ככה שואל הכנסת הגדולה ככה טוען הכנסת הגדולה ולכן הכנסת הגדולה אומר שיש להחמיר

בגלל שזה זול יותר על החורבן וכו'.

אבל אפשרת להיות מצד החורבן היה אפשר יותר להקל,

אבל בא הגסט הגדולה ואומר עזוב עכשיו מצד החורבן.

שם ימי אחרי חורבן, לא קשור עכשיו לחורבן, אלא יש לנו דין בעייתי יותר.

דין מדין הצום.

מדין הצום אתה נקרא עכשיו שזה כאילו שאתה אוכל, כאילו שעכשיו אתה טועם.

מחמת שהרמה אוסר ביתי, מה הוא הדין גם בזה? ככה טוען הכנסת הגדולה.

למעשה חולקים על הכנסת הגדולה הזו,

ובוודאי הרב עובדי כותב בחזון וידיעה שיש מה לחלוק עליו בגדול. למה? כי קודם כל רוב הראשונים נוקטים הלכה כמו השורן ערוך,

שבטעימה אין בעיה.

רוב הראשונים נוקטים בטעימה אין בעיה גם בשאר הטעניות. כמו שאמרנו, לא כמו התוספות,

אלא כמו שות הגאונים, רפשיר הגאון ועוד,

שכל הבעיה היא שאין בעיה גם בשאר הטעניות.

לא כמו התוספות שרק בתענית יחיד, אלא

שרק בתענית מותר, אלא גם בשאר תענית מותר. זה אחד.

דבר שני, גם אני רוצה להגיד שזה כמו הרמה על פי התוספות שאומר שבתענית יחיד זה אולי יותר אבל בשטענית ציבור אסור.

הרי אולי הוא דיבר רק לגבי מתאמת של אכילה.

אבל הסיגרות בעצמן זה לא נקרא אכילה?

יש מגן אברהם מפורסם בסימן רשיו.

אומר מגן אברהם, אני לא מבין

למה לא עושים ברקות עניינים על עישון.

אומר מגן אברהם, יש אנשים שעושבים עישון.

אדם, כן, בעולם מדלגל, אני לא יודע אם זה פסיכולוגיה או לא, אבל מגן אברהם ככה דואן. אומר מגן אברהם, יש הרבה אנשים שמעשנים והעישון הזה גורם להם תחושת צבא.

הוא מרגיש שהוא שבע והכל בסדר גדול. אומר מגן אברהם, אז אם כן, למה תקליט? תתקן ברכת על העניינים.

אם זה נותן לאנשים תחושת צבא ואתה רואה טר לזה ככה, אז תתקן.

אז אחרי ככה מור קציאה חולה ביכולת ברכות שמה מסימן רשות, חולק עליו בגדול, ואומר, מה פתאום?

קודם כל הוא אומר שזה דבר מזיק על בריאות. גם אז, לפני שתחקרו וראו שזה מזיק מאוד היום,

אלא גם אז זה היה מזיק.

דבר שני, זה לא דומה, זה לא מדידי אכילה.

בדבר שהוא מדידי אכילה שייך להגיד, אין הכי נעמי, זה דומה לטעימה.

אבל דבר שהוא לא מדידי אכילה זה עשן בעלמא, למה שנגיד שזה דומה לאכילה?

לכן אומר המור קציאה למגן אברהם ברכות ברכות, לא שייך לתקן ברכות על העניינים. אומר מה פתאום?

ועוד דאקה של אחרונים שכולם ידברו למגן אברהם מה זה החידוש שזה מנסה להגיד שזה נמצא את ברכת הנהנין. לגבי הטבק זו מחלוקת לגבי ברכות מסמים, אם כן או לא.

אבל המנהג העולם גם שלא מכירים בטבק ברכת מסמים.

אבל שם עוד היו נידונים בהלכה אחרים, לגבי פתחה מאלפי, ירושלמי ועוד.

אבל פה יש נידון,

ברכת הנהנין מצד שהכל היה בדברו או משהו על זה,

ודאי לא שייך.

אלא שלפי זה עכשיו יוצא בכנסת הגדולה, הכנסת הגדולה רצה ללכת לשיטתו עוד יותר חמור.

הקדמתי מקודם את הכנסת הגדולה שמאמר.

כשאמר הכנסת הגדולה, תדע לך, יש בעיה.

אתה נוקט כמו הרמה, שהרמה אומרת שגם בשאר התעניות יש איסור הנאת טעימה.

אז אומר הכנסת הגדולה, גם עישון זה נקרא הנאה.

למעלה אומר הכנסת הגדולה, אדם שמעשן ביום טוב וגם בתענית, תרתי דסתרי. למה? אתה מביא את החשבון של הכנסת הגדולה.

אומר הכנסת הגדולה,

אם אתה מאשן ביום טוב, אתה מאשן ביום טוב. מותר להדליק סיגר ביום טוב? מותר להאשן ביום טוב? מה אתה אומר? כן. למה? אוכל נפש.

אומר הכנסת הגדולה, רגע, זה אוכל נפש?

אז אין בעיה. אם זה אוכל נפש, מצוין. אז זה כמו אכילה.

אם זה אכילה,

אז איך בתענית אתה רוצה להגיד שאתה מאשן?

הרי בתענית, הרי אסור אוכל נפש, זה גדר אכילה.

אם זה גדר אכילה, יהיה אסור לך.

אלא מה אתה בא ותגיד לי, לא, לא, לא, מה פתאום, זה לא ממש אוכל נפש,

זה רק הנאה?

אם זה רק הנאה, אז ביום טוב יהיה אסור, כי ביום טוב כל מה שאוכל נפש זה רק אוכל נפש ולא סתם הנאה.

וגם בזה אחרונים דוחים ואומרים לא.

לעולם זה לא בדיוק אוכל נפש.

אז מה שאלנו? אז אם זה לא אוכל נפש, אז איך יהיה מותר ביום טוב? הרי זה רק הנאה וזה לא אוכל נפש.

יש דברים שהם לא אוכל נפש, אבל הם מותרים.

הנאה, כותב הרמב״ם בפירושים של שטויות ועוד,

שלא רק אוכל נפש יתרנו לנו תכלס אוכל נפש.

כן, הוא ולא מכשיריו זה גמרא, כן, זה משהו אחר.

אבל פה מדובר, דברים שהם הנאה עצמית, אפילו שהם לא אוכל נפש בפועל,

אלא הם הנאה, אפשר להקל בזה.

מה גם שהפוסקים התירו את החכם צבי, וכן, על פי היאבץ,

היאבץ אמר על אבא שלו חכם צבי.

ועוד פוסקים, הפריאים בגדים החמירו בזה, סליחה, הפריאים בגדים בגין אברהם החמירו בעישון ביום טוב,

אבל הפוסקים שבכלים בדבר הזה, כן,

הספר החוכמה מובסר, ועוד, שהקלו בעישון ביום טוב,

הם טוענים, מה הסברה שלהם?

שהעישון, הוא גם קוראים גם רפואה.

למרות שהוא מצזיק הרבה מאוד לגוף, כמו שהוכיחו הרופאים,

יש תשובות רבות בהלכה לגבי האיסור עישון,

שבאמת הדבר הזה הוא חומרי ספר של חפצריים, וכותב אמרים שחפצריים כותב שם במפורש,

הוא אומר שזה בגדר, אדם שמעשן ביום חול אפילו,

זה בגדר, ונשבעתם בנפשתיכם מאוד,

בייחוד היום שהרופאים גילו שיש בזה ארבע דקות.

הרבה בעיות בריאות, והרבה השם ישמור ויציל,

יש בעתיכם נפשו אתכם מאוד.

עכשיו למה העולם, לא כולם כזה מקפידים בזה, ולמה לא נזרים מזה? הרב עובדיה מזהיר על זה בספרים שלו, בחברי דעת,

בחלק ג' ובחלק ב' שם כמדומה,

ובחזון עובדיה על פסח ששם הוא מזכיר את העניין של העישון, לגבי פסח אם יש בזה חמץ וחוקר שם אומר רב יושב או לא,

שם שהוא מזכיר את הנקודה, ואז הוא אומר שצריך לדעת שזה בעיה של בריאות וכו',

ואם זה בספרים, כמעט כל מקום שזה מסתדר לא להגיד את זה, הוא תוקף שם על העניין של הזה ונשמר דרך שד החברון.

מה שהעולם עדיין נוהגים אולי כולה זה בגלל רב משה פיינשטיין. בעקבות משה רב משה פיינשטיין כתב

שאי אפשר להגיד, הוא אומר, קרוב לוודאי זה איסור ונשמרתם,

ודאי,

במיוחד שהרופאים מוכיחים וכו',

רק אי אפשר להגיד שאדם שמאשר עושה איסור, למה?

כי הרי בעולם נהגים בזה יתר,

וזה כמו כל דבר שדשיו בו רבים, שאז הוא נהיה מותר אף על פי שבעיקר הדין היה צד לחשוש לו,

וזה בגדר שומר פתאים ה' כמו שהגמרא אומרת בסרט נידה שם, בדף ט',

שהאדם שאסור לו לברול ביום תשעים להיריון וכו', ובכל אופן לומד הגמרא שומר פתאים ה'.

וכמו שיש עוד כמה דברים, ככה, יש כף החיים,

שהכף החיים אומר לגבי, הרי ידוע, הגמרא בסרט עשירי, הגמרא אומרת בפרק עשירי,

שאם אדם נכנס למקווור, כשאדם מתרחץ והרגליים שלו רטובות, שלא יציב את הגרביים על הרגליים הרטובות. למה? שברגע שהוא עושה את זה,

אז זה חס ושלום יכול לגרום לעיוורון,

ככה אומרת הגמרא.

אומר הכף החיים, העולם לא נהגו בזה. למה? זה נפרץ, זאת אומרת, אתה רואה כולם מייבשים את הגרביים?

יש כאלה שבאמת נזהרים, אבל באמת אלה שלא מקפידים, אמר הרב עצרה הכף החיים,

גם בזה ודאי יקרון הדין של שומר פטעים ה' בגלל שדשו ברבים והכל בסדר. גם לגבי, פה עשינו את זה, בתקנון א', במרן,

לגבי תשעה באב, שם המרן אומר שהרמב״ם מביא שלא יהלך בשעה ביום הזה בין שעה רביעית לתשיעית, שיש בו רוח של כתב מרירי,

שולטת וכו',

וים פוסקים הביאו להלכה שהיום לא מקפידים בזה. למה? כבר דשו ברבים שאוהבתם השם. דברים שכבר דשו הרבים שאוהבתם השם. ובכן אומר הרב יושב פיינשטיין, גם לגבי הסיגריות,

בגלל שהיום יש הרבה משתים.

כן, אמר רב חיים שמולביץ,

אני לא סולח לבור, הוא נפטר מהמחלה.

הוא אמר, אני לא סולח לבחור הראשון שנתן לי את הסיגריה.

זה דבר איום ונורא, יש הרבה אנשים שהתקלקלו בפורים וכו', דבר שצריך לצעוק עליו, אבל

בשאר הספרים

זה דבר שזה ממש איסור גמור. אדם ממש מסתבך וממש איסורים גמורים. נחזור על עיניינו עכשיו. אז לגבי הכנסת הגדולה, מה הוא אומר? אתה עכשיו עושה סתירה.

התשובה היא כזאת, בגלל שהעישון ביום טוב, הוא טוען, הרי אם אתה אומר שזה לא אוכל נפש,

אז זו הנאה, אז אם זו רק הנאה, אז מה?

אז איך אתה עושה את זה ביום טוב? התשובה כן.

ביום טוב לא רק אוכל נפש מותר, גם הנאות מותרים ביום טוב.

אז לכן גם ההנאה הזאת, ההנאה הזאת גם מותרת ביום טוב, והנאה עישון.

איזו ההנאה הזאת? זו הנאה רפואה.

בגלל שזה תכלס עוזר למערכת העיכול, אפילו שהוא מזיג דברים אחרים, אבל מערכת העיכול עוזרת,

אז זה בגדר רפואה. ואם זה בגדר רפואה,

אז יש כאן מתור שהותר לצורך,

הוא תר שלא לצורך.

ורפואה נקרא צורך קצת רצף קצת, ואז זה בסדר גמור.

אז לכן החידוש שהכנסת הגדולה רצה כאן לחדש, שזה מעניין אפשר בעייתי,

דחו את זה האחרונים והתירו את הדבר. אז גם מי שמעשן ביום טוב יכול מעיקר ההלכה לעשן בארבע תעניות.

עכשיו אם זה ספרדי אין בכלל מה לדבר כדעת מרן, המרן הקדם והשכונה הוחלוקה שטעימה מותרת בשאר התעניות.

כל מה שאסור אז זה רק בתשעה באב וביום הכיפורים כמובן.

אבל גם אם זה אשכנזיה, שאשכנזים מחמירים כדעת מרן,

כדעת הרמה שאסור לטעום את התבשיל גם בשאר תעניות,

בעישון סיגריות יש להקל שזה לא דומה לתבשיל,

וכמובן שאפשר לעשות כאן סקסקה וכו' וכו', ואפשר להקל בדבר הזה. עוד שאלה מאוד מצויה.

אנחנו אמרנו שברגע שזה אסור,

האוכל אסור, אכילה ושתייה זה מה שאוסרים. אדם בא,

שכח שצום,

וקיבלנו כמה שאלות כאלו.

אדם קם בבוקר בטעות הכין את הקפה שלו, שהוא רגיל לפני התפילה,

כן, כמו שבעיקר הדין מותר,

והכין את הקפה בערך שהכל היה בדברו,

טעם. אז קודם כל בטעם,

צריך לדעת, יש מרן בתף קסח. אומר מרן, אם בן אדם עדיין לא שתה רביעית,

עדיין התענית שלו היא תענית.

אם אדם לא שתה רביעית מהקפה ולא שתה רביעית מהמים וכו',

עדיין זה נקרא שהוא מתענן.

מתי זה כבר נקרא שהוא לא מתענן? ברגע שהוא שתה רביעית.

ברגע שהוא שתה כבר רביעית, אז כביכול זה כבר שיעור שהוא לא מתענן, וזה בסדר.

וזה דווקא אז כבר על האיסור, ככה כותבת, כן,

לפי השיעורים של התענין.

אז כבר זה נקרא שהוא לא מתענן, ואז כבר הוא לא יכול להגיד עינינו.

אבל כל דבר שבן-אדם רק טעם, אז אין בעיה, הוא לא הפסיד תעניתו.

עכשיו, יותר מזה, יש הבדל בין תענית יחיד לבין תענית ציבור.

תענית יחיד אם בן-אדם בטעות אכל אפילו כזית.

יותר, ככה כותבת, אכל בשפע.

הוא אכל הרבה,

שואלים אותו תשובה, הוא בא לשאול את הרב, הרב, אני אמשיך לצום? במילא כבר נפלתי כבר, במילא כבר אכלתי.

לא תמשיך לצום. למה?

התענית, זה לא קשור.

אכל שום, יחזור לאכל שום, אם אדם עשה עבירה אחת, עשרות עבירות.

היום הזה נצר באכילה, צריך להמשיך מאיפה שבן-אדם עצר ולהמשיך.

האם יש השלמה לתענית כזאת שאדם אכל בה או לא?

תענית ציבור שאדם אכל בה, אין השלמה.

עבר זמנו, בטל קורבנו.

ברחבת שכבר נגמר הזמן, עבר זמנו, נגמר. אי אפשר כבר מה להשלים.

אם אדם רוצה לעשות סיגוב, תשובה יעשה, כן, אבל תכלס,

מדינה על השלמה אי-אפשר. כל מה שמדובר בהשלמה זה בתענית יחיד.

אדם קיבל על עצמו שהוא מתעניה עכשיו שני וחמישי.

בא החמישי, אפ, בטעות אכל, אחר כזית נגמרה לו התענית. אם הוא אכל פחות מכזית זה נקרא שהוא מתעניה,

הכל בסדר.

אבל אם הוא אכל יותר מכזית, אז הוא כבר לא מתעניה.

לא מתעניה, אז עכשיו לכאורה מה הדין?

אם הוא לא מתעניה, אז כבר הלך הנדר שלו.

האם הוא יכול להשלים או לא?

פה ודאי שיכול להשלים, כי פה כל הקבלה שלו היתה קבלה אישית.

זאת לא היתה קבלה שהקבלה הזאת היא אסורה מדינה.

זו היתה קבלה אישית. קבלה אישית זה לא תלוי בתאריך עצמו.

הוא קיבל על עצמו סיגוף לגנות שהוא לא אוכל עכשיו, וזה יכול להשלים את זה ביום אחר.

אבל זאת לא היתה קבלה אישית.

זה הנדון בדרך כלל ההבדל בין שרתניות לבין ה... יש עוד נדון.

מה עדינו באדם לפני שהוא טעם?

אמר עבור אתה שבקום בעולם שהכל נאי מדברו ועדיין לא טעם

האם כאן וכייגב אנחנו נגיד לו שיהיה חייב לטעום

שאז ברכתו לא תהיה לבטלה או שלא בא פתאום,

מה שעשית, עשית.

לא אומרים לבן אדם לעבור עכשיו על

קיום המצווה בשביל להרוויח שלא תהיה ברכתו לבטלה

הרי עד עכשיו הוא עשה דבר בשוגג, נכון?

אבל עכשיו אני בא להתיר לו לאכול כי אם יכול אני אומר מה אני אומר לו?

שמע, אתה עד עכשיו היית משוגג אבל בוא בשביל להציל את השוגג הזה מה תעשה?

תעבור על איסור דה רבנן, כן, דה רבנן, תעבור על איסור דה רבנן במקום עשה?

האם עושים כזה דבר להציל איסור של ברכה לבטלה, בשביל מה?

בשביל, האם אני ניצל באיסור הזה?

ואף על פי שזה מתנגש לי עכשיו בזה שאני עובר כאן על איסור דה רבנן, מצוות הסדר דה רבנן,

עכשיו אני חייב עכשיו להתענות, ואני עובר כאן עכשיו על איסור דה רבנן, האם מותר או אסור? זו השאלה בפוסקים.

השאלה הזאת היא מסתעפת ומתגלגלת, האם מותר או אסור? זו שאלה ארוכה, ויש בסדר ברכת השם

של הגאון הרב משה לוי, הוא מחמיר בזה, הוא אומר

שאם אדם טעם,

אם אדם סטירה בירך, לא יתאם.

ככה טוען הגאון הרב משה לוי, שאם אדם בירך, אם אדם בירך,

לא יתאם.

זה הרב משה לוי טוען ברכת השם.

בספרים אחרים, הרב עובדיה בחזון עבדיה,

הוא חולק עליו, בהגלגות יוסף גם, הוא חולק,

ורב חזון ערבך וגם הרב מציון שאם ברך שלא תהיה ברכתו לבטלה, יתאם.

מה הסברות בדברים האלה? קודם כל צריך לדעת שיש ברכה יסודית.

האם ברכה לבטלה היא דאורייתא או דאורייתא? האם זה ברכה בדת הרמב״ם, מלחימות ברמב״ם וכו'.

דעת הרב עובדיה שברכה לבטלה זה איסור דאורייתא.

ברכה שאינה צריכה היא איסור דאורייתא.

גם כשאדם עושה את זה בתקנת דרך ברכה, ברכה שאינה צריכה זה דאורייתא.

הרב משה לוי רוצה להוכיח מרמב״ם, באחרונים, שלמדו בדת הרמב״ם שלו,

שהאיסור הזה הוא איסור דה רבנן.

למה? עובדיה מחביר בזה מאוד. הוא אומר שוודאי תטעם.

אם אדם בירר בתענית על האכילה, ודאי שיטעם. למה?

כי אם אתה לא תטעם עכשיו, תעבור על איסור דה רבנן עד יום אחד של נצחה,

אז אתה יודע שאתה חייב לטעום.

אבל הרב משה לוי, לשיטתו,

שהוא טוען שזה בסך הכול איסור דה רבנן,

לא עוברים על איסור דה רבנן, ננצל מיסור דה רבנן.

לא עוברים על איסור דה רבנן, ננצל מיסור דה רבנן. יש ספר

שגם של המרשם, הוא רוצה להגיד שיש כאן בעיה אחרת. הוא רוצה להגיד שיש כאן בעיה של חצי שיעור.

איך בן אדם עכשיו יטעם?

הרי יש לנו בעיה של חצי שיעור אסור מהתורה.

כל המצוות שאדם עושה זה בגדר חצי שיעור. הוא מדבר שם לגבי נדרים.

ידוע שלגבי נדר שאדם נדר על עצמו,

קיבל על עצמו, שמע, הוא עכשיו מתענה.

קיבל על עצמו, הבן אדם, תענית. ישר כוח. קיבל על עצמו תענית.

קיבל תענית, דירך, ברוך אתה ה' לטוב אכול עליו, שהכל נהיה בדברו.

עכשיו הוא יכול לשתות בזה, הוא מפיל את נשיא הרעי, נדרת לי שאני בתענית.

אומר אמר, שם תיזהר, אל תיגע באוכל. למה?

אם אתה תיגע באוכל, אתה בגדר חצי שיעור אסור מהתורה.

ובגלל שאתה נכנס לבעיות של חצי שיעור אסור מהתורה, אז אל תיגע, כי אפילו חצי שיעור, אפילו קצת. אתה אמנם נדרת שלא לאכול ולאכילה פחות מכזית.

אז חצי שיעור זה לא כזית.

אבל כל טיפה וטיפה שאתה תאכל עכשיו זה בגדר חצי שיעור.

ואומר האבא, עכשיו תיזהר, אתה בגדר חצי שיעור אסור מהתורה, תיזהר.

אבל יש אחרונים שאומרים על פירן שאין בזה שום בעיה. למה? כי הרן אומר שמתי אני אומר חצי שיעור אסור מהתורה בדבר שכבר נאסר.

אבל דבר שאני באתי על-פי נדר והחלתי אותו על עצמי,

אין מזה חצי שיעור. כי כל מה שאני החלתי על עצמי זה דווקא אכילה.

דבר שהוא לא אכילה אין בעיה.

על המשהו הזה אין בי איסור עצמי שהאדם חידש.

זה לגבי תענית יחיד. לגבי תענית ציבור זה דה-רבנן.

אז גם אין בעיה של חצי שיעור אסור,

כי הכול מדה-רבנן. לכן מה עושים?

אז אמרתי את השיטות. יש שאומרים שזה מותר, שאומרים שזה אסור.

הלכה למעשה, כמו שאמרתי, רוב, ככל הפוסקים אומרים שאם אדם

בירך בטעות על בצום, על משהו, שישתה.

שישתה משהו קטן, שיאכל משהו קטן,

לפחות שלא תהיה ברכתו לבטלה, ואז הכול בסדר גמור.

לגבי מעוברות ומניקות עם חייבות בצום,

הגמרן כתב בסימן ת'קו״מ ט'

שמעוברות ומניקות פטורות,

שקיבלו עליהן רבנן. הרי הגמרא אומרת שהכל תלוי מי רצו או לא רצו. הגמרא אומרת

האם רוצים מטענים, בי' בית עמוד למשל, בשאר תעניות,

רוצים מטענים או רוצים או לא מטענים.

אז הרי והרמב״ם אמרו שהיום כולם קיבלו עליהם תעניות, וברוך השם כולנו היו מטענים והכל בסדר גמור.

רבנו תם טוען שגם היום,

רבנו תם טוען שגם היום זה תלוי ורצון.

רצו לטענות מטענים, לא רצו ולא מטענים, גם טוען רבנו תם.

לא פוסקים את רבנו תם להלכה, אבל סתם זה משקל לספק ספקות כן מצטרף.

אבל הרמב״ם ועריף לוקטים להלכה פשטות שהיום זה בגדר כולם קיבלו עליהם את התענית. אין היום רצו או לא רצו כמו שכתוב בגמרא,

חוץ מרבנו תם שהזכרנו.

זה הרמב״ם.

יפה.

אז אחרי הרמב״ם ועריף שאמרנו שחייבים עכשיו לטענות, נכון? יש לנו גדר תענית, חייבים לטענות. מי קיבלו עליהם את התענית ומי לא?

אז אומר השוראי לאורך, מעוברות ומניקות לא קיבלו עליהם.

כשבאו ואמרו שכולם יקבלו את התענית זה חוץ מעבורות ומונקות. לא היו בכלל בכלל הגזירה.

מעוברת ומניקה לא היתה בכלל הגזירה.

בסתובבר המביאים בחוקים האחרונים, בליער רבה ועוד,

חוק יעקב, בליער רבה, האם דווקא מעוברת שמצטערת

ומנקת שמצטערת או גם לא.

עצם העובדה שהיא מעוברת או מנקת היא בפטור כבר?

היא כבר בכלל לא נמצאת בחיזור או שלא?

למה היא באמת מקל במעוברת ומנקת דווקא שיש לה צער?

זה היה נדון באחרונים. אז בזה גם יש כל מיני מבוכות בהלכה.

הפשטות היא מה שהרב בביבור כותב, הוא אומר שאני מורה ובא להתחיל להתענות.

כל מי שבא לשאול להתחיל להתענות, מורה ובא שאפשר להתחיל להתענות, בגלל שמתחילים להתענות

תראה איך היא מרגישה.

אם היא מרגישה

שזה סביר, שבדרך כלל כל השנים ככה היא מרגישה,

תמשיך להתענות.

אבל אם היא מרגישה אפילו קצת באיזה חולשה כלשהי,

שזה משהו שיוצא מגדר רגיל, פה היא כבר פתורה.

אני אישית נוהג להגיד לאנשים שלא צריך.

כי יש פוסקים שמקלים שבעצם, גם הרב רבי אומר בעצמו, הוא מראה פנים לכאן

שמעוברות ומניקות הן פתורות בעצם.

וגם אני זוכר שמורי ורבי ירד חיים רבי היה מקל בזוועות.

ידוע שבבריסק מאוד היום מקלים בעניין הזה.

ופעם שאלו את הרב מבריסק, הרי אתה בכל דבר מחמיר, אז אם אתה בכל דבר מחמיר,

אז מה קרה, למה בזה אתה מקל כל כך בתעניות?

אז אמר להם הרב רבי בריסק, אני מחמיר בפיקוח נפש.

זה לא נקרא כולה, זה נקראת חומרה שאני מחמיר בפיקוח נפש.

אז אנחנו אישית, גם בדרך כלל כשאני מגיע לשאלה הזאת לגבי הטעניות, מוברות ומניקות גם דור חלש,

וגם יש עוד שאלות שהן באות צדדים ומטופלות בילדים, ובאמת זה נידון. הם מצטרפים את הצער,

האם מה שכתוב באחרונים, צער, דווקא צער פנימי,

או גם צער חיצוני, דווקא מן האישה שעכשיו עובדת באיזה עבודה קשה, עשיית גננת.

אם היא תשב בבית במזגן, נהיה לה יותר קל, אבל עכשיו בגלל שהיא גננת,

עכשיו זה עוד נכנס, נידון, הפסד, יורידו לה מהמשכורת, לא.

אנחנו נוקטים בדרך כלל להלכה אישית, באופן אישי, נוקטים להלכה,

שאפשר להקל בדבר הזה. בצירוף,

בפסקי תשוות מביא בשם כמה אדמו״רים,

וגם דומה בשם הרב רבי בריסק, אחד מהם זה היה הרבי בריסק,

הוא אומר שבכלל לא קיבלו עליהם בכלל את התענית, לא רק על מעוברות ומניקות,

כל אישה שראויה להוליד,

אפילו נערת סמינר, יש הרבה בנות סמינר שלא מתאנות,

כל בת שראויה ללדת, פתורה מהתענית,

שלא יפגע לה חס ושלום, שלא תיפגע מעניין התענית בכלי הולדה.

עד כדי כך, שלא יפגע לה בכלי הולדה העניין של התענית.

אז לא מקימים בזה ככה בשופי השער, בכל זה,

אבל ברגע שיש לי את הספק ספקה לגבי האומורות ומניקות מה כתוב בה, הרי יש לנו בחוקת באחרונים, על מי זה נאמר?

כן, בחוקת באחרונים על מי זה נאמר?

אז כבר זה ספק אחד, ועוד יש את האדמו״ר הזה,

ועוד יש לצרף את הצער הצדדי שיש להם.

אם יש את הצער עם הילדים שלו בבית,

היא יכולה להיפטר מהצער הזה.

מי שלמה בעבודה יכול לקחת איום חופש, וגם שם אמרנו, זה נזק לגבי הכספי.

אבל צער השם שאין לנו בבית עכשיו, יש את הילדים בבית, זה צר, תכל'ס זה צר,

להקל או לא להקל,

כל אחד יעשה שאלת רב.

דעתנו האישית שאפשר להקל בדבר הזה, כן? מעוברות ומניקות,

יהיה חיזוק בתורה, להגיד להם שבמקום זה תרבה בתורה, תקבל על עצמה שתיתן לבעלה ללמוד עוד יותר, כן?

זה התפקיד שלהם בעולם. אבל תכל'ס, בדבר הזה באמת פשטות אפשר להקל בזה.

שעה באב זה דיל אחרת, שעה באב גם מעוברת וגם בנקט היא חייבת.

רק לגבי הולדת, אנחנו נגיד לזה בתשע באב. לגבי הולדת,

ביום הכיפורים עד שלושה ימים יולדת פטורה,

משלושה עד שבעה, תלוי אם היא אומרת אני צריכה או לא צריכה.

אחרי שבעה כבר חייבת.

בתשע באב יש את כולה על פי רמב״ן,

שהרמב״ן אומר עד שלושים יום,

שהיא הולדת עד שלושים יום, אבל באחרת, ברורות ומניקות אחר כך, גם בתשע באב,

אחרי השלושים יום היא חייבת.

גם שם אני זוכר מורי ורבי, וגם זה מובא בספרים,

שהם אומרים, מתחילים,

מתחילים להתענות,

רואה שיש בעיות, גם בתשע באב.

אשה שרואה גם בתשע באב שהיא מתחילה להתענות וזה מצחיק לה,

יותר מגדר רגיל, והיא מרגישה שזה קשור להיריון.

היא מרגישה שזה קשור להנקה, ודאי שזה לא נקל. לסיכום,

מעוברות ומניקות בשאר התעניות יכולות להקל או להתענות בכלל.

יש ביור הלכה מפורסם, שאין עניין שיעורים,

אין עניין לאכול בשיעורים. ביום הכיפורים, אדם שהוא אוכל

בגלל חולי או כל דבר אחר,

אז אומרים לו שמע תאכל פחות מכשיעור.

זה רק לגבי יום הכיפורים לנצל מהכרת.

אבל לגבי שאר התעניות, לא צריך לאכול בשיעורים.

רופא שאומר לאדם שהוא חייב לאכול,

ובלי חוכמות לא להתחכם, כתוב בירושלמי,

השואל שופך דמים ועל נשאל ידיעות.

בא אדם שואל, שמע תגיד לי הרב אפשר לאכול? מה אתה שואל?

קודם כל התעוררה לך שאלה מפיקוח נפש.

קודם כל תגיד לבן אדם לאכול. מה אתה בא בשביל הקרוב שחייב לזה קרוב חולה?

כבוד הרב אפשר לאכול?

קודם כל תאכיל אותו, אחרי זה תבוא לשאול. למה? כי עד שאתה בא לשאול אותי,

יכול להיות שקרה לו משהו כבר.

זאת אומרת הגמרא בירושלמי, השואל שופך דמים.

והנשאל אדיוט.

הרב הנשאל הוא אדיוט. למה נשאל אדיוט?

למה לפני התענית לא דרשת בציבור לציבור שלך, חבר'ה, לא לנסות להתחכם?

כשם שהתורה ציוותה עליך לטענות או דרבנן, ככה כאן אומרים לך שאם אתה עושה כזה דבר, אתה מזיק בנפשך.

מה זה? את נפשו הוא חובל.

הגוף שלנו זה לא שלנו, זה פיקדון ובורא עולם.

צריכים לשמור על הגוף כדי בעיה. הרב בן ציון אומר שאדם שאוכל יותר מדי ועל ידי זה נגרם לו כל מיני דברים בגוף וכו',

אומר הרב בן ציון, אדם הזה ייתן את הדין הזה.

היית צריך לשמור על הגוף שלך?

הגוף של האדם זה פיקדון ובורא עולם, צריך לשמור עליו. אז מה, אתה מתחכם ותענית?

אמר לי פעם מישהו שכבוד הרבניה יכול לעשות, לא לפתח לי הפה.

אחרי הכיפור,

הרופא אמר לו, אתה חייב לאכול, והרבנים אמרו לו שהוא חייב לאכול. אחרי זה הוא קיבל את ה... עוד יותר גרוע,

את החוליס והוא שבע ממנו ולהתנפח.

אני אומר לכם, זה היה איום ונורא, שמנסים להתחכם אוי ואבוי.

בספרים התגלגל, שהיו אנשים שרצו, הפסקת שבות אומר, שהיו אנשים, כאלה בנות שניסו להחמיר,

היא הייתה בהיריון ורצתה להחמיר בכל מיני חוברות וזה.

מה קרה? היא הפילול, נפלה, נפל הרובע. גם הרב בחזון המדיעה, לגבי הצום, שאפילו תשע באב,

מביא שם בשם הרב חוציין, כאילו, כן, רבסת קח חוציין.

ומישמע שהייתה גם אחת שניסתה להתרכם,

ופעמיים ניסה להתרכם, פעמיים היא הפילה עד כדי כך. לכן צריך להיזהר.

כל דבר צריך להיות שקול, מדוד, מתון, כל אישה לפי העניין שלה.

רק בדרך כלל הטענה היא שהדור קצת יותר חלש עכשיו בנקודה הזאת, ולכן

בדבר הזה אפשר להקל יותר.

אם זה חולה שאין בו סכנה,

פטור.

אומר האגרות משה, לא רק חולה שאין בו סכנה.

גם אדם שהוא מאוד מאוד מבוגר,

אפילו שהוא לא חולה, גם עליו לא קיבלו. אדם שהוא מאוד מאוד מבוגר, גם עליו לא קיבלו את התענית,

לקחת בלי מים. אם לא יכול בלי מים, עם טיפת מים זה מותר,

וגם בזה הדבר הזה אין שום בעיה.

לגבי הצום צריך להחמיר רבנותם או לא רבנותם.

יש כאלה חסידים שלוהגים להחמיר רבנותם

בכל הדברים, אז גם לגבי הצום מחמירים רבנותם.

הרבה מקומות שתראו, כן, בבני ברק, בירושלים, יש כאלה חסידיות מיוחדות

שהרבית יסיים בקיץ עכשיו, בטעניון,

בשעה וחצי, רבע לעשר, על פי סברת רבנותם.

גם

האלה שמחמירים רבנותם בשבת, אביבה שכתב מרן בסמרי ס' א' סביב, שמחמירים דעת רבנותם,

בתעניות כאלו לא צריכה להחמיר רבנותם בכלל,

כי כל מה שאנחנו משתדלים להחמיר רבנותם בשבת זה רק לחומרה להינצל מהכרת.

כך כתב הרב בחלק ב' ויביע עומר בשם רב חיים רגולפיה, בשם אדמו״ר מצנץ,

שכל העניין הזה זה להינצל מהכרת.

אבל תא דרבנן לא מחמירים רבנותם,

אם לא מחמירים רבנותם בשבת,

דווקא מבינה שאדם שחוזר הביתה ברבנותם לפני רבנותם ומחמיר רבנותם במוצאי שבת,

רק הוא רוצה לעזור לאשתו לקלח את הילדים

או שאר הדברים דרבנן, לקלח את הילדים

במים חמים זה לא יסר דאורייתא וגם יש צד להקריא בזה גם בשבת עצמה, על פי הנידונים שמותרים,

לכלוך וזה, נדבר בזה בהזדמנות.

רוצה עכשיו באמת מה להתקלח אפילו בעצמו,

דרבנן, מרן בסימן ש' כ' בהלכות שבת,

איסור דרבנן יתקלח, אין בעיה.

למה? כי כל מה שאדם מחמיר רבנותם זה לקבל על עצמו את הדאורייתא של רבנותם.

אבל בדרבנן אין בעיה, ולכן גם בתשומות שזה דרבנן גמור,

אדם יכול להקל בדבר הזה. אני מקווה שבעזר השם זה יהיה רק הלכה ולא למעשה,

שיבוא כבר משיח יחסית כאילו. נגיד כמה דברים מוסר על העניין בעזר השם.

ידוע שממש

בימים הללו העבודה היא מה שכתוב בבית המקדש.

גמור אמר את נוספת דיומא ת' עמוד א', על מה עבדה הארץ,

וגמור אמר בית המקדש ראשון יום אחריו,

עבודה זרה, גילוי הראוי, שפיכות דמים, זהו מה שהוא חרב.

גמור אבינדרים כתוב שזה על ביטול תורה, זה בית המקדש ראשון.

אבל הוא לא כזה נורא.

למה?

יש איזה ספר חזון, חזון, חזון, חזון נבואה, חזון יחזקאל.

אחד מהאחרונים שהוא כותב שם שזה כן נורא,

שעדיין לא התכפר, שאפילו כשנבדר בית המקדש השני,

עדיין לא התכפרו עדיין העבירות של בית המקדש ראשון.

אבל הגמרא אומרת, ראשונים נתגלה עוונם, נתגלה קיצם.

בעזר השם יתברך, הקדוש ברוך הוא עשה שפע,

ואחרי 70 שנה נבנה לנו בית שני.

זאת אומרת שהעבירות שהיו בבית הראשון שהציקו, ייתכן שקצת, בוא נגיד, אפילו כמו שהוא טוען לספר הזה, כמו שהוא מביא מגרע,

ומי שבשם הגרע, שהגרע אומר שעדיין לא נסלח גם עוונות של בית ראשון,

מה שאנחנו היום בגלות זה לא רק בגלל עוונות בית שני,

אלא גם בעוונות בית ראשון.

עכשיו זו הייתה עבודה זרה, גילוי הרעיון, שפיכות דמים,

זה הצניעות והעניין של הבן אדם וחברו, אנחנו נדבר בזה בזדמנות.

אבל העיקר העיקרים, וזה ידוע לכולם,

תרלס, תבלע להם בית המקדש.

היה להם בית מקדש שני, תרלס היה להם.

אבל לנו היום אין בית מקדש.

זאת אומרת, הנזק של בית שני היה נזק שהוא ממש הרבה יותר בלתי עפיר מאשר הנזק הראשון.

הראיה שהנה עכשיו אנחנו אוהבים בית מקדש,

וכל דור שלא נבנה בית מקדש בימיו,

כאילו נחרב בימיו.

כל דור שאנחנו נמצאים בו בית מקדש, והיום זה נזנח ונרמס, מי כבר חושב בכלל על בית מקדש?

ככה, מי חושב בכלל על משיח? תדקנו, זורקים את זה ככה לאפר, וכולם מתחים את זה.

כן, ואפילו זה בצחוק. יש אסור בהלכה. אדם אומר לחברות, שמע, אני בכלל את זה שיבוא משיח.

זה אסור על פי ההלכה, אז האדם הזה מראה שהוא מזלזל במות משיח.

מה פתאום? הרי צריכים לך לצפות לו בכל עת שיבוא.

לפני שמצפים לו שיבוא, וגם בעת שמצפים לו שיבוא,

צריך להבין מה הקדש בו הוא רוצה מאיתנו.

מה השם יתברך, טועה, שואל מי עמנו, שואל מי עמך, בימים הללו, ימים של ילד שבין המצרים.

בימים הללו זה ימים קדושים.

רודפי יא השיגו יא בין המצרים.

כל אדם שרודף את השם, את יא, השיגו יא בין המצרים.

ביום הזה, בימים הללו, אפשר להשיג את בורא העולם בגדלות. איך?

על ידי שנתקן את מה שבורא העולם רמז לנו בית שני.

מה רמז לנו? כתוב בירושלמי

שבבית שני היה תורה בעולם. למדו תורה ולימדו תורה והכול היה בסדר,

אבל היו אוהבים את הממון ושונאים זה את זה.

בבית שני הייתה תורה והיה שם שטייגל רציני והתינוקות ידעו תורה.

כולם ידעו תורה והכל היה בסדר,

אבל הייתה להם בעיה שהיו אוהבים את הממון ושונאים את זה.

שיש אהבת הממון וכמובן שיש שנאת חינם בין אדם לחברו.

כשאדם שונא את החבר, מוריי ורבותיי, כאן מתחילה הבעיה.

וכנראה שלא תיקנו עדיין את העוון הזה של בין אדם לחברו. כנראה שזה העוון שמקטרק ורובץ.

אם היינו מתקנים, אז זה היה במשיח.

כל דור שונה בלב וקדש בימיו כאילו נחם בימיו. העניין של בין אדם לחברו צריך היום חיזוק גדול.

לצערנו הרב היום בין כל מיני עדות, בין כל מיני מקומות, כל מיני מפלגות.

אז מה, זה לא הרב שלך. אז מה, לדבר עליו?

מה וכי יש יותר? זה סיפור מפורסם, רב שלמה כמזוויל,

שהוא תמיד היה אומר שכל הרבנים הם בגן עדן,

אבל התלמידים תמיד בגיהינום.

אתה, התלמיד, מי אתה בכלל שדיבר על רב? העולם הוא לא, זה עוצמות אדירות.

אדם צריך לדעת, בימים הללו, מוריי ורבותיי, החטא החמור ביותר שצריך לעבוד עליו זה החטא של כמה שיותר בין אדם לחברו.

להשפיע ה' על הזולת, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, כמה שיותר להתחבר בדברים הללו ולעשות נחת רוח להשם. הבן אדם למקום זה דבר יפה, דבר גדול.

אנשים מחמירים באתרוג, בלולבים וכל מיני דברים כאלו.

יש דברים שהם הרבה יותר מסוכנים, לא תשנא את הכי חי בלבביך.

אדם עובר על כמה לאווים ביום, אדם שהולך לישון בלילה ואדם לא סולח לחבר שלו ונוקם ונוטר וכל מיני דברים כאלו.

אדם עובר על עשרת הדיברות,

דברים שהם בין אדם לחברו,

דברים שהם קשורים לעשרת הדיברות. יש אנשים מגבעת וחליפה וכל היום מדברים על אנשים אחרים והכול.

הדברים שלא מדברים על חסידות ולא חומרות,

דברים שממש בבת אנוש של השם יתברך.

מצרים כותב,

אבל אומרת הגמרא בסדר דף גל. משה רבנו ראה את הקשר תפילין של בורא העולם.

רבותיי ורבותיי, הגמרא שואלת מה מונח בתפילין של בורא העולם הכתוב.

אומרת הגמרא בתפילין של השם יתברך כתוב מי כי עמך כי ישראל גו אחד בארץ.

כמו עם ישראל אין, מי כי עמך כי ישראל, יש כמו עם ישראל בעולם.

אומר רבנו הרבה צחיים, כשאתה מדבר על יהודי אתה פוגע בתפילין של השם יתברך.

בתפילין של השם יתברך כתוב מי כי עמך כי ישראל. מה אתה רוצה לזלזל בתפילין של השם?

פעם אחת הוא הלך בדרך

והוא פגש איזה יהודי אחד

והייתה ליהודייה הזאת בלורית מכאן עד באר שבע.

אז אמר לו הרב לויצחק בריטליץ' שמע, תוריד את הבלורית.

אמר לו הרב לא מוריד, זה יפה לי.

אמר לו, תוריד, אני אתן לך כסף.

אמר הרב לא מוריד. תוריד עבר לך את זהב. אמר לו הרב לא מוריד.

אמר הרב לויצחק בריטליץ' אם תוריד את הבלורית אני מבטיח לך עולם הבא.

אמר לו הרב אם ככה אני עכשיו מוריד, ישר גזר.

אמר הרב לויצק, לבורא העולם, אתה רואה מה זה?

כסף, לא הוריד את הבלורית. זהב, לא. רק הבטחתי לו אותך, את העולם הבא שלך.

תראה איך אומרים.

יהודי, כדור של ליאון, כל יהודי, הגמרא אומרת,

ישראל אף על פי שרדה ישראל הוא.

הגמרא אומרת, בסוף השנה יחד עמודת א' שלא מניח תפילין.

זה נקרא פושע ישראל בגופו.

אומרים רבינו, בעלי המוסר, פושע ישראל. אף על פי שהוא פושע הוא עדיין ישראל.

כל אחד ואחד צריך לדעת לחזק את העניין הזה של בין אדם לחברו,

את העניין הזה של להיות ביחד ולדאוג לזולת ולחשבן לזולת,

ולא לראות רק את המבט שלי, זהו, אני כאן, ואז נגמר הסיפור.

מוריי ורבותיי, הדבר הזה הוא גם מבגיל על הרעיון כמה צריך לצעוק וכמה צריך לעשות בזה רעש.

בין אדם לחברו, לצערנו הרב, נרמס למים, נרמס. אנשים מבזים ומשפילים ומדברים ומלכלכים, ולפעמים זה גם גדולי תורה,

שמדברים על אנשים שהם בעלי תורה.

מה לך להכניס את עצמך לראש בריא וביטחונה?

כבוד האדם, בין אדם לחברו, זה ממש בבט אלו של השם יתברך. לא מתעסקים, כבוד האדם ממש ממש לא מתעסקים.

רואים בפרשת השיבה שנקרא בעזר השם יתברך, בפרשת השיבה, בפרשת מצורת?

שם היסוד גדול של בני גלנט ובני ראובן.

בני גלנט ובני ראובן אמרו לאשר רבנו, תשמע, אנחנו לא רוצים עכשיו, רוצים פה.

לא רוצים לבנות את הנחלה שלנו שם בארץ ישראל,

פה רוצים את המקנה שלנו נושאים כאן, את הנשים פה וכל כאן לחיות.

אמר להם אשר רבנו,

אחריכם יצאו למלחמה ועתם תישארו כאן?

מה פתאום? אתם מזכירים לי את המרגלים,

ואתם קמתם תחת אבותיכם, תרבו את האנשים חטאים,

ככה באמת עשו אבותיכם, אתם רוצים להיות כמוהם וכו'.

ואז הם אמרו לו, לא, אנחנו נעבור חלוצים לפני השם, נבוא ביחד וכו'. מה היתה הנקודה שהפריעה למשה רבנו?

אשר רבנו כביכול כאן רמז, אומרים רבותינו בעלי המוסר, תדעו לכם שהמרגלים בנקודה מסוימת חשבו על עצמם ולא על הכלל.

ידוע שהחטא שלהם מפורסם בבר זוהר ובמסילת נשארים הביאו אותו.

הבעיה של המרגלים היתה שהם התייחסו לעצמם לא נושא בעולם חברו.

משה רבנו אמר להם, מה, אתם רוצים, אחריכם יצאו למלחמה ואתם תישארו פה כאן?

אה, בלי לסד בלבד בחברו?

מה עם החבר שלך?

מה היא דומה יחד יד ביד? שאין עושה בינו חברו ומשה רבנו תראה מי שמסתכל שם בפסוקים רואה איזה מוסר, המסכנים עדיין לא דיברו ומשה רבנו תוקף, חרון אב ה' בישראל רגע תירגע מה יש?

כשרבנו רואה טיפ טיפה מזכרת עוון של אדם שלא...

עושה בו עם חברו, כאן כבר נגמר הסיפור.

אדם צריך לדעת להיות אכפת לי מכל עם ישראל, אכפת לי מכל יהודי באשר הוא שם.

רץ עד סוף העולם של יהודי,

מספרים שהרב פינקוס היה לו רכב,

וידוע שכל מה שהיה לו רכב זה רק בגלל החסד.

יום אחד הרב פינקוס אמר, תשמע, נגמר לי כבר רכב, אין, מכר את הרכב.

אמרו לו, כבוד הרב, מה קרה? אמר, נסיעה של חמש דקות לא קראתי שעתיים.

אמרו את הרב פינקוס, מה העניין?

אמר הרב פינקוס, אני נוסע, חוזר מהשיעור, אני רואה איזה אברך, מחפש טרמפ.

לאן אתה צריך?

לדרום. אני גם לדרום.

הוא אומר, אני לוקח אותנו לדרום, הלוך חזור, עד שאני חוזר שעה. פתאום אני רואה עוד אברך.

אני לא יכול לראות את האברך ולא לעצור לו טרמפ.

אני יוצא, הוא אומר, אז כל נסיעה של חמש דקות לוקחתי כמעט איזה שעה-שעתיים עד שאני חוזר הביתה.

לכן אמרתי, לא רוצה להכניס את עצמי לניסיון של חסד, כי אני לא יכול בלי הדבר הזה.

חסד זה בדם שלי, לכן הוא מכר. וידוע, כל החיים שלו זה היה אהבת ישראל.

סיבוב מפורסם על הרב פינקוס, גם יש סבר שנקרא, רבותינו שבדרום.

שם הוא מביא גם, שהרב פינקוס עושה פעם אחת עם הנהג שלו, ראוי איזה אברך על הדרך.

לאן אתה צריך? לא, לכיוון ההפוך. אה, אל תדע, אנחנו גם נוסעים לשם.

האברך קלט שהרב פינקוס לא נוסע לשם, אמר לו, כבוד הרב, אני לא מוכן, אני יורד.

אמר לו, הרב פינקוס, מה אתה פוחד? תשלם לנו.

יש לי נהג, תשלם לנהג שלי.

הוא אומר, טוב.

הסתיים הנסיעה,

אמר הרב פינקוס, הנה, תשלם לו.

הוא מוציא שטרות, אמר לו, לא, לא, לא, רק צ'ק.

אמר לו, הרב, יש לי מזומן, הוא יותר טוב מזה, לא, צ'ק.

ועכשיו הוא צ'ק,

איזשהו ירד מהאוטו, הרב פינקוס קרד את הצ'ק ונסע הביתה.

אצלו החסד היה זורם בדם, בעורקים. אהבת ישראל אצלו הייתה,

מוריי ורבותיי, והדם הזה היה משכמו ומעלה.

הגדלות שלו הייתה זה שהיה גדול בתורה,

והיה גדול ביראה, והיה גדול במכוונים, היה מקוון גדול, היה בקבלה,

הרב הלל ידיד עליו שהוא ידע את כל הכתבי רבי חיים ביטלו, ידע בעל פה והיו מקוון,

והיה עושה הרבה דברים, והיה רב באופקים,

מרביץ תורה ומקים תורה, עולה של תורה, מחזיק הכול.

הגדלות האמיתית שראו האנשים בו הייתה, העניין של בן אדם לחברו זה עד מסירות נפש ממש.

ממש עד מסירות נפש. הנושא בעולם הזולת, אכפת לו כל דבר,

מפריע לו כל דבר. מוריי ורבותיי, זה דבר שקצת איבדנו.

צריכים לדעת, לחזק את העניין, תפסיק לשאול על עצמך.

יש עוד אנשים בלעדיך, תפסיק לחשוב, ידוע מה שאמר הקוצקי רב'

שהאדם רוצה צעד אחד בשביל החבר,

חסך מיליוני צעדים בשבילו.

דוגמה בצדקה, האדם נותן צדקה לחבר שלו.

עשר שקל האלה,

חסכת מיליון שקל בשבילך לתרופות, חס ושלום, דברים אחרים.

אומר הקוצקי רב' כשהאדם רוצה צעד לחבר,

חוסך אלפי צעדים בשבילו.

כמה צריך לחזק את העניין הזה בייחוד עכשיו?

אז כל השנה אנחנו מטורדים ומבוהלים ורוצים להיות צדיקים והכול.

מוריי ורבותיי, זה הזמן בבית במיוחד, מישוב הדעת, עם האישה, עם הילדים.

זה הזמן להחדיר קצת בני אדם, להחדיר בני אדם, לעולם יהיה אדם, אחר כך יהיה שמים.

קודם כל, תהיה אדם, תהיה בן אדם.

הרב שך פעם סיפר אחד

שהוא רצה פעם אחת לדבר עם הרב שך דחוף.

אז הוא קרא לרב שך, אמר לו, כבוד הרב, אני צריך לדבר דחוף.

הרב שך אמר לו, אין שום בעיה, תבוא אלי אחרי התפילה. בא אחרי התפילה, הרב שך אמר דבר.

אמר לו, כבוד הרב, לא, הרב עדיין לא אכל פת שחרית, הרב יאכל.

הרב אמן, אתה יכול לדבר על זה בסדר גמור. הוא אומר לו, כבוד הרב, עדיין לא אכלת פת שחרית.

דבר, זה בסדר.

הרב, למה הרב לא אוכל פת שחרית?

הוא אומר לו, תראי מה עכשיו עכשיו, עכשיו שעה שמונה.

בשמונה בבוקר הוא לא מסוגל לאכול.

הוא אומר למה, בריאותית? הוא אומר, לא קשור בריאותית. לא, לא.

הוא אומר לו, עכשיו,

בכל הארץ וגם בעולם יש אלפי מיליוני יהודים,

ילדים יהודים שמתחילים עכשיו את הלימוד שלהם,

בכל מיני תיכונים, בתי ספר, גנים, גימנסיות

ומתחילים את היום בלי קריאת שמע, בלי תפילה.

אומר הרב שח, איך אפשר לאכול?

איך אפשר לאכול? כשמתחילים את היום בלי קריאת שמע, בלי תפילה, איך אפשר? אני לא מסוגל.

יהודי עכשיו באמת מתחיל את היום שלו לא בתורה, בלי תפילה, לא מסוגל, לא יכול. לא היה מסוגל לאכול עד כדי כך. איזה מסירות נפש.

זה נקרא, מורי ורבותי, אכפתיות למען הזולת עד הסוף באש ובמים. כמה צריך להוקיר את העניין של בן אדם וחברו?

כמה צריך לתת? הגמרא אומרת,

המתפעל על חברו לאינה תחילה. אומרת הגמרא, והוא שצריך לאותו הדבר.

יש ספר שנקרא קהילת יצחק ומחדש.

מה שהגמרא אומרת, המתפעל על חברו לאינה תחילה,

והוא שצריך לאותו הדבר. מה ההוספה הזאתי?

והוא שצריך לאותו הדבר. פשט פשוט, מה הפשט?

אני צריך ילדים,

חבר שלי צריך ילדים. מצוין.

אני מתפעל עליו ועל ילדים, כן?

אני מתפעל על ילדים,

חבר שלי צריך ילדים,

חבר שלי צריך ילדים,

ואני גם צריך ילדים, אני מתפעל עליו והוא מתפעל עליי, יופי מצוין, זה נקרא, הוא צריך אותו דבר.

אני צריך לזה והוא צריך לזה, הכול בסדר גמור.

אבל מה יהיה הדין אם הוא צריך פרנסה והוא צריך ילדים? זה גם תופס או לא?

פשט הוא פשוט לא.

הוא אומר בספר גלעד יצחק, זה תופס.

אז מה הפשט והוא שצריך לו אותו דבר?

לכאורה, והוא שצריך לאותו דבר הפשט הוא שתצהיר דווקא לאותה ישועה.

הוא אומר בספר קהילת יצחק, לא.

והוא שצריך לאותו דבר, על דרך דוגמה.

אני עכשיו מתפלל על החבר שלי, ריבונו של עולם, זכה את פלוני אלמוני, שיהיה לו בן זכר בעזר ה' בקרוב מאוד.

עכשיו, אחרי התפילה, מה אני עושה?

אני עדיין מרגיש את הצער?

אני עדיין מרגיש שאני צריך את הישועה של החבר? או שבוודאי, התפללתי נגמר.

אתה יודע מתי שתתפלל על חברך, טענה תחילה,

והילדים גם אתה מרגיש שצריך לאותו הדבר. כשאתה מרגיש שאתה חי את זה, רק אז זה מתפלל על חברו שצריך לאותו דבר.

וואי ורבותיי, איזה עוצמות, איזה עוצמות אדירות, איפה אפשר להגיע?

ואפשר להגיע בדברים של לבביות ואהבה וחיבה אלפי יותר מאשר מילים באלימות.

אפשר לפתור בעיות הרבה יותר בקלות.

אנשים עושים מלחמות בבית, במיוחד עם האישה.

אמר לי פעם אחד הדיינים שרוב הגירושין שהוא זוכר, רוב הגירושין שהוא זוכר, הוא לא זוכר גירושין

שהיה בהם סיבה ברורה להתגרשת. שואל בן אדם אחרי עשר שנים שהוא מתגרוש,

והיא, לא מתגרשת,

נראה אותה חי איתה.

אז אין בעיה, שום בעיה, בסדר, אבל למה התגרשת?

בוא נראה אותך יום אחד איתה ביחד, קח אותו מתנה.

בוא, אין בעיה, אני שאלתי אותך שאלה אחרת.

שאלתי למה התגרשת, אין להם תשובה ברורה, זה פשוט משחקי כבוד. הנה, זה נכנס עוד מילה, ועוד מילה, ועוד מילה, והוא התפוצץ, התפוצץ, התהפך עליה,

היא התהפכה עליו, התהפכו ביחד, ואז בלאגן שלם,

ואז פירקו את החבילה.

נמוריי ורבותיי, זו הטעות האיומה.

אנשים מבינים שזהו.

כשאני זורק מילים, אני חותך, זהו.

מי שחותך, הוא נגמר.

הפוך.

לשון רכה תשבר גרם.

מה עם אבנים שחקו מים?

כשאדם הולך בעדינות, אז הוא האדם הגדול ביותר שיש.

קודם כל, אתה נשאר בגדלות, לא יורד לרמה.

אומר הרמב״ם, מי זה תלמיד חכם

שלא נשמעים דברי קטטה בתוך ביתו, שבתוך הבית שלך אסור שיהיה. למה? כי אין מצב לריב איתו. אין מצב לריב.

אין מצב לריב.

שאדם יהיה צדד בגדר של דרגה.

תשמע, אתה לא פרטנר, לא מרבה בכלל. אי אפשר לריב איתו, הבן אדם.

כשהאדם נכנס לכל דקויות, כל מה שאומר עליו מפריע לו.

הוא חייב להחזיר לכל אחד שאומר לו מה שהוא חייב. אם הוא לא מחזיר את זה, הוא נגמר.

בית העולם.

כאן מתחילה הבעיה של בן אדם וחברו.

אם לא תעבוד כאן, תחזור בגלגול עוד פעם.

ובכלל, אנחנו מקווים שעברו אשר תדכנו ולא יהיה את הבלגן.

אבל מוריי ורבותיי, לתקן צריך הכול.

אין מה לעשות, יש זמן לתקן.

הייתי באחד השיעורים, דיברתי על העניין הזה.

הייתי בשיעור נשים בקריית אונו,

ודיברתי על העניין הזה שצריך לדעת לעבוד.

בדרך כלל אצל אנשים זה מאוד מאוד מצוי.

האישה, כל מה שיש לה, ישר זורקת.

אז בדרך כלל רוב הרבנים, אישה, זו אישה, אין מה לעשות, אין מה זה.

ואיזה כנס נשים, וגם אני תצא מול דובר שם.

ואני אמרתי לו, מה פתאום?

עבודת תמידות התורה לא חילקה.

ישווה, כתוב אישה לאיש בכל דיני התורה. אין דבר כזה.

בכל הלווים שבתורה, בכל העונשים שבתורה ישווה.

צריכים לעבוד. באת לעולם לעבוד על עצמך.

ואז הצביעה מישהי, בדרך כלל הרב חיים רבי, שבהתחלה הוא אמר לנו שבכלל לא לדרוש לנשים.

אחרי שהוא אמר שכן, אז כמובן, לא להסתכל וגם בלי שאלות.

הצביעה אישה ואמרה, רגע, אז מה עושים?

איך אפשר להתגבר על זה?

אז מה התשובה?

קחי שום, תשימי בנעליים.

אין תשובה, אין סגולה. לעבוד.

באנו לעולם לעבוד.

באת לעולם שיבזרו אותך ותשתוק, כן? באת לעולם לעבוד.

העולם הזה זה לא צחוק, העולם זה עבודה.

אדם לעמל יולד.

זכה עמל פה, לא זכה עמל פרנסה.

העמל הגדול ביותר אומר רבי נחמן פרסה וכותב ארון דרעביו. עיקר התשובה, ישמע בזיונו, יידום וישתוק. אתה שומע? שותק, עבדת, דע לך, התעלית, הגרע אומר,

יותר טוב מלסיים את השף.

עמידות, מוריי ורבותיי, עמידות,

היו הרבה שאלות, למה התורה לא כתבה עמידות? למה?

למה התורה לא כתבה? הלכות מפורשתות במידות.

אז ידוע בשם הרמב״ן שזה דברים שכליים בהבנה פשוטה.

מה, לא לסטות את החבר? לא לדבר עליו לא יפה? יהודי זה בן של מלך.

ככה, מוריי ורבותיי, שאדם מחווה ומייקר את הכול, החיים נראים אחרת לגמרי.

אורחיים הקדוש כותב

בפרשת ויגש, ויגש עליו יהודה, היה יורצל שלו, אורחיים הקדוש השבוע.

ויגש עליו יהודה, אז ידוע מה שרשי שאומר,

יהודה כבר קרס אל יוסף, בפירוש אחד,

גירא מורה כפרעה,

תעצבן אותי, תקנית אותי, אותך ואת הרב שלך אני לוקח.

אותך ואותו, יהודה כבר נכנס לקטע של מלחמה.

ברוכיים הקדוש כתוב משהו אחר.

ויגש אליו יהודה,

אומר רוכיים הקדוש, מה הפשט ויגש אליו יהודה?

ניגש ללב שלו, אליו, לתוכו.

אמרי ורבותיי, כל המלחמות שיהודה עשה עם יוסף, זה לא עזר לו.

יוסף גם היה גברה לו פשוט בכלל.

יוסף היו את הבנים שלו והוא קיבל שם מכה שמעון, ואמרו מכה של בית אבא.

מבחינת כוח ועוצמה, יהודה לא הבעיל את יוסף.

גם יוסף היה גיבור חיל ולא פחד משום דבר.

בייחוד כשהוא אמר, את האלוקים אני אראה.

רבותינו בעלי המוסר ידוע שאומרים שאדם שפוחד מאחד לא פוחד מאף אחד.

את האלוקים אני אראה. יוסף פוחד מיהודה על כוח, אותך ואת פרעה.

יוסף לא מפחד. יוסף השאיר את עצמו לבד, הוא לא מפחד.

אז מה קרה? יוסף התחיל לבכות.

מה גרם ליוסף לבכות? מה הבכי מהפחד מהמכות?

מה הוא רצה לבכות?

אמרי ורבותיי אמר חיים הקדוש הוא התחיל לבכות כי יהודה הבין שבמלחמה כבר אי אפשר אז נעבוד אחרת אמר חיים הקדוש ויגש אליו יהודה ניגש את הלב שלו

החדיר יהודה לעצמו אמר חיים הקדוש בלב ואני אוהב את יוסף

אני אוהב אותו את זה שעומד מולי את המצרי הוא חשב שזה המצרי אני אוהב את המצרי אני אוהב אותו אוהב אותו

ואז יש אהבה משודרת אם תרצה או לא תרצה זה פגע בלב של יוסף לא יכול יוסף להתאפק ויישא קולו ויאבק מה קרה? מה אתה בוחר?

מסיבת סיום, מסיבת מרידה, מה קרה, מה אתה בוחה?

הוא אומר לך עם הקדוש, הוא בא אליו בלב.

כשאדם בא עם הלב זה פי אלף,

פי אלף, אתה יכול לקרב אנשים פי אלף מאשר במריבות ובצעקות ובצער.

כשאדם, מוריי ורבותיי, יודע, זהו.

רק ככה, אומר הרבי מגור,

ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו.

אומר האדמו מגור, זה שלא היינו אחד,

זה בלבד עמד עלינו לכלותנו.

אם היינו אחד, אף אחד לא יכול עלינו.

הגמרא אומרת, היה דור בעם ישראל, עובדים בעבודה זרה, אבל היו ביחד, לא קרה להם שום דבר.

והיה דור שלמדו תורה מדן ועד באר שבע, כל התינוקות של בית רבן, ידעו תומא וטהרה.

אבל היו בהם פרעות ופרצות ובעיות ומלחמות, הם היו מפסידים. למה?

שאין אחדות, אין שום דבר.

מוריי ורבותיי, זו האחדות האמיתית, זו האחדות האמיתית.

ישנו עם אחד,

מפוזר ומפורד בנעמים.

אומר רב משה אלב מששו,

דע לך, אתה רוצה לדעת אם עם ישראל ישנו על המפה?

אם עם ישראל קיים רק בתנאי שהוא עם אחד.

רק שהוא עם אחד. אם עם ישראל הוא עם אחד, אז הוא ישנו.

אבל דע לך,

אם עם ישראל הוא מפוזר ומפורד, אז זה לא עם ישראל, אלא זה כבר בין העמים.

זה כבר כמו גויים,

שעם ישראל לא שים את מלאכת עם ישראל כאיש אחד בלב אחד.

זה היה התנאי למתן תורה, זה היה התנאי להכול.

לדעת איך לסע בעול עם חברו. לדעת לרדת לכל אחד,

להבין כל אחד,

זה ממש לבוא אליו בכל הכיוונים שלו, הגדרים שלו.

ככה אדם גודל, ככה אדם מצליח.

מפורסם

שהרב מרדכי אליהו,

זכוונה לברכה, שהיה סייר, הוא ידוע שהוא אצלו, הרגישות לזולת הייתה דבר לשם דבר.

ומספרים עליו שפעם אחת בליל פורים התארחו אצלו הרבה, הרבה מהקהילה

התארחו אצלו,

והרב מרדכי אליהו ישב שם בדברי תורה ושירה וכו',

כראוי.

הגיע כבר השעה 0130-0200 והרב היה קם בני צחמה והיה גם קם לפני זה ללמוד ולטבול וכו'.

בני הבית רמזו לאנשים, חבר'ה, הרב צריך לישון.

טוב, כולם יצאו, מחפשים את הרב, לא מוצאים אותו.

רואים את הרב במטבח עם ילד קטן,

לא רצו להפריע.

טוב, הילד הקטן יצא החוצה, מחופש כמובן עם התחפושת וכו'.

אמרו את הרב מרדכי אליהו, את הרבע שעה עשר דקות עם הילד, מה היה בפנים?

רבא, נגמרה המסיבה, ראיתי ילד בחרף, שאלתי לו ילד מה קרה? הוא אמר, שמרו לי את החרב.

היה לו חרב של תחפושת, נשברה לו.

באו לרב מרדכי אליהו, שמרו לך את החרב, בוא אני אעזור לך. לקח אש, הלחמה, הנחים לו, 20 דקות בערך לקח לו.

גדול הדור, אחד מגדולי הדור,

אדם שהיה בקבלה, בש״ס, אדם ששלט בכל העניינים,

כל כך הרבה צורכי ציבור וצריך לקום עוד שעתיים וחצי.

מוריי ורבותיי, במה הוא מתעסק? לתקן חרב, זה גדול הדור.

אדם שיודע להתייחס לכל אחד ואחד באשר הוא שם, זה גדול הדור.

אדם שיודע לתת יחס לכל אחד ואחד, זה נקרא גדול הדור.

מוריי ורבותיי, זו הבעיה שלנו, שלא לבנות בית-מקדש.

כל דור שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו, כנראה שיש לנו את הבעיה הזאת.

דברי חז'ל זה אש, לעוות אש.

דיבר על חז״ל הקדושים,

זה הכול כפטיש יפוצה צלעה. הרי ידוע שחז״ל אמרו נגמר.

אז אם חז״ל אומרים שזו הבעיה שלנו, אז זה לפחות בשבועות הללו לעבוד,

לעבוד על הנקודה הזאת של בין אדם לחברו,

טיפה לנסור בעולם חברו,

להרגיש את החבר, שיהיה בצער מהחבר.

אומר רבי מנחם בברסלב,

איך אתה יכול לשים את הראש של הכרית של החבר שלך בצרה?

איך אתה יכול לשים את הראש של הכרית של החבר שלך בצרה?

שהגיעה השואה האיומה והנוראה, חכם מנשה ורבי אהרון רטא, בעל השומר אמונים,

היו עושים תפילות ללא הרף.

פעם שאל מישהו את החכם מנשה, הוא יגיד לי, מה אתם פוחדים?

הרי אתם צדיקים.

אמרו, אנחנו פוחדים, מה הפחד שלנו? אנחנו מחכים לתשועת השם כהרףיים.

כשיש מלחמה רואים משועת השם, אבל אנחנו לא רוצים מלחמה אך ורק לא לירות בצער של בני ישראל.

אם יהיה מלחמה יהיה קידוש השם גדול, מוותרים על הקידוש השם,

העיקר שלא טיפול לסערה אצל יהודי עד כדי כך אהבת השם אצלם הייתה בגדלות, מורי ורבותי, זה היה בגדלות,

זו אהבת ישראל בין אדם לחברו. כמה חשוב, כמה חשוב שאדם יודע איך לייקר,

יודע איך להתייחס, יודע איך לפנות אחד לשני.

כמה בחורי ישיבה נשרו מהישיבה רק בגלל חוסר יחס.

כמה אנשים נשרו, אתם יודעים, יש אנשים שעוסקים בבחורים נושרים.

מאות, אם לא אלפים.

מציינים על אותה בעיה, חוסר יחס.

אין זמן, לא יכול.

עכשיו לא, אין לי זמן לברע הזה.

מוריי ורבותיי, העולם לא רק לכישרונים.

העולם זה לכל עם ישראל.

אפילו אם אתה כישרוני ויש מישהו, תדע להתייחס לכל אחד באשר הוא שם.

הגדלות של האדם שיכול לדעת איפה הבן אדם נמצא, אומר רבי נחמן מברסלב,

הרב הכי גדול זה הרב שיודע לרדת לשכבות הכי רמוכות.

הוא יכול לדעת איך הוא מעלה את האנשים האלה גם משם.

זו העוצמה של הרב הכי גדול שיש.

וככה עובדים, ככה מצליחים.

אמר פעם,

הוא שמע איזה שיכור אחד אומר לחבר שלו, תגיד לי,

אתה אוהב אותי?

אמר לו, אתה שיכור, כן, אני אוהב אותך.

אמר לו, אז אם אתה אוהב אותי, תגיד לי עכשיו מה חסר לי.

אמר, באמת, אני לא יודע מה חסר לך.

אמר לאותו שיכור, אתה לא יודע מה חסר לי, אז אתה באמת לא אוהב אותי.

אמר רב משה לוי ססון, הבנתי טוב מאוד.

אם אני לא יודע מה חסר לחבר שלי, עדיין אני לא אוהב אותו. צריך לדעת מה חסר. צריך לדעת מה חסר.

צריך להרגיש את הצער שהחבר מרגיש.

אתה רואה את החבר שלך כאילו, הנה, כן, מה אתה בוחש לך? מה, יש לך אישה?

אומר הרבי מיקוס, תיכנס את החבר שלך, אלי אם תראה איפה לוחץ לו.

זה לא חוכמה להסתכל מבחוץ ולהגיד, יאללה, אתה בסדר. לא.

תסתכל, תיכנס לסוף ותראה איפה לוחץ לו. אם אתה ידע, במקומו ממש, במקומו ממש,

ואז תראה איפה לוחץ לו. הגמרא מסברת לו, ובכל זאת ג', הגמרא אומרת,

שאבו אדי שמואל היה, הוא היה,

המפקידים אצלו כולם, היו מפקידים אצלו, הוא היה אחד של המפקידים אצלו כולם, כל היתומים, את הכסף.

היו מפקידים אצלו את הכסף, וככה היה, עבוד לשמואל.

מוריי ורבותיי, יום, יומיים, שלושה, בן אדם מתפרסם שלו בכל העולם, כל היתומים היו מביאים אליו, עבוד לשמואל הנאמן.

הלך לבית עולמו ביום מן הימים, והנה באו היתומים לשמואל, הבן שלו, אמרו לו, איפה הכסף?

רוצים את הכסף.

אמר להם, לא יודע.

אמרו לו, אתה אוכל את הכסף של היתומים? איפה הכסף?

אמר להם, תנו לי רגע, יש לי שיחה ישירה עם אבא, נעלה.

עשה כמה שמות, ייחודים, הלך, העולם העליון,

קלט את אבא שלו.

ראה את אבא שלו, אמר לו, אבא,

מה קורה?

לפני שהוא ראה את אבא שלו,

הוא ראה שם בחוץ, יושב בישיבה,

הוא ראה שם בחוץ את לוי.

לוי, המורה לוי, ישב שם בחוץ.

שאל לו, תגיד, למה אתה בחוץ?

למה אתה לא במקדים דרכי אצל ברוא העולם? למה אתה לא במחיצתו של השם יתברך?

למה אתה בחוץ?

אמר לו, לוי, אתה יודע,

היו שנים שלא נכנסתי לשיעור של רבי אפס.

במחמת שלא נכנסתי לשיעור אצלו, אני עכשיו יושב. כשם שלא נכנסתי כאן לבית מדרש,

שם גם לא נכנסתי לבית מדרש. והוא אמר מוסגר, והוא אמר מוסגר, והוא אמר מוסגר.

כמה, כמה, כמה צער מחכה לאותם אנשים שלא באו לשיעורי תורה.

לוי למד לבד,

וזה לימוד של לוי,

ובכל אופן נענש בדרגה שלו.

יש הרבה אנשים אומרים, תשמע, בואו לשיעור תורה, בואו תקנה עולם, בואו תקנה עולם.

כן, כן, ארי בדרך, שחל ברחובות, רבך בעיר.

אנשים מצפצפים, ולא אכפת להם ולא מזז להם.

אין טענה לשום אדם ביום דין אם הוא לא בא כל יום משהו בתורה, נקודה.

אם אתה לא כל יום, וגם לאישה, אין לה שום טענה.

אם לא שאלת את בעליך כל יום לתורה,

כל מה שעבר עלייך, אין לך שום טענה.

עם גשמיות, את לא יכולה לפצות את הבורא העולם.

אין מה להתחיל, זה כמו בן אדם שבא לקופת חולים בלי כרטיס.

שם הוא תשאל להסתדר, אפשר לתקצק את המספר הזהות.

אצל בורא העולם, בלי תורה, אין מה לדבר איתך בכלל. אתה לא בא אישור תורה, אתה כלום, אתה אפס.

אתה יכול לקיים תורה בלי תורה?

כל יום חייב זריקות, הזריקות שלנו זה תורה.

אם לוי נמצא בשמיים, לא יכול להיכנס, למה?

לא נכנס לרב, קל וחומר, היום בימים שלנו,

הרצאות על גבי ההרצאות,

ברור העולם אתה בחוק, אתה אפס. אין מה לדבר איתך בכלל.

כי כל זמן שאדם לא לומד תורה, אתה לא מחובר בכלל לשורש העליון.

אתה סתם נה ונת בעולם.

שימו לב טוב.

כל אלה שבלי תורה, אין להם שום דעת. כל הזמן מבולבלים, מבוהלים.

אדם שלומד תורה, אתה רואה תורה מעדנת.

ללמוד באמת, להכניס את עצמו באמת.

לוי, לא נתנו לו להיכנס בעולם העליון בגלל שהוא לא נכנס לשיעור.

מה, כמה חומר אנשים שרואים מכשיר טמא יושבים בבית,

מתאים את נפשם, את גופם? בשביל מה? בשביל מכשיר טמא? זה בושה וחפה אפילו להגיד דבר השם מזל.

מוריי ורבותיי,

אבל לא זה הנושא של עמלה היום.

היי, אז רואה שמואל את לוי מחוץ לבית מדרש, ויש לו צער עליו.

הגיע סוף סוף לאבא של אבו עדי שמואל ראה אותו שהוא בוכה וצוחק.

אמר לו לאבא, למה אתה בוכה? אמר לו, למה אני בוכה?

כי אני יודע שעוד מעט אתה מהחבר'ה פה.

עוד מעט, בני, אתה נפטר?

אמר לו לאבא, למה אתה צוחק?

אני צוחק כי אתה חשוב מאוד בשמיים.

רבותיי,

חשוב מאוד בשמיים!

אמר שמואל, אם אני חשוב בשמיים ומחזיקים במילה שלי בשמים, אז תעשו טובה ותכניסו את לוי גם לבית מדרש.

תכניסו את לוי לבית מדרש של הקדוש ברוך הוא.

לבית מדרש שלו,

במחיצת השם יתברך. אם אני חשוב, תכניסו אותו למעלה.

ויסייע ורבותיי, רבותינו בעלי המוסר כאן כבר עוצרים.

כאן רבותינו בעלי המוסר עוצרים, זה מבהיל על הרעיון, ה' יתברך ומה הולך כאן.

בן אדם עכשיו שומע שתי בשורות מזעזעות,

יש שתי אופנים בבעלי המוסר,

אני אקח אחת מהן.

מזעזע, מבהיל, אתה שומע שתי דברים. א', בן אדם עומד להיפטר.

וואו.

דבר שני, הוא שומע שיש לו כח.

יש לך כוח, איתן.

שנייה, שנייה, אני אוהבת להיפטר, הבן אדם חושב על עצמו,

וגם אם יש לו כוח,

והוא חשוב בשמיים.

רגע, רגע, אם הוא חשוב בשמיים,

אז הוא יכול להגיד, תאריכו להיות איזה שלושים שנה.

נצל! יש לו עכשיו הזדמנות, הרי אתה עומד עוד מעט לעלות למעלה,

ועכשיו גילו לך בומבה! איך נדע? אולי זה מה שלום שגילו לך שאתה חשוב בשמיים.

תתפלל! זה רמז!

אני מוותר על הרמז,

מוותר על הפריבילגיות,

את הפריבילגיות האלה שיש לי בשמיים,

את הפרוטקציה ואת היחסים והקשרים והמהלכים שיש לי בשמיים,

אני מנצל אותם לבן אדם ולחברו.

אני מנצל, תכניסו את לוי, אני לא מסוגל שלוי בחוץ. תכניסו.

לא מסוגל! לא מסוגל עד כדי כך.

רבותיי ורבותיי, מבהיל על הרעיון.

יש משפחה שבדרום הארץ, אני לא זוכר באיזה עיר,

סיפרו שהרב פינקוס היה בחוץ לארץ,

התקשרו אליו והודיעו שהבת שלהם נפטרה, לא עלינו.

נפטרה להם הבת.

האבא נכנס למשבר, האימא צער בכי. הרב פינקוס ניחם אותם בטלפון,

אני לא יכול להגיד במחקת יצחק,

רחבת יעקב היום בציעים, ניחם אותם בטלפון,

ניחם אותם בטלפון,

והוא לא נרגע.

הוא חזר אליהם, הם היו אחרי שבעה.

הוא חזר הביתה אחרי שבוע בשבעה,

עם המסוודות בשדה התעופה, לא חזר הביתה, הלך לבית האבדים.

והם כבר אחרי שבעה.

הוא ישב שם על הרצפה ובחד דמעות שעה.

אמרה האמא אם היה מישהו שיצליח קצת לנחם אותי זה ההשתתפות בצער של הרב פינקוס בצער הזה שישב שם אחרי השבעה.

רבותיי מה זה לחיות את האנשים? מה זה לחיות את הבן אדם? מה זה לחיות?

מה זה להרגיש את החבר?

מה זה להרגיש את האישה בבית?

האישה בצער קורסת תחת העול. אומר רבנו אריזל

מה, את חושבת שהכול זה מסטיק? כל העולם, כל אחד מסתדר לבד?

מוריי ורבותיי, לא כל אחד יזרוק על השני, אלא כל אחד על עצמו.

לעבוד על עצמו, תעבוד. באנו לעולם לעבוד.

אם אדם עובד על עצמו בימים האלה, מורה ואתה של בין המצרים,

על הנקודה הכואבת הזאת,

הנקודה הכואבת שמחלה היום, השם ישמור ויציל,

כל חלקה טובה, מחלה כל חלקה טובה.

הרבה גדולי דור הצביעו היום, לצערנו הרב, שיש הרבה אסונות שנגרמות בגלל בין אדם לחברו.

הסטייפלר צעק באיגרת, בקולי קולות, האיגרת עוד מתפצלת באוזן שלי.

כל אדם שמצייר את חברו צריך לסבול צרות וייסורים כל החיים.

שמעו, סטייפלר אומר, הסטייפלר, לא יום-יומיים אתה סובל צרות.

יש אנשים, יש להם צרות, כל החיים לא מבינים מה קורה.

למה הצרה לא נגמרת לי? למה אני תמיד תקוע? למה?

יש איזה מישהו שציירת אותו.

בגלל שציירת אותו, כל החיים היהודי הזה סובל צרות.

מורי ורבותי, זה מבהיל על הרעיון עד כמה, עד היכן,

עד היכן מגיע בן אדם לחברו. זה מבהיל על הרעיון.

הרב פיש,

הייתה איזו אשה אחת שקרובה אליו,

הייתה ממש על ערש דבייה.

היה סיפור שהגיע לרב פיש, הרב פיש רב רע לה, הדבר לא טוב, ביקשו ממנה שיישאר.

היא לא שמעה,

היא חשבה שלא קורה כלום, הלכה והיא נפלה בתאונת דרכים קטלנית.

היא הייתה אז בהיריון והיא עפה מהחלון, ממש

עשרות מטרים אף פעם מהחלון.

היא איבדה את ההכרה, הרופאים אמרו דרגה שלוש.

האישה כבר במוות קליני, אמרו למשפחה, תוך 48 שעות היא עולה ישירות כבר, היא עכשיו כבר חצי בעולם היא לא במוות קליני,

אבל אחרי 48 שעות היא כבר ודאי לא בעל מהדין.

מורי ורבותי, יש מסמכים,

הכול רשום, הכול כתוב, ואני את הסיפור הזה ראיתי בספר שהוציאו אורחיה,

אלון עקביתא תמשיכא, זה נקרא ספר של חמישה צדיקים נסתרים,

שם כותבים מתועד מי סיפר את הסיפור ויש שם גם באמת מה לטלפונים ולבירורים.

מורי ורבותי, הרופאים אמרו דרגה שלוש,

מוות קליני,

48 שעות היא כבר לא בעולם.

הודיעו את זה לרף איש.

הרף איש הגיע לשם לבית החולים והתחיל לצרוק,

תקומי, תקומי, תקומי, חשבו שהוא משוגע.

הוא אמר, היא תקום תוך 24 שעות. למחרת היא קמה מהבוקר, הכול היה בסדר,

היה שיקום לאט לאט, באמת אמרו שאחרי זה היה קשה לה מאוד, היא היתה עדיין בטוחה שהיא למעלה,

היא היתה מדברת עם נפטרים.

ויש איזה סיפור ארוך.

מורי ורבותי שאלו אותה, תגיד לי, בזכות מה ירדתי? היא אומרת, הרף איש הגיע לשמים,

ואמר הרף איש, תנו לה לרדת.

אמרו, לא, להוריד אותה, צריך זכויות.

אמר הרף איש, אני אתן את כל הזכויות שלי.

אמרו, לא, לא, לא, צריך זכויות שלה.

צריך זכויות מיוחדות שלה.

התחילו לדפדף באלבום של הזכויות, מורי ורבותי, ומצאו זכות

שבזכותה ירדה לשמים, כך היא אמרה בעצמה.

ראו שביום החופה שלה

היתה לה גיסה אחת שמרותקת למיטה והייתה חולה.

מורי ורבותי, הגיסה הזאת לא יכלה להגיע לחופה.

הכלה, כאב לה באמת שגיסתה לא תשתתף בחופה. בתור כלה חיכו לה באולם בערך שלושת רבעי שעה.

היא לא באה לעולם, היא עשתה סיבוב, הלכה לגיסתה לדבר אתה עם השמלת כלה,

מדברת איתה ביחד כולה אדורה כמו כלה ומדברת איתה שלושת רבעי שעה.

זה גרם כל כך הרבה קורת רוח לאותה חולה,

שזו הייתה הזכות,

שבשמיים הורידו אותה בגלל הזכות הזאת.

מוריי ורבותיי, זה נקרא לכבד זה, זה, זה, ונורא וזה, זה. כמה עבודה, הגרא אומר להוריד קליפות, להוריד קליפות של עבירות.

מי מאיתנו יכול להגיד, הרי אין צדיק שיעשה טוב ולא יחטא?

זה קל וחומר בדור כזה חשוך.

אנשים מחפשים כפרת עבודות, אומר הגרא,

אתה רוצה כפרת עבודות אמיתית?

תחתוך מעצמך בשביל הזולת.

תן מעצמך עוד.

כמו שאמרתי בשם הקוצקי רבה, שקל אחד שאתה נותן לזולת,

חסכת אלפי שקלים בשבילך לבריאות,

לפרנסה, חסכת אלפים.

תן מעצמך, כשאתה נותן אתה רק מקבל.

הרב דסטר, בזה אני אסיים,

יוסטר היה עורך חופה וקידושין, הוא שהיה מדריך, חתן וכלה.

היה אומר להם, מוריי ורבותיי, צריכים לדעת,

היסוד של הבית היהודי קיים על דבר אחד,

לוותר ולוותר ולוותר, זה היסוד.

כשאדם מוותר ואדם נותן, זהו, פה כבר הכל עובד לבד.

ולא להתבייש, לא להתבייש.

אדם בטעות נתן סטירה לבן שלו.

הגיע הבן עכשיו בחזרה, אמר אבא, אני אגיד לך את האמת, זה לא אני.

אחרי הבירור קטן, עולה באמת שזה לא הבן.

לא הבן, זה לא הוא.

אז מה האבא אומר?

טוב, אז זה מגיע לך על פעם שעברה שלא ראיתי אותך.

לא.

בין אדם לחברו זה לחיות אותו. סליחה, טעיתי.

אני אפצה אותך.

אני עשיתי טעות, אני אפצה אותך. סליחה, להרגיש, לחוש את הזולת, להרגיש את זה, לנשום את זה?

אי אפשר ככה. רבי סרסלם מלצר,

אומרים עליו שהוא היה, עוברים לפניו

בחול המועד, סוכות.

היו מעין לפניו כל מיני ציבור, כל מיני סוגי אנשים.

ורבי סרסלם מלצר יום אחד בהכרחה כחול המועד לקח את ודף ומייד רשם בפתק

אף אפיך כעיניך לנוכח הביטו ואף אפיך ישהו כנגדך.

רשם את זה פה בפתק.

אמרו לו, חול המועד, רבנו, מה אתה כותב בכתב בחול המועד?

הוא אמר להם, בחול המועד עוברים אצלי הרבה סוגי אנשים.

אבל לפעמים יש תבע אצל בן אדם

שישר מסתכל על ההוא בעין לא טובה.

אה, הוא ככה, הוא לא טוב.

רואים הרבה סוגי אנשים ולפעמים במבט ראשוני על האדם נראה לך לא,

לא נראה טוב בעין כל כך.

אומר רבי איסר זלמן שאני לא אכשל בזהות לא נכונה ליהודי.

אני אומר, תסתכל על עצמך, רבי איסר, תסתכל על עצמך.

עיניך לנוכח יביטו ואף אפיך ישאירו כנגדך.

לא להסתכל על אחרים, על הרעש שלהם, רק על הטוב שלהם.

על זה אמר המגיד מזריץ', ריבונו של עולם,

שנזכה לנשק ספר תורה כמו שהבעל שם טובה ומנשק יהודי.

בזה ואיזה, רשם יתברך, נזכה כולנו.

ממש, שהקדוש ברוך הוא יעזור, שנזכה לביאת משך, נזכה לבירה בימינו אמרנו, על ידי התיקון הזה הגדול,

התיקון הזה של בן אדם לחברו, לתקן את זה,

שנזכה שיתקיים בנו המאמר שתהיו אהבים זה את זה, ומכבדים זה את זה,

ואז אני משרה שכילתי עליכם.

נזכה לביאת ימודיה שתברא בימינו אמרנו.