נציב יום: לעילוי נשמת שרה בת נעמי, נשמתה עדן, שושנה בת נעמי, אריכות ימים ורפואה שלמה (בלחש) אמן א מ ן!!

מאחת מהדרשות הנפלאות של הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זכר צדיק לברכה, הוא עסק במשברים הפוקדים לעתים של הבחורים, מפאת חשיבותה של הדרשה נביא אותה בשלימותה: "ברוך השם כל נמצאים כאן היום הינם אנשים צעירים, שזה עתה מתחילים את חייהם, ורק כעת מתחילים ללמוד. לפיכך נעמוד על מספר נקודות שכדאי כבר לדעת בתחילת הדרך.

כאשר היו נכנסים בחורים למרן הסטייפלר זכר צדיק לברכה וטענתם בפיהם בסגנון של: "נשבר לי! עוד לא התחלתי ללמוד, אני מקנא בזה או באחר, מה בכלל יצא ממני?"

הוא היה אומר: "דעו כל ההתבטאויות הללו והתירוצים למיניהם נובעים מכך שאינכם יודעים לשם מה אתם לומדים. אדם שלומד לשם כבוד, לשם משרה וכיוצא בזה וכל אחד והדמיונות שלו, אינו יכול להצליח. בכדי להצליח בלימוד התורה, צריך ללמוד תורה רק מסיבה אחת - מכיוון שכאן בעולם הזה, אנו נמצאים בפרוזדור, לבסוף נגיע לטרקלין, ושם אין שום נושא אחר פרט לתורה! שם מדברים רק תורה! ואם מישהו ירצה לדבר שטויות?

או שירצה להתעסק בכל אותם דברים שהשתעשע פה והעביר זמנו, ושימח את עצמו בעולם הזה, עם לשון הרע ורכילות וכעין זה - הוא לא יכול, שם אין את כל זה, שם מדברים רק בתורה, והערך של כל אחד נמדד רק לפי התורה שהוא למד כאן בעולם הזה".

מי שלא למד תורה כמו שצריך, זה כמו שהם ישיבו אותו בסין ושהם יגידו צ'יק צ'וק צ'אק תקתקתקתקתקתק... לך תבין אותם, עכשיו שב שמה לנצח, וכל היום תשמע אותם מצ'נצ'קים, לא תבין מילה! מילה, בגן עדן תהיה בעונש! ויגיע לך. אם אדם זוכר עוד בעודו כאן בעולם הזה, והמגמה שלו בלימוד היא למטרה הזו - ממילא לא משנה לו כלל אם המגיד שיעור מתייחס לקושייה שלו או לא מתייחס, לא אכפת לו אם חייך אליו מגיד השיעור או ראש ישיבה,

לא מעניין אותו מי הקשה את הקושיה הטובה, האם זה הוא או חברו, ללמוד צריך! לא לקבל מחמאות, לא לקבל יחס, לומדים כי צריך ללמוד! כשאתה אוכל - אכפת לך מה הוא אוכל? תאכל להשביע את רעבונך זה הכל, ואם אנשים לא יחייכו לך כשאתה אוכל, אז אתה לא יכול לאכול תפסיק לאכול? מה הקשר? אם אתה יודע למה לומדים כמו שהסברנו, אז לא תרגיש צער על כך שהחבר שאל שאלה טובה, וקיבל כבוד,

שהרי אתה יודע ודאי שהכבוד זה עניין של דמיון, כמו כל ענייני העולם הזה שהכל דמיונות, דמיונות שמשברים את האדם ומשברים אותו, דמיונות שאין בהן נפקא מינה, למה הדמיונות משברים אותו? כי הוא רואה ההוא השיג וההוא השיג וההוא השיג והוא מתייאש, כולם משיגים כולם מתעלים, כולם קנו כולם הלכו כולם נסעו וכולם עשו, והכול דמיונות! אז ממילא אם אתה מבין את כל מה שאמרנו עד עכשיו, אז אתה יכול לפרגן גם לשני, זה לא עולה לך שום דבר, זה לא ממעיט מערכך, זה לא מפסיד אותך.

אתה יכול לשמוח שהחבר שלך שאל קושיה טובה, אתה יכול ליהנות מתירוץ שחבר ענה, שכן אין שום נקפא מינה, מכבדים אותו או לא, לומדים רק בשביל דבר אחד, בשביל - שתוכל לשאת פנים בית דין של מעלה, אחר 120 שנה, ותוכל למצוא את עצמך במקום שמתגדרים בעולם שכולו תורה. ויש לזכור את מה שהזכרנו לכם כמה פעמים ואתם נוטים לשכוח. סוף סוף יבוא יום "ההוא יומא" שיצטרך כל אחד ואחד להיבחן על כל מה שהוא שלמד בעולם הזה, וזה לא מבחן כמו בעולם הזה שאפשר להעתיק.

והגאון מוילנה לימד אותנו שהמבחן בעולם הבא הוא נורא מאוד, כי כשיגיע אדם למעלה

יאמרו לו: "תאמר מה שלמדת!",

ועליו יהיה מוטל לחזור לפניהם על כל מה שלמד בעולם הזה, ויוקצבו לו לצורך זה 180 יום! יל'ה דרישה רצופה 180 יום תתחיל לשחרר מה שלמדת. אתם יכולים לתת דרשה שלוש שעות? עשר שעות? יומיים רצוף אתם יכולים? 180 יום. שם לא מספיק להגיד "דברי התעוררות", שם עוברים דבר דבר, חומש

"תתחיל להגיד: משניות, גמרא, תורת כוהנים",

מי שיעמוד במבחן המפחיד הזה - יתבעו אותו גם על מעשה מרכבה, זה מדרש בעלמא. המניח מקום לאדם להתחמק ולטעון, מדרשים חלוקים בעניין.

החפץ חיים מביא את העניין הזה בביאור הלכה סימן קנ"ה: "כשיבוא אדם בפני בית דין של מעלה

יאמרו לו: "ערוך מקרא שקרית, משנה ששנית, עמוד ואמור",

כאן בקושי אדם יודע להשלים פסוק כאן, שם ארוך מקרא שקריאת, משנה ששנית.

"נמצא איפה שההצלחה היא נחלתם של אלה שיש להם שכל. ומי הוא בעל שכל? זה שלא מסתכל לא לימינו ולא לשמאלו". לא לפניו ולא לאחריו. לא משנה באיזה ישיבה באיזה מקום אדם לומד. מי שהוא שקדן שום דבר אינו נוגע לו. איפה שיש סטנדר שם הוא יושב ולומד. והוא עושה את כל המוטל עליו בשקדנות ובעקשנות, ומקפיד על סדר היום שלו. זה סוד ההצלחה. את הכלל הזה יש ללמוד ולשנן, ולומר לעצמו, כשאתה לומד - אתה גדל, ואתה צומח מלימוד.

אל תביט לשום צד, שכן מה תראה אצל היושב מימינך? קרוב לודאי שלא תמצא אלא גמרא, שארבעת הדפים הראשונים בלויים מרוב שימוש, ושאר הדפים שלמים לגמרי. לפיכך מוטב שלא תסתכל כלל. עשה את המוטל עליך, תמשיך ללמוד דף אחרי דף, מסכת אחר מסכת, עד שתגדל להיות גדול בישראל. אל תשים לב אם מחזיקים ממך או לא מחזיקים, משמעים אותך או לא, שכן שום דבר מכל זה לא נוגע לך באמת. אתה צריך לאכול - משבחים אותך כשאתה אוכל או לא, את מי זה מעניין?

מעריכים שאתה אוכל או לא, מה זה מעניין? "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" התורה זה המזון הרוחני שלך, צריך לאכול תורה כל הזמן, מה זה אכפת לך מהסובב?. לא זו בלבד שהלומד למטרת כבוד וכדומה אינו יכול להצליח אלא שה"משך חוכמה" בפרשת ויקרא מלמד אותנו: "שאף מי שלגד עיניו ניצבת המטרה המשובחת לכאורה של השגת שלימות הנפש, אף הוא רחוק מרחב רב מדרך ההצלחה!,

מה הטעם? הלומד בשביל להשיג שלמות הנפש, הרי גם הוא עושה את התורה אמצעי בשביל דבר אחר, ואין מגמתו עצם הלימוד", יש לו מטרה בלימוד, להשיג משהו, אפילו שהוא רוצה שלימות הנפש, אבל לימוד צריך ללמוד בגלל שצריך ללמוד. המטרה האמתית והתכלית הנרצת בלימוד התורה אחת בלבד - לימוד תורה כדי להתקשר לתורה! ברגע שאתה לומד תורה, אתה מדובק בקב"ה, ההתקשרות לתורה זה ההתקשרות לבורא יתברך "כי הם חיינו ואורך ימינו".

כמו שהיה אומר רבי ברוך בער: "התורה אינה החמצן של החיים אלא מהות החיים עצמן" - "כי הם חיינו!" זה החיים הרוחניים שנשארים, זהו כל השאר כל המסביב מתאדה, אין אותו שם, שם: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", זהו, כל השאר אין, מתאדה, לא קיים, שום ערך, תורה!! למדת? התחברת? קיימת? עשית? פעלת? זהו, זה מה שנדרש האדם. כל מה שאתה מסתכל מסביב וכ"ו, הכול קשקושים בעלמא, לא חולשה ולא כלום, הנה לכולם יש ספרים, קח את הספר תקרא, מבין לא מבין, קשה לא קשה, מחובר!!

יש לפעמים לחם קשה ולפעמים לחם רך, לפעמים לחם טעים לפעמים... לפעמים הרבה מלח לפעמים חסר מלח אבל אוכלים! אתה צריך לאכול, אוכלים!! צריך לאכול זהו. גם מכונית צריכה דלק איזה? אוקטן 94-78 לא חשוב תמלא העיקר שיסע לא חשוב אפילו סולר, סע! סע. ממלאים נוסעים לא ממלאים עומדים. כמו שתיל אתה משקה הוא גודל, משקה הוא גודל, משקה הוא גודל, מפסיק נובל. כל הזמן שאתה לומד - גודל, לומד - גודל, לומד - גודל, מפסיק - דועך.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".