המשל לדברי דוד המלך הכתובים בהלל
- - - לא מוגה! - - -
החידוש הבא לכל המועד פסח בסייעתא דשמיא היה איזה גנב אחד שהוא חיפש חברות על המעשים שלו.
ביום בהיר הוא עבר בסמוך לאיזה בית כנסת, הוא פגש שם איזה יהודי תמים כזה שפרנסתו מועקת עליו.
הוא אמר, אני אדבר איתו, אקרא לו בדברים, קרא לו בדברים, התחיל לדבר איתו דברים שמושכים את הלב עד שפיתה אותו להיות שותף איתו לעשיית הגניבה.
אבל התנאי של הגנב היה כזה דבר, אתה לא צריך בפועל לבוא לגנוב,
אלא אתה סך הכל תשמור בחוץ, תעמוד
ואני אעשה את שאר העבודה ואנחנו נתחלק שווה בשווה ברווחים. מתאים לך?
מסכן התמים הזה היהודי, כן, אין בעיה, בסדר גמור, התגבר עליו יצרוע, אמר לו בסדר גמור, לחצו את הידיים,
אז היה מותר ללחוץ ידיים, והם נפרדו לשלום.
באותו לילה הם נפגשים אחרי מספר שעות
במקום המיועד.
הוא פרץ הביתה פנימה
והוא לוקח את כל השלל, הכל כמו שצריך,
וכשהוא בא לצאת,
פתאום נתקלים שניהם במה בשוטרים שערכו סיור לילי.
וואי, וואי, וואי.
השניים הללו נתפסו על חם על ידי השוטרים עם הגניבה ביד שלהם, כל אחד את החבילה שמיועדת לו, חצי חצי כפי שסוכב,
והביאו את שניהם יחד לתא המאסר.
תא המעצר הכניסו את שניהם לחדר אחד, בחדר היה רשום בגדול השם של הגנב,
הידוע, זה שהוא לקח את אותו יהודי פשוט לשותפות.
ואף היה מצוין בתא הזה, כי אין רשות להכניס אף אחד לתא הזה חוץ ממנו.
זה לא מיועד לשום אסיר, אלא לשום עצור, רק לגנב פלוני אלמוני. חדר מיוחד.
היהודי הזה מיודענו רואה את זה, התחיל לבכות, התייפך בבכי.
איך הכניסו אותי לפה? אני שותף של הגנב הכי גדול.
מה פתאום? איך זה יכול להיות? מה, אני לא... זה? לא חשבתי על ככה? ופה חשבתי שזה סתם איזה מישהו מתחיל.
השם ישמור ויציל.
המעשה הזה חזר על עצמו כמה ימים שהוא בוכה ומתייפח, בוכה ומתייפח, וככה.
בסופו של דבר ניגש אליו ראש השב״ס, ראש הסוהרים.
הוא אמר, תגיד לי, יהודי יקר, מה אתה בוכה כל כך הרבה?
הרי אתה שותף לא פחות ולא יותר מהגנב הזה,
אז מה אם הוא? יש לו פה חדר ורשום והכול.
אמר לו, תראה, אני לא גנבתי שום דבר. אני סך הכל עמדתי בחוץ לשמור. הוא פיתה אותי תמורת סכום כסף גדול, תמורת מחצית מהגניבה.
ואני סך הכל עמדתי על המשמר, ומה לעשות שנתפסתי? זה היה המזל הגרוע שלו,
שהוא נתפס.
ראש הסוהרים שם, ראש השב״ס, הבין שמה, שמסכן היהודי הזה נפל למה?
למלכות תרמית,
לשקר שהטמינו לו והכול וזה. אמר לו, תראה,
אני אנהג איתך לפנים משורת הדין, למרות שגם אתה צריך להיענש,
כי בכל אופן אתה שותף,
אבל תדע לך, עוד כמה ימים שיירת המלך עוברת פה.
ואני אתן לך,
ככה עם הנציג שלנו של שב״ס, להיות עם עזיקים בידיים ברגליי,
ואז השיירה של המלך תעבור, ואתה תבקש חנינה מהמלך.
אם המלך יחון אותך ויגיד שאתה משוחרר לחופשי,
אז תדע לך שסייעתא דשמיא אתה תצא החוצה. אם לא, אתה צריך עוד לבלות פה הרבה הרבה שנים.
כשהגיע היום המיועד ביהודהנו, קם בבוקר ומתפלל,
מכין את עצמו, מה שנקרא,
לתפילה,
מבקש בורא עולם שבאמת
ישמע המלך את קולו ויחון ויחוס ויחמול וירחם עליו,
וישחרר אותו הביתה.
והנה,
הגיעה השעה המיועדת, לוקחים אותו, שמים לו על הידיים ברזלים,
אזיקים, ברגליים ברזלים,
ולוקחים אותו בעגלה של השב״ס, מביאים אותו שם על הפתח,
איפה שהוא צריך לפגוש שם את שיירת המלך.
וכשהוא רואה כבר מרחוק שמתקרב את שיירת המלך, הוא מתחיל לנסוג, אדוני המלך, אדוני המלך, תחוס ותרחם עליי.
השיירה מתקרב, מתקרב, מתקרבת, ככל שמתקרבת יותר, המלך שומע יותר, מקרוב יותר, את הקול הזה שצועק.
המלך שמע,
מיד באותו רגע הוא ביקש לעצור את המרכבה,
והוא אמר, אני רוצה לבדוק מי זה קורא לי.
אמרו לו, תראה, יש פה, אדוני המלך, איזה אסיר יהודי, שהוא זועק לחופשי על לא עוול בכפיו,
והמלך אמר, בסדר, תביאו לי את התיק האישי. מבקשים מהנציג של השב״ס, פותח המלך, מסתכל, רואה
שבאמת התיק שלו נקי.
אמר המלך, אם זה באמת ככה,
אז אני מוכן לחון אותו ולחוס ולחמול עליו שהוא ישתחרר מפה הביתה.
וככה היה באמת, המלך הגיע לארמון,
והכין את המכתב, חתם,
והוא גם כתב הצהרה, אותו אסיר, שמה שהוא מוכן,
שהוא מתחרט על כל העבר והוא מתוודה גם על העתיד,
והוא לא ישוב שוב פעם לכסליו, לא ייפול שוב פעם בתרמית כזאת.
תמיד הוא יבדוק בארבע עיניים את הבן אדם שמולו, וכולי וכולי.
וככה, מוריי ורבותיי, יהודי הזה שב לביתו.
הנמשל,
של הסיפור הזה, של המשל הזה,
הוא נפלא ביותר.
אומר דוד המלך,
ישנם שני סוגים של יהודים.
יש אחד שאומר, אני עבדך, ריבונו של עוליום, אני עבדך,
ולא יותר מזה,
ואני לא חפץ במצוותיך,
ואני אעשה ככל שעולה על רוחי,
ומה שמוחי אומר, ומה שהעץ הרע מדבר בקרבי, זה אני אעשה.
אבל יש יהודי שאומר, ריבונו של עוליום, אני עבדך, בן אמתיך.
אני לא סתם, אלא אני עם קשורים למלכות. אני קשור אליך, אני בן אמתיך.
יש לי יוחסין והם כשרים וטובים, ואפילו שחטאתי, ריבונו של עולם, תזכור שאני בן של פלוני ואלמוני, עבדך.
וגם אבא שלי עושה את רצונך באמת ובתמים ובלבב שלם. ואם ככה,
פיתחת למוסריי,
ריבונו של עולם, תסיר אותי מחבלי האסורים.
תשחרר אותי לחופשי מעצת היצר הרע.
ואז מה אני אעשה לכבודך?
לך אסבך, אומר דוד המלך, זה בך תודה.
ובשם השם אקרא, אני אקפיד על העניין של התפילות,
ואני אברך בכל יום מאה ברכות,
ואני אקדש את שמך בעולם.
ולא רק זה, גם נדריי להשם השלם,
ואני מוכן להחזיר גם את כל החובות הגשמיים שלי, ריבונו של עולם, כלפיך,
וכלפי כל אותם הסובבים אותי.
את המעשים הרעים,
את כל הדברים הלא-טובים, דרכים המקולקלים.
הכל אני מוכן לתקן, נדריי להשם השלם, נגדנה לכל עמו.
ואפילו שכולם שמה נגדי,
שאפילו כולם חפצים שמה שאני אקבל עונש.
אבל אני יודע שאתה כן רחום וחנון,
והיות ואני רוצה לתקן את המעשים שלי, הרעים, ריבונו של עולם.
אז אני מבקש ממך שתמחל ותסלח לי, היי.
אבל, אומר ריבונו של עולם,
מי ערב לכך שבאמת אתה תתקן?
אז אני אגיד לך מי ערב, ריבונו של עולם.
בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים,
התורה שאלמד בבית המדרש,
התפילה שאתפלל בבית הכנסת, הציפייה למשיח ולבניין בית המקדש,
הם המקום של המשכן שלך, והשכינה שם שזה ירושלים, הם יהיו ערבים למעשים האמיתיים ולדרכים הישרים שלי.
היי, שכך רואה קודשא בריחו, שמה,
שיש רצינות ליהודי,
שהוא הבן של עבדו בן אמתו,
הוא עושה את הכל, אומר לו הקדוש ברוך הוא, הללויה,
אני מסכים עם זה,
אני נותן לך את האופציה בבקשה,
ואז צריך האדם לעשות לפני קודשא בריחו שרודה גדולה. למה?
כי הקדוש ברוך הוא מוחל וסלח על כל פשעיו שחטא לפניו. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים, במה?
בעיצומם של ימי חודש
הרחמים והסליחות, בעיצומם של המועדים,
פסח, שבועות וסוכות, אנחנו מבקשים בורא עולם באמירת ההלל.
אנא השם כי אני עבדך, אני עבדך, בן אמתך פיתחת למוסרי, לך אסברת זבח תודה ובשם השם, אקרא נדרי להשם השם,
אם היא דנה לכל עמו בחצרו בית השם ותוכל ירושלים ריבונו של עולם, הללויה.
ואם קודשא בריחו מחה לנו ונתן לנו עוד שנה של בריאות,
עוד שנה של חיים טובים, עוד שנה של גשמי ורוחני במלוא המובן,
אז אנחנו צריכים לעשות לפניו סעודת הודיה, אנחנו צריכים להודות ולהלל, לשבח לבורא עולם,
אנחנו צריכים לאזור כוח עוד יותר להמשיך להידבק בקודשא בריחו.
חג פסח כשר
ושמח לכם,
ולכל בית ישראל.