מדינת קישקשתה - חלק א

- - - לא מוגה! - - - 

זאת אומרת אם אנחנו מסתכלים על רכב אז יש גוף אבל המטרה של הרכב זה לא הרכב זה גם לא למלא לו דלק המטרה שהוא יוביל לאן שרוצים להגיע אם הוא לא

ממלא את הפונקציה הזאת להגיע לאן שרוצים להגיע מי צריך אותו בכלל ומי שמשקיע יותר מדי ברכב מטפח את הרכב מפנק את הרכב מלא בו דלק עד גדותיו על גדותיו על גדותיו עוד ועוד עוד ועוד אז הוא מבין שזה הרכב יש לו ממשות בפני עצמה גם אם הוא בחניה אבל זה לא התכלית של רכב אותו דבר הגוף שלנו הוא רק מקבל את האספקה החיצונית והוא משמש שהנשמה תוכל

לבצע איתו את מה שהיא צריכה לעשות כל זה שאנחנו מרגישים את הגוף זה רק בגלל שאנחנו חיים בהנהגה של הגשמה שאנחנו מגשימים את הגשם ועושים ממנו משהו שעומד בזכות עצמו האלוקים עשה את האדם ישר אומר הרמב״ם אם לא נדבר לתינוק הנולד במשך שבע שנים שום דיבור זאת אומרת תינוק

יגדל אף אחד לא ידבר מילה איתו והוא לא ישמע שום מילה כשיגדל ויגיע לגיל שבע ידבר מאליו בלשון הקודש כי העולם נברא בלשון הקודש עד מגדל בבל כל העולם דיבר לשון הקודש

ערב טוב בעזרת השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמם ירוויח הערב הזה יהיה

בשיעור להצלחת בית הכנסת חיים שעל בראשות הרב שי עובד שליטא

ולהצלחת הרב שי עובד בן שרה ומשפחתו שיזכה להגדיל תורה ולאדירה

ולרפואת נהורי וישי ודורון בני אסתר אסתי.

ועוד דבר חשוב אני צריך ברכה חזקה הנער שנפגע בטיל באוטובוס ועדיין במצב קשה ואנוש

נתבקשנו לברך והשיעור הזה יהיה לרפואתו ואנחנו מאמינים בני מאמינים שאפשר לחולל נס נכון?

אז רפאל דניאל אריה בן תמר

רפואה שלמה מהרה אמן בעזרת השם

ובכן

דבר על כל עדת בני ישראל ואמרת עליהם קדושים תהיו

הרמב״ן מביא ובתורת כהנים מופיע פרושים תהיו

העניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים

והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין.

אז כנגד הזהירות בעריות התירה איש ואשתו

וכנגד המאכלים האסורים

התירה אכילת בשר ויין.

אם כן,

ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו ולהיות בסובעי יין וזולל לבשר. למה?

שלא הוזכר איסור זה בתורה

והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לפיכך בא כתוב וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.

קדושים תהיו, פרושים תהיו.

אז זה באופן כללי.

הנה מה שכתוב כאן

שטוף בזימת אשתו אשר אין בזה כל איסור כלל

או בזולל בשר ויין,

הכל דברים מותרים בתכלית.

איך קוראים לזה?

נבל ברשות התורה.

נבל ממש.

איזה נבל? כמו שאומר הפסוק, אמר נבל בליבו

אין אלוקים.

ומה אמנם הקול לצעקתה הזאת?

אשר על זהו ייקרא נבל וכופר בלוקים.

אז אספורנו, זיכרונו לברכה, מבאר טעם איסור העריות, וזה לשונו.

הנה התולדות

ההווה משאר בשר.

ראוי שתהיה יותר הגונה וממוזגת,

כמו שקרה בתולדות משה ואהרון ומרים,

מעמרם ויוכב את דודתו.

זאת אומרת, דווקא תולדות שיהיו משאר בשר מקרבת בשר,

אז זה יותר ראוי והגון וממוזג להביא תולדות ראויים,

כמו הדוגמה של משה ואהרן ומרים, שבאו מעמרם ויוכב את שהיא דודתו.

וכמו שאמרו זיכרונם לברכה על נישואי בת אחותו, שזה מצווה.

וזה יצדק,

אומר אספורנו.

מתי?

כאשר יהיה הפועל והמתפעל מכוונים להפיק רצון קונם בלבד.

אם הכל נעשה רק להפקת רצון הבורא.

אפס זה יקרה על המעט.

כי בדרך כלל זה לא כך.

אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי ברובו,

שיהיו מכוונים לתענוג בלבד.

ובהיות שאר הבשר מוכן מאוד והערעור והתענוג בו רב מאוד,

הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחיבורם הוא בלתי אסור,

ירבה הערעור והחיבור ביניהם להתענג בלבד,

ולכן אסרה תורה בשאר בשר

ועל זה הדרך נראה איסור כל העריות.

זאת אומרת, עצם ההנאה

וההתענגות בלבד

ועל זה הדרך נראה כל איסור העריות.

והנה העריות

מהעבירות היותר חמורות,

מהעונשים היותר חמורים,

וכולם בחרט.

וכל זה על ריבוי ההנאה והתענוג אשר בהם.

וכל אלה אומרים, הבינני.

אמרו בגמרא,

הנה חמישה ברחי נפשי,

שאמר דוד המלך בטילים,

כנגד מי המרן דוד?

לא המרן, אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד הנשמה.

יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו,

דהיינו הנשמה,

וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו, דהיינו הקדוש ברוך הוא.

ומה על דבר הגוף,

שאין לו אלה חמישה דברים,

רואה ואינו נראה וכולי וכולי,

האם הוא אין לו חלק בשבח וההילול של הנפש לקדוש ברוך הוא?

ודאי כי יש לו.

אז למה העלימו את שמו בכל מציאותו?

למה פה לא מצינו כנגד מי המרן?

כנגד הקדוש ברוך הוא, כנגד הנשמה, ולמה הוא לא אמר כנגד הגוף גם?

למה העלימו אותו?

אולם זה באמת הילולו ושבחו

של הגוף,

שהוא נעלם,

שלא יזכרו

מה הילולו ושבחו.

הגוף לנפש

הוא כמו הבחינה של העולם הזה לעולם הבא.

חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני הטרקלין, בפני העולם הבא.

עדכר עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין.

אז ככה עניין הגוף

לנשמה הוא פרוזדור,

פרוזדור לנפש.

כי כל-כולו הוא רק מוביל לטרקלין.

עיקרו של הגוף הוא שהוא מוביל לנפש ולא יותר.

ומציאות של הובלה היא שאין לה כל שם.

זאת אומרת,

אם הוא רק מוביל,

ההול שמוביל לסלון,

אין לו שם בפני עצמו, הוא רק מעבר לסלון.

הוא משמש לה.

אז הגוף הוא משמש לנשמה, הוא מוביל לנשמה.

אז אין לו מעמד, stand בפני עצמו.

אין לעצמה כלום, היא רק מובילה,

הגוף מוביל ולא זולת.

והגוף כמוביל לנפש,

מובן מאליו, כי ראשית כול צריך להיות ביטול הגוף בתכלית.

אם הוא מוביל לנפש,

הוא לא יכול להיות מחסום לפני.

הוא לא יכול להיות מאן דהוא.

מאן דהאמר.

הוא לא יכול להיות איזה ממשות.

כי אם הוא זה הוא,

אז הוא לא יהיה מעביר לנפש.

הכל יעצר אצלו

כי הגוף הוא בפני עצמו.

אם הגוף בפני עצמו הנפש איך יגיע אליה אז לכן צריך ביטול כל עצמותו וביטול כל הגשמה

כי הגשמה זה ההפך מהנפש.

ואיך אם כן יהיה פרוזדור לטרקלין איך יהיה פרוזדור לטרקלין

אם הוא בפני עצמו אז הוא לא פרוזדור אז הוא טרקלין בעצמו.

כי ההגשמה מעכבת את ההובלה,

ובאין הובלה אבדה כל מציאות ודאי.

זאת אומרת,

אנחנו חייבים לעבוד על ביטול הגוף

בשביל שהגוף ימלא את הייעוד שלו להיות מוביל אל הנשמה.

זאת אומרת, אם אנחנו מסתכלים על רכב,

אז יש גוף,

אבל המטרה של הרכב

זה לא הרכב,

זה גם לא למלא לו דלק.

המטרה שהוא יוביל לאן שרוצים להגיע.

אם הוא לא ממלא את הפונקציה הזאת להגיע לאן שרוצים להגיע, מי צריך אותו בכלל?

חמור עדיף עליו.

ומי שמשקיע יותר מדי ברכב, מטפח את הרכב, מפנק את הרכב, ממלא בו דלק עד גדותיו, על גדותיו, על גדותיו, עוד ועוד, עוד ועוד,

אז הוא מבין שזה הרכב, יש לו ממשות בפני עצמה.

גם אם הוא בחנייה.

אבל זה לא התכלית של רכב.

הרכב צריך להוביל את האדם שיושב בפנים לאן שהוא רוצה להגיע.

אותו דבר הגוף שלנו.

הוא רק מקבל את ההספקה החיצונית והוא משמש,

שהנשמה תוכל לבצע איתו את מה שהיא צריכה לעשות.

אמנם כי הגוף בתיקונו ובשלמותו הנה הוא עצם רוחני כמו הנפש.

אם הגוף הוא באמת

על מתכונתו,

בתיקונו ובשלמותו,

זאת אומרת הוא לא בפני עצמו,

הוא לא יחידה עצמאית,

אז הוא עצם רוחני כמו הנפש,

כי הרי הוא פרוזדור לנפש.

אז הפרוזדור הוא חלק מהטרקלין שמגיעים אליו.

בכל הגשמה שאנחנו רואים בכל אופן את הגוף, נכון שאנחנו מרגישים את הגוף.

נכון שהגוף אצלנו לא בטל ומבוטל.

כל זה שאנחנו מרגישים את הגוף,

זה רק בגלל שאנחנו חיים בהנהגה של הגשמה,

שאנחנו מגשימים את הגשם ועושים ממנו משהו שעומד בזכות עצמו.

כאילו, יש נשמה, צריך לתת לה את האספקה שלה,

ויש גוף שצריך לתת לו אספקה שלו.

ובעיקר אנחנו מתעסקים בגוף ופחות בנשמה.

זה לא על תיקונו.

אז לכן אנחנו לא רואים שהוא בטל ומבוטל.

שתי הנהגות אצל האדם.

הנהגה של הנפש,

הנהגה של הגוף.

אבל הגוף בעצם הוא רוחני.

הגוף בעצם הוא רוחני ודאי.

מאיפה אנחנו יודעים שהגוף בעצם בעצמותו הוא רוחני ודאי?

מגופו של אדם הראשון

בגן עדן.

שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

תפוח עקבו של אדם הראשון

היה מחה גלגל חמה.

זאת אומרת, האור הרוחני שהיה יוצא מהעקב של אדם הראשון

שזה המקום הכי נחות בגופו של אדם

היה מכהה את גלגל חמה.

זאת אומרת, כל אור החמה זה אפס אפסים ליד האור שיוצא מהמקום הכי פחות בגופו של אדם הראשון.

זאת אומרת, בעיקר מהותנו הגוף הוא אור גדול.

ומה שאנחנו מוצאים את הגשמות בגוף

זה רק מאשמתנו אנו

שאנחנו פעלנו כל זאת,

אבל זה לא מעצם מציאותו.

הרי אליהו,

זכור לטוב,

העלה את גופו למדרגת מלאך,

והוא עלה עם גופו בשערי השמימה.

אז הגוף שלו החומרי הפך להיות מלאך.

והלא, הוא הלך ארבעים יום בלא אכילה ושתייה.

זאת אומרת, הגוף לא הפריע לו בכלל, הוא לא היה משהו שבפני עצמו.

זה לא היה מעכב, זה לא היה מחסום.

זה רק משמש, מוביל ופרוזדור לנשמה.

אז ממילא גם הגוף הוא נשמה.

אז מהי הגשמה?

מה גורם להגשמה?

מה בחינתה?

מה שעושה את ההגשמה ביותר

זה הטעם וההרגשה.

מה שאנחנו טועמים בגוף

ומה שאנחנו מרגישים בגוף.

ההרגשה שבגוף, העינוג,

הטעימה, הטעם הטוב,

זה כמה שאדם יותר מסור לדבר זה, הוא יותר גשמי.

התאווה.

הרגשת הגוף

זוהי הגשמה.

נמצא שביטול כוחות הגוף,

ביטול כל רגש מצד הגוף,

הנה זה מן ההכרחיות

לבלתי היות שום הרגשת הגוף.

זאת אומרת, זה לא איזה מעלה של חסידות וקדושה ופרישות,

אלא זה מן ההכרחיות.

אחרת,

זה מחסום לנשמה, והנשמה לא תגיע למה שהיא צריכה להגיע,

לתכלית שלה.

ולו היה תמיד השכל מקדים לפעולה,

מקדים להרגשה,

כי אז ודאי היה כל-כולו שכל.

זאת אומרת, אם השכל היה מאלץ אותנו, מכריח אותנו בכל עניין, ולא מתחשב בגוף,

כי בדרך כלל, תשימו לב, אנחנו מחליטים, נגיד, לעשות משהו,

אבל מיד נעשית בדיקה.

אם זה יהיה קשה לנו,

או לא,

זה יהיה כרוך במאמץ,

או לא, כמה זמן זה יימשך,

זה מסוג הדברים שאנחנו אוהבים לעשות, או לא אוהבים לעשות,

ואז או שאנחנו דוחים את הדבר,

או מבטלים את העניין,

וכן הלאה.

מי גרם?

העניין בפני עצמו, ברור שהוא טוב.

עכשיו האישה אומרת, תעלה, תפס, תביא, תוריד, תחליף, תזה, תסדר.

ישר האדם,

מה הוא עושה?

חשבון.

לא, לא עכשיו, צריך לגמור משהו, קודם כל זה מתחמק.

מי גרם לו?

הגוף.

כי הגוף לא מתאים לו עכשיו,

מאמץ יתר.

אבל מצווה, פסח, האישה טורחת, כולם טורחים.

מבקשים ממך לתאמץ.

מי עוצר אותו? הגוף. שיקולי הגוף.

זו דוגמה, כן?

אם השכל היה מקדים לכל פעולה ולכל הרגשה,

היינו כל-כולנו שכל.

כי אם השכל אומר, עושים.

קשה, קשה.

לא אוהבים, לא אוהבים.

מה לעשות?

אנשים אוהבים תרופות, לא.

אבל אם זה מה שנצרך, הם לוקחים.

זה מר, אין מה לעשות, בולעים.

השכל,

אם היה מחייב אותנו בכל דבר, לא הרגשה ולא הפעולה,

היינו כולנו שכל.

ואז האכילה שלנו הייתה חוכמה,

כי היינו יודעים כמה לאכול

ומה לאכול

וכמה זמן להשקיע

ולא לשקוע.

לדוגמה,

הרב שטיינמן יאריך ימים.

הוא אוכל

כל יום 50 גרם פירורי לחם.

טחונים.

פירורי לחם טחונים. קונים לו לחם טוחני,

ושמים לו שקיות בהקפאה 50 גרם, 50 גרם.

הוא שותה רק מים.

הוא לא שותה תה.

50 שנה הוא לא שותה תה. בשביל מה צריך תה?

שותה מים.

הוא אוכל 50 גרם, הוא אוכל איזה עגבניה, פעם בבצע.

זהו.

ובין ארוחת בוקר לארוחה הבאה, באמצע,

אין מצב שהוא מכניס משהו, מנשנש,

שותה.

אין מצב.

אין מצב.

האכילה אצלו זה חוכמה, כמו שאמרנו עכשיו.

האכילה

היא חוכמה.

וההבתה

הייתה גם חוכמה.

היינו יודעים על מה להביט, מתי להביט, בשביל מה להביט.

בקלם היו מקפידים מאוד לא להרים את העיניים סתם.

מה זה סתם להרים את העיניים?

לאיזה מטרה אתה מרים?

תסתכלו, יש שיעור,

נכנס מישהו בדלת, כולם מסתכלים עליו.

לא כתוב, היו עיניך רואות אתה נכנס.

כתוב, היו עיניך רואות את מוריך.

וכולם מסתכלים על מי שנכנס.

מישהו זז, כולם מסתכלים.

אם ייפול משהו מאחורה, כולם יסתובבו.

אתה צריך לשלוט על העיניים, להחליט.

יש עניין להסתכל, אין עניין להסתכל, מה זה מועיל, מה זה תורם,

מה המטרה שאתה...

סקרנות, מה?

מה?

הבטה צריכה להיות בחוכמה.

זה אם היינו שכל.

אבל אם לא,

אז הגוף יש לו דרישות, הוא רוצה להנות, הוא רוצה לראות, הוא מתעניין,

הוא סקרן, הוא תאב.

אז ממילא הגוף הוא מנדומה.

אולם אם ההרגשה היא המקדמת,

אז זה הגשמה, אז אדם מגוש שם.

בגוף עם הגשמה הוא כבר לא פרוזדור לנפש כי הוא עוצר הכל בדרך,

כי הוא הנהנה הראשון והוא מעוניין להמשיך בהנאה.

הוא לא רוצה להעביר את המסרים הלאה.

כי אם הוא יעביר אותם שיקול השכל,

יכול להיות שהשכל יבטל אותם.

הוא יגיד, בואנה, אתה מסתכל על דבר אסור.

ואז מה הוא יפסיק?

אז הוא לא רוצה.

השכל יגיד, אכלת יותר מדי.

הוא לא רוצה להעביר את זה הלאה.

אז הוא כבר לא יהיה מוביל לנפש.

וזה הדבר נקרא כריתות.

זה הכרת.

כריתות.

הפרדת הגוף מן הנפש, רחמנא נצלן.

הרי כשיש כרת, כתוב היא כרת, תכרת הנפש.

עוונה בה.

כל זמן שעוונה בה,

אז הנפש תכרת. זו הנפש. הנפש הזאת שאנחנו מדברים עליה.

זאת אומרת, אם הגוף הזה לא נותן להעביר את הכל והוא לא הופך להיות מוביל ופרוזדור,

זה כריתות מהנשמה.

אז מה הפליאה כרגע שעריות זה כריתות? כי שמה זה הנאה והעונג בריבוי,

כמו שלמדנו קודם מלשון הספורנו.

אז הנאה, הרגשת הגוף זה הגשמה,

וזה כריתות ודאי.

וזה הביאור של דברי הרמב״ן, זיכרונו לברכה. כי השטוף בזימת אשתו בזוללי בשר וסובעי יין,

הנאה והרגשת הגוף

יהיה נבל ברשות התורה.

נבל ממש.

נבל, כמו שכתוב, אמר נבל בליבו,

אין אלוקים אפיקורסות וכפירה, רחמנא לצלן.

כי באין נפש אין אלוקים ודאי.

וזה מביא לדבר, כי הרגשת הגוף,

הרגשת הגוף זה שאדם מרגיש יותר מדי את הגוף.

והגוף זה מנדאומר,

זה כריתות ממש.

לפי דברינו,

נפלאו מה שאמרו, זיכרונם לברכה, בכתובות קד.

בשעת פטירתו של רבי,

זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר,

ריבונו של עולם,

גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה.

אז כל היגיעה שלי בעשר אצבעות זה היה בתורה.

ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה.

והיה לו מה להיענות, כי הוא היה עשיר וזכה לשני שולחנות.

גם העולם הזה מלא וגדוש,

וגם העולם הבא.

ואף על פי כן,

לא נהניתי אפילו כנגד אצבע קטנה.

יהי רצון מלפניך שיהיה שלום במנוחתי.

אז בשביל שהוא יבקש שיהיה שלום במנוחתו,

הוא צריך להביא ראייה שהוא לא היה מגושם,

שהוא לא התגשם,

שכל-כולו היה קודש.

אז מה הוא אומר?

שבעשר אצבעות יגעתי בתורה,

אבל אפילו באצבע קטנה לא נהניתי.

מה ענו לו?

יצאה בת קול ואמרה, יבוא שלום.

אחד כזה שלא נהנה מהגוף שלו בעולם הזה,

יבוא שלום.

שמעתם מה הוא אמר?

מה הוא אמר, רבי?

הוא לא אמר, תשמע, ריבונו של עולם,

אני עשיתי ופעלתי ועשיתי חסדים ולמדתי תורה כך וכך,

ועשיתי כך וכך, ויש לי זכויות כך וכך. הוא אומר, לא, לא.

בשביל שהוא יבוא שלום,

אז גם לא מספיק,

גם לא מספיק מה שהוא יגע בעשר אצבעות,

הוא צריך גם להוכיח ולשכנע שהוא לא נהנה אפילו באצבע קטנה.

שמעתם?

ואם הוא נהנה, אז מה יש?

אבל הוא למד תורה הרבה והכול, והיה רבי.

אז מה יש?

למדנו זה כריתות.

אז הוא היה צריך לשכנע על הדבר הזה.

ומה ענו לו?

יבוא שלום.

אחד כזה, על בטוח יבוא שלום.

כי זה השלום ודאי.

והתוספות שם אומרים,

דאמרינן במדרש,

עד שאדם מתפלל שייכנס תורה לתוך גופו,

יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו.

איך הם ידעו, חכמים, זיכרונם לברכה, שיקראו היום לכל זה מעדנים?

קנית מעדן? תן מעדן לילד. מעדן, בדיוק מה שאסור.

מעדן.

זה מה שאסור. העידונים, העידונים, הגשמיות, ההגשמה,

זה בדיוק.

מילא אם זה נצרך בגלל ששמו שם כמה חיידקים טובים וזה ביו וכו' וכו'. נו, נגיד.

אבל זה קוראים לו ביו.

ביו, זה שם שלא מושך.

זה גם לא טעים, הביו, ביו. מה זה ביו?

זה משהו כמו אקונומיקה, נשמע, ביו. אבל מעדנים? כבר השם לבד מגרה אותך.

כבר השם מגרה אותך.

אז אומרים חכמים, צריך להתפלל.

להתפלל.

עד שאדם יתפלל שייכנס תורה לתוך גופו,

יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו.

וזה מבהיל.

ומה יונעמו בזה דברי הרמב״ן בפרשת אחרי?

כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני,

אשר הכחיש כל דבר,

זולתיה מורגש.

איזה מורגש?

זולתיה מורגש, לא.

והגיס דעתו לחשוב, הוא ותלמידיו הרשעים,

כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו,

איננו אמת.

הרמב״ן יוצא בשצף קצף נגד אריסטו היווני,

והוא אומר שהיינו צריכים לחסום את הפה שלהם,

לא של החכמים, של המתחכמים בטבע.

הם, הכול אצלנו בנוי על טבע, אין רוחניות.

שהם נמשכו אחרי היווני

שהכחיש כל דבר, זולתיה מורגש לו,

זולתיה מורגש לו,

והגיס דעתו לחשוב ותלמידיו הרשעים,

כי כל עניין שלא השיג אליו ובסברתו איננו אמת.

ואתם יודעים מה אומרים חכמים על אחד כזה שהוא חי את חיי העולם הזה ויש לו סברות?

זה סברות קרס.

זה בא מהקרס, מהעדים שעולים, מהעשנים שעולים מהקרס,

משם הסברות שלא באות.

הרמב״ן תפס וביקר את אריסטו בזה כי הוא יודע רק המורגש.

הוא מורגש, ובוודאי ההפך מכל מה שלמדנו עד עכשיו.

אדם הרואה שהוא מתעלה במחשבה,

סימן יפה לו,

סימן שיש לו ביטול של הגוף.

האיש הזה ודאי יש לו מעבר לנפש,

ואשרה לו.

ואם חלילה לא מתעלה במחשבה,

אין לך רעה גדולה מזה.

הלא זה סימן ראשון של גופניות.

וגוף ללא חיבור עם הנפש,

הרי זה כריתות ממש.

עד פה הבנו מה שאמרנו?

הבנו.

עכשיו נעבור קצת.

דברו אל בני ישראל ואמרתם עליהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמאו.

במדרש רבה איתה,

עד ההוד הכתיב, וזכור בורעך בימי בחורותך.

תנן,

עקביה בן מהללאל אומר,

הסתכל בשלושה דברים בהן אתה בא לידי עבירה.

דע מאין באת,

מטיפס רוחה,

מולן אתה הולך,

לעפר רימה ותולעה,

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?

בנימלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

וישוב העפר על הארץ כשהיה

בה רוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

רבי ישמעאל ורבי נחמן מתנילה בשם רב אבדימי דמין חיפה

לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ כיכר של תרומה.

אמר לו ראה שאני טהור וביתי טהור

וכיכר שנתתי לך טהור.

אם אתה נותנה לי כדרך שאני נתתי לך מוטב ואם לאו

הריני זורקה לפניך.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לאדם

ראה שאני טהור

ומעוני טהור

ומשרתי טהורים

ונשמה שנתתי לך טהורה.

אם אתה מחזירה לי כדרך שאני נותנה לך מוטב

ואם לאו

אני טורפה לפניך.

כל אלו בימי זקנותו.

כל אלו בימי זקנותו.

אבל בימי בחרותו

אם חטא לוקה בזיבות ובצרעת.

לפיכך משה מזהיר את ישראל והוא אומר להם איש איש כי יהיה זב מבשרו.

דווקא איש כשהוא צעיר עדיין.

אז זה המדרש.

יש קושיות עליו?

מנתרץ.

יש להתבונן למה התחילו במדרש לבאר

הא דזכור בימי בחורותיך במאי דתנן עקביה בן

מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים דע מאין באת.

היינו שיסתכל בגנות הגוף ושפלותו ובעונשו וסיימו במשל על הנשמה לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ כיכר של תרומה.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לאדם ראה שאני טהור ונשמה שנתתי לך טהורה.

למה זה ככה?

למה הסדר ככה?

מה החיבור ביניהם?

ועוד דבר שהוא מחוסר הבנה,

מה שאמרו כל אלו בימי זקנותו,

אבל בימי בחרותו לוקה בזיבות ובצרעות.

ומה ההבדל בין הבחרות

לימי הזקנה בעניין זה?

למה יש הבדל?

אמרו לו תלמידיו לרבני יוחנן בן זכאי,

רבנו ברכנו

אמר להם

יהי רצון שיהה מורא שמיים עליכם

כמורא בשר ודם.

אמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן

אמר להם הלוואי תדעו

כשאדם

עובר עבירה אומר הלוואי שלא יראני אדם

הוכיח להם

שאדם כשהוא עובר עבירה

הרי שאין לו עכשיו מורא שמיים

ובכל זאת אומר

הלוואי שלא יראני אדם בעת עשיית העבירה

אם כן ראיה שהוא ירא מבשר ודם יותר ממה שירא מהשם

שמעתם איזה ברכה?

הוא לא אמר להם מי שברך אבותינו הקדושי ירושלים יעקב הוא יברך את השם הטוב

פלאן אבו פלאן שיזכה לככה וככה וככה וככה לא אמר ככה

אמר להם אתם רוצים ברכה ברכה ברכה ברכה ברכה

תשמעו מה הברכה יהי רצון

שיהה מורא שמיים עליכם

כמורא בשר ודם כל מי שנשאל ברחוב אפילו חילוני תגיד ממי אתה מפחד באמת מהקדוש ברוך הוא

הוא בן אדם

מה הוא יגיד?

מה הקדוש ברוך הוא אומר מי זה בן אדם? מי הוא בכלל? מי הוא בכלל?

אבל על הקדוש ברוך הוא

הוא יודע שהוא גם למעלה, הוא גם חזק,

הוא גם מגיע אליו בסוף

אז הוא ירא את השם, הוא ירא את השם

זה כולנו נגיד אם החילוני אומר ככה אנחנו נצעק ככה, לא נגיד, נצעק ואם מישהו יגיד לנו אחרת נגיד לו טיפש, אתה לא מבין בכלל מה אני מדבר, אני אומר לך

אני לא מפחד משום בן אדם, אני מפחד רק מהקדוש ברוך הוא.

אבל רבן יוחנן בן זכאי מכיר אותך.

הוא מכיר אותך. הוא אומר, חביבי, הלוואי, יהי רצון, יהי רצון, יהי רצון.

אתם יודעים, יש אצל החילונים כזה ביטוי שאומרים, לו יהי, לו יהי, לו יהי.

הלוואי ויהיה כך.

אז הגאון מווילנא אומר,

מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי, כשאדם עובר עבירה,

כשאדם עובר עבירה,

משמע שהוא כבר עומד באמצע עשיית העבירה.

אז פירוש,

פירש הגאון,

שכך הוא אומר,

קודם כשאדם מתחיל בעבירה יש לו עוד תקווה להתגבר על יצרו מחמת יראת שמיים שיש בו ולהתרחק מן העבירה, כל זמן שהוא לא התחיל.

אבל כשאדם כבר נמצא בשעת עשיית העבירה ואש התאווה כבר נדלקה ובוערת,

לא יועיל לו מורא שמיים שבו רק מורא בשר ודם.

ציור.

בן אדם

החליט להיכנס לדירה,

סוגר את הדירה בהחלטה לעשות עבירה.

סגר.

ועכשיו הוא נמצא במצב כלשהו

ואין מי שיכול להפסיק אותו. אין. הוא יודע שהבורא הוא יודע הכול, הוא נלחם לפני, הוא נלחם, סגר.

פתאום הוא שומע את המפתח עוד בדלת.

ישר הוא קם, קופץ מהחלון.

מה קרה? אלוקים לא בא בדלת.

מי יכול להיות?

יכול להיות עובר עבירה כמוך,

ואתה מפחד ממנו,

שלא יראני אדם.

יא חביבי, יא חביבי, יא חביבי.

אה?

חשבנו שאנחנו דתיים, אה?

ירא שמיים, ירא שמיים, אני הכל לשם שמיים, הכל לשם שמיים. הכל? מה פתאום?

אני, משהו אחר, רק לשם שמיים. אם זה לא לשם שמיים, אני לא בא.

צדיקים, מה זה?

אבל רבן יוחנן בן זכאי הכיר את כולם.

יהי רצון, אמר, יהי רצון, הלוואי.

שזה יהיה שווה לפחות, לפחות, כן, כן.

שיהיה מורה שמיים, כן, מורה וסרבנה. הלוואי.

אם תגיע למדרגה הזאת, אתה כבר חסיד.

אה?

רק עמרם חסידה.

בשעה שהוא כבר עולה ואש התאווה כבר רותחת.

הוא עוד הצליח לתפוס אותו ולצעוק אש בבית עמרם. אש!

כמה שמעתם אנשים צועקים בשכונה ככה?

אין דבר כזה.

אש.

אש.

אש.

רבן יוחנן בן זכאי יודע מה שהוא מדבר.

כי הנה תראה אדם.

סוגר עצמו מאחורי הדלת ומתחיל בעבירה.

והרי הוא מתעלם מזה שהוא יצטרך לתת דין וחשבון על זה.

ובכל זאת, אם איש זר פותח הדרך ונכנס,

תכף הוא מיד יתבייש ויסור ממנו כל תאוותו וניצל מהעבירה.

הרי ברור מזה שמורה בשר ודם מונעו מעבירה יותר ממורה שמיים.

זה מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי. יהי רצון שיהיה מורה שמיים עליכם כמורה בשר ודם.

זה גם מה שאמר עקביה בן מהללאל.

נכון שזה משניות שכולנו מכירים, נכון?

כולם, אם אני אתחיל פה

ממרה אחת, כולם יסיימו אותה.

אבל צריך לפרק את זה ולהתבונן בזה ולהסיק מסקנות מזה.

אז עקביה בן מהללאל אמר אותו דבר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה,

שימו לב, ואין אתה בא לידי עבירה,

הסתכל זה לפני.

הסתכל ואין אתה בא.

אם תסתכל,

אם תחיה בהסתכלות,

אם תחיה בהתבוננות,

אם תכין את עצמך,

אז אם יקרה משהו חלילה או משהו כזה,

אז אתה בגלל ההסתכלות לא תבוא לידי עבירה.

הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. כלומר,

שלא תבוא ליפול לידי עבירה מועיל הסתכלות בשלושה דברים.

מה שאין כן, כשכבר נפל לידי העבירה,

כלומר הוא כבר נמצא בשעת עשיית העבירה אז לא יוכל להתגבר על יצרו שלא לגמור אותה אלא רק על ידי מורה בשר ודם

גם עקביה בן מהללאל אומר אותו דבר

ולכן עלינו רבותיי להתאזר כוח שלא יעבור עלינו יום בלי לימוד מוסר לפחות שעה אחת ביום

מי שלא לומד כל יום שעה אחת מוסר אבל איזה מוסר

מוסר בעיון בעיון בעיון

כמו ההקדמה של המסילת ישרים שהוא אומר שצריך ללמוד בעיון מוסר

אם לא הוא לא יושפע ידיעות יש לנו בלי סוף ידיעות אנחנו יודעים הרבה שקל יודעים את כל השס

אבל ידיעה בראש זה לא בהשאבות על לבביך עדיין

זה צריך להיות שהידיעות יהיו בלב

ושאתה פועל על פיהם

אבל אם לא זה ידיעות בעלמא

זה כמו להבדיל ידיעות אחרונות

שהיום אתה קראת ומחר שכחת

ואתה קורא את החדשות של היום

ושל לפני שבועיים אתה לא זוכר

ככה מכל הגמרא שלמדת

אם לא הפכת את זה להיות אתה

אז זה ידיעות בעלמא

לכן אדם חייב להתאזר שלא יעבור יום בלא לימוד מוסר.

דרך אגב

בעל מדרגת האדם

הסבא מנוורדוק היה לומד ארבע שעות כל יום מוסר בעיון

כל יום, כל יום, ארבע שעות מוסר

אתם יודעים איזה הספק היה יכול להיות לו אם הוא היה לומד בארבע השעות האלה גם את הגמרא?

לא, הוא למד ארבע שעות מוסר כל יום, הוא אומר, זה מה שהפך אותו לאדם אחר

והוא היה כמו מלאך

מי שקורא ספר מדרגת האדם

שהסטייפלר העיד עליו שהוא קיים את כל מה שכתב בו

מבין שהוא היה מלאך

איך נעשים מלאכים

הוא למד ארבע שעות מוסר כל יום, הוא לא קרא,

הוא למד, הוא עיין, הפנים ונהפך.

וכדאי,

כדאי להנהיג מה שנהיגו בכלם

בליל שבת קודש

בין קבלת שבת לערבית היו לומדים ספר בתומר דבורה.

שזה על שלוש עשרה מידות

של הקדוש ברוך הוא.

יש שם לימוד, חבל על הזמן, זה שולחן ערוך של המידות.

ושם אנחנו נדרשים להיות כמו הקדוש ברוך הוא.

והלכת בדרכיו. מהו רחום? אף אתה רחום. מהו חנון? אף אתה חנון.

לא הוא רחמן.

מהו רחום?

מהות של רחום, אתה תהיה מהות של רחום. לא אומר רחם מדי פעם.

מהות.

חנון.

מהות של חנון.

גומל חסדים? זה לא אחת פעמי, פעמיים.

מהות.

והלכת בדרכיו.

אז זאת אומרת, אדם צריך ללמוד את הדברים האלה כי בלעדי זה לא יוכל בן אדם להגיע לתיקון עצמו.

נחזור.

עקביה בן מהללאל אומר.

צריך להבין מה הטעם שכפה לתנא את לשונו בהתחיל. מאין באת?

ולאן אתה הולך?

ולפני מי אתה עתיד יתן דין החשבון.

מאין באת?

מטיפס רוח.

ולאן אתה הולך? אל מקום עפר ימות עולם. ולפני מי אתה עתיד דין המלמוד?

לפני מלך מלכה ומלכה ומלכה ומלכה. למה צריך פעמיים להגיד את זה ולחזור?

למה?

אלא מאי?

כתב האל שייח הקדוש שהתנא רמז כאן

שיסתכל לאדם וידע מאין הוא בא, מאין באת.

מאין באת? משני הקצוות.

כלומר, גם על הנשמה הקדושה וגם על הגוף.

יסתכל בשלושה דברים בין אתה בא לידי עבירה.

מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?

זה מדבר על הנשמה.

אחר כך, מאין באת?

מטיפה סנוחה, זה הגוף.

ולאן אתה הולך

אל מקום עפרי מבטא לעמי, זה הגוף.

מלפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?

מלפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?

זה הגוף.

החלק הראשון זה הנשמה, החלק השני זה הגוף.

כי אנחנו, כמו שלמדנו קודם,

זה גוף ונשמה.

אז עכשיו,

צריך לדעת את הדברים האלה,

ולכן כשהוא מדבר אל הנשמה,

הוא אומר, דע מאין באת? כי הכתוב אומר, וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים.

מה זה אומר?

הזוהר הקדוש אומר, מאן דין נפח מדילה נפח.

מי שנופח,

מעצמותו הוא נופח,

מעצמו הוא נופח.

אז אם השם נפח בנו נשמת חיים,

יש בנו חלק אלוקה ממעל.

זאת אומרת,

הנשמה שלנו חוצבה ממקור עליון אלוקי.

אז דע מאין באת?

הלו, הנשמה שלך.

כשלוקחים אילן

ולוקחים ענף ממנו ושמים במקום אחר, איזה פרי יצא?

מאותו אילן, נכון?

אם לקחתי אתרוג,

מה יצא לי שם? אתרוג. לא יצא לי תפוח ולא תפוז, נכון?

זאת אומרת, למה?

כי המקור שממנו זה לוקח זה אותו מין.

אז גם אנחנו,

מאיפה באנו?

מאין באת?

מהקדוש ברוך הוא.

אולי אתה הולך לקדוש ברוך הוא,

ואתה תצטרך את דין החשבון הזה.

מה החזרת לו?

לכן הכהן,

התלמיד החכם שנתן תרומה לכהן עם הארץ,

אמר לו, שים לב,

אני טהור.

והכיכר טהור,

אם אתה מחזיר לי אותה כמו שנתתי לך אותה,

הנה מה טוב. אם לא,

אני זורקה בפניך.

אם התרומה כבר לא תרומה,

ואתה חיללת את התרומה, נגמר הסיפור.

אומר הקדוש ברוך הוא, אם אתה תחזור אליי, לא כמו שאני נתתי לך,

ושינית את הנטיעה,

אני טורפה בפניך.

אז זאת אומרת, אדם צריך להבין,

אז כמו שאחד לוקח ענף מאילן אחד ונוטע אותו במקום אחר,

מובן שאם תצמח ותוציא פירות, יהיו הפירות מאותו המין שהנטיעה לוקחה.

כמו כן, עליך לדעת כי נשמתך היא ענף מהאילן הגדול,

בענף זה יצמח ויעשה גם הוא אילן גדול.

ולאן אתה הולך?

עליך לדע, כי אתה עתיד לחזור למקור החיים שמשם באת.

ככתוב, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

אז החלק הראשון, התנא, לפי ההלשך הקדוש,

פונה אל הנשמה שלנו, שנזכור מאיפה באנו,

מה מעמדנו, מה סגולתנו.

אחר כך פונה התנא אל הגוף,

ושם יש בעיה רצינית עם הגוף, צריך לדבר איתו בצורה נוקבת,

בצורה ברורה.

זו השפה שמדברים לה גוף.

מאין באת?

מטיפה שרוחה.

מי אתה בכלל?

תסתכל מאיפה באת,

מטיפה שרוחה.

לאן אתה הולך?

אל מקום עפר רימה ותולעה.

יאכלו אותך תולעים.

מה אתה, מה אתה מתאמר? מה אתה מרגיש מעצמך? מה אתה עושה? מה ההשקעה הזאת? במה אתה משקיע?

אומר לו התנא, דע מאין באת. במה יש לך להתגאות?

הלא תדע מאין באת, מטיפה שרוחה.

לאן אתה הולך?

לאן אתה הולך?

מה אתה מפנק ומקשט את עצמך להראות את עצמך יפה?

הלא סופך לרדת לבור תחתיות מקום עפר רימה ותולעה.

באדם טועה מדרך השכל וחושב שאם יאכל יותר יאריך ימים יותר.

טעותו.

כותב רבנו סעדיה גאון זיכרונו לחיי העולם הבא בהקדמה לספרו אמונות ודעות.

אל יחשוב אדם שאם יאכל מעדנים ושתי משקאות טובים

וישכב על כרים מוכסתות רכים ויישן הרבה,

יחיה לאורך ימים.

טעותי.

כי בדרכים האלו

יפעל רק לענג עצמו ולדשן בשרו.

אבל אם הוא רוצה אריכות ימים,

אבל שיוסיף לעצמו שנות חיים על ידי תענוגה ויותר ממה שנגזר עליו,

לא יוכל אפילו רגע אחד להוסיף.

בהדרה,

בכל מילוי התאוות יקצר את ימיו.

אם רצונך באמת להאריך ימים,

אל תרדוף אחרי הערב והנאה

בחיים החומריים.

תירא את השם מתברך

בתאריך ימים.

מי שירא את האלוקים מאריך ימים.

כמו שאומר הפסוק,

יראת השם תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה.

זאת אומרת, תוסיף ביראת שמיים, יוסיפו לך ימים.

ואחר כך אומר התנאו, לאן אתה הולך?

למקום עפר רימה ותולעה.

הרי לכשתצא נשמתך ממך מוכרחים מיד לקבור אותך בעפר.

שאם לא כן הסרחון גדול

ואי אפשר לעמוד קרוב אליך

כי האוויר מתעפש על ידך אם לא יטמינוך בקברך אשר קראו לך.

אז במה אתה מתגאה?

ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון?

לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא.

אז עליך לדעת

כי גם הגוף יעמוד בדין, שימו לב,

ויענש על חטאיו, גם הגוף.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

שמרכיבים את הנשמה בגוף

וכך דנים את האדם.

ואין הכוונה על הבשר ממש,

כי זה לא נקרא גוף אלא בשר,

אלא הנפש הבהמית שבאדם היא נקראת גוף,

כפי שכתב רבנו חיים ויטל, זכר צדיק לברכה.

זאת אומרת, מרכיבים את הגוף עם הנשמה,

זה את הנפש הבהמית שבאדם עם נשמתו ודנים אותם כאחת.

ואם הוא חייב כריתות, אז כורתים את הנפש הזאת

מחיי העולם הבא.

זה מה שנקרא הכרת.

היכרת, תיכרת על נפש ההיא, עוונה בה.

עכשיו נוכל להבין את דברי המדרש

שהתחיל בפסוק, וזכור בוראך בימי בחורותיך.

למה?

כי אז כשהתאווה נמצאת בעיצומה

והוא עומד בכל חומו,

העצה היא עוצה להינצל מעצת היצר היא

שיפנה אל הגוף וידבר אליו דברים קשים כגידים.

שמעתם? עם הגוף מדברים דברים קשים כגידים.

אתה רוצה להזהיר מישהו?

אם תדבר איתו ככה ברפרוף,

הגוף לא יהיה רטע.

הגוף פחדן גדול.

אבל מתי שמראים לו דבר שהוא מפחד ממנו?

אם לא מראים לו דבר כזה, הוא לא מפחד.

שאלו את הסטייפלר אצל איזה מלמד לשים את הילד הקטן, ללמוד.

אמר אצל מלמד שיודע לצייר לילדים את הגיהנם.

שם צריך לשים את הילד.

למה?

כשהילד,

כשהוא עוד קטן,

מצטיירים לו הציורים האלה,

הוא גודל איתם,

וזה מה שמרתיע אותו.

אדם שלא גדל על ציורים כאלה ואין לו מה לחשוש,

אז ממילא הוא לא רואה שום דבר מפחיד.

יש הורים שבמקום לצייר את הגיהנום ולהסביר לילדים

מה זה שכר ומה זה עונש,

אז הם ממציאים להם את אבוללה.

אתה רוצה שאבוללה יבוא אל יחום?

ועושים כל מיני שמות וקולות ודברים כאלה,

ועם זה מפחידים את הילד. זה מפחיד את הילד.

ואחר כך, כשתהיו זקנים, הוא יגיד לכם, אבוללה לא יבוא.

אבל אם בן אדם מקבל ציורים אמיתיים, אמיתיים,

אז זה יכול לעמוד לו.

מה ההבדל בין ירא שמיים, אתם חושבים, לאחד שלא ירא שמיים?

ירא שמיים,

יש לו ציורים,

אבל ציורים חיים שלא שייך, לא שייך בעולם שהוא עבור עבירה. למה?

הוא רואה את הציור כבר, מה קורה.

הוא רואה מה קורה.

אם הוא עושה זה, הוא כבר רואה את התוצאה.

איזה הוא חכם?

הרואה עכשיו

את הנולד בעתיד.

רואה כבר בהווה.

את העתיד רואה בהווה.

איזה הוא חכם?

הרואה את הנולד.

אם אתה יודע להביא את הנולד כבר עכשיו, שתראה אותו עכשיו,

אז אתה חכם גדול.

אבל אם בן אדם לא ידע לצייר ציורים לעצמו, כי הוא לא לומד מוסר מספיק,

אז הוא נופל.

יצר הרע מראה לו את הציור של התאווה שהוא הולך לקיים.

עכשיו הוא כבר רואה, הוא כבר רואה.

למה הוא רץ אחרי העבירה?

כי הוא כבר רואה אותה.

אבל אם הוא היה רואה אותו דבר כבר את העונש,

הוא לא היה עושה.

למה הוא חושש מהמפתח?

הוא כבר רואה את הפדיחה.

הוא רואה, כולם מדברים עליו, כולם ראו, זהו. תצא שמועה, כולם ידעו, נגמר הסיפור.

הוא אבוד, הוא אבוד. הוא לא יכול לצאת לרעוב.

גמרנו, הוא אבוד.

מה הוא ראה?

הוא ראה את הציור הזה.

אבל לפני כן, הוא לא היה לו ציור לראות

שהקדוש ברוך הוא מצלם אותו,

ויראו לו את זה לפני כולם.

סוף דבר הכל נשמע, עתיד הכל יתפרסם.

יראו לכולם.

ואתה תשב,

ואתה לא יכול להשפיל את העיניים, לא.

אתה תראה,

ואתה תראה שרואים אותך,

ואתה תראה הכל, ולא תהיה לך ברירה, תוכל לזוז.

אז אם יש לבן אדם ציור כזה,

הציור של זה בדלת קטן עליו.

אבל זה החוכמה,

לדעת לצייר את הציורים.

אז המדרש אומר, כשאתה עוד בחור,

ושהתאווה בעיצומה,

והגוף בכל חומו,

העצה היא לדבר אל הגוף דברים קשים כגידים.

כמו שאמר עקביה בן מהללאל, הסתכל בשלושה דברים,

מאין באת?

מטיפס רוחה. זה לא נעים להגיד כזה דבר, נכון? מאיפה באתם טיפס רוחה, מה?

לא יפה ככה לדבר, לא?

איפה אתה הולך? במקום עפר רימתם, תן, נו, נו, לבית החיים, תגיד, לבית החיים,

לבית העלמין, שני עולמות.

תגיד, זה מילים יפות.

לא, טיפס רוחה, רימה, עפר, תולעה, חבית, חבית. למה צריך להגיד ככה? למה?

כי צריך לדבר אל הגוף דברים קשים כגידים.

וזה בצעירותו.

ודע לפני מי אתה עתיד,

לתת דין עם חשבון לפני מלך מלכה מלאכים הקדוש ברוך הוא, שהוא לא ותרן, כידוע לכם.

אבל אין עצה ואין תבונה בימי הבחרות לפנות אל הנשמה.

אם תדבר לנשמה כשבחור צעיר,

עזוב, אני רוצה, אם אתה מבלבל לי חשבון שמיים, מה יקרה בסוף, מה זה הוא, איפה הוא?

הוא, רק אם תפחיד אותו במשהו שהוא חושש ממנו, הוא יכול להועיל ולעזור.

אבל אם נדבר לו דברים גבוהים וזה, ופה ושם, מעלות ומידות וקדושה ועניינים, שום דבר לא ידבר אליו.

אי אפשר לדבר על הנשמה שלו עכשיו.

אז לכן אין עצה ואין תבונה בימי הבחרות לפנות אל הנשמה ולדבר אליה על טהרתה וקדושתה,

שלא יחלל אותה ולא יטמאנה, חס ושלום, כי יצר לב האדם רע מנעוריו,

והתאווה מתגברת והולכת,

ולא ישמע שפה של טהרה וקדושה. לכן ההכרח להכניע בהקדם את הגוף.

אבל בסוף, לעת זקנתו,

כבר לא צריך להפחית את הגוף, הוא רואה שהגוף נגוף.

אין שיניים, הברכיים כבר ככה מרנגשת, גרן, גרן, גרן, גרן, גרן, גרן, הוא בקושי עולה, בקושי זה,

הידיים שלו רועדות,

העיניים שלו מלכססות,

הוא כבר בקושי שומע.

אז מה?

מה אתה יכול להפחית אותו עוד?

זה כבר לא פועל.

אז לכן,

מה צריך לעשות?

בא רבי ישמעאל ואומר, להסתכל בצד של הנשמה.

משל לכהן חבר.

כך אומר הקדוש ברוך הוא לאדם,

ראה שאני טהור,

ונשמה שנתתי לך טהורה. זאת אומרת, אתה הולך להחזיר לי, עכשיו אתה עומד להגיע מהנשמה, אני רוצה לבחון אם היא נשארה כמו שקיבלת,

כן?

אתה קיבלת?

קיבלת נשמה? איך אתה מחזיר? איך אתה מחזיר?

זה מה שאמר האלשיך הקדוש.

שעקביה בן מהללאל, במשהו כפל את לשונו,

דע מאין באת, רמז גם על הנשמה.

ובזה סיים רבי ישמעאל ברבי נחמן,

ואמר, כל אלה בימי זקנותו.

המשל של הכהן,

של הכיכר,

שהוא תרומה.

זה משל לזקנים,

כי זה המשל והנמשל טובים בימי זקנותו של האדם,

אבל בימי בחרותו ייקח מוסר בפשיטות אל הגוף.

שאם יחטא,

ילקה בזיבות ובצרעת בגופו.

לפיכך מזהיר משה את ישראל ואומר להם, איש, איש,

כי יהיה זב.

דהיינו, כשהוא איש בימי בחרותו,

אז זה רק דברים שיפגעו לו בגוף,

צרעת, מצורע,

זב וכל הדברים האלה.

כדי להרתיע אותו מן העבירות.

אז למדנו בשלב הראשון שהגוף אם הוא בפני עצמו זה כריתות.

ולמדנו שיש אפשרות להתקומם נגד הגוף על ידי הציורים, כמו שאומר עקביה בן מהלל אל,

וכמו שלמדנו כאן,

את הגוף אפשר להרתיע רק בדברים שהוא מפחד מהם.

הנשמה זה רק באחרית מדברים אליה.

קשה מאוד לדבר לנשמה של צעיר,

אבל לגוף.

וצריך לזכור שאנחנו מפחדים מבני אדם, מפחדים פחד מוות מבני אדם,

ולא מפחדים מהקדוש ברוך הוא.

לכן רבן יוחנן בן זכאי אמר, יהי רצון

שיהיה מורא שמיים עליכם

כמורא בשר ודם.

עוד שתי נקודות נלמד.

ובא אשר לו הבית

והגיד לכהן לאמור, כנגע

נראה לי בבית.

הגמרא במסכת נגעים יב,

כצד ראיית הבית.

ובא אשר לו הבית,

והגיד לכהן לאמור,

כנגע נראה לי בבית.

אפילו תלמיד חכם

ויודע שהוא נגע בוודאי,

לא יגזור ויאמר, נגע נראה לי בבית,

אלא יאמר, כן נגע נראה לי בבית.

ואם תאמר, למה אסרה תורה מלומר נגע?

בעלו עד שיאמר הכהן טמא,

עדיין אין כאן טומאה.

גם אם בא תלמיד חכם ואמר לכהן, נגע נראה לי בבית,

אז זה לא הפך להיות נגע.

רק עד שיבוא הכהן ויראה ויגיד טמא,

אז זה הפך להיות. אז מה הבעיה שהוא יגיד נגע לפני?

אחד התירוצים שמובאים,

שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה.

אם ישמע הכהן שהתלמיד חכם אמר לו שזה נגע,

הוא עלול למהר במסקנה ולומר נגע, טמא.

הוא עלול להיות מושפע מהאמירה

של בעל הבית.

אז התורה חוששת לזה,

כי אדם מושפע מהחברה ומחברים,

אז היא מזהירה,

אל תגיד לו לשון ודאי,

תגיד לו לשון ספק,

כן, נגע.

תן לו להכריע.

אם תגיד לו כבר,

אתה יכול לגרום שהוא יהיה פזיז,

ימהר ויגזור שזה נגע.

מפה רואים עד כמה שאדם מושפע מדעת חברו ומצד הסביבה.

בדעה המקובלת היא הקובעת.

עם מהלך מחשבתו של האדם,

את מהלך מחשבתו של האדם,

ורק לעיתים מאוד רחוקות,

ישתחרר האדם מלחץ הדעות המקובלות וייתן חופש לנפשו.

לאותן המסקנות

שעליהן הוא מגיע באופן עצמאי.

ומשום כך נמשך האדם לאנשי העולם הזה ונמשך אחריהם,

אפילו שבעומק נפשו הוא מוחה.

אני אראה לכם עכשיו דוגמה.

הנה, אתם רואים את הדפים האלה?

אתם רואים?

יש פה את הדפים,

יש להם רוחב.

נכון? אתם רואים את הרוחב?

הנה, רוחב.

ויש גם רוחב למחשב.

אתם רואים את המחשב?

מה יותר רחב?

הדפים או המחשב?

המחשב יותר רחב.

אתם בטוחים שהמחשב יותר רחב או שהדפים?

אני לא הופך כלום, הכל יישאר אותו דבר.

המחשב?

הנה, אני ארים את הדפים.

אז מה יותר רחב עכשיו? הדפים או המחשב?

המחשב.

אותו דבר, הדפים, המחשב, תחליטו.

אתם רואים או לא רואים?

מה יותר רחב? פעם אחרונה אני שואל.

המחשב. המחשב?

יש מישהו שחושב שהדפים?

יש מישהו שחושב על הדפים?

אין מי שחושב על הדפים?

אין אחד שחושב על הדפים?

זהו?

טוב.

עשו סקר.

ועשו תרגיל כזה,

ושאלו

מה יותר רחב?

אבל עשו פטנט. מה הפטנט?

לא גילו שיש פה בלוף.

מה הבלוף?

הבלוף הוא

ששישה ראשונים שנשאלו

היו צריכים להגיד הדפים.

אז שאלו אחד, מה אתה רואה? מה יותר רחב?

אז הוא אמר הדפים.

שאלו את השני, אמר הדפים.

שלישי הדפים.

הרביעי, בטח הדפים.

חמישי הדפים.

שישי הדפים.

עכשיו שאלו את השביעי.

השביעי לא ידע שהשישה האלה הם מתוכננים, כן?

שאלו אותו מה, אמר הדפים.

שאלו עוד אחד, אמר הדפים.

60% אמרו חרטה,

כשהם יודעים שזה לא נכון,

אבל בגלל הלחץ החברתי שכולם כבר אמרו, הדפים,

אז לכן הם חששו להגיד את האמת הברורה להם.

60%. עשו את זה גם בבית יעקב.

מי שלמות הגדול. ושאלו.

והתוצאה הייתה אותו דבר.

שאדם מושפע,

גוי ויהודי, אותו דבר מלחץ חברתי.

שמעתם דברים על זה? עד שהוא משנה את מה שברור לו שזה לא.

שמתם לב כמה חששו להגיד את הדפים?

למה? כי כולם אמרו המחשב, המחשב, המחשב.

אז זאת אומרת,

אדם מושפע מהחברה. איפה ראינו את זה?

הנה.

הנה.

כל הסקר שעשו עם 15,000 איש ובחנו ובדקו וכולי וכולי,

התורה באות אחת מגלה לנו שזה ככה.

אם תגיד נגע,

הוא ימהר לפסוק נגע.

אם תגיד כן נגע,

תוסיף אות אחת כף,

הוא יגיד מה שהוא רואה.

מזהירה התורה.

אם אות אחת אתה תוסיף, תשנה דעתו.

שמעתם דבר כזה?

כל הסקר שעשו מתחבא באות אחת כנגע.

מה ההבדל בין נגע לכנגע?

יש ונפשו של האדם היא מסוג של המוסריות העדינה,

אלא שאין בכוחו להתנגד לזרם והוא צייתן למהלך ללא כל תגובה ומחאה,

כמו עבד כפוף לאדוניו,

ובפרט במקום שהבעת התנגדות עלולה להיות נתונה

לביקורת של דעת הקהל והפחד מה יאמרו הבריות.

וייתכן שכמה וכמה מרגליות יקרות בעלי נפש עדינה ויקרה הולכות ונאבדות בשעונה והמונה של הסביבה.

ולולא הסביבה הזאת,

כי אז היו הנפשות האלו נשארות בצביונן וקומתן שהוקבעו להן מראש בריאתן.

כמו שכתוב,

האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.

הקדוש ברוך הוא ברא אותנו ישרים,

ואנחנו את העקמימות זוכים לה בזכות החשבונות הרבים בהתייחסות

להמון שמסביבנו.

תראו,

אחת קיצרה קצת בחצאית,

והיום כמעט כולן הולכות

עד הברכיים, מה שלא היה לפני חמש שנים, עשר שנים.

שמתם לב או לא שמתם לב?

איך נגררים אחרי זה?

פשוט מאוד.

דעת קהל.

יש שתיים, שלוש, ארבע, חמש, יצאו ככה בפריצות,

כבר אחרי זה יוצאות גם אחרות בפריצות, וזה נקרא כאילו זה בסדר.

ובכל דבר זה כך.

אם נותנים לדברים לזרום,

זה רק ילך וידרדר,

ותהיה השוויה בין כולם,

ומיעוט האנשים לא ישמיעו קולם מחשש

של ההמון הסואן,

ויבלע את מחשבתם.

אפילו שברור להם שהם צריכים למחות בקול זעקה,

הם לא יעשו זאת.

כי אין להם את הכוח הזה.

רק אנשי אמת

שמוכנים לסכן הכול בשביל האמת,

כמו דורות ראשונים שמסרו נפשם על קדושת השם,

רק אלה יכולים.

האחרים נבלעים בכל ההמון.

לא מביעים דעתם.

תראה, זה נכון, אבל תראה, אתה יודע,

אתה יודע, אם אתה תגיד ככה וזה ככה, יותר טוב לשתוק, למה צריך זה ככה וככה, כל אחד ממציא תירוצים.

תשמעו מה כתוב, האלוקים עשה את האדם ישר.

אומר הרמב״ם,

אם לא נדבר לתינוק הנולד במשך שבע שנים שום דיבור,

זאת אומרת, תינוק יגדל, אף אחד לא ידבר מילה איתו והוא לא ישמע שום מילה.

כשיגדל ויגיע לגיל שבע, ידבר מאליו בלשון הקודש.

כי העולם נברא בלשון הקודש.

עד מגדל בבל,

כל העולם דיבר לשון הקודש.

גם הנחש דיבר בלשון הקודש.

רק כשהשם בלל את שפתם

והפיץ אותם לגוייהם וללשונותם.

אז נהיה שבעים לשון.

אז כל העולם מעצם בריאתו

יש בתוך-תוך היותו את לשון הקודש. לא מדברים לתינוק סיני.

סיני.

לא מדברים איתו שבע שנים, כלום, לא שומע דיבור.

אחרי שבע שנים הוא ידבר לשון הקודש.

הרמב״ם.

מובא בבניין יהושע, לאבות דרבי נתן, פרק ל״ז.

ואמרו לי שראו שהיו שני מקרים כאלה שמופיעים כנראה בגוגל באיזשהו מקום,

שתינוק שלא דיברו איתו ארבע שנים בגרמניה דיבר לשון הקודש.

אבל לא לשון הקודש הרגילה שלנו, שאנחנו מדברים עברית כזאת של עכשיו,

משהו קצת יותר עתיק.

הוא דיבר בשפה שהיא לשון הקודש עתיקה יותר.

הוא לא שמע אף אחד. בגיל ארבע.

וכן יש הרבה יצירות נשגבות שמגיעות לעולם הזה בכל זיוון וטהרתן, אלא שבגלל התנגשותן עם המציאות הגשמית,

הן הולכות ומאבדות את ערכן וזיוון ומשתעבדות לסביבה.

כי השפעת הזולת, החברה ודעת הקהל כל כך תקיפה ולוחצת על האדם,

עד שלעיתים מאות קרובות הוא הולך ומשתעבד ומאבד מצלמו וזיוו העצמי.

לכן סידרה התורה למצורע

שייבדל מן הסביבה

ובדד ישב מחוץ למחנה,

שעל ידי השפעת הבדידות והיעדר החברה העוכרת,

יעזבו אותו כל הבלי הטבע המגרים את יצרו להיכשל בלשון הרע.

כי יחסי בני האדם

עם התאוות ורדיפת הכבוד המתהלכות ביניהם,

מעכירים לעיתים קרובות גם את הנפש היפה,

ואז בן אדם נלכד במלכודת לשון הרע מתוך הקנאה והתחרות,

ואז הוא מוציא לשון הרע על אחרים.

והבדידות שמטילים על המצורע,

יש בכוחה לעלות תרופה לזה שנלכד בחטא הנורא של לשון הרע.

ואז ייתכן מאוד שתתגלה לו שוב עוצמת נפשו,

וישוב ויתחזק להיות מוכשר לעמוד איתן נגד הזרם.

ואז הוא יעשה חשבון.

מה גרם לי שדיברתי לשון הרע? מה שהייתי בחברה.

מה גרם לי לרפא מצה רע עד מאשר ישבתי בדד?

עכשיו שהוא יחזור בריא,

מה הוא יחליט?

לא לחזור למצב שהוא יהיה בתוך החברה ומושפע ממנה,

כי אז הוא יצטרח שוב, יצטרך לחזור.

כבר לא מתאים לו.

אז זה יוכל להועיל לו,

ולא ייסחף יותר במזימות לשון הרע.

כי מהי התשובה?

תשובה זה חזרה אל העצמיות המקורית

שנתלכלכה לרגלי השפעת הסביבה.

וימי הבדידות מועילים מאוד לעיון עמוק זה.

ואם בשבעת הימים הראשונים לא נתרפא ולא הגיע לידי תשובה,

מסגירים אותו לעוד שבעה ימים.

ובמשך שבעת הימים השניים,

בוודאי שיתעורר להתנער מהאבק לשון הרע שבהם נדבק,

תוך שבטו בחברה לא בריאה.

אז החובת הלבבות בשער חשבון הנפש קורא ומכריז.

תשמעו דבר מדהים מה הוא אומר,

וזה נכון לגבינו בפרט אלה שלומדים תורה.

תחשוב עם נפשך על כל עניין שנתיישב אצלם מענייני ידיעת האלוהים ותורתו ודבריה הראשונים וחידות החכמים,

וענייני התפילות אשר ידעת מעת נערותך,

כי צורת העניינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה אינם כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה,

וכל אשר תוסיף הכרת האדם יוסיף ברור בעניינים.

אומר רבנו בחייה,

שבעצם כל אדם

בתחילת דרכו היה לו ציורים מסוימים.

נגיד, למדת פעם חומש,

אז ציור לך שהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא והוא דן את כולם ולפעמים יוצא מאצלו חרון אף ודין,

ויש לך ציורים של ילד, איך נראה הקדוש ברוך הוא עם זקן ארוך,

וככה, ונראה גדול,

ועל כיסא כזה משולב מלאים את ההיכל וכל מיני ציורים כשהיית ילד.

ויכול להיות שזה נשאר לך עד עכשיו.

ויש הרבה ציורים, שאתה קראת פרשה על אברהם ושרה ופרעה ואבימלך וכל מה שהיה, ויש לך ציורים.

איזה ציורים יש לך?

של מי שקרא בקטנותו.

ועכשיו, כשאתה קורא את הפרשיות, אתה כבר בן 70 עוד מעט,

ואתה עדיין עם אותם סיפורים של פעם,

בתמונות של פעם, הכל נשאר אותו דבר.

ואתה חייב להחליף את הכל,

כי פעם זו הייתה הכרה חלושה,

והציורים בהתאם להכרה.

ועכשיו שהכרה שלך היא הכרה גדולה,

אתה חייב ללמוד הכל מחדש, כאילו לא למדת מעולם,

ולמחוק את כל הציורים הקודמים. למחוק.

אני חוזר לקרוא את דבריו.

בשער חשבון הנפש קורא ומכריז,

תחשוב עם נפשך

על כל עניין שנתיישב אצלה כבר, מענייני ידיעת האלוקים ותורתו,

ודבריה הראשונים, בחידות החכמים, בענייני התפילות,

אשר ידעת מעת נערותך,

כי צורת העניינים הדקים,

הרי הדברים הם גבוהים-גבוהים, זה לא כמו הסיפורים שקוראים אותם בפשט.

אז צורת העניינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה,

דהיינו שהוא עדיין בקטנותו,

אינם כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה, שהוא כבר בבגרותו.

וכל אשר תוסיף הכרת האדם, יוסיף ברור בעניינים.

על כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבבך בתחילת לימודיך.

עוד פעם,

לכן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבבך בתחילת לימודיך.

מן העניינים המסופקים והסברות העמוקות.

אבל ראוי לך להתחיל,

עכשיו להתחיל,

בעת חוזק שכלך והכרתך,

לעיין מחדש בספר תורת האלוהים וספרי נביאיו כמי שלא למד מהם.

ותרגיל עצמך לפרשם

ולבערם

ולהתבונן במילותם ובלשונם.

וכן תעשה בתפילות.

כן תעשה בדברי החכמים שתתבונן בם.

ואל תנוח דעתך על מה שנתברר אצלך בתחילת לימודיך,

אבל טבע עליו את נפשך כמי שמתחיל בו אתה מחדש.

וזה דבר מדהים.

לפעמים אני שואל אנשים כל מיני מושגים,

ביטויים, לשונות כאלה ואחרים,

ואני רואה שהם מונחים במה שפעם הם חשבו שזה.

אף פעם לא התבוננו לראות

דבר מהו.

מהו.

כן?

וכן על זה הדרך.

למה? כי אנשים נתונים

במה שהם גדלו,

והמושגים נשארו כמו שלימדו אותם, מושג שהוא תפס פעם בהתחלה כשהיה קטן,

גרסא דיאנקותא לא משטחה במהרה.

אז זה מונח אצלו ככה.

כשהוא מתבגר, אם יבדוק מבחן כל מילה ומילה, כל משפט ומשפט, כל עניין ועניין,

יתברר לו שמה שהוא הבין אז,

זה היה רק בשביל לסבר את האוזן.

והמושגים הם שונים בתכלית.

עוד דבר אחד,

בנושא הזה גם כן של כנגע.

תשמעו דבר מדהים.

אמרו החכמים, זיכרונם לברכה,

אפילו תלמיד חכם

ויודע שהוא נגע ודאי,

לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית,

אלא כנגע נראה לי בבית.

ויש מפרשים,

משום שהכהן הוא שצריך לראות את הנגע ולקבוע שהוא טמא.

שימו לב,

ואם בעל הבית מקדים את הכהן ואומר,

שהוא נגע,

אם כי הוא תלמיד חכם וברור לו הדבר שהכהן יקבע שזה נגע,

גם אם ברור לו שהכהן יקבע שזה נגע,

בכל זאת מחזי כי שקרה והוא בבחינת דובר שקרים.

שמעתם?

התלמיד חכם רואה שזה נגע.

אסור לו להגיד את הלשון נגע,

הוא צריך להגיד כנגע.

אפילו שברור לו שהכהן יבוא ויגיד שזה נגע, ברור לו במאה אחוז שהוא יגיד שזה נגע.

מכל מקום,

אסור לו להגיד כי זה יהיה בחינת דובר שקרים.

תשמעו עד איפה,

שאפילו אם התלמיד חכם יודע שזה נגע.

והכהן עם הארץ.

והכהן ישאל את התלמיד חכם, תגיד לי,

זה נגע או לא נגע?

והתלמיד חכם יגיד לו, זה נגע.

ואז הוא יפסוק,

הכהן, על פי דבריו של התלמיד החכם, זה נגע?

התלמיד חכם דובר שקרים.

איך דובר שקרים?

הרי אם הוא יודע שזה נגע,

והוא יגיד כן נגע,

זה דובר שקרים.

כי אם הוא בטוח זה נגע, למה להגיד בלשון ספק?

וגם אם הוא יגיד,

למרות מה שאמרנו נגע,

הוא דובר שקרים.

שמעתם דבר כזה פעם?

מה הרעיון?

מה העניין?

תשמעו.

לכאורה,

קשה לו לתלמיד חכם לומר כי נגע נראה לי מאחר שאינו מסתפק בזה כלל.

וחייבים לומר שכל זמן שהכהן לא קבע,

אין התורה מרשה לו לפסוק ולגזור.

כי אם אתה אומר נגע אפילו זה נכון, פסקת וגזרת שזה נגע.

אפילו אם הכהן לא התחשב בזה.

אין לו רשות לגזור.

אין התורה מרשה לו לפסוק ולגזור. וזוהי דרך האמת.

הרי עד כמה חייבה התורה לדקדק ולהיזהר מלבטא איזה ביטוי שהוא,

שעלול להישמע כאילו יש בו פגיעה כלשהי במידת האמת.

שמעתם דבר כזה?

כמה צריך לדקדק בלשון.

אתם יודעים, ברית כרותה ללשון.

כשאדם אומר דבר ויוצא מפיו,

השמר החמא יכול להיות.

הפלא יועץ אומר שאם באים לבקר את החולה והחולה רוצה לקום לכבודך,

לא להגיד לו אל תקום, אל תקום.

כי יכול להיות שהוא לא יקום בגלל שאמרת.

לא להגיד אל תקום.

כי זה יוצא מהפה של הבן אדם.

זאת אומרת,

אדם צריך להיזהר בלשונו ולומר דברים שלא יהיה בהם שום פגם באמת.

יותר מזה הרי מדובר.

כי אפילו במקרה שהכהן הוא עם הארץ ואינו מבין בנגעים,

והוא סומך על בעל הבית שהוא תלמיד חכם ופוסק לו אם זה נגע או לא,

ויש בידו של בעל הבית לרמות את הכהן ולפסוק לו כהלכה שאין זה נגע,

ואז לא היה הכהן מכריז שהבית טמא,

ולפי הדין הוא באמת טהור.

כי כאמור,

כל זמן שהכהן לא מטמא את הנגע איננו טמא,

והיה מציל את ביתו שלא ינתצו אותו.

ובעל הבית הזה עומד בניסיון,

אינו מתחשב בהפסד ממונו, ומגלה את האמת לאמיתה,

ומוכן לפסוק ההלכה שנראה לו נגע ודאי בבית.

בכל זאת, אם ממשמעות ביטויו בדברי האמת שלו הקובעים

שזה נגע וגורם לא לעצמו הפסד כה מרובה,

נשמע משהו שאינו תואם כולו את האמת הגמורה,

אין זה ביטוי כראוי,

ואפשר לחוללו בכלל דובר שקרים.

שמעתם עד איפה התורה מדקדקת?

מכאן יש ללמוד על אחת כמה וכמה,

כמה צריך להתרחק מכל דבר שקר ושמץ מיניהו.

עד פה יפה?

עכשיו אני אגיד לכם עוד מאמר אחד אחרון,

ובזה נסיים.

אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו.

בהיותי בווילנה,

הייתי מתאכסן בבית

שחלונותיו היו כנגד האוניברסיטה.

והראה לי להתבונן

בתהלוכות התלמידים של בית החוכמה,

איך שהם הולכים ללמוד

ולקבל חוכמה.

ולא יכולתי להסב התבוננותי ממחזה זה שראיתי שמה,

איזה הכנות הם עושים מקודם היכנסם לבית החוכמה שלהם.

מייפים את עצמם בכל מיני ייפוי בכלל וסרק.

ומקודם היכנסם חוזרים עוד הפעם לסלסל בסערם.

הולכים בכל מיני קלות ראש ופריצות,

תערובות של אנשים ונשים יחד,

וככה הם הולכים ללמוד חוכמה באוניברסיטה.

ומסתמה גם בשעת לימודם גם כן הם יושבים באותה הקלות והפריצות

ושומעים את השיעור מהפרופסור שלהם,

וככה הם לומדים חוכמה.

יכולים לצייר את הטעם והצורה של החוכמה שלהם,

אבל סוף סוף צריך לומר שזה אינו מפריע להתלמדות של החוכמה שלהם,

שהרי סוף סוף

מתלמדים המה ומשתלמים בלימודם והכול בסדר.

זה מפריע קצת,

אבל לא הרבה.

דבר ידוע הוא

שהפילוסוף הכי גדול שכולם היו תלמידיו,

הכוונה לאריסטו,

היה מקולקל בזנות,

וזה לא הפריע שכולם יהיו תלמידיו בחוכמה.

לעומת זאת,

אצלנו, בבתי החוכמה שלנו, חוכמת התורה בבתי המדרש, בישיבות, רואים אנו את ההפך לגמרי.

הוללות ופריצות הן הסתירה הכי גדולה לתורה.

במצב של קלות ראש אי-אפשר בשום אופן ללמוד תורה,

והרהור הכי קל של הסתכלות שאינה הגונה כבר מפריע הכי גדול לתורה.

וזה עצמו מופת הכי חותך על קדושת התורה שהתורה היא מן השמיים,

שמפני קדושתה וטהרתה אינה סובלת שום דבר שהוא ההפך לקדושה,

אפילו דבר הכי קל ומייד היא איננה.

הרמב״ן מפרש,

הטעם של כיסוי הצואה,

שאין צואה כטומאה אלא בעת התפילה,

ובעת לימוד התורה אסור לראותה.

משום שראיית דבר נמאס תוליד גנאי בנפש ותשבש כוונת הלב הטהור.

כל כך היא קדושת התורה דקותה וזכאותה בתכלית הדקות שאינה סובלת כלום.

יסוד הדברים הוא שהתורה מן השמיים.

מציאותה היא קודש קודשים,

תכלית הזיכוך והטהרה,

וכל הרוצה לגשת אליה צריך להתאים עצמו לקדושתה,

שיהיה גם הוא צח מצוחצח בתכלית הדקות,

ובאופן אחר אי אפשר ללמוד תורה,

כי מיד היא הולכת לה.

מצינו בגמרא בעירובין סמכי

איך שחכמים זיכרונם וברכה הקדושים שמרו עצמם מטרדה הכי קלה.

ואיתה שם,

על אבות שמואל,

שלא יתפלל בבואו מן הדרך שלושה ימים.

למה?

הוא טרוד עוד מן הדרך.

זאת אומרת,

הוא לא יכול להתפלל.

זה לא כמונו שאנחנו טרודים מהתפילה,

ולא טרודים מהדרך.

דהיינו, אנחנו טרודים בתפילה בטרדות הדרך.

בעל

רבי חייא, שביום הדרתח לא מצלה,

לא היה מתפלל.

ומובא שם שבטרדה הכי קטנה לא יכולים כבר ללמוד.

כל כך צריך להיות אדם מופשט מכל וכל להיות זך בתכלית הזכות,

עד שדברים וטרדות הכי קלות מפריעים לו ללימוד התורה.

התורה הקדושה מצד קדושתה וזכותה

אינה סובלת מידות רעות,

ומשהו של גאווה וקפדה

מיד איננה.

ורבנו יונה באבות אומר,

אם אין דרך ארץ,

אין תורה.

כתב

רצה לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות,

ובזה תשכון התורה עליו,

שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות.

וזהו מצד מציאותה של התורה וקדושתה.

בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית,

אז צריך את ארבעים ושמונה דברים,

אחרת אין לו קניין בתורה, יש לו ידיעות בתורה.

ידיעות זה כמו באוניברסיטה.

אבל קניין, שהתורה תהפוך להיות קניין אצלו,

זה רק עם תיקון המידות.

והנה מצינו בחכמים זיכרונם לברכה על לוי בר סיסי,

ששלחו רבי

לעיר אחת שביקשו להם דיין,

וכשבא אצלם הושיבוהו שם בראש, ושאלו ממנו שלוש שאלות,

ולא ידע להשיב.

הזמינו דיין, שואלים אותו שאלות, לא ידע להשיב.

ברח מהם בבושה,

חזר אצל רבי,

וסיפר לו כל המעשה.

שאל ממנו רבי, והשיב לו את כל השאלות.

אמר לו רבי, מפני מה לא ידעת להשיב שם?

והשיב

שכשבאתי לשם

עשו לי בימה גדולה,

וזכה דעתי עליי, ושכחתי הכול.

יש פסוק על זה.

אם נבלת בהתנשא, ואם זמותה יד לפה.

אם נבלת בהתנשא,

אם מנשאים את הבן אדם, אז הוא מתנבן.

ואז,

ואם זמותה,

חשבת להגיד איזה דבר חוכמה או משהו, יד לפה, לא יכול להגיד כלום מסתם הפה.

זוהי קדושת התורה, וזה איום ונורא, כי התורה נמשלה למים.

היא אינה הולכת אלא למקום נמוך,

כמו שמים הולכים,

איך אומר הרמב״ם? עוזבים

מקום גבוה והולכים למקום משבורן, למטה יורדים למטה, לכן היא נמצאת בענבים דווקא.

בעל האדם להתאים עצמו בדקדוק הכי נורא מאוד נמוך.

ומשהו זכו את הדעת,

משהו גאווה, מיד הלך לה ושכח הכול.

הם יכולים לעמוד על בימות הכי גבוהות,

וליבם מלא כל תיעוב של כל מיני מידות רעות וסרחון,

ולא יזיק להם ואין מפריע להם כלום.

וזה המופת על התורה מן השמיים,

על קדושת התורה שניתנה ממי שהוא קדוש, קדוש, קדוש.

ויהי קדוש, קדוש, קדוש,

ועל כן לא תסבול בשום אופן שום פגם ושמץ כל דהו.

מה זכו הלל,

בית הלל, מה זכה הלל ובית הלל מבית שמאי?

בגלל שהיו ענבים.

בית שמאי הוא קפדנים.

כשאדם ענב,

אז יש לו את הסבלנות גם לשמוע את הצד השני.

הוא גם מבין אותו טוב מאוד.

הוא גם חוזר על דבריו, כי הוא הקשיב לו, כי הוא ענב.

ולכן הוא גם מבין יותר,

ואז הוא יכול להשיב.

כי הוא שמע את הקושייה טוב,

והוא עונה עליה.

אבל אחד שהוא לא כזה,

אז רק מתחיל עם משהו, כן, כן, כן, וכבר רוצה לענות. רגע, תשמע,

כבר טין, טין, טין, טין, טין, נגמר.

אז לכן אמר הקדוש ברוך הוא,

לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לך.

שמעתם?

הבנים

של אהרן הכהן

לא היו כמו המטה.

המטה של אהרן נכנס למשכן יבש ויצא לך.

ואילו הם נכנסו לחים ויצאו יבשים שרופים.

ואילו טיטוס הרשע נכנס לבית קודשי הקודשים וחרבו שלופה בידו,

דקר את הפרוכת ויצא חרבו מלא אדם,

נכנס בשלום ויצא בשלום.

ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים.

זה מה שכתוב.

כתוב אחרי מות שני בני אהרן.

וזאת למה?

מגודל קדושת המשכן שאינו סובל כלום,

אפילו חטא קולדו הוא מן הדק.

של מי?

של מי שגדולים יותר ממשה ואהרן.

לא סובל, לא סובל המשכן.

מה היה חטאם?

שהורו הלכה בפני ריבם ויש אומרים שטויי יין היו וכולי.

הרי אנחנו יכולים לצייר מה זה שטויי יין שלהם.

אלא שכל כך קדושה הוא סוד המשכן,

שמייד נשרפו.

הרי נכנסו להקריב קטורת,

ובזה נדרש זכות במידה יותר גדולה.

וזהו היסוד.

אם הוא זכה, זכה לשון זך ונקי בתכלית,

בלי שום פגם,

אז נעשה לו סם חיים, אבל אם לא זכה,

אם אדם לא זך לגמרי, חס ושלום,

נעשה לו סם המוות ומייד הוא נשרף.

זה נאמר על התורה, זכה, נעשית לו סם חיים,

לא זכה, נעשית לו סם מיתה.

מה זה זכה?

נהיה זך. אם האדם הוא זך,

התורה הזאת תרומם אותו לאין שיעור, למלאכות.

אבל אם לא,

היא תהיה לו סם מיתה,

כי הוא ישתמש עם התורה להסביר את הגוף.

הוא יסביר כל ימיו את הגוף והתנהלותו והתנהגותו ומידותיו הרעות.

ועם כל הלומדס שלו הוא ישמש את הגוף ולא את הנשמה.

וזה הסוד של ולא תקיא הארץ אתכם.

משל לבין מלך שאכילו דבר מאוס

שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כי הוא אסתניס,

הוא רגיל לבית מלכות, הכל זה עדין.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה.

והדברים כפשוטם.

אנחנו רואים שיש הרבה שהם לא כל כך דתיים, נכון?

כן, אבל אם נסתכל,

אז כתוב שהארץ תקיא אתכם. אם היא מקיאה,

אז אדם, כשהוא גולה,

אז זה לא כל כך קל, זה לא נעים וכולי וכולי להיות זר, בפרט שהאנטישמיות גואה עכשיו בכל מיני מקומות.

אבל המצב שנמצאים פה יהודים בארץ הוא יותר גרוע.

הם במצב של מיתה ממש.

מה זה מיתה?

יש 250 אלף

עניים ממש.

יש מיליון וחצי מחוסרי עבודה.

יש בעלי מחלות, צרעת, סרטן וכולי וכולי, שזה הכל מאותו מין,

שזה שליש מהאוכלוסייה,

שזה מיתה.

יש סומים, יש חסוכי בנים, שזה מיתה.

ויש עוד כל מיני צרות כאלה.

בעלי ייסורים, חשוב כמת.

ממילא.

אז אנחנו רואים שהמצב הוא קשה מאוד, כי ארץ ישראל לא סובלת

ממי שלא מתאים לארץ ישראל.

הארץ מצד רוחניותה וקדושתה אינה סובלת שום פגם ותיעוב.

ולמה נחרבה סדום?

הלו, היו עוד ארצות שהיו מקולקלות.

כתב הרמב״ן,

מפני שהייתה בארץ ישראל.

ארץ ישראל אינה סובלת עבירות בשום אופן,

וצריכים לדע כי ארץ ישראל לא תוכל להיבנות בשום אופן מעוברי עבירות.

ארץ ישראל אי-אפשר לה להיבנות,

אלא דווקא ודווקא בכל הקדושה בשלמותה,

ובדקדוקא.

זו המסקנה רבותיי.

אז אם אנחנו רוצים בבניין אריאל במהרה בימינו וחג הפסח שמתרגש לבוא עלינו,

ואנחנו רוצים לצאת לחירות,

חירות אמיתית, חירות רוחנית, כי כל החירות שיצאו אבותינו ממצרים

זה היה בשביל להיות גאולים.

מתי הם היו גאולים?

במדבר.

לא כשגאו לארץ ישראל, אומר הרמב״ן.

הגאולה הייתה במדבר.

איזה גאולה?

לא גאולה ממצרים שיצאו לחירות, חירות גופנית.

אלא בשעה ששרתה השכינה עליהם, אומר הרמב״ן, נקראו גאולים.

אז אתה יכול להיות במדבר ואתה יכול להיות בימות משיח.

אתה יכול להיות גאול

אם השכינה שורה איתך.

אז זה לא תלוי בארץ, במקום, בזמן.

זה תלוי

אם אתה יכול להשרות שכינה.

והתפקיד שלנו זה להשרות שכינה. והיציאה שלנו

מארץ מצרים זה היה לקבלת התורה.

וקבלת התורה מעניקה לנו השראת שכינה.

אבל זה כשלומדים את התורה, כמו שלמדנו הערב,

בביטול הגשמיות.

ולהשתמש בגשמיות

רק כמבוא, כמוביל, כפרוזדור לנשמה.

שכל השימושים בגוף...

יהיו לטובת הנשמה,

ולא הפוך.

זאת אומרת, אם הגוף ישמש בקודש

ויעשה את מה שצריך לעשות בשביל שהגוף יהיה בריא,

ואז הנפש תוכל לפעול,

כמו שאומר הרמב״ם מלכוד דעות פרק ד',

בהיות הגוף בריא,

אז האדם יכול לעבוד את הבורא, ואם לא,

לא יכול.

אז אם נשתמש במה שצריך לצורך זה,

והכל יהיה בחוכמה, האכילה תהיה בחוכמה, הבתה תהיה חוכמה,

הכל יהיה חוכמה.

ממילא תשרה שכינה.

ואז אם נהיה זכים, נזכך את עצמנו,

נגיע למדרגות הנפלאות האלה הנדרשות מאיתנו.

אז זה לא חוכמה לשבת,

חג החירות,

ואבלה עטחן לפלף,

וזהו.

ומה המסקנה?

בשביל מה יצאנו?

בשביל מה אנחנו מסיבים?

מה זה בני חורין?

בני חורין ממה?

בני חורין מהשיעור,

מהחמץ.

אין יותר נפח, אין תפיחה.

אין יותר.

רק מצה.

רק אמת.

בלי דבש.

בלי נפיחות.

בלי מתיקות.

רק עבודת הבורא.

עבדים למלך.

עבדים למלך.

אתם מכירים את השיר, נכון?

עבדים למלך.

אנו,

אנו, אנו,

עבדו דקודשו וריחו.

אנו,

אנו, אנו,

עבדו דקודשו וריחו.

אנו, אנו, אנו.

עבדו דקודשו וריחו.

אנו, אנו, אנו.

עבדו דקדושו וריחו,

אנו, אנו, אנו,

עבדו דקדושו וריחו,

אנו, אנו, אנו,

עבדו דקדושו וריחו,

אנו, אנו, אנו,

עבדו דקדושו וריחו,

ענו, ענו, ענו עבדו דקדושו מריחו.

אני,

אני, אני,

עבד של הקדוש ברוך הוא.

אני, אני, אני,

עבד של הקדוש ברוך הוא.

אני, אני, אני, עבד של הקדוש ברוך הוא.

אני, אני, אני,

עבד של הקדוש ברוך הוא.

אני, אני, אני,

עבד של הקדוש ברוך הוא.

אני, אתה והוא,

עבדים של הקדוש ברוך הוא אני אתה והוא עבדים של הקדוש ברוך הוא אני אתה והוא

עבדים של הקדוש ברוך הוא אני אתה והוא עבדים של הקדוש ברוך הוא

ענא וענא וענא,

עבדו דה קודוש בריחו!

א-נו-נו-נו-נו-נו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו-הו

כתובתנו הקדושה.

אם ברצונכם להמשיך לבדוק ולעמת את האמונה, אינכם מוזמנים להגיע למשרדי שופר,

רחוב מתתיהו 10, בני ברק, או לתלפן למספר 03-677779 וגם לפקסס ל-03-36765320.

כתובתנו באינטרנט

ניתן לצפות בחינם באתר שופר בלמעלה מ-500 הרצאות של הרב אמנון יצחק שביטה.

ולכן, ניתן לרכוש משרדי שופר בעברית ובצפייה.

שחרור אונים

אנציקלופדיות

ספר עולם התשובה

ניתן להוריד הרצאות ונגן mp3

כל אדם המעיד על עצמו כאדם של אמת וחובתו לבדוק כדי שבחירתו בחיים תהיה אובייקטיבית.