מדינת קישקשתה - חלק ב

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב לכולם.

בעזר השם אנחנו נמשיך בשיעור שלנו.

התחיל להיות קבוע, ברוך השם.

נמשיך עדיין בדיני הפסח.

נראה כמה שהולכים להספיק.

הנחות הן רבות, אבל כמה שכסאת השפתיים,

לפי הזמן שיש לנו.

בעזר, שבוע שעבר דיברנו על דיני ערב פסח,

על דינים של המלאכה בערב פסח וכו'.

היום אני רוצה קצת לגשת יותר ללילה,

רק לסגור כמה פרטים של שבוע שעבר.

א', הסיומים בסרט שנעשים בבוקר,

הרי ידוע,

מה שכתוב בשולחן ערוך.

סימנת אפין שהבכורות היו מטענים, סימנת אפין, תפאין א', הלאה,

נהגו הבכורות להתענות בו, מקור של הדברים הזה בספרי,

שנהגו הבכורות להתענות

בערב פסח, זכר לנס שנעשה זה בחורות.

כן, יש חלק מהמפרשים שואלים, אם זכר לנס או תעשה סודת הודייה, מה זה העניין של התענית,

זה כמה וכמה תירוסים שנאמרו באחרונים.

אבל המנהג הוא לעשות תענית בחורות, זה היה המנהג.

לכן

יש מחלוקת בין מדרש לבין ספרי, האם גם הנקבות הן בכלל זה או לא. הסכמת רוב הפוסקים,

וגם במרן בשולחן ערוך ביש אומרים בתרא,

מרן שם אומר שדעת מרן לשולחן ערוך שדווקא הסחרים,

הנקבות לא מתענות. זאת אומרת, בעיקר הדין,

נקבה הבכורה לא צריכה בכלל להתענות, ותכף אנחנו נראה היום, כשעושים סיום עם הסחטות,

מה נפקא מיניה לגבי ההבדל בין זכר לבין נקבה.

אבל קודם כל, הכלל הפשוט, הכלל העולה,

סיום מסכת, אנחנו נדבר עליו תכף, למה הוא פותר, אבל מדינה היו צריכים עכשיו להתענות.

התענית הזאת היא לא חובה, ודאי היא מנהג,

כותב המאירי, ודאי שהתענית הזאת אי-אפשר להגיד שהיא נקראת חובה, כך כותב המאירי.

רוב התעניות שאנחנו מתענים עם ישראל,

חובה בסימן תקמ״ט,

זה נהיה ארבע תעניות שם, שם כתוב גם שהתעניות העיקריות הן דרבנן. חוץ מתענית אסתר, סימן תרפש פ״ו,

ששם היא לרוב הראשונים, חוץ מדעת הראב״ד, היא מנהג.

הראב״ד טוען שזה לא מנהג, אבל דעת רוב הראשונים שתענית אסתר היא מנהג, לכן מקלים מזה יותר.

התענית של בחורות היא אפילו יותר קלה מהמנהג של תענית אסתר. תענית אסתר זה מנהג שהתקבל וידוע, שמנהג ישראל דינו.

אבל תענית של הבחורות זה תענית שמנהג, נהגו הבחורים.

אז יודע, אומר אמירי, ודאי שאי אפשר להגיד שזה לעיכובה,

ולכן אם יש חולשה וכל מיני דברים כאילו,

ודאי שאפשר להקל בדבר הזה, כך מביא אמירי,

והאחרונים שנגררו אחרי אמירי.

זאת אומרת, אז קודם כל, כלל ברור. היו צריכים לטענות, זה ברור.

יש מה לטענות, לזכר מה שנעשה אליי בנס,

היו צריכים לטענות. אבל

מביא פסקי תשובות, מביאים את זה עוד הרבה אחרונים,

כולם במשנה ברורה, בעצמם במשנה ברורה מביא את זה גם שירדה חולשה לעולם,

אז לכן נהגי העולם לצד יד רחובה בסיום המסכת.

באים ועושים סיום מסכת ופותרים את הסעודה, ותכף אני אסביר כמה דברים, כמה פרטי דינים לגבי הנפקא מן הזאת יהיה. אז קודם כל,

הדין של סיום מסכת, ידוע שסיום מסכת זה נקרא בגדר יום טוב.

אדם שעושה סיום מסכת זה ממש בגדר סעודת מזווה, סעודת יום טוב.

גבוהה אומרת בשב״כ יח״ כאילו אמר רבי יוסי,

טייטלי

כי אבי צובא מרבנן, כי שאל עם צובא מרבנן מסכתה,

אביא דנא יום הטבע לרבנן.

אומר רבי יוסי, טייטלי, אני מחכה לשכר שיבוא עליי,

ששאל עם, שמסיים, תלמיד חכם, מסיים את המסכת שלו,

אני עושה אביא דנא יום הטבע לרבנן.

אני עושה עכשיו יום תור, מביא סעודה גדולה,

עושה דברים טובים לרבנן.

החבוצרים שואל,

מה זה טייטילי? מה, רבי יוסי, זה מה שהוא עכשיו צריך טייטילי?

לשכר הזה הוא מחכה סוצאה שלישית?

רבי יוסי היה, תנא,

כל מי שכתוב בגמרא מחיימתים, אז בכלל, מה השאלה בכלל? טייטילי, לזה הוא מחכה?

הגמרא שם מוסיפה, טייטילי שאחת יש סוצאה שלישית?

כל אחד אמר איזה מצווה שהוא לקח.

אז חפציים וערש כזה, רבי חיים שמולביץ כזה גם,

בזכות מוסר על פי הגמרא ברפאתי זרע יח',

שיש לכל אחד ואחד את המצווה שלו,

יום חיינו ועורך ימינו הבין שהתיקון שלו בעולם, תנחכה לו בתורתך, לכל אחד יש לו חלק בתורה.

הוא הבין שהחלק שלו בתורה זה הנקודה הזאת של של עם צורבא ברבנן מסכתא, שסיים יהודי מסכת,

אני עושה לו מסיבה גדולה.

זה דבר גדול, הוא הבין, והאמן דבר שני הבין,

סעודה שלישית, זה טייטילי, הוא מחכה לשכר שיש סעודה שלישית. זאת אומרת, יש עניין גדול בסעודה הזאת, סיום מסכת. עד כדי כך, עכשיו במשנה ברורה,

בסימן רפ״ט,

לגבי ערב פסח, ערב שבת, הרי ידוע שבכל ערב שבת לא עושים סעודה גדולה שלא רגיל בימות החול על פי הגמרא בגיטין,

ולא עושים סעודה רגילה.

השאלה, סעודת מצווה מותר, זה ברור, סעודת מצווה כתוב שמותר, ברית פעילה,

בין בזמנו ובין שלא בזמנו, לא כמו מגן אברהם,

בין בזמנו ובין שלא בזמנו, כמו שכתוב במשנה ברורה,

וכל סעודת מצווה, פדיון הבן, בר מצווה,

בזמנה, זה נוחה, אפשר לעשות סעודה כזאת באר שעות אין בעיה.

מה עדיין לסיום מסכת? אז המשטרה כותב, הביעור ההלכה אומר, והוא עדיין לסיום מסכת.

עובדיה בחזון המדיע על חודש שבת חולק, והוא אומר, לא, מה פתאום. סיום מסכת צריך לבוא בזמן מיוחד,

בזמן מיועד, שיש סעודה טובה.

צורכי סיום מסכת עושים את זה בזמן שכולם, מסודר להם, לא לבוא עכשיו ביום שישי ואוכלים מזה כמה דברים קטנים.

זאת אומרת, סיום מסכת זה נקרא סעודת מצווה.

רק כדי כך שמראה ביעור ההלכה שאפשר אפילו ביום שישי לעשות דרך אצל סיום מסכת,

אבל בשביל נמנעים מזה להכין צורכי שבת,

אז סיום מסכת היא מצווה גדולה. כך כותב הביעור ההלכה. זאת אומרת, דבר גדול.

בגלל שזו נקראת סעודת מצווה,

וכמו שכל סעודת מצווה שאדם עכשיו בא לסעודת מצווה,

אז מותר לו לאכול שהוא בתענית,

כן, יש בזה גם בכמה גדרים,

יש בזה בהלכה לא פשוט בכלל, זה מסתעף. כמו שאמרתי, גם בתקמ״ט מדיני ארבע תעניות,

יש גם מדיני תענית אסתר, כמו שאמרתי, ששם זה קצת יותר קל,

יש עוד גם לגבי התענית של ריבוש השנה בסימן תקפ״ב,

שמרן כותב שם שהמנהג יטענות בריבוש השנה.

כמה מקומות שיש עניין של תעניות שלא יגיעו לטענות, ואז יש עכשיו אירוע ובעלי המצווה, מה עושים? עוד תשעת הימים, שיש תקנג',

בתשעת הימים,

בתשע באב שנוהגים שלא לאכול בשר, שלוש יש אומרים במרן שנוהגים שלא לאכול בשר ועכשיו הבן אדם הזמין ברית מילה רוצה שכולם יאכול בשר. יש מזה כל החילוקים לפי העניינים,

אבל כלל העולה, סעודת מצווה זה נקרא.

סיום הסרט נקראת סעודת מצווה.

בגלל שאני משתתף עכשיו בסעודת מצווה,

במילא נפטרתי עכשיו מהחיוב שלי בתענית.

נפטרתי כעת,

אבל ידוע במרן בסימן תקס״ח,

גם בתקס״א, בדיני תענית,

אדם שקם בבוקר קיבל על עצמו תענית. אדם שקם בבוקר, אדם עכשיו קם בבוקר קיבל על עצמו תענית.

אם נתחיל לפני את זה, דוגמה האדם קם עכשיו בתענית ציבור,

זו דוגמה יותר קלאסית.

תענית ציבור, הוא מתחיל לקם בבוקר בטעות שאחר שהיום, דוגמא עשרה בטרץ, שאחר לקח שלוק מהנס,

הופה,

נזכר, תענית.

היום תענית,

מתקשר לרב, הרב,

כבר לקחתי את השלוק מהנס,

אפשר לעשות ניסא אריכתא?

אפשר להעריך אותו, את הנס הזה ככה, אפשר או לא.

לא, מה פתאום, אתה חייב להתענות, תמשיך להתענות. אה, אבל שתיתי רביעית במכה.

חייב להתענות, חייב.

למה?

כי עשרה בטבת זה היום של התעניץ.

גם לא יעזור להשלים אותו אחרי זה, גם אחרי זה לא תוכל להשלים אותו. למה? כי זה היום.

היום זה היום, אי אפשר גם להשלים עליו.

זה אחד.

עכשיו, קל וחומר, אם הוא לא שתה רביעית, שהוא עדיין נקרא מתענק. כל זמן שעדיין האדם לא שתה רביעית,

עדיין נקרא שהוא בתענית.

עדיין זה נקרא שהבן אדם הזה בתענית.

כל מה שהוא לא שיטה רביעית או כל מה שהוא לא אוכל כזית,

זה עדיין נקרא שהוא בתענית. אם זה איסור דורייתא, אז זה תלוי במרוח אם אתה מסכים,

חצי שיעור הסומנה תורה או לא.

נדבר על זה גם היום גם בהזדמנות אחרת לגבי נושא אחר.

אבל תכלס,

עדיין זה נקרא שהבן אדם יתענן. זה ידוע.

טוב, למה? כי שיטה פחות מרביעית.

צריך להשלים את התענית אם שתיתי רביעית, אני כבר לא מתענר, שרה בטבת, אני כבר לא נקרא מתענר, שתיתי רביעית.

צריך להשלים למחרת,

יא בטבת אני צריך להשלים, לא, למה? כי י' בטבת זה היה תאריך של הזמן. אבל אם אדם עכשיו קיבל על עצמו פרישות,

הוא קיבל על עצמו, באב,

קיבל על עצמו תענית שהוא מתענר עכשיו ב' ה' ב'. פתאום,

זה טעות שאחר ושתה רביעית, אין לו מה לטענות יותר.

זה לא תענית.

אין לי דיון מיוחד לצום,

תשלים לזה ביום אחר. זאת אומרת, שתי דפקויות. א',

כשאתה פתחת את הצום, פה אתה כבר נגמר, הציבור, אתה יכול להמשיך לאכול,

ואשר אינקלב תענית ציבור, שזה היום,

שחייבים להתענות בו ואסור לאכול, זה א',

ב', השלמה.

אם זה תענית ציבור, לא שייך השלמה,

כי התאריך המיוחל זה זה.

אבל אם זה לא תענית ציבור, אלא תענית יחיד,

ודאי שאפשר להשלים, כי זה הכול, זה התמנית ואתה יצרת.

יפה מאוד. זה מה כתוב

לגבי התעניות.

עכשיו, גם כאן,

התענית הזאת של בכורות היא ממש ממש באותו גדר.

בשביל להיפטר מהתענית צריך להיקרות שאתה לא מתענן.

אתה עכשיו בא לסיום מסכת, הגעת לסיום מסכת, מצוין, יופי, באת לסיום מסכת.

לו שמעת.

אז ידוע שמי שהשתתף בסיום מסכת, זה היה כתוב כאילו היה בכל סיום מסכת, כי הוא היה בכל המסכת.

אבל עוסקים על יער הבא, קורבן נתנאל, בנו של קורבן נתנאל.

כולם הזכירו ואמרו שהאדם שבא לסיום מסכת צריך להבין את הסיום מסכת. אז ברוך השם, את הפרט הזה האדם ידע,

שמע הבין, העובדיה כותב בחזון המדיע, שלכן נבחרו

איזה מסכת שהסוף שלה קל, לא לאיזה מסכת שרק את הסוף שלה צריך להבין עכשיו את כל הפרק האחרון. לא.

אלא מסכת שהסוף קל, שגם אנשים ברורים, שאנשים פשוטים,

רוצים להבין באופן ברור, גם הם יסרו להבין.

עשה את הכל, הבין הכל, הגיע, שמע, סודר.

אבל הביאו לפניו מזולות, הביאו לפניו שתייה,

לקח שלוג, לקח מצווה מזולות, נגמר הסיפור.

לא יצא ידי חובה.

לא יצא.

עד שבן אדם לא אוכל בסיום מסכת,

לא שותה רביעית או לא אוכל כזית, אתה עדיין בתענית.

גם פסקי השבועות אומר לא מועיל מה שתילך הביתה. אתה הולך הביתה, זה לא מועיל.

למה? אתה צריך לאכול במקום המצווה, הביתה זה אכילה חדשה.

אתה צריך לבוא הביתה כשאתה פטור מהתענית.

אתה צריך לבוא הביתה כשאתה פטור כבר מהתענית.

אם אתה בא הביתה כשעדיין לא אכלת בסעודת מצווה,

כל הפטור לבוא לסעודת מצווה זה סעודת מצווה.

ואתה עכשיו מגיע לסעודת מצווה,

ואתה לא אכלת בסעודת מצווה, מה אתה בא לי עכשיו הביתה?

אתה צריך סעודת מצווה.

אז לכן זו הערה חזקה, מעביר אותה בחזון למדיע, גם מסכת שירות מביא את זה,

שהערה חזקה שאדם שרוצה להיפטר באמת בסיום מסכת חייב לאכול שיעור.

אז אם זה בגבאים ברוך השם, ברוך השם היום זה נפוץ בפרט מחוץ למקומות

המקומות מחוץ שקשה מאוד להשיג סיום הסרט. היום בני ברק אפשר לשים את הסרט כל רגע, כן? אפשר להיגשתי יחד לבית של רב חיים קניבסקי ושואל אותו מתי הוא עשה את הסיום האחרון, אתמול, היום, כן? אתה יכול להגיע.

סיום הסרט זה לא כזו בעיה גדולה.

אומרים שרב חיים קניבסקי פעם אשתו קלטה אותו, הוא יודע, רב חיים קניבסקי בדרך כלל, מה שהבנתי, ראשון באחד בלילה,

וקם מיד אחרי זה, ב-3-4. יש לו סדרים, הבן שלו, פעם ראיתי את הבן שלו בהקדמה להגידה של פסח של רב חיים קניבסקי,

אז הבן שלו כותב

שהוא ככה קם כבר ב-3 בלילה, עד לפני הנצר, רב חיים קניבסקי כבר מסיים הרבה דפים, מסיים כבר זה, יש לו תוספתא ירושלמי,

כל מיני סדרים שאז הוא עושה להם סיום בערב פסח.

טוב,

מספרים שפעם אחת הרבנית קניבסקי רואה את בעלה בשעה 1, עדיין היה לימוד.

טוב, אחד עדיין הוא לא עובד, לפעמים זה קורה, גולש את הסוגיה שזה קושייה, הנה לי, נשאר.

אחת וחצי עדיין, שתיים עדיין,

רבע לשלוש, מה, לא תישן היום, אתה צריך לקרוא יותר בשעה, אבל לא ישנת.

לא תישן כלום היום?

אמר לה הרבנית, רב חיים, מה קורה?

אמר לה הרב אצלין,

רציתי לבחון את עצמי אם אני יכול לסיים בבא בתרא בלילה אחד.

בבא בתרא, קופא הינכי דף בערך,

מאה, מאה, מאה, מאה.

מאה שבעים ושמונה דף, רציתי לראות, לבדוק, מאה שבעים וחמש, לבדוק את עצמי, אם אני יכול לסיים מהבוטו בלילה אחד. זה, הצום הרעב, ההצמדה, כוח ההצמדה.

עוד פעם אנחנו, אבל היום, להשיג בבני ברק סיר מסכת זה לא כזו בעיה. אתה גם מתקשר לתלמיד חכם שלמדת מסכת,

תוך שלוש-ארבע שעות יש לך סיר מסכת.

איפה שאני גר, בחולון, מאוד, עכשיו ברוך השם,

יש שם התורה לעילה ולעילה,

מורי ורבי רב חיים רבי, ויש בצד השני את הרב מוגרבי,

עברי יוסף, הרבה רבנים וחולון, ברוך השם שמפיצים תורה, מרביצים תורה, העיר ממש

מקבל את צבע שחור, אבל שחור-טהור, אם בפנים לבן,

ברוך השם מקבל לה את הרבה אוויר,

הרבה תורה.

אבל פעם אני זוכר שהייתי בחור,

הגבאי היה משלם לי את כסף,

בוא תעשה איזה מסכת, קח 400 שקל, 500 שקל.

זה היה תמריץ, כל אנשי המסכת, בוא קח, תעשה.

היום הם לא באים ברוך השם, אתה בא, נכנס לכל בית מדרש, יש.

זה נקרא יום טוב, אתה הגעת עכשיו לשדת מצווה, אתה צריך עכשיו לשתות את עצמך,

אז הגבאים בעצמם בדרך כלל דואגים להביא עכשיו אוכל.

עכשיו, בעיה ולא מספיק האוכל, אדם צריך להיות חכם. בגלל שעכשיו אמרתי ההלכה,

שבן אדם בא לסיום מסכת בבוקר,

מישהו רוצה להתפטר, הוא חייב לאכול כזית או לשתות רביעית,

אז בגלל ההלכה הזו,

דע לך כלל, תהיה רגוע, תביא את שתי העוגיות האלה,

הבוטנים האלה, לא חייבים דווקא מזונות, המהודר ביותר בסיטואציה ומסכת, אם רגילים,

אדם שרגיל, אז עשה לחם, זה המהודר ביותר.

אבל אפשר גם מזונות ואפשר גם שאר דברים,

העיקר שתאכל במאכלים כזית ובמשקים רביעית,

או כזית או רביעית, כן? לא חייבים גם כזית וגם רביעית,

או שתשתה מים,

קולה או מיץ או מה שלא יהיה שם רביעית,

או שתאכל משהו כזית.

ואם אתה יודע שיש מחסור שם, מחסור באוכל, מחסור במזון,

תביא מהבית. זה הרעש, כל הבכורות צריכים לדעת את זה, וגם מי שבא לפטור את הבן שלו,

הוא רוצה גם לפטור מדין הדין שהוא רוצה לפטור. גם,

אתה הרי היית צריך להתנות במקום הבן שלך, כמו שכתב בית יוסף.

הבית יוסף מביא שם עיני ותף עיני אלף את המנהג,

שבן בכור ראה במתענה בשבילו.

הבן הבכור ראה בצרדנים של הבן הבכור. אם זה בת בכורה, אז דת מרן שלו,

גם הרמב״ם, פשטות ככה, גם הרמב״ם לומד שלו.

האחרונים אמרו שטוב ככה להיעדר, להביא אוכל מהסיום לבת.

זה רק מראה שזה לא על ההלכה,

כי באמת מי שצריך להיפטר עכשיו והושרשנו,

שלא יעזור להביא אוכל הביתה. צריך לאכול במקום המצווה,

לא יעזור להביא אוכל הביתה.

מה כן יעזור? להביא אוכל מהבית.

אתה מביא איתך בבוקר אוכל מהבית, ואז הוא עושה את הסיום.

לא צריך עכשיו, לא נעים, ככה לקפוץ בשולחנות ולקחת,

אלא אפשר לקחת והכל בסדר גמור, אתה לוקח משלך,

אתה הבאת אוכל לסעודת מצווה,

ואתה אוכל את האוכל לסעודת מצווה,

והכל בסדר גמור. ואז אדם המשטר בעניין של הסיום מסכת.

זה פחות או יותר הדברים של הסיום מסכת. יש מחלוקת מפורסמת, שתי מחלוקות בין עלייה רבה לבין של הקורבן נתנאל, בשם הקורבן נתנאל.

החזון יש אמר שאפשר לסיים את כל מסכת ברוכות בשעה.

אז הרב חיים רבי אמר לנו שזה לא ייתכן בקריאה, רק לקרוא זה לוקח יותר.

החזון יש התכוון, הכוונה בעיון, עם מדפים.

ככה, זה מה שהחזון יש התכוון.

בעיון עם מדפים אפשר לעשות את זה, זה כן, אין בעיה.

עיון זה גם נחשב דבר גדול.

אבל ככה היה.

אפשר ככה ללמוד, אדם לוקח את הדברים בעיון, לוקח את הדברים, צריך להוציא את המשפתיים שלו, עושות סיום מסכת, ודאי צריך להוציא משפתיים.

צריך גם שתהיה הבנה.

ברוב הספרים שעושים סיום מסכת צריך שתהיה הבנה.

הסכמת האחרונים של ספר הזוהר,

אפשר לעשות עליו סיום מסכת. בחזון הוודאי הוא כותב שאפשר לעשות גם סיום מסכת על משנאות.

אם אדם קרא משנאות עם רבנו ודרבו ודונורא וקצת מעיקרי תוספות יום טוב,

גם על זה יכול לעשות סיום מסכת,

אבל שם בהערות למטה הוא כותב שלא כדאי לסמוך על זה לסיום מסכת, וגם למעלה הוא מביא,

שלא כדאי לסמוך על זה לסיום מסכת גם לפתור אחרים,

אלא רק הבכור לפתור את עצמו. זאת אומרת, סיום מסכת גמרא,

אפילו בלי רשי, אתה מבין את הגמרא, אבל טוב,

הגמרא היא הבנה ברורה, לא צריך עכשיו להבין אם מפרשים וככה לעומק,

אלא הבנה ברורה, הבנה בהירה, הבנה טובה,

סיימנו את הגמרא, אתה בסדר גמור. אתה יכול לפתור את עצמך, ולפתור אחרים מהתענית זה בסדר.

סיום משניות,

סיום זוהר, פסקי תשיבות דן גם לגבי שאר ספרים. אדם סיים כרך בשולחן ערוך,

אדם יורה דעה חלק ג',

יורה דעה חלק ב',

אדם סיים, רוצה לעשות סיום. גם זה אומר,

לפתור את עצמו יכול, אבל לפתור את האחרים לא כדאי. סיומים שהם לא קלאסיים, לא גמרא או סיום מה שכתוב במפורש,

שהיה לי מסכתא שזו לא מסכת,

אז זה מועיל לפתור את עצמו, אבל לא מועיל לפתור את האחרים. סיום תנ״ך זה טוב. סיום תנ״ך גם, הוא אומר. גם אחד מהקפדה לספרים גם אומר שזה טוב.

לעצמו ולא לאחרים.

הקלאסי, כמו שמעתי, זה רק הגמרא.

הגמרא זה הקלאסי.

בסדר? אז זה פחות או יותר היסודות. עכשיו, אליהו רבם מחמיר, הוא אומר,

שאין דבר כזה להתקשר לבן אדם, תשמע, תעשה לי סיום מסכת.

לא פה עכשיו בהזמנה סיום מסכת. אין דבר כזה.

מה, אבל אני יכול עכשיו לעשות צ'יק צ'אק?

אז יש את הפטור הזה.

אבל נכוון במפורש,

אני עתיד לסיים מסכת בי״ד בניסן,

אומר אליהו רבא, מה פתאום זה לא טוב. כך אומר אליהו רבא.

והקורבן נתנאל חולק.

הבן של הקורבן נתנאל מביא בשם הקורבן נתנאל, מה פתאום שבא שלי חולק?

אבא שלי אומר,

אפילו שזה סיום מסכת, שהוא בא לפתור אחרים,

אפשר, ודאי, שבעיקר הדין זו גם שמחה. האדם שמחלק את הלימוד,

זו גם שמחה, ודאי שאפשר לרוץ מזה, ואין בזה שום בעיה.

זו מחלוקת ראשונה שישנה בין הקורבן נתנאל לבין אליהו רבא. אליהו רבא טוען,

אסור למהר ולהקדים ולאחר, או למהר או לעט. אדם רבי רגיל להרביץ

ארבע דפים ביום. אני קראתי אבריך שלא יושן עד שהיה מרביץ שבע דפים ביום.

רב חיים גינבסקי כל בוקר בשעת תשע,

אחרי שבע דפי גמרא ראשית תוספות. כל בוקר בשעה תשע,

אחרי שבע דפי גמרא ראשית תוספות. כשיש שנה מעוברת, וככה הוא עושה את השס כל שנה, כשיש שנה מעוברת, יש חודש מיותר.

אז מה הוא עושה? הוא כותב ספר. ידוע, זה מקובל, ככה הרב חיים כינס לי.

כל שנה הוא עושה את הסיום, ירושלמי, בבלי וכו',

אתם צריכים לראות באיזו אדישות הוא עושה את זה, כאילו, מה קרה פה?

רמב״ם גם. רמב״ם גם, טור.

יש היום, יודעים לסיים מסכת, אז אתה יודע, להביא חידושים קצת מהבן יולידה,

להביא חידושים מכאן, מה שהוא שמע מהרב האור, מהרב האור קצת חידושים, תופס איזה עשרים דקות לאנשים, לא משחרר.

סיים מסרט, עשה עסק.

אף אחד ככה אומר, נו, תנו להם קצת עוגיות, נביא את העוגיות ככה,

נתנו קצת לדאוף את העוגיות, תפנו את העניינים.

הוא רוצה להמשיך הלאה, חבל, הכל דקה שלו, יפה לפלאים.

בקיצור,

זו מחלוקת ראשונה בין אלא הרבה לקורבן נתנאל. יש עוד מחלוקת בין אלא הרבה לקורבן נתנאל.

אדם שלא רגיל לעשות סעודה, אדם שאין לו כסף, בדרך כלל לא עושה סעודה. בסדר, אין לו כסף.

מותר או לא, אליהו רבה טוען,

אפילו אם אתה לא רגיל לעשות סעודה,

אם אתה לא רגיל, אסור לך לפתור.

והקורבן נתנאל או לא, גם אם אתה לא רגיל,

זה מצווה.

מצווה פותר, ויש את המחלוקות שיש דם. עוד דבר שצריך לדעת בערב פסח,

לא לאכול מצות. כתוב בירושלמי, במי זה התוספות?

גם ברמב״ם זה כתוב במפורש,

כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בא על ארוסתו בבית חביב. אדם שאוכל מצה בערב פסח, ביום שני בבוקר,

זו מחלוקת לפוסקים, יש בן-איש חי, שהבן-איש חי מחמיר כבר מהלילה.

כן? כבר מהלילה אומר הבן-איש חי לא לאכול. יש כנסת הגדולה שמחמיר כבר מראש חודש. יש פסקי תשובות בשם האחרונים 30 יום לפני זה.

כן? יש בזה מחלוקת בדברים.

אבל כתוב גם בירושלמי במפורש שלא אוכלים מצה בערב פסח.

הקלאסי, אנחנו פוסקים על ההלכה כמו הריף שהפשטות בריף זה מהבוקר.

ובגלל שיש דעת הרזה, שהרזה טוען שזה משעה שאסור לאכול חמץ.

הרזה טוען, החמץ והמצה הוגשו.

מתי אסור לי לאכול מצה בערב פסח?

מתי, שאסור לי לאכול חמץ?

ברגע שאסור לי לאכול חמץ בערב פסח,

דהיינו כבר מה שחכמים קבעו לנו כבר בגמרא בכל שעה,

כבר בשעה רביעית אנחנו כבר לא אוכלים.

רק אז מתחיל האיסור של החמץ.

ויש טוענים ברזה שעה שישית, זאת אומרת רק בשעה שישית מהנצח אמה או מעלות השחר, לפי המחלוקת,

רק בשעה שישית, רק אז נאסר לאכול מצה.

זאת אומרת, יש שלוש שיטות.

יש שיטה אחת של הרמב״ם, שהוא אומר לילה ויום,

דהיינו האיסור מתחיל ביום ראשון בלילה. אסור לאכול מצה מיום ראשון בלילה עד כניסת החג, זה הרמב״ם.

הסברה האמצעית היא סברה של הריף שזה מהבוקר,

וככה פשטות גם ברמב״ם.

הסברה השלישית הקיצונית זה מהצהריים, לדעת הרזה רק מהצהריים. אז אנחנו הולכים אחרי סברה אמצעית,

ככה אנחנו פוסקים,

שביל האמצע, שביל הזהב,

כמו שמבואר בפוסקים, אז לכן ההלכה היא פשוטה.

גם ברמה, ככה משמעת פשטות, ברמה כתוב במפורש,

שבערב פסח, דהיינו בבוקר, יום שני הקרוב, בעזר השם שיבוא עלינו,

בעזר השם, יום שני לא אוכלים מצות.

מי לא אוכל מצות? המבוגרים ודאי שלא אוכלים מצות.

מה הדין לגבי הילדים? אז כתוב ברמה שאם זה ילד שהגיע לחינוך, אז ודאי שאי אפשר להביא לו מצה.

אפילו שזו קצת בעיה, אם ניתן לילדים לאכול, אין חמץ ולא מצה.

אנחנו כאן נמצאים קצת בדילמה.

אבל לא משנה, אומר הרמה, אם זה ילד שהגיע לחינוך,

אי אפשר לתת לו מצה. ומסביר המשנה ברורה שם במקום. למה?

הרי כל העניין של הלילה זה אביגת למנחה.

כל העניין של הלילה זה אביגת למנחה ביום לאמור.

עכשיו, מה זה?

בעבור זה, לא אמרתי אלא בעבור שמצה ומרור מונחים לפניך.

סליחה, עד עכשיו הילד צבא עכשיו עם מצות והכול.

מה זה בעבור זה? איזה חידוש?

צריך שלילד יהיה איזה חידוש ניכר, חידוש מסוים.

אם אין לילד החידוש הזה, החידוש ניכר וחידוש מסוים, אז אנחנו בבעיה.

לכן, אומר המשנה ברורה על דרך הרמה ומסביר את הרמה,

לא אסור, זאת אומרת, דהיינו, אסור באופן מוחלט לתת לילד מצה. ילד שהגיע לחינוך יודע לספר בציאת מצרים. פה זה כבר לא קשור בין כבר שיט, כבר שבע, מה שכתוב בפוסקים במחלוקת.

כמה זה קשור תכלס? הילד מבין לפי החריפות של הילד,

מבין בציאת מצרים, יודע מה לך בציאת מצרים,

פחות או יותר את הרעיון, את המהות, הוא קולט? מצוין. לא קולט, מה הדין ילד קטן שלא הגיע לחינוך?

ילד עכשיו קטנצ'יק,

ילד בן שלוש,

ארבע, הוא לא יודע ביצע את מצרים.

רוצים עכשיו להביא לו מצה, שזה הכי קל עכשיו להביא בערב פסח, אין הרבה מה לאכול.

עכשיו רוצים להביא מצה, טוב או לא טוב?

אז אם זה ספרדים, דעת מרן השולחן ערור שאפשר להקל במצה עשירה.

דעת מרן השולחן ערור שממאי פירות לא מחמיצים, אז אפשר להקל במצה עשירה.

אבל האשכנזים שמחמירים במצה עשירה, ראיתנו לילד.

אז הרמה,

המשיטה ברורה מביא שאם זה לא יגיע לחינוך, הוא אמר במשיטה ברורה שאפשר להקל בזה.

באחרונים ראיתי בחסון עובדיה שהוא מביא בשם תרומת הדשן. זה תלוי במחוקת הפוסקים, מותר לספוט לקטן איסור דרבנן בידיים מולו.

יש שולחן ערוך בסימן שמ״ג במי שרמב״ד יעשה מחלוקת בין הרמב״ם לרשב״ם.

האם איסור, מותר לי להכיל את הילד קטן איסור בידיים? ילד קטן שלא יגיע לחינוך,

אני רוצה לתת לו איסור בידיים.

הגמרא אומרת אם אני רואה שם קטן אוכל לבלות רפות בית דין לא מצווים להפרישו. אתה לא חייב, יכול לאכול. לבלה, אתה רואה קטן אוכל לבלות, לא חייב להפריש אותו.

לא אוהב להפריש, אבל לתת בידיים אסור.

יפה, יש מחלוקת בין הרמב״ם לרשב״ם.

האם לתת בידיים,

מה שאסור לתת בידיים זה גם איסור דרבנן או רק באיסור דאורייתא? הרמב״ם טוען גם באיסור דרבנן. ולכן פוסק השולחן ערוך.

הרשב״ה טוען שלא שהכל האיסור הזה רק באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דאורייתא דאורייתא מותר.

זאת אומרת לתת לילד קטן בידיים איסור דאורייתא אסור לכל עלמא זו ספייא זו גמרא

לתת לילד קטן איסור דרבנן בידיים פי הרמב״ם אסור וכן פסק מה עם ש״ם ג׳ ברכות שבת

ולפי הרשב״א זה מותר, רשמייצא ראשון, נדבר על זה, רשמייצא א',

נדבר על זה באריכות, יש שם עוד מחלוקת של הרמב״ם והרשב״א.

זה המחלוקת שיש בין הרמב״ם לרשב״א.

האם כאן לכאורה, זה גם

כל האוכל במצב ערב פסח,

כאילו בא לאכוסתו בתחמיו, זה לא איסור דה רייטא, בוודאי, איסור דה רבנן.

זה עניין של

הנהגה דה רבנן.

לא מתאים שבן אדם עכשיו,

אתה עומד להתחתן עם הכלה, וכבר לפני זה הבן אדם כבר רוצה להיות איתה, זה לא מתאים,

אז לכן כאן אותו דבר עם המצע.

לא יפה, תחכה ללילה, אבל זה גזירה דה רבנן, זה לא דה רייטא. לפי הרשב״א, ודאי מותר.

מותר לספוט, ילד קטן איסור דה רבנן ודאי,

מותר עבודה לפי הרשב״א.

אבל לפי הרמב״ם לכאורה יהיה אסור.

דרך אגב, יש עוד מחלוקת מסתובת מזה, יש תשובה של הרב בביאמר חלק ו'.

הרב יובר חלק ו' כותב שמכאן אפשר ללמוד בצירוף הרשב״א הזה, אף על פי שאנחנו במרן השורה נוח, פסק כמו הרמב״ם, שאפילו בין רבנן אסור,

אם ילד קטן עכשיו, בגיל שש, אפילו שבע,

אכל בשר לפני שעה.

רוצה עכשיו הילד הקטן הזה, רוצה עכשיו לאכול חלב.

אחרי שעה, מותר או לא, אז הרב עשה ספק ספקה.

ספק,

הלכה כמו הפוסקים שאומרים שמותר ודאי, לאכול בשר חלב מיד,

וספק כמו הרשב״ם, שהרשב״ם אומר מותר לספוט את הרמב״ם בידיים. הלכה למעשה אפשר לספוך בעל המגן אברהם גם.

פה אצלנו, במדינון שלנו, נחזור לעניין שלנו, נעזור עכשיו בשר בחלב.

נחזור לעניין שלנו.

בעניין שלנו לכאורה זה איסור דה רבנן,

מצה לילד קטן אני מביא לו,

סופל לו בידיים, מצה.

לפי הרשב״ם מותר, אבל השורה נוחפשה כמו הרמב״ם, זה אסור.

תשובה גם פה מותר.

על-פי מגן אברהם יש שתי מגורות. יש מגן אברהם בסיבה מקובה במלכות תפילה.

אומר רב מגן אברהם מותר לתת לילד קטן לאכול לפני התפילה.

הרי אסור לאכול לפני התפילה, הרי כתוב בגמרא בי״ד בברכות.

לא תאכלו על הדמים,

איך אתה אוכל לפני שבאת להתפעל על הדם שלך? אי אפשר לאכול.

יש שם שתי דרגות, יש עוד דאג בגמרא, הגמרא אומרת,

כתוב בגמרא אותי, שלחת אחרי גביך.

אל תקרה גביך אלא גאיך.

אסור. איך אפשר לתת לילד קטן עכשיו? תשובה פשוטה.

אפשר לתת לילד קטן, כי אומר רב מגן אברהם,

כל דבר שהוא לא אסור בחפצה,

זה על-פי תוספות בכמה מקומות,

בחולין וגם בגיטין,

כל דבר שהוא לא אסור בחפצה הוא מותר,

הוא צדדי.

עכשיו, האוכל הזה הוא כשר, אין בעיה איתו.

רק היום, עכשיו אני בפני התפילה.

גם יש עוד מגן אברהם בראשי א', לגבי שמותר לאכול לאת קטן לתת לחולפי קידוש.

מה, אתה יכול לתת לילד קטן לחולף לפני קידוש? כן, אבל אסור לחולף לפני קידוש.

ברמב״ם כתוב במפורש הזה, על-פי גמרא במסכת בשרים דף ז',

שאסור לרואה לפני קידוש. התשובה פה אפשר. למה?

ילד קטן, אז אסור לספות לו בידיים. איסור. כאן זה לא איסור.

זה היום.

זה היום גורם. זה לא איסור בידיים.

יש פה איזה יום שהוא משפיע.

זה הנקודה של רב מפסח. יש בחוק גדולה בפוסקים, מה עושים

בבתי חולים?

מה עושים בכל מיני מחנות צבאיים? מה עושים? אז הגרש ישראלי כתב תשובה בירכון ארשת.

או ארשת, לא יודע, שם הוא כותב,

הוא אומר שוודאי יהיה מותר.

מה הסברה שיהיה מותר? כי הסברה שאסור לאכול מצה בערב פסח,

אתה עוד מעט אוכל את המצה הזאת בלילה.

עוד מעט אתה צריך לצאת ידי חובת המצה בלילה.

אתה צריך לצאת ידי חובת המצה של המצה בלילה. מה אתה אוכל עכשיו?

חכה ללילה.

זה ככה כתוב בגמרא.

זו לכאורה הבנה פשוטה בגמרא, וככה הבינו באמת הרבה פוסקים.

זאת אומרת,

מצווה יוצא ידי חובה, אל תאכל עכשיו, תצא ידי חובה בלילה.

לכאורה, מכאן אפשר ללמוד,

ויש גם כזה ריבש, תכף אני אסביר אותו.

מה שיוצאים בלילה אסור לאכול ביום.

מצה שלא יוצאים בלילה,

מצה שלא יוצאים בלילה בלילה,

מותר לאכול ביום.

אז אם זה באמת אומר הריבש במפורש, אומר הריבש,

מצה שלא יוצאים בידי חובה,

דהיינו, אם עכשיו אני אקח עכשיו מצה והיינו עושה לא לשים מצוות מצה, אני שומר מכבי עץ,

אבל לא לשים מצוות מצה, מותר או לא,

יהיה מותר או לא, יש פה איזה מחלוקת.

האם הדבר, זאת אומרת, דהיינו.

במצה כזאת יוצאים מאידך רובה בלילה או לא.

אם זה מצה של סתם עשה אותה ישראל, יש מאירי. מאירי אומר,

גם מצה שלא נעשתה לשמה במפורש,

אומר מאירי, סתם יהודי שעושה מצה, הוא עושה את זה לשמה.

כך אומר מאירי.

אבל בוא נגיד, עכשיו בן אדם עושה את המצע מפורש, שלא לשמה. בית חולים עושה ארגון,

עושים מצעות מפורש לערב פסח, כי לא רוצים שהחמץ שמתפזר בערב פסח באה בבית חולים,

ואז יהיה קשה להוציא אותו,

והוא עניין במחנות הצבאיים, שמי ישמע לך וכו', יהיה קשה להוציא,

מצע נטו לא לשמה.

תשמע לזה מחלוקת.

אז על פי הריבה, מדי זה מותר? הריבה שאומר סברה,

מה שיוציא מן החובה נאסר. ופה לא יוציא מן החובה,

אתה עושה במפורש לא לשם מצע, אז אפשר לאכול.

אבל המרשע, המרשע כותב, על-פי תוספות, המרשע כותב

שזה אסור. אומר המרשע, תם מצע.

המרשע, יש לו איזה חשבון שם.

פתוספות, לגבי מצע שאירע, המרשע שמביא חשבון, לא נעריך בזה עכשיו. המרשע עושה חשבון, ואומר המרשע,

שלכאורה האיסור במצע הוא טעם.

אז הוא אומר המרשע, לא משנה לי אם יוצא מן החובה או לא, זה בהסכמת המרשע, הוא אפילו לא ממש מה זה ברור במרשע,

אבל ככה זה יוצא.

אומר המרשה, בגלל שהטעם הוא אותו טעם,

זה אותו טעם של מצה, זה אותו טעם,

לכן הוא אומר, המרשה אסור, אפילו שזה לא יוצא מן החובה.

אפילו טעם,

אתה טוען טעם,

לא יפה ליטום טעם מצה לפני שאתה אוכל בלילה. כך טוען המרשה, זה המרשה.

אבל מעשה הריבוש עולק עליו. הריבוש אומר, היסוד הוא פשוט. יוצאים מן החובה, או לא יוצאים מן החובה. יוצאים מן החובה,

אסור לאכול ביום. לא יוצאים מן החובה, מותר לאכול ביום.

ולכן הרב עובדיה שמח על זה בשתי ידיים.

והוא מבין גם שהרב ז'ולדי, גם הרב של ירושלים,

הוא גם שמח על זה בזמנו ואמר שיהיה מותר הדבר הזה, הפסק הזה מותר ואין בעיה. אגרש ישראלי, סליחה, הוא אסר.

אגרש ישראלי, שהנקדם לי בהתחלה,

הוא כתב לאסור בזה. הוא אמר שזה אסור כי היו לו טענות

שגם שלא עושים נשמע יוצאים מתחובה, ככה הוא רוצה להגיד.

גם שלא עושים נשמע יוצאים מתחובה.

הרב שם יש לו איזה ויכוח איתו שמה,

והרב אומר, גם אחרי כל הוויכוח הזה, תכלס, על-פי אמירי, שאמירי כביכול מסייע להגרש ישראלי,

בכל אופן, גם אחרי אמירי הזה נעשה מצות מיוחדות, לא נשמע.

מה העניין הזה הגרש הישראלי?

הרב משאש, פשוט שמש ומגן,

הוא כתב קצת אחרת. הוא אומר שמהרמב״ם

משהו מה שצריך שיהיה היכר לאכילת הלילה.

צריך שיהיה היכר לאכילת הלילה.

וכאן אין היכר לאכילת הלילה. אין היכר.

לקחת את המצעה,

אתה אוכל לאכול מצעה. לא משנה עכשיו, הרב משאש טוען.

לא משנה עכשיו, ברמב״ם יוצאים מדי חובה, לא יוצאים מדי חובה.

אתה רואה שאתה אוכל מצע, איזה היכר יהיה לך ללילה. כך טוען הרב משאש.

אז הרב עובדיה טוען עליו,

אז אם כן גם מצע עשירה אין היכר.

כן, אני אומר לכם פשוט במהירות מה יוצא משם.

כן, יש לזה קצת אריכות שם.

הרב משאש טוען,

לא יהיה היכר. הרב עובדיה אומר, למה? אז אם כן, אם לא יהיה היכר,

אז גם לפי הרמב״ם יהיה אסור לאכול מצה עשירה, כי גם מצה עשירה דומה למצה, ולא יהיה לי הכר.

כן, לכאורה, פה יש קצת להעיר, לכאורה, יש הבדל בין מצה עשירה,

אפילו שלא כזה הבדל בצורה, קצת יותר צהובה.

אבל בטעם, מרגישים קצת טעם, אני לא כזה בקיא, אבל מרגישים לכאורה אולי להצדיק, אני לא מכניס את עצמי בין כרישים,

אבל אולי להצדיק, אבל הרב עבדיה טוען, חולק על הרמב״ם שאש. הרמב״ם שאש טוען,

בגלל שצריך שיהכיר גם ארבע שש מהסוף בעצמו, הוא אמר שלמעשה צריך להקל בזה,

אבל הוא הקל בזה גם מאוד סברה, לסמוך על שיטת הרזה,

שהרזה טוען שהאיסור חל רק בצהריים, ולכן ארבע שש היתה להם לאכול בבוקר.

הרב עובדיה אומר, כן, בבוקר, אבל מה נעשה עם הצהריים?

מה הם אכלו בצהריים? בצהריים הם לא ישבו לנו,

ואז יכניסו את המצה הזאת. עדיף שיכניסו את המצה הזאת, כך טוען הרב עובדיה.

אז עוד מעט אני אסכם.

מצה שלא לשמה,

האם מותר לאכול בערב פסח,

מחנות צבאיים, בתי-חולים ומקומות כאלה.

אם אפשר לשבור את המצות ולטגן אותן, אז יהיה מצה עשירה לכולי עלמא, וזה מותר, אין שום בעיה לספרדים,

חופשי לאכול בערב פסח, מותר.

אבל אם זה לא מצה עשירה, מצה קלאסית רק היא נעשתה,

לא לשמה, מותר או לא,

לפי הרב ג'ולטי ולפי הרב עובדיה זה מותר.

לפי הרב משש הדבר הזה הוא אסור,

מחצות ואילך, הכוונה משעה שישית ואילך.

הם נחלקו בטעם, למה זה מותר, אבל תכלס שתיהם יתירו את זה,

רק שאחרי זה הרב עובדיה מתיר במשך כל היום, והרב משעש מתיר לך רק עדש השישית.

טוב, זה פחות או יותר פני הדברים שיצאו לגבי ערב פסח.

אני רוצה כבר הלאה לעבור לסדר הלילה.

בלילה ידוע שבסדר הלילה

קדש שולחן, אסקפסיה חץ, כל הדברים האלה כולם מכירים. אני אשתדל לגעת בכמה נקודות

לפי הזמן בעזר השם יתברך. קדש,

כתוב בשולחנו ארוך בסימן דפן ב' יהיה שולחנו ארוך בעוד יום שיוכל לקדש מיד. הגבורה אומרת, אמר רבי עקיבא, מימיי לא הייתי מעמידי בית המדרש.

כן? מימיי לא דפקתי לשולחן, אמרתי, יאללה, רבי חנניה.

שמעתי פעם אחד הרבנים אומר,

יש אנשים מיוחדים שרבי חנניה משעמם ידבע אותם.

זמן זה זמן. למה בזמן זה לא בא בהתחלה, בזמן בסדר, בשיעור? לא, זמן זה זמן. אבא שלי לימד אותי, יגיד לך, זמן זה זמן.

אין מה לעשות, זמן זה זמן. אבל למה בהתחלה זה לא זמן זה לא זמן? טוב, בקיצור, רבי חנניה אומר שיש אנשים מיוחדים

שרבי חנניה משעמם ידבע פחד, יש לנו פחד לסגור את השיעור, כמובן להגיד, די, נגמר, רבי חנניה יש אנשים, לא, הוא צריך ללכת, צריך לבוא לכאן, ואפילו לפעמים יכול להיות שהוא מדבר אחרי זה,

אבל יש אנשים מיוחדים שרבי חנניה משעמם ידבע,

הוא תובע אותם במיוחד לשמיים, זו מחלקה מיוחדת של רבי חנניה משע.

עמי עקיבא אמר, אני התמחדתי עוד במחלקה הזאת. לא רוצה להתקרב לשם, השם ישמור. לא רוצה להתקרב. לא מתקרב. הרי כל מילה של תורה, עולמות.

לכן אומר רבי עקיבא, מימי לא הייתי מעמיד בבית המדרש. חוץ משני דברים, ערב פסח

וערב יום הכיפורים. ערב יום הכיפורים, כי יש מצוות אכילה.

כמו שכתוב בגמרא, בראש השנה, וגם כתוב את זה במשנה ברורה,

על פי השולחן ערבי הלכות יום הכיפורים, סימן תר״ב, תר״ג שם.

שם כתוב שיש מצווה לאכול. אז לכן, בגלל שיש מצווה לאכול, אז כן, ברוך השם, מסדרים את זה ומביאים אוכל לבית המדרש ואוכלים כל ערב יום כיפור,

גם מי שלומד מצוין.

לומד ואוכל גם יחד בבת אחת, אפשר לצמצם. זה אחד.

ועוד אחד, ערב פסח.

למה? כדי שהתינוקות לא ישנו. כל עניין הסדר מוקדם שהתינוקות לא ישנו. אז פה, לכאורה,

כאן אנחנו קצת בבעיה. יש, במראיין כתב, אבל לא יקדש עד שתרשך. זאת אומרת, נכון שיש לי לה להקדים, לעשות הכול מוקדם,

אבל לא לעשות קידוש עד שתרשך.

אז יש סבר צוף דבש, ככה הוא כותב, הוא אומר, שלדעת משולחן ערוך,

שזה לאו דווקא עד שתרשך. הכוונה היא שמתקרב להחשיך.

מתקרב להחשיך. אז הוא טוען שלא חייבים לקדש דווקא מצד הכוכבים.

הוא טוען שצריך יכול לקדש כבר לפני זה קצת, שתרשך לאו דווקא, הוא מגרם בכמה מקומות,

שתרשך לאו דווקא.

הרב בחזון עמדיה חולק עליו ואומר, מה פתאום, שתרשך בשכונו ערוסק בפשוטו,

צריך שיהיה לילה.

בשתבר ראה גם, בשתבר ראה דיברנו עליו שבוע שעבר גם, שהקדמתי אותו, אני לא יודע איך הסתהפתי עליו,

שבוע שעבר דיברתי על איך פסח בגלל יצאת המלאכה, אבל זכור שהסתהפתי עליו, ועמדתי לכם, המשנה ברורה אומר,

למה חייב לעשות האגדה בלילה, את המצווה של הלילה, בלילה דווקא?

כי הפסח הוא כשלמה, המצה הוא כשלפסח.

ובגלל שכתוב על מצות ומורים יאכלו, יש היקש, לכן צריך הכל שיהיה בלילה, כי הפסח אינו נאכל,

אלא התרצות ואינו נאכל אלא בלילה.

אז בגלל שזה בלילה, אז גם פה זה בלילה.

זה המשנה ברורה, ככה טוען שזה הטעם של המשנה ברורה, אבל ברב צבוד ושאומר לו, לאו דווקא אפשר להטריד את הקידוש לפני,

אין בעיה, גם הוא מודה שרק הקידוש לפני,

אבל בדיעבד.

אבל לגבי המגיד ולגבי אכילת מצה, הרי כתוב בפרי חדש ועוד שאפילו בין השמשות לא יצא.

בגלל שזה ספק דאורייתא,

ספק יצאתי לחובת מצה או לא,

בין השמשות, ספק יום, ספק לילה.

זאת אומרת, אם זה יום לא יצאת,

ספק דאורייתא,

ספק דאורייתא רומה. לכן אנחנו חוזרים כמובן בלי ברכה,

בגלל שהברכות הן מדרבננה וספק ברכות להקל.

אבל אפילו אם אדם מצה, אכל בבין השמשות, לא לפני זה, שתחשך

מתקרב להחשיך, אלא בין השמשות,

שבין השמשות זה קרוב מאוד להיות לילה. אפילו אחי לא יוצאים ידי חובה, צריך לחזור עוד פעם לזה. אז עד כדי כך

שוודאי שהמגיד, אנחנו נאמר שחייב לעשות בלילה.

המגיד

לא אמרתי אלא בעבור שמצה ומרור ומולכים לפניך,

והמצה וגשה לפסח כמו שהקדמנו.

הוקדם לפסח, זה רק לילה.

לכן ודאי, גם עצום דבש הוא כהן בדעת מראה לגבי הקידוש,

הוא טוען שאת הקידוש ניתן לעשות ביום.

במשתב רואה הוא חולק על זה, במשתב רואה הוא אומר, בקידוש יש כוס ראשונה,

וכוס ראשונה היא אחת מארבע הכוסות.

בגלל שהיא אחת מארבע הכוסות, אתה לא יכול לעשות את הקידוש שלה, כך טוען המשתב רואה.

אבל הוא אומר, לא, אפשר, קידוש אפשר.

נכון שזה חלק מארבע הכוסות, כנראה הוא בגלל שהוא טוען שהארבע הכוסות זה רבנן, אני אדבר על זה עוד מעט.

אבל ככה הוא טוען. אז בכל מקרה בין הצוף דבש למשתב רואה,

אם יוצא או לא יוצא. משתב רואה טוען לא יוצא, עצוב דבש טוען יוצא.

בחסדון עבדיה הוא מביא ספר שנקרא מועדים בהלכה, שהוא כותב שלא יוצא לדחובה. גם פשוט כמו עצוב דבש, עצוב דבש הוא מה שיוצא,

והמועדים בהלכה חולק עליו, כמו במשתב רואה. הוא אומר שלא יוצאים לדחובה, משמע אפילו עוד יאבד,

לא יוצאים לדחובה.

עובדיה אומר שזה כן יוצא מבדחובה.

לכאורה הוא לא חשש למשתב רואה שהכוס הראשונה הייתה לפני הזמן,

תוספת שבת.

כן, התוספת שבת היא מכילה לייחלות, שכאילו עכשיו לילה.

ועוד דבר, יש שולחן ערוך ברש״ל ג', רש״ל ב',

לגבי רבי יהודה, שנוגע בפלאגה ומלאכה, שלדעת רבי יהודה זה לילה,

והראש והתוסת ככה פסקולה, לאחר שזה כבר נקרא לילה,

שמאלנוח אמר דויד כמו רבי, דויד כמו רבין,

זה כבר נקרא לילה. זה נקרא לילה, זה נקרא לילה, זה כבר הסיפור, ברוך השם, זה נקרא לילה. לכן

הוא לא רשם שאתה משתעבורה, למה א' אתה כבר בלילה,

נוספת שבת אתה כבר נקרא בלילה, כן, יש לזה כמה דחיות.

ודאי שהוא גם מסכים לזה שיש כמה דחיות, הרי ידוע שזה לא בדיוק לילה.

יש מרן ברסם מרגיש בסעיף ז',

אני עכשיו קיבלתי שבת,

אני עכשיו שכחתי להדיק את האור.

תביא לי את האור. מותר או לא? מותר, בטח שמותר.

למה עבדת בשבת? כן, נכון, מותר גם בהתרחת נדרים, דיברנו על זה גם, אני חושב, כמו הזכרנו את זה. מותר, למה? זה לא בדיוק שבת, זה שבת כזאת בצמצום עליך, זה לא בדיוק שבת. בקיצור, לא משנה, אבל זו טענה אחת. טענה שנייה, על פי הפלג, על פי תוסודי הראש,

שטוענים שהליבא דרבי דא על פרי הפלג זה נקרא לילה, לכן יצא יד החובה. טוב,

נכנסתי להצטרוף את שתי הטעמים, ודאי שאפשר להגיד שלגבי הקידוש יצא יד החובה בדיעבד.

שלגבי הקידוש יצא יד החובה בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי שהקידוש ייעשה בלילה.

יש אחרונים שכתבו שאפילו לא יתפלל לפני הלילה,

כן?

אמר מי שכל הזמן עושים פלאג, עכשיו זה קיץ,

אפילו אחי לא, לא יתפלל לפני הלילה.

אבל פה לא מגמירים את זה,

ההסכמה היא שמי שרוצה להתפלל לפני זה, מצוין. כמו שאמרתי, הרב אדיס,

שאומר שיש כמה תפילות מיוחדות,

לעם ישראל תפילות חזקות,

שאנשים מזלזלים בהן,

לא בגלל שבאמת עם ישראל לא רוצה לזלזל בתפילה, אלא זה פני הדברים, זה תורך הדברים.

אחד מהם זה שבועות בבוקר. שבועות בבוקר ידוע בשם אריזה לה. בן איש חי כותב, התחזק מאוד, להזדרז במוסף,

כי המוסף של השבועות זה הפצצה.

ובמציאות זאת אומרת שהמוסף הכי חלש.

אנשים אחרי הלילה שלהם, אני יודע, אצל החסידים, תולדות אהרון שמעתי, גם פרמשתן אצלנו ראינו מכירת הרצוג.

הם לומדים עד ארבע, הולכים לשאול שעתיים שלוש,

או יותר קצת, ואז קיימים להתפלל, ושם נותנים

תפילה חזקה עם כל הכוחות, זו תפילה מיוחדת.

אבל רוב המקומות שנוהגים להישאר, וגם תולדות אהרון, ככה שמעתי, ישנים אחרי הארבע, יעלות השחר, קריאת שמע,

עולים למידה עד שעתיים שלוש, ואז נותנים תפילה

לעילא ולעילא, כמו שראוי לתפילת מוסף של שבועות. אבל

רוב העם עייפים אחרי הלילה,

וגם אם שחרית מנסים לו קצת להחזיק אחרי זה כבר קריאת התורה גורמת לאנשים שהקריאת התורה תהיה חלומית, רכוף ומרחפה.

כן, וישב מדוכתא, כן, עולה ומגיע,

ומגיע מוסף, בן אדם קשה ולהתעורר נכון, פלא בזריזות, קשה מאוד.

אז זו תפילה אחת, שמרוב שאנשים עייפים בגלל לקיים את הזוהר, אז לא מקיימים את המעלה הגדולה הזאת של הבן איש חיים בשבעי בשם אריסה בשם הזוהר,

שהמוסף הזה של שבועות, דבר גדול. שמעתי שבבית מדרש של הרב אורי מיסטרלסק,

ראיתי את זה בספר של הרב פינקוס,

היו עושים את ברכות התורה,

לא ברכות התורה, אהבת עולם אהבתנו,

כן, אהבת עולם או אהבה רבה, לפי הגרסאות של ארבע שמונה וסימן רב. ז.

כן, אהבת עולם או אהבה רבה,

את הברכה הזאת הם היו עושים איזה שעתיים וחצי,

בשבועות בבוקר, אחרי לילה שלם של לימוד,

אולי הם גם עסוק במחסיד, אם כן, ישנו קצת,

לשמור ולעשות ולקיים אש, אש של תורה. שעתיים וחצי, איך אפשר, אגב, נחזור על זה גם,

נמתח את זה עם הרב אליעזר הקליר, אני לא אצליח לעשות כזה דבר, אבל ככה הם עשו, עוצמות, זה תפילה אחת. לא תפילה אחת, תפילת נעילה, משתם ברורה הוא בורר.

אומר הרב משתם ברורה,

תפילת נעילה, אנשים כבר עייפים בכל היום,

היום עמוס, כי ביום הזה יכפר לכם וכו', אנשים כבר קשה, נכון, נעילה, נעילה.

ברבנו אריזה, גם ראיתי את זה בספר של הרב פינקוס,

בספר אחר, היו ימים נוראים.

הוא מבין שם שיחה על נעילה.

הוא אומר שבנעילה זה ממש כמו הבן של המלך שחלה.

יהיה חולה, הבן של המלך.

חולה, באו כל הרופאים,

הרפואות, רוצים, אולי נעשה משהו, אולי זה.

בן המלך חולה, אין מה לעשות.

בא אחד המומחים,

אמר למלך, יש לי תרופה לא חוזרת ריקה, תרופה קצת קשה.

אמר לה המלך, מה שתגיד, זה הבן שלי, בני יקירים, מחמדני, אני מוכן לעשות מה שתגיד.

אמרנו, צריכים לקחת את הכתר שלך,

לחטות אותו, לקטות אותו טוב טוב טוב טוב, לטחול אותו,

ולתת לו כפית מהכתר שלך.

אמר, בודח, קחו.

לקח את הכתר שלו, תחנו את הכתר שלו,

אבל הם באים, מרוב שהבן של המלך כבר חולה,

אין לו כוח לפתוח את הפה.

לא מצליחים, צריך לפתוח.

הבן של המלך עד כדי כך כבר אני החולה שאין לו כוח ללעוס לפתוח את הפה.

זאת אומרת, המלוך אומר, אני עשיתי את הכתר שלי טחנתי, מה אני יכול לעשות?

אומר הרב פינקוס,

בשעת נעילה מתגלים כאלה אורות

שהקדוש ברוך הוא מוריד כבר את כל ההילה, את כל ההדר... בואו קחו ממני כבר, תטעמו ממני, בואו קחו קדושה ממני,

מוריד את הכתר שלו כביכול,

אבל אנחנו כבר יפים, כבר אין לנו כוח ללעוס,

מוצאי שמיים, מוצאי החג ברוך השם, אמר שיש הרבה כוחות,

אבל עכשיו היצר עובד שאין כוח, זה כמו הבן המלך שחלה, רק תפתח את הפה,

תפתח את הפה,

תפתח את הפה ותראה תקבל עש שאמרו אותי להם.

בקיצור,

זו עוד תפילה אחת, יש עוד תפילה אחת,

שזו תפילה שגם ככה קשה מאוד לאנשים ככה להתרכז בה וכו' וכו', זו תפילת ליל הסדר, תפילת, זה ידוע ברבנו אריזה לפליג מאוד בשם הבן איש חי,

שהתפילה של הלילה הזה, ליל הסדר, זה לא סתם ניגונים וזה, זו תפילה של כיפור, להביא את החזנים של כיפור לבית הכנסת.

זו תפילה רצינית ביותר, רגע, ראיתי פעם איזה נוסח, ממש, כולם נוראים,

זו תפילה שמעלתה יותר מכל ליל הסדר.

תפילת ערבית של ליל הסדר מעלתה יותר מכל ליל הסדר, פחד פחדים. לכן,

גם פה אנשים מזלזלים, למה? זה בא אחרי שאנחנו כבר, ברוך השם,

עבדים היינו ומשתעבדים,

אנחנו באים אחרי ימים קשים של עבודה וכו',

וזה בא גם לפני ליל הסדר, כולם ממהרים ליל הסדר.

צד אחד באים אחרי עבודה, סנדוויץ', באמצע, באים לכאן. ולכן גם זה התפילה הזאת, היא פה קצת מזומזלת, בגלל, לא בכוונה,

בגלל זה את טבע הדברים. לכן אתה צריך לדעת, זו התפילה, עכשיו אני תופס את התפילה.

נגמר הסיפור, כותב רבי נחמן פרסלב, תפילה לאל חיי,

מה מחיה אותי? תפילה לאל.

החיות שלי זה התפילה לאל. צריך לדעת, הגיעה התפילה, נסגר הסיפור.

מגיעה התורה, נגמר הסיפור, לא משנה מה היה. חסון ישי אומר תמיד,

החום והקור מפריעים לי עד הגמרא. מגיעה הגמרא, לא בניתי כבר כלום, נגמר, די, נגמר. אני כבר פה, זהו, פה יש שם כי היא ביתייה, נגמר הסיפור.

יש מדרש מפורסם, אני רוצה להמשיך בהלכות, אבל אי אפשר לעצור במילים לא אוכל. יש מדרש מפורסם,

שבעקוד שמעוני, שמשה רבנו אמר לאהרון,

לקח אותו לפטירה והורר, אמר לו אהרון, אהרון, מה אתה רואה? הוא לא רואה שום דבר. אהרון, אהרון, מה אתה רואה? לא רואה שום דבר. אהרון, מה אתה רואה?

אמר לו, לא רואה שום דבר.

עד שכבר הגיע הזמן שאהרון כבר נפטר.

עצב את העיניים, אז משה רבנו צועק לו, אומר המדרש, אהרון, אהרון, מה אתה רואה?

אז הוא אומר לו, אני לא יודע מה אני רואה,

אבל הלוואי שהייתי פה קודם, הלוואי שהייתי כן קודם.

אומר הרב פינקוס בשיחה שלו על תורה, הוא אומר

יסוד אדיר, אתה לפעמים שואל בן תורה, תגיד לי, מה אתה קורע את עצמך שמונה, תשע, עשר שעות, 12 שעות, כמו שאתם עשיתם במכתבים 12 שעות במלמוד?

מה יש לך? מה אתה רואה שם?

תשמע, תבוא תלמד, אי אפשר לדאוג אותך. אני לא יודע מה אני רואה, אבל חבל שלא הייתי פה קודם. אתה שואל בעל תשובה שנכנס לישיבה, ואתה אומר, הוא מוקסם,

שמח, היה לו ים בכסף, ועכשיו הבן אדם חי מהיד לפה, מבסוט, מאושר,

תגיד לי, מה קרה? מה אתה רואה?

לא יודע מה אני רואה.

הלוואי שהייתי כאן קודם, חבל שלא באתי לפני זה לתורה, לישיבה. הלוואי שהייתי פה קודם. נחזור לעניין שלנו, בקיצור, בליל פסח.

זה הקידוש, הקידוש עצמו אמרנו,

שאנחנו נתחיל לעשות אותו בלילה, זה מראנה, פשט ופשוט במראנה, הדת הפשוטה במראנה,

שאתה אמורה ככה מסביר, ועוד,

לילה ממש, צד הכוכבים.

הוא כותב, הרב, בחזון המדע שלא צריך לקרות רבנותם, גם לילה שמחמירים רבנותם.

הוא אומר, למה? כי עיקר הלילה שלא ישתויות תינוקות,

אז לכן שלא ישתויות תינוקות, אז יש עניין שלא להחמיר רבנותם.

אפילו שזה שמחמירים רבנותם,

והוא בעצמו בבי יום החלק ב' כתב שיש 30 ראשונים כמו רבנותם,

אבל לא, פה בלילה, בסדר, בגלל הילדים שעישנו,

לא מחמירים את הרבנותם, ולכן עושים את הלילה על עמיר. בסדר גמור יפה מאוד.

זה לגבי הקידוש. הקידוש של הלילה זה לגבי הכוס הראשונה.

כמה מילים לגבי הכוסות. ידוע שבכוסות של ליל הסדר צריך לשתות את הכוסות בהסבה.

הארבע הכוסות האלו זה בחוקת, אם זה בדורת ובדורבאללה. מגן אברהם,

הארבע הכוסות הללו,

ארבע הכוסות הללו

יש בהם לחלוק את הפוסקים אם הם דאורייתא ומתרבנן. דעת המגן אברהם והרב שלמה קלוגר, הם טענו להלכה למעשה,

שארבע הכוסות הן דאורייתא.

ככה טוענים במגן אברהם והרב שלמה קלוגר.

אם אתה דן עכשיו על מדינה ארבע כוסות, ארבע כוסות הן מהתורה.

אפילו שכתוב שתיקנו את זה כנגד השונות גאולה,

זה לאו דווקא תיקנו. זה כמו שהגמרא אומרת,

אסמכו הקרא, מצאו את זה. יש משהו, אסמכו על זה.

זאת אומרת, הם טוענים ומגן אברהם והגש קלוגר טוענים פשוט זה דאורייתא, ארבע כוסות מהתורה.

אבל,

שאגת אריה ועוד פוסקים טוענים מפורש שהדבר הזה הוא לא דאורייתא, הוא רק דרבנן.

אז הלכה למעשה, יש גם ראשונים, הירי שטוען שזה דרבנן,

אז הלכה למעשה

בגלל שהארבע כוסדת דרבנן זה דווקא מן הספק, ספק לא שאתה תודה מסופק, ספק דרבנן לכולא.

כל הדברים האלו, יש גרא מפורסם שאומר שכל דבר שזה מצד פרסום הנס,

לא אומרים בזה ספק דרבנן לכולא. מביא אותם פרי מגדים,

בגלל המשנה ברורה, בהלכות קריאת מגילה וסימן תרפש פט כמדומה, כן תרפש פט,

שאם אדם מסופק עם קריאת המגילה או לא, הוא צריך לחזור או לא, אז אמרנו שכן צריך לחזור. אפילו שתספק דרבנן לכולא,

דבר שהוא יוצא את פרסום הנס, דברי קבלה או פרסום הנס,

צריך לחזור.

יש עוד גרא כזה במקום אחר, גם בדיני חנוכה.

זאת אומרת, אבל כאן גם, גם אם אנחנו נגיד דרבנן אם אדם מסופק בו כוסות, ודאי שיש עניין שלחומה כן יחמיר וישתה, אני אדבר על זה קצת יותר באריכות עוד מעט, אם יש לזה בעיה של מוסיף על הכוסות או לא, לאט לאט.

נקבל ככה שהדברים יהיו מסודרים, שכולם נצא פחות או יותר עם כיוונים,

אני לא אגיד שאני אעבור הכל, כיוונים, מה לצאת.

אז קודם כל זה ארבע כוסות, ארבע כוסות יש לנו מחלוקת,

דאורייתא דרבנן, מגיל אברהם, בגלל שלוגר, טוענים שזה דאורייתא,

אבל השאגת אריהם, וכן פוסקים על פי אימהירי, שזה ראשון מאוד,

שזה דרבנן, וכן הלכה מסויבת. כוסות, ארבע כוסות,

הם לא דאורייתא עם דרבנן, ארבע לשלוש גאולה, והוצאתי וכו' וכו'.

זה ארבע כוסות.

למה אין ברכה מיוחדת על ארבע כוסות?

אז ראיתי חבורה בספר של החזון לבדיה.

למה אין ברכה מיוחדת על ארבע כוסות?

למה לאשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך לשתות ארבע כוסות? למה אין ברכה?

אז יש טעמים יפים. טעם אחד של הראוון, חזק.

הוא אומר, הראוון, הוא אומר, טוב, זה פשוט. הוא אומר, שים לב, הרי איך נברך?

מה נברך? נברך על הכוסות?

הרי הכוס הראשונה, אני מצווה עליהם דין קידוש.

הכוס הראשונה, אני מצווה עליהם דין קידוש, איך אני אברך?

לאשר קידשם ואתם ציוונו ארבע כוסות? מה פתאום?

הכוס הראשונה זה לא בגלל ארבע כוסות, זה לא קשורה רק לארבע כוסות.

אתה מצווה ועומד על הקידוש, אז אי אפשר. טוב, אז אני מדבר על שלוש. לא, שלוש זה לא התקנה.

לברך על ארבע אי אפשר, למה? כי זה קשור, אתה כבר מחויב לעומת בן הקידוש.

יש לך דין קידוש מיוחד.

כן, זה דרבנן, זה חשוב על היין, זה דרבנן, כאילו,

זכירת דברים על היין. דאוריית זה מספיק באמירה בעלמא, כמו שכתב הרמב״ם, בגין אברהם ברשע יא,

אבל ככה כתוב,

שאדם עושה על היין, מחויב. הכוס הראשונה על היין, זה לא קשור לארבע כוסות, אז אי אפשר לברך.

לברך על השלוש?

גם על השלוש אי אפשר, כי התקנה היא ארבע, אז לכן זה ירד.

תהיה תשובה ראשונה.

תשובה שנייה, זה הר-אדם מביא את זה, מעניין מאוד.

הוא אומר, הר-אדם מיישב בזה כמה דברים על-פי זה, ממש שרשרת.

הוא אומר,

כל מצווה שאי-אפשר לעשות אותה בבת אחת,

שאי-אפשר לעשות אותה בבת אחת,

אי אפשר לברך עליה.

הרי ארבע הכוסות האלה, אם לקחתי עכשיו ולקחתי את ארבע הכוסות, שותה אחת, שתיים, שלוש, ארבע במכה, לא יצא ידי חובה.

כתוב שולחן ערוך.

אומר שולחן ערוך כאילו ידועים בין תפעיין גימל,

שתה, או בתפעיין בית אפילו, שתה בבת אחת, לקח עכשיו שתה, שתה, תפעיין גימל, אני חושב. שתה בבת אחת, שתה את הכוסות בבת אחת,

אומר שולחן ערוך לא יצא.

מה הבעיה? למה לא יצא?

אז הפרי מגדים מסביר מה הכוונה כששנתן בבת אחת לא יצא,

כשנתן בבת אחת שלא אמר אגדה בינתיים. בשלב הבירור הלכה, תראו שם, הבירור הלכה דוחה אותו. הוא אומר, ייתכן להגיד שלא, שהכוונה ארבע כוסות בשלוק במכה אחת,

אבל אם הוא עשה הפסקה בינתיים זה בסדר.

אבל לכולל, בהלכה היא, לא משנה איך ההלכה, לפי הפרי מגדים,

גם אם שתתה את זה, אחד,

שתיים, שלוש, ארבע, זה נקרא בבת אחת, כי בעם יצא לא אמר את האגדה, ככה פרי מגדים טוען.

אבל גם לפי הבירור הלכה שטוען שלא, שאם עשית הפסקות בינתיים זה מועיל,

אבל לפי הדרך שלו בשתיים בבת אחת בשלוק אחד,

הוא מסכים שלא יצא.

אז אי אפשר לצאת ארבע כוסות בבת אחת. שתיים בבת אחת לא יצא.

עובר הרדע, בגלל ששתיים בבת אחת לא יצא,

מצווה שאתה לא יכול לקיים מצווה.

בבת אחת אי אפשר לברך, אין לה המשך, אין לה המשך.

מצווה שהיא לא במכה אחת, אי אפשר לברך עליה.

על פי זה גם הוא מיישב,

למה לא מברכים על שלוש שרודות בשבת?

למה אדם בסדה ראשונה לא עומד אשר קידשנו וכתב ציוונו לאכול שרודת שבת?

הנה, למה? על פי הרעדה נפלאה, כי זה... בואו נראה אותך אוכל שלוש שרודות.

נראה אותך אוכל דג,

חמין, וגם את ההרינג הזה, כן?

על המנדה אמר. כן, גם את זה,

רוצה לאכול את זה גם ביחד, אי אפשר, גם אם תרצה לאכול ואין משום בעיה ואתה ברחי,

אי אפשר ללכת על פי ההלכה לאכול שלו סתם.

אז לכן בחמת זה ודאי הוא טוען הרדה,

לכן אין ברכה על זה. זה טענה אחת. יש טענה של הקרן נורא,

וזה גם קשור, דרך אגב, לסודת שבת, איך זה מתכנס לסודת שבת? הוא טוען,

למה לא מברכים על ארבע כוסות?

כמו שלא מברכים על אכילת ערב יום הכיפורים. קודם דיברנו על אכילת ערב יום הכיפורים, שיש מצווה לאכול.

שהפסוק אומר, אם אתה תאכל ביום תשיעי בתשרי,

מעלה לך כתוב כאילו אכלת, כאילו התענת, תשיעי ועשירי.

אז יש מצווה לאכול ביום ט' בתשרי. יש מצווה לאכול.

טוב, יפה מאוד.

למה אין אשר קידשנו אתיו וציוונו?

למה אל אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לאכול אכילה, תת מתשרי? למה את המצווה הזאת? התשובה היא, כי כל דבר

שהוא ברגיל,

כל דבר שהוא ברגיל,

כל דבר שמגיע ברגיל,

דהיינו לחם.

מה יש לזה מיוחד באכילה של הלחם?

אין שום דבר מיוחד באכילה של הלחם.

אין שום דבר מיוחד

באכילה של הלחם. אין שום דבר מיוחד.

אין חידוש ניכר באכילה.

אין איזה חידוש ניכר באכילה, לכן, בגלל שזה חידוש ניכר באכילה, לא שייך לברך.

מה, אשר קידשנו מטווי סביבנו לאכול לחם? אתה אוכל כל השנה לחם.

אכלת אתמול לחם, אכלת היום, אכלת לפני שעה, לפני החג.

איך תברך לאכול לחם? אז גם פה.

אשר קידשנו מטווי סביבנו לשתות ארבע כוסות?

הרי תמיד שותים יין, זה לא, מה זה מציבנו?

זה דבר שברגיל.

הקרן נורא מיישב, על פי זה יש שתי דברים.

א',

למה לא מראים על אכילת תרבי וגיבורים?

כי אכילת תרבי וגיבורים זה דבר שאני אעשו אותו תמיד, תמיד אני אוכל.

לא שייך אשר קידשנו מטווי סביבנו, זה א',

ב',

זו הסברה הזאת, כמו שאמרתי, גם פה לגבי ארבע כוסות.

אני ברגיל שלי שותה יין תמיד.

אנחנו לא כזה ביין, אבל בתקופת חזל זה מה שהיה.

בתקופת חזל הגמרא אומרת פסחים דף דף עמוד ב',

אפילו יין לזילוף היה שווה יותר מאשר יין לשתייה. יין לשתייה זה היה כאילו ביום-יום.

ילדים, נערים, כולם, חוץ מאישה שהגמרא אומרת שאין יותר משתי כוסות,

כי אחר כך לא יהיה מי שיבזוג לה עוד קרנות כוס, זה מסוכן.

אבל ככה כתוב בגמרא, שותים חופשי יין, זה היה המשקה האהוב עליהם. זה היה יין חי, לכן צריך למזק אותו, כמו שנראה עוד מעט בעזרה השם.

צריך לעשות אותו בזיגות, אכן.

היין זה גם לא דבר שהוא חידוש.

על דבר שהוא לא חידוש,

על קרן הוראה אי אפשר לברך. על פי זה דרך אגב גם הרווחנו גם את הסברה של הרדה. מה הרדה אומר?

תירצתי על פי זה את שלוש סעודות שבת,

גם בפי הקרן הוראה מתורסת.

למה לא מברכים על סעודות שבת?

כל הזמן לא אכולים.

אשר כי זה השתלם אותה וציוונו לאכול, כל הזמן לא אכולים. תמיד אוכלים.

מצה זה חידוש, על אכילת מצה, לא תמיד אוכלים מצה.

לא תמיד אוכלים מצה, אבל זה חידוש, מצה, אכילת מצה.

כן, כרפס, כל מיני דברים כאלה, שזה מובן, זה קודם ברור, סליחה.

זה מובן, הכול בסדר גמור, אבל דברים שאין בהם חידוש, לא מברכים עליהם. זה הטענה הזאת. יש לנו שלוש טענות, למה לא מברכים על כוסות?

על ארבע כוסות.

א', כמו שאמרתי, בגלל הכוס הראשונה של הקידוש, שאתה מחויה ועומד.

זו הסברה, כמו שאמרתי, של הראבן.

דרך אגב, גם הרד״א כותב את הסברה הזאת.

ב', הסברה של הרד״א, שהרד״א אומר שזו לא מצווה שבבת אחת.

כל מצווה שאי-אפשר לעשות אותה בבת אחת,

אי-אפשר לברך עליה. זו הטענה הזאת.

ג', זו הטענה של הקרן הוראה, שכל דבר שהוא ברגילות,

הוא בא לי ברגיל,

אז אי-אפשר לברך עליו ברכה. בסדר? זה, למה לא מברכים על ארבע כוסות. סגרנו את העניין הזה. יפה מאוד.

יש עוד עניין

לגבי ההסבה.

עכשיו זה נושא שההסבה זה דרך חירות.

הצטווינו בלילה הזה לשתות את הכוסות בהסבה,

וגם תק הזית בהסבה.

לגבי שאר ענייני הסדר, אם בהסבה או לא,

אם צריך בברכת המזון הסבה, אם צריך בהלל הסבה.

אז בטור כתוב

שברכת המזון לא יעשה בהסבה.

למה? כי זה אומר, הטור זה הכסות הבהמה.

ככה כתוב בטור שברכת המזון לא יעשה בהסבה.

בסדר?

לכאורה, מדויק מהטור, ברכת המזון בלי הסבה.

אבל תהלל, אני רוצה עכשיו להגיד תהלל ככה, בהסיבה. אתה יכול להגיד תהלל בהסיבה או לא?

בכלל מה הטור בדיוק, מה הטור דייק?

הטור אומר, ברכת המזון.

ברכת המזון שזה דאורייתא, כמו שכתב החינוך, וזה אותם יצויים,

וכפח, כן, אותם יצויים, ואדם יושב, באימה, נכון? זה דאורייתא, מובן.

אבל אני עכשיו רוצה להגיד תהלל, רוצה להגיד תהלל בהסיבה, אפשר או לא, רוצה גם להרגיש את הלילה לגמרי בהסיבה.

רוצה שולחן עורך לעשות בהסבה, רוצה את כל הלל ובהסבה, גם את ההלל וגם את ההגדה,

רוצה להגיד את ההגדה בהסבה, רוצה את כל ההגדה לעשות בהסבה,

טוב או לא טוב, בסדר או לא בסדר,

זה לכאורה המחלוקת שאתם פוסקים. אז בטור כתוב,

ברכת המזור לא מעניין אותי ואתה עושה, ככה מדויק בטור, ברכת המזור אל תעשה את זה בהסבה,

זה בטור.

עכשיו, מה עדיין לגבי שאר הדברים, מותר או לא? אז יש עוד בית יוסף בהלכות הלל,

וסימן דווקא בית. דוד יוסף אומר,

כל הלל עומדים בו.

כל הלל שאתה בא להגיד הלל, עומדים בו. הוא מביא שם בשם ארם, למה באמת עומדים בהלל? גם בשם ארם, גם בשם אמור. למה? הללו עבדי השם, הללו עבדי השם,

העומדים בבית השם בלילות.

הללו, שאתה עושה הלל, העומדים, תעמוד. העומדים בבית השם בלילות. כן, עמידה, שתהיה עמידה והללות השם. ההלל הוא בעמידה, ככה כתוב.

זאת אומרת, אז מכאן עומדים שההלל צריך להיות בעמידה.

אומר רבי יוסף, ומה שלא עומדים בליל הסדר,

מה שלא עומדים בליל הסדר בהלל, הרי אנו לא עבדי השם, מה עומדים?

למה לא עומדים?

אומר רבי יוסף,

שתי תשובות, אחת, בגלל שהוא מחולק.

בגלל שזה קשה, ההלל בליל הסדר, באגדה הוא מחולק, חצי קאן חצי קאן.

אז מה, תקום, לשבת לקום, כן, כמה זה, כקשה, כן, לשבת לקום, זה אחד.

אבל עוד תירוץ מבין בית יוסף, הלילה הזה דרך חירות.

אומר בית יוסף, חירות.

עושים את זה בחירות, שאני רגוע והכול בסדר. דרך חירות.

אז לכאורה מהבית יוסף הזה משמע?

קח עוד איך שאתה רוצה.

אתה רוצה שמאלה,

אתה רוצה דרך חירות, אתה רוצה שמאלה בחירות רגיל, אתה רוצה לשבת ככה.

לכאורה מהבית יוסף משמע מפורש שאין בעיה להסב בהגדה.

אין בעיה להסב בהלל, אין בעיה.

כי כל הלילה זה דרך רירות. לכן אפילו שהדין של הלל הוא בעמידה, נכון,

בליל פסח דין מיוחד תעשו אותו בישיבה, ובצדי גם תעשו אותו בהסיבה.

ואף על מי שיש מקום לומר, אומר העובדיה, אף על מי שיש מקום לומר שהכוונה היא,

נכון, לא חייב עמידה, אבל לא צריך גם הסיבה,

במאירי כתוב מפורש

שכל מצוות הלילה בהסיבה.

לפי המאירי גם ברכת המזון היא בהסיבה, וגם הקידוש הוא בהסיבה.

לפי המאירי גם אתה בא לקדש, בהסיבה.

ברכת המזון גם בהשיבה. אז אנחנו לא פוסקים את אמירי בברכת המזון בגלל שאנחנו חושבים לטור.

כשהטור אומר בברכת המזון שתהיה בהמה, אנחנו חושבים לטור.

וגם אנחנו לא פוסקים את אמירי לגבי הקידוש,

כי פה אנחנו חושבים לכפחיים בשם רבנו אריזל. וכפחיים כותב בשם רבנו אריזל שהקידוש בעמידה.

הקידוש יהיה בעמידה.

כן, הספרדים כל ליל שבת עושים את הקידוש בעמידה.

כן, זה בית ישראל בסימן ראשי א', בשם הכל בראשי אמרה.

כשעושים את הקידוש בעמידה,

אז לכן גם פה אומר הארי זל

שגם כאן זה בעמידה.

אז בזה אנחנו אומנם לא נוהגים כמו מי,

אנחנו לא נוהגים כמו מירי.

אבל בשאר הדברים שאין לנו שום מניעה, אפילו שעשה הקדוש כתב שכל האגדה יגיד את הבהמה בעיר אגם,

אפילו כך כתב השלם,

מי שרוצה להסב בעל אל חופשי הלכה למעשה.

מי שרוצה להסב בעל אל חופשי,

בשולחן עורך יכול להסב חופשי, אין בעיה.

במגיד גם יכול להסב.

ברכת המזון לא יכול בגלל הטור,

וקידוש ליכול בגלל הצברה של רבנו אריזה. בסדר? מובן? זה לגבי מה שיצא לנו לגבי ההסבה, מתי לאסב ומתי לאסב. זאת אומרת, קודם כל רואים שנצטווינו על ההסבה.

הסבה דרך חירות, יושבים בכיף, יושבים ברגוע, יום,

המשטרה ברורה אומרת, יתנהג דרך שררה,

שאחד ימזוג לשני, כך כתוב המשטרה ברורה,

שיבזגו לו, שלא ימזוג אחד לעצמו, כמובן, שעכשיו לא נחכות ונחפש כי הם, כי אחרי זה תהיה שררה,

אני מסרב לנו לשררה, כמו שכתוב בפותחי תשובה בבן-עזר שם. כן, לא טוב.

בקיצור,

ההנהגה של מלכוס,

מלכות יושבת על השולחן, כולם אחד עם השני, דברים גדולים.

עכשיו,

אחרי ההסבה הזאת באה רביה, רביה אומר, תראה,

מה הסברה של ההסבה?

רביה, רב אליעזר אומץ מביא אותו ארמם, ובית יוסף מביא אותו.

מה הסברה של ההסבה?

חירות, מלך, תן לי להיות מלך.

אומר רביה, ככה זה מלך?

מה שהיו מגיעים ככה להסב ולשבת? מלכות, טענו, מצוין, איך יושבים?

אבל היום,

זה הכיף, לשבת רואה, בכיף,

מסודר ככה על הגב, יש לי משענת,

אני נורמלי, למרות שגם ההסבה הקלאסית היא משענת פה,

זו ההסבה הכי טובה שיש.

אבל,

אומר רביה, לא צריך שום הסבה. שם את הכיסא שלך פה, מוצב פה, הכל בסדר, כך אומר רביה.

כך הוא פסק ההלכה, אומר הרביה, היום בזמננו, שאנחנו לא הולכים לצאת שמאל,

אומר הרביה, לא צריך בכלל הסבה, ככה אומר הרביה.

אומר הרמא, בוא נראה אם פוסקים אותו או לא. אנחנו קודם כל לא פוסקים את ההלכה.

מרן כתב, בארבע כוסות צריך הסבה. מרן לא שינה בין הדורות.

ככה מרן כתב, ארבע כוסות צריכים הסבה. כתוב בפוסקים,

כל בעל הבית תודיע לבני הבית, לפני שתעשה קידוש. לפני הקידוש. אי אפשר לדבר באמצע הקידוש.

הסבה, גם אם לא עברת בקידוש תרמוז.

כולם הסבה, שמאלה, כן, הסבה על השמאל, לא על ימין,

בסדר, עושה הסיבה.

אומר השולחן ערוך, אין הבדל בין אז להיום,

תמיד צריך הסיבה.

תכף אנחנו נראים מה הדין לגבי דיעבד, בן אדם שלא יסב מהדין.

אומר הרמה, קיבלתי דברי השולחן ערוך,

ודאי שצריך הסיבה.

אבל אומר הרמה, מה הדין בילדם שלא עשה הסיבה?

בן אדם שעכשיו שנתה כוס ראשונה,

לא יסב.

אומר הרמה, תלוי.

הרי ידוע שיש מחוקת גדולה,

אם מותר לשתות עוד כוסות על החוץ מארבע כוסות,

או שזה נראה כי מוסיף על הכוסות. התיקון בלילה הזה, כמו שאמרנו לפי מגן אברהם ועוד, לפי השגת אריה ועוד,

שזה גם דרבנן, התיקון העיקרי בלילה הזה זה ארבע כוסות בלבד.

אל תוסיף לי כוסות אחרים שלא שייכים לסדר. התיקון בלילה, ארבע כוסות. בלבד. זה ארבע כוסות. זה התיקון.

מה, עכשיו הוא שותה לי עוד כוס,

וכביכול מוסיף על הכוסות.

קודם כל,

ההסברה שמוסיף על הכוסות, ביור ההלכה כותב שהיא לא כזאת מחויבת.

היא לא כזאת מחויבת.

ההסברה שמוסיף על הכוסות, זאת אומרת, היא לא כזאת ברורה שזה אי-איסור כזה שלא מוסיף על הכוסות, ככה אומר הביור ההלכה. אני קצת מבין, אני יכול להבין גם בסברה גם.

יש רמה בסימן רשמי ג',

הרמה כותב לגבי אשה שלא הדליקה נרות שבת פעם אחת.

זאת אומרת, הרמה שכונסים אותה.

כן, כונסים אותה.

עכשיו, לפני זה, הרמב״ם כותב, לפני זה, הרמב״ם אומר שאף על פי שיש עניין של זכור ושמור,

ועכשיו, מה היא צריכה לעשות עכשיו? היא צריכה עכשיו להיכנס, יש לה קנס.

היא הייתה חגיגה להדליק 2, עכשיו היא צריכה להדליק 3. היא מוסיפה עוד נגד.

רגע, אבל עכשיו ה-3 פוגע לה בזכור והשמור.

הרי למה מדליקים 2, זכור ושמור, או ש-7 כנגד שבעת הימים,

או 10 כנגד עשרת הדיברות, או כנגד בני המשפחה?

אם עכשיו מוסיפה עוד אחד, זה פוגע לה במינין המקוון.

מביאים איזה רדווה, שהרדווה אומר לו,

כל דבר שהוא מוסיף לא בא לפגוע במינין המקוון. גם פה,

המוסיף על הכוסות זה לא אומר, ארבע כוסות הן העיקר.

אני רק שותה עוד, אני לא מוסיף על התקנה, לא פוגע במקוון. לכאורה זה גם על דרך הביאור הלכה,

על דרך הרמה של מסימן כסף ג', למחות על דקה נראות שבת. אבל

כתוב ברמה החושש, אומר הרמה,

בגלל שיש מחלוקת, הרי,

מתי יש יותר איסור מוסיף על הכוסות, האם בכוסות הראשונים או בכוסות האחרונים.

הרמה טוען, ההסכמה של הפוסקים, שבין הכוס לשלישי לרביעי,

אז זה חמור מאוד לשתות עוד כוס, אז זה נראה כמוסיף על הכוסות,

ובגלל שבין השלישי לרביעי זה נראה כמוסיף על הכוסות,

לכן הוא אומר, כאן נסמוך על הרבייה, בגלל שהרבייה טוען

שלא חייב היום בדור שלנו הסיבה,

שכל ההסיבה היתה רק בדור שלהם שהיו הולכים שמאלה, היום הולכים היקף,

בגלל שהוא ככה טוען בדיעבד לא קרה כלום,

לא לשתות. למה?

כי אם תשתה אתה נראה כמו שמוסיף על הכוסות, ככה אומר הרמה.

אבל בין הכוס הראשונה לכוס השנייה,

בין הכוס הראשונה לכוס השנייה,

שמותר להוסיף על הכוסות,

ואתה עכשיו שתית בלא הסיבה,

פה למה שתסמוך על הרבייה?

אתה יכול לשתות, זה לא נראה כמו שמוסיף על הכוסות.

בסדר? ככה אומר הרמה. זה הפסק של הרמה.

משתת אברהם מעורר על פי המגן אברהם. אומר המשתת אברהם קשה.

הרי דעת המגן אברהם שעל כל כוס וכוס צריך ברכה.

יש הרבה אשכנזים ככה נוהגים דרך אגב,

וגם חלק מקהילות התימנים ככה נוהגים,

שעל כל כוס וכוס עושים ברכה. דעת ישורם לאוכלו, שרק על הראשון ועל השלישי מברכים. הראשון פותר את הכוס השני,

והשלישי פותר את הכוס הרביעי.

אבל דעת הרמה,

דעת המגן אברהם והרבה מהקהילות של האשכנזים והתימנים,

וכל הקהילה יעסוק עם מנהגם,

ונוהגים כל כוס וכוס. בגלל שזה כל כוס, כל כוס היא כנגד לשון של גאולה, גאולה בפני עצמה, לכן נוסעים לו ברכה.

אז מגן אברהם טוען שעל כל כוס וברכים.

אז אם כל כוס וכוס וברכים,

אז זאת אומרת, אני אברך על הכוס הזאת,

ואחרי זה על הכוס השנייה.

כשאני מכניס כוס באמצע, זה כוס שלא קשורה.

אני מכניס כוס שהיא לא קשורה,

וגם לא היה דעתי לשתות אותה.

דבר שלא היה בדעתי לשתות, כמו שמע שנמלח שהגמרא אומרת, עוד פעם ברכה.

אז יהיה לי חמש מורה פרי הגפן.

חמש מורה פרי הגפן זה ודאי נראה כי הוא מוסיף על הכוסות. אפילו שהסברה הגדולה היא שמוסיף על הכוסות דווקא בשישי והרביעי,

אבל עכשיו אמרה משתברו על פי המגן אברהם, בגלל שאני צריך לברך על כל כוס וכוס.

וכאן הרי לא הייתה דעתי לשתות עוד כוס בין הראשונה לשנייה, כי אני אברך רק על זאת,

על זאת, על זאת ועל זאת.

לא מוסיפו את האמצע,

אם היו נוסיף באמצע, אני צריך לברך עליה.

אז אפילו שבין הראשונה לשנייה לא מברכים, אבל אם לא היה דעתי כן מברכים לפי מגן אברהם, גם הראשון והשני מוסיפים עליו כוסות. לכן אברהם בשיטה ברורה,

גם כאן לכאורה, גם כאן לכאורה אנחנו בבעיה על פי מגן אברהם. בביאור ההלכה בצדק הוא כותב לא.

הוא אומר, אנחנו לא נחשוש על מגן אברהם, אלא אלא פסק הרמה, כי יש כאלה פוסקים בכלל על כל העניין הזה,

על כל הרבייה, ואומרים שהיא לא יצאה אפילו בדיעבד. יש פסקים שאומרים שלא צריכים על הרבייה גם בשלישית ורביעית. הרי אמרתי,

הסברה שמוסיף על הכוסות היא לא סברה כזאת ברורה.

הסברה שמוסיף על הכוסות היא לא כזאת ברורה, כמו שאומר הביאור הלכה בשתי מקומות, לפחות, שראיתי.

הביאור הלכה אומר, לא כזאת ברורה הסברה הזאת. אז לכן,

יש פסקים הרי שאומרים שגם בכוס השלישית והרביעית,

ששם יש בעיה להוסיף על הכוסות, מה אומר הזה?

בואו, יש פוסקים שאומרים, מה פתאום, תחזור אותי שנייה.

אז הוא אומר, מילא אנחנו לא פוסקים אותם, כי אנחנו פוסקים את זה כמו הרמה בשלישית ורביעית,

אבל עד כדי כך שנחשוש גם למגן עבורם בראשונה והשנייה, את זה לא שמענו.

לכן אומר רבי יורא הלכה, ודאי שגם אם אדם לא עשה בראשונה והשנייה,

ישתה עוד פעם בהסיבה.

ולכן, פוסקים בהלכה גדולה הזמן,

שאם זה גברים,

גברים שלא שתו בהסיבה,

יחזרו עוד פעם לשתות בהסיבה.

גבר שלא שתה ראשונה, השנייה, השלישית, רביעית, לא משנה.

אם לספרדים זה הרבה יותר קל, כי אין ברכה באמצע, לא ברכה בסופו של דבר יותר קל.

גם לאשכנזים בפשטות וההסכמות בביעור הלכה,

שאם האדם לא שתה את הראשונה בהסיבה,

ישתה את השנייה בהסיבה והכול בסדר גמור.

לא צריך לחשוש את הרביעה. בשלישית ורביעית אשכנזים נוהגים שאם בטעות שתה בלי הסיבה גם גבר,

לא חוסר.

הנשים, אישה,

הרי כתוב אישה אצל בעלה לא צריכה הסיבה.

כן, הפעם הגברים היו שולטים בשלטון מוחלט, בלי בלבולים בכלל.

שלטון מוחלט.

אז לכן, אישה אצל בעלה, לא יפה שעכשיו

היא ככה יושבת דרך חירות, כאילו,

מי נתן לה את האישור פה עכשיו להתנהג כמו בדרך חירות? מה, שלא יודעת, עכשיו תקחי פה את ההנהגה של הבית.

לכן, אישה לא מסיבה, עומדת בהמה לפני בעלה, אלא אם כן נתנה לה רשות,

או שהיא אישה חשובה.

אז כתוב בהרמה, ובעוד, בתסייבבי,

שנשים שלנו חשובות היום, נשים שלנו עשבות.

אבל הפוסקים האחרונים מביאים שבאישה שלא עשבה זה הרבה יותר קל.

קל וחומר, אדם שמחמיר שהוא לא שותה מיץ ענבים,

הוא רוצה דווקא יין שהוא ממש יין,

ולא רוצה מיץ ענבים, שמיץ ענבים זה לא דרגה ראשונה, דרגה שנייה,

והוא רוצה לשתות עכשיו יין חיים, וגם אשתו גם רוצה לשתות עכשיו להחמיר כמוהו,

אז ודאי שאם שתה בלא עשבה,

לא נגיד לה עוד פעם לחזור לשתות גם בהסיבה ודאי שאישה יכולה לסמוך על הסברה של ערבייה,

שאם היא שתתה בלא הסיבה לא תחזור לשתות, בגלל שאישה ממילא מעיקר הדין היא פטורה,

כי אישה אצל בעלה היא צריכה להראות כבוד לבעלה,

ורק בנתידת רשות אז רק היא מסבת, רק אז היא מנתידת רשות,

אז לכן אצל אישה זה הרבה יותר קל, לכן אם שתה בלא הסיבה האישה הזאת פטורה, גבר בלי הסיבה חוזר לפי הסברדים בכל הכוסות, לפי אשכנזים ראשונה ושנייה,

אישה בלי הסיבה לא צריכה לחזור בכל המקומות אבל כמובן לכתחילה להגיד לאנשים גם לא לשכוח את הסיבה, דבר חשוב מאוד,

בכוסות ובכזטות שזה חובה. עוד דבר,

הרבה פעמים קורה שרבנים מזמינים את התלמידים שלהם אליהם הביתה,

בא הרב, מזמין את התלמיד,

ובגמרא כתוב שכולם חייבים הסיבה,

אפילו תלמיד אצל רבו,

כך כתוב בגמרא, אומרת הגמרא התלמיד אצל רבו,

ועמר אבייה", אומרת הגמרא, קטז עמוד ב', קטו עמוד ב', אומרת הגמרא אמר אבייה כי אבילאן במור,

כשהיינו נמצאים אצל רבה בבית

עכשיו, למה אצל רבא אז הם כן יסבו?

כי רבא נתן להם רשות, כך אומר רבי יוסף,

שכשיש נתינת רשות מהרב אז הכל בסדר, ולכן הוא פסק את זה בשכון ערוך, שאם הרב נותן רשות לתלמיד להסב,

מוריד את המורר רבך, אין בעיה. אבא, כתוב בשכון ערוך במפורש,

אבא, אפילו אם זה הרב של הבן, האבא אמרו ששיבה והבן לומד אצלו,

או שכל אבא זה בחזקת אחת שהוא מלמד את בנו,

כן, חייב אדם ללמוד את בנו תורה, זה ודאי, זה כבר בקיטב ש׳ מפורסמת,

שמשנה שאדם חייב ללמד את הבן שלו תורה,

זה החיים האמיתיים שאדם מלמד אותו,

אז ברגע שאבא מלמד את הבן שלו מלא עולי עולי ערבו,

הלומד בחברו בפרק אחד, הלכה אחת, עוד אחד, דיבור אחד,

חייב ללהוג כמו כבוד שנאמר, ואתה דוד המלך למד מאחיתפל,

שתי הלכות,

שתי דברים, קראו רבי אלופים מודעים ואין מה שנאמר, ואתה אנוש כערכי אלופים מודעים.

וכו' וכו'.

אז אדם שלא מבין בחברו בפרק אחד, הלכה אחת לא קושי כן, צריך לנאוג בו כבוד.

האבא לימד את הבן הרבה. האבא זה הרב של הבן. ברור שזה הרב של הבן.

אם הוא רב של הבן, אז גם אלה חברה ביניהם תרומה שיבה? לא. אומר השחנוך חייב.

למה? מסבירה המשטרה ברורה.

כי מן הסתם האבא מוכל. לא צריך אפילו נתינת רשות. כל האבא מן הסתם זה בן האבא מוכל לבנו. זה ברור.

אבל אם התלמיד מגיע אצל הרב,

פה זה תלוי אם נתן לו רשות או לא נתן לו רשות.

פה זה תלוי. אם נתן רשות, כמו שראינו בבית של רבא,

הסבו. למה הסבו?

מה בדיוק הסבו? נתן להם רשות.

מה שאין כן אצל אבא, אמר להם, לא, לא, לא, אל תסבו.

הרב פה, מורה רבך כמורה שמים, לא נסב.

הנה נזרוק מהרבת תלמידים כנראה, לא צריכים,

לא צריכים, מורה רבך כמורה שמים.

זאת אומרת, אם יש נתינת רשות מהרב, ודאי שזה מועיל, לכן כל תלמיד שבא לרב שלו,

הוא אומר לו, הרב, אני יכול להסב. כן, אפשר להסב? אפשר, תודה רבה,

שער כוח גדול, ואז הוא יכול להסב את הכל לסדר.

אבל אם הוא לא ביקש רשות, הוא נמצא באיסור. הראש מדייק,

הראש מדייק

שגם רבו,

גם רבו שלא מובהק,

שמעת שיעור מאיזה רב,

רב שלא מובהק,

עכשיו אני מבקש ממנו רשות להסב.

שאלת אותו בין הסדר? שמעת ממנו שיעורים? אפילו אם זה לא מובהק.

כן, אפילו אם הוא לא העידש רב ולא הזה שלך, לא משנה.

עכשיו, אתה שמעת ממנו שיעורים,

הבנתי לסדר ביחד,

כבוד הרב, אני יכול להסב? אפילו לא מובהק.

מה הראייה של הראש? הראש אומר,

הרי הגמרא אומרת,

כתוב בהתחלה, אמרתי,

חייב אדם מהשיבה, אפילו תלמיד אצל רבו.

מקשה הגמרא, הרי ראינו שאצל הרב לא עושים השיבה,

שנאמר מורה רבה כמורה שמים.

אומרת הגמרא, מדובר כאן על שוליה דנגרה,

מה הכוונה?

הוא לימד אותו לתקן אופניים קצת,

כן, לימד אותו קצת לתקן כלי שיט.

הכוונה, תלמיד שלו באומנות, לא תלמיד שלו בתורה.

תלמיד בתורה, פטור, מה זה?

כן, כן, ככה עושה גם, בדיוק, שוליה דנגרה,

שוליה דנגרה.

הוא התלמיד שלו ככה בדברים הקטנים, פעוטים, תקן קצת פנימיות, תקן קצת זה,

מוכר פועל, לוקח שם.

הוא לימד אותו איזה מלאכה.

טוב, זה באמת חייב, למה שיהיה פטור? בשיטב הוא אומר, גם עבדים.

גם עבדים הם חייבים לפחות בפסח, בצר וברור. אם זה עבד עברי, לפחות שיהיה כמו אישה,

שחייב לפחות בפסח, בצר וברור.

גם אישה שלא מבינה, הרי את הדברים האלה חייבת להגיד.

כל מי שלא אמר שלושה דברים על פסח לא היה צדק ובתור.

אבל גם עוד לפני זה, עוד לפני זה לומדים יסוד,

שרגע שהאדם בא לרב שלו, גם שלא מובהק, חייב בהשיבה. מה הראייה?

כי הגמרא אמרה, אפילו תלמיד אצל רבו צריך השיבה.

מי זה התלמיד אצל רבו שצריך השיבה, אומרת הגמרא?

זה רק אותו אחד שולי דנגרי,

אחד שלמד אומנות אצל החבר שלו.

למה הגמרא לא אמרה,

מה שאמרתי, תלמיד צריך השיבה אצל רבו,

זה רבו שלא מובהק?

למה הגמרא לא אמרה את זה?

למה הגמרא תלמיד צריך הסיבה אצל רבו, רבו שלא מובהק? למה הגמרא לא אמרה את זה?

למה הגמרא עברה לשולי דנגרי?

זה שהגמרא עברה לשולי דנגרי, מכאן לומדים יסוד.

אומר הראש, יסוד שתלמיד שלא מובהק גם חייב בהסיבה. כך אומר הראש. הרב עובדיה מביא עוד ראיה,

כמו הרב עובדיה בחסון עובדיה עוד ראיה. ראיה,

מזה, מהגמרא שהבאתי מקודם. הגמרא אומרת

שאמר רבא,

כן, אמר אביי,

אמר רבייה, כן, אמר רבייה,

אמר רבייה שבאתי לבית של רבא הרב שלי. רבא זה היה רבו.

רבא זה היה רבו.

אז אם זה היה רבו,

אז שם הוא הישב כאילו נתן לו רשות, כמו שאמרנו.

אבל כשהוא הגיע לבית של רבי יוסף, הוא לא היה הרב של רבי יוסף.

זאת אומרת, רבי יוסף לא היה הרב של רבייה.

רבי יוסף לא היה הרב המובהק של רבייה, זה ברור.

ובכל אופן, מה ראינו שם?

מורא רבך כמור השמיים. רגע, אתה לא הרב שלי המובהק.

יש שאלה גדולה שאני יודע מה פוסקים, איך יכול להיות? הגמרא אומרת,

למעשה שהיו תלמידים מסובים בבני ברק, רבי אליעזר, רבי טרפון,

רבי עקיבא,

שהיו מסובים בבני ברק.

רבי עקיבא היה תלמיד של רב לזר,

כן?

רבי עקיבא היה תלמיד של רב לזר.

איך רבי עקיבא הסב ליד רב לזר?

רבי עקיבא היה תלמיד של רב לזר.

איך הוא הסב?

הרי אם אתה, ככה שואל, הרבי דוד חסן,

איך הוא הוסב? הוא היה תלמיד של רב לזר.

ואם הוא תלמיד של רב לזר,

אז תלמיד אצל רבו,

מורה רבך כיבור השמים, פטור מהסיבה. זה שאלה.

אז יש, רמא, הבן אישרה רוצה להגיד שלא, לא הייתה רוב תורתו מרב לזר. אבל הרמא בפירוש המשניות דוחה את זה,

כאילו הבן אישרה נדחה מהרב בפירוש המשניות.

הרמא בפירוש המשניות כותב שכל תורתו של רבי עקיבא מרבי לזר. זה היה רבו, רמובהק.

כן? רבו מובהק.

אז חלק מתרצים שהוא היה בגדר תלמיד, רב תלמיד,

תלמיד חבר,

הוא הגיע לכזאת דרגה שהוא כבר חברותא,

ועכשיו אצלנו נופל חידוש דין.

נכון שרבו מורה רבה כמו השמיים,

אבל אם אתה כבר בגדר חברותא לרב, אתה כבר תלמיד חבר לרב, הגמרא אומרת שרבו צריך לו, דהיינו שהוא כבר ממש תלמיד חבר, רבו חדמי הרישטקיש וכו',

פטור מהשיבה, אבל זה חידוש דין מחודש. עכשיו לכאורה,

זה סברה אחת שאפשר להגיד לאמר רבי הקים העשב.

סברה ראשונה שאפשר להגיד לאמר רבי הקים העשב על אדרם, לעזר עזר רבו,

הפשוט ביותר להגיד שהוא קיבל ממנו רשות,

כמו שאמר הרב יוסף,

שברגע שהרב נתן רשות.

לכאורה הוא אומר שזה דוחק קצת להגיד את זה.

הוא אומר שזה לא רק להגיד שמדובר בעבידת רשות,

כי אולי היו צריכים להזכיר את זה, אני לא יודע.

כמה הוא טוען הוא נותן איזה דוחק.

יש בית יוסף, שבית יוסף אומר שלא חייב שהרב ייתן במפורש רשות,

אלא עצם העובדה שההנהגה פה ידועה שהרב פחות או יותר, בן אדם הסב ליד הרב שלו והרב שתק,

עצם העובדה שבן אדם, הרב לא עשה כלום ורק הוא הסב ליד הרב,

אז כבר זה בסדר, זה כבר נקרא נתידת רשות.

אז כמו זה כבר יותר קל, לא צריך פירוש בפועל,

אלא מספיק ככה זה, אבל הפריא מגדים כותב שזה רק בדיעבד.

אם הסב, בדיעבד, עבר על דברי רבו, עבר על ההלכה,

אבל לא הולך להתחילה לבוא עכשיו בגרלה הדרה ולעשות ולסמוך על זה שהרב שותק. לא, זה רק בדיעבד.

אז עדיין קצת קשה להגיד שהיה פה נתידת רשות מפורשת,

ככה, אבל זה הכי פשוט יכולה להגיד, הכי פשוט שהייתה נתידת רשות. זה הכי פשוט.

טעם שני שאפשר להגיד זה על פי הרמ״ה, יש מחלוקת מפורסמת בין הרמה לבין הפרי חדש. הרמה כותב כל האיסור ברב.

הרמה כותב כל האיסור ברב,

דווקא באותו שולחן.

אבל אם זה שתי שולחנות, אין איסור. פרי חדש מביא את המשתברורה, חולק, אומר פרי חדש, לא משנה.

רב אחד, שולחן אחד, שתי שולחנות, אומר פרי חדש,

מורא רבך כימור השמיים.

ודאי שאתה צריך להיזהר,

שלא יהיה בעיה של לירת שמיים, שתהיה מורא רבך, לכן אומר הפרי חדש, גם שתי שולחנות,

אסור לך להסב עד שאתה מקבל רשות. אומר המשתברורה, אנחנו נכריע. רב מובהק, גם שתי שולחנות. רב שלא מובהק, אומר במשתברורה,

נשמור בזה על הצברת הרמה ולא כמו פרי חדש, בסדר?

הרב עובדיה אומר פה לעשות ספק ספקה.

נעשה פה ספק ספקה.

ספק הלכה, כמו שאמרנו, שאינה תלמיד חבר. וברגע שהוא כבר עפר להיות תלמיד חבר, אז הוא כבר לא חייב בהסבה לאחר נביא יקימיה לא עושה.

ועוד ספק, אולי בגלל שהוא היה בשולחן לבד.

אבל הוא אומר שקשה להגיד את זה,

ברמת שהגמרא אומרת שם שהוא היה בבית של רבי יוסף. מה הוא אמר? לא הסמנו.

והרי יש גמרא ברכות שהגמרא שם אומרת בברכות.

בברכות כתוב שכל אחד ואחד היה לו שולחן בפני עצמו.

כל אחד היה לו כמו סטנדר כזה שעליו הוא היה אוכל.

זאת אומרת, זו הייתה הנהגה.

ואף על פי כן, אביה לא הסב ליד רבי יוסף. למה?

טעם שולחן אחד, רואים מכאן שלא סוחרים על הסברה הזאת.

ואם יש גמרא מפורשת נגד הסברה, אז גם זה לא מצטרף לעשות ספק ספק. הלכה למעשה,

הלכה למעשה.

אדם שבא לרב שלו לבית,

צריך לבקש רשות בין רבו מובהק ובין רבו שלא מובהק. שולחן אחד צריך להחמיר בזה ודאי.

שתי שולחנות,

אם זה בשתי שולחנות, נוהגים להחמיר בזה כבר פרי חדש.

לבקש רשות גם בשתי שולחנות.

שתי שולחנות, לבקש רשות גם בשתי שולחנות. זה ההלכה הזאתי לגבי הסיבה.

כן?

גם אם זה תלמיד חבר,

הגיע לדרגה הזאת, הוא לא סוחר עם הסברה הזאת בלבד,

אלא אפילו אם אתה מתחבר, גם הוא יבקש עכשיו בערב הזה, אם אפשר הרב רשות,

הרב ייתן לי רשות ואנחנו נסגור את הימים. טוב, זה גם לגבי הסיבה.

אני מקווה שסיימנו כאן את העניין של הסיבה.

מבחינת רשות דוחה, זה גם סגרנו.

בואו נראה, בואו נראה, ברכת אמזור גם סגרנו, יפה.

טוב, יין, לגבי קצת היין,

איזה יינות לקנות?

לא אני זה שעכשיו יחליט מה טוב, מה לא טוב, מה כתוב בגמרא, הגמרא אומרת,

מה הדין להצית בלבן, גמרא ברמב״טרא דף צ״ז,

הגמרא במסכת ברמב״טרא, הגמרא אומרת,

בדף צ״ז,

מה הדין להצית את החובה ביין לבן.

אומרת הגמרא,

רבי אבין, רבבין, יש שאלה שם עם רבבין,

אומרת הגמרא, אל תרא יין כי היא תדם.

זאת אומרת,

הפשטות, רוב הראשונים מבינים, רוב הראשונים מבינים,

וככה הרמב״ן מבין,

שהוא הראשון בדבר של כוח, שהוא הראשון בדבר הזה שככה הוא צעק, שאפילו בדיעבד לא יוצאים.

אל תרא יין כי תדם. אתה יודע מה המהות של היין? כי תדם.

יין שהוא אדום זה יין.

יין לא אדום, כביכול לא יין.

אל תרא יין כי תדם, דע לך, אתה יודע מה השבח של היין, מה ההשפעה הרצינית של היין, איזה יין זה יין נקרא לגבי יציאה יתרחובות קידוש, שהמגמרא מדברת, ועוד ארבע כוסות?

יין אדום. זאת אומרת, יין אדום זה המודר ביותר.

ככה כתוב ברמב״ן, ככה כתוב מאוד,

גם הרית ו, ועוד מביאים שהיין אדום זה עין אגריה. הרמב״ן, הוא טוען שגם מדיעבד לא יוצא. הרמב״ן רואה את האדם, הרב מביא את הבית יוסף בסימן רשעים ב',

רשעים ב', כן. נביא את הבית יוסף בסימן רשע ב', ובכל גידול שאומר רבי יוסף,

שהרמב״ן טוען פסול,

אבל הרמב״ם טוען לא. הוא אומר הרמב״ם, יין לבן כשר.

מה הסברה של הרמב״ם?

הוא לומד את הגמרא קצת הפוך.

מה אמרנו מקודם את הגמרא? מה הוא אמר לו?

מה אמרתי לצאת ביין לבן?

הוא אומר לו, לא, לא, לא, אל תראה יין כי איתה דם. מה הבנו? אתה יודע איזה יין טוב? איתה דם.

הרמב״ם אומר, לא, אל תראה יין כי איתה דם.

אל תחשוב רק אדום.

גם לבן.

אל תראה יין כי איתה דם. גם לבן טוב.

יכול להיות שנחתריל להצליח אדום,

ובליל הסדר יש עניין גדול, הטס כותב זכר לדם ששחטו. הרמב״ם מקשיב על זה,

הרי כוסות זכרות, מה זה זכר לדם?

אבל ככה אל תעסקו לב, אל תעסקו לב, זכר לדם.

יש כאלה שכתבו עוד רמזים בזה,

למה דווקא הצבע האדום,

מדוע אדום למלושך,

כנגד כמה כוסות דם, שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את הגויים,

בעזרת השם ביום הגאולה, הקדוש ברוך הוא כאלה,

הקדוש ברוך הוא יגאל את עם ישראל,

אז הוא ישקה את הגויים, הוא ישקה את עם ישראל לכוסות של נחמה,

ואת הגויים הוא ישקה אותם בכוסות של מפלה,

כוסות של מפלה, כוסות של מלחמה,

ככה קדוש בזה כמה רבזים,

גם אם דווקא יין אדום.

אז לכן ארבע כוסות זה יותר מקידוש שיש עניין לקחת יין אדום דווקא.

אבל בבית יוסף ורשע הנבט מהשמם וכן בבית יוסף וסימן תלפיים גימל,

ודאי שיוצאים ידי חובה גם ביין לבן.

אבל הכרעת האחרונים היום,

שבליל הסדר אפילו אם היין הלבן משובח יותר מהיין,

אפילו אם היין הלבן משובח יותר מהיין,

עדיף לקחת יין אדום בגלל שיש עוד כמה עניינים בשווייתס ועוד כמה אחרונים וגם במדרשים שיש עניין שיהיה יין אדום. אז לכן הלכה למעשה, גם אם היין

האדום,

גם אם היין אדום...

פחות משובח מהיין הלבן,

הלכה למעשה יוצאים גם בלבן. הלכה למעשה גם יין לבן זה טוב.

אבל אם היין האדום אפילו פחות משובח, יש לך יין אדום,

פחות משובח מהלבן, זה בסדר גמור. עדיף לקחת את האדום מאשר את הלבן. ככה, כתוב בחזון ודאי, ובעוד ספרים. שהיין האדום יותר טוב. עכשיו, יש מחלוקת אם מותר בשבת,

הרי יש לי עכשיו דוגמה עין לבן, אני עכשיו רוצה למזג אותו, שיהיה לי גם היין על מה זה משובח נגיד.

אז אני רוצה לקחת את הצבע שלי. יש פוסקים שטוענים, יש פוסקים, לא בציר יין אדום,

אל תר יאיקי את אדם. מה גורם לי את היין? מה גורם לי את התחשיב הזה של היין? מה גורם לי? ויש שאומרים, המראה,

הצבע נותן את האווירה,

לא יודע איך לצייר את זה, כן?

נותן את האווירה הזאת של היין.

ויש שאומרים לו, אתה.

למאן דהמאס שאומר שהאווירה זה הצבע,

שזה נותן עכשיו את הגשמק של היין, כן? זו המילה המציאות לכאורה. נותן עכשיו את החיות של היין.

אז אם אני אומר שזה הצבע, בוא ניקח, אומר הרב משה לוי,

לכאורה בוא ניקח,

בבית ספר של המנוחה טובה, הלכות שבת,

ניקח יין לבן, נשים ללבן הזה קצת אדום,

ואז הנה היה, הרווחתי גם משובח,

היין הלבן משובח,

וגם הרווחתי את העיניין של אל תראה עיניין מהצבע, ככה הוא אומר.

השאלה אם יש בזה בעיה מצד צביעה במשקים בשבת או לא.

הרי יש מחלוקת,

תמיד, בצביעי אוכלים,

יש מערן מפורש שאין צביעה באוכלים, כי הוא יודע מה שכ, שכא,

מערן כותב שאין צביעה באוכלים.

אין בעיה, לכן אדם שופר עכשיו חומוס,

סחוג,

מערבה ביחד, עזים זה באוכל, בעיקר הדין אין צביעה באוכלים.

צביעה במשקים יש, ולא הביאו לך, מעריך ועוד, ואומר שגם במעשה אין צביעה במשקים, יש כאלה מחמירים בזה,

אבל בפשטות אין צביעה במשקים, בין יש מחמיר, יש עוד מחמירים,

אבל הפשטות רוב ככל הפוסקים טוענים שאין צביעה במשקים. צביעה במשקים אין.

עכשיו, יש, סליחה, במאכלים וכולי אלמא אין, סליחה.

במשקים זה מחלוקת.

במשקים זה מחלוקת. הלכה למעשה בשולחן האורך משמע שאין חילוק.

כן, יש כאלה מחמירים, הבן איש שלך אמרתי מחמיר,

אבל הפשטות שאין חילוק. טוב,

אם אין חילוק,

אז זאת אומרת, לפי השולחן האורך, לפי הספרדים,

וגם אחרוני הספרדים, רובם ככולם,

פסקו להלכה שאין צביעה במשכים,

השאשכנזים יותר מרוויחים בזה, שאין צביעה במשכים.

אם אין צביעה במשכים, אני עכשיו רוצה לקחת עכשיו את היין האדום,

לטבל אותו ביין הלבן,

ואז יוצא לי צבע.

גם פה אני אגיד אין צביעה במשכים או לא.

אז בסידור חזון עבדיה יש הלכה שכתוב בפרש.

אם אדם עכשיו יש לו יין לבן,

הוא רוצה שיהיה לו אדום,

רוצה למזג אותו, הנה יש לך עכשיו יום אדום, מצוין משובח ומפואר בנעמים, סגר את האימיר.

ככה כתוב בסידור חזון וידיע בהלכות שלו.

אבל בספר מנוחת אהבה של הרב משה לוי הוא חולק על זה, הוא אומר לו.

מה הסברה?

מה הסברה

של האדום?

מה הסברה של אין צביעה ומשקים, סליחה?

הסברה של אין צביעה ומשקים היא סברה דרך אכילה.

אני אשר רוצה פטל.

יש לי פה פטל, לא משנה אם אתה שם את הסיר או בזה, לא משנה. למה אני עושה את הצבע? יש לי עניין בצבע? אין עניין בצבע.

אני רוצה פטל, הפטל הזה הוא צבע סגול.

כן? אני רוצה אותו.

הוא סגול, שוטר.

אין לי עניין בצבע.

כי כל דבר שהוא דרך אכילה, אין לך עניין בו. אין עניין בצבע. זה אחד.

זו אומר הרב משה לוי מנוחת אהבה, זו הסברה הפשוטה.

הסברה הפשוטה של אין צביעה ומשקים.

אבל

אם אני עושה את זה נטו בגלל שאני רוצה את הצבע,

פה יש לי עניין לצבוע את זה.

אני הרי רוצה את אל תראה אם כי זה דם, יש לי עניין לצבוע,

יהיה אסור בשבת.

אז ככה לכאורה הוא מעיר על הסידור חזון למדיעה. אחרי זה יצא חזון למדיעה שבת,

ושם הוא חולק, הוא אומר, מה פתאום, אין הבדל בין אם אני רוצה לזה, אין צביעה במשקים זה כלל.

לכן, דרך אגב, גם בנייה גרא,

לגבי הצבע הזה שיש בנייה גרא, גם שם יש מחלוקת אם זה מותר או לא.

הרב משה לוי הוא חוקק שם לעשות גראמה בדרבנן ודבר שלא מתקיים וכו' וכו', כי עוד מעבירים את זה עם המים,

ואולי זה מותר בדיעבד.

חוקק להחמיר כזה, שמותר, הוא אומר,

הרב משה לוי סגר את זה, הרב יוסף סוגר את זה, פשוט.

אין צביעה במשקים.

למה הרב משה לוי יקל בזה? על פי הסברה שלו שמה.

הרב משה לוי טוען שאין צביעה במשקים זה רק וורט של אכילה.

דרך אכילה, כמו בורר, דרך אכילה, שמותר, אחד מהתנאים, דרך אכילה בשנות ט'. אבל לא סתם ככה, כן? זה עוד מחלוק גדולה. לכן הלכה למעשה,

לפי הרב עובדיה אפשר למזג יין, לפי הרב משה לוי אסור.

אפשר למזג יין עצמו, אם יש לך לבן ושהוא בא ואתה רוצה למזג אותו כשהוא אדום,

גם בחג יהיה מותר לעשות את זה בעצמו, ואין בעיה לפי הרב עובדיה, לפי הרב משה לוי איזה בעיה.

זה לגבי הנקודה הזאת. טוב, אני רואה שיש עוד הרבה מה לדבר על הסדר, לדבר על קדניה, שורחץ,

שעה מאוחרת,

אבל נגיד לזה משהו קטן, נגיד לזה משהו קצר,

משהו קטן, קטן, משהו סרי, וככה נסגור את השידור הזה.

יש, ידוע בליל הסדר, יש כבר הברכות, גמרא בשבת, שולחן ערוך גם, לוחות תפילה,

שאומר שלא מתפעלים בלשון ארמית.

לשון ארמית לא מתפעלים בה, אי אפשר להתפעלים בלשון ארמית.

כמדומה יש כפה חיים ברוכות ימים נוראים שאומר שגם עם ארמית, סליחות,

אתה קפא שם, תגיד, תגיד אפילו בארמית, אפילו שאתה יחיד.

רוב האחרונים חלקו מה פתאום אסור להגיד ביחיד, רק שיש עשרה. מה הסברה?

מלאכי השרת

לא נזקקים ללשון ארמית.

מלאכי השרת לא נזקקים ללשון ארמית. לא נזקקים.

מה הכוונה ללשון ארמית? לא יודעים איך לעלות את התפילה? בקיצור, זה מה שכתוב.

אתה רוצה להתפלל ארמית, צריך שיהיה עשרה, צריך שהקודש ברוך הוא יבוא בעצמו. כל בעשרה ישכינת השריע.

כשיש עשרה אנשים, הקודש ברוך הוא בעצמו מגיע,

אז יש לך עשרה, תגיד בארמית מה שאתה רוצה. לכן, בריך שמה, רק בעשרה.

אצל אשכנזים יקום פורקן משמיא,

אדם שמתתלבי יחיד לא אומר את זה.

כן, בארמית, כן, קדיש צריך עשרה מדין דברים שבקדושה יותר. זה אמרנו במראי נ״ו,

זה דברי שבקדושה.

כל דבר שבארמית, אפילו לבד, כל דבר בארמית לבד, רק דרך תפילה ובקשה צריך שיהיה בעשרה.

לא כל אחד בליל הסדר יש לו עשרה אנשים.

לא כל אחד, יש אנשים במשפחה, שבע, שישה,

וגם קטנים מביניהם, לא כל אחד יש לו עשרה אנשים.

אז באמת שואל החוק יעקב, האמת ליעקב,

למה אתה, אתה אומר, אומרים בארמית?

כן, אנחנו אומרים,

הלך מענייה, דיח לך מתן אמרתי מצרים.

כן?

אז יש תשובה אחת של תוספות שזה היה הלשון שמדוברת אז, וזה מה שהם הבינו.

השתה אחה, שנה הבאה בני חורים, זה בקשה.

השתה אחים פה, שנה הבאה אנחנו מתפעלים שיהיה לנו בני חורים. איך?

הרי אין מלאכי השערים נזכירים ללשון ארמית.

אז יש בהגדה של חזון עובדיה,

הוא אומר כאן חידוש נפלא על פי הזוהר, אבל זה כל כך נפלא, כל כך מי אפשר. הגמרא אומרת,

יש עוד גמרא, דרך אגב, לפני שאני אמר את הצירוץ שלו,

הגמרא אומרת,

שבת דף יד ב עמוד ב, אומרת הגמרא,

שאם אדם בא לבקר את החולה,

יכול להגיד לו בארמית, להתפלל עליו.

אומרת הגמרא, לכתוב מרכז דבר,

יד ב עמוד ב,

שם הגמרא ביהדות עמוד ב בערך. הגמרא אומרת, יכול להתפלל על החולה בארמית.

אומרת הגמרא, הרי אסור,

מה זה אסור?

הרי אין עניין בזה.

הרי אם אתה לא בעשרה, מה אתה מתפלל על החולה?

אומרת הגמרא, לא.

פה לא צריך עשרה.

מניין שהשכינה למרגלות החולה, שנאמר השם יסעדנו על ערש דווי.

הקדוש ברוך הוא נמצא למרגלות החולה, הקדוש ברוך הוא השכינה נמצאת שם.

בגלל שהשכינה נמצאת, יעקב לכן וישתחו ישראל על ראש המיטה, בגלל שכנגד השכינה,

השכינה, אז לכן אתה לא צריך עכשיו הסרה.

השכינה פה, אצל החולה, אפשר בארמית.

הקדוש ברוך הוא בעצמו מגיע, לא צריך הסרה.

רבותיי ורבותיי, הוא אומר שם בשם האמת לעקב אותו יסוד.

אומר הזוהר,

באותו לילה שעם ישראל יושבים ומספרים בהגדה של פסח,

אומר הזר הקדוש ברוך הוא יורד עד אליך

הקדוש ברוך הוא יורד עד אליך איתך איתך ממש איתך כל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא איתך

הקדוש ברוך הוא איתך ויש כאן השפעה עולמית הקדוש ברוך הוא ימצא איתך שהקדוש ברוך הוא ימצא איתך לא צריך עשרה ולא צריך שום דבר

אתה והקדוש ברוך הוא לבד אתה איתו ביחד כל אחד ואחד הקדוש ברוך הוא אומר בני בכורי ישראל אשר בך את פער מנשק אותך מחבק אותך

הקדוש ברוך הוא סתם זה משמח לשון ארוכה של הזוהר לשון יפהפייה

מה המעלה שאדם שאומר את ההגדה, הקדוש ברוך הוא יורד עד אליו, איזה כוח, איזה עצמות אדירות.

אדם לוקח כזה בגילה אחת הכי פשוטה בעולם ומקבל חיבור עם השם יתברך,

זוכה להתחבר עם השם יתברך, עד כדי כך. יש

מדרש מפליא, המדרש אומר על ירושלים,

שירושלים הכתה בכפתיים,

נוחמה בכפליים.

אצל ירושלים כל המכות הן בכפליים.

אוי לירושלים כי חרבה ועזב אותה ה'.

הכל בכפליים, ככה כתוב על המדרש.

מה העניין?

מה זאת אומרת? אוי לירושלים אם חרבה, עזב אותה ה'

בבחינה הזאת.

למה כתוב ירושלים? למה ירושלים צריכה ליפול פעמיים ולהתנחם פעמיים?

מה העניין?

אז יש תשובה אחת של רבי נחמן פרסלב.

הוא אומר שזה הולך על התפילה.

ירושלים מבחינת תפילה.

הוא אומר יש תפילה שבן אדם מתפעל בכוונה. אדם בא עכשיו בבוקר, קם, מתפעל בכוונה, אה, חזק. פתאום מנחה, אה, חלש.

ערבית, חזק. בקיצור,

חזקות שלו, מעלות גם את הלא-טובות.

הוא אומר את זה בפרשת בית חנן. ואת חנן על ה' בעת ההיא לאמור.

אומר רבי נחמן פרסלב, יש לך עכשיו עת ההיא של שד רצון לאמור.

אתה אומר את המילים האלה, אתה מעלה את כל האמירות. כך אומר רבי נחמן פרסלב. זה אחד.

יש עוד תירוץ. דרך אגב, הוא אומר שם למה הפרשת בית חנן זה נחמו נחמו.

נחמו אחד על התפילה בכוונה. נחמו השנייה גם לא בכוונה,

זה מעלה גם את שלב הכוונה, ככה הוא כותב שרמת המזלבים בקטי מערב. זה אחד, זה לא קשור אלינו, אבל מה ברוס גם.

אבל יש משל

של הרב פינקוס שאומר, מה קשור ירושלים לקטה בכפתיים

והתנחמה בכפליים, מה העניין?

ומי שמשל,

איזה אחד יהודי שהיה בהשפצות, ממש בהשפצות.

יהודי הזה היה בהשפצות, הגיע לאחד העשירים ואמר לאשיר הזה, תשמע, אני מרים אותך.

ואני מרים אותך. והיה, לא מנעמים בו, הוא רשם, הרים אותו, גידל אותו, פיאר אותו, רומם אותו,

עשה לו חתונה גם.

טוב, חיתן אותו, הכל היה בסדר.

הגיע היום בלילה של החתונה.

לא לאחרונה מגיעה,

החתן לא רוצה להתחתן. מה קרה? שים את הבעט. לא, עד שאני לא רואה כמה העשיר נתן לי בצ'ק, לא מתחתן.

הגזמת, מה קרה לך?

הוא חיתן אותך, גידל אותך, עזוב, זה בושה.

לא, עד שאני לא רואה כמו לסיים בצ'ק, לא מתחתן.

החלטה של החלטה אני מבין שיש פה זמן שנותן ביטה לכספת לשירותים, הכניס את החלטה לשירותים, תבדוק, טוב, בודק, פתאום צריך לשעקות שם מהשירותים.

קמצן, קמונה, איזה קמצן.

אמרת שתביא את החמישים אלף שקל, רק עשרים אלף שקל, אתה קמצן.

בקיצור, הפך את השולחן, הפך שם את כל האזור וסגירה החתונה.

בא אליו חבר שלו ואמר לו, שמע,

שתי בעיות חזקות, חמורות.

אחת, ביטלת את החתונה, אבל זה לא הסיווג שלו כנראה, מהשמיים.

בית, העשיר שהיה לידך עכשיו, איבדת אותו.

העשיר שהיה לידך עכשיו, איבדת אותו. די, זהו, הוא גידל אותך, רומם אותך, פייר אותך, משפטות.

עכשיו פגעת בו, די, נגמר.

עכשיו ריחקת אותו, איך אתה יודע מה אתה יחזור?

מוריי ורבותיי, אדם עושה עבירה, אומר הרב פינקוס,

העבירה היא אסון בפני עצמה, אסון טבע, אסון קריטי.

פגץ!

אבל על עבירות יש תשובה.

הריחוק מהשם ידבריו.

המלך בורח! העשיר כביכול, המלך בורח עולם.

מתנתק! בורח!

מה, עושה בסך הכל עבירה קטנה? כן. כל עבירה מרחיקה, כל עבירה אמרה בסוף סלנד עושה מחיצה, עושה עוד...

ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצה ורצ

בסדר שלו

הוא ישב שם על השולחן עם ספר סגור

הנה הם עצומות ככה, ספר סגור, שמונה בערב

הגיע אחד החסידים ומסתכל על רבי פרמשלן מהחלון ואומר, אה,

הרבה מתבטל בתירא, הרבה מתבטל מתורה

רבי פרמשלן ראה אותו ברוך הקודש, קרא לו

אמר לו בוא רגע

אתה בטח חושב

שמאיר מתבטל מתורה

זה בדיוק מה שכתוב בגמרא

הגמרא אומרת ברוך הוא דין, הגמרא אומרת אם ראית את הדרכם שעברה בירה בלילה

אל דרך אחריו ביום

למה?

השם עשה תשובה, אומרת הגמרא בוודאי עשה תשובה יש בזה כמה תירוצים, כן? יש אמרים שם עשה תשובה, הוא כתב תשובה שזה מותר אם ראית את הדרכם שזה עבירה

הוא עשה תשובה בהלכה שזה מותר, אין בעיה, עשה ספק ספק ספקה, מותר, זה אחד, כן? זה אחד.

יש אמרים, רבי נחמן פרסלר אומר, רבי נחמן פרסלר אומר,

אם ראיתם לך בשעברה בלילה,

אל תערכיו ביום, כי בידי עשיתי ובאמר שאתה אומר בבני אחמד יש אחד שהוא מתחזק חזק, הוא מתעורר, מתעורר, מתעלה, עולה, לא כועס,

לא מתגאה,

והוא לא פוגם בשום, בעיניים ולא בלשון,

שום קנה המנורה לא נוגע בהם.

אש!

יצר רע ואומר, תשמע, איך אני אפיל אותו?

כל ניסיון שאני מביא לו הוא לא נופל.

הוא מקבל אישור כביכול מהשם יתבח להפיל אותו פעם אחת בלי שמגיע לבן אדם ליפול.

בן אדם עכשיו לא מגיע, עבד על הכעס שנתיים, לא מגיע לו ליפול.

יצר רע ויקש אישור מיוחד, זה הדרך היחידה שלי להפיל אותו, בואו נראה.

באמת, על הכעס הזה הוא לא יענש.

על הכעס הזה הוא לא יענש.

רק בשביל לראות איך הוא ממשיך הלאה, אם הוא ייפול מזה או לא. זה הדרך היחידה של יצר רע, עכשיו ננצח אותו בקאי גבנה.

הוא מקבל אישור.

ועכשיו,

זה המבחן שלו.

איך תעמוד אחרי שכבר עשית את העבירה?

תמשיך הלאה להתחזק ולא תתייחס לעבירה. עושה תשובה ותמשיך הלאה, או לא, תיפול בגלל זה ותרד לרדת שחץ.

אומר רבי לחם יוסף זבשת,

אם ראית את הנדרכיו שעבר עבירה בלילה,

אתה יודע למה? אל תערבב, אתה יודע למה הוא עבר עבירה?

בגלל שהוא עשה תשובה חזקה,

ודאי עשה תשובה.

בגלל שהוא עשה תשובה,

אצל רבות, תשמע, אני לא יכול עליו, תן לי עבירה.

אבל אמרנו אלי עונש, כי כל העבירה הזאת זה רק ניסיון.

אם ראית את מאיר עושה עבירה בלילה של פיזול תורה,

אל תערער.

אתה רואה את מאיר, ככה הוא קורא לעצמו,

עם עיניים עצומות,

מה הוא עושה עם עיניים עצומות?

כשאני לא עם ספר פתוח,

אז אני בתשובה, אני עם השם יתברך.

או לומד או בתשובה. אם ראית את עצמך בשעבר עבירה בלילה, לא למד,

דלגה, אל דלגה ביום. כי ודאי שסוגרים את העיניים, זה הכל תשובה, זה הכל תשובה, זה כיסופים וגעגועים, חשיקה וחפיצה לקדוש ברוך הוא להשם יתברך.

אין יותר טוב בעולם להיות מחובר עם המלך. יד ויד אתה צועד איתו, הולך איתו ביחד, הקדוש ברוך הוא נמצא עם כל אחד ואחד בכל מצב. וזה מה שהרבי בבירושין תמיד היה אומר

שפסח זה הזמן שנתבונן ביציאת מצרים.

פסח זה הזמן שצריך אדם להתבונן ביציאת מצרים. מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני? אבי הרבי בבירושין, אני כבר מסיים לכם, סליחה, מי שמכיר יודע שאני קצת בעזה, אבל מה היה? סוגר.

הרבי בבירושין,

נאמר יסוד, הוא סיפר שבן אדם אחד פעם אחת הלך ברחוב.

או שהוא ראה את זה, לא זוכר בדיוק איפה היה. ראיתי את הסיפור בספר חמדת שלמה, של הרב שלמה לוי מבת ים, דבר חשוב מאוד.

ושם עובר את הרבי בבירושין, והרבי בבירושין פעם אחת הלך ברחוב, ראה

בעל הבית מצליף בעבד שלו, בפועל.

וואי, מכות, ועוד מכות, ועוד מכות, מצליף, מצליף.

והוא תוך כדי עובד.

נגמר המכות, בא אליו איזה מישהו לפועל, אמר לו, מה, אתה מקבל מכות ועובד?

אומר לו, על מה אני מקבל מכות?

על זה שאני לא עובד.

למה הוא מוביס יהיה בעל הבית? שאני לא עובד.

אז מה, תוך כדי המכות גם אני לא אעבוד? אז גם תוך כדי המכות אני מראה שאני מתחיל לעבוד.

אומר הרבי מרוז'ין,

על מה אנחנו סובלים ככה בתרות סינס, צרות וישרים? על מה?

על מה?

על זה שלא לומדים ולא מתפלאים טוב.

על זה שלא מחוברים להשם יתברך. על מה הקודש ברוך הוא מעורר אותנו? הכל מאהבה.

את אשר יא אוהב השם יוכיח.

על מה המכות שלנו, וכל אחד עם הצרות שלו, על מה?

כנראה שלא עובדים נכון.

אז מה, שואלים את הבן אדם, למה לא בעתה? תשמע, יש לי בעיה בשלום בית.

אתה יודע למה אתה עומד בשלום בית?

בגלל שאתה לא עובד השם טוב.

למה לא בעתה? לא, יש לי פה לחץ עם פרנסה. אתה יודע למה כדוש ברוך הוא חץ עם פרנסה?

בגלל שאתה לא עומד בשלום בית טוב.

אומר הרבי מרוז'ין, אותו פועל לוין,

אותו פועל לוין, אני מקבל מכות שאני לא עובד. אז ודאי שעכשיו אני צריך להתחיל לעבוד.

נזכה בעזרת השם יתברך כולנו, בעזרת השם יתברך,

שבעזר השם, בעזר השם, מימי החג האלו יעברו לנו בקדושה וטהורה, שכל תפילה תהיה מקומלת עם כל הכוונה שלה.

לתת את כל הכוחות בתפילה, את כל הכוח, את כל הלב והנשמה בתפילה.

הלימוד התורה, נראה כולנו מחוברים ללימוד התורה, בדבר השני, אי אפשר,

בהבטה ישגה תמיד לתחת את הלימוד ולתפוס מסך טעות או לתפוס את הסימנים שקשורים. לא לבזבז את העמים הקדושים האלה בטיולים ושטויות.

אפשר לקחת, קובע שהם יחליפו כוח,

וגם שם לזכור את הכללים, חליפה המקבד, מחיקת המזון, שהכול יהיה בקדושה, שהכול יהיה בטהורה, לא ללכת למקומות שאיך אפשר, שזה אסור אפילו

לדבר וללכת לשם.

פארקים, כל מיני דברים כאלה, שיש כל מיני עירבוביה, אלא אם כן תופסים איזה פינה מיוחדת, אני לא יודע,

כל אחד ישאל את הרב שלו.

מורי ורבותיי, בואו נשמור על הקדושה שלנו קיימת. כל המטרה של החג זה להחדיר קדושה,

להתחבר למלך שחס ושלום הוא חס ושלום לא יהיה ניתוק להתחבר להשם את ברך להתעלות בתורה של מים, להתחבר לתורה הקדושה, ללמוד וללמד, שמור ולעשות וכן ירצה ולומר פסח כשר ושמח לכל בקיסריה.