ברק חוסן אובמה - חלק א

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב למאזינים.

בעזר השם אנחנו נמשיך בשבוע הבא, בשבוע שעבר

את הלכות פסח שהתחלנו בשבוע הבא, ובעזר השם, בשבוע שעבר. ובעזר השם בסוף השיעור נגיד גם כמה דברי מוסר.

בשבוע שעבר דיברנו על ברכת האילנות.

בשבוע ננסה להתקדם קצת הלאה,

אולי נוכל לעשות עוד כמה שיעורים עד שיגיע פסח בעזר השם.

בשבוע בעזר השם נדבר על אללה דיני ערב פסח, ואולי קצת מהמסתעף, מהדברים.

ידוע, אנחנו יודעים שבכל ערב שבת יש הלכות חוץ משבת, הלכות של ערב שבת.

מרן בסימן רשמי ט', שם מרן מביא את הדינים

על פי הגמרא, הגמרא המפורסמת, הגמרא במסרת גיטין,

וגם הגמרא בפסחים שאסור לעשות מלאכה וכו' וכו'.

אז בערב שבת מרן פסק את ההלכה

שאסור לעשות מלאכה מן המלאכה ולמעלה.

נחלקו בראשונים דעת רשי והרידוה והרן,

המחלוקת שם בין הרשי לרן,

האם הכוונה היא מנחה גדולה או מנחה קטנה.

הפשטות,

רוב ככל האחרונים הסכימו שהכוונה בדעת מרן השולחן ערוך מעיקר הדין,

שמותר לעשות בערב שבת מלאכה עד זמן מנחה קטנה.

כן, מנחה קטנה זה 9.5 שעות מהיום,

שעתיים וחצי לפני השקיעה לפי הגיוני ווילה, לפי השולחן ערוך,

שעתיים וחצי לפני צד הכוכבים,

ומנחה גדולה זה 6.5 שעות,

זאת אומרת שזה יוצא 6.5 שעות מהיום.

הלכה למעשה בגלל שהדלית לזהודין דרבנן ויש מחוקת בראשונים איך להסביר האם הכוונה למנחה גדולה או למנחה קטנה.

לכן אנחנו הלכה למעשה פוסקים שהנידון הוא בגלל שיש ספק דרבנן לכולם וזה דבר שנתון בחוק את הפוסקים.

לכן הלכה למעשה בערב שבת במנחה, בערב שבת במנחה שנאמר להלכה לאיסור זה זמן מנחה קטנה לא מנחה גדולה. לכן

אדם יכול לעבוד בערב שבת בכל עבודה שהיא

עד שעתיים וחצי לפני השקיעה לדעת הגרע,

או שיותר מזה, שעתיים וחצי, לפי השורן האמורי, ברשת עמ' ג', ברשת עמ' ב',

לפי השורן האמורי, אירוע לעבוד עד שעתיים וחצי לפני זה לכוכבים.

זה בערב שבת רגילה.

מחרוק את הפוסקים מה העניין שלא לעשות מלאכה בערב שבת,

שיהיו מוכנים לשבת,

שלא יהיו טרודים לעשות בדברים אחרים,

אבל אנחנו נדון יותר בערב פסח. בערב פסח,

הדין של מלאכה בערב פסח הוא שונה מדין מלאכה של ערב שבת.

בערב שבת אמרנו, רוב המקרים, רוב הראשונים טוענים

שהבעיה בערב שבת שהבן אדם יהיה טרוד

בעבודה שלו והוא לא יוכל לעשות צוחקי שבת.

זו הבעיה בערב שבת.

בערב פסח יש גמרא מפורשת

שהגמרא אומרת שהעבודה בערב פסח היא חמורה יותר. כשאני מתכוון לערב פסח אני מתכוון השנה ביום שני מהבוקר,

זה מה שאני מתכוון.

ביום שני מהבוקר,

ועכשיו אני מדבר יותר מחצות והלאה,

שזה באמת דילא דה גמרא,

לפני חצות הגמרא שם אומרת שזה תלוי במקום שנהגו, הגמרא במ״ד עמוד א',

בשולחן האורך גם,

בסימן תא', שם בשולחן האורדן, לגבי המלאכות עוד.

אבל ברעיון אני מדבר עכשיו בכללי, בדבר הכללי, הדבר הפשוט,

מחצות, מה שחז״ל מסכימים בגמרא שהדבר הזה הוא מוסכם,

שבערב פסח מהחצות והלאה אסור בעשיית מלאכה.

עכשיו כאן, כמו שהגדרתי בהתחלה,

זה לא שייך להגדרות הראשונות שדיברנו בהן בערב שבת, זה לא שייך.

פה ההגדרות של פסח הן הגדרות שונות לגמרי. מה ההגדרה? מה צד האיסור? מה מקור האיסור? ממה נבע האיסור הזה של עשיית מלאכה?

אז יש תוספות שם במקום שהביא בשם ירושלמי.

אומר התוספות,

בגלל שבזמן בית המקדש זה היה זמן הקמת הקורבן,

זה היה ממש הזמן שמקריבים את הקורבן של הפסח, מביאים את, עושים לעשיית הקורבן,

עשייה של הפסח, עשיית הקורבן,

למרות שזה היה זמן הקרבת הקורבן,

אז לכן,

זכר לדבר הזה אנחנו עושים גם איסור עשיית מלאכה.

מה שייך הקרבת הקורבן לאיסור עשיית מלאכה,

השייכות היא כזאת, ירושלמי כותב ומביא אותה עצמאות,

שידוע שהירושלמי שם כותב לא יהיה בדין אז בתקופת הבן המקדש.

אדם עכשיו יש לו קורבן להביא, הוא התחייב להביא קורבן

או קורבן פסח,

שמדבר ברמב״ן כתוב שנדבר על כל הקורבנות, אנחנו עכשיו דנים בקורבן פסח.

בזמן הקורבן פסח אומר הירושלמי לא ייתכן שקורבנך קרב ואתה עושה מלאכה.

אינו בדין, הקורבן שלך עכשיו קרב ואתה עושה מלאכה.

מה הסברה? כתוב בירושלמי שזה יום טוב שלו.

יום עשיית הקורבן זה יום טוב של האדם.

וכמו שביום טוב אדם אסור בעשיית מלאכה,

הוא הדין ביום עשיית הקורבן.

הקורבן דינו ממש דומה ליום טוב,

ובמרבה זה יום טוב של האדם אז הוא אסור בעשיית מלאכה.

למה זה נקרא יום טוב? ידוע שיש רמב״ן מפורסם, הרמב״ן בתחילת פרשת ויקרא, שם הרמב״ן כותב

שכל מלאכת הקורבנות הן בעצם מוסר גדול לאדם.

כשהאדם היה אומר, הרי עכשיו הם צריכים לשחוט את הבהמה הזאת, ובמקום הבהמה הזו אני הייתי עכשיו צריך לעלות על המוקד, אני הייתי עכשיו צריך לעלות על המזבח.

לכן האדם לוקח מוסר.

למה זה נקרא שמחה? למה זה נקרא יום טוב?

הרי אדרבא הפוך,

זה נקרא יום טוב?

זה נקרא קושי, אני עכשיו רואה,

הייתי צריך עכשיו לחשוב במקום הקורבן,

פחד פחדים, זה נקרא אם טוב? כן. תשובה,

היום טוב שאדם מקבל חיזוק. כשאדם מקבל חיזוק זה יום טוב גדול.

לכן, ככה מסבירים רבותינו, בעל המוסר לפחות.

אבל בירושלמי כתוב שיום הקרבת הקורבן

הרי הוא כיום טוב. אז לכן, בגלל שזה כמו יום טוב, לכן אני אומר תוספות, אסור לעשות מלאכה.

אז תהיה לנו דעה אחת, דעת תוספות,

איסור עשיית מלאכה בערב פסח, מחמת דומלי קורבן.

זמן הקורבן אסור לעבוד,

ובעדין גם היום אסור לעבוד.

היי, לכאורה נשאל.

בסדר, זה היה פעם.

זו הייתה פעם שהיה לנו הקרבת הקורבן, הייתה הקרבת הקורבנות, מובן, שייך.

אבל היום, לצערנו הרב,

גלינו בעת רעינו, כבר היה לנו בית המקדש.

אז למה שעדיין אנחנו נדאג באיסור המלאכה?

למה שננהג עדיין באיסור הזה של איסור עשיית מלאכה בערב פסח? תשובה היא,

ידוע שיש סוגיה של בטל טעם, בטלה תקנה,

או בטל טעם, לא בטלה תקנה.

שוב פעם, יש דברים שחז״ל ראו לגזור, יש דברים שלא היו לגזור, אבל ברעיון הכללי,

תקנה שהייתה בזמן הבית,

תקנה בדרך כלל לא זזה במקומה. יש מקומות שכן, יש מקומות שבאותה, אבל ברעיון הכללי,

תקנה כללית לא זזה במקום.

אבל מי שבטל הטעם, אין לנו בית מקדש, בטל הטעם,

כבר זה לא היה זמן הקורבן, היום אם יהיה לנו שעה כזאת, לא שייך לכאורה להביא קורבן.

מקווים שבעזר השם יהיה, כן?

רבי לוי יצחק ורדיץ עכשיו פעם אחת ראה זמנה.

זמנה לחתונה, ראה זמנה.

שהחתונה בעזר השם יתברך,

תארך בשבת נחמו.

כן, כנראה שהשבת חתן, לא ייתכן שזה בשבת, כי אסור להתחתן בשבת.

אבל כתוב בחתונה, תארך בשבת נחמו.

הרבי לוי יצחק ורדיץ כעס מאוד. אמרו לו, רבנו, מה העניין?

בסדר, חתונה, מה הבעיה?

הוא אמר, שבת נחמו, שבת נחית תשעה באב, ככה גדולים הזמנה.

חתונה תארך בבניין בית המקדש.

חתונה תהיה בבניין בית המקדש, בעזרת השם בירושלים.

והיה אם חס ושלום וחס וחלילה, לא תהיה בבניין בית המקדש.

לא יהיה, אז היא תהיה בבית כנסת כך וכך.

זאת אומרת, כל כך חיינו את הקורבן בית המקדש,

שזה היה עולמות על גבי עולמות.

אנחנו קצת רחוקים מהדבר הזה, רחוקים מהרגשה, אבל זה שולחן ומפורש, שולחן וחומר.

שולחן וחומר בסימנה אלף סעיף ג', קדימה שולחן וחומר ראוי לכל יראי שמיים.

הרב דיסטר כותב, אתה רוצה לדעת מי זה יראי שמיים?

תסתכל, בנידונים של השולחן ערוך.

ראוי לכל השמיים להיות ביצר על החורבן.

כל מקום, היום אין לנו מקדש.

ובחמת שאין בית המקדש, אז אין קורבן. אז בטל הטעם,

בטל התקנה.

בטל הטעם של עשיית מלאכה, כבר אין קורבן,

אז אין כבר עשיית מלאכה.

אז למה שאני, אין כבר איסור עשיית מלאכה כמו שיש בקורבנות?

אז למה שהיום אני אינה גלזר לדבר שהוא אינו?

התשובה היא,

בגלל שהדבר הזה כבר היה במניין,

והדבר הזה כבר נגזר, בטל טעם, לא בטל התקנה.

יש איזה ראיות בכמה וכמה מקומות, הרב בחזון עמדיה כותב, הרב בבי עומר, וגם בחזון עמדיה

הוא הביא ראיות לכאן ולכאן, והגמרא אומרת שרב ששת

היה יושב בתענית בערב פסח.

שאלו אותו למה הוא אמר, כשם שיש עניין לאכול את הקורבן לתאבון,

אמרה גם אני מתענה לפני הקורבן.

מה זאת אומרת, הרי עכשיו זה בסך הכל מצות.

לא מצות הוגשו לקורבן.

זה בתורה,

על מצות ומרורים יאכלו.

את המצות,

את המצות, צריכים לאכול אותו, המצות אומרים, יאכלו. את מי יאכלו?

את הקורבן פסח.

אומרת הגמרא,

מכאן שהפסח

מוקש לקורבן.

לכן גם ההלכה למעשה הלכה למשתדלים,

שהלכה משכנעים, זה הלכה משכנעים ערוך.

וגמרא, הגמרא אומרת, בפסחים צדיק צד ועוד,

שהגמרא אומרת שמתי האדם מקדש בליל פסח?

רק כשיהיה לילה.

מה הטעם שבליל פסח יהיה לילה?

הרי בכל שבתות השנה, אם אדם רוצה לקדש קידוש בעוד יום,

כותב מרן מיכול שעמד מסביב אריה סף וגם אריה סף,

שאם אדם אריה סף זה כבר נוגע לתפילה יותר, אבל אריה סף זה שם גם קידוש ממש.

שם כתוב שאפשר גם להתפלל בעוד יום.

אבל באריה סף שם אדם בעכשיו הבא רוצה להתפלל עכשיו, רוצה להתפלל בעוד יום ולעשות קידוש בעוד יום.

כתוב אשר אנוך שיכול,

אפשר לקדוש בעוד יום.

אדם יכול לעשות חלות,

הכוונה,

הוא יכול להכניס את עצמו עכשיו לשבת אפילו שזה יום חול.

זה בעצם ארוחיים הקדוש המורסם שכותב

ושמרו בני ישראל לעשות את השבת.

שואל ארוחיים הקדוש ואיך אי אפשר לאדם לעשות את השבת? אדם יכול לעשות?

התשובה היא לעשות את החול, להפוך אותו לשבת. אומר ארוחיים הקדוש מכאן יש רמז לתוספת שבת. זה רמז, הגמרא, הגמרא אומרת ראש שנה דף ט עמוד א'

והניתם את נפשותיכם בערב, מערב עד ערב די ישבתו שבתיכם.

אומרת הגמרא מכאן למדו שיש תוספת בחול על הקודש,

וקודש על החול,

ככה יש, תוסיף את העניין הזה של תוספת שבת.

רוב הראשונים זה דאורייתא, דת הרמב״ם, זה מחלוקת, נדבר בהזדמנות אחרת את הסוגיה של תוספת שבת.

אבל זה מה כתוב בגמרא, בגמרא כתוב דין תוספת שבת.

כל השנה כולה אנחנו מוסיפים תוספת שבת, עושים תוספת שבת מצוין.

הנה עכשיו יש קיץ, אנשים פוחדים שהלינים ירדמו להם,

רוצים לעשות בלינים בפלאג המלאכה.

עושים כולם, אז זה רק היה מלא בתים. היום ברוך השם זה נכנס גם לבני הישיבות,

הם מרוויחים מזה הרבה רווחים, יש כאלה שטוענים שזה לפי ההלכה זה לא חלק.

בהלכה למעשה גם הביאור ההלכה עצמו הוא מסיק שמי שעושה ככה זה לא לקראת ארדות דסתרה, במיוחד שיש כאלה שמתפעלים מנחה לפני פלאג המלאכה ואת הערבית עושים אחרי פלאג המלאכה. גם שוב לא ניכנס לזה, אבל מה שיוצא בשבת,

שמותר לקבל שבת מבעוד יום. ידוע,

והאדם מתפלל ועושה קידוש וכו' וכו', אין שום בעיה. יש מחלוקת אם חייב לאכול כזית בהמשך הלילה או לא, הבכת טוען שכן, הבכת טוען שכן,

ואביתי עושה פרשפה שלא, אבל

ברעיון מה שכתוב על שולחן ערוך פשוט שהאדם יכול לקדש. בליל פסח

חכה ללילה. למה?

מה העניין החג עוד הלילה?

תוספת שבת נוהג גם בפסח.

אם אני רוצה לקבל עלי קדושת החג כבר לפני פסח, אני יכול לקבל.

אז למה כותב לי מרן על פי גמרא בצדיקתי למסכים כדווקא בלילה? תשובה,

כי המצות הוגשו לקורבן, על מצות ומרורים יאכלו.

וכשם שאנחנו אומרים בבוקר והפסח אינו נאכל אלא בלילה,

אז אם הפסח הוא רק בלילה והמצות הרי הוגשו לפסח,

על מצות ומרורים יאכלו. לכן ברגע שזה קו השווה ביניהם,

לכן אנחנו עושים את זה רק בלילה.

וזה הלכה בשולחן ערוך.

אז לכן,

בגלל שיש לנו היקש של הקורבן פסח,

ועל מצות אומרים יאכלו, אז לכן בגלל שהדבר הזה הוגש,

אז לכן נוהגים בו ככל הדינים.

אז ברגע שיש, אז בגלל שככה היה אומר דין הקורבן, המצות הוגש למצה,

המצות הוגש לקורבן.

סליחה, המצות כאשר מבוקש לקורבן,

לכן הוא היה עושה תענית.

היה מתענז, היה מפריע לו באכילת הלילה, לכן הוא היה עושה תענית,

ילדים ותעניתם, ככה הגמרא אומרת. יש עוד גמרא, בעירובין ב.ג. הגמרא אומרת,

בעירובין ב.ג. הגמרא אומרת,

שרב אלעזר ורבי צדוק

נפל להם פעם אחת תשעה באב בשבת.

כן, קורה, שתשעה באברל בשבת.

בא השרב לב ר. צדוק, דוחים את זה.

יש כלל, ברגע שיש תענית שהיא בגלל פורענות,

דוחים אותה. למה הגמרא אומרת לא מקדימים?

משום הקדום בפורענותא לא מקדימים אליה. אף פעם אנחנו בדרך כלל לא מקדימים פורענות. פורענות דווקא מאחרים אותה.

אז לכן אומר הרב בלזור ברב צדוק, ודחינו אותה ליום הראשון.

אומר הרב בלזור ברב צדוק, אחרי שדחינו ליום הראשון,

גם ביום ראשון עצמו לא ייתן לנו עד הסוף.

לא ישבנו בתענית עד סוף היום.

למה? מה העניין? הרי דחית את התענית,

אומנם דחוי קצת יורד בדיני, כמו שכותב המשטרה ברורה, בכמה מקומות, תק״ט ועוד כמה מקומות של תענית שהוא דחוי,

הוא יורד בכמה מקומות.

אבל אומר רב אליעזר רב צדוק, דחינו את זה ולא השלמנו. לא השלמנו פירושו, לא עשינו את זה עד השקיעה.

לא השלמנו את זה לפחות עשיתו כוכבים,

אכלנו לפני הזמן, אכלנו לפני הזמן.

למה אכלנו לפני הזמן?

אמר הרב אלעזר רב צדוק, כי בזמן בית המקדש

למשפחה שלי זאת הייתה המשמרה שלהם בכהונה,

זו הייתה המשמרה שלהם שהיוצאים במערכה.

זכר למשמרה שלי אז בבית המקדש, אני עכשיו לא צם עד הסוף בית שם באב.

מה, עד כדי כך?

מה זה צום?

צריך להתענות מי שלא מתענן באירועים בירושלים לא זוכר אוהב ונחמתה.

אתה מוותר על צום בגלל זכר לקורבן, כן.

זה לא סתם, תקנה שהייתה יש לה כוח ויש לה השפעה עד היום.

לכן על פי זה גם מיישבים את התוספות. זאת אומרת,

למה נוהגים שלא עושים הלכה בערב פסח,

כמו שבמקדש, איי אין מקדש, לא משנה, לא זזים.

היה מקדש וגם השתתם המפורסם, רבי חיים בן זכאי,

מהרה ייבנה בית המקדש, אנחנו מחכים כל רגע ורגע, הרי המשתה ברורה שם כותב הלכות נטילת ידיים, קנח שם כותב המשתה ברורה,

שהרי נטילת ידיים זה גם תרומה, זה קשור למקדש.

מה זה קשור אלינו? אין לנו המקדש,

מהרה ייבנה המקדש.

מהרה ייבנה המקדש ויצטרך לאכול בקדושה,

אז גם עכשיו אנחנו נוהגים נטילת ידיים. אז בקיצור,

זה הטעם של תוספות. הטעם של תוספות זה מהסדר, ואנחנו נראה שהוא העיקרי.

אבל זה הטעם שכתוב בטוסות.

זה הטעם שכתוב בטוסות.

רש״י, לעומת זה, הוא חולק.

רש״י טוען, הטעם הוא לא כזה.

רש״י אומר, הטעם,

ערב פסח זה יום לחוץ,

זה של הרבה הכנות.

אפילו שאנחנו כבר עוסקים ואנחנו בלב ליבם של ההכנות עכשיו בערב פסח,

אנחנו, אנשים, כל אחד לפי העניינים שלו.

כן,

כולם עכשיו עסוקים בערב פסח בהכנות.

אבל בכל מקום, תמיד יש את ההכנות האחרונות, במיוחד בערב פסח,

שבתקופת חז״ל בכלל היה הרבה לחץ גם להכין את הקורבן, אבל גם היום,

לסדר את המצות, להכין את העניינות,

יש כאלה ששוקלים את הכספות לפני זה.

סיפור לא פשוט, לא כזה קל, בייחוד שהילדים גם בחופש בזמן הזה, לא כזה פשוט בכלל.

אז ערב פסח, כותב רש״י, זה יום עמוס במלאכות.

יום שהוא כל כך עמוס במלאכות,

עזוב עכשיו את הבן אדם, הבן אדם עכשיו יעבוד, אשתו בבית, ככה יהיה לה קשה מאוד. הבן אדם צריך את האזר הבבית שלו, צריכים שהבן אדם יהיה בבית.

מסופר שהרב שך

קיבל מכתב.

אז הגיע הראש כולל במכתב, כן, מה כבודו רוצה, אמר לו כבוד הרב, אנחנו רוצים לפתוח כולל.

איזה כולל?

אמר לו כבוד הרב, כולל יום השישי.

הוא אמר, מצוין, יופי, יום שישי מצוין, הרב שך תמיד היה צועק שביום שישי,

שלישי שבת, על פי הסטייבלר, זה חלק,

המכתב המפורסם של הסטייבלר על בני תורה,

ששלישי שבת זה שליש מהחיים של האדם, אדם צריך לנצל את הזמן הזה ללימוד תורה.

כמה הפסק יש בן אדם שיוצא לשישי שבת?

ולכן הרב שך בא לחתום.

פתאום הרב שך רואה,

הכולל הזה לא כל היום שישי בבוקר,

זה כל היום שישי,

שעתיים לפני כספיית שבת.

שעתיים לפני כספיית שבת מתקבצים אברכים

ויושבים ולומדים ומצמידים ומכניסים את השבת בקדושה ותורה בתוך לימוד.

נשמע בעולמות, נשמע אורגה מעולה, איזה כיף, תענוג ככה להכניס את השבת קודש בכזה תענוג של תורה,

אין כמו זה בעולם.

פעם הייתי בכזה כולל,

אני זוכר כשככה נכנסו אז לקרית הרצוג, אז ככה נפתח כזה כולל כזה ככה.

אני אומר להם, הרגשה מעולה, טוב, אני חדל חדש, טוב, ילדים.

זה היה קל מאוד והייתה הרגשה מעולה.

עולמות, ממש, אתה נכנס לשבת בתוך תורה,

אין כמו זה בעולם, הכי בטוח שיש בעולם.

טוב, הרב פינקוס, דרך אגב, יש מכתב של הרב פינקוס

שמחיפים את השעון קיץ.

יש מכתב שהרב פינקוס כתב לקהילה שלו,

הוא אמר להם, הרי משבוע שעבר הכנסנו את השבת בשעה חמש.

אז למה השבת אי אפשר להכניס את זה בשעה חמש?

אז נשאר שעתיים ב-1.7,

אם נשאר שעתיים או שעה וחצי לפי ההנהל של השעון,

את זה נקדיש את השבת ברח. הרי בשבוע שעבר הסתדרנו עד ארבע, עד חמש, בחורף ועד ארבע הסתדרנו.

למה את השעון האלה? אז הוא אמר, מי שקשה לו לפני כניסת שבת,

יגזז באמצע, באמצע ההכנות, יוצא,

חוץ ממה שמלמדים בבוקר מ-9 עד 1, 9 עד 12, לפי כל אחד, כל אבריך לפי עניינו.

בצהריים גם, סתם למתוח זמן,

קום תעשה מעשה,

עוד שעתיים של לימוד תורה,

נצח נצחים. ככה כותב הרב פינקוס.

אבל בכל מקום שבאו לרב שח

ושאלו את הרב שח

אמרו לרב ייתן הסכמה לכולל הזה, כולל שעתיים לפני שבת, אמר אני מוכן בתנאי אחת.

שיבואו לשם רק פנסיונרים,

אלה שאין להם בית, משפחה, ילדים, רק אלה שיבואו.

אמרו לרב, מה העניין? למה? אמר ככה

זה ייתן הרבה חשק לאברכים להגיע,

ואנשים בבית יקרסו.

והרי כתוב במשנאה, המשנאה אומרת

שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, ערב שבת עם חדשך.

המשנאה מלמדת אותנו איפה אדם צריך להיות בתוך ביתו בערב שבת.

שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, אתה צריך להיות בבית.

בשעות האלה אדם צריך להיות בבית שלו.

צריך לעזור, אומר הרב שח, בשעות האלה האברהם צריך לקחת את המטאטא ולעזור בבית. עוד פעם, כל אחד לפי אישה שלו, לפי הילדים שלו,

יש כאלה שזה בא אליהם ברוגע, אבל כן הרב שח הבין

שזה נותן חשק גדול לאברכים לבוא, ואז האישה תגיד, מה, אני אגיד לך, לא עלה בתורה?

לך תלמד, ואז יש קריסה, ואז בלילה

סתם עוד הוצאות, מריבות, והאישה קצת נחוצה, ועצבים, והילדים לא מסודרים.

כל אחד יעשה בדעת.

חכם לקח ייקח מצוות, כמו שלמה המלך. לכן הרב שער לא רצה להסכים. כנראה,

אחד מהדברים זה הכוונה, הבנה ברשי גם בערב פסח. רשי גם בערב פסח זה דבר.

ערב פסח ארצות, אומר רשי אל תעשה מלאכה. למה? עכשיו תצא לעבודה.

כמה דברים יש להכין את המצע,

להרים את העינות, לסדר את הילדים,

ובדרך כלל נוסעים לכאן ובאים לכאן.

כמובן שזה לא מה שרשי התכוון לנסיעות של היום,

אבל אי אפשר לדעת.

מלאכות, ערב פסח זה יום לחוץ לכול עלמא, כולנו יודעים את זה, כולנו חיים.

זו דעת רשי.

זו דעת רשי, מפורש. זאת אומרת, אצלנו מחרוקים את רשי לתוספות. תוספות טוען,

אני אזכיר רק, תוספות טוען, זה בגלל הקורבן.

בגלל הקורבן בפי התם שבירושלים, בזה תוספות. רשי טוען, לא. אומר רשי, זה לא קשור לקורבן.

יכול להיות שרשי עכשיו כאן לומד שכאן יש בתל תם בתל התקנה, אני עכשיו לא נכנס לרשי,

באמת יש מה לדון בזה בדברי הרשי האלו.

אבל באמת, ברשי כתוב בפשטות, עסק. הוא לא נכנס עכשיו לתם בכלל של בתל תם בתל התקנה.

אומר רשי, זה עסק. לפי תוספות.

חישי עליה קורבן,

לפי רשי, הבעיה,

צריכים להכין הרבה דברים, לכן אסור לעשות מלאכה.

בא נפקא מינא בין שתי התירוצים. מה נפקא מינא? נפקא מינא, אביר הלכה כותב,

נפקא מינא בערב פסח שחל בשבת.

כן, השנה, ברוך השם, השנה, זה לא חל השנה אצלנו בכלל.

השנה אצלנו זה חל ביום שני, בעזרת השם יתברך.

יום שני זה ערב פסח, כמו שאמרתי. אבל בשנים שערב פסח חל בשבת, דהיינו,

שליל הסדר במוצאי שבת,

אז ערב פסח הוא בשבת עצמה,

כאן תהיה נפקא מינא בן רשי לתוספות, לפי התוספות שכל הטעם זה מצד הקורבן,

לפי התוספות שכל הטעם זה מצד הקורבן.

אני מדבר פה עכשיו על נפקא מינא,

נפקא מינא תהיה לגבי יום שישי, כן? כשאני אומר ערב פסח, שחל בשבת,

אז בשבת ודאי שלא עושים מלאכה, כן? איסור שבת עצמו,

ודאי שלא עושים מלאכה.

כשאני מדבר כאן על ערב פסח, שחל בשבת, אני מדבר, האם יש איסור לעשות יום שישי?

האם יש איסור ביום שישי לעשות מלאכה או לא?

ערב פסח שחר בשבת, דהיינו י' בבוקר, זה שבת.

האם בי'ג, שהוא יום שישי,

גם אז יהיה אסור בעשיית מלאכה או לא? לפי תוספות, מה פתאום?

כל הבעיה של האיסור בעשיית מלאכה, לפי תוספות, מה העניין?

עשיית מלאכה.

ביום שישי זה י'ג, בי'ג אין קורבן,

תעשה כמה שאתה רוצה מלאכה, זה לפי התוספות.

אבל, אליבא דרשי,

כל עניין איסור עשיית מלאכה שיהיה לך זמן להיות טרוד בצורכי החג.

ואין הכי נעמי,

יום שישי זה הזמן האחרון שאתה יכול להיות טרוד בעסקי החג.

אז לכן, לפי רשי, אליבא דרשי אומר רבי יהור הלכה, ודאי שיהיה אסור.

אליבא דרשי יום שישי יהיה אסור. טוב, זה נפקמילה שקשורה לפסח שחר בשבת,

זה לא נפקמילה העליון השנה.

אבל זה סתם טוב לדעת מהדפקמילה הראשונה בין רשי לדוספות. דפקמילה השנייה זה בעצם על פי הפניה יהושע. הפניה יהושע מביא את הפסקי התשובות, ראיתי.

מביא את הפניה יהושע בדף נ', במסכת פסחים בדף נ'.

אומר הפניה יהושע, שם עליו פרק במקום שנהגו, אומר הפניה יהושע

שיש עוד טעם לאיסור עשיית מלאכה,

יש עוד טעם

לאיסור עשיית מלאכה, ככה אומר הפניה יהושע,

עוד טעם לאיסור עשיית מלאכה בערב פסח אחרי חצות.

אומרת הגמרא, אומרת התורה,

בארבעה עשר יום בחודש הזה תשביתו אך בארבעה עשר יום בחודש הזה, תשביתו ארבעה עשר בתיכם.

מדובר שם על ארבעה עשר,

על הזמן שמשביתים חמץ.

הזמן הזה זה ערב פסח.

זאת אומרת,

אז התורה מדברת,

אומרת התורה, אלה מועדי השם,

ובכלל זה כוללת לנו התורה הקדושה, מי זה מועדי השם?

בארבעה עשר תשביתו.

מי זה מועדי השם?

בארבעה עשר יום לחודש, גם ערב פסח זה נקרא מועד, ככה לכאורה יוצא מהתורה.

כותב הפלויהושע בפסחים דף נעמוד א',

אז אם כן זכינו לדין שערב פסח אחרי חצות,

שהוא נקרא על פי התורה מועד.

ואם הוא נקרא על פי התורה מועד,

אומר הפלויהושע לפי זה שהוא נקרא מועד, סגרנו סיפור.

לא צריך להגיע אל התו של התוספות בגלל עשיית הקורבן,

לא צריך להגיע אל התו של רשי בגלל הכנות לצורכי הפסח.

אומר הפנוי ישוע, תם פשוט, חול המועד, התורה קוראת לו חול המועד,

זה נקרא מועד.

וכמו שבמועד יש לנו הלכות שאסור לעשות, ומלכות שאסור לעשות בחול המועד,

כמו שכתבים,

כמו שכתוב בתורה במפורש,

בחוק ה' הראשונים, תכף אנחנו נדון, נרידוה ורשב״א מותוספות ועוד,

האם זה מלאכה דאורייתא או דרבנן, ובחול המועד אדם שעובר על מלאכה,

האם זה נקרא שעברה על איסור דעותא ברבנן?

אבל חול המועד ודאי לכולן מסרו בעשיית מלאכה.

ובאה התורה ואומרת, דע לך,

גם ערב פסח זה נקרא חול המועד,

גם אם ערב פסח הוא נקרא מועד,

ומחמד שגם ערב פסח נקרא מועד עובר הפנים יהושע, אז אחינו לדיל שמסרו בעשיית מלאכה כמו מועד.

עכשיו, מה לומדים מכאן?

לומדים מכאן שני דברים. א'

שכל המלאכות לכאורה שמותרות בחול המועד יהיו מותרות גם בערב...

פסח. וזה באמת הלכה למעשה.

הלכה למעשה זה ככה.

כל המלאכות שמותרות בחול המועד יהיו מותרות גם בערב פסח.

כן, בחול המועד יש לנו מלאכות שמותרות.

כגון גיוץ, למשל, שהפוסקים דנו, הרב פסום זן ערבך, בהרב וחזור למדיע, בלכות יום ובין יום, בלכות יום טוב שרבו ברכות חול המועד,

שהגיוץ מותר בחול המועד.

כל המלאכות שמותרות בחול המועד, דבר האבד,

הביור הלכה שם בהתחלה, המשטברה שם בהתחלה, בסימן תקו״ל.

גם בית יוסף מביא חמישה דברים שמותרים, דבר העוות, מלכי תדיעות,

דבר שהוא לצורך המועד, דבר שהוא צורכי רבים, ועוד מה שכתוב שם,

את ההגדרות שכתובים שם במשטברה בסימן תקו״ל. ועוד.

זאת אומרת, כל דבר שאם אני בא לרב, שואל אותו הרב, מותר בכל המועד?

כן, אז זה גם ודאי שיהיה מותר לי גם בערב פסח.

בפני יהושע זה למדנו, בחמת,

שההלם או עדיי קאי גם אל ערב פסח, ולא מצאנו שיהיה יום טוב ממש, אסור בעשיית מלאכה ממש,

אלא קוראים לו סתם מועד, כמו שקראנו לחול המועד, חול המועד,

אז הוא מועד,

מה שמותר בחול המועד מותר גם בערב פסח.

דברים ברורים, פשוטים,

לא קשים בכלל.

זה דפקא מינה אחת על פי הפני יהושע.

דפקא מינה קצת יותר,

אם הוא ממש כמו חול המועד, הוא לא ממש כמו חול המועד.

אם זה מועד ודאי כמו חול המועד, או שהוא קצת גרוע או שהוא יותר,

זה אנחנו תכף נדון,

האם הערב פסח הוא ממש כמו חול המועד לכל האיסורים,

או שהוא יותר גרוע ממנו, זה אנחנו תכף נדון. אבל הפני יהושע טוען,

בפשטות הפני יהושע,

אותו דבר, זה הפני יהושע.

מה עם דפקא מינא עכשיו בצירוף של פני יהושע? טוב, אמרנו עוד טעם לאיסור.

אמרנו עוד טעם לאיסור עשיית מלאכה,

אבל מה נפקא מינה? תכלס, הלכה למעשה, מה יוצא לי מזה? יוצא לי מזה הלכה למעשה,

האם זה דאורייתא דרבנן?

לפי התוספות שאומר שזה זכר לקורבן,

שזה דווקא דומה למה שהיה בבית המקדש, זה לא איסור דאורייתא, זה זכר, זה דרבנן, זה לפי התוספות.

לפי רשי שאומר שאנשים יהיו עסוקים בצורכי החג,

ואם אתה תגיד להם לעבוד אז אנשים לא יהיו עסוקים בצורכי החג, גם זה דרבנן.

זו תקנה שעוזרים לי להיות פנוי בעסקי החג.

באים חז״ל ואומרים לי, תשמע,

תנוח, אל תלך לעבוד,

תבוא, תעשור בבית, תקנה של חז״ל, של חז״ל עוזרים לי לבוא לדרבנן,

בוא תעזור בבית, זה דרבנן.

תקנה של חז״ל, שתיהן דרבנן.

אבל לפי הפני יהושע,

שהוא אומר שזה חול המועד, זה עכשיו תלוי במחלוקת,

האם חול המועד, מהותו דאורה יותר דרבנן.

בפשטות דעת השולחן ערוך, הרבה האחרונים לוקטים בדעת השולחן ערוך

שהשולחן ערוך לומד שילחוץ חל המועד עם דרבנן. כל האיסור בחל המועד, האדם עושה מלאכה בחל המועד,

הוא לא עובר על איסור דאורייתא,

הוא עובר על איסור דרבנן. זה בפשטות.

אבל הביור ההלכה הראשון או השני שמשימה בסימן תקל״ל בהתחלה,

הוא מביא ראשונים שטוענים, ומשהו שככה באמת הוא לוקט להלכה בביור ההלכה,

שחל המועד זה ספק תורה, אומרים שלחזוניש מאוד מאוד הקפיד על אנשים שככה מקילים בחל המועד,

ככה בהינף יד, ככה מקילים,

כל דבר הכי קטן. לחזוניש אמר לשקול מאוד מאוד, לפי מה שהגמרא אומרת,

שילחות חל המועד הן עקורות, אי אפשר ללמוד אחת מהשנייה.

זה עקור, אי אפשר ללמוד אחת מהשנייה.

לחזוניש מאוד מאוד הקפיד על הדבר הזה.

אז לכן, פה, כשזה נכנס לחל המועד, יש דעות שזה דאורייתא.

ומחמת שיש דעות שזה דאורייתא,

אז יצא לנו עוד דפקא מינא. אז אני חוזר, נפקא מינא הראשונה בין הרעש שבעה תוספות זה נפקא מינא בערב פסח שלנו בשבת, הוא כותב אותה ביור ההלכה ועוד כמה אחרונים.

זה נפקא מינא הראשונה.

נפקא מינא השנייה שיש על פי צירוף הפני יהושע,

שאם אני אומר שערב פסח אסור בגלל החול המועד,

אז זה לא רק איסור דאורייתא דרבנן,

זה כבר נוקש בכמה מהפוסקים,

זה נוקש גם באיסור דאורייתא.

זה אליבא דאורייהו. אבל כמו שאמרתי רוב ככל הפוסקים הסכימו שהטעם העיקרי זה הטעם של תוספות.

רוב ככל הפוסקים הסכימו שהטעם העיקרי זה זמן של תוספות. לכן הלכה למעשה ערב פסח שחל בשבת,

כתוב גם בחזון עמדיה וגם ברב סתום זלמן, כאילו שראיתי שהביאים בשמו שגם בזה,

הלכה למעשה נקטינא קטינא, הלכה למעשה שביום שישי יהיה מותר בעשיית מלאכה.

בגלל שהטעם העיקרי זה הטעם של התוספות ולא הטעם של רשי, לכן זה יהיה מותר. עכשיו, לפי זה שאני אומר גם שהטעם

של התוספות הוא העיקר מצד עשיית הקורבן,

אז ודאי שלא חושבים על פני יהושע אשר מצניחו למועד.

לא חושבים על פני יהושע אשר מצניחו למועד. טוב, אז תאכלס.

מה שנשאר לנו לברר,

האם באמת ערב פסח הוא כמו חול המועד?

הרי הפני יהושע רצה להגיד שזה טעם איסור עשיית מלאכה.

ככה רצה להגיד על פני יהושע.

עכשיו בואו עכשיו נעזוב את הפני יהושע, בלי הטעם של הפני יהושע, שהוא לומד את זה מהפסוק.

באמת, מה ההגדרה, איזה מלאכה מותרת בערב פסח,

איזו מלאכה אסורה? כאן קצת יש מבוכה בפוסקים,

איך להגדיר אותו?

מה, הוא יהיה כמו חל המועד בדיוק,

כמו שרצה להגיד, על פני יהושע, או שלא,

יותר קטן, פחות?

עיקר הסוגיה התחילה, עיקר הסוגיה התחילה בסברה של הרשות בין דוד, יש סברה של הרשות בין דוד, בשם הפסקי שבות מביא את זה,

רוצה לעשות עכשיו סחורה,

רוצה לי משא ומתן סחורה,

רק מוכר וקונה, יש לו כל מיני סחורות, הוא רוצה בערב פסח להסתובב עם סחורות.

דבר זה אסור או מותר?

סתם ידוע שגם בערב שבת, בסימן רשמי ט' בלכות שבת,

כשאנחנו אומרים שאסור לעשות מלאכה מלאכה מלמעלה ופסקו לה הלכה, כמו שהקדמתי בתחילת השיעור,

שהכוונה למלאכה קטנה,

אז בערב שבת, מה שאמרתי, זה איסור מלאכה,

האם גם בפרקמטיה,

האם גם בסחורה נאסר במלאכה או לא? אומר המגן אברהם,

ידוע שמה סימן הביאור ההלכה מדבר עליו באריכות,

אומר המגן אברהם, כל האיסור זה רק במלאכה גמורה,

כל האיסור זה רק במלאכה גמורה,

אבל אם זה סחורה, פרקמטיה, אין בעיה.

לדעת המגן אברהם מותר לבן אדם לפתוח את המכולת שלו

עד כניסת שבת ממש, סמוך לכניסת שבת. ברוחו של משפט כותב השכונה, הוא מביא את זה גם משנה ברורה,

שהבן אדם הפועל יכול לעבוד אצל בעל הבית שכיר עד 20 דקות בערך לפני כניסת שבת, שיספיקו להגיע הביתה לחמם לו איזה מכם אחד,

ודע קטן, ככה כתוב בראש המשפט. זה מה שבעל הבית, היום ברוך השם נוהגים לשחרר הרבה יותר מוקדם,

אבל בתקופת הגמרא בעל הבית יכול להביא את בן אדם עד 20 דקות לפני שבת, שבא הביתה מכין לעצמו איזה מכם,

דע קטן מכין לעצמו דע קטן, זה מספיק, ככה כתוב בגמרא.

ובשמונה אנחנו בראש המשפט, זה הנוהג.

אומר למגן אברהם,

חוץ מהשכיר,

סתם עסק מן כרומם גר, על זה לא גזרו.

בן אדם יכול לעבוד, והרב עבדיה יש לו תשובה, שהוא מתפסק בהלכה, גם הוא בכל סיני,

והוא התפרסם בבי עומר, בחזון עבדיה, גם בחלק א',

עכשיו הוא כותב בהתחלה שאין מה לחשוש בכלל שהאנשים יכולים לפתוח את החנויות שלהם ביום שישי, עד 40 דקות לפני השקיעה.

עד 40 דקות לפני השקיעה בן-אדם יכול לפתוח את החנות של החופשי, בירושלים.

עכשיו, כאן אפילו קצת יותר אפשר, כאן כשאנחנו נוהגים 20 דקות לפני השקיעה,

קצת יותר אפשר גם באמת להקל בזה.

כמובן, כל אחד ואחד לפי יראת שמים, שיספיק להגיע הביתה, יספיק והכול, אבל הלכה למעשה מותר.

פוסקים כמו מגן אברהם,

שהלכה למעשה סחורה ביום שישי מותר לעשות עד כמה שרוצים.

אין בזה הגבלה חצור או מנחה, אין בזה שום הגבלה.

אליהו רבה חולק, אליהו רבה אומר שמה פתאום.

אומר אליהו רבה שכל הפרקמטיה שהוזכר בפוסקים לקולה ביום שישי זה רק כשיש לי מלך לדבר האבד, או דברים כאלה שבחול המועד מותרים, אז בטח שהם מותרים בערב שבת, ככה הוא נוקט את אליהו רבה.

אבל ראיתן הדברים, הילך האחרונים נוקטים כמו מגן אברהם ביום שישי, שבסחורה מותר.

אז זה המגן אברהם שם.

טוב, אז עכשיו, כשיש לו את המגן אברהם הזה בסחורה,

מה יהיה הדין לעשות סחורה בחול המועד? אז בחול המועד כתוב שאסור לעשות סחורה.

בחול המועד, אם אדם רוצה לפתוח את החנות, צריך שזה יהיה בצורך החג,

צריך להגיע להיתרים, צריך שיהיה דבר אבד,

צריך שיהיה שיירות, מתי מותר למכור? אדם יש לו עכשיו סחורות,

הוא, יש לו סחורות ודברים כאלה,

אז כתוב בשורה הנורח שהמשימה תקלט בכל תחול המועד.

אם יש איזה משהו רציני, הגיע עכשיו איזה משלחת גרים,

איזה משלחת של אנשים שבאו עכשיו לארץ,

ויש לך מזה רווח עצום, מותר לעבוד בכל המועד ברווחים האלו.

למה מותר לעבוד? כי יש רווחים רציניים, זה נקרא דבר אבד.

זה נקרא, הגמרא אומרת, עבורי רווחה פסדה הוא.

כשאתה מפסיד הרבה רווח זה כמו הפסד.

התורה רואה, יש לבן אדם עכשיו איזה רציני ביותר,

משהו שיכול להרוויח הרבה כסף,

גם בכל המועד יהיה מותר,

זה דבר אבד. אפילו שדבר אבד, המהות של דבר אבד זה כל דבר שאני מפסיד מהקרן שלו,

כל דבר שנגרע לי מהקרן זה דבר אבד, פה לא, פה בחול המועד יש דין של קהולה, של רבנה נקלו,

שאם אתה רואה שזה מבצע רציני, משהו ככה רציני ביותר שאתה יכול להרוויח,

תעשה אותו. זה נקרא כמו שאתה מפסיד מהקרן.

דווקא מן הדיבור בזה על פוסקים,

כי יש כאלה הרבה חנויות שרואים שבחול המועד לא קונים,

אז בחול המועד מרביצים מבצעים.

אם זה מבצע קריטי ורציני והבן אדם רוצה לנסוע, הרי לנסוע סתם בחול המועד בלי שום קשר אסור.

אני רוצה לנסוע עכשיו למבצע.

מותר לי? מותר לעשות את הסחורה הזאתי? מותר לנסוע בשביל הסחורה הזאתי?

זה הנידון שם באחרונים שמדברים בהלכותך על מועד. בסדר?

אז בחול המועד בפשטות, ביבש, אסור לעשות סחורה.

צריכים להגיע להיתרים, כל ההיתרים עכשיו שהזכרתי, ככה פחות או יותר,

צריכים להגיע להיתרים,

אבל ביבש, בהלכה היבשה,

חול המועד אסור בעשיית מלאכה ואסור גם בסחורה.

האם גם בערב פסח יהיה אסור בסחורה או לא? אומר רבי דוד לא.

אומר רבי דוד, כל האיסור זה רק בחול המועד.

כל האיסור זה רק בחול המועד, אבל בערב פסח

האיסור הזה לא שמענו.

נכון ששמענו שערב פסח זה דין שהוא חמור בכך וכך, ואסור לעשות מלאכה,

אבל לא שמענו עד כדי כך לחור רק בחול המועד.

לכן טוען רבי דוד,

אם אדם רוצה לעבוד בפשטות,

אם רוצה לעבוד

במקח ובמכר, רוצה לעשות פרנסה?

אומר רבי דוד חופשי בערב פסח.

זאת אומרת, כל מה שאמרנו שאסור לעשות עבודה

זה רק מלאכות,

שהמלאכות האלה הן מלאכות גמורות.

מלאכה שמוציאה אותך לגמרי. ההגדרה בשולחן עורך של מלאכה גמורה זה לטפור בגד.

לא לתקן בגד.

לתקן בגד, אומר בשולחן עורך, זה נקרא השלמת מלאכה.

כשמדברים פה על מלאכה גמורה,

דהיינו לתפור בגד, אני רוצה לתפוס בגד, עכשיו אני מתחיל חליפה, אני חייט,

רוצה עכשיו להתחיל חליפה.

זו נקראת מלאכה גמורה, מלאכה שיש בה שיהוי הרבה,

מלאכה שיכולה להפריע לי, שככה אני בלילה לא יכול לעשות את העיסוקים שלי,

אליבא דה רשי,

מלאכה שיש לי בה שיהוי רציני שנקראת מלאכה גמורה.

אבל מלאכה שהיא רק השלמה, לתקן איזה בגד, לתפור וכו', ודאי שזה מותר, זה מותר. אומר רבי דוד, פשוט רבי דוד,

ודאי שיהיה מותר לעבוד.

איזה עבודה? לא עבודה מלאכה גמורה, סחורה, מכולת, מקרומם קר, אומר רבי דוד, ודאי שיהיה מותר.

לא שמענו שזה יהיה חמור עד כדי כך, עד כמו חול המועד. כך אומר רבי דוד.

הגאון הקדוש מרן החידה, הוא טוען לא ככה.

בחידה כתוב

שזה לא ככה.

ברחידה כתוב, ויש גם עוד ספר שזה נקרא לרבני ירושלים,

שו״ת של מנהגים ודינים לרבני ירושלים, שגם שם באמת הוא טוען שזה יותר חמור.

אבל פסקי תשובות ראיתי בשבילי בשם מרן אחידה,

כי דובר בפרקי יוסף, שהוא אומר

שמלאכת ערב פסח יותר חמורה מחול המועד.

ביום שני, אחרי החצות,

זה יותר חמור מחול המועד. עד כדי כך, זה יותר גדול מחול המועד ויותר חמור.

אנחנו עד עכשיו אמרנו בשם עבד דוד, מה פתאום, הפוך,

זה יותר קל בחול המועד.

אבל בשם ברנך ידע מובא, מה פתאום? זה יותר קל בחול המועד. הפשטות היא, כמו שאמרה בן דוד, זה רוב כחול האחרונים, מה שהספקתי לראות.

כולם לוקטים כדעת אבי דוד וכולם הביאו אותו להלכה למעשה,

שמותר לעשות סחורה. רק הרב עובדיה אומר, הוא מדגיש שם בסוף,

בחזון עובדיה הוא אומר שאפילו שפוסקים להלכה למעשה את אבי דוד,

ראוי לא עד זמן מנחה קטנה.

כי גם בערב שבת הרי עליהו רבה מחמיר לא לעשות מלאכה ממנחה קטנה, גם בערב שבת עצמה.

אז כאן וחומר בערב פסח ששם הרב ופארותיו יותר, יש יותר פוסקים שתורידו על זה,

לכן יש אינן להחמיר.

אבל מדינה מותר, מדינה הלכה למעשה פוסקים את אבי דוד להלכה, אבי דוד יפסק להלכה שחול המועד יותר חבור מערב פסח.

זה ודאי, אבי דוד יפסק להלכה.

אבל מרן אחידה טוען לא ככה, מרן אחידה טוען

שערב פסח נקודה שיותר. ייתכן, ייתכן, אני אומר, לא ראיתם רן אחידה בפנים,

ראיתם רק בשבעים האחרונים,

ייתכן במרן אחידה שהטעם הוא כמו עפני יהושע,

אלה מועדי השמש שתקראו אותם מועדם.

עכשיו, וייתכן שהוא לומד שזה ממש תקרא חול המועד גמור,

אז למה הוא טוען שזה יותר מחול המועד סתם? אולי בגלל שלושת טעמים, של טעם של קורבן?

יש, יש בהחלט מה לדון בדברי מרן החידה הזה.

אבל הכלל העולה שמרן החידה הזה כתוב. מרן החידה אומר,

דע לך שמלאכת ערב פסח אחרי חצות חמורה יותר מחול המועד בעצמו. כך טוען מרן החידה.

טוב, עכשיו, מה נפקא מינא?

תכלס, אחרי זה אסור, מה נפקא מינא? אז הנפקא מינא תהיה, מה יהיה הדין עכשיו נידון מעניין?

הרי ידוע שבחול המועד עצמו אסור לכבש.

בחול המועד הגמרא מסכת מועד קטן, ט״ו, ט״ז, כמו דמי. המשנה מתחילה ב-ג' עמוד ב', עולה ל-י״ד וט״ו בערך, משהו כזה.

שם הכדריש אסור לכבש במועד.

אסור לכבש במועד. אסור לקחת בגדים ולכבש במועד. לא מחפשים במועד.

למה? שם ייכנס לרגל שהוא מנוול. בחול המועד לא מחפשים.

אז האיסור הזה הוא איסור ברור שאסור לחפש.

יפה מאוד.

האם מותר לחפש עכשיו בערב פסח?

בואו נדון. אם אני אומר, זה כמו בחול המועד לגמור,

אז לכאורה אסור. אלא שבחול המועד

זה לא האיסור של הכיבוש, כי הרי מדינה זה צורך החג.

כל דבר שהוא צורך החג, יש בזה פרטים, אבל כל דבר שהוא צורך החג יהיה מותר.

בערב פסח אין את הגזירה שמה אני אכנס למנוול.

בחול המועד יש את הגזירה שמא בן אדם ייכנס בנובל לחג.

אז פה יש את הגזירה.

אם אני אגיד לבן אדם שמותר לו לכבש בחול המועד, הוא לא ידאג

שיהיו לו בגדים נקיים לפני החג.

הוא לא ידאג, כמו לגבי תספורת, כן? מרן שם בן אדם שמביא בתסימן תקלד א', תקלד ב',

לגבי הציפורניים בתקלד ג', גם הלאה, ממשיך הלאה,

לגבי המלאכות של דבר האבד או לא.

אבל שם כתוב במפורש ושולחן ערוך,

בדף קל״א לגבי התספורת וגם לגבי התכבוסת, לגבי הכיבוש,

שלמה אסור לכבש ולהסתפר בחול המועד?

שמא תבוא להיכנס בנובל לחג, תבוא להישאר עם שיער גדול,

או בן אדם עם בגדים זה, אני בחול המועד כבר לכבש,

אז נעשה כביסות,

יש זמן, לא עובדים.

הרי אסור חכמים למנוע את הדבר הזה, גזרו, אסור לכבש.

זה כל זה מתי?

בחול המועד,

שיש את הגזירה שיכנס בנובל,

אבל בערב פסח לכאורה לא, אז בערב פסח יהיה מותר לכבש.

אלא שלפי מרן החידה זה יותר חמור.

אם זה יותר חמור אז יכול להיות שזה יהיה אסור. עכשיו מה נפקא מינא?

נפקא מינא הם דברים שמותר לכבש בחול המועד.

יש דברים שכתובים בשולחן ערוך על פי גמרא,

שמותר לכבש בחול המועד, למשל מגבות.

מגבות, לפי השולחן ערוך, היום טוענים שזה רק פעם, היה להם מגבת אחת,

אז אי אפשר לא לכבש אותה, אבל היום יש הרבה מגבות אז לא צריך לכבש בחול המועד,

בגיל אפילו יש טיפול, אנחנו רואים שהמגבת עצמה כבר נהיית במים כמו מקווה, אתה יכול כבר לטבול במגבת מרוב שזה ככה יש ים במים. אז ודאי שאז, בתקופת רזל היה מגבת אחת, מחליפים.

אבל היום בימינו, שיש ברוך השם באהרון כמה וכמה מגבות,

אז הפשטות בפוסקים האחרונים, עכשיו מזלמן לפחות מכביר בזה, והוא אומר שלא לכבס, לא לכבס.

אבל בשולחן האור כתוב שמותר לכבס מגבות. לא היו בכלל הגזרה.

מגבות לא היו בכלל בכלל הגזרה.

זאת אומרת, הלכה יבשה, וגם בגדי הקטנים למשל, בגדי הלדים הקטנים שהם מתלבפים בהם וכו' וכו', מה שהוזכר שם בשכון הארוך ועוד,

שמותר לכבס.

אני עכשיו נמצא בערב פסח.

יש לי עכשיו מגבות,

שאני צריך לכבס אותן.

עכשיו, מה עדיף?

עדיף לכבס אותן עכשיו,

כי למעשה אני טוען הרי כמו הבית דוד,

שחול המועד הוא יותר חמור מאשר ערב פסח,

אז עדיף שאני אכבס בערב פסח ולא בחול המועד,

כי חול המועד יותר חמור,

זה להרוויח את עבוד דוד.

עכשיו, בלי בררן אחידא,

מאבד דוד עצמו, האם זה עדיף או לא עדיף?

הרי לכאורה ערב פסח יותר קל

מאשר חול המועד,

אז עדיף לכאורה שתיקח את המגבות האלה, שלא מכובסות,

ותכבס אותן עכשיו,

כי חול המועד יותר חמור.

אומר הפסקי תשובות, אבל יש סברה נוטה להגיד לא.

אפשר להגיד שהרי בחול המועד, למה מותר לי?

בחול המועד מותר לי,

כי מה נעשה שבעה ימים בלי מגבת?

שבעה ימים אפשר בלי מגבת?

אפשר להתקיים שבעה ימים בלי מגבת? אז לכן יש לי היתר.

בשלילי כן, בערב פסח, מי אמר לך להשאיר את המגבת עכשיו?

אז אולי כדאי להשאיר את המגבת לחול המועד, כי בחול המועד ההיתר הוא יותר ברור, ככה טוען פסקי תשובות בסברה.

רק הוא אומר שוודאי היה פשטות בערב פסח, בגלל שפסקים מאבד דוד,

שעמי דוד טוען ההלכה למעשה שערב פסח יותר קל, לכן תכבס אב,

אבל הוא אומר, לכתחילה אל תגיע לזה. למה? בגלל מרן החידה.

בגלל שמרן החידה טוען שערב פסח הוא יותר חמור מאשר כל המועד,

לכן אומר לך פסקי תשובות, אל תגיע לזה לכתחילה.

יש עוד נידון בהלכה. מה הדין?

אני עכשיו רוצה לכבס.

אני עכשיו מכבס, רוצה לכבס.

עכשיו, על הצעד שאסור לכבס במכונת גביסה.

לפני חצות אני רוצה לכבס מחר כביסה, אין בעיה. אני עכשיו רוצה לכבס בערב פסח.

אני שם את המכונת כביסה, שם אותה

לפני חצות בערב פסח,

והמכונה הולכת

ומכבסת את הבגדים גם אחרי חצות.

בערב פסח לפני חצות,

מקום שנהגו לעשות מלאכה, מותר, אין בעיה לכבס.

אבל זה ממשיך הלאה ועובר עד אחרי חצות.

הסתפק גם שלמה זמן אורבך, האם הולכים אחרי המחשבה שלי?

והמחשבה שלי היא בעצם על אחרי חצות, אני רוצה שהפקידים יתחפשו גם אחרי חצות,

ואז יהיה אסור, כי הולכים אחרי המחשבה של האדם,

או שלא, הולכים אחרי שעת ההנחה.

שעת ההנחה הייתה מתי, שמותר,

בחמאל שעכשיו מותר, הכול בסדר.

ככה הסתפק הגאון רב שלומזון אורבך.

זה הספק שלו,

ולמעשה הוא צידד לכאן ולכאן, שם צריך ריון,

כמו שם צריך ריון והוא לא הכריע.

ככה אומר רב שלומזון אורבך.

עכשיו, הרב עובדיה בחזון הוודאי, הוא נוקט ההלכה שזה מותר,

הוא אומר שבגלל שזה ספק דרבנן ועוד,

ודאי שהולכים כאן אחרי דעת אדם, מה גם שבבכונת כביסה זה לא כזה ברור שיש איסור לחפש בכונת כביסה אחרי רצות.

הרי גם בערב שבת יש שולחן ערוך בסימן רשם ב',

שם בסעיף הראשון או השני, שם כתוב

מתקנת עזרא שהיו מחפשים בחמישי בשבת על פני כבוד השבת.

המקום של הדברים זה בבא קמא,

באמת שם הגמרא אומרת גם תקנת עזרא שמחפשים ביום חמישי דווקא.

ביום שישי לא עושים כביסה.

אז יש הסתפקות באחרונים,

השמועה של שבת פניחתם אומר,

שנשאל רב שתומך בהכשנות, רב שתומך בן אדם מכונת כביסה,

האם מותר או לא, והוא אמר שהפשטות מותר,

מכונת כביסה לא היו בכלל על גזירה,

אז לכאורה גם כאן בערב פסח, כל מה שאסור מלאכה זה בכביסה עצמה בידיים,

מאשר אם כן יש איזה מכונת כביסה, יותר לא.

אפשר להגיד שרבשלום זנר רבך כאן יותר מחמיר,

וחמת ששם זה רק תקנת עזרא, ויש רבי עומר חלק א' תשובה א', שם הוא מדבר מה ההבדל בין תקנה לבין איסור דה רבנן רגיל,

אבל שם זה רק תקנה,

תקנה קצת יותר קל מסתם דה רבנן, לכאורה.

יש מקום לדון בזה, שם תסתכלו בתשובה א', בחלק א', ובי עומר חלק א',

תשובה א', שם הוא מדבר באריכות בענייני התקנות, הלחם משה בסיני, כל המסתעף שם,

אבל פה, שזה איסור גמור, זה לא סתם איזה תקנה של תקנת עזרא,

אז לכן ודאי שזה יותר חמור, לכן רבשלום זנר כאן להסתפק.

שם לכאורה הוא צידד יותר להקל, פה הוא יסתפק.

למעשה, מה שלא יצא, הלכה למעשה, לפחות ההלכה הברורה שתיכנס אלינו,

מותר להפעיל את המכונת כביסה לפני חצות,

שהיא תמשיך לעבוד אחרי חצות,

מכיוון שזה לא ברור גם בכלל שייתכן מאוד שאחרי חצות גם מותר למכונת כביסה,

שלא גזרו על כזאת מלאכה של חיסת כפתור שהיא בגביסה. לכן ודאי שהדבר הזה מותר.

לכן אני רק אסכם את הדברים שאצאו לנו עד עכשיו. אמרנו שיש לנו שלוש שיטות למה נאסרו עשיית מלאכה בערב פסח. א', תוספות לזכר לקורבן,

ב', רש״י התעסקות בענייני החג שלא יהיה בלאגן,

ג', על פני יהושע,

שתי דפקאים לדפקנו, שני דפקאים לדפקנו, שני דפקאים לדפקנו, שני ערב פסח שלחל בשבת,

דפקאים לדפקנו, שנייה דאורי דא דרבנן, ואמרנו כל מיני דברים שמסתעפים,

מה יותר חמור, חול המועד או ערב פסח,

כחנו משם.

זה לגבי הערב פסח שלחל בשבת, לגבי עשיית מלאכה.

יש מחלוקת, מותר לעשות עליה דגוי.

אנחנו יודעים, בשבת כתוב, לא תעסוק למלאכה, תאו בהמתחה,

שוכה וחמוכה וכו', האם גם גוי בכלל או לא?

ברוב, ככל הראשונים, אמירה לגוי היא דרבנן. יש בית יוסף בסוף סימן רשם ד', שם הוא מביא שיש אומרים שהאמירה לגוי מותרת לגמרי,

שגוי בכלל, אנחנו לא מצווים בכלל לשום דבר,

אבל בשולחן אורך בכמה מקומות, בש״ז, סעיפי,

וגם בשולחן אורך במקום אחר,

ברשע ע'ו, ברמה שם מפורסם, הרמה המפורסם שם ברשע ע'ו, שקצת מקל יותר,

שם מוזכר העניינים של אמירה לגוי. אמירה לגוי בשבת, ודאי שאסור,

אמירה לגוי שבות,

אמירה לגוי זה איסור דרבנן.

אסור להגיד, כל דבר שאסור לי, אסור לי גם להגיד לגוי לעשות.

הסכמת הפוסקים

שגם ביום טוב יש איסור אמירה לגוי.

גם ביום טוב, זו גמרא בעצם מועד קטן, שהגמורה אומרת שביום טוב בשכר,

בשמירת פירות, יש שם כזאת גמרא, בדף ט', בדף י' שם הגמרא מדברת על זה. זאת אומרת שגם ביום טוב אסור על-ידי גוי לעשות מלאכה.

זה ביום טוב.

גם בחול המועד.

בהסכמת הפוסקים שגם בחול המועד אסור בעשיית מלאכה על ידי גוי. כשם שאסור לי לעשות מלאכה,

כך אסור לי לקרוא לגוי לעשות מלאכה.

עכשיו, מה היעדים לגבי ערב פסח?

ערב פסח אני יכול לעשות מלאכה על ידי גוי או לא? אז כאן יש שומרים ערוך. אומר השומרים ערוך יש שומרים ויש שומרים.

אומר השומרים ערוך יש שומרים שאסור לעשות מלאכה גם על ידי גוי,

ויש אומרים שמותר. כך אומר השומרים ערוך.

ידוע בשורן ערוך שיש שומרים ויש שומרים, הלכה כשומרים בתרא,

במיוחד שהרמ״ש שם כותב וכן המלאג להקל. אז ודאי שהלכה למעשה שהאמירה לגוי מותרת בערב פסח.

בערב פסח הוא לא חמור עד כדי כך כמו חול המועד. ויש לנו רעה עכשיו בשורן ערוך כמו בית דוד ולא כמו רמב״ן החידה.

הרי הקדמנו קודם שמרן החידה טוען שערב פסח יותר חמור מאשר חול המועד.

כאן רואים מפורש ב'שורן ערוך' שהוא אומר יש שומרים ויש שומרים ואתה רואה שהלכה למעשה מותרת על ידי גוי לא כמו חול המועד.

אז ודאי שהשולחן ערוך לומד שהסברה שחול המועד יותר חזק מערב פסח,

הראייה שבערב פסח מותר על ידי גוי ובחול המועד לא. וגם הרממ״ם ככה מסכים שהרמב״ם אומר מכן המנהג ולכן ככה ההלכה. ולכן ההלכה למעשה בעצם זה בכל מקום ראשונים.

הרוקח טוען שהאיסור הזה הוא כאי רק לגבי חול המועד ולא לגבי ערב פסח. אפילו שהמורדכי טוען שגם בערב פסח האיסור הזה חל,

הלכה למעשה פוסקים עם הרוקח, כמו שפסק על שולחן עור, וכמו שבעבעים האחרונים,

שלעניין של גוי אין מלאך מרע. כשנדון,

מה העניין עכשיו להסתפר על ידי גוי?

האם אני עכשיו, האדם עכשיו לא יסתפר?

להסתפר לכאורה זה מלאכה, אין ספק.

להסתפר עכשיו, אדם רוצה להסתפר, בייחוד שיש שם כל מיני סגנונות,

רוצים עכשיו לעשות דספורת, לכאורה זה מלאכה.

אדם עכשיו רוצה לבוא לספר בערב פסח אחרי רצות.

להסתפר אצל ספר ישראל עם כסף, הדבר הזה הוא אסור. להסתפר על ידי עצמו זו מחלוקת,

בפשטות זה מותר, על פי השח,

שתסתפר על ידי עצמו מותר.

מה יעדיף להסתפר אצל גוי?

אדם, יש פה איזה ספר גוי, דוגמה בשכונה,

אדם הזה רוצה לקחת את הספר, לא בוא להסתפר אצל הספר הזה,

מסתפר אצל הספר הגוי, האם מותר או אסור?

זה היה נדון.

אומר לו בשתבר רע, מותר,

אין בעיה.

היי, לכאורה כשאני מזיז את הראש, לכאורה אני עוזר לו במלאכה,

ולי עכשיו אסור להסתפר לכאורה זהה ובגדר מסייע.

וככה באמת נוקט הפרי חדש.

הפרי חדש תועל להלכה שזה אסור להסתפר. בשתבר רע אומר, מותר.

באת, ישבת אצל הגוי,

נתת לו את הראש, אין בעיה.

הוא בינתיים מגרע ועושה ככה את כל הנסבורת וכו', עושה לך את כל העניינים.

בסדר, אין בעיה.

מלאכה משתברה, סגור, אתה יכול לעשות.

אבל אומר פרי חדש באמת יום, מסייע.

נכון שהגוי עושה את המלאכה, אבל אתה עוזר לו.

להגיד לגוי לעשות מלאכה אחרת שלא קשורה אליי, זה מותר, אין בעיה.

להגיד לגוי מלאכה אחרת שלא קשורה אליי,

זה מותר,

אבל כשאני עכשיו פה,

כשאני עכשיו כאן עושה את המלאכה,

פה כבר זה יהיה אסור.

פה לכאורה כבר זה יהיה אסור.

תכלס,

מה יצא לך למעשה? אז המשתר במהותם אומרים, מותר, הפרי חדש אומר אסור. מה הסברה של הפרי חדש? וביראייה מגמרא המכות. הגמרא המכות דווקא הפרמת הגמרא אומרת,

כתוב בתורה, לא תקיפו פעת ראשכם.

אסור להקיף את פעת הראש.

יש לנו חמש פעות ברות, אסור להקיף אותה.

שם הגמרא אומרת, דע לך, שלא רק מי המסתפר, אלא גם המספר.

על האיסור הזה עוברים גם הספר וגם המסתפר.

גם הספר שיושב מספר וגם המסתפר שיושב מספר ששתיהם עוברים אל האיסור.

אומרת הגמרא, מה זאת אומרת ששתיהם עוברים אל האיסור? הרי רק הספר עושה את האיסור.

זה שמסתפר יושב ולא עושה שום דבר.

רק הספר עושה איסור.

השני, אם מסתפר, לא עושה כלום.

אמר אבא אשי, אומרת הגמרא, במכות כ' עמוד ב', אומרת הגמרא, אמר אבא אשי,

מה יראה כאן? מדובר כאן

במסעייה, בדברי הקול.

מדובר כאן שהוא מסעייה, עושה ככה עם הראש פה ושם,

אז הוא עוזר לספר לספר, ולכן שתיהם עוברים על האיסור.

אז לכן אומר הפרי חדש, יש לנו גמרא מפורשת,

בגמרא כתוב במפורש,

שלא רק זה שמספר חייב,

אלא גם המסתפר בעצמו, שהוא מזיז את הראש. אז בשאייה יש בו ממש, בשאייה יש כאן ממש, לכאורה הראייה של הפרי חדש היא ראייה חזקה.

יש

רדב״ז, שהרדב״ז הזה רוצה לדחות את הראייה.

אז עוד פעם, יש לנו ראייה מהפרי חדש בספר דף כפר עמוד. בית שאומר פרי חדש מפורש,

רואים משם שאדם שמסאייע בעבירה, אדם ששם את הצוואר שלו,

שם את הראש שלו בעבירה, זה כבר נקרא שהוא בגדר מסאייה. ככה אומר הפרי חדש.

אומר הרדב״ז, אין ראייה, שם זה איסור דאורייתא, לא תקיפו.

איסור דאורייתא שלא תקיפו, יש בזה מסאייה.

בדבר שהוא איסור דאורייתא, אסור לסאייה.

בדבר שהוא איסור דרבנן,

כמו כאן בערב פסח שאמרנו לך למעשה,

שלרוב ככל השיטות האיסור הזה זה איסור דרבנן קל,

פה ודאי אומר הרדב״ז שלא ייסעו מסעייה.

זאת אומרת הרדב״ז רוצה לדחות את הרעש על פרי חדש. פרי חדש רצה לטעון,

יש לנו רעי משם,

מסעייה אסור. עונה לו הרדב״ז, מחילה, שם זה דאורייתא, פוסט דרבנן, דרבנן יהיה מותר.

אז כבר הרדב״ז

בא לביכול להצדיק את המשתע ברורה, הכוונה בסברה,

כן כמובן הוא היה לפניו, בא בסברה להצדיק את המשתע ברורה וכביכול לפי הרדב״ז הפסק של המשתע ברורה שריר וקיים ולא קשה כלל מהגמרא במסכת מכות.

ככה יוצא מהרדב״ז.

יש עוד

סברה יפהפייה בחזון עבדיה,

שהוא מביא שם את המהלך הזה, שם החזון הבדיה כותב,

הוא מביא על פי רידווה,

על פי רידווה,

שלמעשה אפשר להגיד בכלל שאין קושייה בכלל למסכת מכות.

שם בגמרא כתוב,

בפסוק מפורש, לשון רבים,

לא תקיפו.

לא תקיפו זה לא אחד, זה רבים.

לא תקיפו זה רבים.

ומכאן הגמרא לומדת מהפסוק לא תקיפו. מזה שהפסוק נאמר בלשון רבים,

אחד על המקיף המספר ואחד הניקף המסתפר.

אז בעצם החיוב זה לא בגלל המסייע,

זה בגלל הפסוק לא תקיפו.

ככה כתוב במפורש.

שבגלל שהגמרא אומרת, בגלל שהתורה אומרת לא תקיפו לשון רבים,

זה הולך גם על המספר,

וגם אם על המסתפר זה קיי על הרבים,

ככה כתוב בגמרא.

אז מה רב אשי בא ואומר, לא, לא, לא, מדובר כאן במסייע.

רב אשי בא ואומר, לא, לא, אתה יודע איך מדובר פה? מסייע.

מה זה קשור? הוא לא צריך אותך.

יש פסוק, פסוק מרעב, אתה מספר ומסתפר.

רב אשי, היה קשה לו,

אבל יש לנו כלל.

כל לאו שאין בו מעשה, לא לוקחים עליו.

לאו שאין בו מעשה, לאו שאין בו מעשה, אי אפשר לרקוד עליו. ידוע.

אומר רב אשי, אפילו שיש לי כאן פסוק מפורש,

אבל לכאורה אני סתם יושב ומסתפר,

זה לאו שאין בו מעשה,

אני יושב ולא עושה כלום.

למה שיהיה פה לאו איסור דאורייתא? איך אני אלקיע על הלאו הזה?

אומר רבא שהיא גם תקבל מכות על הלאו הזה. למה? כי מדובר כאן שהבן אדם מסייע והסיוע הזה זה מעשה. עכשיו, יוצא לנו סברה פשוטה.

לא שהמסייע בפני עצמו הוא אסור.

באמת מסייע בפני עצמו בכל התורה כולה, אין בו ממש.

לא מתנשאים אליו.

מסייע עצמו גופו לא מהווה לי איסור. הוא לא ניתן לי כאן שם של איסור המסייע. ודאי שלא.

אלא רק כאן שיש לי פסוק מפורש לחייב,

רק יש לי פה איזו בעיה צדדית.

הבעיה הצדדית היא רגע רגע, איך אתה מחייב אותו? מה יום מעשה? איפה המעשה שהוא עשה? אה, מעשה יש לי? מעשה.

המעשה של המסייע עוזר לקיים את האיסור לאו,

אבל הוא לא עושה את האיסור לאו.

הוא בא להוסיף על האיסור לאו.

הוא לא עושה, הוא לא בונה אותו. לכן כאן,

שבכלל קודם כל אין לה, זה רק לרבנן, כמו שכתב החדבז.

וגם פה,

מסייע לא בונה איסור. אין לי פסוק מפורש שאומר לי שאם אדם בערב פסח מסתפר אז זה אסור. אין לי כזה פסוק מפורש.

בגלל שאין לי כזה פסוק מפורש, זה דבר פשוט וברור שאין שום בעיה.

אז לכן ההלכה יוצאת, הלכה למעשה.

על ידי עצמו הסכמת השם ביורי דעה,

ועל פי זה בבית דנים האחרונים גם לכאן שעל ידי עצמו קל להסתפר. אדם ששכר להסתפר בערב פסח, הלכה למעשה,

אדם ששכר להסתפר בערב פסח אחרי חצות יכול להסתפר על ידי עצמו. ייקח את הזה, יעשה על ידי עצמו. זה אחד.

או עוד אופציה ללכת לבן אדם שאין לו מה לאכול, פועל עני שאין לו מה לאכול. הרי גם בחול המועד מותר לקחת אפילו למלאכה גבורה.

פועל עני שאין לו מה לאכול, אתה לוקח אותו, תשמע, בוא תעשה לי עבודה.

כתוב אפילו בבית יוסף שמותר להמציא לו לכתחילה עבודה. אתה רוצה לעשות לו עבודה לכתחילה?

בוא, תשמע, אין לי באמת עבודה,

רק על ידי מסכן שאין לו מה לאכול.

בוא, בוא תבנה לי פה, אתה רואה את הסטנדרט, תפרק לי אותו, תבנה לי אותו בחזרה,

שיהיה לך מה לאכול.

אתה לא אומר לו את זה, אבל עכשיו זה מה שאתה מתכוון.

בוא, עיקר שתעשה משהו.

זה דבר מצוין.

אם זה מותר בחול המועד,

והסכמנו הרי שערב פסח בעיקר הדין יותר קל בחול המועד,

בטוח שיהיה מותר להסתפר אצל פועל שאין לו מה יאכל.

מי זה היום ההגדרה שאין לו מה יאכל?

הרי יש מחלוקת בכל המועד עצמו.

יש מחלוקת מה זה ההגדרה שאין לו מה לאכול. אין לו מה לאכול בחג לחם,

או אין לו את כל הממתקים ואת כל ההוספות מסביב.

בוא, האחרונים לוקטים שיהיה מותר אפילו מעם,

אפילו לתת לו ברווח. אפילו אם בן אדם, אתה יודע שיש לו סעודות מינימליות לחג, רק אתה רוצה שיהיה לו ברווח,

אתה אומר לו שמע בוא תספר אותי ותקבל עוד 50 שקל שזה יהיה לא צוד החג. מצוין, אין שום בעיה, מצוין, הדברים ברורים

ופשוטים ושמחים כמדינתם,

אז מותר להסתפר גם על ידי עצמו וגם על ידי פועל שומר יאכל.

ועל ידי גוי,

לפי הפרי חדש אסור, אבל אמרנו שלפי הרדב״ז ולפי היסוד של החזון הוודאי על פי הרידווה זה מותר ודאי על ידי גוי,

ולא דיברנו בכלל מסור בסניא ואז הצדקנו גם את הפסק של המשתבורה,

שהמשתבורה כתב שוודאי מותר להסתפר על ידי גוי ואין בזה שום חשש. ככה באמת, למעשה,

הסכמנו במשתבורה. רמתי, עוד זמן קצת, עוד זמן קצת, עוד זמן קצת למוסר, או ש...

נעשה מוסר כבר? נעשה מוסר עכשיו? כן, מוסר. נגיד, זה רעיון מוסרי.

בעזרת השם, אנחנו נמשיך הלאה, יש עוד הרבה מה לדבר.

נגיד, זה רעיון מוסרי ככה שנצא גם עם איזה נקודה אחת.

למעשה,

בתורה כתוב החודש, זה לכם ראש חודשים,

ראשון הוא לכם לחודשי השנה. בתורה מדובר שפסח זה ראש חודשים,

זה ניסן, החודש הזה לכם, ראש חודשים הוא חודש ניסן.

ראשון הוא לכם לחודשי השנה, יתראה גם קצת לשמור וכו'.

ורבותינו בעלי המוסר כתוב,

אם אדם רוצה להתקדם ביראת שמים,

שייקח לו את החודש הזה ראש חודשים.

דהיינו,

ראש להתחדשויות,

ראש למהלכים,

בחוכמות.

החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה.

מה העניין?

העניין הוא שבחודש הזה יש דבר מעניין מאוד.

יש כאן מסכת מידות.

שמעתי פעם מאחד הערבנים אצלנו בשכונה,

שהוא אמר בערב פסח, אנשים קונים מצורות, קונים יין, קונים דברים,

שיוכלים לקנות מידת הסבלנות.

הסבלנות, צריכים לקנות אותה.

אבל תכלס, איך מגיעים למידת הסבלנות?

איך מגיעים לבן-אדם שיכול לעבוד על המצוות?

יכול לעבוד על המידות שלו? איך?

אמרי ורבותיי, היסוד מונח בתורתנו הקדושה.

כשם שבן אדם שהוא בלי תרופה לא יכול לעבוד, ככה אדם שהוא בלי תורה לא יכול לחיות.

מוריי ורבותיי, הימים פפפסיכם הם ימים טרופים מאוד, ימים קשים.

לחץ מכאן ומכאן, מבית ומחוץ,

אבל צריך לדעת

שצריך לנצל לאדם את כל עיתותיו לתורה קדושה,

כמה שאתה יכול יותר להשקיע בתורה וכמה שאתה יכול יותר להשקיע במוסר.

רבותינו בעלי המוסר אמרו על פי שלומם המלך במשנה ד',

החזק במוסר על טרף

נצריה כי היא חייך.

זה מפורסם שאידי פעם אחת הגיע לרב ישראל סלנט ואמר לו כבוד הרב יש לי עשר דקות ללמוד.

נלמד הלכה, נלמד חומש,

נלמד משנה, נלמד גמרא, מה נלמד?

אמר לו רב ישראל סלנט

תלמד מוסר,

כשתלמד מוסר תראה שיש לך עוד הרבה מאוד דקות שלא מנוצלות ואז בזמן הזה תוכל להעמיס גמרא, תוכל להעמיס משנה, תוכל להעמיס הלכה.

היצר הרב מבלבל אותנו כאילו יש זמן.

אמרי ורבותי, ועל זה מעיר הרב פינקוס מעירים הרבה האחרונים בבעלי המוסר של דורנו,

שבגלל שחסר מאוד בלימוד המוסר,

חסר לנו היום מאוד בלימוד המוסר לשמוע דרשות מרבנים של לימוד מוסר.

הדבר הזה הוא מאוד מאוד חסר,

לכן אנחנו מבזבזים המון המון זמן שסתם לא צריך לבזבז אותו.

עוד איזו עסקה ועוד איזה משהו כאן ועוד מפה ועוד משם,

אבל הבן אדם רואה שהמלאכה עצמה מתבטלת, הכול נעלם, כותב סילת ישרים בהקדמה.

הרי עיקר התכלית של מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם לי רע, אנשים מפספסים עיקר תכלית.

הרי כתוב שאדם

יבוא לשמיים, השאלה הראשונה שואלים אותו,

עסקת בתורה,

נסמת את הממונה, פלפלת בחוכמה,

כל השאלות הן שאלות רוחניות.

האדם מבזבז את כל החיים שלו. אומר הרמב״ם, כמשוגעים, הולכים וטסים במקומות עליהם.

אז לכן יש זמן לעצור ולחשוב,

יש זמן לעצור ולחשוב.

כתוב הפסוק בתהילים,

אומר דוד המלך, כי אקח מועד, עניים ישרים אשפוט.

בפסוק הזה יש שתי מוסרים מעניינים מאוד,

שכל אחת ואחד מאיתנו צריך להחזיר את זה טוב.

טוב טוב ללב ולנשמה.

כי אקח מועד, אני משרים משפט. מה הפשט? הפשט אחד.

זה כמו שאומר המשטרה ברורה בסימן ראש צדיק. אומר המשטרה ברורה, יש הרבה אנשים שעובדים בשבת,

עובדים ביום חול.

כל השבוע עובדים.

כל יהודי ויהודי הוא בנוי מתרייק מצוות.

כל יהודי ויהודי שיחקים את כל התרייק.

טוב,

מגיע האדם לשמים, עלה ולא למטה,

תשמע, היא תתערוד בפרנסה.

יום השבת יוכיח. אומר המשטרה ברורה, אין בעיה, אתה יודע מה המבחן שלך?

כי ייקח מועד, כשיגיע המועד, דהיינו שבת ומועדות,

עכשיו מה אתה עושה? יושן? אוכל? או לומד?

אם אתה צ'יק צ'ק יושן, צ'יק צ'ק אוכל מסתדר ובא ישר לשיעורי תורה, אצלנו בקריית הרצוג יש אנשים שיושבים בשעה אחת בצהריים עד שש בערב כמעט.

ממנחה יושבים שיעור אחרי שיעור. עכשיו עם ישראל, יוכלו לעלות לשמים.

יהיה פרצוף לעלות מול בורא עולם.

אבל אנשים, כותב הפלא יועץ, אדם שמבטל שבת, מבטל תורה בשבת,

פוגע בעולם האצילות, אמר הפלא יועץ, אדם שמבטל תורה ביום חול הוא גם פוגע הרבה בעולמות,

מבטל בעולם העשייה.

אבל אדם שמחלל שבת,

אדם שלא לומד תורה בשבת ויושן יותר מדי בשבת ואוכל יותר מדי בשבת,

על חשבון לימוד התורה, הגמרא מועד במשרת גיטין,

שמשפחה אחת נעקרה בירושלים על פי זה.

אדם כזה,

אמרי ורבותיי, אמר הפלא יועץ, הוא פוגע בעולם האצילות יותר גבוה.

אז כבר לומדים מכאן, לומדים כעסות גדול. המבחן שלך בתורה זה המועד,

זה רגלים, זה ימים טובים, זה חול המועד.

מה אתה עושה בימים שיש לך חופש מהעבודה?

מה אתה עושה בשעות הפנאי?

אם אתה בתורה, יש לך מלא לדברו עולם.

אם אתה לא בתורה, המצב קשה מאוד. המצב מאוד מאוד בעייתי. זה אחד.

אבל זה נשאיר את זה לשיחות הבאות.

אבל, מורי ורבותי, יש כוונות יסוד עליו ונקצר, אני רוצה להתמקד יותר בקטע המוסרי של לימוד המוסר וחשבון נפש.

היי, רבי ישאי,

הפעם היה יהודי שקראו לו רב ניסן אמינוב,

אני לא ראיתי אותו בפועל,

היה לי אחד הרבים בישיבות שהוא הכיר

יהודי קדוש השם, רב ניסן אמינוב. אמרו שהיהודי הזה היה קם ב-4 בבוקר

והיה מכין את עצמו לתפילה, הולך למקווה,

לומד מוסר, לומד חסידות, לומד גמרא, לומד שולחן ערוך.

הכנות, התפילה, לא דבר קל.

מרוב ההכנות הוא היה מתפלל בשעה מאוד מאוחרת.

לא ינקוט אותה, שלא יהיה כאן פתח.

מרוב ההכנות היה מתפלל בשעה מאוד מאוחרת. היה מסיים את התפילה שלו, מתפלל תפילה בסביבות

שעות היה לוקח לו את התפילה. כל מילה, עם כל היגיעה וכל המאמץ היה מסיים את התפילה בשעה 14 בצהריים,

מסיים את התפילה.

גמור, היה חייב לישון שעה ואז הוא ממשיך את סדר-היום.

בן אדם יהיה רב בוקק, וכל יום,

יום-יום.

עכשיו, כשהגיעו מועדים ורגלים,

לא ראו אותו.

בדרך כלל הוא היה מתפלל בחדר שלו ומציצים לו.

מסתכלים בחדר, מסתכלים ביחד, רוצים לראות את התפילה.

בכל המועד, במועדים, הוא היה תופס מקום בפרדס, מתפלל.

שמה, וצורח צרחות.

אז אמרו לו רבנו, מה העניין?

מה העניין? אמר, כל השנה אנחנו עסוקים בתורה, עסוקים בתפילות, עסוקים...

כי ייקח מועד,

שבא המועד, צריך לצאת קצת לחוץ על ההערות, לצעוק להשם,

לעשות משפט,

לעשות התמודדות עם השם יתברך, חשבון נפש, מה אני עושה?

כי ייקח מועד,

שהגיע המועד, אני משרים אשפוט.

הגיע הזמן לשפוט.

הנה, עברה עוד חלק גדול מהשנה. חצי שנה כבר עברה רבי עיסאי.

עברה חצי שנה, מחצי שנה כבר אחרינו כמעט.

אני משרים אשפוט לשפוט כמה התקדמתי,

כמה סחטות למדתי, כמה משניות אני יודע,

כמה מצוות עשיתי, כמה צדקות עשיתי.

כי ייקח מועד, שמגיע החג, אתם צריכים לדעת,

החג זה זמן לחשבון נפש,

החג זה זמן לדון,

לעשות דין ודברים, מה אני עושה? אני בסדר? אני למסילה או לבית אל?

או שאני אשב משמור ואציל למסילה אחרת לגמרי?

במה אני עסוק? מה מטריד אותי?

מוריי ורבותיי, זה היסוד, והדבר הזה, ניתן להשיג אותו

אך ורק אדם שעומד על המשמר,

אך ורק אדם שלומד מוסר יום-יום,

אדם שלא מוותר ולא על דבריו יום, יום בלי לימוד מוסר.

זה מה שאמרתי לו, אמרת, חזק במוסר על טרף,

נצריה כי היא חייך.

יש יהודי אחד,

אל תתייעץ לזילן, יש לו בעיה עם מחשבות קשות.

יש לו כל מיני מחשבות טורדניות,

מחשבות של עבירות, מחשבות רעות מאוד.

והוא בא אליי ואמרתי, שמע,

אני לא יודע, לא מבין בזה, לא מתעסק,

לא מבין בזה, באמת לא מבין בזה.

הוא אמר לי שהוא הלך לרב גרוס.

הרב גרוס אמר לו בלשון הזה,

בדור שלנו

בראתי לו יצר הרע,

בראתי לו מוסר תבלין.

בתורת הקודמים, בראתי את דבריו, בראתי לו תורת תבלין. גם היום, התורה זה תורה, זה תבלין, ודאי. התורה זה התבלין הכי גדול והתרופה הכי גדולה שיש בעולם, ברור, נדבר בזמן.

אבל,

בדור שלנו, אם אתה לא מכניס מוסר יום-יום,

אם אתה לא מכניס מוסר יום-יום, יום-יום מוסר יום-יום, ככה יש כמה שיותר.

לשבור את הנפש, לשבור את הגוף, לשבור את האבות,

לבטל מידות רעות, גאווה,

כל הדברים שטבועים בנו, משורשים של נולדה ועוד.

אם אתה לא נכנס בזה, כמו שאתה אומר מלך, אתה מבטל מילהון החיים.

החזק במוסר על טרף נצריה, כי היא חייך.

פעם אחת מספר הסבא מקלם,

היה תלמיד של רבי סואל סלנט,

הוא מספר סיפור,

הסיפור הזה קצת גורם לנו קצת בושה ועלבון.

מה היה?

אומר הסבא מקלם, שהוא היה רגיל לבוא לרבי סואל סלנט,

מייסד תנועת המוסר, רבי סואל סלנט.

טוב,

אומר הסבא מקלם, יום אחד אני מגיע לרבי סואל סלנט

ואני רואה שהוא פנים כועסות עלי, זעום, נזעם.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, מה כבר יכולתי לעשות?

מה כבר יכולתי לעשות?

רבי סואל סלנט לא מדבר איתו.

טוב, הסבא מקלם ראה שהוא קצת כעוס עליו,

הגיע לרבי סואל סלנט, אמר לו, רבנו, תסביר לי מה הולך כאן,

תסביר לי מה קורה, למה אתה כועס עלי?

אמר לו, אתה,

אסור לך ללמוד מוסר.

אבל רבי סואל סלנט זה מה שהוא עשה.

כל מה שהוא החדיר לאנשים,

כל הוויכוחים שהיו,

אמרו לו, מה אתה מכניס מוסר לישיבות?

זה רק תורה,

אל תכניס מוסר, מוסר שהלמדנו לפני השינה.

בישיבות, מסדרים אין מוסר.

והוא צעק, מה פתאום?

תורה היא אם לשכוח את נותן התורה, מה זה שווה?

אתה לומד תורה ושוכח את נותן התורה, מוסר, שיהיה, מחייב.

והוא פתאום אמר לתלמיד שלו, הסבא מכלם,

לך אסור ללמוד מוסר, לך אותך מוסר מקלקל?

מוסר מקלקל? אתה בן אדם עשה במכלם ומשתומב.

והוא סבא מקלקל כמו הוא רוצה ממני, אבל לא דיבר.

סגר את הדלת על רבי פיסול סלאט והסבא מכלם עכשיו חוזר לישיבה.

חוזר לישיבה עם כזאת בומבה שהוא קיבל, הוא רגיל מוסר,

זה החיות עצמו.

הסבא מכלם, לא מצא את נפשו.

מה הוא רוצה ממני בפיסול סלאט? מה הוא רוצה?

לא יודע.

אחרי שבועיים בגבולה, אחר הציג לעמד. ניגש עוד פעם רבי פיסול סלאט.

ניגש שוב

לרבי פיסול סלאט ואומר לו רבנו,

מה אתה רוצים ממני? מה עשיתי?

אמר לו, שמעתי עליך

שאתה לומד מוסר רוב היום,

רוב היום,

אני התכוונתי לזה?

אני התכוונתי ארבע שעות ביום מוסר. לא יותר.

ארבע שעות, אמרתי, לא רוב היום.

לכן, לא, עד תלמד.

ארבע שעות מספיק.

אמר הרבי סבא מקלקל טוב, נרגעתי. אני אוריד את הרוב היום, אוריד ל-4 שעות,

אבל נרגעתי.

אמרי ורבותיי, קודם כול, לפני שאני אמשיך את הסיפור,

כבר רואים איפה הלכנו במושגים, דיברתי עם תל אביב חכם אחד לפני כמה חודשים.

הוא אומר, אתה משתדל לתת למון מוסר? אמרתי לו, כן, משתדל מאוד, יש ספרים,

עשיתי שרים, שערי תשובה, הספרים הקלאסיים, האמיתיים,

הספרים של רבם מורטה בדור הזה זה חובה נחוץ מסירות נפש, עד כדי ככה אתה, בלי הספרים האלה אתה צריך להחזיק מעמד ככה בידיים בשביל להיות עבד השם,

להיות תעודה של דתי, כולם יכולים, תעודה של דתי אפשר לתת,

מחלקים היום תעודה של דתי, מחלקים הכל בסדר,

תעודה דתי, תעודה של רב, מחלקים חופשי, אין מה לדאוג,

תהיה תעודות יש לכולם,

אבל תכל'ס,

תכל'ס, תכל'ס, להיות באמת עבד השם,

זה רק אדם שכל יום ככה, כל יום ככה על ההדק,

כל יום ככה על המוסר, כל יום ככה יש לו מוסר, נוסע ככה, ימין, רגע, אני טועה, לא טועה,

כל יום האדם הזה מחשבן מה אני עושה ואיך אני עושה, רק ככה.

אומר רב ישראל סלנט,

הסבא מקלם,

איזה תאוות כבר יש לסבא מקלב?

מה התאווה שלו? ללמוד עכשיו רשב״א במקום ללמוד קצות, אני יודע מה, או הפוך, כן?

מה התאווה של הצדיקים? מה התאווה שלהם?

במקום עכשיו ללמוד כאן עם כולם, כל התלמידים,

התאווה שלו זה ללכת ללמוד לבד.

אמר פעם הנועם מלבלך לתלמידים שלו.

התאווה שלי זה להתנתק מכולם ולהיות סגור באיזה חדר. רבי יעקב אדיאס בירושלים, הצדיק הזה, לפני שהתפרסם הוא אמר לאחד האנשים, הוא אמר לו, כל החיים שלי חלמתי

שיחשבו שאני הומלס ועם הארץ ולא יכירו אותי, כל החיים שלי חלמתי.

רציתי שאני אפטר גידוע, נפטר ההומלס הזה. לא רציתי שיכירו בכלל,

וזה היה העונג שלי וההנאה שלי.

זה היה העונג שלי.

אלא מה לעשות שזיכוי הרבים יעמוד מול עיניים ולחצו ולחצו ולחצו,

ואז יש זיכוי רבים. זאת אומרת, הצדיקים, יש להם יצר רע,

תן לי, אם השם יתברך לבד, זה היצר רע שלהם.

זה היצר רע של סבא מקלם.

ואומר לו רבי ישראל סלנט, ארבע שעות ביום מספיק,

והוא חשב שלושת רבעי יום.

טוב, בסדר.

יש כאן אבל יותר עומק.

מוריי ורבותיי,

שאלו התלמידים את הסבא מקלם, תגיד את האמת עכשיו.

היו שבועיים שאתה הבנת מרבי ישראל סלנט שבכלל לא לומדים מוסר.

בכלל.

מה עשית? למדת או לא למדת? הרב ישראל סלנט אמר לא לומדים שהרב חולק על הרבו, חולק על שכינה,

מור רבך כימור השמיים, מה שהרב אומר, ימין שמאל, שמאל ימין, עבר לשמאל וכולי, היום שם.

כן, מה עושים?

מוריי ורבותיי,

אמר להם הסבא מקלם, אף על פי שאני מתבטל כאפרא דה אראה מול מורי ורבי ישראל סלנט,

או אור,

לא יכלתי לוותר על לימוד המוסר,

שאני מרגיש כל פעם שאני לומד מוסר שזה הופך אותי לבריה חדשה.

זה מי אומר?

הסבא מקלם,

בעוצמה שלו, בדרגות שלו, הרב שער אמר, בשביל להבין את הסבא מקלם במהלכים של המחשוב ובזה,

אומר הרב שער צריך להיות איש מזוכח.

והוא אומר שהוא לא יכל בלי מוסר, גם שהרב שלו אסר עליו מוסר.

מדובר כאן על דרגות אלהיות.

מוריי ורבותיי, אם ככה,

אם לוויתן בחכה עלה, מה הגיעו דגי רקק? דגי סלע?

אם בארזים נפלה שלוות, נגידו עזובי הקיר.

מוריי ורבותיי, מה נענענו בדור שלנו, שעשה הרב בחוץ סוחף, שיש מטר נורא ואיום של תעבוד, של כל מיני מכשירים טמאים,

שכל מיני, השם ישמור ויציל דברים שעל השפתיים אסור להזכיר בכלל.

ואדם רוצה להחזיק מעמד, להיות עבד השם בדור הזה, שתנאים אמרו, יייטב אלוה אחמיניה,

לא רוצים להיות בדור כזה קשה.

מוריי ורבותיי, צריך לדעת,

יש איך להחזיק את הספינה. להחזיק את הספינה זה יום-יום מוסר, יום-יום מוסר.

היה לו עגלון, עגלון.

עגלון צמוד לארבר פמשלן.

חסיד שלו בלב ונפש.

ארבר פמשלן הגדול, כן, אבי השושלת.

מגיע,

הוא קרא מבוטל, ארבר פמשלן,

אז כאילו, בלי מוח, בלי שרד.

מה השעה, שנייה צריך להתייעץ עם האדמו״ר.

הוא הולך לאדמו״ר, האדמו״ר, סליחה, אני מפריע לך, מחילה.

אני יודע שאתה באמצע הכוונות וזה.

מה השעה, שואלים אותי, אני יכול לענות? כן, תענה. מה אני אגיד להם?

האדמו״ר אמר שאני יכול להחליט פה, אני עכשיו אדע תורה? ארבע וחצי. יפה, ככה יוצא.

מבוטל אליו.

כל נסיעה, הרב רוצים לחיפה, אני יכול? הוא אמר ככה לחיפה. והוא נכנס, מוצאים לכאן. משגע את האדמו״ר כל החיים.

והאדמו״ר אמר, בגלל התמימות שלו והדבקות,

תעזבו אותו.

שערים פתוחים, הוא נכנס מתי שבא לו, באמצע תיש,

באמצע ליל הסדר, באמצע הרשן הרב.

הוא, יש לו כניסה לאדמו״ר מתי שהוא רוצה.

טוב,

האדמו״ר אהב אותו מאוד, ראה את הפעימות שלו.

יהודי פשוט, יהודי משתדל, אבל זה קשה יום.

מוריי ורבותיי, יום מן הימים האבידם הזה נפטר.

האגידם הזה נפטר.

קודם כל, רב מר פרשתא נפטר שבועיים לפניו.

הוא לא יכול לסבול את הצער, הוא נפטר מהצער.

עד כדי כך היה דבוק באדמו״ר

שהוא לא יכול לסבול את הצער שהאדמו״ר שלו נפטר. הוא גם נפטר.

מעצר, ככה אמרו בהם ביתו, לא חולה, לא שום דבר, נפטר.

ידידי מגיע לשמיים.

טוב, בשמיים זה לא צחוק, שמיים.

איך אומרת הגמרא בחגיאת דף עמוד ב׳?

על הכל יביא אלוקים במשפט, על כל נעלם ונעלם, אפילו שיחה קלה בין אשתי אשתו מגידי לעדו וימדים, על הכל.

טוב, אומרים לו, תשמע, תורה הרבה לא למדת.

פה ושם שיעורים, דברי תורה, בתי שהיית.

אבל תורה הרבה לא למדת.

קשה להכניס לגן עדן, אי אפשר.

לבוא לשיעור התורה, לשמוע תורה, צריך שיהיה משהו קשור לתורה, ולא היית הרבה, קצת, תקבל, אבל

צריך זיכוך קודם.

מצד שני, עבירות, השתדלת מאוד לא לעשות,

אבל יש לך דבר אחד נפלא מאוד, שהיית דבוק לאור,

היית דבוק לאדמו.

גיהנון של ארכניס, אדם שדבוק ככה לרב, כזה חזק,

לא לראה, ובאמת, בתמימות, ורוצה, לא סתם.

באמת, אי אפשר לחזור לגיהנון.

התייעצו עם ברור העולם, מה לעשות? אמר ברור העולם, תעשו אותו עגלון בשמיים.

הרי גם בשמיים יש שיעורים של צדיקים.

יש שיעורים של צדיקים, זה מפורסם, שאחד מהרבנים של אבוחצירא,

אחד מהרבני אבוחצירא, שהיו בריאים, שחיים היום,

הם סיפרו שהמבא סאלי בא אליי בחלום,

ואמרו, שהמבא סאלי אמר לי, טוב, אני אומר. אמרו לו, עד שמעת בחלום אתה הולך? אמר, כן, יש שיעור של רבי נחמן מברסלם, עכשיו אני רוצה לשמוע את השיעור שלו, בשמיים.

בסופו של דבר בשמיים יש הרבה שיעורי תורה, הרבה שיעורי תורה.

עכשיו יש סמינרים חופשי, וכן, הכול בסדר גמור.

רבי ישראל בקיצור,

אמרו לעגלון הזה, אתה תהיה עגלון בשמיים.

עגלון,

תיקח את רבי מאיר בעל הנס, רבי שלום בר יוחאי, וההפך, תיקח את זה לכאן,

את זה מפרמישלן תיקח אותו לנדבורנל ולנדבורנל קח אותו לרוז'ין, זה וזה. אתה עושה עגלון בשמיים, רונדלו.

אמר, אין שום בעיה, צריך להתייעץ עם האדם בפרמישלן.

אמרו לו, איפה אתה? איפה האדם בפרמישלן?

אתה יודע, גיהינום מוציא אותך, כן, גם בלי פאות.

גיהינום מוציא אותך, אבל איפה אתה? זה רחוק.

אמר להם, תעשו מה אתם רוצים, שימו אותי בכף הקלע, תהום, שאול תחתית,

בור תחתיות, סטרה אחרה, מזיקים, נחשים עקבים.

אני לא זז בלי אדם בפרמישלן.

טוב, שאלה קשה, בואו נבראו עליו.

אמרו לו, בראו עליו, מה עושים?

אמר להם, הוא צודק.

כל החיים שלו, אני מדבר מאוד לגמרא עם רבי משה בן-לוי,

כל החיים שלו הוא לא זז. למה שעכשיו הוא יזוז בלי אדם בפרמישלן?

יש להודא עד אדם בפרמישלן.

הוא הגיע עד

אדם בפרמישלן, גבוה מעל גבוה, איי, הגמרא הרי אומרת בשבת,

בעולם ישראל

זה רק על אחד שעוזר לאברך.

יש אחד שעוזר לאברך, הביא לו 20 שקל בחודש, 20 שקל בחודש, 20 שקל בשבת,

כך יכלות, כך זה,

כל הנבואות נאמרו עליו.

כך אומרת הגמרא, אדם שעוזר לאברך.

אומרת הגמרא, אבל האברך עצמו,

אין לא ראתה אלוקים זולתך.

המקום שיש לאברך למעלה בשמיים, זה שלמד באמת,

גם זה שעזר לו גבוה גבוה, אבל זה שלמד באמת,

אין לא ראתה אלוקים זולתך.

האדמור פרמשתן למד ולימד, איפה הוא נמצא?

עד לשם העלו את העגלון אליו.

אמר לו, שלום רבה. אמרנו לי, את פה בטטח, אתה גם בטט, אין לי שקט, מה אתה רוצה עכשיו? אמר, תשמע, רוצים שאני אקח עכשיו איזה רב אחד, רבי קרוסבדאי, אני יכול לגעת?

אמר לו, תגיד לי, אתה עושה צחוק, פה זה עולם של תורה,

גם פה העגלון, פה גם שטויות שלך עם הפרנסה.

שב פה, תלמד תורה קצת!

אמרו לו, הרב, מה זמן, אמרו לי, שב פה תלמד!

ובפרמשתן מקובל שעד היום הוא נשאר עם האדמו״ר בגן עדן. עד היום! זה היה השמש, מה היה עם השמש הזה?

מה היה עם העגלון הזה?

רבי ורבותיי, פעם אחת הם נסעו בדרך תלולה,

מסוכנת.

פתאום העגלון איבד שליטה על הסוסים,

והדאום פרמשתן מאחורה.

אומר לו, רב, תפלל עלינו רבה! אומר לו, תהיה רגוע.

אומר לו, רב, נופלים, מתים!

אומר לו, תהיה רגוע.

הגיעו למדרון ככה!

אומר לו, רב, אין לי סוסים, הם יעופו!

רק אל תעזב את המושכות. תחזיק את המושכות, אל תעזוב, זה יהיה בסדר.

אמר לו, רב, מתים! אמר לו, מה קרה אתה עכשיו מראה לך? אמר לו, רב, אין שאלות איתם.

רק יחזיקה?

ככה או ככה? אל תשאל אותו בגלל שאלות. ככה רגיל. תגיד לי, איך אתה רוצה? אל תעזוב.

באמת לא עזב.

דרך תלולה, ככה!

יורד, לא קרה כלום. הסוסים כאילו באוויר, הכול הסתדר.

הגיעו, ברוך השם, למישור,

חלפה הסכנה,

הוא עזב את המושכות, בא לתת נשיקה לרבה. איכשהו בא לתת נשיקה, הופ! הסוס עף לדרך, חצי דרך הצידה,

נפלו. הרבה לא קרה לו כלום, אבל העגלון, נהיה לו פצע כאן, פצע כאן.

אמר לו, הרבה, תראה מה זה, היינו בסכנת חיים.

היה נס, הגענו לכביש רגיל, באתי תחת הנשיקה לנשק את האדמור שלי,

נפלתי הצידה? מה קרה כאן?

אמר לו האדמור פרמשתן,

יש כאן לימוד מוסר גדול.

כל זמן שאדם מחזיק במושכות,

אפילו שהדרך תלולה וקשה מאוד,

יש עדיין סיכוי.

כשאדם עוזב את המושכות,

אפילו שהדרך היא נראית בסדר,

עזבת את המושכות, אתה בסכנה גדולה.

מורי ורבותי,

אמר ברפר משתן, בתישלח הסידים שלו השבוע היה מקרה מוסרי מאוד.

כל יום שאדם לומד מוסר,

מחזיק במושכות,

אתה תופס את המושכות כדבער.

דע לך, כל יום שאתה מחזיק יום-יום,

אפילו אם יהיו הניסיונות הכי קשים בעולם,

של אמונה, של פרנסה,

של תאוות, של עבירות, אתה תעמוד בהכול.

אתה, בני בחברי ישראל, אשר ברכה את פער, אתה תוכל להחזיק מעמד,

כי אתה כל יום בא לשיעורי תורה.

כי אתה כל יום שומר חיזוקים,

כל יום משמן את המנוע, כל יום אתה תחזיק מעמד גם בדרך הכי תלולה,

גם בשיא הניסיונות של הדור.

אבל אם אדם לא בא לשיעורי תורה ולא מנוסה, רבי ישראל, איפה יהיה לו דלק? אפילו בניסיונות הכי פשוטים, מייד, בעצם אמרנו, שמע, יש משחק, יאללה, בואו משחק. יש זה כאן, בוא לכאן.

יש זה, בוא לכאן.

אפילו בקטנה, דברים שאין הרבה יצירה עליהם, הבן אדם כבר נופל. למה?

כי הבן אדם הזה לא מחזיק במושכות.

הוא עוזב את המושכות, הוא עוזב את המושכות ברגע.

מוריי ורבותיי, בעזר השם, זה היסוד האדיר, רב דוד בוברסקי, ובזה אני אסיים לכם.

מספרים שרב דוד בוברסקי פעם אחת אשתו שכנעה אותו סוף סוף, הוא לא הלך בחיים שלו לנופש. בחיים.

אשתו שכנעה אותו, אמרו לו, מתחנן, אם הילדים רוצים, צריכים אוויר אחר.

אמר, אבל איך אני אקח? יש הרבה ספרים שאני צריך לקחת. אמרו לו, שמע, סידרתי לך גם נהג.

נטו, עוד אחד נהג, נו, עוד אחד ספרים, ספרייה. אמר, טוב, סגור.

כל הספרים שזה, שר הרשימה של הספרים, סגור. שר הרשימה של הספרים, הגיעו לשם.

זה, את הסיפור הזה ראיתי בספר של הרב לורינס, במחיצתיו.

מגיעים. בקיצור,

הגיעו לנופש,

הגיעו סוף סוף,

הוא מתחיל לסדר את הספרים בספרייה.

טוב, מתחיל לבגות.

אוי!

יש סט אחד ששכחתי להביא.

אמרה לו הרבנית,

תראה, אמנם שכחת אבל בכוונה לקחתי נופש ליד בית מדרש, יש פה בית מדרש עם אוצר הספרים, כל הספרים שאין לך בבית יש פה, מפוצץ, אמר היי רבנית איזה צדק אתה, יישר כוח רבנית תודה רבה,

תודה רבה רבנית,

לא, אחרי עשרת דקות הוא כבר יושב לומד, פתאום צועק, אוייש!

אמר לה תפסיק להלחיץ אותי, מה עכשיו?

אמר לה,

מה עם סדר מוסר?

סדר מוסר, מה איתו? מה עם סדר מוסר? אני צריך סדר מוסר. אמרו לו, הבאת הרבנו, הבאת ספר מוסר. הוא אומר, לא,

אבל שכולם לומדים ביחד עם הניגון של המוסר,

עם הניגון של המוסר, עם הניגון. אני זוכר בישיבה, למדנו בסדר מוסר,

היה אצלנו איזה בחור אחד,

חזק, משהו מדהים, במידת ביטחון, מה, חזק, בחור, אני אומר לכם, חזק, היה שולט בכל שער הביטחון, כל השאר בחובת הלבבות.

הוא היה קורא מוסר, היה חוזר על אמרה אחת איזה עשרים פעם על המוסר, והוא היה שם מאחוריי,

היה לי כסף אוזניים, אני לא אשכח שהוא פעם למד על הכעס, ברוך הצדיקים.

הוא צעק לי באוזן איזה 800 פעם אולי,

משכח תלמודו, מי שכועס, משכח תלמודו ומוסיף טיפשות,

משכח תלמודו ומוסיף טיפשות.

עד היום שחס ושלום יש לי את זה ניסן בכעס,

הוא עולה לי באוזן,

משכח תלמודו ומוסיף טיפשות.

כל כך זה חודר לי, עד היום אני זוכר אותו, את הניגון שלו, את העוצמה שלו.

כשכולנו לומדים ביחד בסדר מוסר, זו עוצמה אדירה, זו מנגינה שמוקעת רקיעים עד השמיים.

מוריי ורבותיי,

אמר הרב דוד פוברסקי, מה אני אעשה פה לבד? אני צריך סדר מוסר עם אברכים, כולם ביחד בניגון.

אמרה לו, גם לזה דאגתי.

יש כאן בית המוסר 10 מטר, אתה הולך 7.5 סדר מוסר עד 8,

ברייט, שיא אשניים, כולם במוסר, אש.

אמר הרבנית, איזה צדקת, איזה צדקת, איך זכיתי בך? אמרה, די, אבל מה עכשיו שקט, טוב, טוב, תודה.

אחרי 20 דקות, אויש!

אמרה, טוב, בוא נארוז, מה עכשיו?

אמר לה, את צודקת,

ספר מוסר שלי,

ויש פה גם בית המוסר וסדר מוסר,

אבל זה לא הסטנדר שלי במוסר,

זה לא המקום שלי במת מדרש הקבוע במוסר.

זה לא אברכים שאני מכיר, אני לא יכול לצעוק כמו שאני צועק בבית מדרש.

חסר לי במוסר, אין לי חיים.

אמרו טוב, בואו נחזור הביתה.

חזור הביתה.

דבר כזה, אישה, אתם מגלגלים אותנו מהחלון.

תחזור לבד, אני פה אשאר עם הילדים ויהיה בסדר גמור.

מוריי ורבותיי, איפה אנחנו מונחים?

אחזק במוסר על טרף.

הזמן קצר, נמשיך בזרשי בהזדמנות אחרת.

נצרי הכי חייך, נזכה בזרשי בהזדמנות להתעלות בתור אווירת שמיים, כימץ איתך ברצלם, ראינו נפלאות,

להתעלות בתור אווירת שמיים.

שמור לעשות וחילי רצון ונאמר אמן.